1. הלילה של סוף הקיץ

תמה עונה
החום עבר
היום מתקצר
הלילה גבר
וכמו התפצלותו של ערוץ שתיים
כך גם נפשי תהנה מהצינה הגוברת
אך גם תייחל לחומו של הקיץ

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים

2. כבלים

כפי שנולדתי לחופש
כך התבגרתי לשעבוד
של מסורת לופתת
של עתיד אבוד
אולי יום יבוא
ואצליח להשתחרר
מהכבלים המייסרים
של היותי גבר

נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים

3. הסיגרים המתוקים של סבתא לולו

הייתי בן שלוש כשטעמתי לראשונה את הסיגרים המתוקים של סבתא לולו. כמדי יום שישי הלכתי עם משפחתי לביתם של סבי וסבתי, שהיה קרוב לביתנו, מרחק כמה עשרות מטרים בשכונה הקטנה והמאובקת בבאר שבע. בערבי שישי היה בית סבי וסבתי עמוס מאוד – עמוס ילדים, שכן בתור משפחה מרוקאית גדולה ומסועפת הם התהדרו והתברכו בנכדים רבים, עמוס חיוכים רחבים של בני משפחה ששמחים לפגוש זה את זה בסופו של עוד שבוע מעיק במאבק הקיומי והבלתי פוסק של החיים, ידיים טופחות על שכם, חיבוקים חמים ונשיקות על הלחיים. ועמוס עד מאוד בריחות. תבשילי קוסקוס וירקות מבושלים, סלטים טריים ומתובלים, ודברי מתיקה.
כל המשפחה נסובה סביב השולחן, שלא היה גדול והצפיפות הייתה רבה אך חמימה ונעימה, הבנים עמדו, כיפות לראשיהם, וסבי בירך ולגם מן היין, שעבר בכוס מתכתית קטנה ומעוטרת בין פיותיהם המשופמים של הגברים. לאחר מכן בירך גם על חלת השבת המומלחת וטעם פיסת החלה הקטנה ועמוסת המלח עורר את בלוטות הרוק בפי.
לא זכור לי הרבה מאותו ערב קידוש בבית סבי וסבתי. אך בתום הארוחה הניחה סבתי קערה גדולה עמוסה דברי מתיקה. אמי נטלה סיגר אדמדם ובצעה אותו לשניים ונתנה לי נתח ממנו. ישנם דברים שמעוררים בך איברים רדומים שקיימים בתוך גופך אך לא ידעת על קיומם. הבכי הראשון של תינוקך שזה הרגע נולד. הפעם הראשונה שתלחץ על הדק הנשק במטווח בטירונות ותרגיש את רתע הנשק נלחץ לתוך כתפך ואת ריח הגופרית ממלא את אפך. הפעם הראשונה שתתבקש לקחת חלק בנשיאת אלונקת המת אל קבורתו. וכן, הפעם הראשונה בה תנגוס מהסיגר המתוק של סבתא לולו.

נכתב לפני 8 שנים

4. שנת חורף - פרק אחרון

היאכטה של יוהן עדיין לא מוכנה. יש עליה לא מעט חלודה, מבפנים ומבחוץ, ולא כל המערכות עובדות. אבל היא מפליגה, קרחונים צפים סביב, כלב ים מלווה אותה בשחייה לצדה. חדר הכושר קטן, אבל יש פוטנציאל. מיכל מהנהנת. יוהן מחייך. הם לוחצים ידיים.
*
יקוב יושב בשעת לילה מאוחרת בסלון הקטן של הדירה. מיכל כבר ישנה במיטה. הוא מקבל הודעה – "איך הולך?"
"הכול טוב." הוא עונה במסרון.
"יופי. הרבה זמן לא שמעתי ממך."
"כי אין מה לספר."
"מה עם הקופה?"
"חשבתי שאת קוראת לה בהמה."
"היא קראה לעצמה ככה כשהיא פתחה את האתר הזה. אני חושבת שקופה יותר מתאים לה."
"טוב."
"בקיצור אתה נהנה אתה?"
"את האמת?"
"רק את האמת."
"כן."
"יופי. התאהבת בה?"
"לא, את יודעת איפה הלב שלי נמצא."
"חמוד. חנפן."
"אז מה? מתי להוציא את התכנית?"
"לא יודעת. תלוי ביוהן."
"מחר היא סוגרת אתו."
"מעולה. הקופה לא יודעת מה מחכה לה."
"אל תתאכזרי אליה יותר מדי."
"אני אתאכזר אליה כמה שרק מתחשק לי. המשפט עדיין לא הסתיים והוא הורס לי את החיים."
"טוב מתוקה, אני אוהב אותך, את יודעת את זה."
"כנ"ל."
נשלחת תמונה – איילה ויקוב מחובקים ומתנשקים.

נכתב לפני 8 שנים

5. שנת חורף - פרק ז'

היא רצה בבוקר לצדי כביש קפוא, ערימות של שלג וקרח בכל מקום. היא לבושה סוודר ריצה עם קפוצ'ון ופולטת את הבל פיה הקפוא בכל נשימה. היא מסיימת את הריצה לצד הנמל בבית קפה קטן שרק נפתח. בעל המקום מכיר אותה והיא מתיישבת בפינה הקבועה שלה. היא מוציאה את האוזניות ומסתכלת בנייד. היא נכנסת לפייסבוק ובודקת את העמוד של דקל. חמש שנים לתאונה, כתוב שם, ומצורפת התמונה האחרונה שלו כשהוא עוד עמד על הרגליים, לבוש מדים עם נשק, מחייך. היא מסתכלת על העמוד של איילה. אין שום דבר. מאז עברה לגרנלנד המפקדת שלה הניחה לה. היא גולשת אל האתר 'מיכל הבהמה', אותו לא סגרה אבל לא הזינה אותו בדברים חדשים מאז נסעה לגרנלנד. גם בו אין כל חדש. אותן תמונות. אין טוקבקים חדשים. כאילו העולם הניח לה מרגע שקיבלה על עצמה גלות מרצון. בעל בית הקפה מניח לפניה את משקה הבוקר הקבוע שלה – קקאו חם עם מרשמלו. היא מחייכת אליו בתודה ולוגמת בשקט.

נכתב לפני 8 שנים

6. שנת חורף - פרק ו'

תחילת הקשר של מיכל ויקוב בגרינלנד לא הייתה פשוטה. לאחר שיקוב הזמין את מיכל לבוא אתו לגרינלנד, היא התלבטה עם העניין.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה." מיכל דוחפת את הטרולי שלה לתא המזוודות במטוס ומתיישבת לצד יקוב. היא מביטה בו בארשת רצינית. "איך גרמת לי לעשות את זה?"
הוא מחייך ומניע את אצבעותיו כעושה קסם. "כשרון. תמיד היתה לי יכולת שכנוע."
"לא, זה לא אמיתי..." היא מרכינה ראשה וחובטת אותו כנגד המושב שלפניה. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה... איך קוראים לעיר שאנחנו טסים אליה?"
"ניוק."
נורת חגורת הבטיחות במטוס נדלקת.
"ניוק. וכמה אנשים גרים שם?"
"כמו דימונה."
"די..." היא נראית כאילו עומדת לבכות אבל בסוף לא בוכה. "אני לא מאמינה... אני רוצה הביתה..."
"כבר התחלתי לסדר לך שם דברים. מצאתי לך עבודה וגם סידרתי לך מקום לגור."
"איזו עבודה סידרת לי?"
"יש שם חדר כושר. הם צריכים מדריכה."
"ואיך אני אמורה לתקשר אתם בדיוק? בשפת סימנים? די, אני לא מאמינה שאני עושה את זה..."
"הם כולם מדברים אנגלית. עם מאוד נחמד, את תראי."
"ומה... איך שם?... כאילו..."
"למה את מתכוונת?..."
"לא יודעת, אוף..."
המטוס מתחיל לנוע לאט לאורך ולרוחב המסלול. הדיילת מפצירה בנוסעים לשבת.
"באמת התכוונת לזה?" היא שואלת.
"למה?"
"כשאמרת לי שם, במועדון, שאתה אוהב אותי?"
"ברור."
"כי זה ממש מוזר, זה ברור לך. קריפי אפילו. אתה בכלל לא מכיר אותי."
"נכון, ואני בכלל לא בקטע של בנות שריריות."
"אז מה הקטע?"
"לא יודע. את שבית אותי. זה לא קורה לפעמים?"
"זה אף פעם לא קרה לי. וזו גם פעם ראשונה שמישהו אומר לי ששביתי אותו."
"מיכל, את מדהימה. את נסיכה. ואת חייבת לדעת את זה."
היא מתחילה לבכות. "די, אני רוצה הביתה..."
בכריזת המטוס נשמעת ההודעה - "צוות, שתי דקות להמראה." היא נשענת אחורנית במושב בתבוסה. "חסר לך שלא יהיה לי טוב שם."
"יהיה לך טוב. עלי."
"עליך?"
"סתם, צורת ביטוי. יהיה לך טוב."
"ולא ייצא לך שום דבר ממני, אם היו לך כוונות, טוב, ברור שיש לך. אבל לא יהיה כלום."
"אני מבין. אבל תדעי שכשתרצי אותי, אני אהיה שלך ברגע."
"אתה מוזר."
"אולי תספרי לי איך הגעת לעולם פיתוח הגוף? זו הולכת להיות טיסה ארוכה."

נכתב לפני 8 שנים

7. שנת חורף - פרק ה'

יקוב ומיכל יושבים זה מול זה בשולחן בבית קפה מול הנמל של ניוק. הם אוכלים יחד מאותה קערת מרק. המקום סגור ובחוץ פתיתי קרח מתעופפים בטירוף ממקום למקום וחשוך ואפלולי, אבל אורות צבעוניים מאירים. מוסיקת ג'אז נעימה. מלצרית מביאה להם כוסות קפה.
"אוי זה פשוט דוחה." מיכל מעווה את פניה. "לא מאמינה שאנחנו אוכלים את זה כל כך הרבה. למה אנחנו אוכלים את זה כל הזמן?"
"כי זו המנה הלאומית של גרינלנד." יקוב עונה.
"כן אבל זה מגעיל."
"זה טעם נרכש."
"אצלי לא עובד הקטע של הנרכש. גם סושי לא רכשתי עד עכשיו."
"טוב, אנחנו בקטע של לסבול לא? אנחנו מתענים. אז בואי נתענה לנו בכיף."
מיכל צוחקת ולוקחת עוד כף מהמרק. "מה שכן, אני יכולה כבר לומר בפה מלא שזה כלב ים."
"את באמת אומרת את זה בפה מלא. תראי כמה מרק התזת עלי. אני צריך מטריה איתך כשאת אוכלת."
"מה?! חצוף!!!" היא סוטרת לו.
"הי!" המלצרית גוערת בהם במבט רציני. הם מצחקקים. "אני שוכחת כמה כולם צנונים כאן."
"וזה לא מתאים לך נכון? את בחורה סוערת."
"נכון," היא אומרת ומלקקת את הכפית, "אבל אני מתענה. בגלל זה אני כאן."
הם לוגמים מהקפה.
"תגיד, אנחנו באמת מתענים?"
"לא יודע, תגידי לי את."
"אני לא יודעת. אנחנו חיים בחור הזה וזה באמת עינוי. רחוקים מכל אקשן, לא קורה כאן כלום, כולם קרים ומאופקים. אבל מצד שני, ממש כיף לי. לא יודעת... אף פעם לא היה לי כל כך כיף אתה יודע?"
"מה כיף לך?"
"אנחנו." היא חורצת לשון לעברו. "כאילו שאתה לא יודע."
"אני יודע, אבל בא לי שתספרי לי."
היא דגה חתיכת שומן כלב ים מהמרק ומשליכה לעברו, ואז מוודאת שהמלצרית הקשוחה לא מסתכלת עליהם. זוג אינואיט זקנים מביטים בהם במבט מוזר.
כעת היא מדברת בלחש, להתאים עצמה לסביבה המאופקת. "אנחנו מתכרבלים יחד מול ההקמין בבית. מקריאים אחד לשני קטעים מספרים. מבשלים ביחד וזה תמיד יוצא גרוע. אבל... איכשהו... זה כיף, זה פשוט כיף. אפילו שקר לי כל הזמן והקמין הזה שווה לתחת. אמרת שתתקן אותו לא?"
"מותק, אין מה לתקן בקמין. זה קמין עץ והעצים יקרים. והוא קטן ויש גבול כמה עץ אפשר לדחוף לתוכו. צריך להביא קמין אחר, אולי שעובד על נפט."
"מה שתגיד." היא בולעת עוד כף מהמרק. "אתה הגבר שלי. אתה מחליט."
"באמת? אני הגבר שלך?"
היא מהנהנת.
"כי זה מהפכני. לא אמרת את זה עד עכשיו."
"כן, אני לא בקטע של הגדרות."
"את זה הבנתי ממזמן. אבל מה עכשיו? אנחנו כן בקטע של הגדרות?"
היא רוכנת לעברו, נשענת על השולחן הקטן ואוחזת בסנטרו. "מר יקי הויקינג, אני אוהבת אותך." היא מושכת אותו לעברה ומנשקת אותו בלהט. לפתע השולחן קורס ושניהם מוצאים עצמם בתוך שלולית סמיכה של מרק כלב ים. המלצרית ניגשת בזעם וכל לקוחות בית הקפה נעמדים לראות מה קורה שם. מיכל מתפקעת מצחוק, ידיה חובקות את יקי.

נכתב לפני 8 שנים

8. שנת חורף - פרק ד'

מועדון הלילה 'בלאק קולורס' היה עמוס בלילה, ומבחינתה של מיכל זה אומר הרבה עבודה. כי המנהל דורש כשיש ים של אנשים שהרקדנית לא תצא מהכלוב. היא לובשת תחתון זעיר וחזייה, גופה השרירי והחטוב משוח בשמן תינוקות. היא נכנסת לכלוב המתכת שמזכיר לה בכל פעם סרטי טבע על כרישים בהם צוללנים חסרי מודעות לסכנות פוגשים כרישים רעבים מעבר לסורגים. סרגיי, העובד הכלבויניק של המועדון והאיש היחיד שם שמיכל מסתדרת אתו מחייך אליה בפה מלא שיניים זהובות. "אידיסודה קרסביצה, סרגיי שומר עלייך. לא משנה כמה קשה יהיה לך, תחשבי על כוס הקפה שסרגיי מכין לך בסוף." היא מחייכת אליו ונכנסת אל הכלוב. הוא קטן וקלסטרופובי ואף על פי שהיא בחורה נמוכה בסך הכול, כתפיה הרחבות בקושי מאפשרות לה תנועה שם. סרגיי נעמד מאחורי הכלוב ודוחף אותו קדימה. הכלוב ניצב על משטח עם גלגלים ומחובר מלמעלה לכבל עבה. הוא נוסע עד שהקרקע נשמטת מתחת. מעצור ברצפה בולם את המשטח אבל הכלוב ממשיך הלאה, והנה הוא תלוי בין שמיים וארץ, או יותר נכון בין המוני אדם מוטרפים למטה לים של אורות אדומים וכחולים מהבהבים מלמעלה. המוסיקה היא בליל פסיכודלי של טרנסים אלקטרוניים חסרי פשר ומיכל מתנועעת בכלוב ללא כל קצב, כי אין קצב, מרגישה כמו דב בקרקס. יורם המנהל מביט בה מבעד לחלון הממוקם בקיר העליון של המועדון. החלון הזה מוסתר מעיני הקהל שלמטה, אבל מהכלוב רואים אותו היטב, ויורם רואה אותה. הוא גבר רזה מאוד וגבוה, עם גרוגרת עצומה ושיער שחור ושמנוני שעומד כמו קוצים של קיפוד בזכות טונה של ג'ל לשיער, ועיניו השחורות והמתות, כמו עיני כריש, מפוקסות עליה. הוא רוכן לעבר המיקרופון שבולט מתוך שולחן הבקרה במשרדו, בו הוא חולש על המועדון כמו אלוהים בעולם אותו יצר.
"ערב טוב בלאק קולורס!"
הקהל מריע בצווחות שמחה ואקסטזה.
"כולם פנים למעלה, מיכל רקדנית הבית באה לטפל בכם. שמתי אותה בכלוב שלא יעלו לכם רעיונות לראש. אבל מצד שני, היא ווחד חרמנית אז הכלוב הוא בשבילכם יא גנובים, למה אם זאתי משתחררת היא אונסת פה את כולם."
גל צרחות וצחוק בקהל.
"יאללה מיכל יא עזיזה, תראי להם מה את שווה."
יורם מכניס יד לכיס מכנסי העור הצמודים מדי שלו, ומביט בה במבט חודר כל כך, שהיא בטוחה שהוא עוד רגע גומר שם במשרד. אבל במקום זה הוא מוציא מהכיס מכשיר קטן, סמן לייזר. הוא מאיר עליה ונקודה כתומה ועגולה מטיילת על גופה. "בואו נראה מה יש למיכל להציע..." הנקודה מתבייתת על התחתון הזעיר. "יאללה יא עזה, תתחילי לנענע!" מיכל נושמת נשימה עמוקה ומנענעת את האגן מצד לצד. הנקודה נעה אתה ממקום למקום. הנקודה עולה אט אט לבטנה. המוסיקה מתחלפת וכעת נשמע טרנס של דרבוקה. "יאללה יא עזה!" מיכל מענטזת כעת במין חיקוי גרוטסקי של ריקודי בטן, והקהל מתפקע מצחוק. הנקודה עולה אל החזה. המוסיקה ממשיכה עם דרבוקות עזות והענטוזים עוברים אל החזה. סוף סוף הנקודה נכבית והמוסיקה נמשכת. הקהל חוזר לענייניו ומיכל ממשיכה לרקוד אבל הפעם בלי מאות אדם שצופים בה, אלא רק יורם שלוטש בה עיניים ומחייך ברשעות.
כשמיכל מסיימת, היא מסתגרת בשירותי המועדון ומנגבת עצמה במגבת. הדמעות זולגות. היא מוציאה מהתיק שלה את הנייד ונכנסת לפייסבוק. היא מוצאת את העמוד של דקל קיש, על כיסא גלגלים, מוקף בבני משפחתו. הנה עוד תמונה שלו עם משקפי שמש, מחויך, מול נוף גלילי במהלך טיול. היא נכנסת לחיפוש ומוצאת את איילה רוזן, בלונדינית חטובה עם עיני חתול ירוקות ורושפות. כל תמונה יותר מאלפת מהשנייה. איפה תמונת היום? הנה, כמו בכל יום איילה מעלה תמונה של מיכל. הפעם זו תמונה ממש טרייה, מיכל בכלוב בתמונה שתופסת אותה באמצע ענטוז, כשהנקודה הכתומה של יורם נראית בבירור על התחתון שלה. עורה בתמונה מבריק ומיוזע, מחזיר את אור המצלמה. פניה נראות כעוסות והלסת שלה לרגע מעוותת, תמונה ממש לא מחמיאה שלה. ובפוסט כתוב – 'עוד אחת של הכלבה שהרסה לדקל את החיים, וסיבכה את המפקדת שלה, כלומר אותי, בתביעה משפטית יחד אתה.' כן, היא יודעת שהיא יכולה לתבוע אותה על הוצאת דיבה, ולא, היא לא תעשה את זה. כי בתור מד"סניקית היא הייתה אחראית על שלום החיילים בזמן האימון, ולא טרחה לברר עם המפקדים ועם המרפאה את מצבם הרפואי טרם האימון. ולדקל נהרסו החיים, והיא חייבת להרוס לעצמה את החיים בתמורה. רק ככה תרגיש שלמה עם עצמה.
כשהיא יוצאת, לאחר שניגבה את הדמעות בעיניים, יורם מתעסק עם איזו בחורה. "מיכל בואי רגע" הוא קורא לה.
"תראי מיכל. זאת בחורה אמיתית. את רואה? עם קלאסה, לבושה יפה, עדינה. אם היו לך ציפיות שמשנינו יהיה משהו, אז אני כבר אומר לך – את בהמה. את קופה." הבחורה פורצת בצחוק היסטרי, ויורם צוחק יחד אתה.
"מחרמן אותי מוות לראות אותך בכלוב משפילה את עצמך. אבל לא יקרה כלום חוץ מזה. ואת, אני קלטתי אותך, משהו אצלך לא בסדר. בחורות כמוך לא באות למקומות כאלה והופכות לרקדניות בכלוב. את מחפשת צרות. אז תקשיבי לי טוב, אם תנסי לדפוק אותי אני אדפוק אותך חזרה פי מאה. לא תהיה לך פה תביעה על אונס אם זה מה שאת מנסה להשיג. וגם לא הטרדה מינית. כבר הייתי בסרט הזה עם איזה פקאצה אחרת שחשבה שהיא תבוא, תרקוד פה ערומה בכלוב ואחר כך תתבכיין שהטרידו אותה. אף אחד לא נגע בה, ובחוזה עבודה כתוב בפירוש שזה מה שהיא צריכה לעשות. חוטיני וחזייה, זה לפי החוק, זה לא עירום. ואף אחד לא נוגע בך. עכשיו תעופי מפה, יא בהמה. תמשיכי לרקוד בכלוב, אבל לא תקבלי כלום חוץ מזה. יאללה יא פרה, עופי מפה."
הבחורה צוחקת, "יא דפוק, איזה פרה בראש שלך, הלוואי עלי הגוף שלה."
"תראי איזה שרירים בחייך, זאתי בהמה צריך לשים אותה בגן חיות."
מיכל הולכת משם, לרגע מסתובבת לעבר יורם והבחורה. "מווווו" היא גועה.
שניהם מביטים בה בהלם. "יאללה תחפפי מהעיניים, איזה סתומה זאתי באימא'שלי."

הילה בחנה את יקוב וחשבה שהוא חתיך. חוץ מהשם המוזר הזה, למה לא יעקב? ואם כבר יעקב זה שם זקן כזה, כבד, אפשר לקצר ליקי וזה מגניב. יקוב, שבראשה של הילה כבר הפך ליקי, היה גבר גבה קומה ורחב. הוא היה שמנמן מעט, אבל במין סגנון צ'אבי דאבי חמוד כזה, והייתה לו רעמת שיער ג'ינג'ית מטורפת וזקן ג'ינג'י ששיווה לו מראה של ויקינג. הילה חשבה שעם תלבושת ימי ביינימית הוא ישתלב מצוין ב'משחקי הכס'.
"אז תראה, זה יהיה הקיוביק שלך. אתה סגור על כל הפרויקטים שלנו?"
"בערך," הוא ענה, והיא התמוגגה מהמבטא הנורדי שלו. איזה חמוד. מעניין אם הוא פנוי.
"והנה," היא רכנה אל השולחן ובכוונה קרוב מדי אליו, "הפרויקט שרצינו את הייעוץ שלך לגביו."
שניהם הביטו לכיוון הצג. יקוב הרכיב את משקפיו והתקרב אל המסך. בעמוד הזה היו בעיקר תמונות, וביניהן מעט מלל, והמלל היה גס בלשון המעטה. התמונות היו לא מחמיאות, גם זה בלשון המעטה. בכולן נראית בחורה צעירה, שרירנית, בפוזות מאוד לא מחמיאות. נראה גם שהתמונות נבחרו מתוך רצף של תמונות, ונבחרו דווקא אלו בהן היא נראית הכי פחות טוב. עין אחת בולטת יותר, הלסת נשמטת הצדה, אבל מעבר לכך, יקוב יכול להבין מהר מאוד שמדובר בבחורה יפהפייה. המלל בין התמונות הוא נוראי. 'הכלבה בפעולה', 'סופסוף הכלבה בכלוב', וכו'. בכל התמונות אותה הבחורה מופיעה בתוך כלוב, לבושה בבגדים מינימליסטיים וזנותיים למראה.
"אז ככה", הילה אומרת, "זה מה שנקרא אתר שנאה. יש לא מעט כאלה, ובדרך כלל הם פועלים מחו"ל, ככה שמבחינה משפטית אי אפשר למנוע ממפעיל האתר להמשיך ולהפיץ את התעמולה שלו. אבל במקרה הזה, זה שונה."
"למה?" יקוב מנקה את משקפיו בשולי חולצתו.
"כי במקרה הזה הקורבן ביקשה להקים אתר שנאה עבור עצמה."
"מה?"
"כן. היא מעבירה לנו את התמונות ואנחנו מפרסמים. המלל בין התמונות הוא לא שלה, האתר פתוח וכל אחד יכול לכתוב. יש גולשת אחת, איילה רוזן, שמגיבה על כל תמונה בדברי שטנה של ממש. אבל אין פה עילה משפטית בגלל שהאתר מזמין בפירוש את הגולשים ללכלך ולהפיץ דברי תועבה כלפי מיכל וולברג, זהו שמה. אפשר גם להוסיף תמונות שלה, ובחור בשם יורם שריג, הוא מנהל מועדון לילה מוכר, מפיץ כאן לא מעט תמונות של מיכל בעצמו. מסתבר שהיא חשפנית במועדון. איילה רוזן מטנפת עליה גם בדף הפייסבוק שלה, אבל זה כבר לא מעניין אותנו."
"אז מה בעצם המטרה של האתר הזה?" יקוב שואל.
"אני לא יודעת. אומרים שאין כזה דבר פרסום שלילי אז אולי זאת הדרך של המוזרה הזאת להתפרסם. אבל זה לא סביר, כי גולשים כותבים לה כאן שהם רוצים לראות עוד ממנה, בחורים מתחילים אתה כאן וכל מיני כאלה, והיא לא מגיבה לאף אחד. היא רק מעלה תמונות ממש דפוקות שלה, תמונות מכוערות וזנותיות, ונותנת לכל העולם לרדת עליה. אני לא מבינה מה היא משיגה בזה."
יקוב הבין. כל מי שנושא עמו מטען כבד של רגשות אשם, מחפש את המקומות האלה שבהם יפגעו בו. עד מתי? פלאשבקים ממלחמת לבנון השנייה, בינת ג'בל, הוא עם אפוד חובש ענקי על הגב נאבק בחוסם עורקים על ירכו של חברו ליחידה, מני, ואחר כך פני אמו של מני בהלוויה, ממוקדות בו. רק בו. כמה שנים הוא הטביע את עצמו בוודקה אחרי זה? הוא שב והביט במיכל. מה היא עשתה לעזאזל שגורם לה להלקאה עצמית כזו?
"בקיצור," אמר כשהבחין בהילה מביטה בו בוהה בגופה של מיכל בתמונות, "אין לכם מה לדאוג." הוא הרכיב את משקפיו שוב. "את צודקת, אין כאן עילה משפטית. כמובן שברגע שאותה בחורה, מיכל, תפנה אליכם ותורה על סגירת האתר, אתם תהיו מחויבים לעשות זאת."
הוא יצא מהמשרד כשהוא מודע למבטה העוקב של הילה. היה לו קסם מהלך על נשים והוא ידע זאת, אבל הייתה לו כעת שליחות. הוא הרגיש שותפות גורל עם מיכל, ו... אולי עוד משהו?

I see you baby, shakin' that ass, shakin' that ass…
מיכל מתפרעת ומנענעת את אגנה וישבנה כמו מטורפת. הנקודה הכתומה מסמן הלייזר של יורם מקפצת אנה ואנה במהירות עצומה, כמו פינג פונג. מולה היא רואה בחלון את יורם מתחרמן עם אותה בחורה צחקנית, ובידו אוחז בסמן הלייזר ומנענע אותו לכיוונה, ומבטו מפוקס עליה. אני בובת המין שלו, היא חושבת לעצמה. אבל היא ממשיכה להתפרע בכלוב, הופכת את עצמה לגירוי מיני ותו לא, ויורדת למדרגת הבהמה. כתפיה הרחבות מתנגשות שוב ושוב בסורגי הכלוב וזה מכאיב לה, אבל לא אכפת לה. היא חושבת על דקל ומגבירה את קצב גופה.

הוא קורא לה, היא מסתובבת. דמעות נקוות בזוויות עיניה וגופה מבריק מזיעה. "מה אתה רוצה?" היא מנגבת את העיניים בפרק כף ידה.
"אני רוצה לעזור לך." הוא שומר על מרחק ממנה. מבטאו זר אבל נעים לאוזן. יש לו חזות מרגיעה. אבל היא נסערת.
היא מסתובבת והולכת משם. הוא רץ אחריה. "למה את עושה את זה?"
"מה אתה רוצה?"
"אמרתי לך."
"תגיד לי שוב."
"לעזור לך."
"מה זה אומר?"
"אני יודע על האתר. ואני מבין לה את עושה את זה."
"תעזוב אותי. פשוט תעזוב אותי!" היא הולכת משם, ויקוב רץ אחריה.
"אתה נטפל אלי." היא משלחת בו מבט רושף.
הוא מרים ידיים והולך, חושב לעצמו שהיא פשוט יפהפייה.

כשמיכל חוזרת הביתה היא מוצאת בנייד שלה הודעה. יש שם קישור לדיווח משנת 2006 בדבר מותו של לוחם הנדסה בלבנון, ומתחת יקוב כותב לה על ההתמודדות האישית שלו. על האלכוהוליזם. מיכל משליחה את הטלפון הצדה והולכת להתקלח.
אבל למחרת בערב הוא שוב שם, במועדון.
"אם אתה לא הולך מכאן אני קוראת למשטרה."
"אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד."
"נו? מהר, עוד רגע אני עולה."
"אין לי מושג מה עשית, אבל אני מבין את רגשות האשם שלך. אבל יש עוד דרכים."
"טוב, אין לי כוח לפסיכולוגיה בגרוש. תעוף ממני."
"שום פסיכולוגיה. עשית מעשה נורא ומגיע לך להיענש."
"מה?"
יקוב מביט בה. "עשית דבר נורא ואיום. הרסת למישהו את החיים. נכון? בזה מדובר. ואת צודקת. את אדם נורא ואיום. מה שאת עושה עכשיו זה סתם. זה לא עוזר לו, זה לא עוזר לך."
"אז מה אתה מציע?"
"איבדת את הזכות שלך לחיות כאן. את מוגלית. פעם זה היה העונש לפושעים בעולם. הגליה. לא סתם, למושבת עונשין. זה היה הפתרון שלי, עכשיו שהבנתי שזה שאני הורס לעצמי את הכבד לא תורם לאף אחד. נכון שהרסתי למישהו את החיים כי פתאום קיבלתי בלק אאוט ושכחתי לשים חוסם עורקים, אבל יש לי עוד דברים לעשות בחיים האלה. אני צריך להיענש אבל לא לגמור את החיים. אז הגליתי את עצמי."
"לאן?"
"לקוטב הצפוני."
"אתה רציני?"
"לגמרי. אני חי שם כבר שמונה שנים. את שומעת את המבטא שלי? אני גרנלנדי לכל דבר."
"אז מה אתה עושה פה?"
"פעם בשנה אני מבקר את יאיר, החייל שהרגתי. אני מגיע יום אחרי האזכרה שלו. אני לא רוצה לפגוש את המשפחה שלו פנים אל פנים. חוץ מזה אני עורך דין, מייעץ לחברות אינטרנט, ועל הדרך אני גם מחלטר לכל מיני חברות. אני יועץ משפטי מצליח. יש לי מוניטין."
"יופי לך."
"בואי איתי." הוא אומר. "מחר אני טס חזרה לניוק. בואי איתי."
"אני עולה."
"למטוס?"
"לכלוב." סרגיי מתקרב ודוחף את הכלוב על המסילה. מיכל נכנסת פנימה. "ראית פעם קופה רוקדת היפ הופ? היום תראה."
"את לא חייבת לעשות את זה. תזכרי, גלות מרצון זו הדרך הטובה ביותר למצפון כואב. הטיסה מחר בערב. תגיעי לנתב"ג בשבע בערב. יש לך את הטלפון שלי. תתקשרי כשתגיעי. רק תביאי איתך בגדים חמים. את מגלה את עצמך למקום הכי קר בחצי הכדור הצפוני."
היא אוחזת בסורגים ומביטה בו. "למה אתה עושה את זה?"
"כי אני אוהב אותך."
"אתה אידיוט."
"אין ספק. ואני אוהב אותך."
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה? אתה בכלל לא מכיר אותי."
"אני לא צריך. אני אוהב אותך וניוק מחכה לך."
"זה לא יעבוד. אני אמשיך לסבול."
"זה מה שאת רוצה, לא? אבל המצפון שלך יירגע."
הכלוב מתחיל לעלות. "אתה מבטיח?"
"עלי."

נכתב לפני 8 שנים

9. שנת חורף - פרק ג'

"מיהל, מיהל, דה סולדר איס קילינג מי!"
יוהן, אינואיט גדול ממדים ושמן קורא לה איך שהיא נכנסת לחדר הכושר. היא מחייכת אליו ואוחזת בידו בעדינות.
"בוא, תשב כאן."
היא מושיבה אותו על ספסל בצד ומעסה את הכתף הכואבת. לאחר מכן היא נוטלת את ידו ומניעה אותה קדימה ואחורה. "אל תתנגד לי, תתמסר אלי." היא ממשיכה והוא מחייך.
"את משהו את יודעת?"
"תודה."
"באמת. את חושבת על העתיד שלך?"
"מאיזו בחינה?" היא שואלת.
"כלכלית. איי!"
"סליחה, זהו, נראה לי שהכתף חזרה לעצמה. בוא נמשיך באימונים שלנו."
הם הולכים לכיוון הסטפרים.
"יש לי הצעה להציע לך." הוא אומר. "את יודעת שאני איש שמציע הצעות?"
היא צוחקת. "מציע הצעות? זה לא נשמע טוב."
"לא לא מיהל, ממש לא מה שזה נשמע."
"אני יודעת טפשון. בוא תעלה." היא עוזרת לו לעלות על הסטפר. "קדימה," היא לוחצת, "בוא נתחיל קצב 5 ונראה לאן זה ייקח אותנו." הוא מתאמן אבל ממשיך לדבר, בהתנשפות קלה. "אני יזם, איש עסקים. את יודעת שיש תיירות בגרנלנד? דווקא די ענפה."
"אוקי." היא משלבת ידיה על חזה. "אז מה אתה מציע?"
"כמה את עולה? מה המחיר שלך?"
"סליחה?"
"לא לא, מיהל, לא התכוונתי. אני קונה יאכטה, ואני הופך אותה למשהו יוקרתי. זה יהיה מלון לתיירים שיפליג בין הקרחונים. ושם יהיה חדר כושר מפואר."
"ואתה רוצה אותי שם בתור מדריכה?"
"לא, אני רוצה אותך שם בתור מנהלת המכון."
מיכל מביטה בו, מחויכת. "יוהן, אתה מפתה אותי. מה המשכורת?"
"זה בדיוק מה ששאלתי," יוהן עוצר את הסטפר ומביט בה, מיוזע. "מה המחיר שלך?"

נכתב לפני 8 שנים