אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

בן 52 ממודיעין

אין לי זמן לכלום, ולא סבלנות.
אוהב להפתיע את עצמי בביקורות.

תכל׳ס כבר לא קורא כמעט. החיים השיגו אותי וכואב לי הצד.

“The trouble with fiction is that it makes too much sense, whereas reality never makes sense.”
– Aldous Huxley

ספרי "באוויר" ראה אור באוגוסט 2021, וניתן להשיגו אצלי, בחנויות הספרים, באתר הוצאת "פרדס" או באתר "עברית".






» דירג 1044 ספרים
» כתב 446 ביקורות
» יש ברשותו 119 ספרים
» מוכר 1 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 16 שנים ו-2 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 8 שעות
» קיבל 13948 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה משולבת מודיעין
» רשימת הסופרים של אלון דה אלפרט
תגובות להודעות שאלון דה אלפרט כתב

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני שנתיים ו-8 חודשים
» זה באשמת השופטת חיות כמובן (אתר סימניה) גלית
לפני שנתיים ו-9 חודשים
» הבקשה הייתה כלהלן (בהשראת הפורומים של סימניה): (סיפור שכתבתי) פואנטה℗
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» זברה כחולה? זוזי כבר? זה הכל? (סופרים) סוריקטה
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» בהצלחה אלון :-) (סופרים) "בבר"
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» בהצלחה אלון (סופרים) סוריקטה
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» תניא (ספרים חדשים) תניא
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» הזמנתי. בהצלחה! (ספרים חדשים) נתי ק.
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» הודעה שמחה ללא כותרת (ספרים חדשים) תניא
» מדף הספרים (4 מתוך 119)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 1044)
קוראים עכשיו! » הספרים שאלון דה אלפרט קורא/ת עכשיו
1.
שנת הפלאות - ג'רלדין ברוקס


התחלתי לקרוא לפני 7 חודשים
2.
מהתלה אינסופית - דיוויד פוסטר וואלאס
אלוהים מה זה הדבר הזה
התחלתי לקרוא לפני שנתיים ו-7 חודשים
4.
נוטות החסד - הפולמוס - ג'ונתן ליטל


התחלתי לקרוא לפני 8 שנים ו-9 חודשים
5.
אוגוסט 1914 (הוצאת מערכות) - קלע # - ברברה טוכמן


התחלתי לקרוא לפני 10 שנים ו-9 חודשים
6.
Choke - Chuck Palahniuk
פאקינג פלאניוק. קשה ומרהיב
התחלתי לקרוא לפני 13 שנים ו-11 חודשים
7.
Pygmy - Chuck Palahniuk
בעמוד 15. מוזר, לעזאזל
התחלתי לקרוא לפני 14 שנים ו-9 חודשים
ביקורות ספרים:
ביקורות ספרים שאלון דה אלפרט כתב

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 446 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

נמסיס - פרויקט איקס #10 - גרג הורביץ
נמסיס - פרויקט איקס #10
גרג הורביץ
**** משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


שנת הארבה - טרי הייז
שנת הארבה
טרי הייז
**** וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם לה... המשך לקרוא
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


משבר - רובין קוק
משבר
רובין קוק
**** שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא? כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די מ... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015) - נלסון דה-מיל
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)
נלסון דה-מיל
**** שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלס... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


שריון האור - קן פולט
שריון האור
קן פולט
**** קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים ... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


ללא חרטה - טום קלנסי
ללא חרטה
טום קלנסי
**** כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה. מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן ... המשך לקרוא
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 11 חודשים




ביקורות ספרים שאלון דה אלפרט אהב

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

נמר מעופף - רומן - יעל טבת קלגסבלד
נמר מעופף - רומן
יעל טבת קלגסבלד
בפרק הראשון עוסקת דמות המספרת, מיקי, בחשיבותו הבלתי ניתנת לערעור של צבע הלק ג'ל שהיא בוחרת עם הפדיקוריסטית (או המיניקוריס... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


אל נקמות - יניב בן עטר
אל נקמות
יניב בן עטר
למען הגילוי הנאות, הסופר ביקש ממני לסקור את שני ספריו, ולמען הגילוי הנאות, הבטחתי שאעשה זאת ללא משוא פנים ואכתוב את דעתי ה... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


הטרילוגיה הניו-יורקית - פול אוסטר
הטרילוגיה הניו-יורקית
פול אוסטר
פעם כשהייתי נערה היה דבר כזה "לוח שידורים" בטלוויזיה. הוא פורסם בעיתון ואילו רצית לעקוב אחרי סדרה, היית צריכה לעקוב אחרי ה... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


הטנק - פרוזה # - אסף ענברי
הטנק - פרוזה #
אסף ענברי
חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצ... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


קוצר רוחו של הלב (2007) - סטפן (שטפן) צווייג
קוצר רוחו של הלב (2007)
סטפן (שטפן) צווייג
יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד של... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


שיבה באוקטובר - שורש הסכסוך / הדרך לפתרון - עדי שורץ
שיבה באוקטובר - שורש הסכסוך / הדרך לפתרון
עדי שורץ
יש כאלה שחושבים שהשכנים שלנו, שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום, הם מפא"יניקים. עם מפא"יניקים קל, או לפחות אפשר לעשות עסקים. אנ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


אלון דה אלפרט עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
הודעות הפורום שאלון דה אלפרט כתב

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנתיים ו-8 חודשים
» חחחחח רק את שמת לב :-) זה כבר חודשיים ככה. אין משילות (אתר סימניה)
לפני שנתיים ו-9 חודשים
» משעשע. לא הבנתי את המשפט האחרון (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» החתול לחץ :-) (סופרים)
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» ז כ (סופרים)
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» שבוע הספר - הזדמנות להיפגש! (סופרים)
לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» שיט חבל שיש לי כבר עבודה הייתי מת לעבוד אצלכם (תקרא לי סיפור)
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» לספונטנים בלבד! הזדמנות אחרונה להשיג את הספר "באוויר" לפני כיפור (א כללי)
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» תודה רבה נתי! (ספרים חדשים)
תגובות להודעות שאלון דה אלפרט כתב

