ביקורת ספרותית על ספר הדקדוק הפנימי - - הספריה החדשה #1991 {4} מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

"התפתחות גופנית מעוכבת". זה היה הביטוי על גב הספר שתפס אותי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. אם יש סיפור שאנשים תמיד רוצים לקרוא, זה סיפור על משהו שקרה להם. שיש בו מרכיב שהוא ביוגרפי לגבם. הרעיון של עיכוב גדילה אצל ילד וההשפעות של כך על חייו הוא דבר שאני באופן אישי, מקרוב, ולכן הסתקרנתי לראות מה יעשה דויד גרוסמן (שזה הספר הראשון שלו שאני קורא) עם הנושא הזה, שבאמת ובתמים מעולם לא שמעתי אותו מוזכר בשום מקום אחר: לא בשיחות עם אנשים אחרים, לא בסרטים ולא בספרים. כאילו זה סוד שלא מדברים עליו. למען האמת, היה מקום אחד שבו כן שמעתי על העניין הזה: אצלי בראש, עם עצמי. שם זאת שיחת היום כבר לא מעט זמן.

אז התחלתי לקרוא. למען ההגינות אציין שאני לא הקורא המהיר בעולם, שספרים מסובכים מקשים עלי מאוד את הקריאה ובנוסף דעתי מוסחת די בקלות בזמן שאני קורא, מה שלא מוסיף לחוויית הקריאה שלי. גם הזהירו אותי שהספר נכתב בצורת כתיבה קשה, זרם התודעה, שהיא כתיבה אסוציאטיבית ומעורפלת ומסורבלת. אבל במקום למצוא ספר משעמם וטרחני ומבולבל, מה שמצאתי זה אוצר. עיכלתי במהירות, בעצם לא ,זאת לא הצורה הנכונה לתאר את זה: טרפתי את הספר הזה. מההתחלה ועד הסוף. את המונולוגים הפנימיים ואת הפנטזיות ואת הזכרונות והמסעות ואת השיחות והריבים והעלבונות והייאוש והמרגלים והקופצינג והחולמינג והטהורינג והאהרונינג. מעולם לא נתקלתי בספר כזה. השפה של גרוסמן, שאי אפשר לתארה, שמלאה במילים גבוהות וארכאיות ובביטויים ייחודיים, פשוט נשפכה מהספר כמו מפל אדיר. ובלעתי את כולו. את כל העולם שנבנה ובוקע ומתפרץ מתוך מילות הספר , עולמו של ילד בשם אהרון קליינפלד, שחייו במשך 4 שנים, החל מגיל 11 ועד 15 מתוארים בדייקנות ובפירוט. באותן שנים חל עיכוב, או קיפאון, בגדילה של אהרון: הוא אינו גדל פיזית בכלל. חוסר הגדילה מתבטא גם בנפשו של אהרון: הוא מנסה לגונן על עולם ילדותו ולשמור אותו בחיים, ומכיוון שאינו מתבגר, הוא משקיף מהצד על חבריו המגלים לאט לאט את עולם המבוגרים ונכנסים אליו.

ברוב (אם לא כל) הספרים העוסקים בהתבגרות, הדמות הראשית מוכת ההלם לומדת להכיר את העולם ומגלה דברים על הרגשות שלה ועל הגוף שלה תוך כדי התפתחות. היא מתמודדת עם משברים ועם בלבול וייאוש אך לבסוף מגיעה אל קו הסיום לאחר שצלחה את הגיל הבלתי האפשרי, מוכנה להיכנס אל "העולם האמיתי". אך לא כך הדבר ב"ספר הדקדוק הפנימי". ההתבגרות היא אחיזת עיניים, אין פה התבגרות. אהרון אינו גדל. במקום זאת, הוא חווה את אחת החוויות הקשות והמיוחדות ביותר שניתן לחוות בגיל ההתבגרות: התחושה שמשאירים אותך מאחור. התחושה שכולם יוצאים לטיול גדול וארוך ועוצר נשימה שישנה אותם לתמיד, ואתה נשאר פה. לא יכול לבוא איתם. וזוהי הגאוניות והייחודיות של "ספר הדקדוק הפנימי": זה לא סיפור התבגרותו של ילד, זה סיפור על ההתבגרות. על התהליך עצמו, כפי שרואה אותו אדם מהצד, ולא כמעורב בתהליך. אדם שרוצה להיות חלק מהתהליך הזה, שחווים אותו כולם, אך נבצר ממנו.

הספר הזה קלע לי בול למטרה, ולא פעם אחת, אלא שוב ושוב בעזרת עוד משפט ועוד הגיג ועוד מחשבה ועוד הרהור וכל אחד מהם מדוייק ואמיתי וכנה. מעולם לא חשתי כזאת הזדהות עם דמות מספר כמו שהזדהתי עם אהרון (ואני לא בטוח אם אי פעם אחוש שוב, אבל אני עוד אחזור לנקודה הזאת בהמשך), כאילו אני באמת מכיר אותו. ולא מכיר אותו כחבר קרוב או כידיד אלא כמו שהוא באמת, בצורה הכי טהורה שלו, כמו שאף אחד אחר לא מכיר אותו חוץ ממנו עצמו. ולקראת סוף הספר, כשאהרון נמצא על סף ייאוש ושאל "למה אני לא גדל? מה אני עושה לא נכון?" הכאב כל כך חד שאפשר רק לצרוח.

דבר אחד שצריך להזכיר כשמדברים על הספר הזה, זה את הסוף שלו, ולכן הפסקה הנ"ל הולכת להכיל ספוילרים כבדים. אם מישהו מעוניין לקרוא את הספר אני מציע לו לדלג עליה ולהגיע היישר אל הפסקה הבאה. כשקראתי את הספר, הייתי לי כל הזמן הנחה שכפי שנרמז על גב הספר עיכוב הגדילה יימשך 4 שנים. כלומר, בסוף אהרון יגדל ו/או ילמד להשלים עם עצמו. אך למעשה ההנחה זאת הייתה לא נכונה כלל. ואם לצטט את מילותיה האלמותיות של ג'וליה רוברטס מהסרט אישה יפה: BIG mistake. אין פה שום דבר כזה. הסוף הוא כבד ומר ומשאיר הרבה מקום לפרשנות לגבי העתיד. למעשה, ניתן להסתכל על 60-70 העמודים האחרונים כתהליך ההתדרדרות במצבו הנפשי של אהרון, שמתפכח מכל התקוות שלו לגבי חבריו ולגבי גדילתו. ולמרות שהתהליך מתואר בצורה נפלאה (ההפלגה בסירת הנייר), הוא עדיין מזעזע.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לתאר מה הספר הזה הוא בשבילי. אולי בגלל זה הביקורת הזאת יצאה כל כך מבולבלת. אפשר לומר שהוא לא הספר הטוב ביותר שקראתי, עם הכל הכבוד לדויד גרוסמן שהוא באמת סופר פנומנלי ואם כבר מדברים על פרס נובל לישראלי זה מגיע לו, אך הוא בהחלט האהוב שבהם. זה נשמע קצת ראוותני להכריז שהנה זהו מצאתי את הספר האהוב עליי ביותר ושום ספר אחר לא יתעלה עליו מעכשיו ולעולם, אבל זה מה שהספר הזה גרם לי להרגיש. הוא לא האהוב עליי כי הוא עודד אותי, או כי הוא שינה לי את החיים או כי מעכשיו אני אהיה אדם טוב יותר. הוא האהוב עליי כי הוא שלי, במידה מסוימת. כי אני יודע שיש בעולם ספר שאני יכול להגיד עליו "כן אני מבין אותו לגמרי ובלי להתאמץ". ואולי יום אחד כשאני אקח משכנתא לבית או כשיוולדו לי ילדים או כשאני אצא לפנסיה, אני אזכיר לעצמי שאני עדיין אני, באיזשהו זמן שבו הגדילה לא קיימת, ואני אגיד "אים קופצינג, אים חולמינג, אים אהרונינג".

» ביקורות נוספות של אהרון
» ביקורות נוספות על ספר הדקדוק הפנימי - - הספריה החדשה #1991 {4}