1. אהבתיך

אני לא אשכח לעולם את המילים האחרונות ששלחת לי, רשומות ביד נרגשת ויציבה, מילים שהאותיות שבהם נמרחו בדם ובפסי ליכלוך וחול, אבל נשארו אותן אותיות, מילים שהעייפות גרמה לך לכתוב, שהכאב דחף אותך להביע, אבל הלהט והאהבה שבך, האינסופיים, השאירו את הסגנון שלך על הדף. את הניחוח האקזוטי ומלא החיים שממלא כל אות ואות.

מלא חיים. איזה אבסורד.

" זו ארצנו האהובה! אין לנו אף סיכוי בלעדיה!" כך רשמת. מלא חיוניות, אמונה, חדור התלהבות ואומץ לקראת הלא נודע שאליו אתה הולך. "זה העם שלנו, האהוב! לכך נועדנו – לבוא, להילחם בשיניים על זכויותנו ולהתחשל, ולא לוותר לעולם! להכין את האדמה הזו לדורות הבאים בכל אמצעי שצריך – כן, גם להרוות אותה בדמנו... אני אוהב, לא רוצה לעזוב, אבל אני מזכיר לעצמי שלא למעני אני הולך למלחמה, למען העם שלנו. אם אנחנו רוצים את האדמה הזאת, אנחנו צריכים לעשות הכל – ונעשה הכל! אלה חיינו, ולזה נועד מותנו. גם אם לא יזכרו אותנו ואת מעשינו, גם אם לא יודו לנו עליהם – אני לא צריך תודה, לא רוצה גמול, לא מבקש שכר. לא רוצה דבר מלבד לדעת שתהיה לנו ארץ, ארץ ישראל! ארץ פורחת, משגשגת, שכל חיינו תלויים בה! שכל דבר בה נעשה באהבה, בחירוף נפש, בלב אחד מאוחד שפועם בחוזקה וחודר מבעד למעטפות והכלובים שסוגרים על כל אחד מאיתנו!"
זה כל מה שנשאר ממך – מכתב, בלוי מרוב פעמים ורטוב מדמעות...
ומזיכרונות.

זוכר איך רצנו יחפים על החולות? עיניים בורקות כמו השמש הלוהטת ורגליים קלות דורכות על הקוצים והרגבים בלי להרגיש בהם? זוכר את ימי הגשם והרוחות המטורפות, כשהמדשאות רוו מים ואילנות הפרדסים ריקדו במשבי הרוח העצומים? זוכר את ההרים והפרחים והשדות שכה אהבת? את דיונות החול המדבריות ואת הסלעים של מדרונות העמקים. את יופי התיכון ואת כחול הכינרת הזוהרת...

זוכר את כל אלה?

