אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

בן 43 ממודיעין

מחובר כעת לסימניה מחובר כעת
אין לי זמן לכלום, ולא סבלנות.
אוהב להפתיע את עצמי בביקורות.
קורא לא מעט, ולא מספיק.

“The trouble with fiction is that it makes too much sense, whereas reality never makes sense.”
– Aldous Huxley



» דירג 915 ספרים
» כתב 327 ביקורות
» יש ברשותו 120 ספרים
» מוכר 2 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-5 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 8 דקות
» קיבל 9745 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה משולבת מודיעין

» רשימת הסופרים של אלון דה אלפרט

» מדף הספרים (4 מתוך 120)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 915)
1.

נוטות החסד : הפולמוס
ג'ונתן ליטל


התחלתי לקרוא לפני שבועיים
2.


התחלתי לקרוא לפני ארבעה שבועות
4.


התחלתי לקרוא לפני שנה ו-11 חודשים
5.


התחלתי לקרוא לפני שנתיים
6.


התחלתי לקרוא לפני שנתיים ו-4 חודשים
7.


התחלתי לקרוא לפני שנתיים ו-4 חודשים
8.


התחלתי לקרוא לפני 3 שנים ו-4 חודשים
9.


התחלתי לקרוא לפני 3 שנים ו-8 חודשים
10.
פאקינג פלאניוק. קשה ומרהיב
התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-2 חודשים
11.
בעמוד 15. מוזר, לעזאזל
התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-11 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 327 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

**** פעם אהבתי סיפורים קצרים. גם באלה, כאן בקובץ הזה עם השם המסקרן, יש משהו מהחומר שהופך סיפורים לטובים, למרות שנכתבו ל... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


**** כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונ... המשך לקרוא
38 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


**** רצוץ, גדוש, נקיפה, זוטא, ריבוא, ערגה, יסולא בפז, מסוקל, כמוס, יהין, דשנה, משוסה, פסוקת, שובק, סביאה, מסולף, מקשה, התקדר... המשך לקרוא
45 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


**** אז מה דעתכם, יכול להיות שמה שהפרופסור הזה מהאוניברסיטה העברית אומר נכון, וכל הסיפור הזה עם השריפות הוא בעצם ספין ... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


**** זו הפעם השלישית שאני קורא את הספר הזה, שמטבע הדברים אני שומר לו פינה חמה בלב, פשוט כי הוא רווי בקסם ובאהבה, שני חומר... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


**** תאמינו או לא, את ״שהיד״ קראתי בכמה שעות מעטות בדרך אל, מ, ובמהלך טיפול שיניים אימתני. או כמו שאומר אצלנו הפתגם הי... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

https://youtu.be/OER8dtQPF14 "כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה הח... המשך לקרוא
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 17 שעות


קמתי בשעת צהריים דפוקה. הלשון הייתה יבשה כמו פוחלץ של קרוקודיל. השתעלתי והבאתי קליפה ירוקה של ליחה. יצקתי קצת מים שהכינסו ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 19 שעות


לקרוא את 1984 בלי לדעת כלום, ממש כלום, על אירופה במאה ה-20, או, יותר טוב, לקרוא את מובי דיק כשאין לך מושג שיש ספרים כאלה שנקראים ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


מטורף. לוקח אל האופל, ומחזיר אותך משם אדם אחר, מהרהר מה היה לנו שם בעצם? תסלחו לי בבקשה, היות ואיני רוצה לנדב פרטים מן העלי... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


זה היה רע לתפארת. סקסיסטי , גזעני , מופרך ומדומה לעייפה. בשבוע הספר האחרון גיליתי שחידשו אותם uהייתי חייב לקרוא שוב לזכר הנ... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


טרי הייז הוא בראש ובראשונה מספר סיפורים וזה מה שהופך את הספר הזה לכזה טוב. לבד בתאטרון המוות הוא ספר מתח קצבי שמתחיל בחקי... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

דצמבר 1994. חנוכה. קר נורא. מקפיצים את הגדוד שלי לחברון בעקבות הרצח של מרדכי ושלום לפיד בגבעת החרסינה, ואנחנו מיטלטלים לשם בטיולית ישנה, עטופים מכף רגל ועד ראש בחרמוניות וכובעי כלב, מקווים לצאת משם כמה שיותר מהר. כבר היינו בחברון פעם או פעמיים, והעיר הזאת לא נעימה במיוחד בשום זמן, אבל בעיקר לא בחורף. תוך דקה חזרנו אל הטרמינולוגיה המקורית, יחסי הכוחות המורכבים, המשפחות, החמולות, הקסבה, השלאלה הגדולה והשלאלה הקטנה, בית רומנו, בית הדסה, שוק התרנגולים, אברהם אבינו, מערת המכפלה. מהר מהר עושים לנו תדריכים בחטיבה ושולחים אותנו למשימות השונות, מחסום פה, מחסום שם, סיורים רגליים ואבטחה באתרים השונים. אותי שולחים יחד עם איתי סירקיס לאחת הסמטאות על גבול הקסבה. מחסום? עמדת בידוק? לא ברור. אנחנו בסך הכול כוח מצומצם של מפקד וחייל, ומשימתנו האמורפית היא לפקוח עיניים, להראות נוכחות ולעצור רכבים חשודים, למרות שאין לנו דוקרנים או בטונדות, ואנחנו מצויידים רק בגלילונים משופשפים, חרמוניות מסורבלות שהפכו אותנו לאנשי "מישלין", ורצון קהה להיות בבית. ירדנו מהנו"ן-נו"ן והוא נסע מיד באוושת עשן אפרפר.

סמטה בחברון. עשר בלילה. מסריח. הכול מוגף וסגור ושקט. אין אור בחלונות הבתים מסביב. יש פנס רחוב בודד איפשהו מעלינו, אבל זה לא ממש גורם לנו להרגיש מוגנים, אלא רק מטרות מוארות היטב, ברווזים במטווח לכל זאב שוחר רע שנמצא בחושך בין הבניינים והסמטאות. אין לנו סיכוי לראות אף אחד מעבר לאלומת הפנס הקלושה, אבל בכל זאת אני מחליט לתפוס יוזמה פיקודית, ואנו יוצאים לסיורים מהירים אחת לרבע שעה בתוך החושך.

קר לנו. אנחנו רוקעים במקום ושקועים במחשבות. איתי מהמהם לעצמו איזה שיר, ואני מתאמץ לשמוע מה הוא שר ואז מבין. "שעת לילה מאוחרת, כולם מזמן הלכו לישון, רק שאול ער, קודר, מרים לדוד טלפון". אני מתגבר על שאריות הדיסטנס ושר יחד איתו, "אולי תקפוץ אליי, אה, דוד, נפשי אגם שחור, תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור".

חברון, קסבה, ערבים מסביב, קר לנו, אבל אנחנו שרים אהוד בנאי ולא איכפת לנו מכלום, כי אהוד מבריח את הפחד. איזה מחבל מרושע יירה בשני חיילים ששרים אהוד בנאי? אין דבר כזה.

פתאום, מרחוק, שני פנסים של מכונית. אנחנו מפסיקים לשיר, נדרכים במקומנו. המכונית מתקרבת באיטיות ונעצרת עשרה מטר מאיתנו. סטיישן לבנה. מכונית של מתנחלים, אבל לך תדע. החלון נפתח וראש מזוקן יוצא החוצה. עוברות שתיים שלוש שניות ארוכות, והוא מחייך. "חנוכה שמח, חיילים!". הוא יוצא החוצה, "אל תירו! חג שמח!", וניגש ופותח את הבגאז', ומוציא משם ארגז של סופגניות מטולאות באבקת סוכר, חנוכיה ונרות. "קחו, תדליקו נרות. פרסומא ניסא. פרסמו את הנס! נס גדול היה פה!" הוא אומר בחיוך גדול, מיטיב את כיפתו הלבנה הגדולה, נבלע בחזרה במכונית ונוסע משם.

איתי ואני מחייכים לעצמנו. איזה קרועים המתנחלים האלה. יש לנו חנוכיה ונרות וגפרורים, וארגז של עשרים סופגניות, ואפילו הקסבה של חברון נראית פתאום פחות מאיימת. אנחנו מציבים את החנוכיה על חלון אחד הבתים ומדליקים את הנרות. כמעט מיד הדלת שלידנו נפתחת ובעל הבית יוצא החוצה, כששני ילדים בפיג'מות לידו. הוא ראה את הנרות בחלון וחשש שבאנו להרע לו. "הפי הולידיי! חנוכה!" אנחנו מחייכים, ומושיטים לילדים ולאביהם את ארגז הסופגניות. "הולידיי אוף לייט!". האבא נרגע, ואומר לנו בעברית, "חנוכה שמח", והילדים כבר עם אבקת סוכר על האף, אוכלים ומצחקקים. הם אמרו לנו איך אומרים סופגניה בערבית. שכחתי את המילה כבר לפני איזה עשר שנים.

כבר לא היה לנו קר.

****
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים



אמא הלבישה לך חולצה אדומה שרצית
ומכנסיים כחולים קצרים, כי חם בסירה
את הנעליים נעלת לבד, בפעם האחרונה
היית גאה אפילו כשנפלת למים ולא היתה יד חזקה
ולא זרוע נטויה
שתמשוך אותך בחזרה
לא אותות ולא מופתים
וגם לא היה לאן
תמונותיך בעולם כולו, עצום עיניים, ישן לתמיד
כפות ידיך הפוכות אל השמיים,
ופניך מונחות בעדינות אין קץ על החול הים תיכוני הארור
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
אבא של ארז ישב עירום על המיטה. נראה שגם בגיל שמונים ואחת, חשב ארז, הוא לא טורח בכלל להתבייש במשהו. המיטה במלון היתה גבוהה מדי, אבל הזקן התכופף בכל זאת, הכניס רגל אחת לתוך המכנס של בגד הים, השתהה רגע, ואז פער ואסף באצבעות שתי ידיו את המכנס השני ותחב לתוכו את הרגל החלשה, הימנית. כשהתרומם כדי לרכוס את השרוך, הבחין במבטו של ארז והצטחק. מה אתה מסתכל, מה? מעניין האבא שלך עם בגד ים?
הפעם הקודמת שארז ראה את אבא שלו לובש בגד ים היתה בדיוק לפני עשרים ושמונה שנים. הוא זכר את האירוע המדוייק. זה היה בשבת שלפני הבר-מצווה שלו, במלון בלו-ביי בנתניה. ארז והוריו התכוננו לרדת לבריכה, או ללכת לים, והוא חיכה בחדר, מקפץ מרגל לרגל, עד שהבחין בפלצות, מבעד לדלת האמבטיה הפתוחה של חדר המלון, באביו שפשט את תחתוניו הענקיים, הלבנים, ולבש במקומם באיטיות מקוממת בגד ים שחור ומבריק. אלף שנה עברו מאז, אבל נראה שהאירוע נותר מסיבה עלומה כלשהיא חקוק במוחו של ארז, כאילו המתין לעלות אל מעל לפני השטח כשתובן לבסוף החשיבות שטמונה בו. הדמיון המובהק בין שתי התנועות הזהות של לבישת-בגד-הים טלטל את ארז, כאילו כל מה שקרה בכל השנים באמצע הצטמצם בבת אחת ואיבד מממשותו, והנער בן השלוש עשרה בנתניה עם חתימת השפם הפלומתי, הפך במין דיזולב קולנועי מופרך לגבר העייף בן הארבעים ואחת שישב קצר רוח על מיטה בקומה האחרונה של בית מלון ברחוב סוקומוויט בבנגקוק והמתין לאביו הזקן שילבש את בגד הים כדי ששניהם יוכלו כבר לרדת לבריכה בקומה האחת עשרה של המלון.

בלילה, ארז התיישב על הכיסא ליד החלון והביט בעיר שהשתרעה שלושים ואחת קומות מתחתיו, בוהקת, מהבהבת בניאונים הזולים שלה. כמו זונה, הוא אמר בקול, ונרעד בבושה פתאומית. אבא שלו ישן על צידו, מחבק ביד דקה כרית לבנה ענקית, כשעוד כרית אחת לחוצה בין ירכיו, ועוד אחת מתחת לראשו. מאז ומעולם ישן עם שלוש כריות, עוד כשאשתו היתה בחיים והיתה מלגלגת עליו שהוא מפונק. אחת לא מספיקה לך, היתה עוקצת. מה את רוצה, ככה אני ישן טוב, היה אומר בחיוך תמים. כל החברים שלי נוחרים כמו מכונות, ורק אני עם שלוש כריות, אבל כמו תינוק.

ארז ישב בתחתונים על כסא המהגוני המפואר והביט במשך שעה ארוכה באביו ישן בשלווה בתנוחה העוברית המפורסמת שלו באופן שלא הלם את שמונים ואחת שנותיו.

****

מה מתחשק לך לעשות היום, אבא? שאל ארז, כשסיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אביו הניח פיסה אחרונה של אבטיח צהוב על הצלחת. אני... חשבתי לנוח קצת בחדר, אמר. תסתובב אתה, תצא. אני אהיה בסדר.
ארז הביט בו בעין בוחנת. לא, אבא. לא באנו עד תאילנד כדי שתנוח בחדר. יש לי רעיון. בוא נלך לאקווריום של בנגקוק. קראתי שזה האקווריום הכי גדול בדרום-מזרח אסיה. זה בקומת המרתף של איזה קניון פה, אתה מאמין? קומת מרתף! של קניון! אצלנו כבר היו עושים שם עוד קומה של חנייה.
יש שם מיזוג אוויר? שאל הזקן. בטח, אבא, מה איתך, ענה ארז. מה מה איתי, ארז? במופע הזה של התנינים שלקחת אותנו נזלתי כמו בסחנה. אני לא יכול עם החום הזה. כמו הגיהנום פה, עם כל הריח של הביוב והטיגונים של השרימפס.
לא, אבא, אל תדאג. נלך שעה שעתיים, ונחזור. יש מזגן. ויש שם כרישים, אמיתיים, ששוחים חצי מטר מעל הראש שלך. ראיתי ברושור, זה מדהים, הדבר הזה. אתה שומע, אבא? אני אדאג לך. ארז הצטחק והוסיף, ואם תתנהג יפה, אני אקנה לך גלידה ווניל, כמו שאתה אוהב. טוב?

****

ברגע שארז יצא מהמלון אחרי הצהריים, ניגש אליו נהג טוקטוק שחיכה תמיד ליד פתח המלון ושלף מכיסו בתנועה מיומנת ספרון קטן עם תמונות של בחורות. יו וונט גירלז? בודי מסג'? וורי קלין, דה בסט פלייס אין טאון. איי וויל טייק יו פור פרי. אוקיי?
נו, נו, ת'נק יו... איי וונט, אה, ג'סט טו סי דה טאון. ארז חייך במבוכה. נהג הטוקטוק חייך בהבנה והצביע לעבר הטוקטוק הנוצץ, איי וויל טייק יו פור פרי. יו וויל סי. קאם.
ארז הרים את ידיו בהכנעה ורצה כבר להמשיך ללכת אבל נהג הטוקטוק לא וויתר והוביל אותו עד שהתיישב על מושב הפלסטיק הכחול. תוך חמש שניות הם כבר היו בנסיעה. ארז מישש את כיסו כדי לראות את הכסף שלקח איתו עוד שם. אף אחד לא כייס אותך בחצי דקה, הוא אמר לעצמו. אידיוט. הוא הרפה את שריריו והרגיש איך העיר הגדולה עוטפת אותו בצבעים, בריחות ובקולות שפלטה ללא הרף. לרגע קט עצם את עיניו וחש את ליבו מפרפר בתאווה ובתשוקה להתחבר אל העולם. אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, אתה עוד לא מת, שפתיו לחשו.

****

המשך יבוא
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
כוס אמק, אמר אלוהים.

הוא ניגב כמה נתזי בוץ מחולצת הלייקרה הכחולה שלו וליווה במבטו את המכונית המסחרית שהאיצה במעלה הרחוב, מותירה סימני צמיגים לחים על הכביש. הוא נד בראשו, ולחש בחיוך, "Serenity Now". סיינפלד, כמובן. אחת היצירות המאוחרות שלו. כן, שימשיכו כולם לחשוב שאלה היו לארי דייוויד וג'רי סיינפלד שכתבו. זה בסדר. הוא לא באמת צריך את הקרדיט. לא עם הבלגן שזה היה עושה - עם התקדים המבאס של התנ"ך. אבל כשאתה מרים עולם שלם על כלום, זה היה רק טבעי בשבילו לרמוז על זה לבני האדם בעזרת סדרת טלוויזיה. הרי אלוהים, אומר כל טבעוני ניו-אייג'י בלירה, איז אין דה פאקינג דיטיילז.

ילד צווח מאחוריו, אבא, תראה, הנה איש מבוגר שהתחפש לסופרמן! אלוהים חייך אל הילד ועשה כאילו הוא מוציא לו אוזן המן מהאוזן. הילד העווה את פניו ואמר בנימוס כפוי, אוזני המן זה לא לטעמי. אביו בדיוק סיים את השיחה שלו באייפון ובחן את אלוהים במבט השמור למבוגרים שאשכרה עושים מאמץ ומתחפשים בפורים, ועוד ביום של גשם, ולא מסתפקים בלהלביש לילדים שלהם תחפושת צב נינג'ה סינתטית מאי-ביי בארשת עליצות מעושה. סופרמן, הא? הוא שאל רטורית. אלוהים הנהן. אתה יודע, פורים, הוא אמר בשקט. זה כיף להתחפש. האיש הרים גבה ואמר, וואלה, אני לא סובל את החג הזה מאז שהייתי ילד. בוא, רועיקי, אנחנו מאחרים.

איך, איך הכול מתקלקל לי, חשב אלוהים. אתה עושה משהו אחד, חושב שהכול טוב, ואז זה מתחרבן. תמיד יש משהו עם הבני-אדם האלה. תמיד. האישה אמרה לי אלף פעמים לגמור עם זה ודי במקום ללכת כל פעם חצי דרך, אבל אין לי לב. מה אני אעשה.

כוס אמק.

נכתב לפני שנתיים ו-10 חודשים
החלטתי להקדים ביום את הנסיעה השבועית שלי למחנה יהודה. כל הדרך הייתי נחמד לאנשים, באופן קיצוני אפילו. חייכתי לזקנה אחת ברחוב. אמרתי שלום לאיזה חרדי מבוגר, סתם ככה, וכשהוא הביט בי בתמיהה, חייכתי אליו. הרגשתי נדיב וגדול מהחיים. גם עזרתי לאיזו אמא דתיה להעלות את העגלה במדרגות ליד עזורה. אני מסתדרת, היא חייכה, מה איתך, אמרתי. אנחנו לא רוצים לעשות לילד זעזוע מוח. ילדה, היא אמרה והקדירה פנים.

דבר ראשון נסעתי לדני ספרים וקניתי שלושה ספרים, שניים מהרשימה שלי ועוד אחד של ירון אביטוב שלא היכרתי קודם. הרגשתי שהכול טוב, לא רק בגלל שיש שמש נעימה ומלא מעלות באמצע החורף. פשוט היה משהו באוויר, משהו טוב, משהו חיובי, משהו שלם שלא יכול להישבר.

אחר כך פגשתי את דודי למרק שעועית בעזורה, והחמאתי לשבי ולגיא ששיחקו אותה בקליפ של הקמפיין תיירות לישראל. עזוב אותך, שניהם אמרו. חצי יום צילמו אותנו בשביל שניה וחצי בקליפ. לא, הייתם יפים, הייתם יפים.

מצאתי אפונה ירוקה בתרמילים אצל ההוא מול באשר מהגבינות. הדבר הכי טעים בחלק הזה של העולם. טריה טריה. אין, היקום אוהב אותי.

אצל המקלל שמוכר את התפוחים הכי יפים בשוק, ביקשתי שיחתוך לי חתיכה מהדלישס הצהוב שדודי אמר שהוא יותר טעים מהפינק ליידי. המקלל הסתכל עליי בשנאה, וסינן שתיכף הוא יחתוך לי חתיכה. צחקתי. איזה מסכן הוא. כל החיים שלו רק נאחס.

בסוף הלכתי להילל מגזימוף וקניתי אצלו קצת גולאש לתבשיל פול עם גולאש ושום שאני מתכנן כבר כמה ימים. הכנסתי את השקית לעגלה, והלכתי להסתפר.

דניאל מספר אותי מאז שאני הייתי בן שמונה והוא היה פרח ספרים אצל אבא שלו במספרה הקטנה בקרן קיימת. מסיינפלד למדתי שלא מחליפים ספר אף פעם. אני מקווה להוציא אותו לפנסיה, ומנסה להתעלם מהעובדה שבכל פעם אצלו אחוז השיער הלבן שנושר על הרצפה, גדל. רצינו לטוס לתאילנד אחרי פסח, הוא אומר והמספריים מפסיקים לחתוך את האוויר לרגע. אבל התברכנו. אשתי בהריון. וואה, שמחתי. הגדולה שלו בת שבע עשרה. איזה כיף לו. מגיע לו. כזה איש צנוע ומקסים.

לנהג המונית בדרך לתחנה המרכזית היה שעון יד ענקי. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. הנהג היה נראה לי איש ממש נחמד. צחקתי איתו הרבה, ודיברנו על הילדים ועל העולם ועל השוק ועל שעונים ועל שענים חרשים ועל צלילות. כל זה בארבע דקות נסיעה. הוא אפילו לא רימה אותי בעודף, ובמקום 20 שקל וארבעים אגורות הוא רצה רק עשרים.

עליתי על מונית השירות למודיעין, ובאנחת רווחה וציפייה שלחתי יד לקחת את הספר שלי לנסיעה מהריצ'רץ' של העגלה של השוק.

לא היה ריצ'רץ'.

מזתומרת, אני זוכר בפירוש שהיה ריצ'רץ' לעגלה שלי. אולי הנחתי את הספר בתוך העגלה? פתחתי את הכיסוי והוצאתי בבילבול שקית עם קלמנטינות.

לא קניתי קלמנטינות.

אוי לא אוי לא אוי לא. זאת לא העגלה שלי. כלומר היא נראית כמו העגלה שלי אבל היא כל כך כל כך לא. יש בה קלמנטינות ותותים קצת מעאפנים ומלא כלים חד פעמיים ומגבות וחומרי ניקוי אבל אין בה לא את האפונה הירוקה בתרמילים ולא את הספרים שלי ולא את שלישיית בקבוקי הסיידר האלכוהולי שרציתי לשתות בשבת, ולא את הארטישוקים הדוקרניים והבשרניים ולא את הגבינות מבאשר והזיתים והעגבניות והחלבה והפינק ליידיז.

מעבר לחלון, חלפו במהירות הנופים המוכרים של 443 בדרך למודיעין. באייפון - אפס אחוז סוללה. חשבתי שאגמור את הספר של שייבון.

עכשיו לך תמצא עגלה של שוק ששכחת אולי שעתיים קודם באיזושהיא בסטה במחנה יהודה בירושלים ההולכת ומתרחקת, כשאתה במונית שירות מלאה אנשים זרים, בלי סוללה באייפון ובלי שום דבר ועם רצון הולך וגובר לעזוב את הכול, להתנצר ולרדת מהארץ.

האפונה שלי. הספרים שלי! ואני שלושים עמודים לפני סוף הספר של שייבון! הגבינות שלי! והסלמון הקצוץ שהבאתי מדוד-דגים ותכננתי להכין איתו את הקבב-סלמון-האלוהי עם הכוזברה והג'ינג'ר והקצת פלפל חריף והמרכיב הסודי.

ניסיתי לשחזר בזיכרון איפה הייתי לפני שהלכתי להסתפר אצל דניאל. אולי אצל המקלל? לא. אחריו קניתי חלבה. ואז קניתי בשר אצל הילל מגזימוף. והשקית עם הבשר כאן איתי, שארית יחידה מכל מה שקניתי. אולי העגלה אצל הילל.

שאלתי את חלל המונית אם יש למישהו סמארטפון. לפני כן כולם חייכו במבוכה כשקיללתי באלף אלפי חרפות ועזאזלים את הטיפשות והרחפנות שלי והביטו בי בחמלה מהולה באדישות. בסוף מישהו הציע לי את האייפון חמש שלו.

חיפשתי, גוגל, הילל מגזימוף קצב. מצאתי. התקשרתי. שמונה צלצולים. בסוף ענו. שאלתי, בידיעה שאין מצב, אם העגלה שלי אצלם.

כן, הם אמרו. אתה בא?

יש! יש! האפונה שלי! הרעדתי את המונית, וכולם צחקו.

ירדתי במבוא חורון ולקחתי מונית בחזרה לירושלים במחיר מופקע עם נהג שסיפר לי עם דמעות בעיניים על הקובה חמו שהוא אכל עכשיו. צחקתי הרבה, אפילו שהוא היה קצת ערס והיתה לי תחושה שלמרות שהוא ממש התרגש מהקובה חמו, ובנאדם שמתרגש מקובה חמו לא יכול להיות בנאדם לא טוב - שהוא איש לא כזה סימפטי. אבל לא היה איכפת לי.

הוא הוריד אותי באגריפס למטה כי היה פקק עד למעלה. רצתי להילל מגזימוף. הגעתי בלי נשימה והסתכלתי מסביב. עוד פחדתי שמישהו עבד עליי בטלפון.

העגלה שלי היתה שם, שלמה ובלתי מחוללת. האפונה שלי. הספרים שלי.

קניתי אצל עזורה מהמשקאות תמרהינדי עם שקדים, ונסעתי הביתה.

היה יום טוב.

****
נכתב לפני שנתיים ו-10 חודשים
נופר קופמן באה אליי בהפסקה. בחיוך מכוער היא לחשה שאמא שלה אמרה שאני פקאצה. עשיתי פרצוף כאילו לא איכפת לי, אבל הרגשתי שאני רוצה למות. לא יכולתי לסבול את כל ההצבעות וההתלחשויות של נופר ורותם האלה, אז הלכתי למזכירות וביקשתי להתקשר לאבא. אמרתי לו בטלפון שאני לא מרגישה טוב וכואב לי הראש וגם הבטן ואני רוצה שהוא יבוא לקחת אותי. הוא שאל אם אני בטוחה, שאולי קרה משהו בבית הספר. התחלתי לבכות קצת ואמרתי לו שאני באמת לא מרגישה טוב. אז הוא בא.

באוטו הוא הסתכל אליי במראה, ואמר שאני נראית קצת חיוורת. הנהנתי ושקעתי בכיסא. נופר קופמן. לא יכולתי להוציא אותה מהראש. כל הזמן דמיינתי איך אמא שלה אומרת לה שאני פקאצה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אבא התחיל את אחד הסיפורים שלו על משהו שקרה שהוא היה ילד. העמדתי פנים כשאני מקשיבה, וכל הזמן המשכתי לדמיין את אופיר, נופר ורותם נפגשות ביחד ומדברות עליי.

איך שנכנסנו העפתי את הילקוט בכניסה ורצתי לחדר, ואז נזכרתי והאטתי קצת במדרגות כדי שאבא ימשיך לחשוב שאני לא מרגישה טוב באמת. שאלתי אותו אם הוא יכול להכין לי תה, עם קינמון ווניל כדי שאני ארגיש יותר טוב. הוא אמר לי שבטח ושאכנס למיטה. הוא הסתכל עליי במבט הבוחן והמרחם שלו וידעתי שהוא לא יבין בחיים.

הוא הביא לי את התה לחדר על צלחת ועוגיית קוואקר שאני שונאת, ואני עשיתי את עצמי כאילו שאני ישנה. כשאמא חזרה, שמעתי אותה ואת אבא מסתודדים במטבח, ואז גם היא באה והתיישבה לי על המיטה, וליטפה לי את הראש. היא הניחה לי את היד על המצח ואמרה, אין לך חום, לפחות. את בטוחה שלא קרה משהו בכיתה, עם איזו מורה או חברה? לא, אני באמת לא מרגישה טוב, אמרתי לה. באמת. רציתי לספר לה אבל לא יכולתי. היא מבוגרת, והיא אוהבת את נופר קופמן. היא חושבת שהיא ילדה טובה ומנומסת, ולא מבינה שהכול הצגה. פעם נופר באה אליי, וכל פעם שאמא נכנסה לחדר נופר צחקקה וחיבקה אותי, ואמא חשבה שאנחנו החברות הכי טובות בעולם.

אחרי הצהריים נופר קופמן התקשרה אלינו הביתה ושאלה אם היא יכולה לבוא לתת לי את השיעורים. לא רציתי שהיא תבוא אבל אמא אמרה לה בטלפון שבטח, ושאיזה יופי שהיא מתחשבת בי.

שכבתי במיטה וקראתי "הסיפור שאינו נגמר", אבל לא הצלחתי להתרכז. אחרי כמה דקות נופר נכנסה אליי לחדר, ואמא אחריה, עם חיוך מתוק. להביא לכן שוקו טעים, היא שאלה, ונופר הנהנה בהתלהבות. אני ידעתי שאמא תכין את השוקו מ"שוקולית" המגעיל ולא מקוביות של שוקולד כמו שאבא של נופר מכין אצלם בבית. אמא יצאה ונופר אמרה בקול רם שהיו רק שיעורים של שני עמודים בגיאומטריה, ועמוד אחד של חילוק ארוך. כשאמא ירדה במדרגות נופר התקרבה ולחשה לי כמו בכיתה, מה נשמע, פקאצה.

גיחי גיחי, ממש מצחיק, אמרתי לה. היא הוציאה את הסמארטפון הענק שלה מהכיס, ושאלה אם אני רוצה לראות את הקליפ החדש של מיילי סיירוס. וואו, אמרתי, בטח. לא ידעתי שיש לה קליפ חדש.

כשאמא הביאה את השוקו נופר אמרה תודה רבה בהתלהבות אבל אחרי שלוק אחד היא הניחה את הכוס וידעתי שמחר כל הכיתה תדע שאצלי בבית מכינים שוקו מ"שוקולית", ואף אחד לא ירצה יותר לבוא אליי.

ראינו את הקליפ של מיילי סיירוס חמש פעמים רצופות, ושמתי לב שנופר יודעת כבר כמעט את כל המילים בעל פה, והרגשתי ממש טיפשה. אז גם אני עשיתי כאילו אני יודעת את המילים, עד שפעם אחת חשבתי שהולך להיות הפזמון והתחלתי כאילו לשיר אבל לא היה פזמון, ונופר הסתכלה עליי בשנאה ורחמים. חייבים לעשות משהו עם הנמשים שלך, היא אמרה. זה מה זה ילדותי. שמעתי שאם מורחים עליהם כל בוקר משחת שיניים ומשפשפים, אחרי שבועיים בערך זה נעלם.

אבא עבר מחוץ לחדר, ושאל אם אנחנו לא רוצות לבוא לסלון לשחק שם. מה אתן רואות שם, מיילי סיירוס? הוא שאל. שמעתי שיש לה קליפ חדש. נופר הסתכלה עליי וגלגלה עיניים, ואז הסתובבה לאבא וחייכה. רוצה לראות, היא שאלה. הוא התיישב לידנו על המיטה ונופר שמה שוב את הקליפ, בפעם השישית.

באמצע הקליפ היה לו טלפון אז הוא הלך, ונופר קופמן אמרה שהוא ממש מגניב, ושאבא שלה לא יודע בכלל מי זאת מיילי סיירוס.

אולי בכל זאת יש לי סיכוי.



נכתב לפני שנתיים ו-11 חודשים
סיפור לשבת - As You Wish
----------------------

כשיואב הבין שהמשאלות שלו מתגשמות, הוא ידע שזה כבר מאוחר מדי בשבילו. אם זה היה מגיע בגיל עשרים, עשרים וחמש, פףףף, הוא היה מרים את העולם. אבל עכשיו, בגיל ארבעים ואחת ושלושה חודשים, הוא ידע שחבל. זה פשוט מתבזבז עליו. שום דבר לא ישתנה. לא באמת.

שלושה חודשים לפני-כן, יואב ישב ליד השולחן בסלון והביט בנאורה, אשתו ושני התאומים שלו בני השבע, ששרו לו בקול רם מדי, היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לא-א-בא. על הפנים שלו היה מתוח חיוך כמו בלון מסטיק שהתנפץ, ובפנים הוא הרגיש חלול. מזוייף. מטומטם. עלק היום יום הולדת, הוא חשב. אני לא סובל אותם. לא את הנאורה הזאת, שמזדיינת עם הבוס שלה כבר לפחות חצי שנה וחושבת שאני לא יודע מכלום, ולא את התאומים הארורים האלה, או לפחות הצעיר מביניהם, אור, ילד קקה, מעצבן, יללן, אידיוט, עצלן ואנוכי. שונא אותו.

זהו? הוא חשב, זהו? בשביל זה אני חי? בשביל זה חייתי עד עכשיו? עבדתי, תכננתי, חלמתי... בשביל מה, בשביל להגיע לגיל ארבעים ואחת למשפחה המזוייפת הזאת, עם משכנתא לעוד שתים עשרה שנה על בית שאני לא רוצה עם אנשים שאני לא אוהב יותר כבר מזמן?

נאורה היתה כזאת מדהימה בהתחלה. זורמת, כיפית, שנונה. רזה, עם חיוך של ג'וליה רוברטס. איך שנולדו התאומים היא הפכה, כמעט בן-לילה, ל... מין אמא כזאת. דודה. שמנמנה, וורדרדה וקפריזית, ונקודת האמצע של החיוכים שלה טיפסה איכשהו למעלה וחשפה עכשיו יותר חניכיים משיניים. באוטו, את הדיסקים של הפיקסיז או אליס אין צ'יינז או רדיו-הד, החליפו כל מיני ציפי שביטים על ספיד בליווי אורגנית שהתאומים למדו לשיר בעל פה ועם הזמן, לפלצותו, גם הוא בעצמו.

אחרי החגיגה המשפחתית, נאורה שלחה את התאומים, פניהם מוכתמות בשוקולד, לאמבטיה, ואמרה ליואב שאולי הוא ייצא ויתפנק לו באיזה סרט פעולה בקולנוע. זה היום הולדת שלך, היא הוסיפה בחיוך המתרפס שלה, עם החניכיים, תעשה מה שאתה רוצה. אולי תזמין את אלדד ותלכו לכם לאיזה פאב? יו, איזה דודה את, יואב חשב לעצמו. מה זה "תלכו לכם"? מי אומר את זה? בקול הוא אמר, לא יודע, אולי, אני אתקשר אליו. נראה. נאורה התמתחה ואמרה, יופי, אז אני אלך להשכיב את הקטנים ויש לי כמה שיחות דחופות מהעבודה, אז תיהנה לך, בובי. יום הולדת שמח.

