הפעם הראשונה שפגשתי ליצן היתה כשהבטתי במראה - בפורים, כשהייתי בן חמש.
התמונה היתה מטושטשת - בגלל הדמעות. ואני בכלל רציתי להיות אינדיאני...

הפעם השנייה שפגשתי ליצן היתה במחלקה האונקולגית, במהלך טיפולים שאשתי המנוחה קיבלה.
זה היה ליצן רפואי ולמרות שהוא מאוד השתדל לעשות שמח, הכל מסביב היה עצוב נורא.

הפעם השלישית שפגשתי ליצן זה היה ליצן ספרותי, וזה קרה בספר הזה.
וגם כאן, מאחורי הצחוק מסתתר ה

יש לנו בבית במטבח מן ארון כזה שאנחנו קוראים לו "ארון הממתקים". ובצדק, כי בארון הממתקים הזה יש כאמור, ממתקים.
יש שם ממתקים מכל מני סוגים: עוגות, עוגיות, רוגלאכים, סוכריות, נחשי גומי, חמצוצים, במבה, ביסלי, ממתקים שאנחנו מכינים מחומרים שאנחנו משיגים וכמובן, ואיך אפשר שלא, שוקולד.
הרבה הרבה שוקולד.
אבל (וכאן מגיע האבל) יש הגבלה על בני המשפחה בקשר לכמות הממתקים המומלצת שאפשר לאכול: רק ממתק אחד ביום,

אווה פאניץ' נהיר, ידידה של גרוסמן ודמות ידועה ביוגוסלביה, עברה בחייה הצעירים ייסורים רבים כתוצאה מהצורך לבחור. כן, לבחור. יש הבוחרים בחייהם בחירות רבות הנוגעות לחיים אישיים, לעבודה למקום מגורים וכך הלאה. אלה משפיעים כך או אחרת. פאניץ' נהיר, מתוך צורך לעמוד בסטנדרטים של אמת מוחלטת, בחרה בחירה שהשפיעה עליה ועל בתה נינה בצורה אכזרית במיוחד.
<mark>דויד גרוסמן</mark> שמע את סיפורה פעמים רבות ובחר להביא אותו לפנינו

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.
המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.
כדי להבין את הספר של <mark>גרוסמן</mark>, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים.
אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של <mark>גרוסמן</mark> נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000

אולי זה חור בהשכלה, אולי זה פרט ביוגרפי שמישהו אחר היה מצניע, אולי אני צריכה להתחבא מתחת לשולחן ולהשמיע קולות של שטיח, אולי בכלל צריך להוציא לי צו גירוש מסימניה (לא לדחוף, יש מקום לכולם), אבל אני בכל זאת אגיד את זה: קוראים לי שונרא החתול וזה הגרוסמן הראשון שקראתי אי פעם.

איכשהו יצא שדרכיהם של <mark>דויד גרוסמן</mark> ושונרא החתול לא הצטלבו עד כה. אולי זה מפני שדרכו שמאלנית ודרכי ימנית (אם כי במקרה של עמוס ע

על ריצה למרחקים ארוכים, החיים וספרים טובים:

זוהי ביקורת מעט חשופה, יש שיאמרו לבטח שהיא חשופה מדי. למרות זאת, יש לי מעיין צורך פנימי לשחרר את מה שכתוב בה. מזהירה מראש שיש בה מעט טריגרים לכול מי שנושאים של משקל, אכילה, ספורט וירידה במשקל מעסיקים אותו.
***
לפני שאתחיל בכתיבת הסקירה עצמה יש לי מספר בקשות:
1) בזמן קריאת הסקירה אנא האזינו לרשימת ההשמעה הזו שלקוחה מתוך הסרט המקסים שמבוסס על הספר בכ

"פתחנו להם את הדלת,
אֶת זאת, כאן עמדנו,
אַת ואני,
כתף אל כתף,
והם
על הסף
ואנחנו
מולם
והם
בחמלה
מְדוּדים
ושקטים
עומדים
ונופחים בנו
רוח
מתים."











<mark>דויד גרוסמן</mark> רקם, לכאורה, סיפור אגדה, שיש בו איש ההולך במעגלים, "קנטאור", דוכס ודמויות סוריאליסטיות נוספות הנראות כחולמות ומדברות אל עצמן, אבל, למעשה, אין זה סיפור אגדה, אלא סיפור בלהות. בנו של <mark>דויד גרוסמן</mark>, אורי, נהרג בלבנ

היינו בני 18. בקושי הכרנו. הוא קיבוצניק, מאד גבוה, מאד קרח, מאד ביישן. אני, אני. לא גבוהה, לא קרחת, אפילו לא ביישנית. גרנו כל אחד בקומונה שלו, בכלל לא באותו מחוז. ראיתי אותו רק בכנסים הומי להט סוציאליסטי של הנוער העובד. אפילו לא דיברתי איתו, אבל שמתי לב. אני בדרך כלל רק שמה לב. לא חשבתי שהוא יודע אפילו איך קוראים לי. והזמן עבר מהר ונהניתי אבל הבנתי שעוד רגע הוא הולך להיעלם, אז זזתי. זה היה טיול למ

האישה שראיתי בכנס המחזורים

כחייל בסדיר, הגעתי למוצב על גדר גבול לבנון. היה לילה חשוך במיוחד, המתנו במתח ובדממה, לסייען שהיה צריך לעבור את הגבול. מעת לעת פילחה את הדממה קריאת קשרית ברשת הקשר, פרפר אחד, כאן ברזל, מצבך. למרות שחלפו שנים, אני זוכר את הקול הממגנט, ששבר את דממת הלילה, כאן פרפר אחד, קבלי בהמתנה, ענה חברי לעמדה.

עם סיום תשובתו, הוא הסב את מבטו אלי ואמר, זאת הקשרית שקולה הוא אגדה בגז