ואיך זה שדווקא אתה, שאהבת כל כך את הארץ הזו, שנשמת את ריחותיה ושכבת בשדותיה בכל הזדמנות, שמוללת בידך כל רגב ורגב ממנה, שרצית לגרוס ברגליך כל פיסת אדמה שבה – איך זה שדוקא אותך היא בחרה להקריב במלחמותיה?
איך אהבת את האדמה הזו. איך כבר אז, כשהיינו ילדים קטנים, אחזת בידי והראת לי את יופיה, את הביטחון הטמון בעמקיה.
"זו האדמה שלנו, האדמה שתחייה ותקיים את עמנו. לכן אנחנו מרגישים פה בטוחים וצודקים – על האדמה הזו אני מוכן למות!"
ועכשיו, כשאתה טמון באדמה הזו לעולמים, עכשיו אתה מרוצה?
אם הייתי יכולה הייתי מראה לך את ארצנו כמו שהיא היום: את הבניינים המתנשאים, רבבות הבתים, הכבישים הסלולים ועליהם מאות מכוניות, מהסוג שרק חלמנו עליהם בילדותנו, ושאתה – השאפתן - תמיד אמרת שביום מן הימים תסיע אותי על אחת מהן...
הייתי מראה לך ערים עצומות על רקע השמיים הכחולים כחולים והנקיים של ארץ ישראל. הייתי מראה לך נופים, מעבדות ואוניברסיטאות. ממטולה ועד אילת! צבא גדול, גנים וציפורים, וגם הייתי מראה לך את דור ההמשך שכה דיברת עליו, גם אותם אראה לך.
האם תהיה מרוצה? האם על פניך יופי חצי החיוך המאושר שלך? האם הלחיים השזופות שלך יסמיקו בעונג ועיניך יבריקו, כמו פעם, כשהיינו הולכים יחד יד ביד...?
היית מתלהב מהטכנולוגיה והפיתוח של ארצנו הקטנה –אני בטוחה, אבל... האם תהיה נרגש למראה דור ההמשך שכה העסיק את מחשבותיך?
או שתעדיף להסתכל בהם, במבטיהם הריקים וחסרי החיים, בפה שביטא מילים שלא ראויות להישמע על האדמה הזו, במסכים שאליהם הם מרותקים, במריבות הטיפשיות, בדברים שהם מתעסקים בהם אף שהם לא ראויים להתעסק בהם, בשנאה ביניהם, בדיכאונותיהם, באגואיזם המוחלט שלהם. עינייך ינצצו מדמעות ואישוניך יתרחבו... אני רואה אותך בבירור מוחלט.
אתה, שכל כך רצית לחיות, להנות מהארץ הזו ומהעם הזה ומהחיים האלה – לא יכולת, כי זמנך חלף ונגמר במהירות. האם תוכל להסתכל בעיניהם של אלו שמעדיפים להתעלם מהיופי המקיף אותם ולשקוע במסך מרצד או בדברים אחרים – סיגרים, סמים, אלכוהול. כל אלה וגם אחרים: אנורקסיה, דיכאון נעורים, התאבדויות – חלק מאורח חייהם. מדוע? מדוע אף אחד מהם לא קם, צועק, מנסה לעשות משהו? הם שקועים. שקועים בעולם שמעבר להבנתו של הדור שלנו...
משפטים לחיים נחשבים לקלישאות, אהבה תמימה לקיטש, ציניות מטורפת אוחזת בהכל.
אם היו רואים אותנו פעם, אחוזים אחד בשני, מטיילים בשדות – איך היו צוחקים... כל כך תמים. כל כך קיטשי. לא אהבה אמיתית. אהבה של ילדים טיפשים.
אם האהבה שהיתה ביננו לא היתה אמיתית, אז מה כן אמיתי? לא ראיתי מעולם דבר יותר אמיתי מהמבט האוהב שלך...
וגם אני אוהבת אותך. עד היום, עשרות שנים אחר כך, קול צחוקך מלא החיים מלווה אותי בכל דבר. חייתי חיים מלאים בעשייה, למענך. בשביל שתדע, שם בגן עדן, שאני ממלאת את צוואתך הבלתי רשמית, שלא מתועדת על נייר, אלא במוחי.
עשיתי הכל למען העם הזה. כל דבר שיכולתי. כיום, גם זמני הולך וקרב. אני לא עצובה, אני יודעת שעשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות. אני מסופקת.
אני אוהבת אותך. היו זמנים שחשבתי שלעולם לא אסלח לך על כך שנעלמת פתאום, שמסרת את עצמך בלי לחשוב עלי, עלינו. כיום, מה שלא עשה הלב עשה הזמן. אני סלחתי לך, ואני מעריכה את מותך.
האם תוכל גם אתה להעריך את מותך, אם לשם כך מתת? לשם דור ההמשך הזה, שאינו טורח אף להשים לב או לשלוח חצי מבט לעבר מה שחשוב באמת?

והאם הם יעריכו את מותך?

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

2. עולם תחרה

עולם תחרה -שיר לאדם

בעולם בלי משמעות אתה טובע,
בעולם תחרה פשוט,
נופל וקם, עולה, קורע
את כל מה שנשאר קבוע...

רגע למעלה ורגע יש חור,
בעולם תחרה עדין,
שנקרע ונוצר מחוד הכישור,
שביד ומחשבת נקבע לו הדין.

במשמעות של רגע, בהבנה של שנייה,
נופל ועולה, מתנוענע כאונייה
הנשברת על גלים,
כמו בעולם תחרה...

בני האדם הם יצירים ויוצרים
ובידם הכח לשנות את הבד,
לקרוע בקלות או לתפור בקשיים,
בדיוק כמו בעולם תחרה.

אתה היד התופרת וגם הבד,
אתה קורע ומשחית, עולה ויוצר,
בתובנה שלך אתה האחד,
ומצידו של אחר אתה... האחר.

בעולם תחרה שנקבע על ידיך
וגם בידי אחרים,
בעולם שנהרס וקם בן רגע,
עם כל שינוי של החיים.


חפירות שהרגשתי שאני חייבת להוסיף, לצערי. מי שיכול לענות על השאלות שלי - התגובות כאן למטה מחכות לתשובותייך.
אנחנו כל כך פעוטים, אנו רק שביב, חוט חיים אחד מתוך מערכת שלמה, ובכל זאת אנו בטוחים שרק אנחנו פה, שאנחנו אנחנו והאחרים... אחרים. כל שינוי קטן משפיע עלינו, ובידינו הכח לשנות ולהשתנות בידי אחרים.
וכל נפלאות השינוי והשילוב נרקמים בך, באדם אחד בלבד.
לאן נעלמים שאר החוטים, האחרים? מי שאיננו יודעים ומבינים מבפנים? מהי מערכת שלמה?
מערכת שלמה היא, לעניות דעתי ולדימוי העלוב, כמו עולם של תחרה.

נכתב לפני 12 שנים

3. חלומות ושבילים

בחשכת הליל
על גלי הדמיון המתנחשלים,
מרחף החלום, מחכה.
חשש מהלא נודע מאפיל
על התקווה.
ביקשתי, בנשמת אפי האחרונה,
בקשה אחרונה. לראות עתיד.
לראות מה צפנו חיי.
וראיתי שבילים ובסופם
העלומים האלו, המרחפים, החלומות -
מוכרים ככף היד ותמוהים יותר מכל.
היו שבילים שטיפסו כל גבי הרים.
והיו כאלה שירדו לאורך עמקים.
היו המפותלים והיו הישרים.
וביקשתי עוד בקשה. לראות באיזה מהם אלך.
וראיתי את אותה התמונה.
דבר לא השתנה. ייתכן שאלך בכולם וייתכן שאבחר באחד.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

4. מעגלים של תהיות

מהו מושלם?
אדם לא יכול להיות מושלם. עצם היותו מושלם הופכת אותו ללא מושלם.
יש משהו במילה הזאת שמפריע. מושלם. הכל טוב.
מושלם משעממם.
מושלם מפחיד.
מושלם הוא מושג שבחיים לא הכרתי.
הרי בכל דבר יש חסרונות, מאזנים את היתרונות, לא? והאם יש משהו מושלם בעולם כולו? ואם כן, מהו?
האם מושלם הוא דבר טוב? ואם כן, אז דבר טוב הוא מושלם?
"טוב" לא צריך להיות מושלם. "טוב" צריך להיות טוב, משהו שיספק את הרצונות שלך אבל לא יגרום לך לעבור את הקצה.
מושלם הוא דבר רע. אין בו כל איזון. אם כך, אז דבר מושלם הוא לא מושלם, מעצם היותו מושלם.
אם כן, מהו מושלם?

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

5. והוא רץ

והוא רץ, ורץ, ורץ... ורץ.
עד שלא הצליח לנשום. עד שהכאב החד בצלעות הפך לבלתי נסבל.
והוא המשיך לרוץ.
הוא התגלגל, ומעד, ונשרט ונחתך. הלהבות רקמו חומה לוהטת מול פניו, חוסמות אותו. הוא התפרץ, כמו לא שם לב לרצועות האש שנשרכו משרווליו, כמו מסלק את הלהבות.
ורץ.
ואז הוא ראה אות החיטים המתנענעות ברוח, את השלווה של שדות החיטה בצהריים.
אבל בשולי ים הזהב הזה כבר פשטו רצועות החום. האש פשטה כמו גץ בערימת זרדים, והשמיים האפורים של היום בבוקר נצבעו באדום.
והוא עמד במרכז.
ומשהו בתוכו, שביב זכוכית זעיר של נשמה, התנפץ.
ברכיו התקפלו, וכל שנשאר לו לעשות הוא לנעוץ מבט בעולמו – העולם היחיד שהכיר – מתכלה. ככה, בין האש לשמים, בלי אף אחד שיבוא להציל אותו, בלי דבר שיגן עליו. והוא לא רצה שיגנו עליו.
הוא רצה להגן. להגן על האדמה שלו. למות למענה. להתענות למענה. לא שיגנו עליו.
ופתאום הוא חש בדחף. להילחם.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

6. נשמת זכוכית

שברי זכוכית על הרצפה משקפים את הברק הזעיר שבוקע מהירח התלוי על עומדו ברקיע.
שברי זכוכית על השולחן משקפים את אור הבוקר שמפציע.
הזכוכית השלמה לעולם לא תהיה מונחת, נמוכה. תמיד תהיה למעלה. זכוכית של מנורה, או של חלון. תמיד גבוהות, תמיד משקפות רק את האור של עצמן. מושלמות.
שברי הזכוכית הם נשמתה.
והיא לא רוצה שהנשמה שלה תהיה חלקיקי זכוכית גבוהים. לעולם.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

7. כוכב

סיגריה ביד אחת, האייפון ביד השנייה.
מדליק טלוויזיה כדי להירגע. יום עבודה קשה.
אלה החיים האמיתיים - החיים המחוספסים.
מעביר ערוצים. משועמם. אין חדש.
עוד שאיפה מהסיגריה.
מביט מהחלון. רחוב ריק, מנורה בודדת, מרחוק רואים את הפארק.
עוד מבט אל הטלוויזיה - תוכנית ריאליטי.
משחק באייפון. משועמם.
עוד מבט אל החלון.
זוג אוהבים יושבים על ספסל.
אני מקנא בהם. למה?
חתול בורח מכלב. טיפות גשם קטנות.
האוהבים עוזבים את הספסל ונעים לעבר המסעדה הקרובה.
לא מאוחר. אני לא רוצה לישון. אני לא יכול.
מעולם לא ישנתי מוקדם.
מחר יום עבודה. שגרה. לפחות יש כסף לסיגריות.
עוד שאיפה, אבל בחלון מביט בי שוב.
הגשם פסק.
קם. צועד אל עבר החלון.
האוהבים לא שם. הגשם פסק.
משעמם. חסר טעם.
שאיפה מהסיגריה, משחק בטלפון. חסר חיים.
שותה קצת בירה. מכניס לפה איזו עוגה. חסר... חסר משהו.
שוב. שוב ניגש אל החלון.
כוכב אחד מחייך אלי. אחד. אני לא מדמיין.
אני לא רגיש. אני לא מלא עומק.
אבל הכוכב מחייך.
יש עוד הזדמנות. אולי חיים חדשים.
הטלפון מצלצל. זאת רינה.
היא משגעת אותי. מתקשרת הרבה. מנסה ליצור קשר.
בעבודה היא מדברת איתי הרבה.
אבל אני לא מחבב אותה.
למה? היא נחמדה. היא דואגת לי ועוזרת לי.
שאיפה מהסיגריה. כדאי לענות?
בעצם, למה לא?
אני עונה. היא שם, והקול המחוייך שלה מדבר.
"אני פנויה בשבת בערב. רוצה לבוא?"
למה לא?
"כן."

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

8. אני כאן

ליבי נסחף עם זרם מקרים,
רגלי עולות על אינספור שבילים,
ראשי אובד בין מציאות לדמיון,
אמירות סותרות ואי הגיון,
ליבי בודד, רק במסווה,
חיוך אובד - על מה מכסה?
שכחו אותי, נדחק וקטן,
כי לא שמו לב ש: אני כאן.

אני כאן, אני כאן,
עומד פה וצורח,
שאני כאן, אני כאן,
אז למה אני בורח?
ולא בגללי, ולא בגללם,
פשוט פתאום אין לי מקום בעולם,
ופתאום עולה לראש משפט ישן:
אני עוד כאן!

עם כל אבידה, נוסף לו עוד חור,
הרגשה קשה של נפילה לבור,
עוד אבידה, ואז עוד טיוח,
עד מתי אשמור על זה החיוך?
למה רק בראש בוכה וצורח?
למה אני כל פעם בורח?
למה על מקומי לא נלחם?
הרי כבר קבעתי: עוד לא נעלם.

אני כאן, אני כאן...

עוד חוט ועוד חוט לרשת שקרים,
העולם מתבלבל בעולמות אחרים,
למה הכל כבר לא רגיל,
ולא רואים עוד שמחה וגיל?
ילדות נעלמת לתוך אפילה,
פתאום מבינים מהו חוסר תקווה,
ובראש עולה משפט ישן,
אל תשכח שאתה עדיין כאן!

אני כאן, אני כאן...

אז ליבי נסחף עם זרם מקרים,
סימן ברור שאני בחיים,
רגלי עולות על אינספור שבילים,
אז יהיה לי עוד נסיון חיים,
תקווה עוטפת את הלב בחום,
הילדות שבה למקומה בתום,
לעולם לא נשכח שכל רע הוא קטן,
כי אני בחיים, כי: אני כאן!

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

9. עוד הייתי תמימה, אחות קטנה.

את צפה בלילות,
את מציצה מהצללים,
את נמצאת בכל מקום,
שוברת את הכללים.
עיניים גדולות
ומהם מציץ הלב,
עוד לא מבינה
כמה גדול הכאב.

רוצה לבכות, לבכות ולצרוח,
בעיניים האלה יש המון כוח,
לא מצליח לא לברוח,
ואותך אי אפשר לשכוח!

רק חכי רגע, ילדה,
אל תתני לי כבר לשקוע,
למה הלכת, ילדה?
עוד היית תמימה בלי רוע.
והעיניים שלך עוד חודרות בלילות,
מכל מקום עולות שאלות,
ואני במרכז סופת רגשות,
שמתנחשלות ומתבלבלות...

הוא לא הוגן, העולם,
לך לא הגיע כלל,
את היית רק הקרבן,
וליבי למצולות צלל!

רוצה לבכות, לבכות ולצרוח,
בעיניים האלה יש המון כוח,
לא מצליח לא לברוח,
ואותך אי אפשר לשכוח!


אבל את האמנת,
אולי העולם הוא כמו שחלמת,
ואם את אז גם אני מוכן,
להאמין שאת לא סתם קורבן!

אל תחכי רגע, ילדה,
הצלת אותי מלשקוע,
תמהרי, ילדה,
בגללך העולם ללא רוע!
תמשיכי לרוץ, לגדול ולצמוח,
רק בגללך אני ממשיך לפרוח,
מתקדמים, עולים, הגורל מלא תלמים,
אבל אני ממשיך בחיים!

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים