ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

על ריצה למרחקים ארוכים, החיים וספרים טובים:

זוהי ביקורת מעט חשופה, יש שיאמרו לבטח שהיא חשופה מדי. למרות זאת, יש לי מעיין צורך פנימי לשחרר את מה שכתוב בה. מזהירה מראש שיש בה מעט טריגרים לכול מי שנושאים של משקל, אכילה, ספורט וירידה במשקל מעסיקים אותו.
***
לפני שאתחיל בכתיבת הסקירה עצמה יש לי מספר בקשות:
1) בזמן קריאת הסקירה אנא האזינו לרשימת ההשמעה הזו שלקוחה מתוך הסרט המקסים שמבוסס על הספר בכיכובה של בר בלפר המדהימה - https://www.youtube.com/watch?v=Rxe4fAnRPeU&list=PLevkTfR01kC61Nf6Rdn1OFgZ70bR-HZgI
2) אם במקרה מישהו מן הקוראים בסקירה זו מכיר אותי גם מחוץ לאתר, אנא כבדו אותי ואל תספרו את הכתוב בסקירה הזו לאנשים נוספים מבלי לשאול אותי.
3) אם קשה לכם לקרוא את הסקירה מסיבה זו או אחרת, בבקשה אל תקראו אותה!
עכשיו אוכל להתחיל לכתוב את הסקירה עצמה.
***

בשנה האחרונה אני עברתי שינויים רבים, הן מהבחינה החיצונית (מראה, משקל וכדומה) והן מהבחינה הפנימית (נפש, ראש, מחשבות וכדומה). הכול החל בתחושה פנימית שלי שאני חייבת להפחית מהמשקל שלי. לא יכולתי להמשיך להסתכל במראה ולא לסבול את הדמות שנשקפת אליי. אכן, משקלי היה גבוה מעט. מן הרגע הזה החל התהליך שלי לנסות לרדת במשקל. תהליך שהתחיל בצורה בריאה מאוד. התחלתי לאכול בצורה יותר מודעת, התחלתי להתאמן יותר; הכול היה בידיים שלי, בשליטתי. מהר מאוד הגיעו התוצאות. התחזקתי מאוד, הרזיתי הרבה והרגשתי טוב בגוף שלי. גיליתי כמה ספורט מרגיע אותי ונותן לי להרגיש אדרנלין מטורף בגוף. בין יתר הדברים שעשיתי (שהיו אימונים כול יום, בהיקף של שעה לאימון) התחלתי גם לרוץ. באמצע השנה אני ואימי נרשמנו למירוץ של חמישה קילומטרים. כול כך שמחתי בתקופה הזו, החיים חייכו אליי. התחלתי ללכת בחזרה מבית הספר שלי (שנמצא בקריית אונו) לבית שלי (שנמצא ביהוד) ברגל. מן הבחינה הלימודית הצבתי לעצמי מטרה ללמוד ארבע שעות ביום (כמובן בלי כול קשר לשעות שהייתי בבית הספר) ועמדתי בה. כול כך התגאיתי בהישגים שהגעתי אליהם. הכול נראה בשליטה, תחת הידיים שלי.

בערך בסוף יוני הכול התחיל לקבל תפנית. הקיץ הגיע ואיתו גם החופש הגדול. התחלתי ללכת להתאמן במכון כושר. המרחקים אותם רצתי גדלו, המהירות בה רצתי גברה, תרגילי הכוח אותם עשיתי הפכו יותר ויותר מתקדמים, הצלחתי להרים משקלים יותר ויותר כבדים. הרגשתי חזקה, אך כבר לא הייתי בשליטה. התחלתי לאכול פחות ופחות סוגי מאכלים, פחות ופחות קלוריות. התחלתי לפחד מלאכול מאכלים מסוימים כמו: לחם, פסטה, אורז וכו'. התחלתי לספור כול יום את מספר הקלוריות שאני מוציאה, מבחינת הראש שלי הייתי חייבת להוציא לפחות אלף קלוריות ביום. פחמימות הפכו להיות כמו אויב בעייני המוח שלי. ירדתי הרבה מאוד במשקל. כשחזרתי לבית הספר כבר לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהרזיתי. אנשים החלו לדאוג. המצב שלי אכן התדרדר. לפני שבוע אימי טסה לכנס בפורטוגל מטעם מקום העבודה שלה. דודה שלי באה לבקר אותי ונחרדה מאורח החיים הלא בריא שפיתחתי לי. כשחזרה אימי מהכנס כבר הובן לכולם שאני סובלת מהפרעת אכילה. נלקח ממני המנוי למכון הכושר (כלומר, כרגע אני עושה אימונים בבית ולא במכון הכושר). אתמול אני ואימי הלכנו לבדיקות בקופת החולים ואכן התוצאות לא היו מפתיעות. ה-bmi שלי כבר נמוך מדי. אומנם לא בהרבה, אך עדיין אני נחשבת במצב של תת תזונה.

***

הספר "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן הוא ספר סוחף. ממש כמו ריצה. ממש כמו דינקה הכלבה גיבורת הספר וכמו לילי הכלבה שנמצאת יחד עם משפחתי. מסופר בו על שני סיפורים במקביל: האחד הוא סיפורה של תמר, נערה אמיצה בת 16 שבעל כורחה צריכה לברוח מביתה יחד עם דינקה כלבתה ולצאת למסע מסובך ביותר. השני הוא סיפורו של אסף, נער מופנם בן 16 שבמסגרת העבודה שלו בחופש כעוזר בעירייה הוא נשלח לחפש אחרי הבעלים של דינקה (היא תמר) לאחר שדינקה נאבדת לתמר. לאט לאט ומבלי שתמר תדע בכלל מזה אסף מגלה עוד ועוד פרטים לגבי תמר ומתחיל להתעניין במי היא.

כפי שאמרתי, זהו ספר סוחף. בלשון המעטה סוחף. הספר הזה, ליתר דיוק, מטביע את הקורא בתוכו. ממש מטביע. הוא גורם לך לשכוח את העולם שלך לרגע, לחיות את העולם של תמר ושל אסף. לרוץ עם אסף ודינקה, לחוות את חוויותיה של תמר. לכמה רגעים הוא נותן לך לא להיות אתה ולשכוח מן הצרות שלך, מן המחשבות שלך ולטבוע אל תוכו. ספר מומלץ למדי, במיוחד למי שמרגיש אבוד בחייו ובמחשבותיו.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)