"בנים אני לא מבינה איך לא באתם עם כיפה"
"זה דיכאון זה דיכאון אין הרבה מה לעשות עם זה"
"מי הכי ריגש?"
"לא קוברים מתאבדים מחוץ לגדר?"
"אח שלו הרג אותי"
"ירה בעצמו"
"לתחנה המרכזית אפשר גם ברגל זה לא כזה רחוק"
"נטלת ידיים?"
"אמא שלו לא נראתה כל כך המומה בטח ידעה שזה עניין של זמן"
"מה אני יודע..."
"לפני שבוע בערך. נשמע בסדר"
"אם אני כבר בירושלים אנצל את ההזדמנות"
"אל תגיד חבל"
"לא רצה לפתוח את הדלת, הייתי צריכה לשכנע אותו"
"זה אף פעם לא הפתרון"
"כן ההיא עם השיער הארוך, יפהפיה. לא בכתה בכלל, לא מעכלת עדיין"
"אלך בעוד יומיים בטח יהיה עמוס"
"מעניין אם היא עדיין מחפשת עובדים"
"אף פעם אי אפשר לדעת"
"בסוף הם נשארים לסבול"
"צריך לעשות שאלת רב"
"לא..אסע ישר למרכז לפני הפקקים"
"למה?"
נכתב לפני 3 ימים
סיימתי את הספר. חודש וחצי שהיקום שלי חפף את היקום - השונה-המוזר-האחר-ההזוי-הסטלני-ולגמרי-הגרוטסקי-או-ממש-מפלצתי-ומבעית-ועצוב-להחריד-אך-גם-מרתק-מצחיק-ואינטלגנטי - של מהתלה אינסופית. אפתח בהתנצלות בפי כל מי שחיכה או המתין לפרקים נוספים בבלוג. תכננתי כמה כאלה והפרק הבא כבר ממש נכתב עד חציו, אך אמא-מוזה-כתיבה לא נחמדה אלי בשבועות האחרונים או שאמא-מוזת-קריאה פשוט חזקה יותר ממנה. בכל אופן לך ספר למישהו על התוכניות שלך ותשמע את דפ"ו צוחק. איפשהו לא נמצא הבחור הצעיר לנצח בימים אלה.
מה שיהיה לי לומר על הספר הזה, וכנראה שיהיה לא מעט, אכתוב בצורה מסודרת איפה שכותבים בדר"כ ביקורות/סקירות בסימניה. על אף שנראה לי שדי הבנתי מה הולך במהתלה אינסופית דברים צריכים להתגבש לגוף שניתן יהיה לכתוב אותו. זה יקרה בקרוב. בינתיים רק אכתוב שמהתלה אינסופית הוא ספר הספרים או המטא של הספרות האמריקאית, כלומר איך היה נראה ספר אם משהו אומר 'ספר אמריקאי', זאת אומרת ההתגשמות הגשמית של המושג "ספר אמריקאי" או במילים אחרות ההגדרה של ספר אמריקאי, פליז תגידו לי שהבנתם. מהתלה אינסופית הוא כל הספרות האמריקאית משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד השנה האחרונה שלה.
כאן אני נדרש לאיזה עניין עם ההגדרה של "לא ספר(או סרט) לכל אחד". בדרך כלל הוא נאמר בהקשר לספרים(סרטים) מאתגרים/קשים/אוונגרדיים או שיש סביבם איזו הילת קדושה. אשאל בטרחנות מה: מה זה כן ספר לכל אחד? מיינסטרים? קובן-מויס-אורן? לא, לא נראה לי. אני נדרש להגדרה הזאת כי רבות שאלו אותי אם כדאי להתחיל לטפס במעלה ההר הזה והתשובה שכמעט יצאה לי מהפה באופן אוטומטי היא "זה תלוי, זה לא ספר לכל אחד". כמעט כי בסופו של דבר עניתי "אני חושב שהספרות הומצאה בדיוק בשביל ספרים מהסוג של מהתלה אינסופית...". ואידך זיל גמור.
חפירה נוספת, אך סופית בהחלט על הספר - בקרוב.
נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
בביקורת שכתב על הספר טוען אריק גלסנר שיצירת מופת דורשת פשטות, כלומר שמהתלה אינסופית לא יכולה להיות מופתית כי היא יצירה קשה ומקשה במתכוון. או במילותיו של החבוב: "אמנות גדולה, נדמה לי, אינה יכולה בלי פשטוּת, משום שאמנות גדולה נוגעת לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר ואלה, בחלקם הגדול, פשוטים למדי". לא מסכים עם גלסנר (אם יותר לי, אחרי הכול מדובר בד"ר לספרות, ובמאמר מוסגר גם במתנשא לא קטן. אבל אני בעד להתנשא בתחום שאתה מומחה בו), לא בגלל שאני חושב שמהתלה אינסופית הוא יצירת מופת, אני עדיין לא בעמוד הנכון לקבוע את זה, אלא כי לעניות דעתי פשטות היא עניין סובייקטיבי שקשה לבחון יצירה על פיה. מה שקשה לי או קל, לי יהיה שונה ממה שקשה או קל להוא ולזאת. לאחר 345 עמודים של מהתלה אינסופית, שפרק לא קצר ממנה עוסק בתיאור משחק מורכב ומסובך כמו קריעת ים סוף (על כך בהמשך) אני יכול לומר, עם כל הצניעות ועם כל המאמץ שהספר דורש והוא אכן דורש, שזה לא הספר הכי קשה שקראתי. והנה הפרדוקס: מה שלא קשה לי וכו'... הבנתם את הבעיה עם הטיעון של גלסנר?
אביא טיעון משלי בהתאם לדבריו של גלסנר: ספרות גדולה אינה יכולה בלי הומור, משום שספרות נוגעת לרגשות הבסיסיים ביותר ואלה כוללים הומור. וההומור במהתלה אינסופית הוא אינסופי שהגיע לשיא שלא זכור לי מאז הימים היפים בהם ביליתי בקריאת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". חוסר הומור ביצירות ספרותיות עומד להן בעוכרן וזה מה שעמד בעוכרה של יצירה מכובדת שלא מכבר סיימתי לקרוא. סדרת מאבקי של קנאוסגורד. קשת של רגשות וז'אנרים משובצים לאורכה ולרוחבה של היצירה הנהדרת הזאת, 3500 עמודים על החיים עצמם וכל זאת בלי טיפת הומור.
את כל זה כתבתי כתירוץ שיצדיק חצי פרק בבלוג בהמשכים שלי. והסיבה האמיתית לטרחה היא הפרק שעוסק ביום התלות הדדית באקדמיית הטניס אנפילד. יום התלות הדדית הוא חג בעולם הגרוטסקי של מהתלה אינסופית, חג סטייל יום העצמאות שמציינת את איחוד אונ"ן והייחס הדדי הקשור לאחריות הטמנת האשפה בקיעור הגדול. אזור שנמסר לקנדה בכפייה. את היום הזה מציינים באופן בלתי רשמי תריסר מתלמידי אט"א במשחק שנקרא אסכטון. אף אחד לא יודע מי המציא את הדבר הזה אבל פימיוליס חברינו שיכלל אותו והפך אותו למרתק יותר ולמורכב אפילו יותר. כדי להמחיש את המורכבות של המשחק הזה אשווה אותו לקווידיץ, ובהשוואה לקווידיץ' אסכטון הוא משחק שחמט תלת ממדי אנושי שמבוצע בחוסר כבידה בעוד שקווידיץ' הוא זוג או פרד (אני יודע שצריך לכתוב פרט. לא להמשיך להרוג לי את הילדות בבקשה).
במה מדובר: 4 מגרשי טניס צמודים הופכים למפת העולם בקנה מידה מסוים. כאשר מספר שחקנים כלשהו מרכיב לוחם. לוחם פירושו קבוצה מסוימת. השמות של הקבוצות הן נוראיות להגייה וכתיבה (אירעירלובסור, סינאדום ועוד) אז רק אומר שמדובר במעין ראשי תיבות של מספר מדינות. המשחק כולל 400 ראשי נפץ במשקל חמש מגה-טון שהם בעצם כדורי טניס שיצאו מכלל שימוש. מנהל המשחק, חנון במתמטיקה בן 13 בשם אוטיס, קובע, בעזרת הפיקוח של מומחה האסכטון פימיוליס חברינו, את הנזק הטריטוריאלי שנעשה בכל פעם שכדור, כלומר ראש נפץ במשקל 5 מגה-טון, נוחת בטריטוריה של היריב בעזרת משגר כדורים, ובנוסף אחראי על החישוב של כמה כדורים (ראשי נפץ במשקל 5 מגה-טון) מגיעים לכל לוחם, כלומר לכל קבוצה, אחרי תקיפה מסויימת. החישוב מבוסס על נוסחה מתמטית מסובכת שהקולגה למתמטיקה בתיכון הבטיח לי, אחרי שהעיף מבט ארוך בהערת השוליים המסבירה את זה בהרחבה, שהיא מדויקת להפחיד. (דפ"ו היה מתמטיקאי, בין היתר..). עוד כולל המשחק שינוע בין טריטוריות, כיבושים, תקיפה של אוכלוסייה אזרחית, בריתות בין הלוחמים, פריסות חדשות שמתקבלות אחרי חישובים סטטיסטים מורכבים: "סיבה נוספת לכך שהסטטיסטיקאי הראשי של כל שנה חייב להיות שילוב מיוחד של חנון של טכנולוגיה ואישיות כפייתית היא שאת המערך הבארוקי של כל אסכטון (של כל משחק א"מ) יש לתכנן מראש ולמכור למין קהילה לא-בוגרת ומשתעממת-בנקל של מנהיגים עולמיים". המשחק מורכב אך ניתן להבנה. בקריאה הראשונה את חצי הפרק העוסק בהסבר האסכטון קראתי פעמיים. בפעם השנייה הבנתי כמעט לגמרי, כמעט להלן: נוסחה מתמטית.
אבל אז ברגע הכי קריטי במשחק כששלג החל יורד על המגרש ודממה שהביא איתו השלג גרם לצופים ולנוכחים לשקוע בריכוז יתר, קרה משהו שפוצץ את כל העסק המורכב ושיבש אותו קשות. מה זה קשות! תארו לכם את המשתה באליס בארץ הפלאות + הורמונים + זעם המפגינים בעד ונגד הרפורמה המשפטית. אחד השחקנים אוון אינגרסול, זועם ורוטן על חוסר צדק משווע שלטענתו נגרם לקבוצה שלו בגלל השלג היורד - "שלג מהעולם האמיתי הוא לא גורם אם הוא יורד על הפאקינג מפה!" את זה צורח פימיוליס - שיגר כדור בכינון ישיר ובכוונה תחילה אל תוך עורפה של שחקנית מהקבוצה היריבה, בוצ'ה מגולחת ראש בשם אן קינטפלאן. אסור על פי חוקי המשחק לפגוע בגופו של אדם אלא רק בגופה של טריטוריה ובלאו הכי אין לכך השפעה על המשחק. כולם קופאים בדממה המומים מהמעשה שלא יעשה. אינגרסול טוען שהשיגור שלו מחק את יכולות התקיפה של הקבוצה של קינטפלאן ההמומה והכאובה אבל: "אף לוחם אסכטון מעולם לא פגע בכוונה תחילה בגופו הפיזי של לוחם אחר בנשק טרמו-גרעני של 5 מגה-טון...זה היה תמיד מן כלל לא מדובר אבל מאוד בסיסי". אוטיס, מנהל המשחק, מחליף את הסרט שמעל ראשו מלבן לאדום שפרושו - 'משבר גלובלי כולל'. קינטפלאן רוצה לאגרף פיזית את אינגרסול אך נעצרת על ידי עמיתתה למשחק. אוטיס חוזר לחישובים שלו. קינטפלאן מתחילה לרעוד כמו מה שנראה התקף פרקינסון מעוות גוף. אינגרסול מתעקש על ניצחון. קינטפלאן נשברת. היא עולה לכן השיגור ומטיחה כדור בכינון ישיר ובכוונה תחילה לתוך גופו הצנום של אינגרסול. מלחמת עולם פורצת. הילדים-השחקנים מכסחים באכזריות את הצורה אחד לשני. שני שחקנים מהקבוצה של קינטפלאן מנצלים את העניין לסגור איתה חשבון ומפגיזים אותה מכל עבר. אוטיס האומלל מנסה עוד להשליט סדר ומכריז שקבוצה לא יכולה להפגיז את עצמה אך חוטף פגיעה לא מכוונת ישר לתוך בית החזה. מלא בעלבון הוא "מסובב את המדחף של הביני האדום (משגר כדורים), שמעולם לא סובבו אותו ושסיבובו מבשר על מצב-ארמגדון-שיצא-מכלל-שליטה מהסוג הגרוע ביותר שאפשר לדמיין." ומתחיל להפגיז בלי הבחנה. אחד השחקנים כנראה משתין במכנסיים. כולם עוזבים את הכדורים ומכים אחד השני בפראות. "ג'וש תוקע ללה-מונט אגרוף בבטן, ולה מונט צווח שתקעו לו אגרוף בבטן". אינגרסול שוכב על הארץ בלי תזוזה כבר די הרבה זמן, פימיוליס אומר לשאר הבוגרים לא להתערב, שיאכלו את הדייסה שבישלו לעצמם. לה מונט מקיא, "כפות ידיו של טוד פוסאלתוויייט מכסות את פניו והוא צווח משהו על 'בכה באף'." "ג'יי גופטניק הקטן והפראי חובט באגרופיו באוויר ואומר לכל מי שרוצה לבוא שיבוא, נראה אותו, נראה אותו", עגלת אוכל מאיצה לתוך צביר ילדים מתקוטטים, האל אינקדנזה תוהה אם עליו להתחלחל כי חבריו פימיוליס וטרולשט מתחלחלים. עגלת האוכל מלאה דיסקטים, דיסקים ועוד כמה דברים מתנגשת בצביר הילדים. הכאוס מגיע לשיאו שמכשירי הסטטיסטיקה, הטי.פי (כנראה סוג עתידני של מחשב נייד/מכשיר צפיה בקלטות בידור) מתעופף באוויר בעוד אוטיס רץ אחריו מנסה להציל אותו על אף ש"ברור לעין שהוא לא יגיע בזמן"..הוא מתנגש בלה מונט המקיא, לא ראה אותו בגלל השלג. הטי.פי מתרסק. כולם עומדים בדומיה מביכה, חוץ מקינטפלאן ש - עדיין בעלבונה - מטיחה את ראשו של מנהיג הקבוצה היריבה "שוב ושוב ברשת הגדר הדרומית".
לא יודע אם הצלחתי להעביר משהו מההומור של הפרק המטורף הזה בספר. זה בא לי בהפתעה. לא צחקתי ככה מקריאה בספר כבר שנים רבות, זה גורם לי לצאת בהכרזות שלא בטוח שתהינה להן כיסוי בהמשך: יצירה שמצליחה להחדיר הומור כזה, פשוט ומורכב בו זמנית, היא יצירה שהולכת על בטוח לכיוון המופתי.
איכשהו יצא שחצי הפרק הזה ארוך יותר משאר הפרקים הקודמים יחד...(אימוג'י פורש ידיים לצדדים ב'סורי אבל ככה יצא')
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
אני מול הספר מנסה להתרכז בפסקה ארוכה, הריכוז שלי רב ואף על פי כן אני לא מבין. אני מתקרב, פיזית, אל הטקסט אבל הוא נעלם לי, האותיות הפוכות. למה דפ"ו כתב פרק שלם באותיות הפוכות? אני מנסה שוב לקרוא, משמאל לימין, זה מונולוג של אינקדנזה. אבל איזה אינקדנזה? מי הדובר? קליק של הבנה דקה בראש שלי אבל אני יודע שזה מזויף, אני לא באמת מצליח להבין מה הולך פה. אני משליך את הספר בזעם אבל הוא כבד כל כך שהוא בקושי זז. דפ"ו ניצח אותי, אני מודה בלב כבד...אוורסט שלא הצלחתי לצלוח....
אז מהתלה אינסופית חדר לי גם לחלומות. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מאז שחציתי את רף 180 העמודים הספר זורם יותר, קולח יותר והמיקומים השונים מתחילים להתמרכז לשלושה ברורים כך שגם ההנאה נמצאת בשפיץ של המסלול. אל שני המוקדים שתיארתי בפרקים הקודמים, אט"א (אקדמיית הטניס אנפילד), המרדף אחרי הקלטת הלוהטת של אונא"ן (ארגון המדינות הצפון אמריקאיות) וארגון הטרור הקוובקי רב"ג (הרוצחים בכיסאות גלגלים) הצטרף מוקד נוסף שחוטים פרומים שלו השתרכו פה ושם בתחילת הספר. זהו בית אנט, מרכז גמילה מסמים ואלכוהול שנמצא בסמוך לאט"א. מרכז הגמילה בית אנט הוא יקום שלם בזעיר אנפין ודרך היכרותו את הקורא הוא מהמקוריים שקראתי ובנוסף גם מגלה את התבנית שלתוכה נוצק הספר כולו, אבל על כך בהמשך.
פרק אחד הקשור לבית אנט הוא אוסף אמירות של מטופלי המקום למנהלת המוסד, או במילותיו הטרחניות/מגניבות להפליא של דפ"ו: תעתיקים נבחרים משעות-הקבלה-לממשק-עם-הדיירים של גב' פאטרישה מונטזיאן, אם. איי., CSAC מנהלת בפועל, בית השיקום ואלכוהול בית אנט (כך במקור), אנפילד, מסצ'וסטס, 13:00-15:00, יום רביעי, 4 בנובמבר - שנת דיפנד הלבשה תחתונה למבוגרים.
שתי אמירות:
"ממש סליחה על הפרעה. אני יכול לחזור. תהיתי אם יש אולי איזו תפילה מיוחדת בתוכנית למתי שאתה רוצה לתלות את עצמך"
"זה בגלל שמישהו א ח ר הפליץ זה למה אני כאן."
פרק היכרות נוסף על בית אנט הוא אוסף מסקנות-משפטי-תובנה-על-החיים-היקום-וכל-השאר של דיירי בית אנט, אוסף משפטים שרבים יזדהו איתם, למשל:
"שנשים מסוגלות להיות וולגריות לא פחות מגברים ביחס לתפקודים מיניים והפרשותיים."
"שלא משנה כמה חכם חשבת שאתה, למעשה אתה הרבה פחות חכם מזה."
"שרוב האנשים שמכורים לחומרים מכורים גם לחשיבה, כלומר יש להם יחסים כפייתיים ולא בריאים עם החשיבה שלהם."
"שאפשר ללמוד דברים יקרי ערך מאדם טיפש"
"שלעשות סקס עם מישהו שלא אכפת לך ממנו גורם לך להרגיש בודד יותר מאשר לא לעשות סקס מלכתחילה, אחר כך."
"שהקלישאה 'אני לא יודע מי אני' מתגלה למרבה הצער כיותר מקלישאה."
"שלנסות לרקוד כשאתה פיכח זה אופרה אחרת לגמרי"
"שפינים שחורים (ויש בזה בה בעת הקלה וגם מן אכזבה משונה) נוטים להיות בערך באותו גודל כמו פינים לבנים, באופן כללי."
קטעים רבים בפרק עוסקים בקעקועים, וכמקועקע לא פראייר (12 אם לא סופרים את הברית מילה) לא יכולתי שלא להיחנק מצחוק וגם קצת להרגיש לא בנוח.
אז מה קורה עם משפחת אינקדנזה. אורין המנותק בדר"כ מנהל קריירה משגשגת בקולג' כשחקן פוטבול מוצלח וזיין לא קטן. הוא מתאהב קשות ואף מצליח לנהל מערכת יחסים עם יבל"ת (יפה באופן שלא-ניתן לתיאור או בשמה המלא ג'ואל ואן דיין, בעלת נפש מסוכסכת, אובדנית), הוא מתקשר לאחיו הצעיר האל, שלומד באט"א, אחרי 4 שנים וחצי שלא דיברו ביניהם. סודות משפחתיים אפלים מתגלים בשיחה. האם גם ג'ימס האב (או כפי שהם מכנים אותו 'כבודו') ניהל רומן עם היבל"ת? היא עבדה אצלו כעוזרת במאי. עוד מסתבר בפרק שהאל הוא זה שמצא את אביו שראשו תחוב במיקרוגל. איך לעזאזל הוא הצליח להתאבד בצורה כזו היא אחת השאלות שעולה בשיחה ביניהם, למה הוא עשה את זה פחות עולה בשיחה אבל הסקתי מדבריהם שזה היה עניין של זמן. בכל מקרה סיפור ההתאבדות הזה, גם אם האל לא מוכן להודות מפורשות, די דפק לו את הראש. בנוסף אורין מספר משהו על אנשים בכיסאות גלגלים שעוקבים אחריו לאחרונה.
נחזור לבית אנט. שם דון גיינטלי, השודד השלומפר, הענק עם הראש המרובע, סיים בהצלחה את תכנית 12 הצעדים והוא בתפקיד מטפל. הפרק שעוסק בו מתמקד בהווה של חייו כמטפל עם פלשבקים לעבר.
פרק יפהפה כתוב כתסכית רדיו של הקריינית מאדאם פסיכוזה. מריו האח האמצעי מאזין לשידור. היא קוראת למעוותי הגוף להתאחד סביב שידוריה, הבנתי שגם פניה הושחתו להחריד עקב תאונה מצערת. ובכלל כל הספר שורץ נכים, מעוותי גוף, מקוטעים ובעלי פיגור. גם באט"א שחקניות הזוג המצטיינות הן תאומות סיאמיות שכמו צל מגיעות בדיוק מושלם לכל מקום במגרש.
אט"א: המצב שם לא טוב. טורניר מול תיכון מתחרה מסתיים בהפסדים צורבים, גם של האל המצטיין. זה קשור לסמים, לדכדוך מקומי ולאומי ולעוד כמה דברים.
אז על זה הספר (טל"ח, אחרי הכול אני רק בעמוד 288): דרמה משפחתית כל אמריקאית, מסופרת מבעד לקליידוסקופ שבור, החייה בעולם גרוטסקי שעוות על ידי התמכרות ושאיפה למצוינות.
התבנית: פרקטל. צורה המורכבת מצורות מוקטנות של עצמה שבתורן מורכבות מצורות מוקטנות של עצמן עד אינסוף. הצורה בינתיים היא קו פשוט שמורכב מקווים פשוטים מוקטנים. אבל זוהי מסקנה ראשונית, שינויים כנראה עוד יגיעו.
אפשר כבר להמליץ? כן וכן. זהו ספר מקורי, שנון, אינטליגנטי ביותר וגם מרגש.
מופתי? לא בטוח. אעדכן בסיום.
קצב הקריאה שלי הואט בשבוע האחרון. כאוס בעבודה בעקבות הכאוס במדינה קצת מרפה חשק קריאה, והקריאה שלי אף פעם לא אסקפיסטית לא משנה כמה אנסה. אבל אכנס ברבאק עם בוא חופשת הפסח הארוכה. לא אתן לזונות לנצח.
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
באדיבות השביתות בתיכונים - ובלאו הכי הדילול התעסוקתי במקצוע ההוראה שמביא אתו האביב, כמו גם השקט התעשייתי מצד בת הזוג שאצלה האביב דווקא מביא אתו עומס עבודה כמעט בלתי אנושי - שקט תעשייתי כי תזמין סושי/בא לי המבורגר/ יש מלא כלים בכיור/ מה עם להחליף מצעים אחת לשנה קצת מפר משמעת קריאה - הפרק השני בעלילותיי בעקבות מהתלה אינסופית הגיע מוקדם מהצפוי. אל תתרגלו, זה לא יקרה הרבה.
הגעתי לעמוד 168. מוקדי הסיפור מתחילים להתכנס לשניים ברורים. הראשון והעיקרי מתרחש באט"א אקדמיית הטניס אנפילד שהייתה בבעלות ג'ימס אינקדנזה ועברה לאחר התאבדותו - דחף את הראש למיקרוגל במחוות פלאת' מודרנית - לגיסו למחצה. מה קורה שם באקדמיה? הרבה התעסקות בסמים ושימוש בתרופות אסורות. דיון נרחב מתקיים על השטיח הצמרירי במלתחות הבנים. שם הבנים העייפים תמיד דנים בתנאים הבלתי אנושיים של האקדמיה שם גם מצטיירת מטרתם הנכספת של התלמידים להגיע ל"מופע" כלומר לקצור הצלחה בדרך של השתתפות בטורניר חובק עולם - היחס: אחד לעשרה, שהעשרה הם עילוי חד פעמי בטניס.
מריו אינקדנזה, האח האמצעי במשפחה, לומד גם באט"א, שמסתבר שמוצאה אינדיאני (הייתי צריך לנחש לפי שם המשפחה כנראה), מצליח בפעם הראשונה להגיע לרמה כלשהי של קשר רומנטי עם תלמידה חמודה באמת. לא קורה הרבה חוץ ממציאה של מה שהבנתי מצלמת וידאו מזן חדיש באמצע סבך שיחים. עד כה - עמ' 168 - אין התקדמות עלילתית של תת העלילה הזו.
פגישה משונה ביותר במדבר מכותר הרים מלא במידע על תופעה בשם BROCKENGESPENST (משהו שהערת השוליים מסבירה כתופעת רפאים של אור-צל-מפלצתי שמיוחדת להרים מסוימים) בין סוכן כפול של 'הרוצחים בכיסאות גלגלים' שמדמה שהוא מדמה שהוא סוכן כפול בשם מאראת עם בחור בשם סטיפלי שמגיע למדבר לבוש בבגדי אישה. הרכ"ג הם ארגון טרור קוויבקי שהתבאס על הקטע עם ההשתלטות של בריטניה על חבל הארץ שלהם, על הסיפוח בכוח של ארצות הברית שיצרה את אונא"ן ועוד כמה עניינים פסיכולוגיים לא ברורים עד הסוף. למה בכיסאות גלגלים? לא ברור. הערה 304 שהיא בעצם סיפור קצר העומד בפני עצמו מסביר על איזו כת ישנה שאחד ממבחני הקבלה המחרידים אליה כלל רולטת רכבת קטלנית אשר מעטים יוצאו ממנה מבלי לאבד רגל או יד. הקשר בין הכת הזו לרכ"ג לא ברור עד הסוף אבל ייתכן שקיים. הדיון בין מאראת לסטיפלי הגרוטסקיים שמובא באריכות רבה מתייחס לקלטת בידור. הקלטת ההיא שכל מי שצופה בה נתקע מולה בלופ אינסופי עד למותו. מסתבר שגם ארה"ב בגרסתה העתידנית וגם ארגוני הטרור (הרב"ג הם רק אחד, אמנם מסווג כאלים ביותר, מבניהם) שמתנגדים לגרסתה העתידנית של ארה"ב חושקים בקלטת הזאת. הסיבות אני מניח מובנות מאליהן.
פרק קורע שגרם לי לצחוק בקול רם דן בסיבות מדוע שיחות וידאו נכשלו כשלון מוחלט ורוב בני האדם חזרו לטלפון הקווי והפשוט של חברת בל. להזכירכם הספר פורסם בשנת 1996, 25 שנים לפני שיחות הוידאו של וואטסאפ - ומדיוק יותר לתיאור בספר - שיחות הזום המחרידות. סיבה מספר 1 לכישלון - לחץ רגשי: אנשים אוהבים לעשות דברים אחרים בזמן שהם מדברים בטלפון כמו לקפל כביסה, לשרבט, להוציא עור מת מהציפורניים וכיוצא באלה בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהצד השני אולי עושה את אותו הדבר. שיחות וידאו מאלצות ריכוז, או העמדת פנים של ריכוז. סיבה 2 - יהירות גופנית - אנשים שונאים איך שהם נראים בווידאו. הפתרונות שנמצאו ביקום של הספר מטורפות. תארו לכם פילטר מחמיא רק שהוא לא וירטואלי אלא אשכרה עשוי חומר כלשהו (הדיוק המדעי בספר הוא על המילימטר ובכלל כמעט כל פסקה בספר גדושה עד להתפקע במונחים מתחום הכימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, פסיכולוגיה ועוד ועוד. אנציקלופדיה שלמה) שהאדם עוטה אותו טרם השיחה. סיבה מספר 3 - מין הגיון מוזר של חיסול-עצמי בכלכלת המיקרו של ההייטק. כך במקור. ההסבר פדנטי-אקדמי ומצחיק עד מאוד.
פרק נוסף שקשור לאקדמיית הטניס אנפילד על השיטה בה מצאו התלמידים לעבור בדיקות שתן תקופתיות. פמיליוס חבר של האל אינקדנזה מארגן מכירה של שתן טרי מתלמידים צעירים וסוחר בסמים בעצמו.
פרק ארוך כתוב בגוף שני שהוא שיחה במעמד צד אחד בין אביב של ג'יימס אינקדנזה - מנהל אט"א - במאי הסרטים האוונגרדים - שאני מסיק שגם ביים את הסרט ההוא שכולם נתקעים מולו בלופ קטלני - לג'יימס הצעיר. הפרק מחזיר אותנו לשנת 1960 לפנה"ס (יענו לפני הסבסוד) זוהי שיחת עידוד טרחנית ביותר על הצלחה בטניס. אביו של ג'ימס רוצה שבנו יהיה עילוי בטניס. הוא עצמו נכשל בגדול מול קהל רב בגלל שדרך על עכביש ארסי והחליק על הברכיים (זוכרים את הסרט האדיפלי שג'יימס ביים על עכבישים במדבר אריזונה?)
מה עוד? כמה קטעים (אחד מהם על כישלון שיחות הוידאו) שהם תקצירים ומאמרים מעיתונות. אחד מהם שנכתבה על ידי בחורה בשם הלן סטיפלי מדווחת על שודד בבגדי נשים שגנב באלימות תיק של בחורה. הגרוטסקה: בתיק היה הלב שלה. לב מלאכותי חיצוני מדגם ג'רוויק IX.
פרק בו מקריין האל אינקדנזה על איך להפוך לעילוי בטניס.
בינתיים: פרוע, מצחיק, מעניין. לא פשוט לקריאה אבל אפשרי. דורש ריכוז מוחלט.
