“מישהו אי פעם הלך לסרט זר, וחשב, "רגע. מה אם עובדים עלי? מה אם הכתוביות משקרות, וכל הקשר בינהן למה שיוצא מהפה של השחקנים, להגיון של הסרט, מקרי בהחלט? מה אם אני יושב ומקשיב במשך שעה וחצי להגדרות מילוניות הנאמרות ברגש, שגורם להן להישמע קשורות למה שקורה על המסך?"
אני בהחלט חשבתי.
"יש ילדים זיגזג" יוצא לקולנוע. יצא, נכון לכתיבת הביקורת. זה סרט הולנדי, והדבר שהכי רציתי לעשות כששמעתי על זה היה לבדוק בעצמי אם לפחות בסרט אחד הכתוביות לא משקרות לי.
וגם כדי לצחוק על שאר הקהל, שימשיך להתחבט בשאלה האם הכתוביות לועגות לו או לא. כדי להרגיש את הכוח שיש בידע, את הכוח שיש לי על הקהל. רק המחשבה על זה שיכרה אותי לגמרי, ולכן, החלטתי ללכת.
שבוע לפני, עברתי בספריה, בטעות (כן כן.), ואיכשהו, למרות שהכרזתי שאני לא משאילה יותר ספרים מהספריה, מסיבה ששכחתי כבר מזמן, יצאתי עם שישה ספרים, אחד מהם הוא "יש ילדים זיגזג", כי אני חייבת להיות המעצבן באמצע השורה, שלוחש חזק מספיק כדי שכולם ישמעו שזו בכלל השורה של הזה ולא של ההוא, שככה זה לא היה בספר ושבראש שלו, הגיבורה נראתה אחרת.
אני מזהירה, כעת יבוא הבזק-לעבר, בתקופת זמן לא ידועה, לפני לא יותר מחמש-עשרה שנים, שיכלול ספוילרים.
"אבא, על מה זה "יש ילדים זיגזג"?" שאלה הילדה, אחרי שנזכרה בציטוט שראתה איפהשהו, ציטוט שהקסים אותה. משהו על שוקולד.
"זה על ילד שנוסע ברכבת מירושלים לחיפה, וסבא שלו חוטף אותו." אבא ענה. (תודה, אבא, הייתי צועקת אליו דרך השנים, אם הוא היה יכול לשמוע אותי.)
גבעות חלפו מבעד לחלון, ושאלות חדשות צצו.
"למה סבא שלו חטף אותו? איך סבא שלו חטף אותו? אם הוא סבא שלו, למה הוא חטף אותו? איך זה קשור לשוקולד?", כי ברור ששוקולד היה הדבר המרכזי שעניין את הילדה.
"זה מסובך. תביני כשתקראי." (לפחות לא "תביני כשתהיי גדולה" או "נסביר לך בגיל 16", שבגיל 8 נראה כמו נצח, חיים שלמים, ממני. וזה באמת היה.)
זה כל מה שאני זוכרת מהשיחה. מדי פעם אני נזכרת, ואני מחליטה להבין אותה, אבל ביום המחרת אני שוכחת מהכל, כרגיל, כי זה מה שאנשים עושים, שוכחים.
שכחתי ממנה עד אמצע הספר, בערך.
קראתי אותו בנשימה עצורה? לא.
הייתי מופתעת לחלוטין? לא. גם בלי הספוילר מאבא, ראיתי את זה מגיע. אני טובה בדברים כאלה.
קראתי ברצף, יום ולילה, עד הסוף-סוף? לא.
כן ביליתי חמישה ימים עם חיוך מטופש על הפרצוף, מדלגת בכל מקום, עושה דברים נועזים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט, כי אני ארגיש עלובה, ובצדק.), עושה דברים מטופשים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט גם פה, והפעם כי יש גבול לכמה מטופשות אפשר לדחוף לתוך משפט.), והייתי מאושרת כזו. אפשר להאשים את חופשת פסח, אבל אני לא חושבת שזה בגללה.
וכשהסוף הגיע, ואיתו הריקנות שספרים תמיד גוררים איתם, ריקנות שגוררת עוד ספרים כדי למלא אותה, במעגל קסמים בלתי נגמר, היא הייתה גדולה יותר מבדרך כלל. והיא גרמה לי לחשוב.
כעת לנושא אחר לחלוטין: אני אוהבת להתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר, ולקרוא חצי שעה. למה? אני לא יודעת להסביר.
"הלכתי בקלות. בעטתי בצמיג של מכונית חונה. סתם ככה, נבעטה לי הרגל. מה יש. הכל פה שלי כעת. הרחוב, העיר. הרחובות. אתם ישנים, ואני מרחף סביבכם, חד, מסוכן, לא צפוי, לא שייך לאף אחד. אם מתחשק לי- אני יכול להרוס לכם חצי עיר. אפילו לשרוף. מי ידע? מסכנים שלי. תמימים שלי, מפונקים. לילה טוב לכם. אל תפחדו. אני לא אעשה לכם כלום. אני טוב ורחום."
בכמה שורות, 66 מילים, דוד גרוסמן הצליח לסכם את הסיבה לנדודי השינה הרצוניים שלי יותר טוב ממה שאני הצלחתי אי פעם.
אני לא צריכה להיות מרותקת לספר, מופתעת מכל מילה בו, להרגיש געגועים אליו כשהוא לא ביד שלי, כדי שהוא יהיה ספר מעולה, אחד מהטובים ביותר שקראתי.
קראתי הרבה בחיים שלי, החל מ-"מעשה בחתול רחוב", המשך בגוש ההוא, רוב החיים שלי, שאני לא זוכרת ולו ספר אחד שעבר אצלי בידים בו, וכרגע, כלה ב-"המדריך שהלם לחיי גמדי הבית, היער, הבר, הקרח והגינה". "יש ילדים זיגזג" עקף את כולם ומצא את מקומו בראש הרשימה. הוא בהחלט לא הספר הטוב ביותר שקראתי, בעיקר כי על רוב הספרים אני מסכלת מנקודות מבט שונות, אבל גם כי בטוח קראתי מתישהו ספר שנראה לי אז כליל השלמות, הספר הכי טוב שקראתי ואקרא, ושכחתי ממנו.
גם מ-"יש ילדים זיגזג" אשכח. כי זה מה שאנשים עושים. יותר חשוב- זה מה שאני עושה. אבל היה לנו טוב, לי ולו, בזמן הקצר שהיינו ביחד, בזמן שהוא בילה בראש רשימת הספרים הכי טובים שקראתי.
אני כבר לא אלך לסרט. זה יהרוס לי את הספר. את הזכרונות שיש לי ממנו, למצוא הסתירות בין מה שקרה בראש שלי לבין מה שקרה בראש של הבמאי. יהרוס לי לראות מה הם שינו בעיבוד למסך הגדול. אפילו לא כדי לדעת מה עושות הכתוביות. (בלילות, בלילות.)
"ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גילוי לב נדיר, של קרבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי האדמות, את צוואתי הרוחנית:
אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.
ימתקו לי רגבי עפרי."
אני לא צריכה ספר שלא אוכל להניח מהיד. אני צריכה ספר שישאיר אותי, ריקנית ומלאה במחשבות, חושבת על עגבניות ניידות ופרות שוחות.”
