****




אשה בורחת מבשורה.

או, אם תרצו, גבר בורח מסקירה. כי איך, איך אפשר לבקר את גרוסמן. שהוא גדול, הוא באמת גדול. והספר, רציני כל כך, מעמיק, כבד, עשיר, עברית, תוכן, עלילה, מסר, ועם האסון האישי, איך אפשר שלא. הכול יש בו. כל כך הכול, שלא נהניתי בכלל. איך אפשר להנות? זה כמו לשכב עם אלמנה טריה, כשבסך הכול אתה כמה למעט פשטות. זה כמו להקשיב לסיפור כואב של חבר טוב עם הלם קרב, כשכל מה שאתה רוצה זה לשבת איתו בשקט נקי בערב קיץ ולשתות קצת סיידר אלכוהולי. זה כמו לאכול מנה עם שלושים מרכיבים שהתבשלה ארבעה ימים בפויקה על גחל לוחש אחד כשאתה רעב ומה שמתחשק לך זה לנשנש בזו אחר זו חמש פרוסות עבות של חלה טריה עם חמאה. זה כמו לקרוא דוקטורט ממש ארוך ומעניין של קרוב משפחה בשתיים בלילה כי הבטחת להגיד לו מה אתה חושב.

הנה, דוגמה: "ההר מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב, ושמיכות וורודות של כרמלית נאה, ואורה שוברת ענף של קידה וממוללת..." אוי, אני לא יכול להמשיך. טוב, הנה משהו אחר: "פניה רטטו רגע בלי שליטה, כי נקבה אותה הנעזבות שלה, לא הבדידות ולא העלבון, אלא הכריתות עצמה, כאב הפנטום של החלל הריק מאילן לצד גופה...". וזה ככה, עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, עם המטאפורות העמוקות והעברית העשירה והמפותלת והיופי הזה שבא לך לקחת פטיש חמש קילו (קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות, המיובלות שאחזו בה מקדם) ולדפוק באיזה קיר ולפרק את המועקה הזאת שנבנית בו ולא מתפרקת.

לא, לא בשבילי, גרוסמן. כן, זה ארבעה כוכבים, זה ספר טוב, אבל זה לא בשבילי. אני, אני רוצה קצת כיף. לא בכל ספר, אבל כאן זה אפילו לא sweet pain, זה לא נעים לי. חשוב, כבד, יפה, אבל לא.

****

ספר נפלא, מונומנטלי.
ברוב הגדול של הספר הוא מטלטל וכל כך נוגע ללב.
תיאור מדוייק ונפלא של שיחה ורגשות בין אנשים.
ספר שמכניס לחויה של הדמיות בצורה מדהימה.
[היה לדעתי ב300 עמדים האחרונים 100 או אפילו 150 עמודים שהיה אפשר להוריד. אבל מי שרוצה לקחת את הספר ולקרוא בקריאה איטים לאורך תקופה זה דוקא יכול להוסיף]

ברוח התקופה ולכבוד שבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״אישה בורחת מבשורה״ הוא רומן ישראלי עצום משום שהוא לוקח את הפחד הכי עתיק של אם - הבשורה על מות הבן - והופך אותו למסע כמעט מקראי. אורה אינה רק אם מודרנית שיוצאת לדרך כדי לא לשמוע את הנורא מכל; היא מזכירה דמות תנ״כית שמנסה, בכוח ההליכה והדיבור, לדחות גזירה שכבר מרחפת באוויר.

המסע שלה עם אברם הוא מעין מדרש על אהבה, הורות, אשמה וארץ. כמו בסיפורי האבות, הדרך עצמה הופכת למקום שבו מתגלים הסודות, הפצעים והבריתות הישנות. אבל גרוסמן עושה דבר נוסף: הוא הופך את האם הישראלית לדמות נבואית כמעט, זו שמבינה בגוף את המחיר שהחברה כולה מנסה לתרגם למילים גבוהות. זה ספר כואב, רחב ומלא חמלה, שמזכיר שהמלחמה בישראל אינה נגמרת בשדה הקרב - היא ממשיכה בתוך הבית, הזוגיות, ההורות והזיכרון.

ספר מופלא וכל כך רלוונטי בישראל 2026.

בספר הזה יש 3 דברים: עלילה, דמויות, מסרים. העלילה חלשה. כלומר כל העלילה זה סיפור עבר, תולדות המשפחה. ובסיפור מסגרת אין הרבה התרחשות. הדמויות חדות וטובות, לפחות חלקן. והמסרים- ובכן, המסר העיקרי הוא בעיקר ביאור מקיף וישר לתפקידה של האם במשפחה, ותפקידה של הבת בין בנים. ובכלל זה, כמו שכתוב מאחורה, החזקת התא המשפחתי בתוך המציאות הישראלית.
בקיצור, הספר היה ארוך לי, ולא הוביל למקום מוגדר וברור. חלק מהדמויות היו מעניינות וחלק פחות. אני חושבת שהספר מסביר מצויין למה צריך שנשים יהיו נשים ולא גברים (לא לזרוק עגבניות), שאמא תהיה רכה ונשית ולא גברית כמו אבא. ואני חושבת שהמסר הזה לא מספיק ברור באופן כללי בעולם. מלבד זאת, לא מצאתי עוד תועלת בקריאת הספר.
קריאה נעימה ובהצלחה בלהגיע לסוף :)

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.

אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.

אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

- "אלה היו החוקים", אלי אליהו

ביום שהתגייסתי, לא הייתה חנייה ליד מוזיאון חיל הים. אימא ישבה במושב מקדימה ומיררה בבכי, אמרה שהיא לא מאמינה שככה היא תיפרד ממני - באוטו, הכוונה - שהיא לא תזכה לנופף לי לשלום מהאוטובוס. שתי שניות אחר כך אבא שלי מצא חניה והיא ירדה להיפרד ממני, כמובן, אבל אני בחיים לא אשכח את זה, כי באמת לא ראיתי אותה בוכה הרבה פעמים, וגם, מה אני אגיד. הרגשתי כמו קורבן אדם.
ועכשיו, שנה וחצי אחרי זה, תאריך הגיוס של אח שלי הולך וקרב, וזה מכניס אותה למין מצב מוזר של התקפי היסטריה שמעורבבים בגלי גאווה. רגע זה "אל תלך לקרבי, אני לא מוכנה בשום פנים באופן שתיפגע", ורגע לאחר מכן זה "וואו! קיבלת מיונים לקורס טיס? תלך לזה - נו, אז מה אם יש לך בעיות ראייה, אתה חייב לפחות לנסות!".
עזבו, כמו שאני מכירה אותו הוא בטח עוד יעשה שנת שירות לפני כן. אבל כרגע הוא נמצא בהכנה לקרבי, חוזר הביתה אחרי שזחל על הבוץ בגשם ("זה בשביל החוויה"), מניח במשיכת כתפיים שילך ללוחמה ("שם פוגשים את האוכלוסייה האמתית של מדינת ישראל"). וזה גורם לאימא שלי לאבד את זה.
לא יודעת אם זה רק במשפחה שלי, אבל בשבילי, כל תהליך הגיוס היה מלווה בתחושה בלתי נסבלת של הליכה כצאן לטבח. אני זוכרת שבמהלך כל יום החיול הרגשתי כאילו מכינים אותי למשהו גדול ונורא, שאני כל הזמן מחכה שיגיע, והוא לא בא.
תכלס? אני כבר שנה וחצי בצה"ל, ואני עדיין מרגישה ככה.

חשוב להבין דבר אחד מרכזי לפני שאתם ניגשים לקרוא את הספר הזה: זה לא הולך להיות כיף. זאת עבודה.
אני יודעת שהרבה מאיתנו קוראים ספרים כאסקפיזם, ואני ממש בעד - יהיה טיפשי מצידי לא להיות, בהתחשב בזה שאני הבחורה שכל פעם שהיא עצובה היא רצה ללאלין לקנות סבון שהיא לא צריכה בכסף שאין לה, ואז שמחה לאיזה 17 שעות, ואז קונה עוד משהו אחרי נפילת הסוכר (או נפילת הסבון? תקראו לזה איך שבא לכם). אז אם כבר אסקפיזם, אני שמחה שאנשים עושים זאת דרך קריאת ספרים ולא דרך צרכנות כפייתית.
אבל הספר הזה הוא לא ספר מהסוג שניתן להתנחם בו. גם אם לעיתים נדירות, בעיקר לקראת הסוף, הוא נותן אשליה שכן - הוא לא. זה לא ספר שקוראים אותו כדי לברוח מהמציאות - זה ספר שמקיא את המציאות על הפנים שלך ואז עוד דורש ממך ללקק את השפתיים.

ורק לשם ההמחשה:
"אורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד קאדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונמיירי ואייתולה חומייני, ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קסאם וגמאל עבדול נאצר, הכל ביחד טובחת, קטיושות ואינתיפאדות וגדודי-חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה, ואבו ג'יהאד, וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם. אלוהים יודע איפה בכלל כל המקומות האלה. אם לפחות השמות שלהם היו נורמליים, היא נאנקת, לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושייח' מוניס ודיר יאסין ושייח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם, היא נוהמת מבעד לשיניים חשוקות, וסברה ושתילה מה, ואלקודס ונאכבה מה, וג'יהאד ושאהידים ואללה הוא אכבר, וחלאד משעל וחאפז אסד וקוזו אוקומוטו, בכולם היא חובטת בלי הבחנה, שק מלא צרעות שהיא משתוללת עליו, ומוסיפה בקשיש את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ובהארה פתאומית גם את גולדה ובגין ושמיר ושרון וביבי וברק ורבין, ושמעון פרס גם, מה, להם אין דם על הידיים? הם באמת עשו הכל בשביל שיהיו לה חמש דקות שקטות פה? כל אלה שחירבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד. היא עוצרת רק כשהיא מבחינה במבטיהם של עופר ואילן, ומוחה ממצחה עם גב היד את זיעתה, ושואלה בכעס, מה? מה קרה? כאילו גם הם אשמים לה במשהו, ומיד נרגעת, סתם, תעזבו, נזכרתי במשהו, עצבן אותי משהו, ויוצקת שמן בשפע, ובוזקת במהירות מלח ופלפל ומוחצת לימון, ומעבירה מול אפו של עופר קערה משובבת עין, קליידוסקופ של צבעים וריחות, הנה, עופר'קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב."

הקטע הזה, הנאום המוחץ של אורה, גיבורת הספר (האחת ש, אגב, מכונה על ידי הגברים במשפחתה כמי שסובלת מ - "התקפי טורט של שמאלנות") הוא לא הקטע הכי טוב שהייתי יכולה לצטט מהספר.
קטעים רבים הרבה יותר אסתטיים מזה (גרוסמן משתמש בשפה באותה בקיאות ומיומנות בה אמן משתמש במכחול, וזה ממש יפה. אני יודעת שרוב הזמן אנחנו מנסים להכחיש את העובדה שאסתטיקה זה הכל, אבל בספר הזה ממש קשה להתחמק מזה). יש גם קטעים הרבה יותר חדים או מזעזעים מזה, הרבה יותר ביקורתיים, יותר מדויקים.
למרות זאת, החלק הזה גרם לי להבין את אימא שלי. פתאום לקלוט את גלי האימה שתוקפים אימא כשהיא מרגישה שהיא שולחת את הילדים שלה לאבדון, ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנוגע לזה. אחרי הכל, אלה הם החוקים.

אני לא אצליח לסכם את הספר הזה גם אם ארצה. הוא מורכב מאוד, מלא בעלילות שונות של עבר והווה, של דמויות שונות, והכל מתנגש ומתערבב. בטח שלא אצליח לעשות זאת אם אנסה להימנע מספוילרים.
אני גם לא חושבת שזה ספר חובה עבור כל אחד. לדוגמה, אני לא ממליצה על הספר הזה לאמהות, או לנשים בהיריון, או לנשים שרוצות להביא ילד בעתיד. זה לא טוב.
אומנם אני בעד צמצום ילודה, אבל זה אכזרי.
נכון - אורה מורדת. היא קוראת לעצמה "סרבנית בשורה", היא עושה עסקאות עם השטן, היא חושבת שאם לא יהיה מי שיקבל את הבשורה, אז היא לא באמת תהיה קיימת. היא מטיילת בארץ, היא מספרת לאברם את סיפור החיים של הבן שלה, וצועקת עליו שיבטיח לה שיזכור. היא מאמינה שככה היא תציל את הבן שלה. היא נלחמת.
אבל אני לא חושבת שזה הוגן לבקש מאמהות ללחום את המלחמה הזאת. המציאות שלנו מורכבת מידי בשביל זה. ובמציאות, זה גם, נו. לא באמת עובד. זו אשליה ברורה שחבל לי שהספר הזה בכל זאת מתעקש למכור. וברור לי שדויד גרוסמן מודע לעצמו, והוא גם מבהיר שאורה מודעת לעצמה, אבל זה לא מספיק טוב.

מה שכן, אני חושבת שזה ספר חובה רק בעבור חיילים בקרבי. גם בעצם בעבור חיילים שלא בקרבי. אבל בעיקר חיילים בקרבי (ואני גם הולכת להמליץ עליו לכל החברים שלי, ברגע שצה"ל יניח להם לחזור הביתה את הפעם האחת שלהם בחודש). שלפחות נדע לרגע מה ההורים שלנו עוברים, וגם, נו. שנפיק קצת לקחים. שנדע... להיות ערניים, וכל זה.
הצבא שם אותנו לפעמים בסיטואציות בלתי אפשריות, והחבר'ה שעומדים במחסומים הם הנתח במדינת ישראל שאוכל הכי הרבה חרא מכל המצב הזה, ככל הנראה... אז לפחות שנעשה את התפקיד שלנו הכי טוב שאפשר לעשות, בהתחשב בזה שזה תפקיד מחורבן.
כי אם נקרא את הספר הזה, אולי נזכור להיות קצת יותר כמו אברם, שבתור מתורגמן במודיעין הדבר שהוא הכי חיפש זה את הרמיזות הקטנות, האזכורים לכך שהאנשים האלה מהצד השני של הקו הם אנושיים - "היו שני אלחוטנים מהארמיה השנייה, שהפתאום קלטתי שהם בכלל מאוהבים אחד בשני, ושהם מעבירים רמזים בתור התשדורות הרשמיות. דברים כאלה חיפשתי".
חשוב לחפש את זה. חשוב לזכור.

הייתי מצטטת לכם עוד איזה חצי ספר, ומדברת שעה על הדמויות העמוקות והמורכבות, שכל אחת מהן נהדרת בפני עצמה. הייתי מדברת על האופן בו דויד גרוסמן מפרק דינמיקה של משפחה בצורה כל כך מדויקת, הייתי מדברת על מערכות היחסים האמינות בין הדמויות, על המציאות הישראלית שהוא מציג שמצליחה להיות גם סוראליסטית וגם כל כך נאמנה למקור, על עלילת המשנה של הגבר עם המחברת, על האופן בו במשך קטעים ארוכים בספר לא ברור אם אורה מפחדת על גורלו של בנה או ממנו, על הקפיצה בין נקודות מבט, ועל עוד המון דברים.

אבל עזבו אתכם מזה.

אם אתם רוצים לקרוא ספר טוב ואמיתי על המציאות שלנו, תקראו אותו.
ואם אתם לא רוצים - אני מבינה אתכם. יש לנו מספיק מהמציאות הזאת בחיים שלנו. עדיף לקרוא מותחנים אמריקאיים נוטפי אלימות ולהתרפק על הזוועה בחיים של מישהו אחר.

הפתיחה של הספר קשה לצליחה ומלאה במהמורות וזו תחושה שחולפת בי בקריאת רוב ספריו, (למעט ספרי הנוער שכתב).
נראה לי שגרוסמן מרגיש טבעי ונינוח יותר בכתיבת ספרי ילדים ונוער.
הפתיחות שלו קשות ומצריכות אורך רוח וסלחנות.
זוכרת שנשמתי לרווחה כשחציתי את מהמורת בית החולים אשר בפתיחה כאילו חציתי שער ברזל כבד וחלוד וממנו יצאתי אל האויר הפתוח.
כאילו נתתי דמי חסות כדי שאוכל להגיע אל הפנים המרובד ואותו קראתי בחדוות יגון.
סופו של הספר היה לי קשה וזר משהו.
וגם חלף בי רגש שמישהו רוצה לסגור כאן דלת וללכת.
אולי בטרם זמן.
אבל בתוך האמצע אני נבלעתי ונטמעתי ולא רציתי כלל לצאת מתוכו.
מן הרחם הגדול של האמצע.
מומלץ מאוד.

לא ידעתי. אני פשוט לא ידעתי. לא ידעתי מה עובר על אמא שלי בלילות כשאני מחייל. לא ידעתי שהדברים הכל כך קטנים בחיים- הם העיקר. לא ידעתי עד כמה הדינמיקה היא הדבר הכי חשוב במשפחה. לא ידעתי שאפשר להצליח לכתוב משפחה במילים. להכניס משפחה לספר.

אורה בורחת מהבשורה (הלא וודאית בכלל) שהבן שלה, עופר, נהרג במבצע צבאי באיו"ש. זה לא משנה בכלל אם הוא נהרג בסוף או לא- מה שחשוב זה כמה אמא שלו דואגת לו, לכן גם הסוף פתוח. התהליך של אורה מתחילתו ועד סופו פשוט מתאר את תחושתיה של אמא שדואגת לבן שלה. איך שהיא מספרת את חייו, סיפורון קטן פה וסיפורון קטן שם- פשוט גאוני. גאוני ומדהים, נרקמת מול עיני הקורא משפחה, על ארבעת (או חמשת?) נפשותיה, עם כל הקשרים וההקשרים שביניהם. מרתק. והכל לאט לאט, טיפה טיפה, סיפור סיפור.

גם העלילה השנייה (או הראשונה), סיפור המשולש של אורה-אילן-אברם היה מצויין. איך שהוא משתלב נהדר בסיפורו של עופר, עד כדי כך שזה בעצם אותו סיפור. אין עופר בלעדים ואין אותם בלי עופר.

הספר הזה מוטט אותי יותר מפעם אחת. הוא מוטט אותי בעברית שלו ("איך השתי שלו משתלב בערב שלי"), מוטט אותי ברלוונטיות שלו (אני חייל קרבי. התגייסתי כחצי שנה לפני צוק איתן והייתי באיו"ש באינתיפאדה- גל הפיגועים- האחרונה), מוטט אותי בעדינות שלו.

גרוסמן יצר יצירה מופלאה, אל-מותית במציאות הישראלית, כואבת אך מדהימה. מהספרים הטובים שקראתי בחיי.

השימוש במסע כמשל לתהליך נפשי אותו חווה הגיבור לאורך העלילה מזמן הפך לקלישאה חבוטה וזולה, נחלת מנחי פינת האסטרולוגיה בתוכניות בוקר. מה גם, שהניסיונות הקודמים שלי להזדהות עם גיבורות נשים, על כל המשתמע מכך, נחלו כישלון צורם – הכל באשמתי כמובן – תגידו מנוכרת, תאמרו מנסה להוכיח משהו למישהו – הכל נכון. וכבר לפני שנה ביקשתי מאלון אלפרט שימליץ לי על ספר, והוא נענה לי והמליץ לי על הספר הזה. ואני נמנעתי, כי מה עוד אפשר לומר על אהבה, פחד ואכזבות? כמה עוד אפשר להתפלסף ולהתפלפל על רגשות, ועוד כאלה של אשה ועוד כזו שיוצאת למסע.
אבל הנה, בגיל שלושים ואחת אני מדדה בכבדות לתוך הטרימסטר השלישי של הריון ראשון. מדף הספרים עבודת יד שנתלה מעל מיטתי בתור מתנת יום הולדת, מתמלא כרכים כרכים שתינוקות זהובי שיער מתנוססים על כריכתם הקשה. שם בין ספריו של מאיר שלו, שאני דואגת לשמור קרוב קרוב, הם עומדים וממתינים שאתפנה ואשמע את תקציר אלפי השנים של אבולוציה אמהית מסוכמים לתוך תרשימים צבעוניים, מחולקים לסעיפים, מוסדרים בפסקאות קצרות וברורות: שמאל !ימין! שמאל! ימין! קדימה צעד!
פוכרת אצבעות ושוב מושה מהמדף "ספרות מקור" ו\או "סיפורת", את "אשה בורחת מבשורה".
ארבעה שבועות אני צוללת לתוך מעמקי נפשה של אורה, נפש טרודה ויפה של אדם אוהב ובודד. ניצבת שם בין אהבותיה אלה הממומשות ואלה שאסור, בין האסונות אלה שחלמה ואלה שמתנוססים מתוך כותרות העתונים, בין תקוותיה שנמוגו והכאב, הכאב האיום שֶׁמָּא יקרה לבנה עופר דבר מה שם בשטח האויב. אולי יהרגהו ואולי הוא יפגע במישהו ואז מות יומת בנפשו. כך חודש שלם בין רגל פה - יד שם שמדגדגות אותי מבפנים, אני שוקעת לתוך נפשה של אמא אחרת. ולחשוב שגבר כתב את הספר הזה ואולי, זה לא משנה בכלל ובכל הקשור לילדים כולנו רקמה מדממת אחת.

ספר של דוד גרוסמן בשם זה ברור לכל אוהבי ספר, מה מהות הבשורה שהאשה אינה רוצה לקבל, אלא בורחת ממנה, העיקר לא להישאר במקום אחד ולכן יש צורך לנוע כך שהבשורה לא תוכל למצוא אותה.
הספר מתחיל בתיאור תקופה מסוימת בהיות האשה, נערה בה הכירה שני חברים שהינם חבריה שילוו אותה לאורך חייה מעתה, מפליאה דרכו של הסופר להיכנס לעורה של הנערה ותחושותיה. התייחסותו של הסופר ותיאורם של הנערה והנערים הינה כבוגרים בעלי רעיונות ודעות מפותחות. הספר מסופר על רקע מלחמות ישראל שללא רקע זה לא הייתה עלילה לספר, ידועה לנו עמדתו של הסופר בנושא, להלן קטע שנון מתוך הספר:
"זיכרון הבזיק בה אותה צריבה קרה של אימה וכישלון מלפני כמעט שלושים שנה, כשלקחו לה את אברם, כשהלאימו את חייה. הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מדרך רועם במקום שאסור לארץ להיות."
עיצוב הפרטים הקטנים והתרחשויות העלילה (סצנות) הינן בלתי נשכחות. האשה שהינה בעלת משפחה, לאורך בריחתה מספרת את סיפורה "הרגיל-מיוחד" של משפחתה.
לדעתי אם נוריד מהספר את המעטפת של מלחמות ובריחה מבשורה, הספר מעביר לנו מסר של ראה/ראי הספר הינו סיפורה של אישה שזאת משפחתה והאנשים הקרובים ביותר אליה, ואלה הזיכרונות שלה ממשפחתה זיכרונות של אירועים פשוטים וקטנים שכולנו עוברים. האם אתה/את גם כן חקוקים בתוככם אירועים אלה של יקירכם? האם אנו מכירים את יקירנו? אחרי כל קצובת קריאה (ספר רב עמודים) נשארתי עם עומק למחשבה על הסיפור ועלי.
האשה מנסה בעת בריחתה מבשורה לספר את סיפור משפחתה. להלן ציטוט האם הדבר בכלל אפשרי:
"כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר ייתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך ייתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח. ומיד, באותה התאכזרות עצמית שסיגלה לה לאחרונה, ענתה שזאת אולי התשובה למועקה שכבר כמה זמן אוכלת בה: שהיא לא באמת מכירה אותו, את הבן שלה, את עופר."
האשה בורחת ברחבי הארץ מכיוון צפון דרומה, הספר אינו מקמץ בתיאור יופייה של הארץ, כשקראתי את הספר, השיר "אתה לי ארץ" מרחף מעל. מילים: יורם טהרלב לחן: נורית הירש, בביצוע ירדנה ארזי
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

לסיכום, סליחה על התחצפותי להלן: ספר חובה לאוהבי ספר.