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-8 חודשים
» זה באשמת השופטת חיות כמובן (אתר סימניה) גלית
לפני שנתיים ו-9 חודשים
» הבקשה הייתה כלהלן (בהשראת הפורומים של סימניה): (סיפור שכתבתי) פואנטה℗
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» זברה כחולה? זוזי כבר? זה הכל? (סופרים) סוריקטה
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» בהצלחה אלון :-) (סופרים) "בבר"
לפני 3 שנים ו-4 חודשים
» בהצלחה אלון (סופרים) סוריקטה
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» תניא (ספרים חדשים) תניא
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» הזמנתי. בהצלחה! (ספרים חדשים) נתי ק.
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» הודעה שמחה ללא כותרת (ספרים חדשים) תניא
טוקבקים על ביקורות ספרים:
טוקבקים של אלון דה אלפרט על ביקורות של אחרים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 6 ימים
» לגמרי, בפרספקטיבה של השביעי, אכן העולם לא ישתין עלינו אם נישרף. (אלה שמצילים אותנו / ג'נה בלום)
לפני שלושה שבועות
» תודה (קצב התמוססות הקרחונים / יזהר הר-לב)
לפני שלושה שבועות
» אם המסר הוא מסר חברתי אז זה לא ספר ילדים. (מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן / חיה שנהב)
לפני ארבעה שבועות
» מעניין (אל נקמות / יניב בן עטר)
לפני חודשיים
» אהבתי את הספר הזה. זוכר שהסוף שלו מיוחד ומרגש. (שגיונות ברוקלין - ספריה לעם # 568 / פול אוסטר)
לפני חודשיים
» אחלה ספר, לא מד״ב, משעשע, מקורי, מעניין (לבד על מאדים - פרוזה # / אנדי וייר)
לפני 3 חודשים
» למרות הפגמים והבולשיט הכבד, אהבתי את הספר. סו מי (שנת הארבה / טרי הייז)
לפני 3 חודשים
» סקירה טובה. מזדהה עם מה שכתבת. (חטוף / אלי שרעבי)
לפני 3 חודשים
» סופר פח, פוטנציאל לא ממומש (צעדים נואשים / דיויד מורל)
לפני 3 חודשים
» מסכים לגבי סרנה. סופר נהדר שנאכל משנאה עד לשד העצמות. הרגשתי אותו דבר כשקראתי ספרים אחרים שלו (יונה וולך (מהדורת 2009) - מהדורה חדשה הכוללת שירים ואחרית דבר מאת הלית ישורון / יגאל סרנה)
טוקבקים על הביקורות של אלון דה אלפרט

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 6 ימים
» לגמרי, בפרספקטיבה של השביעי, אכן העולם לא ישתין עלינו אם נישרף. (אלה שמצילים אותנו / ג'נה בלום) אלון דה אלפרט
לפני שבועיים
» ספר חזק, אין ספק. עם זאת, אני עדיין אימביוולנטית לגביו, בעיקר בגלל אופי הדמויות והשתיקות. (אלה שמצילים אותנו / ג'נה בלום) פואנטה℗
לפני שלושה שבועות
» תודה (קצב התמוססות הקרחונים / יזהר הר-לב) אלון דה אלפרט
לפני שלושה שבועות
» אם המסר הוא מסר חברתי אז זה לא ספר ילדים. (מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן / חיה שנהב) אלון דה אלפרט
לפני חודש
» נראה שלא הבנת את הספר וחבל לקטול סתם כך משהו שהמתיק את הילדות לרבים מאיתנו. (מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן / חיה שנהב) לקרוא ברון - חנות ספרים
לפני חודשיים
» וואו ביקורת מושלמת!! (קצב התמוססות הקרחונים / יזהר הר-לב) ציפור דרור
לפני 3 חודשים
» יש עונה חדשה של ״הדוב״ (נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ) אלפי
לפני 3 חודשים
» אני סיימתי איתו. הוא יודע לכתוב? בוודאי. אתה הבא בתור זו ההוכחה, כי חוץ מפוצי מוצי אמריקאי (נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ) אפרתי
לפני 4 חודשים
» (נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ) בר
לפני 4 חודשים
» בכל ספר ״יתום איקס״ אני חושב שזה האחרון שאקרא... את ריצ׳ר כבר הפסקתי, זה עבר כל גבול, ייתכן שאמתח את הגבול גם כאן. (נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ) אלון דה אלפרט
פינת היצירה:
סיפור שכתבתי

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

החלומות שלי, כשאני כבר ישן יחסית, טרופים. מעורבבים. מחשבה על גבי הזייה על גבי מחשבה על גבי סיוט, כמו מגדל קלפים שלא מפסיק להתמוטט.
ובכל פעם שאני מתעורר, נמתח בי מין זמן משונה כזה, שבו אני לא מצליח להיזכר מה החלום המפחיד שהקצתי ממנו כרגע, ואז לבי נחמץ כשמתחוור לי פתאום שעד כמה שהזמנים האלה משונים, הם לא חלום. זאת המציאות, יא אללה. זאת המציאות. קיבינימאט.

מצד אחד, הכול מרגיש כל כך אפל. דחוס. מספרי החולים, סיכויי ההידבקות, ההחלמה, קבוצות הסיכון, התחזיות הקודרות, הכלכלה הגלובלית והכלכלה הפרטית שלי, ביבי, לא ביבי, דגלים שחורים, דגלים אחרים.

ומצד שני, יש הרבה עונג בבידוד. עונג אסור. אני לא אמור ליהנות מזה.

מה גם שהוא מוכר לי כל כך. בשנה שעברה העברנו חודשים שלמים בבידוד פרטי, אישי, משפחתי, שלא יכולנו להסביר את מהותו והיקפו לאף אחד. מה המשמעות של לשטוף ידיים חמישים פעמים ביום. לישון עם מסכה על הפנים ולקום חמש פעמים בלילה לראות אם יש חום, אם הוא נושם, אם הוא בסדר. לחשוש מכל טיפת נזלת, מכל עקצוץ בגרון, מכל עשירית מעלה על המדחום. מכל חיידק או וירוס שקופים לגמרי ששורצים מעל כל סנטימטר בגופנו כמו עופות דורסים, ממתינים לשעת כושר.

כבר נמאס לי מבדיחות קורונה.
ברצינות. אני עייף מהן, גם אם הן יושבות בדיוק במקום הנכון בין המשעשע למדאיג.

מה אפשר לעשות?

לקום בבוקר. לתכנן לו״ז ולא לבנות עליו הרבה. להבין שאנחנו המגדלורים של סביבתנו, להיות דוגמה, להיות הכי טובים שאפשר. להיות עירניים. לבטל בהינף יד את הפחדים של האחרים כאילו אנחנו לא פוחדים בעצמנו, להתקשר לעוד אנשים, להורים שלנו, לחברים שלנו, בשיחת וידאו אם אפשר, להפיץ תקווה ושמחה ואופטימיות, לאהוב הרבה, לחבק הרבה, לעשות מסג׳ים, לשחק, לצייר, להשתעמם ולהקיץ, להרפות, להרפות, להרפות. להניע את הגוף, לעצום עיניים, להביט אל השמיים, להבין שאנחנו קטנים קטנים קטנים, לעמוד אל מול העולם ולהתמלא ביראה, אבל לא בפחד. להיות מועילים, לשטוף כלים, להכין אוכל טעים, לנקות את המדף ההוא שלא ניקינו שנה, להזיז את השידה ההיא שיש מתחתיה סנטימטר של אבק, להפתיע את עצמנו, לא להיות ציניים, לא להיכנע לחרדות, קונספירציות ואנרגיה רעה, לקפוץ, לצעוק החוצה, יאאאאאאההההה, ולהבין שבקרוב השמש תזרח היטב והכול יהיה מאחורינו. הכול.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים

סבלנות. צריך סבלנות.

ופרופורציות, אומרים לך. פרופורציות. ופתאום מרגישים אותן.

מצד אחד יש את החיים של עכשיו, שבהם שירי ואני גרים כמעט רצוף בבית חולים ליד המיטה של יהלי ובקושי ישנים בלילה. מצד שני יש את מה שכיניתי ״החיים הרגילים״, שבהם רק צריך לגמור את החודש, לחשוש משפעת, ולהתעצבן מכך שיהלי לא נכנס לשיעורי מתימטיקה ובמקום זה בונה סוכה בשיחים ליד גרשון השומר ומתקוטט עם ילדים מהכיתה השניה. אז מה יותר קשה? הפרופורציה כאן נראית לכם ברורה? חד משמעית? צריך ללמוד מזה משהו?

איכשהו דווקא נראה לי שזה לא גודל האתגרים שמשתנה אלא אנחנו, שנמתחים ומתכווצים ומשתנים לפי מה שעומד מולנו. תתפלאו, להיות כאן בבית החולים בין כל הצפצופים והסבל והמחנק בגרון זה לא בהכרח יותר קשה מאשר נגיד סתם להתפרנס או להתמודד מול בוס מעצבן או להתעמת עם הבת המתבגרת שלך שחוזרת מאוחר הביתה. זה פשוט שונה, והנפש שלנו חייבת להיות גמישה מספיק כדי להכיל גם את החיים הרגילים, וכשצריך, גם את החיים כשהם מפסיקים להיות כאלה.

משונה ככל שזה יישמע, נדמה לי שמרגישים את החיים במלוא עוצמתם, באופן המלא והמדהים שלהם, דווקא כשקשה. כש״רק״ קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים מהעבודה ויוצאים למסעדה ביום הולדת ומתכננים חופשת קיץ ביוון, החיים... חיוורים. הם פשוט עוברים לידך, כאילו היית עובר אורח, על המדרכה, בחיים של עצמך. זה חולף, זה לא מחייב, זה לא מאמץ. כלומר, אולי זה כן מאמץ, אבל אחרת. זה מין מאמץ שבא בקלות, שלא מתעכבים עליו ממש. אבל כאן? וואו. אלה החיים, בצבע. כמו חוף הים של זנזיבר.

את האהבה שלי ליהלי אני מרגיש לאו דווקא כשהוא מרגיש טוב ומשחק בפלייסטיישן או רואה סימפסונז (תודה לך מאט גרונינג, על שלושים עונות של צחוק מדוייק ומענג), אלא בעיקר כשהוא מתלוצץ איתי אחרי שהוא מקיא, או אומר לי ״תודה אבא״ בקול צרוד ועמוק כשאני מביא לו קוביות קרח בארבע וחצי בבוקר. האהבה ברגעים האלה גולשת לי מהצדדים, מכל עבר, היא עולה על גדותיה. אני בוכה ממנה.

היינו אמורים כבר פעמיים להשתחרר מבית החולים. הספירות עלו, והיה רושם שהקליטה של מח העצם טובה. אבל אז היה ליהלי חום, ועוד אחד. ובחילות ארוכות. ואז היה וירוס, ואז חיידק, ושוב וירוס, ואז שיעולים שהתפתחו לדלקת ריאות. ושוב חום. הרופאים אופטימים, רגועים, ״מתקנים״ אותו כמו מי שתוקע אצבעות בסכר דולף. זרזיף מכאן, ועוד אחד מפה, ואתם בטח יודעים איך ראש של הורים עובד. אנחנו רואים את הסכר מתמוטט כמו הסכר ההוא בברזיל, ובכל זאת מחייכים ומדברים על יציאה הביתה ומצחיקים את אלוהים ומתכננים תוכניות. אנחנו מקווים לטוב, ובעיקר נזהרים שלא לעשות לעצמנו מנחוס - כלומר מהנהנים בהסתייגות כשיהלי מרגיש טוב, ונמנעים מללבוש את החולצה שלבשנו כשהיה לו חום לפני שבועיים. אנחנו יודעים שזה אידיוטי, אבל זה באמת כל כך כל כך מפחיד לשחק את המשחק הזה אחרת.

באופן כמעט אבסורדי, לצאת הביתה לעוד חודשים של לחץ ובידוד והגבלות על אוכל וביקורות של פעמיים בשבוע, מפחיד יותר מאשר להיות כאן. הרי זה לא שיהלי הופך להיות בריא פתאום, אלא שגם מבחינת הרופאים עדיף שהוא ישלים את ההחלמה שלו בבית. (וגם צריך לפנות את החדר לילד אחר שזקוק להשתלה). אנחנו מתים מפחד לעזוב את החדר הזה, ורוצים להישאר כאן במין סינדרום שטוקהולם משובש. מעדיפים את אשליית הביטחון שיש בין ארבעת הקירות האלה מאשר את החופש שיש לכאורה ביציאה הביתה. כבר התרגלנו לתרופות, לתאורה, לטמפרטורה, לבידוד, לאחיות ולאחים ולרופאים. התרגלנו. טוב לנו ככה.

אמרתי ליהלי, כשתלמד נהיגה בעוד כמה שנים, ילמדו אותך שכשנוהגים לא מסתכלים ממש קרוב לאוטו, אלא קדימה, אל המשך הדרך. התפקיד שלך, אמרתי לו, זה כרגע לחיות את הכאן והעכשיו ולדעת שאמא ואני מסתכלים קדימה. עוד מעט יהיה טוב. עוד מעט תוכל לחזור לאכול חומוס וסושי, ולהשתולל בחוץ ולבנות סוכה ליד גרשון השומר במקום שיעורי מתימטיקה.

עוד מעט.
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
למרות הנטייה המובהקת שלי לראיית שחורות, איכשהו אף פעם לא יצא לי לדמיין את עצמי מזריק תרופות עם שמות ארוכים לזונדה של יהלי, או מחכה בסבלנות מאחוריו בשלוש לפנות בוקר שהוא יסיים לעשות פיפי, כדי לעזור לו לחבר מחדש את התקעים לשלושה מכשירי אינפוזיה. לא דמיינתי שזה משהו שיקרה, ובכל זאת, כל זה נראה לי עכשיו טבעי לחלוטין, כמו לצחצח שיניים או לחתוך סלט לארוחת ערב.

האדם הוא יצור סתגלן. להכול אפשר להתרגל, מסתבר. אפילו לבדיחות המורבידיות הליליות של ההורים ביחידת ההשתלות, לנסיעות הדו-יומיות בין היקומים, לצפצופים הקצובים המייסרים של המוניטור, או לנשימות-מסיכת-האב״כ החנוקות תחת המסיכה הירקרקה שאנחנו מהדקים אל הפנים אפילו בזמן השינה בחדר הבידוד. ביומיים-שלושה במחלקה האונקולוגית רואים כל כך הרבה ראשים קירחים, עד שילדים עם בלורית שיער נראים פתאום כמעט מוזר.

הנתיב הזה, הסטייה מהדרך הבריאה, הטבעית-כביכול, המסלול החדש שכבר ארבעה חודשים אנחנו מועדים ונופלים בתוכו, גם הוא נראה רגיל כמו מה שהיה לפניו. אני מדפדף בטלפון על התמונות של ה״לפני״ - הטיולים, ימי ההולדת, היציאות ל״עזורה״ - ובמבט לאחור הפנים המחייכות שלנו, יום או יומיים או שנה לפני היום ההוא שהכול השתנה בו נראות לי כל כך נאיביות, בלתי-מוכתמות-עדיין, שזה כמעט מפחיד. לא שהיינו יכולים לעשות משהו. מזל שלא ידענו. אבל זה ללא ספק גורם לי לחשוב, מה אנחנו לא יודעים עכשיו, ואיזה מזל שזה ככה. איזה מזל שהדרך היחידה לדעת את מה שמצפה לנו בעתיד, היא רק לחיות את זה כשזה בא.

ולחיות טוב. אם אפשר. החרב המתהפכת מונחת על צוואר כל אחד מאיתנו, כל הזמן. אין טעם לפחד. החיים האלה לא מתחשבים במה שאנחנו רוצים שיקרה, ובטח שלא במה שאנחנו לא רוצים. אז מה נשאר? לקחת את מה שיש, בשתי ידיים, להכיר בטוב ולהודות עליו, גם בינינו לבין עצמנו. ויש, לפחות עכשיו, כל כך הרבה טוב.

תראו, אני לא מהאנשים המוארים האלה, המעצבנים שמסתובבים ומספרים כמה הפיטורין מהעבודה שינו להם את החיים או כמה הסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה להם. אבל מה שאני כן יכול להגיד, זה שאני לא רואה דרך אחרת לשרוד. אם לא מחפשים את הטוב, ולא רודפים אחריו באובססיביות, החול הטובעני של הלא-טוב משיג אותנו כמו ה-nothing הקהה מ״הסיפור שאינו נגמר״ ובולע אותנו חיים.

אז מה טוב כאן, בבועה המנותקת הזאת, כמה מטרים רבועים של בידוד? לראות את יהלי, למשל, עם כאב מצמית בגרון ובחילות שאחרי-כימותרפיה אוכל חצי ארטיק בננה. וטוב לראות איך שירי מסורה ואוהבת וחזקה פי עשרים יותר ממה שהעזתי לקוות. וטוב להישען על המשפחה ולהרגיש שהם שם. וטוב לראות חברים אמיתיים שאכפת להם, גם אם לא היינו קרובים ממש לפני כן. וטוב לצאת למסדרון אל החיבוק של ההורים-האחים שלי מהחדרים הסמוכים, אם הם מושבניקים או דרוזים או ערבים או אתיופים או סתם כמוני, ואל המתנדבים המהממים ששואלים אותי מה שלום יהלי ומכינים לי ופל בלגי או פשטידה או פלאפל. אתמול בערב איציק חילק פריקסה. פריקסה במחלקה האונקולוגית, עם לימון כבוש וחריף, הייתם מאמינים? ובכל יום חמישי מאור הצדיק עובר פה ילד ילד במחלקה ומחלק לו חבילת לגו חדשה, מיוחדת בשבילו. אי אפשר שלא להעריץ את האחיות שעושות את אחת העבודות הכי קשות שיש, שזה לסבול אותי עם השאלות הלא-נגמרות שלי. ואת הרופאים שכמעט גרים פה. וכל האהבה שפתאום יש לנו הזדמנות, אולי בפעם הראשונה, להעביר ליהלי. איך מראים לו אהבה? מחייכים אליו כשקשה לו. ומזריקים לו לאט לאט לזונדה כדי שלא יהיה לו מעצבן באף, ומביאים לו את יואב לשעתיים של שפיות בפלייסטיישן, ומנגבים דמעה ומוחאים לו כפיים כשהוא אוכל חצי ארטיק בננה.

אתם לא מבינים כמה טוב ממלא את המקום הזה, ותאמינו לי שצריך יחס די גדול בין טוב לרע, כי הרע שאורב בפינות פה הוא וואחד רע בן זונה.

הקיצר, זה מה שקורה איתנו בימים המשונים והטרופים האלה. אנחנו בבידוד. יום 13 להשתלה. יהלי סובל בגבורה את מה שעובר עליו, ואני לא אומר סתם. בגבורה של ממש. הוא בעיקר ישן, אבל גם ער פה ושם ומשחק בפלייסטיישן ומתגעגע לחומוס באופן לא-יתואר ומביט בדאגה על הראש המתקרח במראה ומנפנף את החפירות של שירי ושלי ואפילו מחייך לפעמים. העתיד לא ברור, אנחנו מקווים ומתפללים שהכול יהיה בסדר ומכאן יהיה רק יותר ויותר טוב. ויודעים שזה לא ממש עובד ככה אבל בכל זאת.

לסיום, אני שוב חוזר ומבקש ומפציר ומתחנן: תעשו ביטוח בריאות, וביטוח מחלות קשות לכם ולילדיכם. רק כדי שאם יקרה המשהו הזה שקורה רק לאנשים אחרים, תוכלו להתפנות פה ושם כדי לנסות ולמצוא את הטוב.
נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים
דצמבר 1994. חנוכה. קר נורא. מקפיצים את הגדוד שלי לחברון בעקבות הרצח של מרדכי ושלום לפיד בגבעת החרסינה, ואנחנו מיטלטלים לשם בטיולית ישנה, עטופים מכף רגל ועד ראש בחרמוניות וכובעי כלב, מקווים לצאת משם כמה שיותר מהר. כבר היינו בחברון פעם או פעמיים, והעיר הזאת לא נעימה במיוחד בשום זמן, אבל בעיקר לא בחורף. תוך דקה חזרנו אל הטרמינולוגיה המקורית, יחסי הכוחות המורכבים, המשפחות, החמולות, הקסבה, השלאלה הגדולה והשלאלה הקטנה, בית רומנו, בית הדסה, שוק התרנגולים, אברהם אבינו, מערת המכפלה. מהר מהר עושים לנו תדריכים בחטיבה ושולחים אותנו למשימות השונות, מחסום פה, מחסום שם, סיורים רגליים ואבטחה באתרים השונים. אותי שולחים יחד עם איתי סירקיס לאחת הסמטאות על גבול הקסבה. מחסום? עמדת בידוק? לא ברור. אנחנו בסך הכול כוח מצומצם של מפקד וחייל, ומשימתנו האמורפית היא לפקוח עיניים, להראות נוכחות ולעצור רכבים חשודים, למרות שאין לנו דוקרנים או בטונדות, ואנחנו מצויידים רק בגלילונים משופשפים, חרמוניות מסורבלות שהפכו אותנו לאנשי "מישלין", ורצון קהה להיות בבית. ירדנו מהנו"ן-נו"ן והוא נסע מיד באוושת עשן אפרפר.

סמטה בחברון. עשר בלילה. מסריח. הכול מוגף וסגור ושקט. אין אור בחלונות הבתים מסביב. יש פנס רחוב בודד איפשהו מעלינו, אבל זה לא ממש גורם לנו להרגיש מוגנים, אלא רק מטרות מוארות היטב, ברווזים במטווח לכל זאב שוחר רע שנמצא בחושך בין הבניינים והסמטאות. אין לנו סיכוי לראות אף אחד מעבר לאלומת הפנס הקלושה, אבל בכל זאת אני מחליט לתפוס יוזמה פיקודית, ואנו יוצאים לסיורים מהירים אחת לרבע שעה בתוך החושך.

קר לנו. אנחנו רוקעים במקום ושקועים במחשבות. איתי מהמהם לעצמו איזה שיר, ואני מתאמץ לשמוע מה הוא שר ואז מבין. "שעת לילה מאוחרת, כולם מזמן הלכו לישון, רק שאול ער, קודר, מרים לדוד טלפון". אני מתגבר על שאריות הדיסטנס ושר יחד איתו, "אולי תקפוץ אליי, אה, דוד, נפשי אגם שחור, תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור".

חברון, קסבה, ערבים מסביב, קר לנו, אבל אנחנו שרים אהוד בנאי ולא איכפת לנו מכלום, כי אהוד מבריח את הפחד. איזה מחבל מרושע יירה בשני חיילים ששרים אהוד בנאי? אין דבר כזה.

פתאום, מרחוק, שני פנסים של מכונית. אנחנו מפסיקים לשיר, נדרכים במקומנו. המכונית מתקרבת באיטיות ונעצרת עשרה מטר מאיתנו. סטיישן לבנה. מכונית של מתנחלים, אבל לך תדע. החלון נפתח וראש מזוקן יוצא החוצה. עוברות שתיים שלוש שניות ארוכות, והוא מחייך. "חנוכה שמח, חיילים!". הוא יוצא החוצה, "אל תירו! חג שמח!", וניגש ופותח את הבגאז', ומוציא משם ארגז של סופגניות מטולאות באבקת סוכר, חנוכיה ונרות. "קחו, תדליקו נרות. פרסומא ניסא. פרסמו את הנס! נס גדול היה פה!" הוא אומר בחיוך גדול, מיטיב את כיפתו הלבנה הגדולה, נבלע בחזרה במכונית ונוסע משם.

איתי ואני מחייכים לעצמנו. איזה קרועים המתנחלים האלה. יש לנו חנוכיה ונרות וגפרורים, וארגז של עשרים סופגניות, ואפילו הקסבה של חברון נראית פתאום פחות מאיימת. אנחנו מציבים את החנוכיה על חלון אחד הבתים ומדליקים את הנרות. כמעט מיד הדלת שלידנו נפתחת ובעל הבית יוצא החוצה, כששני ילדים בפיג'מות לידו. הוא ראה את הנרות בחלון וחשש שבאנו להרע לו. "הפי הולידיי! חנוכה!" אנחנו מחייכים, ומושיטים לילדים ולאביהם את ארגז הסופגניות. "הולידיי אוף לייט!". האבא נרגע, ואומר לנו בעברית, "חנוכה שמח", והילדים כבר עם אבקת סוכר על האף, אוכלים ומצחקקים. הם אמרו לנו איך אומרים סופגניה בערבית. שכחתי את המילה כבר לפני איזה עשר שנים.

כבר לא היה לנו קר.

****
נכתב לפני 9 שנים ו-10 חודשים



אמא הלבישה לך חולצה אדומה שרצית
ומכנסיים כחולים קצרים, כי חם בסירה
את הנעליים נעלת לבד, בפעם האחרונה
היית גאה אפילו כשנפלת למים ולא היתה יד חזקה
ולא זרוע נטויה
שתמשוך אותך בחזרה
לא אותות ולא מופתים
וגם לא היה לאן
תמונותיך בעולם כולו, עצום עיניים, ישן לתמיד
כפות ידיך הפוכות אל השמיים,
ופניך מונחות בעדינות אין קץ על החול הים תיכוני הארור
נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים
אבא של ארז ישב עירום על המיטה. נראה שגם בגיל שמונים ואחת, חשב ארז, הוא לא טורח בכלל להתבייש במשהו. המיטה במלון היתה גבוהה מדי, אבל הזקן התכופף בכל זאת, הכניס רגל אחת לתוך המכנס של בגד הים, השתהה רגע, ואז פער ואסף באצבעות שתי ידיו את המכנס השני ותחב לתוכו את הרגל החלשה, הימנית. כשהתרומם כדי לרכוס את השרוך, הבחין במבטו של ארז והצטחק. מה אתה מסתכל, מה? מעניין האבא שלך עם בגד ים?
הפעם הקודמת שארז ראה את אבא שלו לובש בגד ים היתה בדיוק לפני עשרים ושמונה שנים. הוא זכר את האירוע המדוייק. זה היה בשבת שלפני הבר-מצווה שלו, במלון בלו-ביי בנתניה. ארז והוריו התכוננו לרדת לבריכה, או ללכת לים, והוא חיכה בחדר, מקפץ מרגל לרגל, עד שהבחין בפלצות, מבעד לדלת האמבטיה הפתוחה של חדר המלון, באביו שפשט את תחתוניו הענקיים, הלבנים, ולבש במקומם באיטיות מקוממת בגד ים שחור ומבריק. אלף שנה עברו מאז, אבל נראה שהאירוע נותר מסיבה עלומה כלשהיא חקוק במוחו של ארז, כאילו המתין לעלות אל מעל לפני השטח כשתובן לבסוף החשיבות שטמונה בו. הדמיון המובהק בין שתי התנועות הזהות של לבישת-בגד-הים טלטל את ארז, כאילו כל מה שקרה בכל השנים באמצע הצטמצם בבת אחת ואיבד מממשותו, והנער בן השלוש עשרה בנתניה עם חתימת השפם הפלומתי, הפך במין דיזולב קולנועי מופרך לגבר העייף בן הארבעים ואחת שישב קצר רוח על מיטה בקומה האחרונה של בית מלון ברחוב סוקומוויט בבנגקוק והמתין לאביו הזקן שילבש את בגד הים כדי ששניהם יוכלו כבר לרדת לבריכה בקומה האחת עשרה של המלון.

בלילה, ארז התיישב על הכיסא ליד החלון והביט בעיר שהשתרעה שלושים ואחת קומות מתחתיו, בוהקת, מהבהבת בניאונים הזולים שלה. כמו זונה, הוא אמר בקול, ונרעד בבושה פתאומית. אבא שלו ישן על צידו, מחבק ביד דקה כרית לבנה ענקית, כשעוד כרית אחת לחוצה בין ירכיו, ועוד אחת מתחת לראשו. מאז ומעולם ישן עם שלוש כריות, עוד כשאשתו היתה בחיים והיתה מלגלגת עליו שהוא מפונק. אחת לא מספיקה לך, היתה עוקצת. מה את רוצה, ככה אני ישן טוב, היה אומר בחיוך תמים. כל החברים שלי נוחרים כמו מכונות, ורק אני עם שלוש כריות, אבל כמו תינוק.

ארז ישב בתחתונים על כסא המהגוני המפואר והביט במשך שעה ארוכה באביו ישן בשלווה בתנוחה העוברית המפורסמת שלו באופן שלא הלם את שמונים ואחת שנותיו.

****

מה מתחשק לך לעשות היום, אבא? שאל ארז, כשסיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אביו הניח פיסה אחרונה של אבטיח צהוב על הצלחת. אני... חשבתי לנוח קצת בחדר, אמר. תסתובב אתה, תצא. אני אהיה בסדר.
ארז הביט בו בעין בוחנת. לא, אבא. לא באנו עד תאילנד כדי שתנוח בחדר. יש לי רעיון. בוא נלך לאקווריום של בנגקוק. קראתי שזה האקווריום הכי גדול בדרום-מזרח אסיה. זה בקומת המרתף של איזה קניון פה, אתה מאמין? קומת מרתף! של קניון! אצלנו כבר היו עושים שם עוד קומה של חנייה.
יש שם מיזוג אוויר? שאל הזקן. בטח, אבא, מה איתך, ענה ארז. מה מה איתי, ארז? במופע הזה של התנינים שלקחת אותנו נזלתי כמו בסחנה. אני לא יכול עם החום הזה. כמו הגיהנום פה, עם כל הריח של הביוב והטיגונים של השרימפס.
לא, אבא, אל תדאג. נלך שעה שעתיים, ונחזור. יש מזגן. ויש שם כרישים, אמיתיים, ששוחים חצי מטר מעל הראש שלך. ראיתי ברושור, זה מדהים, הדבר הזה. אתה שומע, אבא? אני אדאג לך. ארז הצטחק והוסיף, ואם תתנהג יפה, אני אקנה לך גלידה ווניל, כמו שאתה אוהב. טוב?

****

ברגע שארז יצא מהמלון אחרי הצהריים, ניגש אליו נהג טוקטוק שחיכה תמיד ליד פתח המלון ושלף מכיסו בתנועה מיומנת ספרון קטן עם תמונות של בחורות. יו וונט גירלז? בודי מסג'? וורי קלין, דה בסט פלייס אין טאון. איי וויל טייק יו פור פרי. אוקיי?
נו, נו, ת'נק יו... איי וונט, אה, ג'סט טו סי דה טאון. ארז חייך במבוכה. נהג הטוקטוק חייך בהבנה והצביע לעבר הטוקטוק הנוצץ, איי וויל טייק יו פור פרי. יו וויל סי. קאם.
ארז הרים את ידיו בהכנעה ורצה כבר להמשיך ללכת אבל נהג הטוקטוק לא וויתר והוביל אותו עד שהתיישב על מושב הפלסטיק הכחול. תוך חמש שניות הם כבר היו בנסיעה. ארז מישש את כיסו כדי לראות את הכסף שלקח איתו עוד שם. אף אחד לא כייס אותך בחצי דקה, הוא אמר לעצמו. אידיוט. הוא הרפה את שריריו והרגיש איך העיר הגדולה עוטפת אותו בצבעים, בריחות ובקולות שפלטה ללא הרף. לרגע קט עצם את עיניו וחש את ליבו מפרפר בתאווה ובתשוקה להתחבר אל העולם. אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, שפתיו לחשו.

****

המשך יבוא
נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים
כוס אמק, אמר אלוהים.

הוא ניגב כמה נתזי בוץ מחולצת הלייקרה הכחולה שלו וליווה במבטו את המכונית המסחרית שהאיצה במעלה הרחוב, מותירה סימני צמיגים לחים על הכביש. הוא נד בראשו, ולחש בחיוך, "Serenity Now". סיינפלד, כמובן. אחת היצירות המאוחרות שלו. כן, שימשיכו כולם לחשוב שאלה היו לארי דייוויד וג'רי סיינפלד שכתבו. זה בסדר. הוא לא באמת צריך את הקרדיט. לא עם הבלגן שזה היה עושה - עם התקדים המבאס של התנ"ך. אבל כשאתה מרים עולם שלם על כלום, זה היה רק טבעי בשבילו לרמוז על זה לבני האדם בעזרת סדרת טלוויזיה. הרי אלוהים, אומר כל טבעוני ניו-אייג'י בלירה, איז אין דה פאקינג דיטיילז.

ילד צווח מאחוריו, אבא, תראה, הנה איש מבוגר שהתחפש לסופרמן! אלוהים חייך אל הילד ועשה כאילו הוא מוציא לו אוזן המן מהאוזן. הילד העווה את פניו ואמר בנימוס כפוי, אוזני המן זה לא לטעמי. אביו בדיוק סיים את השיחה שלו באייפון ובחן את אלוהים במבט השמור למבוגרים שאשכרה עושים מאמץ ומתחפשים בפורים, ועוד ביום של גשם, ולא מסתפקים בלהלביש לילדים שלהם תחפושת צב נינג'ה סינתטית מאי-ביי בארשת עליצות מעושה. סופרמן, הא? הוא שאל רטורית. אלוהים הנהן. אתה יודע, פורים, הוא אמר בשקט. זה כיף להתחפש. האיש הרים גבה ואמר, וואלה, אני לא סובל את החג הזה מאז שהייתי ילד. בוא, רועיקי, אנחנו מאחרים.

איך, איך הכול מתקלקל לי, חשב אלוהים. אתה עושה משהו אחד, חושב שהכול טוב, ואז זה מתחרבן. תמיד יש משהו עם הבני-אדם האלה. תמיד. האישה אמרה לי אלף פעמים לגמור עם זה ודי במקום ללכת כל פעם חצי דרך, אבל אין לי לב. מה אני אעשה.

כוס אמק.

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
החלטתי להקדים ביום את הנסיעה השבועית שלי למחנה יהודה. כל הדרך הייתי נחמד לאנשים, באופן קיצוני אפילו. חייכתי לזקנה אחת ברחוב. אמרתי שלום לאיזה חרדי מבוגר, סתם ככה, וכשהוא הביט בי בתמיהה, חייכתי אליו. הרגשתי נדיב וגדול מהחיים. גם עזרתי לאיזו אמא דתיה להעלות את העגלה במדרגות ליד עזורה. אני מסתדרת, היא חייכה, מה איתך, אמרתי. אנחנו לא רוצים לעשות לילד זעזוע מוח. ילדה, היא אמרה והקדירה פנים.

דבר ראשון נסעתי לדני ספרים וקניתי שלושה ספרים, שניים מהרשימה שלי ועוד אחד של ירון אביטוב שלא היכרתי קודם. הרגשתי שהכול טוב, לא רק בגלל שיש שמש נעימה ומלא מעלות באמצע החורף. פשוט היה משהו באוויר, משהו טוב, משהו חיובי, משהו שלם שלא יכול להישבר.

אחר כך פגשתי את דודי למרק שעועית בעזורה, והחמאתי לשבי ולגיא ששיחקו אותה בקליפ של הקמפיין תיירות לישראל. עזוב אותך, שניהם אמרו. חצי יום צילמו אותנו בשביל שניה וחצי בקליפ. לא, הייתם יפים, הייתם יפים.

מצאתי אפונה ירוקה בתרמילים אצל ההוא מול באשר מהגבינות. הדבר הכי טעים בחלק הזה של העולם. טריה טריה. אין, היקום אוהב אותי.

אצל המקלל שמוכר את התפוחים הכי יפים בשוק, ביקשתי שיחתוך לי חתיכה מהדלישס הצהוב שדודי אמר שהוא יותר טעים מהפינק ליידי. המקלל הסתכל עליי בשנאה, וסינן שתיכף הוא יחתוך לי חתיכה. צחקתי. איזה מסכן הוא. כל החיים שלו רק נאחס.

בסוף הלכתי להילל מגזימוף וקניתי אצלו קצת גולאש לתבשיל פול עם גולאש ושום שאני מתכנן כבר כמה ימים. הכנסתי את השקית לעגלה, והלכתי להסתפר.

דניאל מספר אותי מאז שאני הייתי בן שמונה והוא היה פרח ספרים אצל אבא שלו במספרה הקטנה בקרן קיימת. מסיינפלד למדתי שלא מחליפים ספר אף פעם. אני מקווה להוציא אותו לפנסיה, ומנסה להתעלם מהעובדה שבכל פעם אצלו אחוז השיער הלבן שנושר על הרצפה, גדל. רצינו לטוס לתאילנד אחרי פסח, הוא אומר והמספריים מפסיקים לחתוך את האוויר לרגע. אבל התברכנו. אשתי בהריון. וואה, שמחתי. הגדולה שלו בת שבע עשרה. איזה כיף לו. מגיע לו. כזה איש צנוע ומקסים.

לנהג המונית בדרך לתחנה המרכזית היה שעון יד ענקי. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. הנהג היה נראה לי איש ממש נחמד. צחקתי איתו הרבה, ודיברנו על הילדים ועל העולם ועל השוק ועל שעונים ועל שענים חרשים ועל צלילות. כל זה בארבע דקות נסיעה. הוא אפילו לא רימה אותי בעודף, ובמקום 20 שקל וארבעים אגורות הוא רצה רק עשרים.

עליתי על מונית השירות למודיעין, ובאנחת רווחה וציפייה שלחתי יד לקחת את הספר שלי לנסיעה מהריצ'רץ' של העגלה של השוק.

לא היה ריצ'רץ'.

מזתומרת, אני זוכר בפירוש שהיה ריצ'רץ' לעגלה שלי. אולי הנחתי את הספר בתוך העגלה? פתחתי את הכיסוי והוצאתי בבילבול שקית עם קלמנטינות.

לא קניתי קלמנטינות.

אוי לא אוי לא אוי לא. זאת לא העגלה שלי. כלומר היא נראית כמו העגלה שלי אבל היא כל כך כל כך לא. יש בה קלמנטינות ותותים קצת מעאפנים ומלא כלים חד פעמיים ומגבות וחומרי ניקוי אבל אין בה לא את האפונה הירוקה בתרמילים ולא את הספרים שלי ולא את שלישיית בקבוקי הסיידר האלכוהולי שרציתי לשתות בשבת, ולא את הארטישוקים הדוקרניים והבשרניים ולא את הגבינות מבאשר והזיתים והעגבניות והחלבה והפינק ליידיז.

מעבר לחלון, חלפו במהירות הנופים המוכרים של 443 בדרך למודיעין. באייפון - אפס אחוז סוללה. חשבתי שאגמור את הספר של שייבון.

עכשיו לך תמצא עגלה של שוק ששכחת אולי שעתיים קודם באיזושהיא בסטה במחנה יהודה בירושלים ההולכת ומתרחקת, כשאתה במונית שירות מלאה אנשים זרים, בלי סוללה באייפון ובלי שום דבר ועם רצון הולך וגובר לעזוב את הכול, להתנצר ולרדת מהארץ.

האפונה שלי. הספרים שלי! ואני שלושים עמודים לפני סוף הספר של שייבון! הגבינות שלי! והסלמון הקצוץ שהבאתי מדוד-דגים ותכננתי להכין איתו את הקבב-סלמון-האלוהי עם הכוזברה והג'ינג'ר והקצת פלפל חריף והמרכיב הסודי.

ניסיתי לשחזר בזיכרון איפה הייתי לפני שהלכתי להסתפר אצל דניאל. אולי אצל המקלל? לא. אחריו קניתי חלבה. ואז קניתי בשר אצל הילל מגזימוף. והשקית עם הבשר כאן איתי, שארית יחידה מכל מה שקניתי. אולי העגלה אצל הילל.

שאלתי את חלל המונית אם יש למישהו סמארטפון. לפני כן כולם חייכו במבוכה כשקיללתי באלף אלפי חרפות ועזאזלים את הטיפשות והרחפנות שלי והביטו בי בחמלה מהולה באדישות. בסוף מישהו הציע לי את האייפון חמש שלו.

חיפשתי, גוגל, הילל מגזימוף קצב. מצאתי. התקשרתי. שמונה צלצולים. בסוף ענו. שאלתי, בידיעה שאין מצב, אם העגלה שלי אצלם.

כן, הם אמרו. אתה בא?

יש! יש! האפונה שלי! הרעדתי את המונית, וכולם צחקו.

ירדתי במבוא חורון ולקחתי מונית בחזרה לירושלים במחיר מופקע עם נהג שסיפר לי עם דמעות בעיניים על הקובה חמו שהוא אכל עכשיו. צחקתי הרבה, אפילו שהוא היה קצת ערס והיתה לי תחושה שלמרות שהוא ממש התרגש מהקובה חמו, ובנאדם שמתרגש מקובה חמו לא יכול להיות בנאדם לא טוב - שהוא איש לא כזה סימפטי. אבל לא היה איכפת לי.

הוא הוריד אותי באגריפס למטה כי היה פקק עד למעלה. רצתי להילל מגזימוף. הגעתי בלי נשימה והסתכלתי מסביב. עוד פחדתי שמישהו עבד עליי בטלפון.

העגלה שלי היתה שם, שלמה ובלתי מחוללת. האפונה שלי. הספרים שלי.

קניתי אצל עזורה מהמשקאות תמרהינדי עם שקדים, ונסעתי הביתה.

היה יום טוב.

****
נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים
נופר קופמן באה אליי בהפסקה. בחיוך מכוער היא לחשה שאמא שלה אמרה שאני פקאצה. עשיתי פרצוף כאילו לא איכפת לי, אבל הרגשתי שאני רוצה למות. לא יכולתי לסבול את כל ההצבעות וההתלחשויות של נופר ורותם האלה, אז הלכתי למזכירות וביקשתי להתקשר לאבא. אמרתי לו בטלפון שאני לא מרגישה טוב וכואב לי הראש וגם הבטן ואני רוצה שהוא יבוא לקחת אותי. הוא שאל אם אני בטוחה, שאולי קרה משהו בבית הספר. התחלתי לבכות קצת ואמרתי לו שאני באמת לא מרגישה טוב. אז הוא בא.

באוטו הוא הסתכל אליי במראה, ואמר שאני נראית קצת חיוורת. הנהנתי ושקעתי בכיסא. נופר קופמן. לא יכולתי להוציא אותה מהראש. כל הזמן דמיינתי איך אמא שלה אומרת לה שאני פקאצה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אבא התחיל את אחד הסיפורים שלו על משהו שקרה שהוא היה ילד. העמדתי פנים כשאני מקשיבה, וכל הזמן המשכתי לדמיין את אופיר, נופר ורותם נפגשות ביחד ומדברות עליי.

איך שנכנסנו העפתי את הילקוט בכניסה ורצתי לחדר, ואז נזכרתי והאטתי קצת במדרגות כדי שאבא ימשיך לחשוב שאני לא מרגישה טוב באמת. שאלתי אותו אם הוא יכול להכין לי תה, עם קינמון ווניל כדי שאני ארגיש יותר טוב. הוא אמר לי שבטח ושאכנס למיטה. הוא הסתכל עליי במבט הבוחן והמרחם שלו וידעתי שהוא לא יבין בחיים.

הוא הביא לי את התה לחדר על צלחת ועוגיית קוואקר שאני שונאת, ואני עשיתי את עצמי כאילו שאני ישנה. כשאמא חזרה, שמעתי אותה ואת אבא מסתודדים במטבח, ואז גם היא באה והתיישבה לי על המיטה, וליטפה לי את הראש. היא הניחה לי את היד על המצח ואמרה, אין לך חום, לפחות. את בטוחה שלא קרה משהו בכיתה, עם איזו מורה או חברה? לא, אני באמת לא מרגישה טוב, אמרתי לה. באמת. רציתי לספר לה אבל לא יכולתי. היא מבוגרת, והיא אוהבת את נופר קופמן. היא חושבת שהיא ילדה טובה ומנומסת, ולא מבינה שהכול הצגה. פעם נופר באה אליי, וכל פעם שאמא נכנסה לחדר נופר צחקקה וחיבקה אותי, ואמא חשבה שאנחנו החברות הכי טובות בעולם.

אחרי הצהריים נופר קופמן התקשרה אלינו הביתה ושאלה אם היא יכולה לבוא לתת לי את השיעורים. לא רציתי שהיא תבוא אבל אמא אמרה לה בטלפון שבטח, ושאיזה יופי שהיא מתחשבת בי.

שכבתי במיטה וקראתי "הסיפור שאינו נגמר", אבל לא הצלחתי להתרכז. אחרי כמה דקות נופר נכנסה אליי לחדר, ואמא אחריה, עם חיוך מתוק. להביא לכן שוקו טעים, היא שאלה, ונופר הנהנה בהתלהבות. אני ידעתי שאמא תכין את השוקו מ"שוקולית" המגעיל ולא מקוביות של שוקולד כמו שאבא של נופר מכין אצלם בבית. אמא יצאה ונופר אמרה בקול רם שהיו רק שיעורים של שני עמודים בגיאומטריה, ועמוד אחד של חילוק ארוך. כשאמא ירדה במדרגות נופר התקרבה ולחשה לי כמו בכיתה, מה נשמע, פקאצה.

גיחי גיחי, ממש מצחיק, אמרתי לה. היא הוציאה את הסמארטפון הענק שלה מהכיס, ושאלה אם אני רוצה לראות את הקליפ החדש של מיילי סיירוס. וואו, אמרתי, בטח. לא ידעתי שיש לה קליפ חדש.

כשאמא הביאה את השוקו נופר אמרה תודה רבה בהתלהבות אבל אחרי שלוק אחד היא הניחה את הכוס וידעתי שמחר כל הכיתה תדע שאצלי בבית מכינים שוקו מ"שוקולית", ואף אחד לא ירצה יותר לבוא אליי.

ראינו את הקליפ של מיילי סיירוס חמש פעמים רצופות, ושמתי לב שנופר יודעת כבר כמעט את כל המילים בעל פה, והרגשתי ממש טיפשה. אז גם אני עשיתי כאילו אני יודעת את המילים, עד שפעם אחת חשבתי שהולך להיות הפזמון והתחלתי כאילו לשיר אבל לא היה פזמון, ונופר הסתכלה עליי בשנאה ורחמים. חייבים לעשות משהו עם הנמשים שלך, היא אמרה. זה מה זה ילדותי. שמעתי שאם מורחים עליהם כל בוקר משחת שיניים ומשפשפים, אחרי שבועיים בערך זה נעלם.

אבא עבר מחוץ לחדר, ושאל אם אנחנו לא רוצות לבוא לסלון לשחק שם. מה אתן רואות שם, מיילי סיירוס? הוא שאל. שמעתי שיש לה קליפ חדש. נופר הסתכלה עליי וגלגלה עיניים, ואז הסתובבה לאבא וחייכה. רוצה לראות, היא שאלה. הוא התיישב לידנו על המיטה ונופר שמה שוב את הקליפ, בפעם השישית.

באמצע הקליפ היה לו טלפון אז הוא הלך, ונופר קופמן אמרה שהוא ממש מגניב, ושאבא שלה לא יודע בכלל מי זאת מיילי סיירוס.

אולי בכל זאת יש לי סיכוי.



נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים
קבוצות קריאה:
קבוצות קוראים בהן מופיע אלון דה אלפרט
סאטירה
(קבוצה ציבורית)
מפגש סימניה 2017
(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
רשימות הקריאה של אלון דה אלפרט
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. מחפש, לא דחוף אישית 45 5477 לפני 3 חודשים
2. ספרים שגמרו אותי אישית 30 2922 לפני 9 שנים ו-5 חודשים
3. ספרים שלא היית תופס אותי קורא אותם גם לא בכלא אישית 4 2099 לפני 15 שנים

» סך הכל 79 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:
מי ביקר בבלוג הקריאה של אלון דה אלפרט לאחרונה
קוראים ששיבחו את ביקורות הספרים של אלון דה אלפרט


הביקורות האחרונות של אלון דה אלפרט שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אלה שמצילים אותנו / ג'נה בלום **** בעוד כמה שנים, לא הרבה,... המשך לקרוא פואנטה℗ לפני שבועיים
2. מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן / חיה שנהב **** זה ספר איום ונורא. ... המשך לקרוא אתל לפני שלושה שבועות
3. בזעיר אנפין / ירמי פינקוס **** את ירמי פינקוס הכרת... המשך לקרוא michal_84 לפני ארבעה שבועות
4. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא ג'וני לפני ארבעה שבועות
5. קצב התמוססות הקרחונים / יזהר הר-לב **** אשתי אומרת שאני "חרד... המשך לקרוא ציפור דרור לפני חודשיים
6. רקורסיה / בלייק קראוץ' **** אין לנו ברירה אלא לה... המשך לקרוא KAROLINA לפני חודשיים
7. הגוף - מדריך למשתמשים / ביל ברייסון **** לעתים נדירות יוצא ... המשך לקרוא יוהנס1 לפני 3 חודשים
8. לב רעב / אשכול נבו **** קשה לומר שאני נכנס ... המשך לקרוא stan לפני 3 חודשים
9. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא אוהבת לקרוא לפני 3 חודשים
10. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא אור שהם לפני 3 חודשים
11. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא אפרתי לפני 3 חודשים
12. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא רץ לפני 3 חודשים
13. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא cujo לפני 3 חודשים
14. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא פרפר צהוב לפני 3 חודשים
15. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא לי יניני לפני 3 חודשים
16. שלוש / דרור משעני **** יש להניח שאני לא הי... המשך לקרוא ילד זיגזג לפני 4 חודשים
17. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא Mira לפני 4 חודשים
18. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא Mira לפני 4 חודשים
19. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא גלית לפני 4 חודשים
20. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא עמיחי לפני 4 חודשים
21. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא B.A BAracus לפני 4 חודשים
22. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא נצחיה לפני 4 חודשים
23. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא Pulp_Fiction לפני 4 חודשים
24. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא אור קרן לפני 4 חודשים
25. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא דן סתיו לפני 4 חודשים
26. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא בנצי גורן לפני 4 חודשים
27. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא בר לפני 4 חודשים
28. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא זאבי קציר לפני 4 חודשים
29. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא מירית לפני 4 חודשים
30. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא יונתן בן לפני 4 חודשים
31. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 4 חודשים
32. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא ראובן לפני 4 חודשים
33. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא אנקה לפני 4 חודשים
34. נמסיס - פרויקט איקס #10 / גרג הורביץ **** משונה, פתאום קלטתי ... המשך לקרוא DR.Nofar Sarori לפני 4 חודשים
35. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא פרפר צהוב לפני 4 חודשים
36. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא Pulp_Fiction לפני 4 חודשים
37. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא חסידה לבנה לפני 4 חודשים
38. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא וויליאם מאני לפני 4 חודשים
39. לב רעב / אשכול נבו **** קשה לומר שאני נכנס ... המשך לקרוא Cantona לפני 4 חודשים
40. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 חודשים
41. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא אירית פריד לפני 4 חודשים
42. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא בנצי גורן לפני 4 חודשים
43. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא מירית לפני 4 חודשים
44. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא אורית זיתן לפני 4 חודשים
45. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא ta לפני 4 חודשים
46. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא עמיחי לפני 4 חודשים
47. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא דן סתיו לפני 4 חודשים
48. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 חודשים
49. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא גלית לפני 4 חודשים
50. שנת הארבה / טרי הייז **** וואלה, החיים שלי בתק... המשך לקרוא אתל לפני 4 חודשים



©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ

צור קשר | חנויות ספרים | ספרים משומשים | מחפש בנרות | ספרים שכתבתי | תנאי שימוש | פרסם בסימניה | מפת האתר | מדף גדול מדף קטן | חיפוש ספרים