בינתיים #2 : על אף הקושי הספר רוצה אותך כל הזמן. מקווה שלא אקרא בו בלופ אינסופי עד למותי.
בינתיים #3: הספר מעלה שאלות פילוסופיות על חווית קריאה בלי קשר לעלילה שלו. הוא טומן בחובו הנאה, אך ההנאה הזו מושגת בעמל. הקורא בספר הוא קורא פעיל. לעולם לא פסיבי. אבל עזבו, עוד מוקדם בשביל מסקנות. אחרי הכול 800 עמודים גדושים לפני, לא כולל הערות השוליים.
עוד מחשבות: כל דף בספר שווה בקירוב לשני דפים בספר במידות רגילות ובפונט מודרני, כלומר גדול. באיזשהו שלב הפסקתי עם בדיקה במילון של כל מילה לועזית ארוכה. גם כי לא לכולן מצאתי הסבר וגם כי הזמן וזה. לא נפגמת ההבנה העלילתית אניוואי.
זיכרון: שילמתי על הספר 178 ש"ח בצומת ספרים. אין הנחה. המוכרת קראה לי אמיץ ושיהיה בהצלחה.
פיס אנד לאב :)
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
הסתיים לו שבוע ראשון של קריאה ביצירה המדוברת של דיוויד פוסטר וואלאס מהתלה אינסופית. לא נתקלתי בדבר כזה מאז שנת 1999 כשהחלטתי להוריד מהמדף בצומת ספרים כרך עב כרס בעטיפה קשה בשם יוליסס. לא ידעתי אז לאן אני מכניס את עצמי וגם כאן עם דפ"ו שמהפסקה הראשונה בספר הבנתי שאני נמצא מול משהו אחר, משהו שלא קראתי לפני. שנים לא מעטות חיכיתי לתרגום מהתלה אינסופית, בזמן הזה קראתי את כל מה שיש לתרגומים העבריים להציע מיצירותיו של דפ"ו. ההתחלה לא הייתה קלה. הטרחנות היא אינסופית, ראשי התיבות מוזרים, הערות השוליים ארוכות (שלהן הערות שוליים משלהן), הסוגריים שמופיעים בקטעים לא קשורים וחוסר הפואנטה בסיפורים מסויימים הטביעו אותי בתוך הביצה שלהם, אבל מה שגיליתי בקרקעיתה היה שווה את הזובור ההתחלתי. דפ"ו הוא סופר שאני אוהב מאוד. הוא יודע לתאר מצבי קיצון כמו דיכאון, אובדנות וחרדה בדיוק על המילימטר, הדמויים והמטאפורות שלו ייחודיים וסוחטי התפעלות, הכתיבה שלו מצחיקה, לעיתים קרובות קורעת וזה מאזן את העצב הגדול והקודר שמאפיין את כל כתביו. דפ"ו הוא סופר מחונן עם אישיות גאונית ומדוכאת עד למאוד. אולי כל מה שצריך בסופר טוב.
אז מהתלה אינסופית. אחת היצירות המדוברות בעולם הספרות שנמצאת ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר של המגזין טיים וגבוה בפסגה ברשימות הספרים המאתגרים ביותר לקריאה. 1064 עמודים מחזיקה כריכת הנייר הדקה והחשופה לפגיעות של המהדורה העברית. הכתב קטן מאוד יחסית לפונט המרשים בדר"כ של הוצאת הקיבוץ המאוחד, 130 עמודים מתוכם מוקדשים להערות השוליים הארוכות (אחת בת 30 עמודים לפחות) ולמילון ראשי התיבות. כבוד גדול מגיעה למיכל ספיר על תרגום הספר, לנגה אלבלך הנהדרת שהכירה לקורא העברי את הסופר הנפלא הזה ולעורכת דבי איילון על עבודה מרשימה.
לא קראתי הרבה על הספר לפני שפתחתי אותו בפעם הראשונה. רציתי לשמור את ההפתעות מפתיעות ולנסות לצלוח בעצמי - בלי עזרת פירושים - את המבוך המילולי אדיר הממדים הזה. היום יום שבת ואני בעמוד 84 (אם לא סופרים את עשרות עמודי הערות השוליים) אחרי פעמיים של קריאה במהלך השבוע העמוס בעבודה הזה. הבלוג הזה יתפרסם כמובן בהמשכים בלי דד ליין ובלי זמנים קבועים. אעשה את זה בכל פעם שארגיש צורך לפרוק את שקראתי, כמובן שיהיו ספויילרים, פרשנויות משלי למה שקראתי וטרחנות מייגעת.
הספר נפתח בתיאור בגוף ראשון מפי נער בשם האל אינקדנזה (רוב השמות בספר שוברות שיניים) על ראיון קבלה לקולג' יוקרתי. מהתיאור מתברר כי האל הוא עילוי יוצא דופן בטניס אבל זה הדבר היחיד בערך שיש לו להציע. ציוניו חלשים, אך השתפרו באופן מוזר בשנה האחרונה, לדעת מראייניו זה קשור לעובדה שאביו ג'יימס אינקדנזה היה מנהל התיכון שלו בעבר ודודו למחצה (מאומץ או ממזר) מנהל אותו בהווה. תיאור הפרק הוא קטוע ומבולבל, דמויות רבות נמצאות בו ולא ברור להאל וגם לנו הקוראים מי זה מי. רק לקראת סוף הפרק, שמסתיים בטירלול פסיכי, אנחנו מצליחים להבין פחות או יותר מה קורה כאן. וזה גם רמז לשאר הדפים ואולי לספר כולו. דברים מתקדמים לכיוון כלשהו אבל הדרך לא תהיה ישרה. מדובר במבוך מתפתל עמוס בתפניות שונות ומשונות. האלי מנסה לומר לשלושת הדיקנים המראיינים אותו שהוא עילוי אינטלקטואלי, שהוא בולע ספריות שלמות, אבל מה שיוצא מפיו - כך מהתיאורים הציוריים של המראיינים, בעוד שדודו למחצה סי.טי, אשר נמצא גם הוא בראיון שומר על ארשת אדישה - הן הברות חייתיות מלוות בתנועות גוף בלתי אנושיות. מסתבר שהאל אינו נער רגיל. תיאור ההתפתלות המדאיגה של האל מלווה בתיאורים של המראיינים והם כל כך מצחיקים שאביא את חלקן לכאן:
'כמו איזו חיה שיש לה משהו בפה.'
'כמו גוש חמאה שחוטף מכות מפטיש.'
'חיה מתפתלת עם סכין בעין.'
'כמו צילום מואץ, פרפור של איזה סוג נוראי של... גידול.'
'נשמע יותר מהכול כמו עז טובעת. עז, שטובעת במשהו צמיגי.'
'מין סדרה חנוקה של פעיות ו —'
הדוד למחצה מנסה להרגיע:
'הוא בסדר,'...'תסתכלו עליו, הכי רגוע שאפשר, שוכב שם.'
הדוד למחצה ממשיך:
'אז פתאום קצת כשכוש נרגש זה פשע, עכשיו?'
מזמינים אמבולנס. עדיין לא ידוע אם האלי התקבל לקולג' או לא.
קצת על הרקע הסיפורי כפי שהבנתי עד כה:
ההווה מתרחש בעתיד כלשהו (מניח שעד 2008 בערך. הספר פורסם ב 1996). שיטת ספירת השנים השתנתה. כבר לא סופרים את שנות האדון, אלא לכל שנה שם של חברה מסחרית שמעניקה סבסוד (למשל שנת דיפנד הלבשה תחתונה למבוגרים) כך שלפנה"ס משמעה בספר לפני הסבסוד. ממה שהבנתי התהליך החל בשנת 2000 בערך. העולם חווה איזה שינוי ארה"ב כבר לא קיימת יש איזה איחוד בשם אונא"ן של כמה מדינות ביבשת אמריקה. ג'יימס אינקדנזה אביו של האל היה במאי סרטים אוונגרדיים שבעברו גם פיזיקאי-מתמטיקאי מחונן. אחד מהערות השולים הארוכות עד כה היא רשימה פילמוגרפית של כל סרטיו חלקם משתנים מצחוק:
אלמן. לפנה"ס...35 מ"מ. 34 דקות. שחור-לבן. קול. פרודיה על קומדיות משפחתיות טלוויזיוניות, אב מכור לקוקאין מוביל את בנו ברחבי הנכס המדברי שלהם ומעלה לעולה עכבישים ארסיים.
כיף עם שיניים. לפנה"ס. 35 מ"מ. 73 דקות. שחור לבן. אילם עם צרחות ויללות לא אנושיות. רופא שיניים מבצע שישה עשר טיפולי שורש ללא הרדמה על אקדמאי שעל פי חשדו מתעסק עם אשתו.
מה עוד? להאל אינקדנזה יש אח בשם אורין, דכאוני למות, מכור לתרופות, הוזה ג'וקים בלתי נראים, ואח נוסף בשם מריו. אורין הוא הבכור, נער אינטלגנטי שבאחד הפרקים מרחף בעזרת דאון נוצות, דמותו של מריו עדיין לא מפותחת, בינתיים דמות רגישה ועדינה. פרק נוסף עוסק במרכז גמילה מסמים שם נמצאת בחורה בשם קייט גומפרט שמוצאת את עצמה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים לאחר ניסיון התאבדות. הפרק הוא דיאלוג בינה לבין הפסיכיאטר שמטפל בה והוא דיוק מופלא ומרגש של נפש דיכאונית שמבקשת למות או לפחות לא להרגיש כלום.
מה עוד? נספח רפואי סעודי מגיע לביתו בבוסטון, כדי להרוג את הזמן הוא מכניס קלטת ללא שם או תווית כלשהי למכשיר הטי.פי (אין לי מושג) לא ברור מה הוא רואה שם. אבל הוא לא מפסיק לבהות בזה. באופן אוטומטי הוא קם בכל פעם למכשיר. מריץ אחורה וצופה שוב בלופ אינסופי. הוא משתין ומחרבן על עצמו עד שאשתו מגיעה הביתה ורואה שהפך לגופה צופה בסרט. כשעיניה מביטות במסך הטלוויזיה היא נתקעת בלופ גם היא. כך גם המאבטחים שבאים הביתה ובעצם כל מי שנמצא או נקרה לשם בטעות.
מה עוד? אמא של אורין, האל ומריו נקראת אבריל ומכונה המאמות'.
מה עוד? האל אינקנדזה בן 17 (הספר בלתי לינארי בעליל. ניתן לעקוב על העלילה לפי שמות השנים של חברות הסבסוד) הוא מכור לסמים כמו רוב התלמידים באט"א - אקדמיית הטניס אנפילד. פרק ארוך מוקדש לתיאור מדוקדק של מבנה המקום - שכמו הספר - הוא מבוך מורכב. הפרק מלא בשמות תרופות ממכרות. יש דמות נוספת מבוגרת בשם גרארד שטיט מעין מנטור של האל.
וגם - פרק קצר על דמות בשם דון גייטלי. נרקומן ענקי בעל ראש גדול ומרובע שמבצע פריצות שלומאיליות כדי לממן סמים. בפריצה המתוארת בפרק בעל הבית - טרוריסט רב דרג קנדי שנעלב מכל הסיפור הזה של אונא"ן ומהעובדה שארה"ב כפתה סיפוח של אזור נרחב מארצה לקנדה - הקיעור הגדול - רק כדי שתוכל לזרוק לשם את האשפה שלה - נמצא בבית קודח מהצטננות. בעל הבית נקשר ומת לאיטו על הכיסא כיוון ששילוב של גודש באף, גפיים קשורות ומגבת מטבח טחובה בתוך הפה הם שילוב פטליסטי וגיינטלי הוא רק נרקומן שזקוק לחומר, לא רוצח שפל. הפרק נותן עוד רקע לסיפור - בריטניה השתלטה על קוויבק מתישהו וחבורה של בדלנים קוויבקים מבצעים פגועי טרור. עוד מונולוג של האל בגוף ראשון על חלום בהקיץ בעקבות שימוש בסמים.
זהו, עד כה.
אם הגעתם עד לכאן ולא הלכתם לאיבוד אז יופי טופי. בסך הכול הגעתי לעמוד 84. דפים רבים וארוכים עוד לפני. בינתיים #1: זה מבוך ששולח את זרועותיו הארוכות והמרובות לכל עבר. לפחות הרקע של הסיפור מתחיל להתגלות והדמויות הראשיות מקבלות קצת נפח. בינתיים #2 - כל שורה בספר מפוצצת באינטליגנציה. כל פרק מעוצב אחרת וזקוק לפיצוח. אין קליחות ואין זרימה, אבל תענוג לקריאה. פחות תענוג: לעבור לסוף הספר כדי לקרוא את הערות השוליים או כדי להבין את פירושם של ראשי התיבות. בינתיים #3: אסקפיזם מושלם מהימים הלא נעימים האלה.
שבת שלום :)
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
את הסיפור הזה, בהשראת קלי לינק, כתבתי לפני כמה שנים למישהי שהתמכרה לעצמה. כאן אבחר להקדיש אותו לכל אלה המתאהבים בבלתי אפשרי ואאחל להם שמתישהו זה יתגשם, ובמקרה שלא - תמיד יש בסביבה איזה ספר שמחכה שיקראו אותו :)
אינקוגניטו
שם דבר היקר,
שם דבר, שם דבר. בוא נעמיד פנים שנפגשנו. עצום את העיניים ותאר לעצמך פגישה במדבר. מסביבך רק חול, ואבק כמו פודרה מאפר לך את הפנים. העננים באופק מזכירים לך שמיכה קיצית מכסה ילד ישן על מיטה ענקית מצופה סדין כחול. תאר לך עץ בודד במרכז מכתש קטן באמצע המדבר. אתה יושב תחת העץ וממתין לי. אתה חולץ את המגפיים ושופך מתוכם מפל קטן של חול. זה מדגדג לך את הידיים וזה נעים לך. אתה שולף בקבוק מים מהתיק השחור שהבאת ושותה ממנו. המים חמים אבל זה לא מפריע לך. אחר כך אתה נשען על גזע העץ ועוצם את עינך ומנמנם. אתה רואה כמה זה קל לדמיין? יודע מה, תן לי לספר את זה בגוף שלישי. יותר פשוט לי ככה ויותר קל על הלב. אקרא לה ברנדה כי לשם הזה יש משמעות גם בעיניך. הרי כשהכרנו לראשונה בזירה קראו לי ברנדה. אתה זוכר? הייתי נסיכה בשמלה לבנה שאמרותיה ליחכו את כפות רגליה. הייתי יפה בעינך? כן, זאת שאלה ואתה מוזמן לענות עליה, אבל אתה לא תענה. אתה תשלח GIF היסטרי של חתול שצונח מבניין רב קומות ויוצא מזה ללא פגע ותצפה שאצחק מזה ואני איעלב. אתה תשאל מה מעליב בזה ואני לא אשיב. אשלח אימוג'י מתפקע ואוסיף סתם נו, זה בצחוק. לא באמת נעלבתי. אבל בפנים תתכווץ לי הסרעפת ואולי קצת אדמע. אתה לא תשאל למה אבל אני אענה בכל זאת. כי זה סיפור אהבה. זה למה.
ברנדה ארזה תיק. הכניסה תחתונים להחלפה, זוג גרביים, שמיכת פליז, נעלי אצבע, ספר, אזניות ותפוח. היא תעלה על האוטובוס מיוקנעם עלית ותיסע במשך שבע שעות לנקודת המפגש שאתה בחרת, או יותר מדויק למקום שברנדה הובילה אותך לבחור בו. המקום הזה הוא נקודת חיבור בין כביש ערד לכביש תשעים. בצדו המזרחי יש מכתש קטן ובו עץ אחד בודד, צאלון היא חושבת, והוא ירוק כל השנה. מולו יש תחנת דלק וחנות נוחות שפתוחה כל הלילה. לא קבעתם להיפגש בשעה מדויקת. ברנדה מגיעה לקראת חמש אחר הצהריים. היא נכנסת לשירותים בכל הלילה ופושטת את הג'ינס ומחליפה תחתונים ולובשת שורטס. היא יודעת שאם תגיע למכתש, זה יהיה אחרי רדת החושך ואתה תשב תחת העץ ותעשן סיגריה. בינתיים היא אוכלת מהתפוח ויושבת על ספסל מול שולחן מרובע מחוץ לכל הלילה וקוראת מהספר. היא קוראת במשך שעתיים רצופות וטיפות זיעה קרירות מדגדגות לה את המצח. היא די נהנית מהספר, הספר שהמלצת לה עליו. מתאים לך לאהוב ספר כזה.
כשהכרנו לראשונה בזירה היית דאמבלדור והיו לך משקפי קרן וכובע מחודד, וזקן עבות לבן. היו חסרים לך אלף קרונות זהב כדי להיכנס להיכל הגזית ובקשת שאלווה לך אותן. הסכמתי בתנאי שנשחק שח-מט ואתה התרצית בקושי. ניצחתי אותך בקלות ולמרות זאת הלוויתי לך את הכסף, כי נראית לי קצת מעורר רחמים ובכל זאת שווה חיבוק חם. אתה אמרת תודה ונכנסת להיכל ואני הסתובבתי לי בגן העיר, לבדי. אז מה אתה יודע עליי בעצם - לא הרבה ולא את כל האמת. לא קוראים לי אריאלה. אני לא בת שלושים ושתיים. אני לא נשואה. אין לי תאומות, מתוקות ללעיסה, בגיל שנה וחצי. אריאלה זאת אחותי. כדאי שתדע שהספר האחרון שאחותי קראה הוא האלכימאי והיא קראה אותו בגיל שבע עשרה וחצי. לפני חמש עשרה שנה. עוד חמישה חודשים ימלאו לי שש עשרה. כן שיקרתי גם לגבי הגיל שלי, אבל לא שיקרתי על הכול.
זה מה שאני יודעת עליך: אתה בן שלושים וחמש. יש לך בת בגיל ארבע. אתה גר בשומרון במושב שכוח אל. יש לך עיניים חומות ואתה שומר מסורת ואוהב את ג'וני קאש ולרכב על סוסים. הנה קטע. אתה בן שלושים וחמש ואני כמעט בת שש עשרה. זה הפרש של תשע עשרה שנים, לכל הדעות - פער די רציני. גם אם נתעלם מן ההיבט המשפטי, שאני לא מנסה להמעיט בערכו, הייתי יכולה להיות מבוגרת פי שניים ועדיין היית מבוגר ממני. חשבתי על זה הרבה. ואתה יודע מה, יש מורה בבית הספר, בתיה פכטר. לפני כמה חודשים אריאלה דברה על זה שבדיוק בתיה הגיעה לגיל שלושים ובעלה בן שישים ושלוש. ובכל זאת הם התאהבו. וכן, אריאלה חושבת שזה קצת דוחה, אבל ככה זה באהבה, ואף אחד לא מבין באמת איך זה עובד. זה פשוט קורה. ומצד שני יש את אריאלה, שהתחתנה עם בחור שהיה בדיוק בגילה, ואז הוא נכנס לכלא וחוץ מזה היה אידיוט באופן כללי. מה הפואנטה? בהשוואה לשלושים ושלוש, תשע עשרה שנה זה כלום. הבעיה היא העיתוי וגם העובדה ששיקרתי. אבל חוץ מהשקר, למה לחשוב שזה לא יכול ללכת ביננו בעוד כמה שנים? למה אנחנו בכלל צריכים לחכות? זה לא שאני הולכת להתאהב שוב במישהו אי-פעם.
ברנדה מסיימת לקרוא את הספר ונאנחת ומחייכת. היא נכנסת לכל הלילה כי הגרון שלה התייבש והיא קצת מסוחררת והיא רוצה לשתות משהו מוגז. המזגן בכל הלילה פולט אוויר נעים והיא מתעוררת, מרגישה כמו אחרי התעלפות שמישהו קרוב מלטף לה את הלחי ועושה רוח בעזרת עיתון. היא מורידה פחית קוקה קולה מהמדף ולוקחת חפיסת שוקולד וניגשת לדלפק. בחור צעיר שנראה כמו כוכב רוק לבוש שחורים מחייך אליה ואומר לה שהוא מקנא בה שהיא מצליחה לשקוע בספר למשך שעתיים רצופות. לברנדה אין חשק לדיבורים אז היא רק מחייכת באילוץ ומשלמת ויוצאת החוצה ומתיישבת על השולחן המרובע ומביטה לכיוון ים המלח שזוהר בטורקיז.
"נוסעת לאילת?" הבחור מכל הלילה יוצא אחריה ונשען על שולחן העץ, קרוב מדי אליה.
"לא" היא אומרת ומתרחקת. "אני נפגשת עם מישהו. האמת שאני כבר צריכה ללכת." ברנדה אוספת את תיקה ומתרכזת בפניו של הבחור שמזכירים לה שיר ילדות נשכח, הו מרגנית, אם חשוב לך לדעת. הבחור אומר לה: "קוראים לי לקס לוגר, אני גר בערד לא רחוק מכאן. מאיפה את?" ברנדה עונה: "אני מיוקנעם. שמחתי להכיר אותך לקס. אני באמת מוכרחה ללכת" לקס נעמד בקפיצה ומחייך "עם מי את נפגשת?" ברנדה לא עונה רק מושכת בכתפיה ומתחילה ללכת. בחורה דקה וגבוהה נכנסת לכל הלילה. היא מבחינה בברנדה ובלקס ויוצאת מכל הלילה ומתקרבת אליהם. היא שולחת מבטי רצח בברנדה ואוחזת בכתפיו של לקס.
" נו נו...אי אפשר לעזוב אותך לדקה, אני מספרת למרטין שאתה מפקיר את כל הלילה בגלל ילדות עזובות" היא דוחפת קלות את לקס ונכנסת לכל הלילה.
"אל תתייחסי לשממית" אומר לקס ומעביר יד בשערו "היא קצת מאוימת כשיש מישהי יותר יפה ממנה בסביבה" ברנדה לא עונה אבל נשארת לעמוד. היא מביטה בשממית מבעד לזגוגית הדלת של כל הלילה שרושפת אליה גצי אש.
"איפה קבעתם להיפגש?" לקס שואל ופניו מתרככות והוא נראה קצת יותר חמוד.
"שם, תחת העץ במכתש" ברנדה אומרת ומצביעה וקצת מחייכת.
"מכתש איזבל אנחנו קוראים לו". אומר לקס וצוחק "אל תפחדי מרוחות הרפאים שם, הם באמת לא מזיקים אפילו שהם נראים נורא, אם הם יפנו אלייך עדיף שלא תעני בכלל, כלומר לא יקרה כלום אם תעני, הם פשוט ישגעו אותך בכל מיני בקשות מוזרות. כדאי שתתעלמי"
"תודה על ההצעה", ברנדה אומרת, "אני לא באמת מפחדת מהם". לקס מנופף לה לשלום ונכנס לכל הלילה. היא עוקבת אחריו במבטו. הוא מתיישב ליד שממית ומדגדג לה את הצוואר והיא צוחקת. אחר כך היא לוחשת לו משהו באוזן ושניהם נפנים להביט בה וצוחקים. ברנדה מסתובבת ויורדת במדרגות האבן לכיוון המכתש. היא חוצה כביש במהירות ורגליה דורסות רגבי עפר וחצץ גרוס. היא פוסעת לכיוון הצאלון שגזעו נראה כמו זקן קשיש שקוע במחשבות עתיקות. אוויר חמים מרפד את פניה וריח דק של מלח ועשבים ירוקים חודר לתוך הנחיריים שלה. היא מוציאה מתיקה את שמיכת הפליז ומניחה אותה על הארץ, תחת העץ ומתיישבת ומשעינה עליו את גבה כאילו היית אתה במקומה. היא לא תזכור כמה זמן היא ישבה שם כי כאשר היא תתעורר הסוללה של הנייד שלה כבר תתרוקן לגמרי וחושך מוחלט יאפוף את המכתש כמו נחיל צפוף של עטלפים.
אתה זוכר את הפעם ההיא בזירה שהיית גרגמל עם קרחת ואף גדול ומכוער וקנאת לי לראשונה? אמרתי לך שהוא לא מהווה איום ואתה העמדת פנים שזה לא אכפת לך ונעלמת לכמה ימים. חיפשתי אותך בגן העיר ובקניון הקסמים ובמפלי האש. ראיתי איש זקן נשען על אבן באמצע היער האסור והייתי בטוחה שזה אתה. בכיתי שלושה לילות ברצף. זה עושה לך משהו? כן, זאת שאלה.
ברנדה נשארת שעונה על העץ. החושך מצטופף ומסמיך מרגע לרגע. ברקע היא רואה את אורותיו של כל הלילה וזה קצת מרגיע אותה. היא לא באמת לחוצה. היא רק מותחת את הגב והצוואר שהתעקם מהשינה הממושכת. היא חוזרת להתיישב תחת העץ שנראה בחושך כמו כף יד ענקית. היא שומעת צעדים קלים כמו אוושת עלים על הארץ. ויד קרירה מחזיקה לה את היד. היא הייתה בטוחה שזה אתה, שם דבר. היד אוחזת בה, יותר ממלטפת ופחות ממכאיבה.
"אם זה ייתכן זה שם. רק צריך לקחת את זה את זה אני רוצה " קול נמוך של גבר.
ברנדה מושכת את ידה בחוזקה ומתרוממת. צללית של אדם נראית מולה. "זה אתה, שם דבר?" היא אומרת ומתרחקת גבה נלחץ אל גזע העץ.
"שם דבר לרצות" אומר הקול "שם דבר מבקש. את צריכה לקחת. זה שם".
ברנדה קמה שוב. היא מנסה לגעת במשהו. היא שולחת יד קדימה לכיוון קו המתאר של האדם שמולה. " מה אתה מבקש, שם דבר?" היא שואלת.
"את שם דבר" אומר הקול "שם. שם לקחת" הוא שולח יד אל גרונה ומהדק באיטיות. ברדנה משתנקת מנסה להשתחרר מלפיתתו.
"זוז ממנה דפוק" אומר קול נוסף, קולו של לקס לוגר, ודוחף את רוח הרפאים בעוצמה. לפיתתו משתחררת וברנדה מתנשמת בכבדות. גרונה כואב.
"אמרתי לך לא לענות להם" אומר לקס לוגר ואוחז בכתפה של ברנדה "את בסדר?"
"אמרת גם שהם לא יעשו לי שום דבר " אומרת ברנדה ומשתעלת.
"הם בדרך כלל לא נוגעים בבני אדם" אומר לקס לוגר "נכנסים לפעמים לכל הלילה ומבקשים דברים משונים כמו מפה של איסלנד או מחתה. הייתה פעם שרוח רפאים אחת כמעט חנקה את שממית. אבל הגיעה לה, שממית כלבה לכולם. את בטוחה שאת בסדר? נפצעת או משהו?"
"כן אני בסדר" אומרת ברנדה.
"בואי איתי אני רוצה להראות לך משהו" לקס אוחז בכף ידה ועולה אתה לכיוון כל הלילה.
כשיצאתי באותו בוקר ניסיתי לתאר איך תראה. אם עינך החומות הן בגוון מוקה או חמר, אם יש לך כרס כמו לכל הגברים הנשואים בגילך, האם אתה מקריח ובאיזה צבע השיניים שלך. כשביקשתי ממך בזירה שתתאר לי אותך אתה ענית בקצרה, גבוה עם עיניים חומות ומראה כללי. ניסיתי לדלות ממך פרטים, להבין מה זה מראה כללי בעיניך. אבל אתה שלחת לי מם שלועג לראש הממשלה שלא הצחיק אותי, אבל צחקתי. אבא שלי לא שאל כלום כשיצאתי מוקדם באותו בוקר. הוא שתה קפה וקרא עיתון. אם הוא היה מסתכל עלי בזמן שעמדתי ליד הדלת, אולי הוא היה שם לב שהתיק שלי נפוח ושהשעה מוקדמת מאוד ובית הספר מתחיל רק בשמונה וחצי. במקום זה הוא המשיך לבהות בעיתון ומלמל בוקר טוב או יום טוב לא הצלחתי להבין. אבא שלי גבוה מאוד ומקריח ויש לו עיניים חומות, אבל אין לו מראה כללי. האף שלו נטוי בזווית משונה שמאלה ויש לו גומות ענקיות כמו שני מכתשים שיצרו מטאורים, ואוזניים בולטות כמו של חייזר. ילדים מבית הספר צוחקים עליו ואומרים לי שהוא נראה כמו המפלצת של פרנקנשטיין בגרסה הומוסקסואלית. אני לא נעלבת מילדים בגילי. אני בוגרת מהם בשני עשורים לפחות. הנה עוד משהו שאתה לא יודע עלי. איבדתי את הבתולים שלי בגיל ארבע עשרה עם בחור מכיתה יא'. הוא גר לא רחוק ממני ושכבנו בחופש הגדול אחרי שחיזרתי אחריו שנה שלמה. לא הייתי מאוהבת בו וזה לא היה בקטע רומנטי למרות שהוא היה יפה תואר ומצחיק, פשוט הבטחתי לעצמי שביום שימלאו לי ארבע עשרה אאבד את בתולי. אני עדיין אני לא מבינה את הסיבה לזה, אבל עכשיו אני מבינה שיחסית לפעם הראשונה, זה היה סקס טוב.
ברנדה ולקס נכנסים לכל הלילה, הטלוויזיה דולקת על ערוץ המוסיקה ושממית נראית משועממת על כיסא הבר מעבר לדלפק. "הנה הגיבור ואהובתו האובדת" אומרת שממית "כפיים לתרגיל ההצלה המושלם, ועכשיו גיבור העל מנשק את אהובתו... קדימה אני רוצה לצלם את הרגע".
לקס לוגר מגלגל עיניים לכיוונה של ברנדה ואומר לשממית "אני מראה לה את המקרר נחזור עוד חצי שעה בערך".
"חצי שעה!" אומרת שממית וטופחת בברכיה. "ממתי אתה מחזיק יותר משלוש דקות? מותק כדאי שתכיני את היד אחרת תצאי מיובשת כמו פרי של ט"ו בשבט".
"סתמי כבר נודניקית" לקס אומר "אני רק יורד למקרר להראות לה אותם וחוזר".
"תהיה עדין" היא מחייכת וחורצת לשון בין שתי אצבעות ידה.
"אתם ביחד?" ברנדה שואלת את לקס כשהם יורדים במדרגות מתכת לעבר המקרר.
"אנחנו מעדיפים לא להגדיר את הקשר" אומר לקס. "שנינו גדלנו בערד, אנחנו גרים דלת מול דלת. ההורים שלנו חברים קרובים.". הוא מוריד שני מעילי דובון ממתלה בסמוך למקרר "תלבשי את זה, הטמפרטורה במקרר היא מינוס תשע עשרה מעלות."
ברנדה לובשת את המעיל ותוחבת את ידיה אל תוך הכיסים. המעיל מחמם ויש בו ריח של גלידה. לקס פותח את דלת המקרר ומסיט את וילון הפלסטיק ומורה לה להיכנס ראשונה, הוא נכנס אחריה ומדליק את האור. המקרר ריק חוץ מערמות של קופסאות קרטון בצדיו. רוח מקפיאה חודרת לברנדה לתוך האוזניים והיא מכסה את ראשה בכובע המעיל. לקס סוגר את הדלת מאחוריהם ומכבה את האור. הוא מתקרב לעברה ואוחז בכתפיה. היא נלחצת לתוך המעיל. "תסכלי קדימה". לקס אומר "עוד כמה שניות את תראי את זה".
ברנדה נושפת אוויר שגם בחושך המוחלט במקרר ניתן לראות אותו מסתלסל כמו רקדנית פלמנקו בשמלה לבנה. "אני רואה משהו" היא אומרת "מה זה. מה אני רואה?"
לקס צוחק ואוחז חזק יותר בכתפיה "את לא מזהה? חשבתי שנפגשתם כבר בעבר, גם אם לא נפגשתם באמת".
ברנדה מתחילה להתנשם בכבדות. כואב לה הראש ואחיזתו של לקס חורצת שקעים בכתפיה. "קשה לי לנשום" היא אומרת " תוציא אותי מכאן".
"תגעי בזה" אומר לקס "ותראי מה יקרה." ברנדה משתחררת מאחיזתו של לקס ופוסעת כמה צעדים קדימה, היא מושיטה יד לעבר מה שנמצא מולה ונוגעת בזה. נשמע קול ריסוק וזה מתנפץ לרסיסים. היא נבהלת ומסתובבת אחורה בריצה. ראשה נחבט בעוצמה במשהו קר וקשה והיא נופלת ומתעלפת.
אתה בטח תלעג לי עכשיו כשאתה כבר יודע בת כמה אני באמת, אבל אלה התובנות שהגעתי אליהן בחיי: לכל דבר צריך להמציא שם, אחרת זה כואב בבטן ומכביד על הלב. כולנו עוטים מסכות, אין טעם לנסות להוציא אותן כי בין מסיכה למסיכה תמיד תמצא עוד מסיכה, ובינה לבין הבאה בתור תמיד תהיה עוד אחת, ככה עד אינסוף. מה עוד למדתי, למדתי שכאשר אתה צעיר המבוגרים סביבך תמיד ישאלו אותך למה אתה לא קורא ספר, אולי תשב ותקרא משהו, וכאשר אתה מתבגר הם באים אליך ואומרים, תהיה אתנו, תאמר משהו, תחייך, תפסיק לקבור את ראשך בספרים כל הזמן. ועוד למדתי שאנחנו מאוד דומים לעכבישים. אנחנו טווים את הקורים שלנו והולכים על פיהם ואולי בעצם אנחנו חיים בתוך חלום או גרוע מזה נמצאים בתוך חלום של מישהו אחר. מה יקרה אם נגלה מי החולם? מה יקרה אם תגלה, שם דבר היקר, שאתה שחקן בתוך החלום שלי, גם אז רק תנסה להצחיק אותי?
מישהו שוטף לברנדה את הפנים ועושה לה אוויר נעים, היא לא מזהה את הריח אבל הוא מזכיר לה ספר ישן ושוקולד של סבתא. זה היית אתה, שם דבר? היא מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת עם כאב ראש מפלח ובחילה קשה ופה יבש. לידה יש בקבוק מים קרירים והיא מכוסה במעיל דובון ירוק, לא זה שלבשה במקרר. היא קמה באיטיות ומקיאה, היא מקנחת את פיה בשרוול המעיל ושותה מהמים ומתיישבת שוב על שמיכת הפליז. התחתונים שלה רטובים והיא קצת רועדת והיא מבינה שהיא רעבה כי ההרים באופק, חומים כמו לחם שזה עתה נאפה, נראים לה ראויים למאכל. היא מקפלת את השמיכה ותוחבת אותה אל תוך התיק. היא שותה שוב מהמים הקרירים ושוטפת את פניה. היא הולכת לאט ובזהירות לעבר תחנת האוטובוס. היא תשב שם ותמתין לקו 390 שייקח אותה לתל אביב , ומשם היא תעלה על אוטובוס נוסף שיסע עד ליוקנעם-עלית. כשהיא תגיע הביתה היא תתקלח ותאכל משהו שאבא שלה הכין, ואחר כך היא תשב על הכיסא השחור המסתובב ותכתוב לך את המכתב הזה.
הנה קטע שם דבר, יום אחד אני אהיה מבוגרת יותר ואעבוד במשרד ממוזג בחברת הייטק מפוארת ובמקום לשלוח מיילים מקצועיים אכתוב סיפורים, כמו זה למשל. ואולי יום אחד אפגוש באדם שיביא אתו חתיכת שמש ואצליח לראות מעבר לקו אופק של הים. הוא יחייך אליי חיוך ביישני ואני אאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה וכשהוא יכתוב לי שיר לא ארדם שלושה ימים רצופים וארצה רק לגעת בו ולהיזכר איך הוא מריח. בטח אפגוש אותו באוטובוס. הוא ילבש ג'ינס קרוע וחולצת טריקו עם המילים HAPPY THOUGHTS כתובים עליו בצבע אדום. הוא יקרא ספר עב כרס וכל הדרך אנסה להבין מה הוא קורא, והוא ישים לב שאני בוהה בו ויפנה את מבטו אלי ויציע לי לשבת לידו, ואני אבוא ואתיישב והוא יספר לי על הספר שהוא קורא ויזמין אותי אליו הביתה לתה או לקפה שאתרשם מאוסף הספרים שלו. בהתחלה אני לא אתאהב בו, כי הוא יסמל משהו לא מוגדר כמו ריחוף בין העשור השני לחייך לבין זה החמישי שיתריס כנגד כל תדמית שאנסה לבנות לעצמי. אבל אחר כך החיוך שלו יתקבע לי בין העיניים ולא אצליח לחשוב על מישהו אחר. הוא יהיה בכל שיר שאשמע, בכל חלום שאחלום, בכל סקס עם מישהו אחר. אני אלחם בו כמו נבלית על. לא אתן לו לחדור לשום חדר בלב שלי. אשרוט אותו, אגרד את פנים שלו עם הציפורניים שלי, אעקור לו את העיניים. אבל הוא יישאר שלם עם אותו חיוך ביישני וחתיכת שמש בכיס. ואז אצטרף אליו והעולם יראה פתאום מקום ראוי להצלה. ושנינו נקפוץ מבניין לבניין כמו גיבורי על משוגעים ונציל נשים בהריון ממגדלים בוערים, ונניח מעילים מחממים על כתפיים של ילדים שרועדים מקור. אבל עד שכל זה יקרה אני שלך שם דבר. כל כולי שלך. אולי היה יותר פשוט אם הייתי כנה, אבל גם אתה, שם דבר היקר, לא היית כן במיוחד. בכל מקרה אני לא מצפה להיות גיבורת על לצידך. אני מוכנה להיות הסיידקיק שלך אם זה כל מה שתציע.
לקס לוגר הוא חרא של בן אדם, אבל אני חושבת שהוא צודק בדבר אחד. הוא צודק בזה שאנשים נפגשים שוב. גם אם אני ואתה לא נפגשנו מעולם, אני רוצה להאמין שניפגש שוב. הסיבה לזה היא שאני אוהבת אותך. החלק הזה בסיפור הוא אמתי. אני יכולה לשחות ארבע בריכות מבלי להוציא את הראש לנשימה, הקאתי פעם אחת על סבא שלי אחרי ששתיתי כוס מלאה של וודקה, החמישה עשר בנובמבר הוא יום ההולדת שלי ולא של אריאלה, אני אלרגית לרוק של כלבים. אני אוהבת אותך. לא שיקרתי על הכול.
כשימלאו לי שמונה עשרה אני מתכוונת לעלות שוב על קו 390 ולנסוע למדבר. אקח איתי ספר ושמיכת פליז ואשב תחת עץ הצאלון ואקרא. אביא איתי גם לוח שחמט ואעמיד את הכלים במקומם, מוכנים למשחק. אני מתכוונת לעשות את זה ביום ההולדת שלי. אהיה שם כל היום.
עכשיו תורך.
נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
לבניין שאני גר בו יש שלוש כניסות. אני גר בכניסה האמצעית, מר גרשון השכן שקורא עיתון כל יום אחר הצהריים בספסל מתחת לבניון גר בכניסה הימנית, אלי חבר שלי גם גר בכניסה הימנית מול המרפאה של רופא השיניים ומעל הדירה שגרים בה מרקו ויעל, הילדים הכי עניים בשכונה. בכניסה השלישית משמאל, בקומה שצריך לרדת מדרגות גרה מכשפה. קוראים לה נינה. היא נמוכה מאוד ולובשת תמיד את אותה השמלה הצהובה המטונפת שבטח פעם הייתה בצבע אחר ונקייה יותר. האף שלה בצורת משולש והעיניים שלה קטנות כמו שני צימוקים ירוקים, אבל הפה שלה גדול ורחב מאוד. כשהיא מחייכת את החיוך המרושע שלה אני מתכווץ בפחד אבל כבר לא בורח הביתה, גם כשאני רואה אותה כמעט בכל בוקר, אוחזת בשקית מלאה באוכל מבושל ומניחה אותה פתוחה על מעקה הבטון מתחת לבניין כדי שהחתולים יאכלו. מבורך אומר שפעם לפני הרבה שנים היו לה שני בנים והיא אכלה אחד מהם אבל השני הצליח לברוח. לפעמים שכל החבורה נמצאת על המגרש אנחנו שרים לה שירים עם מילים גסות והיא מתעצבנת ומקללת. אני אף פעם לא מצליח להבין מה היא אומרת ואפילו פעם אחת ראיתי אותה מדברת לעצמה. מבורך אמר לי שזה הכי מסוכן. וכשאראה אותה בפעם עושה את זה כדאי שאברח מיד, כי זה אחד מהכישופים שלה וזה יגרום לי להיכנס אליה הביתה והיא תאכל אותי.