יואב הנהן אליה וצחקק בעצבנות, ונאורה הלכה לכיוון חדר השינה. בחדר המדרגות בדרך למטה הוא חיקה אותה בלעג, "תיהנה לך", "תיהנה לך". אלוהים, איזה פוסטמה. מה קרה לי, איך התחתנתי, איך לא נזהרתי? איך? הרי ראיתי את אמא שלה כשהתחלנו לצאת, אבל סירבתי להאמין אז שנאורה תהפוך להיות כזאת. עכשיו רק חסרה לה ה-ר' הגרונית הזאת, והיא בול אמא שלה. בול, כולל היציבה הכפופה והבגדים. ושיחות מהעבודה יש לה, עלק. יאללה, שתזדיין עם הדפקט הזה, יהלום. לא מזיז לי.

לא התחשק ליואב לדבר עם אלדד, אז הוא נסע לקולנוע, אבל כשעמד שעה ארוכה והביט בצג הדיגיטלי עם שמות הסרטים לא היה שם שום דבר שהוא באמת רצה לראות. הוא חזר למכונית והמשיך לנהוג סתם, כי המשמעות של לחזור הביתה היתה לראות אותה שוב, ואז להתמודד עם שאלות סכריניות על איך הוא מרגיש ביום ההולדת שלו ולמה הוא לא התקשר לאלדד. הוא הדליק את הרדיו, ובגלגלצ היה שיר של אדל. יואב כמעט הקיא. הוא החליף תחנה ל-88FM, ולמזלו היתה תוכנית שהשמיעה שירים משנות החמישים שהצליחו להרגיע במעט את בטנו המתהפכת.

אחרי דקות ארוכות של נהיגה יואב הגיע למעגל התנועה שליד הבית. הוא אותת כדי לפנות, אבל המשיך להסתובב סביב עץ הזית העתיק במרכז הכיכר. הסטת ההגה ימינה לפנייה לכיוון הבית נראתה לו למעלה מכוחותיו.

כשהוא נכנס לסיבוב השישי שלו במעגל התנועה סביב עץ הזית, השיר שנשמע ברדיו הופרע בסדרת רחשים סטטיים וצפצופים. יואב שיחק עם הכפתור כדי למצוא את התחנה מחדש, אבל הרדיו דמם לחלוטין, עד שלפתע נשמעו ממנו שלוש נקישות ולאחריהן קול צלול של אישה צעירה שלחש, מאסטר, הערת את הג'יני. הערת את הג'יני. הערת את הג'יני.

יואב גיחך. מה זה השטויות האלה? אלאדין? בשעה הזאת? הוא לחץ שוב ושוב על הכפתורים של התחנות והסיר את מבטו מהכביש.

***

כשהוא התעורר, המכונית ההפוכה נהמה חרש לידו, כששניהם שרועים בתוך שיח הפסיפלורה הענקי של השטיינים, וקולו של לאונרד כהן נשמע רגוע, אוטיסטי כמעט, מתוך המכונית, There's a crack, a crack in everything, that's how the light gets in...

****

אז איך קרה שלא נפצעת? שאלה אותו הפסיכולוגית שלו, מירי. יואב משך בכתפיו. ריחמו עליי מהשמיים, הוא ענה בחיוך מריר והוסיף מיד, גם כן רחמים, התעוררתי לאותו שיט בדיוק. מילא, אם הייתי מתעורר לחיים של מישהו אחר… היית רוצה להתעורר לחיים של מישהו אחר, חזרה אחריו מירי, בטכניקה האמפטית שהעלתה בו רצון להכניס לה סטירה. לחיים של מי, למשל? יש מישהו שהיית מעדיף להתעורר לחיים שלו? יואב הביט בשעון והתרומם מהכיסא. יאללה, נגמר הזמן, הוא אמר. חמישה לארבע. מירי, מופתעת מכך שמישהו גזל ממנה את התפקיד של ההכרזה על קץ הפגישה, גמגמה משהו על כך שנשארה עוד דקה, אבל יואב כבר עזב את החדר.

מטומטמת, גם זאת. מילימטר לא התקדמתי בחיים שלי עם הטיפול הדרעק הזה. מילימטר. כמעט שנתיים וחצי של טיפול. מאה פגישות. מאה. עם ארבע מאות שקל לפגישה, יוצא ששמתי על החרא הזה ארבעים אלף שקל, רק בשביל לשמוע חמש פעמים בשעה את המשפטים שלי יוצאים מהפה שלה, הוא חשב כשנכנס לאוטו ששכר עד שהמאזדה תצא מהמוסך. מה היא, אני המטומטם. אני. לא היא. לא, גם היא.

הטלפון שלו צלצל. נאורה. היי, יואבי, איך היתה הפגישה? וואלה, הוא התחיל להגיד, אבל היא קטעה אותו והמשיכה, תשמע, בובי, אני מה זה תקועה בעבודה, אתה יכול לקחת את הקטנים היום מהחוג קפוארה? יואב סינן קללה חרישית, ובקול רם נבח לדיבורית, כן, אין בעיה. מתי את באה? נאורה שתקה, ויואב הרגיש שהיא מכסה את שפופרת הטלפון בידה, וודאי מחליפה צחקוק של בגידה עם הזין הזה, יהלום. אה, נראה לי בשמונה, שמונה וחצי. יאללה, בובי, מה זה תודה, הצלת אותי. אני חייבת להמשיך פה. ביי!

יואב המשיך לנסוע, ובלב קילל, וקילל, וקילל. בתזונהבתזונהבתזונהבתזונה. לפניו, נהג מונית בסקודה חתך בפראות ימינה, גורם ליואב לדרוך בחוזקה על דוושת הבלם. המכונית מאחוריו בלמה ברגע האחרון, וגם זו שמאחוריה. זה היה עניין של סנטימטרים, לא יותר. יואב הרגיש איך הלב שלו דופק במהירות. כמעט תאונה שניה בתוך יומיים. מה קורה פה? הוא הרים את מבטו וראה את הסקודה מתרחקת קדימה, חוצה את הצומת בסופו של האור הצהוב ברמזור. בהמה, צעק יואב, אינשאללה תתהפך, יא מניאק!

הוא הרגיש את הרקה שלו פועמת בזעם, ועצר בצד הכביש ליד המדרכה. אני חייב איזה אספרסו… רגע, הארומה הכי קרוב זה… נגיד רבע שעה מפה, הוא חישב בראש, והחוג קפוארה נגמר בחמש… זין! אין מצב. הלוואי היה לי פה איזה אספרסו בר, הייתי יושב חמש דקות, נרגע.

שנייה לפני שהוא התכונן לחזור ולהשתלב בתנועה, נשמעה נקישה בחלון הימני ופרצוף חייכני של בחורה בחולצה שחורה הופיע מעבר לזגוגית. הי אדוני, היא אמרה כשיואב פתח את החלון, אנחנו פותחים ממש כאן סניף של רשת קפה חדשה בארץ בשם בלו באטל ועושים קידום לאספרסו בלנדס מהממים שיש לנו בזיכיון בלעדי. אתה מעוניין לטעום אדוני?

יואב כמעט התחיל לצחוק. וואללה, את, באת לי מה זה בזמן…. בטח שאני רוצה. הוא לקח ספל מהמגש שהבחורה הושיטה ולגם בזהירות את הקפה המהביל. כמה שניות אחרי הלגימה הראשונה הוא הרגיש את המריר-מתוק-חמצמץ מסתדרים לו על הלשון כמו שאף פעם הוא לא הרגיש, ואז אפטר-טייסט מעושן מופלא מתפשט לו בחלל הפה. וואו, מה זה, הוא שאל. מדהים, נכון? חייכה הבחורה, זה הייז ואלי, הבריסטות שלנו עושים שלושה חודשים של התמחות מיוחדת רק בבלנדים שלנו, אבל תיזהר, זה כמו קראק לבלוטות הטעם. לא תוכל לחזור אחר כך לאספרסו אחר. יואב חייך ושתה עוד ספל. ואז עוד אחד. היום שלו התחיל להיראות פתאום הרבה יותר טוב.

וואי, תענוג. עשית לי את היום, אההה… אביגיל, היא חייכה. יואב אותת ופתח בנסיעה, כשטעם הקפה עדיין מהדהד לו בגרון. ברדיו, בריאן אדמס התחיל לשיר את Summer of '69 ויואב הרגיש שהוא מתגעגע בעצמו לימים אחרים, כמו הקיץ של שישים ותשע או אפילו שבעים ותשע, או שמונים ותשע או תשעים ותשע, שהכול היה פשוט ואפשרי וקל ופתוח. back in the summer of sixty nine, yeah, yeah, הוא דפק על ההגה והרגיש שלבו מתרחב.

שני צמתים מאוחר יותר, זרם המכוניות בשני הנתיבים הואט פתאום. כשעבר ליד המכונית המרוסקת על אי התנועה, יואב לא יכול היה שלא להבחין בסמל מפוייח של סקודה, שהיה מוטל על צידו ליד הפגוש המעוקם של המונית ההפוכה.

****

אתה קולט, אלדד? עשר דקות לפני זה, צעקתי לו שיתהפך, אולי עשר דקות. והאספרסו הזה? גיגלתי את הבלו באטל הזה, זה הקפה הכי טוב באמריקה, ואין שום מילה וואט-סו-אוור שהם פותחים סניף בארץ. אני אומר לך, יש פה משהו על טבעי. אני אומר לך.

אלדד צחק. יואב, הפסיכולוגית שלך הזאתי מירי ערבבה לך ת'שכל. אתה מתחיל לדבר שטויות. מה זה ההוקוס פוקוס הזה… אז מה אם אמרת שיתהפך? כל מונית שניה זה סקודה, יא ליצן. יאללה, אתה יודע מה? בוא תגיד, הלוואי שהיה לאלדד עכשיו מיליון דולר. נו, תגיד.

שניה, אלדד, נאורה בממתינה. הלו? הי, בובי, אספת אותם? כן. אספתי. הם עכשיו בחצר, אני עם אלדד בממתינה. שמונה וחצי את חוזרת? הוא שמע אנקה קטנה של קוצר רוח בקולה, אההה, יש לי פה מה זה קרייסיס, יואב… נראה לי שאני אחזור ממש מאוחר… שמונה וחצי זה כבר לא יהיה. אולי אפילו בעש.. אחת עשרה. אתה תסתדר, נכון?

יואב הרים את הראש, עצם את העיניים בתיסכול ואחז במצחו. כן, נאורה, אני אסתדר, הוא אמר בשקט. יופי, אז אני חוזרת פה… למצוץ, הוא השלים את המשפט בראשו. יאללה, ביי. נדבר כשתחזרי, הוא אמר בקול. נאורה ניתקה במהירות.

הלו, יואב, חזרת? נו, תגיד שלאלדד יהיה מיליון דולר, תגיד. מתאים לי הכסף הזה. יואב חייך. שלאלדד יהיה מיליון דולר, הוא אמר. נשמעה צעקה מהטלפון ואז הצחוק החורקני של אלדד טרטר בקול. יואב, אתה צריך חופש, יא עאמה. חופש. ולהפסיק עם מוצרי חלב. אתה מתחיל להזות דברים, חבריקו. טוב, אההה, אלדד, אני צריך ללכת פה לתאומים. אני אדבר איתך אחורי זה, יואב אמר והדליק את הטלוויזיה.

השיחה התנתקה ויואב התיישב באנחה על ספת העור השחורה שנאורה קנתה בעשרים אלף שקל והוא שנא. מה, תגידי, מה הטעם, הוא תקף אותה אז, אי אפשר לשבת על זה! בחורף קפוא, בקיץ דביק ומגעיל… אז, אההה, יואב, היא החזירה לו, אל תשב עם תחתונים בסלון. תשים טרנינג או משהו ולא תידבק! זה דוחה גם ככה שאתה מסתובב בבית עם תחתונים וכל הזהו שלך בחוץ. זה לא נעים! אבל אני אוהב להסתובב עם תחתונים בקיץ, הוא צעק. אתה מרים את הקול, נבחה נאורה, הפנתה לו את הגב ונכנסה להתקלח.

התאומים פרצו בצרחות לסלון, ויואב צרח להם שיסתמו, ואז מלמל לעצמו, אוף, הלוואי שפעם אחת, פעם אחת הם היו יכולים לסתום. לפתע, כאילו שמעו אותו, התאומים השתתקו, הרכינו את ראשם וטיפסו במדרגות לחדר שלהם כמו כלבלבים שקיבלו מכה על האף. בואנ'ה, אמר יואב לעצמו, ואז כיבה את הטלוויזיה ועמד. בואנ'ה.

הלוואי, הוא אמר וחשב לרגע, הלוואי שיהלום יקבל התקף לב באמצע הזיון.

הוא חיכה. אחרי דקה הוא התנער וחייך. וואלאק, אני דביל, הוא חשב ואז אמר בקול, הלוואי שהיה לי משהו לאכול. הוא פתח את המקרר שהיה, כרגיל, מלא. הרבה דברים אפשר להגיד על נאורה, אבל אוכל טוב תמיד היה בבית.

****

בשתיים בלילה יואב התעורר בבהלה כהרגיש שמנערים אותו. מה… מה קורה, מה זה, הוא מילמל. אוי, יואבי, עכשיו חזרתי מבית החולים, נאורה בכתה. יהלום… הוא... הוא מת.

****

בבוקר, כשנאורה הלכה להלווייה, יואב התיישב לבדו על הכיסא במטבח וחשב בקדחתנות. הוא הביט סביבו. הלוואי, הוא אמר בקול רועד, הלוואי שהבית היה מסודר. הוא עצר את נשימתו. שום דבר לא קרה. לא היה קסם. הליכלוך על הרצפה לא נעלם, והבלגן לא חזר למדפים כמו בסרט אפקטים. אויש, איזה שטויות, הוא חשב.

הצלצול הפתאומי בדלת החריד אותו ממקומו. יואב הלך לפתוח. בפתח עמדה אישה נמוכה, כהה, עם כיסוי ראש שחור. אני מרים, היא אמרה. הגיברת הזמינה אותי לנקות?

הלב של יואב התחיל לדפוק במהירות, והוא חייך בעצבנות. בואי, מרים. בטח. בואי תי… תיכנסי. אני חייב שניה לצאת לחצר, את יכולה להתחיל מהמטבח, הנה, כאן.

הוא רץ החוצה, מתרגש. זה אמיתי. זה אמיתי. קיבינימאט. זה אמיתי. ואז הוא הרצין. הלוואי, הוא אמר, הלוואי שאבא שלי לא היה מת. הלוואי שנאורה היתה אוהבת אותי. הלוואי שהחיוך שלה היה חוזר למקום. הלוואי שאור לא היה כזה ילד מעצבן. הלוואי שהיה לי כסף ולא הייתי צריך לחזור לעבוד. הלוואי… הוא חייך והמשיך, הלוואי שלאלדד היה מיליון דולר. הלוואי שיהיה עכשיו אביב. הלוואי… הלוואי שהיה לי עץ מנגו בגינה. הלוואי והראוטר המזויין של הוט היה עובד. הלוואי והיה לי אייפון חמש. הלוואי והיינו יוצאים מחר לטיול סביב העולם. הלוואי שהיה לי פה חדר עבודה נורמלי. הלוואי, אה, הלוואי שהכיבוש לא היה משחית, הלוואי שהערבים לא היו רוצים להרוג אותנו והיה שלום במזרח התיכון. הלוואי, הוא הביט לתוך הבית וגיחך, הלוואי שמרים היתה מכינה לי עכשיו צנים קטן עם חמאה ודבש, למה אני רעב מת.

אה, סליחה! אדון! נשמעה קריאה מתוך הבית, ויואב נחפז פנימה.

****

במלון במאווי, יואב התעורר באחד הבקרים ומבטו נח על נאורה המכורבלת לצידו. היא פקחה את עיניה וחייכה אליו חיוך אוהב ומושלם. הי, בובי. חיה שכמותך. התעוררת? מתוק אחד. אתה רוצה שאני אזמין לך מוזלי או משהו לאכול? אתה צריך אנרגיה.

לא, הוא ענה. אני… בסדר. לא רעב במיוחד. רוצה לקום לעשות טיול על החוף?

לא, נאורה פיהקה, אני חוזרת לישון, בובי. אבל תלך אתה, תתפנק לך.

תתפנק לך, יואב חשב. תתפנק לך. מי מדבר ככה?! ססססעמק, איזה דודה.

הוא הביט בתקרה. סעעמק.

****
נכתב לפני שנתיים ו-11 חודשים
פשוט ככה, לא מתקבל על הדעת, ובכל זאת. הייתי קם בבוקר ולא חושד בכלום. כי במה היה לי לחשוד? הכול היה רגיל לגמרי. סנדוויצ'ים לילדים, עיניים טרוטות, צחצוח שיניים, מבט, אחרון מסתבר, במראה, גירוד בלחי, אחרון גם כן, ואז הייתי עושה כמה שיחות טלפון, מתרגז על משהו, חוטף איזה עינב מהמקרר וחושב על תגובה ניצחת. הייתי יוצא החוצה לראות, לא יודע, אולי נפער חור חדש ברשת של הטרמפולינה, ואז העיניים היו נלטשות בשום דבר, משהו היה נחסם, משהו היה נאטם, משהו היה מתקצר, משהו היה נתפס, משהו היה נגמר, מגיע לקיצו, משהו היה פורח, והייתי נופל ככה, על האדמה התחוחה, הלחי נמעכת על רגבי האדמה והעשב, מסרבת גם היא להאמין שדי. הייתי חושב, בצחוק סרקסטי אחרון בהחלט, על זה שהקרמבו ההוא היה באמת מיותר, והעיניים היו מנסות בפעם האחרונה לראות, לקרוא לעזרה, אולי מבינות שזהו ולאסוף בכל זאת אל תוכן מראות אחרונים, של עץ המנגו והשמיים וענן אחד מושלם שנושק בדיוק לקצה הבניין שממול ופסיפלורה שנשרה והבית שלי, הבית שלי, זה לא יכול להיות.
קילומטרים על קילומטרים של עצבים ושרירים וכלי דם היו נאספים ומתקפלים לתוך עצמם, וסותמים את הגולל על כל מה שהיה מישהו עד לפני זמן קצר כל כך. על הזכרונות המשמעותיים והמטופשים, על פרטי הטריוויה שידעתי לאלפיהם, על הפוטנציאל הגלום בידיים שלי ובראש שלי ובגוף שלי, על החוויות והאהבות והתכונות שלי ועל העובדה שאהבתי נורא את ימי שישי אחרי הצהריים עם טחינה וחלה טרייה וגם תפוחי אדמה אפויים בתנור ושנהגתי לשרבב את הלשון באופן נלעג כשהתרכזתי במשהו ושחלמתי לעשות עדיין את הקואסט טו קואסט ולהגיע שוב לנפאל אולי בבת מצווה של מאי ולשבת בפומפרניקל בפוקרה עם כוס תה וקרואסון חמאה מושלם ועל הדרך שבה הייתי פותח בקבוק של מיץ ענבים או ממצמץ כשהייתי עייף או משתעשע ביני לבין עצמי ממשחקי מילים מטופשים, או הפעמים שהייתי גונב כמה שלוקים מהמוקה של הילדים בשתיים בלילה אחרי העבודה ועל איך שהייתי בוהה בקיר החרסינה במקלחת ומקיש בסכין הגילוח על הקיר כדי לראות את כל השערות הקטנטנות האלה יוצאות החוצה ונשטפות לעד, באמת לעד, אל החור הקטן שלמרגלותיי.
היו מוצאים אותי, זה לא ממש חשוב איך, והיו בוכים, ולא מאמינים, ושיחות טלפון מהוסות מאיפוק מאומץ, וילדים שהולכים לישון ליום יומיים אצל סבתא עם עיניים אדומות שלא מפסיקה לחייך בכוח ומחניקה יפחות, וחקירה קצרה שהיתה מעלה פטירה בנסיבות טבעיות למדי, וקבורה מטופשת וקדיש ובכי.
בפייסבוק היו שואלים, איך, אבל רק אתמול, לא, ואתה עובד עליי, ואני לא מאמין, וכמה פעמים דיברנו בדיוק על זה והוא צחק, בן כמה הוא היה, ואנשים היו חושבים על עצמם, וחושבים כמה זמן הם עבדו איתי ביחד, וחופרים בהיסטוריה הענפה של הפוסטים שלי ושולפים משפטים עם משמעות כפולה, בדיוק כמו שאני הייתי עושה במין נקרופיליה של פייסבוק בכל פעם ששמעתי שמישהו מת, אפילו מישהו שאני לא מכיר, הייתי מחפש אותו בפייסבוק עד שהייתי מוצא, ומשם ממשיך לכל החברים ומחפש את הפוסט האחרון, את האדווה האחרונה שהבנאדם הותיר בעולם הזה, בבורות כל כך איומה, כי אפילו שאתה בהוספיס, אתה לא באמת מאמין שאתה תמות.
מתישהו זה היה עולה על דעתו של מישהו שהיה מודיע להנהלה הצוקרברגית שהיתה מחליטה לסגור או להותיר את הפרופיל על כנו, או מה שזה לא יהיה שעושים לפרופיל שבעליו הלך מהעולם הזה.
כי כולנו יודעים, זו לא שאלה של "אם" אלא רק של "מתי", והמתי שלי, ממש בקלות היה יכול לקרות מוקדם אפילו יותר ממה שאני ציפיתי, זה יכול לקרות בכל רגע לכל אחד כי נקבים נקבים חלולים חלולים וכשכסא הכבוד קורא כולם מגיעים ללא דיחוי וללא שהות, ג'ון לנון או נלסון מנדלה או השכנה ממול עם הסרטן, מותירים מאחוריהם אולי כמה נשמות פצועות, אולי כמה עיניים בוכיות, אבל גם את חשבונות הבנק וסיסמאות הג'ימייל, את החסכונות והחובות וחיות המחמד, את מי שאהב ומי שלא כל כך, את הבגדים האהובים ואת הג'ינס הקרוע שלא רצית לזרוק. עירומים מכל, כולנו.
נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
לא להירדם. אסור. אני שוכב על הגב, במיטת הנישואין שלי במודיעין הרגילה כל כך, בעיניים עצומות כי ככה נזכרים, ומנסה לראות את המיטה הראשונה שלי, או יותר נכון, מה שהיה סביבה. מה שראיתי ממנה, כששכבתי על הגב, כשהייתי ילדון קטן, פעוט, חלק עור ופלומתי כאפרוח, ללא כולסטרול וכתמים ושיער, עם חיתול קטן ופרחוני ובלורית שיער מתולתל דק ותינוקי.

מה ראיתי אז? את פניה של אמא מחייכות לעומתי, כששערה ארוך וחלק כשל ילדת פרחים והיא מושיטה את ידיה לעברי ולואטת, בוא, ילדון שלי, אלוני. האור, אור צהריים, לבן, מסנוור. הקנריות של אבא שרות במרפסת הסמוכה, שרות בכוח, אחת בקול סופרן דק, ואחת מפליאה דווקא בגרגורים גרוניים מסובכים. בפינה, ארון הקיר חתום דלתות חומות ובתוכו הוא צופן כבר אז בקבוקי ברנדי 777, עראק לכאבי בטן וויסקי "גראנטס" בייבוא א. קפון שאיש לא שתה מהם ולא ישתה מהם אף פעם.

המיטה הבאה שלי, שנים מעטות אחר כך, היתה עשוייה מזרון עטור מלבנים חומים וכתומים, עגולי פינות ושזורים זה בזה, שנות השבעים במלוא עוזן. סביב המיטה צמחה, צמודה לקיר, גדר "מיקדו" צפופה שהצלחתי פעם להזיז ולחפור בקיר תחתיה כיס מסתור לחפצי הערך המועטים שאספתי, וכשהתגלה זעמו עליי מאוד. על הקיר טיפסה ארובת תנור הנפט שבחורף היתה מפיצה חום נעים, הייתי מניח עליה את כפות רגליי, מטפס במבטי למעלה עם הארובה, ומשתהה עד הרגע שבו החום כבר היה צורב את כף הרגל מבעד לגרב. בפיג'מת פילים ירוקה-לבנה הייתי חושב מחשבות פזורות על דני-דין, החמישייה הסודית, שמונה בעקבות אחד וז'ול ורן, וגם עוד מחשבה אחת מתעתעת על היום שבו העמדתי פני ישן והצצתי מתחת השמיכה באחותי הגדולה מתלבשת בצדו השני של החדר. בוקר אחד כשהייתי בן אחת עשרה, שמעתי לראשונה בחיי את אבא מתייפח בבכי, ולשאלתה הבהולה של אמא הוא השיב בקול מר ושבור שאברהם פררה, שהיה החבר הכי טוב שלו, קיבל התקף לב ומת. אל המיטה הזאת היתה מביאה לי אמא קערית נירוסטה אליפטית ובתוכה תפוח ואגס חצויים בקפידה, ולפעמים גם אפרסק.

אחר כך כבר עברתי אל החדר של אורי, אחי, כשהוא עזב את הבית. על המיטה הרכה שם עם כיסוי הבד החום-בהיר שכבתי בברכיים מקופלות, מנסה לדוג פיסות מידע ממחברות התלמוד שמילאתי בכתב צפוף, כדי לא להיכשל באופן מוחלט בבחינת הבגרות שלי, שש יחידות לימוד בגמרא. בסופו של דבר הצלחתי להימלט בעור שיניי ממפלה מוחלטת אצל הרב שמשון אפשתיין שנפטר לפני שלוש שנים כמעט בביתו בבית וגן, ולהוציא איזה ציון עובר בקושי. תלמוד לא עניין אותי, אלא בעיקר הבנות הספורות, התמות, שהבאתי לשם במשך חמש או שש השנים שביליתי על המיטה ההיא, מתאווה אליהן בגלוי כמעט ומראה להן בגאווה את ציור הקיר הענק של החומה של פינק פלויד שציירתי בתוך שבועיים, לפלצותם של הוריי, בחורף של מלחמת המפרץ הראשונה. בכל פעם שיצאתי לחופשה מהצבא כתבתי את התאריך על אחת הלבנים המצויירות, יחד עם המקום ששהיתי בו אז והלכי רוח או אירועים משמעותיים. בשמונה עשר למרץ אלף תשע מאות תשעים ושתיים, כתבתי, "שלג בירושלים. אמרו לי לא לחזור עדיין לחברון כי הדרכים חסומות. קר כי יש הפסקת חשמל. מתי היה פה קודם, וגם גידי ואריאלה". על המיטה הזאת גיששתי בלילות מהבילים לעבר תומתן של הבנות שכן הסכימו, וסיבותיהן העלומות עימן, להיעתר לי, בעוד אבא שלי צועד הלוך ושוב, מעבר לדלת הלבנה הנעולה, בהתרסה שקטה לעומת בנו שטוף ההורמונים וחברתו הצעירה ששוכבים בבגדיהם על המיטה שבחדר.

במיטה הבאה, אני רואה מעליי בעיניים חצי עצומות נורה עירומה, צהובה, מתנדנדת על גרילנדה מתפתלת, תחת יריעתו העצומה של אוהל "עשר" שבנינו כאן בעמל רב ביום שהגענו לכאן. מישהו מעליי דוחק בי שאני צריך לקום לשמירה עכשיו. גשם בחוץ. כולם מסביבי ישנים בתוך סדינים ושמיכות שהביאו מהבית. לי הם קוראים "בנסון" ו"חפ"ש מסריח" כי אני לא מרגיש שום בית כאן, אני ישן עם מדים וגרביים, בתוך שק שינה בצבע חאקי צהבהב שריחו טחוב ומעופש והרוכסן שלו מקולקל. נשימות עמוקות מהבילות באוהל, מסתחררות עם ניחוח בן-גאי מטריד וזיעה. יש כאן חיילים. זו מיטת שדה מתקפלת, היא לא נוחה, אבל היא משאת נפשי עלי אדמות. תיכף אקח את הנשק והאפוד, ואצא.

אני עוצם את עיניי ופוקח שוב. הפעם האוהל קטן הרבה יותר, ויתוש מזמזם סביבי. אני כותב ביומן. לבד. באוסטרליה, באוהל שלי, בעיבורו של איזה שדה בשום מקום ואף אחד בעולם לא יודע איפה אני, מאין אני בא ולאן אני הולך ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון. טוב לי. מעליי, בחוץ, יש עץ גדול שנותן לי הרגשה של ביטחון. אני מקווה שאף אחד לא יבוא להפריע לי בלילה. הייתי רוצה כל כך שמישהי תישן כאן לידי, ואוכל להביט בפניה הרגועות לאורו של פנס המגלייט הקטן שאדליק, כביכול כדי שאוכל למצוא את היתוש ולהרוג אותו בטפיחה עם המחברת. בסוף, הצלחתי. כתם הדם של היתוש נמצא שם עד היום, כמו כתם קפה זעיר שמבשר על סוף.

עכשיו אני בתנועה. המיטה היא לא מיטה, היא שורה של שלושה או ארבעה כיסאות של רכבת, שעליהם אני מתמתח ושוכב, עד שאגיע בבוקר לברצלונה או לניס, לברלין או לאמסטרדם. אני ישן כאן כבר ארבעה חודשים, בכל פעם היעד שונה והרכבת גם, אבל האנשים נראים לי אותו דבר ואני חופשי.

על הגב בדירה השכורה שלי ברחוב טבריה או בישראליס או בשבזי, אני שומע את פורטיסהד או רדיוהד או אמון טובין או אהוד בנאי. התקרה רחוקה ממני, גבוהה, אולי שלושה מטרים מעל הראש. על הקיר נשענת מראה ענקית שסחבתי עם עוד בחור ובחורה שנפרדו כבר מזמן. הקיר ישן ומחורץ. הסדקים המתפתלים שבו וכתמי הטחב יוצרים בו צורות של עתיד שאני רק יכול לדמיין, עתיד שבו אוכל להיות מעצב גרפי או צייר או בעליו של דוכן סנדוויצים ממונע עם גגון מפוספס. אולי אסע מכאן, אולי אגור במילאנו עם ארכיטקטית איטלקיה שאכיר בחילופי סטודנטים, או שאקבל הצעה יוקרתית לעבוד בסטודיו לאנימציה בקונטיקט. אולי. הכול פתוח. במיטה הזאת אני מנסה. אולי זאת היא ואולי לא. אני יודע שלא ובכל זאת מנסה. אני מעשן כאן גראס ורואה טלוויזיה, אני מחבק את עצמי ובוכה לפעמים.

את המיטה שלי קניתי עם שירי בחנות של מיטות בצומת ביל"ו. המזרון הוא קשה. כמו שאני אוהב. על המיטה הזאת זרקתי ילדים עם צחוק מתגלגל, כשעיניהם בורקות בציפייה דרוכה שאגיע כבר עד ה"וש...לוש!", כשאינם יודעים בכלל שעל המיטה הזאת הם נוצרו, שנתיים או שלוש לפני כן. כאן התווכחתי ורבתי והתפייסתי, שכבתי וקמתי והייתי חולה, פתחתי את החלון מאות פעמים ואמרתי בוקר טוב, מכאן קמתי לילד בוכה או לעבודה באמצע הלילה, כאן ראיתי, חבוק עם שירי או רחוק ממנה כשרק קצות אצבעותינו נוגעים אלה באלה, עשרות סרטים ופרקים של, בין השאר, "lost" והמנטליסט, "עשרים וארבע" ו"שובר שורות" ולדאבוני, גם "האנטומיה של גריי", עד שנמאס לי. מכאן קמתי כדי לטוס לחו"ל, ובעיקר ניסיתי להירדם כדי שאוכל למחרת לקום לעוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. כאן אני נרדם הרבה, וכאן אני ישן מעט, וכאן אני חולם.

נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. מחפש, לא דחוף אישית 40 4053 לפני חודש
2. ספרים שגמרו אותי אישית 30 1721 לפני 8 חודשים
3. ספרים שלא היית תופס אותי קורא אותם גם לא בכלא אישית 4 1330 לפני 6 שנים ו-2 חודשים

» סך הכל 74 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של אלון דה אלפרט שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מיליון רסיסים קטנים / ג'יימס פריי **** לפני הכול: ציון לשבח לא... המשך לקרוא אין שם שלשום
2. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא יוֹסֵף שלשום
3. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא צילה לפני 4 ימים
4. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא מוגי :) לפני 5 ימים
5. שהיד / דני בר **** תאמינו או לא, את ״ש... המשך לקרוא Yudkin לפני 5 ימים
6. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא הכוורן לפני שבוע
7. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא בנצי גורן לפני שבוע
8. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא בנצי גורן לפני שבוע
9. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא חגית לפני שבוע
10. הרץ / פטריק לי **** אז מה דעתכם, יכול ל... המשך לקרוא זיו לפני שבוע וחצי
11. הרץ / פטריק לי **** אז מה דעתכם, יכול ל... המשך לקרוא זוהר לפני שבוע וחצי
12. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא פואנטה לפני שבוע וחצי
13. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא שאולי לפני שבוע וחצי
14. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא אפרתי לפני שבוע וחצי
15. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא עומר ציוני לפני שבוע וחצי
16. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא קורא כמעט הכול לפני שבוע וחצי
17. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא צב השעה לפני שבוע וחצי
18. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא קרפד לפני שבוע וחצי
19. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא הלל הזקן לפני שבוע וחצי
20. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא נטע לפני שבוע וחצי
21. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא בלו-בלו לפני שבוע וחצי
22. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא נתי ק. לפני שבוע וחצי
23. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא רץ לפני שבוע וחצי
24. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא Mira לפני שבוע וחצי
25. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא בת-יה לפני שבוע וחצי
26. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שבוע וחצי
27. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא מירב לפני שבוע וחצי
28. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא מירב לפני שבוע וחצי
29. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא אפרתי לפני שבוע וחצי
30. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא חני (דולמוש) לפני שבוע וחצי
31. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא הנסתרת לפני שבוע וחצי
32. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא no fear לפני שבוע וחצי
33. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שבוע וחצי
34. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא כרמליטה לפני שבוע וחצי
35. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא yaelhar לפני שבוע וחצי
36. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא סוריקטה לפני שבוע וחצי
37. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא סוריקטה לפני שבוע וחצי
38. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא asheriko לפני שבוע וחצי
39. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא asheriko לפני שבוע וחצי
40. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא IRomi לפני שבוע וחצי
41. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא גלית לפני שבוע וחצי
42. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא tuvia לפני שבוע וחצי
43. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני שבוע וחצי
44. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא אירית לפני שבוע וחצי
45. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא שין שין לפני שבוע וחצי
46. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא לי יניני לפני שבוע וחצי
47. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא שרית לפני שבוע וחצי
48. כל מה שעולה מתכנס / פלאנרי או'קונור **** פעם אהבתי סיפורים ... המשך לקרוא מחשבות לפני שבוע וחצי
49. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא רץ לפני שבוע וחצי
50. הקבוע היחידי / יואב בלום **** כמו שלסרטים יש פסק... המשך לקרוא rachis לפני שבועיים



©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