"גילוי נאות" - עד היום לא קראתי את גרוסמן, כי כמו שפעם אמר עמוס עוז בראיון אתו: "קריאה בספר זה סוג של התאהבות. של כימייה. או שיש או שאין". הוא דייק יותר במילים שלו אבל זו הייתה הכוונה, ואני לא התאהבתי מה לעשות ... וכשקיבלתי את הספר הזה לפני שנים עם המלצה חמה ודוחקת שדווקא הוא זה שישבור אצלי את הווטו, לא התרצתי והמשכתי והנחתי לו להמתין על המדף עוד שנים ארוכות עד שהגיע זמנו.
צריכים היו להתקיים שלושה תנאים עבורי כנראה – הראשון -"סטייט אוף מיינד"- הלך הרוח המתאים, השני-"אקלים"- רקע, זמן מתאים, סביבה, מקום ...ולבסוף "טריגר"– מניע, גורם, מזנק. כשכל התנאים הנדרשים התקיימו, שלפתי את הספר מנבכיי הספרייה שלי, והתחלתי לקרוא בו, ודי מהר, אפשר לומר כבר ביום הראשון, הגעתי ללב ליבו, כיאה למי שביקשה להצדיק את כל הסופרלטיבים שנאמרו עליו.
אז מה בדיוק קורה כאן ברומן המכתבים הזה של גרוסמן ?
גבר רואה אישה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?). הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם .כל אחד עם בן זוגו וילדו. הוא בעצם מציע נתינה של משהו יקר מאוד, הכי יקר. סוד או חולשה או בקשה מופרכת לגמרי. שכל אחד יפקיד בידיו של האחר . כשני זרים . ("מה יותר מושך ומטריף מזה ?"כך הוא טוען ).
"אל תשכחי שגם המציאות היא בסופו של דבר רק צירוף מקרים רגעי אחד על פני כדור ענק שכולו רוחש אפשרויות שלא יתממשו לעולם" הוא מסביר לה כבר בהתחלה ומוסיף "ושכל אחת מהאפשרויות האלה הייתה יכולה לספר לנו סיפור אחר לגמרי על עצמנו ... לנגן אותנו אחרת ... אז למה שלא נבוא זה אל זה מהמקומות הכי לא צפויים, מהצד האפל של המוח ? ", והוא עומד על כך שהקשר יתקיים ביניהם אך ורק באמצעות מילים כתובות. קשר נטול מפגשים .
מסקרן? מאוד !
מפתיע ? עוד יותר !
ומי שיצליח לקרוא את הרומן הזה בנשימה אחת מובטחת לו התעלות נפש אמיתית. אבל זה יקרה רק לקוראים המוכנים ללוות את החוויה התוך-גופית הזו ללא מורא, עם סקרנות גדולה לגעת עמוק אבל ממש עמוק בבפנוכו .
הכתיבה מסחררת שונה ומאתגרת. אמרו לי כבר שככה גרוסמן כותב. היא מלבה יצרים מבלי לגעת. רוח נוגעת ברוח. בלי ידיים רגליים וכל מה שיש לאדם באמצע. וככזו היא מצליחה גם בלי הגוף להפיק קולות של עונג אחר. קולות של הנפש .
האומנם זה עונג אחר ? הרי נאמר כבר שגוף ונפש אחד הם, אז היכן אם כך השוני ?
במהלך הקריאה עמדו לנגד עיני שני ציורים מוכרים שלגמרי תאמו את האווירה שבספר- האחד- קטע מהפרסקו "בריאת האדם" של הצייר מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, מסירת ניצוץ החיים לאדם, מאצבע "אלוהים", הציור של הידיים הנשלחות והכמעט נוגעות, והשני – "החיבוק" של אגון שילה– שני גופות סעורים שעולם ומלואו מתרחש ביניהם ובין הסדינים, בדומה לאותו עולם סעור הנתון במרחק הנגיעה הבלתי מושג בציור של מיכלאנג'לו .
השאיפה לגעת עמוק ולהיות מובן היא תמציתו של הרומן הקסום הזה. רומן על שני אנשים שכותבים את עצמם, ושואפים להיות "כל מי שמבטך יראה בי". לגלות את ה"עצמי" באחר על ידי האחר, באישורו אותם, ובהשתקפותם בו ואולי גם בהתאחדותם אתו. החיפוש הקמאי לנפש תאומה .
מבחינתי גרוסמן הגיע כאן לפסגה . אז נגיד שהתאהבתי .
ואגב כותרת הרומן "שתהיי לי סכין", לקוחה מילה במילה מחלופת המכתבים של הסופר פרנץ קפקא עם אהובתו מילנה יסנסקה. (יצא גם ספר כזה). "אהבה היא שאת לי הסכין שבה אני נובר בתוכי " זה הציטוט וממנו גרוסמן שאל את השם, ואולי גם את הקו המנחה שהופך את עצם ההתכתבות, לסימן הבולט ביותר של אי-מושגות ....של החיפוש הסזיפי לאחדות. זה שמעלה את הנפש ומוריד אותה הלוך ושוב ומייעד אותה לעבודה קשה ואין סופית כשהשאיפה היא להגיע בסוף למעין קתרזיס .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
