לא זוכרת איזו מהביקורות עליו גרמה לי לרצות לקרוא את הספר הזה. חבל, היה מגיע למי שכתב את הביקורת תודות מקרב לב. כי אני לא קוראת ספרות עברית בדרך כלל, ואת גרוסמן הסופר כלל לא חיבבתי. אבל הוא כתב פה פנינה קטנה ואמינה, כזאת שמיעוט עמודיה מחזיק את המרובה, ושיכנע אותי לגמרי בכנותו ובאמינותו. הסיפור שכתב כל כך ישראלי, שלא נראה לי שאפשר לתרגם אותו.
הסיפור מסופר מפי סטנדאפיסט המופיע ערב אחד בנתניה מול קהל של זרים - שותים כל מיני, אוכלים כל מיני, ובין לבין מצפים לבדיחות. "הצחוק יפה לבריאות" אומרת האימרה העממית. תלוי איזה צחוק, כנראה. תאור המופע המשובץ בכל מה שכולל מופע סטנדאפ: גסות, המוניות, בדיחות שמנסות להצחיק עם פטיש על הראש, היטפלות לחיצוניות הצופים, התבדחות על העיר בה מתקיים המופע, ודי הרבה הומור עצמי של המבצע - מה שבתרגום לעברית אומר "אל תרדו עלי, אני יורד על עצמי הכי טוב".
בין הצופים במופע שניים מוכרים לסטנדאפיסט. אחד שהיתה לו הכרות קצרה ומשמעותית עם הסטנדאפיסט כשהיו ילדים, הוא הזמין בעצמו. האחרת - גם לה היתה הכרות קצרה איתו בעבר - הגיעה במקרה. שני המכרים של המצחיקן הזה מחזיקים עבורו את החבל עליו הוא מרקד, מציעים לו - האחת ברצון האחר ככפאו שד, מידה של חמלה והזדהות וגוררים את מיעוט הקהל המוכן להישאר ולצפות בהתפוררות של אדם, לוותר על הבילוי ולנסות לתת לסטנדאפיסט את מה שמעטים נותנים בלב שלם: השתתפות אמיתית.
הספר כתוב להפליא. הרגשתי כאילו הוא נכתב בנשימה אחת, בימים או שבועות. אבל התאריך בסופו "ינואר 2013 - יולי 2014" מצביע על שנה וחצי של כתיבה. הוא משובץ בבדיחות ושנינויות שחלקן הצחיקו אותי מאד, ולא חשבתי לרגע שדרוש קיצור / הרחבה.
קשה לי לנחש מי יאהב את הספר הזה. זה ספר שנוגע בעצבים חשופים, פוגע בנושאים שלא מקובל לעסוק בהם, ודאי לא לצחוק עליהם. קשה לי לקרוא למה שקרה לי עם קריאתו "הנאה", אבל הוא ריתק אותי. הוא מבטא ישראליות אמיתית, לא זו המועמדת להדלקת משואות ולפרס ישראל. ישראליות שדרים בה בכפיפה אחת הכאב הכי גדול עם הוולגריות הכי דוחה. והישראליות הזו היא (גם) אני.


