יום אחד לקראת פורים פגשתי את מרקו בקיוסק של אברהם והוא אמר לי שיש לו שני נפצים. הוא הוציא אותם מהכיס והראה לי. הנפצים היו בצבע אדום עטופים מחומר שנראה כמו נייר לקישוט סוכות וחוט לבן יצא מהם. הוא אמר שאם אני אביא גפרורים הוא יפוצץ אותם ויצא מהם זיקוקים. רצתי הביתה והתגנבתי בשקט למטבח ופילחתי קופסת גפרורים והכנסתי אותה לכיס. אימא שלי נמנמה בסלון מול טלוויזיה דולקת. התקדמתי בשקט לכיוון הדלת ואימא התעוררה ושאלה אותי לאן אני הולך. אמרתי לה שסתם לשחק למטה. "תיקח תפוח מהמקרר" היא אמרה לי "ואל תחזור מאוחר". אמרתי לה שלא בא לי תפוח ויצאתי בריצה מהבית. מרקו חיכה לי בחוץ ואמר "נו הבאת?", הוצאתי מהכיס את קופסת הגפרורים ונתתי לו אותה. הוא אמר לי "יופי בוא אחרי". התגנבנו בשקט אל הצד השני של הבניין כמו שני שודדים והתיישבנו על האדמה מתחת לאיזו מרפסת ומרקו הדליק גפרור וקרב אותו אל הנפץ. הפתיל השמיע קול של תסיסה כמו שפותחים בקבוק של קולה וזרק את נפץ רחוק ונשמע פיצוץ גדול. אזעקה של מכונית הופעלה וכמה ציפורים עפו מאחד העצים. "ואוו", אמרתי והידיים שלי מכסות את האוזניים "איזה פיצוץ!".
רק אחרי ששמענו צרחות וקללות בשפה לא מובנת הבנו שאנחנו יושבים מתחת למרפסת של נינה המכשפה. היא פתחה את דלת המרפסת והמשיכה לקלל ולצרוח. נצמדתי למרקו והוא הביט בריכוז בנקודה לא ברורה באדמה. נינה המכשפה לא הבחינה בשנינו ואחרי כמה שניות נכנסה בחזרה לבית שלה. מרקו אמר שיש לו רעיון. הוא הדליק גפרור נוסף וקרב אותו לנפץ השני ואחרי שהפתיל נדלק זרק אותו אל תוך המרפסת של נינה. נשמע פיצוץ אדיר. יותר חזק פי אלף מהפיצוץ הקודם. קפצתי בבהלה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית והחלקתי ונפלתי, אבל הצלחתי לקום במהירות ורצתי שוב מבלי לעצור עד שהגעתי הביתה, כולי מזיע ועם שפשופים בידיים.
אחרי שהתקלחתי שאלתי את אימא אם נינה באמת מכשפה שאכלה את הילדים שלה והיא אמרה לי שזה סתם שטויות ושאפסיק להאמין לכל מה שמבורך אומר. ואז אמרה לי ללכת למרגלית שגרה בבניין ממול כדי שאחזיר לה איזה סיר שהיא השאילה לנו. לבשתי מעיל ואימא כסתה לי את הראש בכובע של המעיל וירדתי למטה והחזרתי למרגלית את הסיר. רצתי את כל הדרך חזרה וכמעט שכבר נכנסתי אל הכניסה של הבית שלי כשראיתי מולי את נינה המכשפה. היא תפסה לי את היד ויצא ממנה ריח של עוגיות חמאה ושתן ואמרה לי "למה זרקת פיצוצים בתוך הבית שלי?" ואמרתי לה שזה לא אני שזה מרקו. והיא אמרה לי "אה זה מרקו? זה אתה, אותך אני ראיתי" ונתנה לי סטירה חזקה לתוך הפנים שלי ואמרה שבפעם הבאה שזה יקרה היא תזמין משטרה. בכיתי אבל לא מהסטירה, בכיתי מזה שחטפתי על משהו שלא אני עשיתי. חיכיתי כמה דקות כדי שהדמעות יתייבשו ועליתי הביתה. למחרת מבורך אמר לי שאני אגיד תודה על זה שהיא לא גררה אותי אליה הביתה ואכלה אותי.
עברו כמה ימים וחג פסח התקרב ונהיה יותר חם וירדתי מהבית עם כדור. נינה המכשפה חזרה מהמכולת עם סל מלא בדברים. היא הסתכלה עלי ואמרה לי "ילד בוא לכאן". קפאתי במקום ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. "אמרתי לך שתבוא לא?" ואני, רועד, הצלחתי רק לומר: "מה? מה את רוצה?" היא הוציאה בקבוק קולה גדול מהסל שלה ואמרה לי "תפתח לי את זה אני לא מצליח". לקחתי את הבקבוק וניסיתי לסבוב את הפקק אבל לא הצלחתי. ניסיתי חזק , בכל הכוח אבל הפקק לא הסתובב אפילו בטיפה. "נו ילד" נינה אמרה לי "אין לך אוכל בבית?" לקחתי את הבקבוק אל הפה שלי וניסיתי לפתוח אותו בעזרת השיניים ואחרי כמה שניות הוא נפתח, זה הכאיב לי אבל לא היה לי אכפת. היא חייכה והפה של נפתח ואמרה "הוו אתה כן ילד גדול." היו חסרות לה מלא שינים ואלה שנותרו היו שחורות וגדולות. החזרתי לה את הבקבוק והיא אמרה, "בוא אלי לבית אני אתן לך סוכריות". עשיתי כמה צעדים לאחור והחוורתי והידיים שלי התכווצו לאגרופים ואמרתי "לא לא, אני לא רוצה סוכריות". היא צחקה והעיניים שלה נראו קטנות יותר, כאילו לא היו קיימות מעולם ולקחה את הסל שלה וירדה במדרגות ונכנסה לבית שלה. אחרי כמה דקות היא יצאה משם עם שקית מלאה בסוכריות טופי ואמרה לי "קח את זה, תאכל את הכול אתה, אל תיתן לאף אחד".
לקחתי את השקית ורצתי משם מבלי לומר לה תודה. בגן השעשועים ליד מגלשת האבן מבורך, יונתן ואלי שיחקו בגולות. כשמבורך הבחין בשקית ביד שלי הוא אמר "מה זה? מי הביא לך כל כך הרבה סוכריות?" אמרתי לו שזו נינה והוא אמר "אל תאכל אותן, הן רעילות על בטוח" ויונתן שהיה בכיתה ה' ויותר חכם מכולנו אמר שיש לו שיטה מצוינת לגלות אם סוכריה היא רעילה או לא. הוא לקח מקל קטן שהיה מונח על הקרקע ושייף אותו לצורת שפיץ בעזרת המעקה של ארגז החול. אחר כך לקח ממני את השקית ושפך את כל הסוכריות על הארץ. כולנו הבטנו בסוכריות כאילו מדובר ביצור מסוכן שנחת מהשמיים ועלול לתקוף אותנו. יונתן אמר "אני אנסה להכניס את השפיץ לתוך הסוכריות, אם זה יצליח להיכנס אז הסוכריות בסדר ואם לא אז הן רעילות". בלעתי את הרוק שלי בציפייה ואלי אמר שהן בטוח מורעלות, ומבורך הסכים והוסיף שבטח ככה נינה המכשפה רוצה להתנקם בי בגלל שזרקתי נפץ לתוך הבית שלה. יונתן תחב את השפיץ של המקל לתוך אחת הסוכריות וזה לא הצליח לחדור לתוכו, ככה היה גם עם הסוכרייה השנייה והשלישית.
"הן רעילות" אמר יונתן "צריך לזרוק אותן".
התעצבתי מאוד ואספתי את הסוכריות לתוך השקית כמי שקיבל עונש כבד מהמורה מרים. המורה הכי רעה בבית הספר. אחר כך נפרדתי מהם והלכתי עם השקית לכיוון הבית. ליד הכניסה יש פח אשפה ירוק ופתחתי אותו לאט ועמדתי לזרוק את השקית כשמישהו מאחורי אמר "ילד למה אתה זורק את הסוכריות לפח?" זה היה איש שמן עם כיפה גדולה וציציות שהשתלשלו לו מהמכנסיים. "הן רעילות" אמרתי לו "נינה המכשפה הביאה לי אותן" האיש טלטל את הראש שלו לצדדים ואמר "איזה שטויות ילד , באמת שטויות. תביא לי אותן אם אתה לא רוצה, אני אקח אותן לבית הכנסת". מסרתי לו את השקית והוא אמר, בוחן את הסוכריות "הן טובות, חבל עליהן" הוא הלך משם ואני חזרתי, עדיין עצוב, הביתה.
כעבור כמה שבועות בליל הסדר סיפרתי לסבתא את כל מה שקרה לי עם נינה המכשפה והסוכריות הרעילות והאיש השמן עם הכיפה, והיא אמרה לי שהיא חושבת שפגשתי את אליהו הנביא.
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
"לפתע זקף ראש והביט בנו, העומדים סביבו, בת שחוק עלתה על שפתיו, מן חיוך של תימהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. "יש לי ילד סַבּרֶה" הוא אמר "סבּרה כמה אלה" והוא הורה על כמה מאתנו. "הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם. הוא לא ידע שום שפה מחוץ לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם. פה בארץ זה מקום טוב בשביל ילדים לגדול. יוצאים יפים יותר, בריאים יותר, חזקים. לילד שלי אני לא אקרא את השמות המחורבנים האלה מחוץ-לארץ, לופו, שמופו, ברקו, שמרקו. אני אתן לו שם של סבּרה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סברה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת. שהוא לא יהיה חרא כמו שאני."
מתוך 'התגנבות יחידים' (עמ' 596).
מאת יהושע קנז (2 במרץ 1937 – 12 באוקטובר 2020)
נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים
