בשיעורי ספרות תמיד הייתי מרפרף בחוברת היצירות."הזמן קצר והמלאכה מרובה",ואי אפשר ללמוד את כל החוברת.בגלל זה הייתי עובר על החוברת,אולי אמצא שיר או סיפור שאוהב.ולפעמים הייתי נתקל בנתן זך.נתן זך לא נמצא בתוכנית הלימודים שלי,אבל הכרתי את השירים שלו.תמיד השירים שלו היו נראים כתעלומות,חידות בלשיות שצריך איזה שרלוק הולמס שיעזור לפצח אותם.בעיקר כי הוא אוהב להשתעשע עם הקוראים.וכשקראתי את "נופל מחוץ לזמן",נזכרתי בשיר של נתן זך.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.
גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.
אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.
מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.
אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.
השיר הוא שיר על אובדן.בגלל שזה לא שיעור ספרות,לא אכביר במילים ואתחיל לנתח את היצירה.אבל רק אומר כמה מילים-השיר לכאורה נראה לא ברור,אבל אפשר לראות שמדובר בשיר על אובדן,ואפשר גם לראות שהשיר בנוי מקולאז' של רגעים שמתחברים יחדיו לחוויה אחת גדולה.
כתבתי פעם שאני לא קורא בדרך כלל ספרות ישראלית.לא בגלל שאני חושב שהיא פחות איכותית.פשוט יותר קשה לי להתחבר לספרות ישראלית.אבל בפעם האחרונה שהייתי בספרייה החלטתי "טוב,עכשיו אני אקח ספר ישראלי".ובמחשבה מיידית פניתי לגרוסמן.ראיתי את "עיין ערך אהבה",צמוד לו את "אישה בורחת מבשורה" וגם את "מישהו לרוץ איתו".כולם ספרים ששמעתי עליהם והכרתי.רציתי משהו אחר,לא ספר רציני לגרוסמן הראשון שאני אקרא.אז בחרתי ב"נופל מחוץ לזמן".
"נופל מחוץ לזמן" הוא ספר.בערך.אני אפילו לא סגור על זה.כל הספר כתוב בצורה שירית,לירית ופיוטית,ככה שאפשר להגיד שמדובר בקובץ שירים עם קשר עלילתי ביניהם.היו רגעים שעצרתי וקראתי שוב פעם,רק כדי להתפעל מחדש מהכתיבה.
איש קם בזמן ארוחת הערב עם אשתו,ומחליט ללכת לחפש את בנו שנהרג לפני חמש שנים.הוא מחליט ללכת ל"שם".לא ידוע מה זה "שם",אני שיערתי שמדובר בארץ המתים.גרוסמן טווה סיפורים קטנים לסיפור אחד גדול.קובץ אנשים-יולדת,סנדלר,דוכס,רושם קורות העיר ועוד- מתאספים יחדיו ומתחילים ללכת לאט לאט ל"שם".המשותף לכולם הוא שכולם איבדו ילד או ילדה.מעל האנשים מרחפת מין אש,גחלים שזכו לכינוי "היוקד".חשבתי שזו דרכו של גרוסמן להתייחס לעניין השכחה."אש השכחה" שמאיימת לכלות את זיכרון האהובים שמתו.
האנשים השונים בספר מייצגים את הגישות השונות להתמודדות עם האבל.יש את האיש שלא מוותר.האיש שרוצה להחזיר את בנו מתהום הנשייה.יש את הסנדלר שאיבד את ילדתו,והופך לכועס ורגזן על העולם שגזל ממנו את ילדתו.יש את האישה עם הרשתות,שבוכה על כל לילה לירח על מות בנה.מתוארת גם השפעת השכול על הזוגיות-האיש והאישה מרגישים זרים זה לזה,ואומרים ש"מאז" הכול לא אותו דבר.
אף פעם לא נתקלתי בשכול בצורתו הגולמית והכואבת.רק ביום הזיכרון כשהקריאו קטעים של אימהות כואבות על מות בנם.גרוסמן מציב מראה בפנינו,ונותן לנו לראות את השכול על כל גווניו,ובעיקר את העובדה שבכולנו נגע השכול,בצורה כזו או אחרת.
הסיפור הזכיר לי את אורפיאוס ואורידיקה,בגרסה המודרנית.גם אורפיאוס רצה להגיע ל"שם" כדי להציל את אהובתו.ובשני המקרים,האנשים הבינו שאת המת אי אפשר להחזיר.
העוצמה של הספר מתעצמת במחשבה שגם בנו של גרוסמן נהרג במלחמת לבנון השנייה,ואולי הספר נכתב כמין תרפיה.


















