1. ספר השדים של סבתא - יעל קוריצוק

ממליצה בחום על הספר "השדים של סבתא"
הורים אוהבים את הנכדים שלהם יותר מאשר את הילדים שלהם.

מיכל גלעדי נולדה לתוך משפחה המונה חמישה ילדים. מיכל היתה הבת השניה.
הוריה, משה ושרה, עלו מתימן עוד לפני שהיא נולדה והתגוררו בבית אבן קטן בפתח תקווה.
אביה שהיה חייט מוכשר במקצועו, הפך בארץ ישראל לאורז הדרים בפרדס בפתח תקווה ועבד בחריצות ופרנס את משפחתו בכבוד.
כבר מגיל צעיר, מיכל עזרה לאמה בבית וגם הצטרפה לאחותה הבכורה לאה ולאביה בעבודתו בפרדס כדי למיין יחד איתו את התפוזים. מיכל היתה ילדה מיוחדת ומאד רוחנית והיא ראתה בדמיונה רוחות ושדים שליוו את צעדיה, מה שגרם לאמה לחשוב שהילדה השתגעה והיא גם ככה הוציאה אותה מדעתה כי היא היתה ילדה שהכל נפל לה מהידיים והכל קרה לה.

ילדותה של מיכל עברה עליה במלחמת הישרדות בתקופה בה הבריטים שלטו בארץ והערבים רק חיפשו סיבות להתפרע וללבות את היצרים.
כל חייה רודפים אותה שדים שמסעירים את רוחה ולא נותנים לה טיפת שלווה ונחת.
כשמיכל היתה בת עשרים ושלוש הוריה ובני משפחתה פחדו שהיא תישאר רווקה זקנה והיו נחושים לחתן אותה כמה שיותר מהר.
מיכל אמנם לא היתה בוגרת בית ספר אבל היא היתה מומחית בניהול משק הבית והיה לה מוסר עבודה גבוה, בישוליה המופלאים וחריצותה היו אבן היסוד באישיותה המיוחדת אבל האם תצליח מיכל למצוא את האביר שלה ולהקים איתו בית בישראל?

עלילת הספר מתוארת דרך עיניה של הנכדה יעלי ששומעת את סיפור חייה של סבתה מיכל.
בשפה יפה והומוריסטית מתארת הסופרת והמתרגמת יעל קריצוק את חייה של סבתא שלה מיכל בתקופה של טרום הקמת מדינת ישראל.
העלילה נעה בין הפרעות והדרמות של אותה תקופה לבין החיים בבית משפחת גלעדי.
זהו ספר ארץ ישראלי עם ניחוח משעשע כשברקע מככבים המטעמים התימנים, ההלכות, המסורת והאמונות הטפלות.
אהבתי מאד את דמותה של מיכל שהיתה אישה חזקה ודומיננטית, טמפרמנטית, ביקורתית, מצחיקה, מיוחדת ונוגעת ללב.
"השדים של סבתא" זהו ספר שלא כדאי לפספס

נכתב לפני 4 שנים ו-11 חודשים

2.

נכתב לפני 5 שנים

3. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2017

30.4.2017
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2017

הערב בשעה 20:00 תשמע צפירת דומיה, ויחלו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכל רחבי הארץ.
מדינת ישראל מרכינה ראש, ומתייחדת עם זכר 23,544 הנופלים.

בזמן שאני כותבת מתנגן לו השיר:
"תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות".......
איך אפשר לעצור את הדמעות? את הכאב והזיכרון? אין לנו גם עולם אחר לחיות.
זוהי מדינתנו ועליה נמשיך להילחם כדי לחיות בה, ולכן אנו משלמים מחיר יקר וכבד. אין לנו ארץ אחרת.
החל מערב יום הזיכרון אנו משתתפים בטקסי הזיכרון. זה לא היום היחיד שמזכיר לנו אותך. אנו זוכרים אותך בכל יום, החוסר מורגש. אנו נזכרים בך ובאבא שנקבר בערב ראש השנה לפני שנתיים וחצי.
אח יקר, כמה אתם חסרים לנו, איני יכולה לתאר זאת במילים. הגעגועים סוחטים אותי, החגים הורסים אותי, אהבתי את החגים שאבא יושב בראש השולחן ואתה לצידו. מאז שאתם לא איתנו אני לא אוהבת חגים, נשארו רק זיכרונות עצובים, ועם הזיכרונות צריך להמשיך לחיות. הזיכרונות ממך מעטים היית בן 17 ושמונה חודשים שהתגייסת לצה"ל, ורצית לשרת את המדינה. השרות היה קצר מאוד בסך הכל 20 יום בצה"ל שהסתיימו באסון, ומוות מיותר לחלוטין שהותירו לנו כאב וצער לכל חיינו. במשפט אחד – המשפחה נהרסה.
איני יודעת כיצד אשרד את יום הזיכרון. משנה לשנה זה נעשה קשה יותר, כואב יותר, אני מרגישה מועקה ועצב שמחלחלים לתוך גופי. אני חיה בפחדים אין סופיים שמשתלטים עלי ללא יכולת לעצור בעדם. אני עומדת מול קברך קפואה כאילו רגלי הצמיחו שורשים ואיני יכולה לזוז. אני נושאת תפילה שאוכל לעמוד איתנה מול קברך עד סוף הטקס, חוזרת ולוחשת לעצמי לא להישבר ולא או למעוד. אמא ואחיותיי באותה תחושה אני רואה זאת על פניהם, אנו לא מדברות ליד אמא, המבטים שלנו והעיניים שלנו אומרות הכל. זכורים לי ימי הזיכרון שאבא היה מגיע איתנו עומד ומתפלל בזמן הקדיש כולם היו עונים אמן. אבא לימד אותנו את סדר התפילה, וכך אנו נוהגות מיום שאבא איננו. אבא היה שבור מיום שנהרגת ועד יום מותו, אבא היה המשענת שלנו, היום אנו נשענות אחת על השניה.
ישנם ימים ללא מרגוע בהם איני מוצאת נחמה. יש ימים שמתחילים בבכי ומסתיימים בבכי על כרית השינה. לילות שאני מחפשת תשובות לשאלות ואיני מוצאת מענה, נסתרות דרכי האל. אני כואבת ומצטערת שמעולם לא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך, למרות שאני יודעת בוודאות שהרגשת את אהבתי אליך, הרי מעולם לא רבנו או צעקנו אחד על השניה תמיד שררה בינינו ובין אחיותיי אהבה ודאגה. אני זוכרת משפט שאמרת לנו-אחיותייך, אני אחיכם ותמיד אשמור עליכם. אני בטוחה שאתה שומר על כולנו מלמעלה. מי ידע שזה יהיה גורלך, ולכן אני אומרת אל תחמיצו את אהבתכם – אין לדעת מה יהיה מחר.

ברגע הנקישה בדלת חייהם של אחים שכולים משתנים ללא הכר. ההורים שקועים באובדן ובכאב, ואנו גדלים בבית עצוב. איני מאשימה את הורי, ההפיך אני לקחתי שליטה מלאה על הבית מחוסר ברירה בגלל מצבם של הורי. הצטערתי שאנשים ומשפחה אמרו לי את הבכורה את צריכה לשמור על ההורים והאחים, אף אחד לא חשב לרגע שגם אני איבדתי אח, גם לי יש לב, גם לי כואב ובטח לא פחות.
ישנם דברים שאתה עובר במשך חייך, ושלעולם אין להם מרפה.

שום דבר לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה לאחר הנקישה בדלת.

לנצח אחי אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף אתה יודע....

אחותך, חנה

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

4. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2016

מחר בשעה 20:00 תישמע צפירת דומיה יחלו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכל רחבי הארץ.
מדינת ישראל מתייחדת עם זכר נופליה.
כל משפחה עם כאבה האישי, משפחות שכולות, אלמנות ויתומים.
השנה כמו בכל שנה אנו משתתפים בטקסים לזכרך.
כל שנה ביום הזיכרון כשאני עומדת מול קברך בהר הרצל אני מרגישה את אותן תחושות. אני עומדת קפואה, חנוקה וכואבת. פוחדת לבכות או לעשות דבר מה לא נכון מחשש שלאמא זה יזיק. ועל כן, אני עומדת כאילו כפות רגלי הצמיחו שורשים, ואיני יכולה לזוז, גופי רועד ואין לי שליטה. אני פוחדת מהמוני האנשים, אני פוחדת מזעקות השבר והבכי שנשמעים. הייתי מעדיפה להיות לבד מולך, אך ביום הזיכרון זה בלתי אפשרי.
בשעה 11:00 נשמעת צפירת דומיה, ולאחר מכן הטקס הממלכתי. בסוף הטקס נשמעים מטחי ירי, אני עוצמת את עיני ואוטמת את אוזניי. כל מטח שנורה כאילו נורה לתוך גופי. בסיום הטקס אני מנסה למצוא את דרכי החוצה מבין ההמונים, וכמה שיותר מהר. ברגע שאני מוצאת את עצמי מחוץ להר הרצל פורצות הדמעות. כל שנה אני עוברת את אותן תחושות.
זכורים לי השנים בהם אבא היה איתנו. אבא היה עומד ומתפלל וברגע שהיה מגיע לתפילת ה"קדיש" כל הציבור היה עונה אמן. אבא לימד אותנו את סדרי התפילה, וכך אני ואחיותיי נוהגות להתפלל ליד קברך.
אני מדפדפת במחברת שבה אני כותבת כל שנה ביום הזיכרון, ואני מגלה על עצמי שבשנים האחרונות כתבתי לא מעט מנסתרי ליבי.
אני זוכרת ימים מעטים לאחר שסיימנו את השבעה התקשרו אלינו מהמשרד בהר הרצל, וביקשו שנגיע להר הרצל על מנת לקבל את חפצייך, (כך היה נהוג בשנת 1980). אני עניתי לשיחת הטלפון, והחלטתי לא ליידע את ההורים, רציתי לחסוך מהם כאב נוסף. למחרת הגעתי להר הרצל. בחדר נכחו שלוש חיילות ומנהל המשרד. ישבתי מכווצת ורועדת חשבתי שאני גיבורה. לאחר מספר דקות הגיע הקיטבג ששמך ומספר האישי שלך רשום עליו. לאט לאט הוצאו חפצייך מהקיטבג והונחו על השולחן. מדים שעדיין לא הספקת ללבוש, בגדים מלוכלכים אחרי אימון, ארנק, שעון היד היה מרוסק והשעה נעמדה על 13:00 השעה בה נהרגת, מבין החפצים בצבצה מעטפה שלפתי אותה, זה היה המכתב האחרון שכתבת כמה שעות לפני שנהרגת, ולא הספקת לשלוח. ביד רועדת חתמתי על המסמכים. החפצים הוחזרו לקיטבג, והקיטבג נמסר לי. הנחתי אותו על כתפי, וכל הדרך לתחנת האוטובוס לא הפסקתי לבכות. ישבתי באוטובוס כשהקיטבג מונח על ברכיי ואני חובקת אותו כאילו מישהו עומד לחטוף אותו ממני והדמעות זולגות. נוסעי האוטובוס הביטו עלי ולא הבינו מה גורם לבחורה צעירה לבכות. כשהגעתי הביתה אף אחד לא היה, ולכן הסתרתי את הקיטבג מאחורי הווילון בחדרנו. לאחר יומיים סיפרתי לאבא. הורינו החליטו שהם רוצים לראות את החפצים, הוצאנו את החפצים ובכינו. אמא החליטה שאת הכביסה המלוכלכת היא לא מכבסת מכיוון שנשאר בו הריח שלך. במשך שבועיים אמא הסתובבה עם בגדייך והריחה אותך. את שאר החפצים סידרנו בארון. עוד זיכרון שלא ניתן לשכוח.
למעלה משני עשורים אני רוצה לסגור מעגל. חיפשתי בכל מיני דרכים את החייל שהרג אותך, הייתי מאוד סקרנית לראות אותו, ולדבר איתו. פניתי לעורך דין שטיפל בתיק, נכתבו מכתבים לגורמים צבאיים, הצבא סירב למסור פרטים. ידעתי רק את שמו הפרטי ושם משפחתו, כמו כן, ידעתי את מספרו האישי בצה"ל. החלטתי לפנות לתקשורת. לאחר פגישה עם איש תקשורת החלטתי לוותר, ולא בגללי, פחדתי שאמא תשמע או תראה את השידור בטלויזיה וזה ימוטט אותה לגמרי. פניתי לחוקר פרטי, לאחר שמסרתי את המידע שבידי קיבלתי הצעת מחיר גבוהה מאוד, אך לא זאת היתה הבעיה. חברים טובים נתנו לי עצות טובות. שום דבר טוב לא יצא מזה אם אגלה מי הרג אותך. יתכן ואגלה שהוא אדם חסר רגש אנושי, ואינו חושב על המשפחה שהרס. יתכן ואגלה שהוא מתייסר וכואב, ויתכן שגם אינו בין החיים. בכל מקרה הדבר הזה לא יחזיר אותך אלינו, אלא רק יוסיף לנו צער וכאב נוסף. לכן ויתרתי.
אבא שבשמים אומר לנו
אנוכי אסתיר פני ביום ההוא
אבל רבי נחמן אומר:
ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה
בוודאי גם שם נמצא השם יתברך
גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך
אני עומד
הפסוק הזה חרוט בראשי למרות הדברים הקשים שהאדם עובר, עדיין ממשיכים הלאה. החיים יותר חזקים מאיתנו.
שבועיים לפני ערב פסח, גיסי היקר יהודה הודיע לנו על פרוכת שהזמין לארון הקודש בבית הכנסת, ובה רקומים שמך ושם אבא. הופתענו והתרגשנו. זאת היתה בשורה מלווה בעצב ובשמחה. הפרוכת נתלתה בבוקר ערב פסח. כל הכבוד לגיסנו יהודה על עצם המחשבה והרעיון להנצחה.
מיום שנהרגת המון שאלות נשארו ללא פתרון. כשאבא נפטר נוספו לי עוד שאלות רבות שאין עליהן מענה. נסתרות הן דרכי האל לעולם לא נבין ולא נדע
ישנם ימים ללא מרגוע, וימים ללא נחמה. ככל שהשנים חולפות זה נעשה קשה יותר. החיסרון מורגש כל יום, ובמיוחד בחגים, בשבתות ובאירועים, מה שנותר לנו רק זיכרונות.
אח יקר, אתה ואבא כל כך חסרים לי. תמונותיכם מונחות בביתי, ובכל יום אני רואה אותכם ומדברת איתכם. תמיד תישאר לכם פינה בליבי.

שום דבר לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה לאחר הנקישה בדלת.

ביום שאפסיק להיזכר בך ובאבא ולחשוב עליכם זה יהיה יומי האחרון.
יהי זכרך ברוך.



אחותך חנה

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

5. הוספת ספר למאגר הספרים בסימניה

אודה לכם אם תוסיפו למאגר הספרים את הספר "במחול תרבות המגרב" של אבי אסולין.
ספר מקסים, מהנה, כתיבה יפה וזומרת, סאגה משפחתית עוצרת נשימה.
ממליצה בחום

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

6. ספר שאינו מופיע באתר

לפני יומיים התחלתי לקרוא את ספרו של חיים גרינפלד "חיים בכיוון אחד".
כתוב בשפרה יפה ברורה זורמת וקלילה.
הסיפור עצמו אינו קל, אורי גבר צעיר מגלה יום אחד שהוא לוקה בלוקמיה בדם סוג קטלני חייו משתנים מקצה לקצה.
נסיעות להשתלמת מח עצם, כאב, חרדות, דיכאון - הם רק חלק זעיר ממה שמצפה לאןרי ולחברתו עפרה,
למרות הסיפור העצוב הספר זורם.
ממליצה בחום.
בנוסף ברצוני לציין שישנם ספרים מדהימים שקראתי ואינם מופיעים באתר, אין לי מושג מאיזו סיבה,ישנם ספרים חדשים וספרים שיצאו לא מזמן לאור,אם הספרים היו ישנים מאוד הייתי מבינה, חבל מאוד.

נכתב לפני 10 שנים

7. ספר שאינו מופיע באתר

לפני יומיים התחלתי לקרוא את ספרו של חיים גרינפלד "חיים בכיוון אחד".
כתוב בשפה יפה ברורה זורמת וקלילה.
הסיפור עצמו אינו קל, אורי גבר צעיר מגלה יום אחד שהוא לוקה בלוקמיה בדם סוג קטלני חייו משתנים מקצה לקצה.
נסיעות להשתלת מח עצם, כאב, חרדות, דיכאון - הם רק חלק זעיר ממה שמצפה לאורי ולחברתו עפרה.
למרות הסיפור העצוב הספר זורם.
ממליצה בחום.
בנוסף ברצוני לציין שישנם ספרים מדהימים שקראתי ואינם מופיעים באתר, אין לי מושג מאיזו סיבה,ישנם ספרים חדשים וספרים שיצאו לא מזמן לאור,אם הספרים היו ישנים מאוד הייתי מבינה, חבל מאוד.

נכתב לפני 10 שנים

8. דודה חנה השמנה

חברים,מחפשת בנרות את ספרו של חנן בן חורין "דודה חנה השמנה" הספר יצא לאור בשנת 1978.אם למישהו יש את הספר ומוכן למכור לי אותו אשמח מאוד.
תודה.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

9. התמונות שעל הקיר

כמידי שבוע אני נכנסת לחנות סטימצקי. לפני כשבויים קלטה עיני ספר "התמונות שעל הקיר" של הסופרת ציונית פתאל - קופרווסר מיד נמשכתי לספר הזה.
עוד באותו יום התחלתי לקרוא אותו. בתוך יומיים סיימתי אותו.
ספר נפלא, כתוב יפה, מרגש, מדהים. מאז הספר עובר במשפחתנו מיד ליד, כל מי שקרא את הספר התפעל ממנו.
מספר פעמים ניסיתי להשיג את הטלפון של הסופרת ולשבח אותה על כתיבתה, אך לא מצאתי דבר. כולי תקווה שציונית נכנסת לסימניה ואולי היא תראה את התגובות לספרה. בעיתון החג התפרסמה כתבה על הסופרת ועל ספרה.
ציונית פתאל - קופרווסר - כל הכבוד, יישר כח - מחכה לספר הבא שלך בציפייה גדולה

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים