ביקורת ספרותית על שתהיי לי הסכין מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

ספר מרתק, פותח את הנשמה עד מעמקיה, עם כל החולשות וכל החוזקות שבה..
ספר שעורר בי רגשות מאוד מנוגדים.
הספר מדבר על התכתבות של גבר ואישה שמתחילים ממצב שלא הכירו אחד את השני - וכל התקשורת שלהם מתנהלת בהתכתבות כשהם מגלים מחדש אחד את רעהו וגם כל אחד את עצמו.
בהתחלה מובא רצף מאוד ארוך של מכתבי הגבר. הרצף בעייתי, אפילו בעייתי ביותר. על אף היותו של גרוסמן הסופר האהוב עלי ביותר, מעולם לא נכלאתי לחלק כה ארוך של ספר שהייתי צריכה לעבור תוך כדי אי הנאה, אי התחברות ואף סבל. הגבר שרוי בעצם בהתחשבנות מתמדת עם עצמו, ממציא לעצמו את בעיותיו הרגשיות, חי בתוך סערות שכולם פרי דמיונו.. סיפור כמעט ללא כל אחיזה במציאות - בן אדם שחייו כמעט מושלמים - משפחה טובה ושלמה, תקשורת טובה עם אשתו, ילד בריא - ועדיין - שרוי בתסביכים עצמיים בלתי נגמרים, לא שלם עם עצמו, "לא מאושר" - בעצם לא מסוגל לשחרר את עצמו להיות מאושר במה שיש לו. גם בגלל שתיאור כזה בעיני לא גברי ( אבל לא רק בגלל הסיבה הזאת) - היה לי קשה לצלוח את החלק בספר ולהינות ממנו. יש הרבה תיאורי ילדות מרתקים, תיאורים מרתקים של השלווה המשפחתית שלו והכימיה המצויינת שיש בינו לבין אישתו - אבל הכל מוצף בטקסט מבולבל של התסביכים הפנימיים שלו ובעיות שממציא לעצמו ומייצר לעצמו. והעובדה מתישה עד מאוד.
עם זאת המשכתי לקרוא, וקיוויתי מאוד שזה ישתלם.. במיוחד בגלל שתוך כדי הסיפורים שלו מתחילה להצטייר דמותה של האישה שהוא מתכתב איתה - כדמות מעניינת ומציאותית הרבה יותר..
ואז הגעתי לחלק שמובא מצד האישה! זהו חלק מדהים ומרתק. יש לה עולם פנימי עשיר, היא מדהימה, היא חיה בתוך מציאות אמיתית של אמא לילד חולה מאוד ומתגברת על זה בגבורה גדולה. דמות עמוקה שאין כמוה. הנאה צרופה מכל מילה כמעט שנכתבת בחלק "שלה" בספר. ההתגברות היומיומית, המחשבות , התקשורת המדהימה שלה עם בעלה, ההבנה ההדדית - ובעיקר אפילו לא המציאות של התקשורת הזאת - אלא איך היא רואה אותה - שזה הרי הכי חשוב.
ציטוט על תיאורה של איך בעלה מגלה אותה כותבת מכתבים ונסערת ומאוהבת במישהו אחר וסובלת מכך:
"..עמוס יחכה לי בלי בהילות ובלי חרדה, עד שאוכל לדבר איתו. אתה מבין, אין חובת דיווח יומית, או דו-שעתית על עוצמת רגשות ועל כיוון הרוח שלהם. לא מוכרחים להוציא בכל רגע מהאדמה את הפקעת של הפרח בשביל לראות מה אורך השורשים היום.
אתה לא מבין, נכון? אתה חושב שתגובה כזאת אפשרית ביני לבינו רק מפני שהוא כנראה לא אוהב אותי. או לא אוהב אותי די, או שאין בינינו להט אמיתי. נכון שככה אתה חושב? שאם הוא אינו מסתער עלי מיד כדי לנבור בי, ולגלות מדוע לפתע אני נבדלת, למען מי אני נבדלת - הוא כנראה לא אוהב אותי די.
אבל בעיני - זאת האהבה..."
נכון - התיאור הוא מדע בדיוני של תקשורת בין בני זוג, מצב שלמות שלא ניתן להגיע אליו, של מתן אחד לשני את המרחב האינסופי שהוא צריך, של בגרות יחסים שכנראה לא נגישה לטבע האדם - אבל זהו תיאור מרתק..
בלי קשר לזה יש לה גם יכולת הבנה וקבלה אינסופיים של החולשות של האחר. היא איכשהו מצליחה לקבל אותו ( את יאיר שכותב לה) ואף לאהוב אותו מאוד, ולרצות להציל אותו. בעיקר מעצמו.
שני הצדדים מספרים במכתביהם על חייהם, ותוך כדי גם מגלים את עצמם, בעצם בעיקר כל אחד מגלה לעצמו את עצמו. היא כותבת בין השאר שהוא נתן לה במתנה את עצמה..

הסוף מסקרן עוד יותר. איך כל השיחות הגבוהות כמו גלי ים מתנגשות במציאות. ואיך נראית המציאות. ומה הערך האמיתי של כל המילים היפות הכתובות..על ההורות המושלמת של שניהם. כמו מראה קטנה המראה השתקפות של משהו ענקי, כשהמשהו הענקי זה כל מה שתואר במילים בלבד ובתיאורי מציאות - והמראה הקטנה משקפת רק המציאות עצמה.. ומרכזת את כל ה"דיבורים" לטבע האדם האמיתי.. ותיאורי הגשם הראשון המשגעים תוך כדי..

בנוסף יש גם חלק "מיסטי" אפשר להגיד - ששניהם, בעיקר היא חושבת שהוא מרגיש אותה בלי שידברו. שהיא מרגישה בגוף שלה אם הוא חושב עליה, ולהיפך. שהיא מרגישה כשקורה לו משהו..
נושא זה מרתק בפני עצמו.

כל הספר הוא בעיקר נרתע מהפגישה איתה כי הוא נראה מאוד לא יפה בעיניו - כמובן לא רק, הוא מתאר עוד מיליוני סיבות הרבה יותר חשובות ודימיוניות, אבל חוזר גם לסיבה הזאת עוד ועוד.. גם הקורה נרתע קצת מהתיאור החיצוני שלו.
כשבעצם לא בטוח אם לא מתפספסים פה החסרונות המהותיים שלו הרבה יותר..

שתי הדמויות של האנשים המתכתבים מעורבבות היטב כמו בציור אבסטרקטי עם דמותם כילדים. הם נמשכים מתוכה, יוצאים וחוזרים לתוכה - ולא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני הצד השני.

הכתיבה של גרוסמן בגוף ראשון מהצד של האישה היא מדהימה שאין כמוה. תיאוריו של העולם הפנימי של נשים עולה לרמות חדשות לגמרי ( ניתן לראות זאת גם ב"אישה בורחת מבשורה"). יש לי חשש שהוא גם עושה זאת יותר טוב מהנשים עצמן. כשהאישה כותבת על אישה - היא לרוב חבולה במימדי הפמיניסטיות, הוכחה העצמית, המבוכה - כשבתור גבר דויד גרוסמן לא נתון לכל אלה. הוא מתאר את החולשות ואת עומק הנשמה הנשית בלי כל בושה, ובלי "ליפות" ובלי לביים דברים. הוא מתאר זאת מעומק נשמתו, ומעומק אהבתו לדמויות אלה.

זהו ספר עם ה"מס" הגבוהה ביותר שיצא לי לשלם. חלק ארוך ביותר מבחינת זמן ואורך הקריאה ה"לא מספקת" - בעצם שני שליש ספר, חודשיים זמן ( המוווווון...) - אבל עם פיצוי מדהים בסוף..

יש גם חוויה שלא הרגשתי אותה הרבה פעמים - שהספר הוא מן מעגלי. כשאתה מגיע לסוף - מרוב שמשהו חדש נפתח לך , הדבר הראשון שבא לך לעשות זה להמשיך לתחילתו ולקרוא אותו מחדש בעיניים חדשות של ידע רחב יותר של הדמויות ולראות את מה שניתן לראות רק אחרי שמגלים אותן במלואן.

ספר רחוק מאוד מלהיות זורם, רחוק מאוד מלהיות "אי-אפשר-להפסיק-באמצע", "בלעתי אותו בנשימה אחת"...
אבל למי שמסוגל ומוכן לשלם את המחיר הגבוהה בשביל חפירה בטבע האדם בלבד כמעט ללא עלילה (גם הסוף הוא לא התפתחות עלילה באמת) - מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על שתהיי לי הסכין