פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 291 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים סיפור ללא שם (אוף) פרק 3 אור
היי, פרק שלישי ועדיין לסיפור אין שם.
בכל אופן, הפרק שלפניכם גרוע.
ראו הוזהרתם. אני מבטיח שבעוד כמה פרקים זה יתחיל להיות מעניין.
אני מתעוררת חמש דקות לפני שאנחנו מגיעים לאחוזה של הרולד.
וכשאני אומרת אחוזה, אני מתכוונת לזה.
האחוזה ענקית, בצבע לבן, ושני צריחים בצדדיה.
שער זהב בגובה ארבעה מטרים ניצב בכניסה, וחומת לבנים מקיפה את השטח.
דשאים מוריקים ומזרקות, שלא פועלים כרגע, עומדים במרפסת.
לא ניכר לעין שמשהו פגע באחוזה הענקית שלו במהלך הסופה.
אבא מחנה את המכונית בחנייה.
הוא פותח את הדלת, ומשב רוח קפוא נכנס למכונית.
אני שומעת את צליל העפר הגרוס מתחת לרגליו, ואת תא המטען נפתח. הוא מוציא משם כמה מטריות, שם אחת בידיי, אחת בידי רוי ואחת בידי אמא.
אנחנו יוצאים החוצה, והרוח מנערת אותי ממקום למקום, וגשם מצליף בעוצמה בפניי.
אני יורקת מים, ומעלה את כובע המעיל לראשי, לוקחת את התרמיל שארזתי.
השער הזהוב נפתח אוטומטית, ואת הדרך עד לכניסה אני מעבירה בריצה נגד הרוח.
אני פותחת את דלת המהגוני החומה בלי לנקוש על הדלת, וחום ממלא אותי מכל עבר.
"כמדומני שהגיעו האורחים," אני שומעת את קולו היהיר של הרולד. "אליוט, תקבל את פניהם."
אליוט מופיע מולי. כל פניו כעת הן חצ'קונים, ושיערו החום המטולטל נח על עורפו.
הוא מסמיק. "הממ, היי, אדיסון." הוא אומר, ואני בטוחה שהוא נזכר בפעם האחרונה שנפגשנו.
אביו ניסה לשכנע אותנו להתנשק, בטענה שזה "ישבור בינינו את הקרח".
"היי, אליוט." אני אומרת בקור רוח, מסתכלת עליו מלמעלה, ולא באופן מטאפורי, אלא באמת מסתכלת עליו מלמעלה. אני גבוהה ממנו בכמה קומות, למרות שהוא במידה ממוצעת למדי- אני פשוט מעוותת לחלוטין.
כמה שניות מביכות שוררות בינינו, עד שהדלת נפתחת ושאר המשפחה שלי מגיעה.
אמא שלי תופסת את אליוט ונושקת בשפתיה מלאות הגשם בלחיו.
אליוט נרתע, אבל לא אומר כלום.
אבא תופך לו על הגב בחיוך מאולץ, ונעלם.
אליוט מזמין אותי לחדר האורחים, ורוי מסתרך אחרינו. אנחנו עוברים במסדרון עם שטיחי קיר אדומים, ואז אנחנו נכנסים לחדר עצום בצבע שמנת, מלא בשולחנות ארוכים עליהם מפה ורודה בהירה, וכיסאות בצבע זהב לידם.
"אליזבת, אדמונד," הרולד צועד לכיווננו. שיערו מבריק ומסורק על הצד, והוא לובש חליפת עור שחורה. נעליו השחורות נוקשות על רצפת הקרמיקה.
הוא נושק בקול מוגזם בלחיה של אמי, וטופח בחינניות על גבו של אבי.
הוא צובט את לחיו של רוי, ורוי מתחבא בין הרגליים שלי, והרולד רואה את זה כדבר נורא חמוד. אחר כך הוא מנשק את לחיי, ומזמין את כולנו לאכול.
אני מניחה שאחת הסיבות שאני שונאת אותו היא שהוא עשיר. הוא עשיר, וחבר של ההורים שלי, שכל דבר שיש להם הם עשו במו ידיהם, גם את הטנדר, שמצאו במזבלה ושיפצו אותו עד שעבד- והחזיר העשיר הזה לא תורם להם כלום. שום דבר.
ריח מתקתק מציף את החדר, ומלצרים נכנסים בתור לחדר, מגשים נישאים בידיהם. עוף שלם צרוב, ירקות אפויים, סלטים, גבינות, פשטידות.
הם מניחים הכול על השולחן, ומגישים יינות ושתייה קלה.
הרולד מתעקש שאשב מול אליוט, ואין לי סבלנות לוויכוחים, לכן אני מצייתת.
הרולד מורה על אליוט למזוג לי יין, ואליוט עושה זאת בבושה.
אני לוגמת כמה לגימות מהיין, ומניחה אותו בצד.
בזמן הארוחה הרולד מנסה ליצור ניצוץ ביני לבין אליוט רק עשר פעמים, שזה שיפור גדול.
קצת לפני שאנחנו מסיימים לאכול, הוא מספר לנו על החדר החדש שהקים לטובת הממשל. "בגלל שיש לי המון מקום, הקמתי חדר לטובת המשטרה- הם משלמים על זה, כמובן- לעריפת ראשים לאנשים נגועים."
אני בולעת את האוכל, ולראשונה בחיי אני חשה טיפת הערכה כלפי הרולד.
הורי מחליפים איתו כמה מילות הערכה, ואז דנים בהצפה בביתי.
כמובן שהרולד לא מציע עזרה. כל ההערכה שחשתי כלפיו מתפוגגת כליל.
"אז מתי," מסיט אבא את הנושא, "תהיה עריפת הראש הבאה?"
אני מביטה בגשם מחלון גדול מאחורינו, בזמן שהרולד עונה; "בעוד כמה שעות. נער בן 19, יצר גל ענק שהטביע כמה אנשים כשעקצה אותו מדוזה."
"יצורי הקסם האלו..." מסננת אמא.
"בסופו של דבר לא יישאר אף אחד מהם, תסמכי עלי." הוא מחייך בגאווה.
אחרי שעה של דיבורים מגיעים הקינוחים, ואני אוכלת רק עוגת גבינה, כי שוקולד עושה פצעונים, ואחר כך הרולד שולח את אליוט לעשות למשפחתי סיור.
***
חדר עריפת הראשים שחור.
מנורות לבנות מאירות אותו באור חיוור, וריבוע בטון, שבמרכזו שקע, בו שמים את הצוואר בזמן שעורפים לך את הראש, ניצב במרכז החדר. מסביבו ספסלים רבים, בשביל הקהל הרחב.
בפינה, ארון ללא דלתות מלא חרבות שונות.
אני מתיישבת על הספסל, והתלהבות מציפה אותי. אני עומדת לחזות בהריגת איש חולה, שעצם קיומו הורס אותנו.
הרולד ואליוט מתיישבים, ורוי יושב על ברכיו של הרולד.
איש לבוש שחורים נכנס לחדר, נער מולבש בשק נגרר אחריו.
האיש מפיל את הנער על ריבוע הבטון, והרולד מתפקע מצחוק, ואני מגחכת.
רוי צוחק בצחוק מתגלגל.
האיש מסיר לנער את השק. אני בוחנת את הנער. הוא נראה רגיל לחלוטין- שיער בלונדיני שופע, פנים מכוסות נמשים.
אבל בפנים, הוא רשע טהור.
ללא נאומים, שולף המוציא להורג חרב ארוכה, ובתנועת יד מהירה מסיר את ראשו של הנער, שמתגלגל כמה מטרים קדימה, ונוגע ברגליו של רוי.
דם אנושי לחלוטין נשפך על הרצפה.
אנחנו מוחאים כפיים.
זה היה מדהים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה