תחרות סיפורים חדשה~~! קבוצה ציבורית
והתחרות החלהD: אתם עדיין מוזמנים לשלוח עוד סיפורים~ מינימום עמוד, מקסימום חמישה עשר עמודים. ווהו.

את צריכה להפסיק להתעסק לי בכתוביות
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת תחרות סיפורים חדשה~~!
הצג הכל מציג 10 מתוך 132 חברים
בת 17
שומקום, נודדת עם הסוס השחור שלי
בן 19
אורדם אולטרה
בן 22
צפת
בת 18
עיר האגדות
בת 18
המקום שממנו באים הרגשות
בן 100
העולם הבא (וטוב שכך)
בן 17
ארץ החתולים
בן 48
נהרייה
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 5 מתוך 293 דיונים שעל הקיר
אריאל לפני 8 חודשים
ובכן חברים, הגיע החלק שלו כולכם ציפיתם
התוצאותתתתתתתת
אומנם כמעט כל השופטים הבריזו לי לצערי אך נמשיך בלעדיהם. תודה לאלה שכן שלחו דירוגים, מסמר עקרב וyaelher 
וכעת, לרגע המותח, שלו כולכם חיכיתם,
במקום
השלישי
(תופים תופים)
זוכר הסיפור
עם
42.777 נקודות
לא מעט בכלל חברים
הסיפור
.
.
.
דפוקה! מאת פפריקה!!! תודה לך פפריקה על הסיפור הזה וברכות על הזכיה במקום השלישי והמכובד הזה
וכעת
המתח בשמיים
נעבור לסיפור שזכה במקום השני

אנחנו מתקרביםםםםםם
עם
48.8 נקודות!!!
זוכה הסיפוררררררר
"את האהבה מענים בסיכות"

מאת מייטי!!!!! (מגדת)
ברכות איחולים ושאר בלונים

ועכשיווווווווווווו
במקום הראשון!!!!!!

זה שכולם רוצים להגיע אליו
אבל רק אחת הצליחה
אחרי קרב מותח
טוב האמת שלא כל כך מותח כי הפער די גדול
עםםם
57.22 נקודות (וואווווווווווווו)
זוכה הסיפור




4.15 מאת כיפה כחולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ברכותי החמות לך!!!!! *זיקוקים* *בלונים* *קונפטי באוויר*

תודה רבה לכל המשתתפים
אם מישהו רוצה לדעת את הדירוג שלו הוא יכול לשלוח לי הודעה
או לחשב זה לא נורא קשה
הגענו אל סיומה של התחרות. אל תתנו למסורת לגווע, לא משנה מי ינהל את התחרות הזה בהמשך, שהמסורת הזאת תמשיך לחיות.
זה היה הרגע הדרמטי.

דירוג שופטים:
Yaelher-
1) "את האהבה מענים בסיכות" - 100 נקודות.
הסיפור הזה בשל, אמין מאד,מורגש שהכותבת (?) יודעת מניסיון אישי על מה היא כותבת. איכות הכתיבה טובה, הסיפור מעניין וקריא.

2)"דפוקה" 60 נקודות.
סיפור כתוב היטב, מעניין וקריא. (לרותב/ת אין מושג על מה היא כותבת, היא ניזונה מסיפורים של אחרים, לכן הוא לא קיבל יותר), חוצמזה הסיפור טוב וקריא,

3)4:15 20 נקודות
באופן כללי סיפור לא מקורי על נושא לא מקורי במיוחד. כתוב היטב. חולק אותו מקום ואותו מספר נקודות עם:

3) "האור שלי" 20 נקודות.
פה יש רעיון מקורי אבל הכותב/ת לא ידע/ה מה לעשות איתו, והוסיפה עוד כמה רעיונות שלא יחסר. הסיפור אינו תפור היטב, לטעמי. אבל לכותב/ת יש הרבה סיכוי, בזכות היכולת והדמיון והחשיבה הלא שיגרתית.

מסמר עקרב:
היי אריאל,
קראתי בהנאה רבה את כל הסיפורים. האם כולם נכתבו ע"י הדור הצעיר של סימניה? הופתעתי מאוד מרמת הכתיבה הגבוהה, מהתוכן המעניין, מהעושר הספרותי והלשוני. כן, של כל הסיפורים כולם. ובכל זאת, היו שני סיפורים שדיברו אל לבי במיוחד ואשר כבשו אותי לחלוטין. זאת הסיבה שהעדפתי לדרג שלושה סיפורים בלבד, על מנת שאוכל להעניק נקודות רבות ככל האפשר מתוך "בנק הנקודות" העומד לרשותי לשני הסיפורים הללו.
במדליית הארד שלי זכה הסיפור "4:15". הענקתי לו 30 נקודות.
במדליית הכסף שלי זכה הסיפור "את האהבה מענים בסיכות". הענקתי לו 70 נקודות.
ובמדליית הזהב שלי זכה הסיפור "דפוקה". הענקתי לו 100 נקודות.

רשימת כותבים:
דפוקה/ פפריקה
לחזור/ האופה בתלתלים
זהו טבע האדם/ נופיר
ללא שם/קידה
4:15/ כיפ
שבע בום/אנג'ל
את האהבה מענים בסיכות/מייטי
האור שלי/אריאל
גלולות הפלא/ ג'ול
עדן/מומו


אני הייתי אני ואתם הייתם אתם
היה נחמדדד
מסמר עקרב לפני 8 חודשים
אריאל,
כל הכבוד על הרעיון, על היוזמה ועל הביצוע הנפלא.
מקווה מאוד שבעתיד (הקרוב!) תארגני תחרות סיפורים נוספת, ואביע תקווה אישית שאף תשתתפי בה בעצמך.
יישר כוח!
אקו לפני 8 חודשים
מזל טוב לכל הזוכים!!!
לפני 8 חודשים
כל הכבוד
זאת התחרות הכי מתוקתקת שראיתי כאן
ולנושא אחר
כמות הדיונים כאן מתקרבת ל300
זא שחלק מהסיםורים עומדים ללכת לאבדון אם לא נגנוז את הקבוצה
אז
תחשבו על זה
אריאל לפני 8 חודשים
(אני לא מתכוונת להיות קטנונית או משהו, אבל, אמ, יהיה נחמד אם תגידו משהו)
מוּמוּ לפני 8 חודשים
מזל טוב כולם!!
אני בעד שנפתח קבוצה חדשה בפעם הבאה. יהיה לנו גם הרבה יותר נוח.
האופה בתלתלים לפני 8 חודשים
חבר'ה
מחיאות כפיים!
איזה אלופות אתן זוכות יקרות
וכיפאק לאריאל התותחית!
no fear לפני 8 חודשים
אריאלה, תודה רבה לך שלקחת יוזמה. היה נהדר ונהניתי מאוד. מי ייתן והמסורת לא תמות.
ברכות לכל הזוכים! ניחשתי כמעט את כל הכותבים ואני גאה בעצמי XD תודה רבה מסמר ויעל שזרמתם! D:
מגדת העתידות לפני 8 חודשים
כל הכבוד לכל הזוכים! התחרות הזו הייתה מלאה בסיפורים טובים, והיא ממש עשתה לי את השבועיים האלה. ותודה רבה וכל הכבוד גם לאריאל^^ ניהול תחרויות הוא כנראה היעוד שלך בחיים האלה.
אריאל לפני 9 חודשים
**הסיפורים שעלו. נא לא להגיב על הדיון הזה. דירוגים ותגובות בדיון מתחת**

סיפור מס' 10

את האהבה מענים בסיכות
"אכפת לך אם אעשן לידך?"

"כן."

היו לה נעליים כחולות, עם כתמים כהים יותר על הבד הבהיר ושאריות בוץ דבוקות לסוליה של הנעל, חותם קטן ובלתי נראה של איפה היא הייתה ומה היא עברה. השרוכים היו רפויים וישנים, כבר לא לבנים, יותר אפורים. אפילו קצת צהובים, אולי. החוטים שלהם נפרמו בקצה, הפלסטיק הקטן לא שם כדי לשמור עליהם יחד. אבל הם היו קשורים חזק, בקשר כפול ופרפר נוסף על גביהם, קשר מהסוג שאי אפשר לפרום.

קופסת סיגריות נחה בחיקה בין ידיה הרפויות, כמו סוד-לא-סוד, כי חוץ מחתולי הרחוב שישנו להם על האספלט אני וטאי היינו היחידות במגרש החנייה באותו אחר צהריים. והסיגריות עשו לי בחילה, רק להסתכל עליהן. שנאתי אותן כמו שמעולם לא שנאתי שום דבר בחיים שלי. רציתי לזרוק אותן לפח, אבל ידעתי שהיא לא תסלח לי על זה.

"אבל אני לא יכולה לקחת את זה הביתה," טאי אמרה בשקט, כזה שרוצה להתלונן אבל לא יכול להרשות לעצמו. הרמתי אליה את מבטי, בזהירות, כי הרגשתי את עיניה עליי. היא הסתכלה עליי כאילו היא רוצה שאשאל, אז שאלתי.

"למה לא?"

"אימא שלי מצאה את החפיסה הקודמת שקניתי, עכשיו היא כל הזמן מחפשת עוד."

הייתי שקטה לרגע, כי לא ממש ידעתי איך להגיב. ניסיתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל ישבנו יחד על המדרכה החמה והיא הייתה כל כך קרובה אליי שיכולתי להרגיש אותה נושמת והעיניים שלה הבהילו אותי. תמיד היו לה עיניים יפות, גם אם היה להן צבע סטנדרטי. אולי כי היא חייכה הרבה, אמרה הרבה דברים מטומטמים וחסרי משמעות, אז זה נתן להן טון יפה יותר.

"היא כעסה?" שאלתי בסופו של דבר, בקול מהוסס. הזרועות שלי הרגישו קפואות למרות שהיו צבועות בקווים-קווים של כוויות שמש. קצת פחדתי לשמוע את התשובה לשאלה, כי כבר ידעתי מה היא תהיה. וטאי התקרבה קצת, כאילו היא מפחדת שמישהו ישמע את השיחה שלנו, אבל היינו לבד, לגמרי לבד, והיא הסתכלה לי בעיניים בחזרה כאילו זה היה הדבר הכי קל בעולם. אבל היא לא אמרה כלום, מה שבדרך כלל היה יכול להיות מפתיע אבל עכשיו היה כמעט מצחיק. לפעמים לשתינו היה קצת קשה לשבור שתיקות. "זאת לא אשמתך," אמרתי בשקט.

לא ידעתי עד כמה האמנתי בזה, אבל שקרים תמיד באו לי באופן טבעי.

רציתי להאשים את הנסיבות. את הלא נמנע ואת מה שאולי היה גורל ואולי היה הטלת מטבע של מישהו שנהנה לשחק עם הרגשות שלי. רציתי להאשים את ההורים שלה, כי הם לא ניסו מספיק, את החתולים ששכבו על גג מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד. כי זאת הייתה טאי, אחרי הכל, ולא הגיע לה להרגיש כאילו כל משקל חייה נופל על כתפיה בלבד. אבל האמת נשארה האמת לא משנה כמה ניסיתי לרמות אותה.

טאי הסתכלה עליי לרגע, מבט עמום שלא הבנתי ממנו מספיק לפני שהיא נשענה אחורה שוב וקמה בחזרה על רגליה. הסתכלתי למטה אל הנעליים שלה, חשבתי על זה שאולי אמרתי משהו לא נכון והעלבתי אותה. הכרחתי את עצמי להרים אליה מבט. היא העבירה את קופסת הסיגריות מיד ליד והסתכלה מטה אליי, ניסתה לחייך, ואז אמרה שהיא הולכת לעשן בשירותים של הקיוסק.

*

חודש לפני יום ההולדת שלי התלבטתי אם כדאי לי לעשות משהו שאתחרט עליו אחר כך. אולי לעשות נזם באף, או לצבוע את השיער שלי לאדום או כחול או בלונדיני. אולי סתם לגזור אותו על דעת עצמי ולשטוף את כל הראיות במורד הכיור כשההורים שלי לא יהיו בבית. לא ידעתי למה רציתי לעשות את כל זה, אבל מבוגרים כנראה היו אומרים שזה קשור לגיל התבגרות ההורמונלי, היו אומרים שזאת תקופה של מרידה בהורים ושינויים. אבל תמיד הייתי בת למופת, וטאי תמיד אמרה שהורים טועים יותר משהם צודקים.

כשסיפרתי לה על הרעיון שלי טאי אמרה לי לא לגזור את השיער שלי, כי שיער מתולתל לא נראה יפה כשהוא קצר וכבר הבטחתי לה שאאריך אותו ביום ההולדת שלה, שהיה רק חודשיים קודם לכן. שיער לא גדל הרבה בחודשיים. היא הציעה בחצי צחוק שאעשה קעקוע במקום, ולרגע אחד באמת שקלתי את הרעיון, אבל לא ידעתי אם יש מקומות שיסכימו לקעקע קטינה. אז במקום זאת, ביום ההולדת שלי טאי קנתה לי דג זהב.

היא שמרה אותו בשקית ניילון עם מים, והביאה לי אותה עם חיוך גדול על פניה, כזה שהפך את העיניים שלה לחצאי ירחים קטנים. החיוכים של טאי לא היו מראה נדיר, אבל במובן מסוים הם היו קצת יותר מזה. אהבתי את איך שהחיוך שלה נראה.

ישבנו מחוץ לבית שלי על המדרכה, ואמרתי לה שאני לא יודעת אם ההורים שלי ירשו לי לשמור את הדג. היא אמרה לי שאסור לי להחזיר מתנות, ואני אמרתי לה שדגי זהב צריכים אקווריומים גדולים ושאסור לגדל אותם במקומות מחייה קטנים.

"אז אני אקנה לך אקווריום גדול," היא אמרה.

"בבקשה אל תקני לי אקווריום גדול."

"אז אני אדבר עם ההורים שלך."

"את לא אוהבת את ההורים שלי, והם גם לא אוהבים אותך."

"הם לא צריכים לאהוב אותי כדי לאהוב אותך, ליזי," טאי אמרה כאילו באמת היה הגיון בדבריה. והיא הסתכלה עליי כאילו היא יודעת שאני רוצה להסכים, אז אני הסתכלתי למטה על הנעליים שלי במקום. ההורים שלי קנו לי אותן ביום ההולדת הקודם שלי, ומאז לבשתי אותן כל הזמן, אפילו בגשם. הן היו מסוג הנעליים שלא מורידים. טאי נאנחה. "אם אני אשמור את הדג אצלי, ואקנה אקווריום גדול לחדר שלי ואוכל לדגים ואת האורות הקטנים האלה ששמים במים, תבואי לראות אותו?"

המשכתי להסתכל על הנעליים שלי, ושתי מכוניות הספיקו לנסוע במורד הכביש לפני שמצאתי תשובה.

"אימא שלך מפחידה אותי," אמרתי. כשהרמתי את מבטי טאי הייתה כל כך קרובה שיכולתי לספור את הנמשים על האף שלה, שאריות של הקיץ שנגמר כבר מזמן. הספקתי לספור שבעה נמשים לפני שהיא התרחקה.

"אל תדאגי, אימא שלי מפחידה את כולם."

"את לא עוזרת."

"בבקשה?" טאי ניסתה להסתכל לי בעיניים, אבל שוב לא נתתי לה, אז היא התקרבה יותר וניסתה לסובב את הכתפיים שלי. "ליזי, בבקשה? ממש בבקשה? בשבילי? אסור לך להחזיר מתנות. את יכולה לתת לו שם, אם את רוצה, אבל רק אם תבואי לראות את האקווריום."

בסופו של דבר, כמו תמיד, נכנעתי. קראנו לדג לאונרדו.


*

הפעם הראשונה שטאי ואני השתכרנו הייתה הפעם האחרונה בשבילי, כי לאלכוהול היה טעם מגעיל והוא השאיר תחושה חסרת-תחושה על הלשון שלי. הרגשתי כאילו הכוכבים נופלים עליי למרות שהתחבאתי מתחת לשמיכה שלי רחוק משמיים כלשהם. טאי סגרה את התריסים בשבילי.

והיא צחקה.

השכרות של טאי הייתה שמחה גם אם קצת מסורבלת, עם שיער מבולגן ומילים בלי כוונה וחיוך מהסוג שכל כך אהבתי לראות על הפנים שלה, גם אם הראש שלי כאב והייתי עייפה. כי הסכמתי לעשות משהו מטומטם בפעם הראשונה בחיי, ואולי זה היה שווה את זה רק לרגע אחד כשהיא הסתכלה עליי כאילו היא חיפשה משהו חשוב בתוך העיניים שלי.

אבל כשהרגע חלף הרגשתי בחילה וחזרתי להסתתר מתחת לשמיכה.

ההורים שלי לא היו בבית, אבל הדלת הייתה נעולה והאור היה כבוי בכל מקרה. בדקתי כמה פעמים שהדלת באמת נעולה אחרי שלקחתי כמה לגימות אמיצות, רק כדי להשתיק את הפאניקה שהחלה לעלות בחזה שלי, וטאי הסתכלה עליי בסבלנות לא אופיינית. היא ידעה שאני מפחדת, למרות שלא אמרתי לה. אני לא יודעת למה, אבל זה הפתיע אותי.

בדרך כלל השכרות שלה לא הייתה עדינה. היא הייתה רועשת ודרשה תשומת לב, אבל עכשיו טאי הייתה שקטה, או לפחות ניסתה להיות שקטה, כאילו היא האמינה שמישהו יכול היה לצותת לנו. היא החניקה את הצחקוקים שלה והורידה את הנעליים שלה בחיפזון. היא לבשה נעליים אחרות היום, חדשות יותר, צהובות עם שרוכים לבנים. הצבע שלהן היה שונה, אבל חוץ מזה הן נראו כמעט בדיוק כמו הנעליים הקודמות שלה. אהבתי את הצהוב יותר.

אחרי רגע נוסף של צחקוקים שקטים היא נכנסה מתחת לשמיכה שלי והושיטה ידיים כדי לחבק אותי ולמחוץ את הפנים שלי על הצוואר שלה. וגם אני צחקתי, רק קצת, וחיבקתי אותה בחזרה. ואני יודעת שהיא דיברה על משהו, לא הפסיקה לדבר עד שנרדמתי, אבל בבוקר כשהתעוררתי כאב לי הראש והיה לי חם מתחת לשמיכות ובין זרועותיה, ולא זכרתי שום דבר ממה שהיא אמרה. כשפקחתי עיניים ראיתי את טאי מסתכלת עליי בחזרה בעיניים אדומות ועייפות כאילו היא לא ישנה כל הלילה, ופתאום היה לי קצת קשה לנשום.

"ליזי?"

"הממ?"

"אני לא רוצה לחזור הביתה."

"את לא חייבת," אמרתי בשקט, והיא חיבקה אותי חזק יותר כאילו אני עלולה לברוח. "תישארי פה. בבקשה."

*

הפעם הראשונה שטאי השתכרה לא הייתה האחרונה מסיבות שהבנתי טוב מדי, כי נטייה להרס עצמי והצורך בהרגשת אופוריה לא היו שילוב טוב במיוחד. היא התקשרה אליי לפעמים, כשהאלכוהול גרם לכוכבים מעל ראשה ליפול עליה באלימות, כאב מהסוג הממכר שגרם לה להרגיש יותר טוב מכל דבר אחר שיכולתי להציע לה. היא אמרה לי שהיא אוהבת לשכוח שהעולם שונא אותה יותר משהיא שונאת את עצמה. ובכל זאת לעולם לא אשכח את הפעמים שהיא התקשרה אליי בוכה כי לא היה לה אף אחד אחר לפנות אליו, כי כאב לה הראש והיא לא הצליחה ללכת לבד, או כשהשכרות התחילה לזול מבין האצבעות שלה והיא לא רצתה להתפכח, היא לא רצתה לחזור.

שאלתי אותה אם היא יודעת איפה היא נמצאת, ויצאתי מהבית באמצע הלילה מבלי שההורים שלי ידעו כדי לחפש אותה. הנעליים שלי היו מרופטות מדי וישנות מדי ובחוץ היה כל כך קר שכבר לא הרגשתי את כפות הרגליים, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו יש לי חום. שכנעתי את עצמי שאני רועדת בגלל שאני חולה, שאני לא מצליחה להרגיש כלום בגלל הקור. כשמצאתי אותה ישובה על הרצפה בשירותים של תחנת דלק לא הצלחתי לשאול שום שאלות ולא הצלחתי לכעוס למרות שכל כך פחדתי. לא אמרתי כלום כי לא סמכתי על עצמי שאצליח להרגיע אותה, לא סמכתי על עצמי שלא אפרוץ בבכי ברגע שאפתח את הפה בעצמי. אז כל מה שעשיתי היה להתיישב לידה ולהחזיק את הראש שלה כשהיא הקיאה לתוך האסלה.

אחר כך עזרתי לה לקום ולשטוף פנים, גררתי אותה החוצה והכרחתי אותה לקחת נשימות עמוקות עד שהיא הפסיקה לבכות. הפנים שלה היו סמוקות והשיער שלה היה מלא בקשרים וקיא. לא הייתי בטוחה אם אלה היו הידיים שלה שרעדו או שלי.

הנעליים שלה היו אותן נעליים צהובות עם שרוכים לבנים שהיא לבשה בפעם הראשונה שהשתכרנו ביחד, אבל הן כבר עברו יותר מדי והלכו יותר מדי ולא נראו חדשות בכלל. כשהסתכלתי עליהן חשבתי על הסיגריות המסריחות שלה ושיחות הטלפון הבהולות באמצע הלילה, על כל הפעמים שכל כך פחדתי שלא הצלחתי לנשום. הרגשתי כאילו הכרתי את הנעליים שלה יותר משהכרתי את עצמי, יותר משזיהיתי את העיניים של ההורים שלי, או את השפתיים של טאי.

"ליזי," הקול שלה היה חלוש וצרוד, מלא בדמעות שהיא לא העזה לבכות. ידעתי גם בלי שהיא תגיד שהיא רוצה שארים אליה מבט, אבל פחדתי שאם אסתכל לטאי בעיניים אני אראה את כל מה שאני שונאת בה. "ליזי, סליחה. אני אוהבת אותך. סליחה."

ולמרות הכל, החלטתי לא לשאול שאלות.

*

לפעמים רציתי שטאי תשנא אותי.

כי טאי הייתה כל כך יפה, והיא הייתה ראויה להרבה יותר ממה שהיה לה. כי היא הייתה הרבה יותר מסטוצים של אפילו לא לילה שלם, חברים שהיא החליפה כמו קלפי משחק. היא הייתה הרבה יותר מנשיקות שיכורות וחסרות משמעות, יותר מהחיוכים שלא יכולתי לדעת אם הם מזויפים או לא. טאי הייתה שחקנית טובה מדי.

אבל למרות שידעתי יותר טוב מכל אחד אחר שאני לא יכולה להתמודד איתה ולא יכולה להבטיח לה כלום, לא יכולתי שלא לרצות להתאהב בה. רציתי לדעת איך זה מרגיש להסתכל לה בעיניים בלי לפחד. רציתי לדעת מה זה להיות נשיקה שיכורה שהיא תשכח ממנה בבוקר.

רציתי לחלוק את הכאב שלה, כי הבנתי אותו טוב מדי והכרתי אותו יותר משרציתי להכיר, כי אולי היא הייתה שווה את הכאב שלי אחרי הכל. וכשהכוכבים שלי נפלו נזכרתי בשפתיים שלה, על הלחי שלי אבל אף פעם לא על הפה, ידיה כרוכות סביבי.

ואני שמרתי את השפתיים שלי לעצמי.

*

כשהייתי קטנה המיטה של טאי שימשה לי כנחמה משונה שמעולם לא באמת הבנתי, כששכבתי בין השמיכות או ישבתי על הרצפה עם הגב כנגד המזרן ועם הפנים לקיר והרגשתי כאילו הזמן עצר רק בשבילי. ואולי נחמה היא לא בדיוק המילה המתאימה, אבל לא הצלחתי לתפוס את ההרגשה הנכונה כי היא הייתה כל כך בלתי אפשרית, הרגשה בלי נעליים אבל עם וילונות מוסטים, של ילדות שעוד לא מכירות אחת את השנייה. כי היינו בנות שתיים עשרה, והיה לנו את כל הזמן שבעולם.

אני כבר לא מבקרת בחדר שלה הרבה, לא מאז שאימא של טאי התחילה להפחיד גם אותי. עכשיו המיטה שלי משמשת לה כנחמה במקום זאת, וזה התפקיד שלי לדאוג שיהיה לה מקום מנחם בימים שקצת קשים מדי לשתינו. בכל זאת אני לא יכולה לשכוח את הפעמים בהן יכולתי לבקר אותה בלי להרגיש אשמה על כך. ואני זוכרת את יום ההולדת השתיים עשרה של טאי, כשההורים שלה קנו לה נעליים חדשות, והיא זרקה אותן לפח. לא ידעתי למה, ולא רציתי לשאול, פשוט קיבלתי את העובדות כפי שהן היו. לא אהבתי אותן בכל מקרה. הן היו מסוג הנעליים שאסור ללכלך, וזה כנראה למה טאי גם לא ממש אהבה אותן. קשה לשמור על נעליים לבנות ויקרות שאסור ללכלך, כי בוץ וחול ושאריות צבע זה כל הכיף בנעליים.

אני זוכרת שבאותו יום ישבנו על הרצפה עם הפנים לקיר ביחד, עם השמיכה עם הדפס הפרחים לרגלינו, ואני הצעתי לה להוציא את הנעליים מהפח כי אולי אם נקשקש עליהן בטושים הן יראו יפות יותר. היא אמרה שהיא לא רוצה, כי זה משהו עקרוני, שהיא לא סתם זרקה אותן. היא מנסה להוכיח משהו. שאלתי אותה מה היא מנסה להוכיח, אבל היא רק משכה בכתפייה, אז פשוט ישבנו ולא דיברנו. ניסיתי לא להסתכל על קופסת הנעליים הריקה וניירות המתנה שהיו דחוסים לתוך הפח בפינת החדר. הרגשתי קצת רע בשביל ההורים שלה.

שתקנו במשך די הרבה זמן, אבל אני חושבת שזאת הייתה שתיקה נעימה. שתיקה מהסוג הלא מחייב. החזקנו ידיים רק בגלל שהיו לנו ידיים שיכולנו להחזיק ואצבעות שיכולנו לשלב.

"ליזי?"

"הממ?"

"ההורים שלי רוצים לשלוח אותי לפנימייה שנה הבאה. כי הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי, למרות שהם לא יודעים כלום." היא הסתכלה עליי וחיכתה שאגיב. כשלא אמרתי כלום היא לחצה לי על היד עם האצבעות שלה ואמרה, "בואי נברח ביחד."

"לאן?"

"נמצא לאן לברוח. את רק צריכה להסכים."

"אוקיי."

זה היה רעיון מטומטם, ואני תמיד הייתי פחדנית, נולדתי ככה. בסופו של דבר טאי הייתה מגלה עד כמה אני פחדנית גם היא, זה היה בלתי נמנע. אבל לא שיקרתי. לא רציתי לשקר, ואולי גם אני קצת רציתי לברוח. ידעתי שההורים שלי לא יכעסו, כי ידעתי שלא היה להם אכפת מספיק, וזה מה שאמרתי לטאי באותו יום. זה היה וידוי קטן שהסביר הרבה, והרגשתי את העיניים של טאי עליי למרות שכל מה שראיתי היו הרגליים היחפות שלה והידיים המשולבות שלנו.

אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה, "הורים באמת לא יודעים כלום."

*

אותם שלושה חודשים בלי טאי נשארו בגדר שלושה חודשים. הייתי כבר בת שלוש עשרה כשסילקו אותה מהפנימייה, אבל בשבילה זה היה כאילו הזמן עצר מלכת. היא אהבה לברוח, אם לא איתי ממני, אם לא ממני מההורים שלה, אליי. הדקות חזרו לרוץ כשראינו אחת השנייה שוב באותו סוף שבוע, בחדר שלי בפעם הראשונה.

שאלתי אותה מה היא הספיקה לעשות בשלושה חודשים שגרם להם לסלק אותה, והיא דיברה במשך שעות. היא לא הפסיקה לדבר עד שבחוץ כבר היה חשוך והבנתי מאוחר מדי שהיא לא מתכוונת לחזור הביתה. היא לא הפסיקה לדבר עד ששתינו נרדמנו.

בשבוע לאחר מכן חזרנו לשבת על המדרכה במגרש החנייה איפה שחתולי הרחוב התחבאו מתחת למכוניות, ובחוץ היה קר כמו שתמיד היה קר לקראת סוף החורף, וטאי עישנה לידי בפעם הראשונה. רציתי לשנוא אותה, אבל לא ידעתי איך.

*

ישבתי על הרצפה בחדר של טאי עם הגב למיטה ולדלת והסתכלתי על האקווריום שלה. היו בו דג זהב אחד והרבה מקום, ואורות קטנים שגרמו למים להיראות כאילו הם משנים צבע מכחול לירוק לסגול. והייתי בסדר. לשם שינוי, הבית של טאי לא הפחיד אותי, והרגשתי בסדר. נשמתי כמו שתמיד נשמתי.

לאונרדו המשיך לשחות במים. לא היה לו אכפת. הוא לא פחד מכלום. הוא היה דג.

"הוא לא נראה לך בודד?" שאלתי את טאי. היא עמדה בצדה השני של המיטה, אי שם מאחורי, וסגרה את הדלת בשקט-בשקט כאילו פחדה שמישהו ישמע. אבל אימא שלה הייתה בעבודה ואבא שלה היה בפגישה, והיינו לבד בבית.

"דגים יכולים להרגיש בודדים? טאי שאלה בחזרה. היא טיפסה על המיטה כדי להסתכל על האקווריום מקרוב, ונעשנה קדימה עד שהפנים שלה הין צמודות לזכוכית. היא לבשה גופייה כך שיכולתי לראות את הנמשים על הכתפיים שלה כמו גלקסיות, למרות שהקיץ רק בקושי התחיל.

"לא יודעת. אבל הוא נראה לי בודד."

"הממ, יכול להיות שאת צודקת," טאי מלמלה. "אני לא רוצה לגדל דג מדוכא, כדאי לי לקנות לו חבר? או חברה? בעצם, לא, איכס, אני לא רוצה שהם יתרבו."

"את אימא נוראית."

"הורות נוראית עוברת בתורשה, לא שמעת?"

"אני יודעת שאת צוחקת, אבל מבחינה פסיכולוגית זה באמת נכון. או לפחות לא לא-נכון."

טאי זרקה עליי את השמיכה שלה, אבל אני רק צחקתי. ואמרתי לה לא לדאוג, ביום ההולדת הבא שלה אני אקנה לה דג זהב נוסף.


*

זה היה יום של שתיקה.

טאי עברה מזעם שקט לזעם רועש ובסופו של דבר לעצב ממושך שממנו כבר לא יכולתי להוציא אותה. כשטאי הייתה עצובה טאי שתתה, אבל הפעם היא רק שכבה על המיטה שלי ובהתה בפלאפון הכבוי שלה. היא אמרה שלעצב שלה אין סיבה, שזה קורה, שככה זה תמיד היה. בפעם האחרונה שהיא הייתה כל כך מדוכאת לא שמעתי ממנה עד שהיא התקשרה אליי באמצע הלילה ואמרה שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת ואיך לחזור הביתה. היא ישבה על ספסל בפארק במרכז העיר, וכשמצאתי אותה היא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא מצטערת, לא הפסיקה לחזור על אותן מילות סליחה גם אחרי שאמרתי לה שהכל בסדר.

הרגשתי טוב יותר כשהיא הייתה עצובה איתי מאשר כשהיא הייתה עצובה לבד.

ישבתי על הרצפה בחדר שלי והשענתי את הסנטר שלי על המזרן, צופה בפנים של טאי. חשבתי לעצמי שזה יכול היה להיות נחמד אם הייתה לי מצלמה, כי היום טאי הייתה יפה יותר ממה שזכרתי אותה, והחלון היה פתוח כך ששתינו ישבנו מסונוורת בשלולית שמש. האור גרם לעיניים שלה להיראות כמעט צהובות.

"את יודעת," אמרתי. "אולי תרגישי טוב יותר אם נקשקש על הנעליים שלי?"

"מה?" טאי שאלה, אבל לא ידעתי אם היא באמת רצתה לשמוע. זה היה יום של שתיקה, ורוב הזמן ימים של שתיקה נשארו ימים של שתיקה גם אם אחת מאיתנו רצתה לדבר. ידעתי לכבד את הימים האלו, אבל היום חשבתי שטאי תעריך את זה אם אנסה בכל זאת.

"הנעליים שלי," אמרתי שוב. "אלה שההורים שלי קנו לי לפני שנתיים? זוכרת? הן כבר די ישנות, וסוליה אחת כבר מתחילה להתפרק. אני לא רוצה לזרוק אותן, אבל אין לי ברירה. חשבתי שאם כבר, נעשה את זה כראוי."

לרגע טאי לא אמרה כלום, אבל אז היא יישרה איתי מבט והזעיפה כאילו היא לא מבינה.

"אלה הנעליים האהובות עלייך?" היא שאלה.

"כן."

"מה תלבשי עכשיו?"

"אני אקנה נעליים חדשות."

טאי לא אמרה כלום במשך הרבה זמן, רק הסתכלה עליי בהפתעה, ואז היא התחילה לבכות. הסתכלתי עליה בחזרה בעיניים גדולות, וכשטאי לא הפסיקה לבכות בכיתי איתה.

"למה את בוכה?" שאלתי.

"בגלל שאני עצובה," טאי אמרה. "למה את בוכה?"

"בגלל שאת עצובה."

טאי פלטה צחוק חנוק, אבל אז היא התחילה לבכות חזק יותר והסתירה את הפנים שלה עם שתי ידיים. הבכי שלה היה רועש ומכוער, חסר בושה כמו שטאי הייתה חסרת בושה. טיפסתי על המיטה לצידה ונשכבתי קרוב מספיק אליה כדי שתרגיש שאני שם, אבל לא נגעתי בה. וטאי עדיין בכתה גם אחרי כמה דקות, אבל היא בכל זאת הושיטה יד אחת כדי לנגב את הדמעות מהפנים שלי.

"את ממש מטומטמת," טאי אמרה.

"לא נכון. את זאת שמטומטמת, לא אני."

טאי דחפה את היד שלה לתוך הפרצוף שלי כאילו כדי להשתיק אותי, אבל ירקתי לה על היד והיא נרתעה חזרה. היא לא המשיכה להתווכח אחרי זה, רק ניגבה את היד שלה על החולצה שלי ומשכה באפה. מחיתי את כל הדמעות שנשארו לי על הלחיים, ואז מחיתי את הדמעות של טאי.

"אני יכולה לספר לך משהו מטומטם?" טאי שאלה פתאום. היא הסתכלה עליי עם עיניים אדומות ונפוחות, ולא היה לי ספק שהעיניים שלי נראו אותו הדבר. הנהנתי. "לפעמים אני מרגישה כאילו כל השירים העצובים על שיברון לב וכל החרא הזה נכתבו עליי. אבל אף פעם לא נשבר לי הלב. מעולם לא הייתי מאוהבת."

היא נראתה לי כמו ילדה קטנה באותו רגע, ואני כמעט צחקתי. היא נשמעה כמו שהיא תמיד הייתה, כאילו היא עמדה במרכז היקום וכל הכוכבים הסתובבו סביבה. כל הכוכבים שלה נפלו עליי.

"אף אחד לא כותב שירים על בנות כמוני," אמרתי לה.

"אם הייתי יודעת לכתוב שירים הייתי כותבת לך שיר," טאי אמרה.

"אני הייתי כותבת לך שיר שמח."

*

יום אחד לא הצלחתי לנשום. או שבעצם, נשמתי, אבל לא נשמתי נכון. שכחתי איך אני נושמת בדרך כלל, לא ידעתי אם אני צריכה להאט או להאיץ. הרגשתי כאילו היה לי גירוד אי שם באחורי המוח שלי, כל כך רחוק שלא הצלחתי להגיע אליו לא משנה כמה מתחתי את היד שלי.

הרגשתי כאילו כל הכוכבים נופלים עליי. החלון היה סגור וממילא לא היו הרבה כוכבים בחוץ, אבל הראש שלי כאב והגרון שלי צרב ובפעם האחרונה שזה קרה הייתי שתויה. רציתי לסגור את התריסים, אבל חלק קטן ולא הגיוני באחורי המוח שלי פחד שאם אקום מהמיטה גם אני אפול עם כל שאר השמיים.

חשבתי על זה שחתולי הרחוב שכבו על גגות מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד כלום. חשבתי על זה שההורים שלי לא יודעים שכל האטמוספרה קורסת אל תוך עצמה ושהדלת נעולה. חשבתי על הפעם שטאי בכתה כל כך חזק שהיא לא הצליחה לנשום, ועל זה שאף אחד לא פה כדי להחזיק לי את השיער אחורה אם אקיא. וחשבתי, אם השמיים יפלו עליי עכשיו אף אחד לעולם לא ידע.

אז התחבאתי מתחת לשמיכה וניסיתי לא לחשוב בכלל.

*

"אני חושבת שאני רוצה להפסיק לעשן."

ישבנו על המדרכה במגרש החנייה, ובחוץ כבר התחיל להיות חם כמו שראוי שיהיה חם בחודשים של תחילת הקיץ. הפנים שלי היו סמוקות מהשמש, והפנים של טאי חזרו להיות מנומשים. אספתי את השיער שלי עד כמה שיכולתי, אבל הוא לא ארך מספיק בחודשים שעברו ורובו נשאר פזור על העורף שלי. המגרש היה ריק חוץ משתי מכוניות שהצילו על חתול רחוב שישן על האספלט.

עברנו קודם ליד הקיוסק, אבל היום במקום סיגריות טאי קנתה ארטיק. הסתכלתי עליה עכשיו, אבל היא לא הסתכלה עליי בחזרה. היא צפתה בארטיק שלה נמס ומטפטף על הנעליים הצהובות שלה.

"דיברתי על זה עם אימא שלי אתמול," היא אמרה. הקול שלה היה קצת שקט, כאילו היא קיוותה שלא אשמע. טאי אף פעם לא הייתה שקטה, לא באמת. במובן מסוים, גם השקט שלה היה רועש יותר מדי. "זה הרגיש כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז שהייתי בת עשר."

"מה היא אמרה?"

"שהיא רוצה לעזור לי. והיא חושבת… שאני צריכה לקחת הפסקה. מבית הספר. וממך. ומהחיים שלי פה בכללי. כדי, לא יודעת, לנסות להתאושש או משהו כזה."

"מה את חושבת?"

"אני לא יודעת," היא אמרה, אבל היא עדיין לא הרימה אליי מבט. היא הסתכלה על הנעליים שלה, ועל הנעליים שלי, ועל החתול ששכב אי שם בצד השני של מגרש החניה וישן. לא הייתי בטוחה מה לומר, או אם לומר משהו בכלל. רציתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי כאילו זה מה שאני צריכה לעשות, אבל העיניים של טאי היו רחוקות משלי. אחרי עוד רגע היא אמרה, "אני מפחדת."

רציתי להסתכל לה בעיניים, אבל במקום זאת רק לקחתי את ידה של טאי בידי ומשכתי את הזרוע שלה אליי. החזקתי את היד שלה בשתי ידיים כמו שראיתי את אימא שלה עושה פעם, כשהיינו בנות שתיים עשרה וטאי כעסה עליה כל כך שהיא התחילה לבכות. "אני יכולה גם לספר לך משהו?" שאלתי, וטאי הנהנה אל הברכיים שלה. "את יכולה להסתכל עליי? בבקשה, טאי? רק לרגע?"

היא הרימה אליי מבט, השאירה אותו שם למרות הכל, ואני שילבתי את האצבעות שלנו ביחד ביד אחת. הסתכלתי לה בעיניים וחיפשתי חומים בהירים בין כל הכהה.

"את לא בסדר, ואני יודעת שאת לא בסדר, ואני יודעת שאני לא יכולה לעשות כלום כדי שתרגישי בסדר. אני יודעת, באמת, כי לפעמים גם אני בכלל לא בטוחה אם אני יודעת איך לנשום. אבל… פשוט, זה קורה. אנחנו לא בסדר. את לא צריכה להרגיש רע בגלל שאת לא שמחה. את יודעת מה שאת יודעת, יותר טוב מאימא שלך. אם את חושבת שאת צריכה הפסקה, אז תיקחי הפסקה. אם לא אז לא."

טאי הנהנה, וחזרה להסתכל על הנעליים שלה. נתתי לזרועות שלנו ליפול על הברכיים שלי, והסתכלתי על האצבעות שלי כרוכות סביב אצבעותיה של טאי. השארתי יד אחת אצלה ואת השנייה שמתי על המדרכה החמה. ולפני שיכולתי להתחרט על זה, המשכתי לדבר. "אני חושבת שאני לסבית. ואם לא אספר לך עכשיו, אז לא אספר לך לעולם. אני חושבת שאני אוהבת אותך."

לכמה רגעים טאי לא אמרה כלום. ואז, במקום לענות, היא נתנה לי את הארטיק החצי אכול שלה. המקל היה דביק והקרח נזל על היד שלי.

"פרס ניחומים?" צחקתי.

"אני מצטערת," היא אמרה, מרימה אליי מבט שוב. ולא יכולתי לדעת אם היא מופתעת או לא, מה עובר לה בראש. אבל אז הבנתי שלא באמת היה לי אכפת מזה. הידיים שלנו עדיין היו משולבות, האצבעות של טאי עדיין לוחצות על האצבעות שלי כאילו היא מפחדת שאקום ואברח. חייכתי, למרות שהייתי קצת עצובה. "אני אוהבת אותך. אבל גם אם הייתי לסבית, אני לא אוהבת אותך ככה."

"זה בסדר."

"אני אוהבת אותך, ליזי, אני באמת אוהבת אותך."

"זה בסדר, טאי, אני מאמינה לך."

היא התקרבה עד שישבנו ממש אחת ליד השנייה וכמעט יכולתי להרגיש איך היא נושמת, איך החזה שלה עולה ויורד. היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא לא מפחדת מכלום, כי טאי כמעט ולא פחדה מכלום, ואז היא נישקה אותי על הלחי. נישקתי אותה על הלחי בחזרה. והמשכנו לשבת על המדרכה ביחד, כל כך קרוב שהחום כמעט הדביק אותנו ביחד, עד שגמרתי לאכול את הארטיק.

*

ביום ההולדת הראשון שלי בלי טאי גזרתי את השיער שלי על דעת עצמי ושטפתי את הראיות בכיור. החלטתי ששיער מתולתל נראה טוב גם כשהוא קצר.
אריאל לפני 9 חודשים
האור שלי


אני הולך לספר לכם סיפור מיוחד.
זאת לא אגדה, ואין כאן סוף של עושר ואושר.
אין כאן דרקונים או יצורים מעופפים אחרים.
זה סיפור על מישהי שהיתה לי חשובה. שתמיד חשובה. שעדיין.
אם לא תבינו משהו בסיפור, אל תהססו להגיד לי.
אני מבטיח שהכל יהיה ברור בסוף.
אמנם אני לא יכול לשמוע אתכם. ככה זה, אני מספר ואתם קוראים. אולי זה לא הוגן בשבילכם במיוחד. תאלצו להתמודד. אני יודע, אני לא כזה נחמד. לא נורא.
תרשו לי להתחיל.


המפעל לזיכרונות אבודים פועל כבר תקופת זמן ממושכת כל כך, עד שאיש לא זוכר מתי פעלו להקמתו, איש מלבדי.
בשלהי אוקטובר, עם בוא הסתיו, כשהרוח הקרה התחילה לשחק בשערות הנשים המתעטפות במעיל ברחובות הצרים, והאנשים התחילו למהר להגיע הביתה כדי לא לפגוש בגשם סורר, נעזרים במטריה כדי למגן על פניהם מרוחות זועמות..
באותם זמנים הזיכרונות האבודים היו מסתובבים פרא ברחובות. הסבירות להיתקל באחד מהם כשיצאת לטיול תמים או לביקור אצל חבר היתה גבוהה ביותר. הזיכרונות היו אורבים בשולי הרחובות, בסמטאות הצרות, מחכים בתמימות מעושה לעובר אורח. כשהבחינו באחד כזה, הם תחילה המתינו, סובלניים, ובשנייה הנכונה היו תוקפים. מציפים את האדם, לא נותנים לו להבחין בדבר פרט לאותו זיכרון אבוד שחיפש מחסה. הם היו נאלצים לחזות בזיכרון עד שהיה הולך כשם שבא, אורב לאדם הבא בתור. היו פעמים בהן אף השתגעו אנשים מול הזיכרון שאחז בהם, לא הצליחו להימלט מהרצון הנועז שלו להיזכר, לצרוב, ואיבדו את אחיזתם במציאות מולו.
איש נבון, שכבר שכחתי את שמו, החליט לשים למצב קץ. הוא פיתח שיטה מבריקה בה הצליח ללכוד כל זיכרון אבוד בתוך צנצנת זכוכית קטנה. אך הוא לבדו לא הצליח להשתלט על אלפי הזיכרונות האבודים ששועטים כפליטים לעולמנו. וכך נולד המפעל לזכרונות אבודים- מבנה שנולד כמבנה מפואר ומרשים, ובמרוצת השנים הפך חבוט, הטיח מתקלף, תקרתו מתפוררת. רק השלט עוד עומד שם, מפואר כבעבר, באותיות גדולות, מלובנות של שבת. "ברוכים הבאים למפעל לכליאת זכרונות אבודים."
מאות, אם לא אלפי סיפורים נוצרו בין כתלי המפעל הזה. בין העובדים החרוצים, וכל איש וסיפורו- לזיכרונות שנשלחו בצנצנות קטנות הלאה, אל השממה המסתורית. אודה באמת, היה קשה, אם לא בלתי אפשרי, למצוא את הסיפור שאותו אני רוצה לספר. אך אני סוטה מהנושא. בואו ונחזור אל הסיפור של אור, שממתין על הסף.

אור לכדה את הזיכרון האחרון ליום בדייקנות האופיינית לה, והיד שלה סובבה את הפקק של הבקבוק בתנועה חדה ומהירה. לא היה לה זמן או רצון להתבונן בזיכרון שצף בתוך הבקבוק, נאבק להימלט מהזכוכית העקשנית. זיכרונות, כמו בני אדם ,ידעה ממזמן, לא אוהבים להיות כלואים.
הידיים שלה היו עייפות בשעה שהעבירה את הבקבוק אל המסוע, וגם הדייקנות בעבודתה לא הצליחה להעיב על המראה המרושל שאימצה לעצמה זה זמן רב. שיערה סתור, שקיות מתחת לעיניים חומות, חסרות כל ברק, בגדים מהם משתלשלים חוטים שנפרמו, עמידה כפופה - כל אלו הרחיקו ממנה את עובדי המפעל, שראו את דמותה כמרוחקת. כשסיימה את עבודתה אור נשענה על הקיר והביטה סביבה.
היא היתה הראשונה שסיימה את העבודה, הטובה והמקצועית ביותר. המפעל עוד היה מלא בעובדים, חלקם זריזים יותר וחלקם פחות, וכולם כאחד נאבקים במרץ אך חוסר ישע בזיכרונות. בהתחלה אור היתה כמותם. צוללת אל תוך כל זיכרון בלי היסוס, שוקעת, מתאהבת בכל זיכרון מחדש. כי מי מלבדה יזכור אותם? היא לא ידעה לשים את האצבע על מתי בדיוק הפסיק להיות לה אכפת. את הזיכרון הראשון עוד ידעה, את השני גם, והחמישי כבר מטושטש. ילדים רצים על מסילת רכבת, זוג נשוי חוגג יום נישואין חמישי, שתי חברות טובות מדברות על האקס המיתולוגי, חגיגת יום הולדת מאושרת. כולם דמו אחד לשני, שומרים על תבנית קבועה. היו פעמים שאף פיתחה אליהם טינה. היא גילתה שאנשים הרבו לשכוח את הזיכרונות המאושרים שלהם. את הגרועים נצרו, שומרים עליהם כמו על בן אובד שחזר אחרי שנים רבות מספור.
בשביל מה היא עושה את זה? השאלות הטורדניות שוב תקפו אותה. בשביל פרוטות אחדות שישמשו לה לכלום ולשום דבר כשתחזור שוב לבית ריק? בשביל השגרה המאיימת של חייה, לקום, ללכת לעבודה, לחזור, בלי דבר לצפות אליו?
כמה קשה לבקש מגע כשהידיים שלך קרות כל כך והתייבשו לפני שנים.

היא יצאה מהמפעל מהדלת האחורית, נחושה שלא למשוך תשומת לב מיותרת. מבלי לומר לאיש להתראות, התעטפה במעילה והתחילה בהליכה הביתה. היא ניסתה לא לחשוב על מה שמחכה לה בבית. כיור דולף? הצפה במקלחת? ובעיקר אותו שיממון מוכר, אותן פנים אהובות שלא יחכו לה בשיבתה, אותה מיטה מלוחות עץ סדוקים, ושמיכה מוטלת על הרצפה. ובשביל מי תסדר את הדירה? בשביל עצמה? בשביל הבדידות המוכרת שבא כל יום בקביעות של אורח מנומס לבקר? בשביל הגעגועים שתוקפים כל דקה פנויה את ליבה, מסרבים למצוא שעשוע אחר?
אור חשבה שאין זה הוגן, הדרך שבה הבדידות מהתלת בה. איך פעמים היא מסתערת, נועצת שיניים כמשחרת לטרף, מכה בה בפתאומיות חסרת רחמים, ופעמים היא שותקת, רכה ועדינה משחקת בה, מסרבת לתת מענה. פעמים אחרות היא פשוט עוטפת אותה, מחבקת אותה, לוחשת לה מילות אהבה ואוחזת בה כאהוב שאוחז באהובתו, בזרועות חזקות ואיתנות.

אני מתפתה שלא לשלוח לעברה יד מנחמת, להפיג את בדידותה.
כך עובר יום יום, כך עוברת שנה שנה; ואין לה מוצא.

*

ושוב היא עומדת שם; אתם רואים? בשולחן הכי שמאלי, בפינה העליונה. מתירה באצבעותיה את סבך שערותיה שלא טרחה לסרק בבוקר, וחוזרת לצנצנות הקטנות שנערמות בדממה לצדה. על אחת כתוב "הילה ואמא שלה חוגגות יום הולדת 6 למיקה הכלבה, 1981" ועל אחרת כתוב "נועה קוראת את הספר הראשון שלה, דצמבר, 1780" ועל שלישית "מסיבת סיום תיכון של דניאל, 1850". אחד אחרי השני נכלאים הזיכרונות בקופסאות הזכוכית השלוות שלהם.
היא מותחת את אצבעותיה. היא עייפה היום ורק רוצה להירדם אחרי לילה של שינה טרופה, מלאה בגעגועים. הזיכרון האחרון מזדחל לעברה על המסוע.
היא פותחת את הצנצנת, ממתינה ללכוד אותו.
אבל אז, כשהוא מתגנב-
משהו בו מושך את תשומת ליבה.
היא מסתכלת בזיכרון.
וכשהצפייה בו מסתיימת-
היא חוזה שוב. ועל פניה עולה מבט מסוחרר, שלו, כמעט מטורף.
ואחר כך הזעם מציף את פניה. תחילה הוא מתרכז בכפות ידיה, ואני כמעט יכול לראות את כדור האנרגיה עובר לפניה שמתחילות מיד להתכווץ.
אני זוכר, זוכר את הרגע הזה- למרות שהוא קרה לפני שנים רבות כל כך- הוא נצרב במוחי-
המיידיות שבה אור עוברת על החוק היחיד במפעל לכליאת זכרונות אבודים- מושיטה את ידה, מגניבה את הצנצנת אל מתחת למעילה, מתבוננת ימינה ושמאלה, לוודא שאיש לא הבחין, לא ראה.
הרגע ההוא, בו הידיים שלי זזו כל כך מהר עד שלא הספקתי לחשוב על הפעולה שאני עומד לבצע, ואותה לא בצעתי מעולם. מעולם. בו אני חוצה את הקו שמפריד בין מספר לדמות, הרגע שבו אני אוחז בכתפה ומסנן לעברה: "מה את לעזאזל חושבת שאת עושה?"
אור כל כך נבהלה עד שהיא קפצה בפתאומיות כזאת שכל עובדי המפעל עצרו את עבודתם והביטו בה. היא נרגעה לאט בזמן שקלטה שאיש מלבדה לא מבחין בי.
"תרגעי, את מדמיינת דברים. זה היה יום ארוך." ממלמלת לעצמה.
אני יודע שאם כבר התחלתי אז אין לי ברירה אלא להמשיך. "את לא מדמיינת" אני רוטן.
הפעם היא פחות נבהלת, אבל מסתובבת אלי באיטיות, חשדנית. צועדת צעד לאחור.
"מי אתה?" מסתכלת סביבה, מוודאה שאיש אינו מבחין בנו.
"אף אחד לא יכול לראות אותי." אמרתי לה. "תצאי מכאן, ואני אסביר לך את הכל."
היא מהנהנת לעברי ויוצאת,, מפטירה לעבר הבוס שהיא לא מרגישה טוב ושכדאי שתלך לנוח בבית.

"קודם כל תני לי את הזיכרון."
"ולמה בדיוק שאני אעשה את זה? אני אפילו לא מכירה אותך. שלא לדבר על בוטחת בך. שלא לדבר על זה שאני בכלל לא בטוחה שלא כל מה שקורה כאן קורה רק בראש שלי."
"זה לא קורה רק בראש שלך."
"אז מי אתה?"
"אני המספר שלך."
חיוך מזלזל עולה על פניה. "סליחה? המספר שלי?"
"זאת אומרת, אני לא המספר רק שלך. אני מספר בכללי. אבל בחרתי בסיפור שלך הפעם, לספר."
"לכל אחד יש מספר?"
"לא, זאת אומרת, זה תלוי. כל מספר יבחר לו אדם, אבל יש יותר אנשים ממספרים. ככה שרק לאנשים עם הסיפור המעניין, יש באמת מספר."
"והסיפור שלי מעניין?"
"את מעניינת. הסיפור רק התחיל."
היא שותקת. "קשה לי להאמין לך. למה שאף אחד לא יספר לנו על זה?"
"אף אחד לא יודע. מספר ודמות לא אמורים להיפגש."
"מה קרה ששינית את הכללים?" היא שואלת, חצי בהתעניינות, חצי בציניות.
"בגלל זה." אני לוקח מידה את הזיכרון. "זה לא אמור להיות אצלך, את יודעת."
"ברור שאני יודעת."
"אז למה לקחת את זה?"
"לא הייתה לי ברירה."
"למה את מתכוונת?"
והיא כדרכה שותקת.
"אם לא תשלחי אותו אל השממה, לזיכרון לא תהיה מנוחה. האדם שהזיכרון שייך לו ירגיש תמיד שמשהו חסר. ולא תהיה לו אף פעם שלווה. את באמת רוצה לגרום לאדם אחר להרגיש ככה?"
"אפשר להרגיש ככה תמיד גם בלי שיגנבו לך זיכרון."
"את לא מתכוונת להסביר?"
והיא שותקת.
"רק הכרנו. אני לא מתכוונת להפחיד אותך ישר על ההתחלה."
"מי אמר שאני נרתע בכזאת קלות?"
*
בזמנו אור הסכימה להשאיר את הזיכרון אצלי, בתנאי שעדיין לא אשלח אל השממה. אני רק צריכה עוד זמן להיפרד, היא אמרה לי. ואני לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום. לא הבנתי מה כל כך חשוב דווקא בזיכרון הזה.
ועוד משהו קרה- משהו שלא ציפיתי לו. התחלנו להתיידד. כל יום, אחרי העבודה, היינו חוזרים לביתה. דיברנו על החיים. הקשבנו למוזיקה. קראנו ספר ביחד. התחלתי להבין שאור לא היתה אדם כל כך מסתורי כמו שחשבתי שהיא. כמו כל אחד, היא רק רצתה שיהיה שם מישהו שיהיה שם בשבילה בסוף היום.
היה לי קשה להיות לה האחד הזה. בעיקר כי ידעתי שכשהסיפור יסתיים, יגיע זמני ללכת. באותו זמן בחרתי בבחירה הקלה. בחרתי להתעלם.
אהבתי לדבר איתה.
אהבתי שכשדיברתי איתה היא פשוט היתה מקשיבה. בלי לשפוט או להעיר. נוכחת ואמיתית. לפעמים אני הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. לפעמים הרגשתי שיידרשו לי שנים כדי באמת להכיר אותה.
ידעתי שאין לי שנים.

"על מה את חושבת?" אני שואל את אור כששנינו יושבים על המיטה הרחבה שלה. היא קוראת ספר, ואני סתם מתבונן בה.
"אני חושבת על כמה החיים האלה סתמיים." היא אומרת מהורהרת, נשענת על המעקה הרחב.
"למה הם סתמיים?"
"תן לי לשאול אותך שאלה אחרת. בשביל מה אתה כותב?"
"זה הייעוד שלי בחיים."
"אתה החלטת את זה או שהחליטו את זה עבורך?"
"אף אחד לא החליט בשבילי. זה פשוט ככה."
"אתה מבין," אור אומרת. "זה פשוט ככה בשבילך. מה הטעם לנסות ולהבין בכלל למה משהו עובד בצורה מסוימת?"
"בשביל הסקרנות. בשביל הידע והסיפוק."
"בולשיט." היא פוסקת נחרצות. "זה לא שווה כלום. אתה אף פעם לא חושב על זה שיום אחד פשוט לא נהיה כאן? שכל זה בבת אחת ייגמר? שאנחנו סתם אפסים קטנים כאן?"
"אולי יש לך משמעות. אולי את חתיכה מפאזל גדול יותר שאת לא יכולה לראות."
"אני לא מאמינה בזה. אין פאזל גדול יותר. אתה קם בבוקר והולך לעבודה. אתה חוזר בצהריים. אתה חוזר הביתה ועושה אחר כך את מה שלא תעשה כדי להעסיק את עצמך עד שתצטרך לקום שוב בבוקר וללכת לעבודה. וככה כל אחד מאיתנו, עד שארית חייו, ואם אנחנו לא גאונים באופן יוצא דופן או מוכשרים בצורה בלתי רגילה, אף אחד גם ככה לא יזכור אותנו. בשביל מה לטרוח?"
אני חושב ברצינות על מה שהיא אומרת. היא לא מחדשת לי שום דבר. למה הדברים שלה בכל זאת לא מחלחלים דרכי?
"ואם הצלחת להיות משמעותית בשביל מישהו? אם היה לך מישהו או משהו שבו היית מוצאת את כל המשמעות שאת צריכה?"
"זה לא מספיק בעיני, עוד אדם לחלוק איתו את הבדידות או את החלל הריק או את האומללות או את מה שזה לא יהיה."
"היה לך פעם מישהו כזה?"
"אולי. אבל אני לא רוצה לדבר על זה." והיא חוזרת להתחפר בסיפרה.

לילה. אנחנו בגן הציבורי. בשעה כזאת הוא ריק מאדם- הילדים הקטנים שתמיד משחקים תופסת על הדשא כבר הלכו לביתם, אל משפחתם ואל אמם הדואגת. בחושך הגינה בודדת, אך יש בה גם קסם. זכוכיות של בקבוקי אלכוהול מוסתרות בין השיחים; וודאי כמה נערים שוטים שלא מצאו מקום בילוי בסוף השבוע. הרוח כמו לועגת לנדנדה ומטלטלת אותה מצד לצד מדי פעם. אור אוהבת ללכת למקומות שבימים הומים אדם בלילה, כשהם ריקים. היא אומרת שעושה לה טוב לדעת שגם המקומות האלה יכולים להיות לבד לפעמים. ככה יותר נוח לה לארח להם חברה. אני צוחק על השטויות שלה.
אור יושבת בקצה המגלשה ואנחנו משחקים באיקס עיגול על הלוח שעל קיר המתקן. אני מנצח כבר חמש פעמים ברצף כי אור לא יודעת לשחק טוב. היא לא מבינה ובסוף מתייאשת, ואז מניחה את ראשה על ברכי.
"אתה מרגיש לפעמים כאילו משהו איתך לא בסדר? שכולם חיים את החיים השלווים שלהם, ואתה לא מצליח להשתלב פנימה?"
"למה את מתכוונת?"
"אתה לא מבין. אם היית מבין לא היית שואל."
"אז תסבירי."
"משהו בי מקולקל. אולי זאת כול כולי שמקולקלת. קשה לי לדעת. אולי משהו בי נרקב ואז כל הגוף שלי נרקב יחד איתו. איך אפשר להסביר? פעם הייתי יכולה לשחק במשחק של כולם. זה היה נעים. נוח. גם אם לפעמים היה בי חוסר, יום אחרי זה הייתי יכולה להתעלם ממנו. כי ידעתי את הכללים והייתי טובה במשחק. יום אחד קרה משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. לקחו ממני את כלי המשחק וציפו ממני להמשיך גם בלעדיו. ואני לא הצלחתי. גיליתי שמסתדרים גם בלעדי. אולי פעם הייתי חסרה, אבל מאז כבר האחרים למדו להתרגל לעובדות החדשות. לא באמת צריך אותי כדי לשחק את המשחק הזה. אז וויתרתי. אבל לוותר לא הפך אותי לשלמה יותר. אולי להפך."
אני מקשיב לנשימות שלה.
"אולי אני משחק את המשחק יותר מדי זמן כדי להבין למה את מתכוונת." אני אומר.
אני מלטף את שיערה והיא מתחילה לזמזם שיר עם מנגינה מוכרת, אני לא מצליח לזהות. אני לא רוצה להצטרף כי היא נראית כל כך קסומה ככה. היא מאירה בשבילי את הלילה, בינתיים.

לפעמים עצב מציף את עיניה של אור. ואז היא מתכנסת בתוך עצמה. מנסה להירדם, היא מתהפכת במיטתה הלוך ושוב. הגעגועים מציקים לה. ברגעים כאלה היא לא רוצה לדבר איתי, רק שיעזבו אותה בשקט. לא מצליחה להירדם. היא מתבוננת באי שקט בלוח שנה. היא הקיפה תאריך שיחול כשבועיים מהיום בעיגול אדום. אני לא יודע למה.
אני מניח לה, וכשבא הבוקר אנחנו לא מדברים על יום האתמול.


משהו באור משתנה.
העיניים שלה נהיות זוהרות יותר.
היא מתחילה להסתרק במברשת כל בוקר. היא מקפידה לישון מספר שעות הולם ביום, ואט אט נמחקים לה העיגולים מתחת לעיניים.
היא זורקת את בגדיה המטולאים וקונה לעצמה כמה חולצות חדשות ומכנסיים יפים.
היא מקפידה להביט במראה כל יום לפני שהיא יוצאת.
לפעמים היא מחייכת לעצמה, סתם ככה.
והרבה מחייכת אלי.
בעבודה היא לפעמים מרשה לי להציץ בזיכרון אחד או שניים.
אור כבר לא מזכירה את הזיכרון הגנוב. עד סוף החודש אהיה חייב להחזיר אותו אל השממה, אחרת ישימו לב לחסרונו בספירת המלאי. בינתיים היא לא מדברת על זה, ואני משתף פעולה, למרות שלעיתים הזיכרון נע בתזזיות בתוך הצנצנת שבכיס שלי.
מדי פעם אור מחליפה מילה או שתיים עם העובדים, שמופתעים לראות את השינוי במצבה. היא מקדמת את פניהם בברכת בוקר טוב כשהיא מגיעה. אומרת שלום כשהיא יוצאת. אפילו שואלת כמה עובדים מה שלומם. בהתחלה העובדים לא מבינים מה קורה כאן. אחרי כמה זמן הם פשוט מקבלים את השינוי ושמחים עליו. משוחחים איתה, משתפים אותה בבעיותיהם האישיות. אור מתגלה להם כמקשיבה טובה. כשהם מספרים, העיניים שלה מכווצות ומרוכזות כאלה, והיא לא קוטעת את האדם השני באמצע כדי לשאול שאלות, אלא פשוט מניחה לו לספר. נותנת לו לדבר, ולדבר, ומבלי להרגיש שופך את ליבו בפניה. לא תמיד יש לה פתרונות, אבל בסוף השיחה אותו אדם מרגיש הקלה גדולה רק מעצם זה שהקשיבו לו. אור הופכת לדמות אהודה במפעל.
"אני יכולה לומר לך משהו?" שואלת ליז, אחת העובדות במפעל שהתחברו אל אור. "את ממש השתנית. איך זה?"
אור עונה "פשוט ככה." אני והיא מחליפים חיוכים חשאיים מתחת לעיניה הלא מבינות של ליז.

"איך כותבים סיפור?" שואלת אותי אור בבוקר יום שבת אחד.
"טוב- לסיפור יש מבנה ברור. כל מורה, גם הגרוע ביותר לספרות יוכל לומר לך את זה. יש את האקספוזיציה-"
"אקספוזיציה?"
"פתיחה. תיאור של מצב מסוים, של שגרה מסוימת."
"ואחר כך?"
"אחר כך משהו קורה, שמפר את השגרה הזאת."
"אירוע כלשהו?"
"כן. זה יכול להיות כל דבר, רק שיהיה בו מספיק עניין. מתרגלים כמה זמן לשיגרה חדשה. ואז מגיע הקונפליקט."
"מריבה, ויכוח?"
"בדיוק. וזה צריך להיות דרמטי. ובסוף יש איזושהי סגירת מעגל. ואת יודעת, יש גם מוטיבים חוזרים וכל זה-"
"כל החרא הזה." אור צוחקת. "זה מגוחך בעיני."
"למה?" אני שואל.
"כי החיים לא עובדים בצורה הזאת. הם מפותלים ומעורפלים ומסובכים ואף פעם אין בהם באמת סגירת מעגל ואין בהם שום מוטיבים."
"אולי החיים לא עובדים ככה. אבל הסיפורים כן."
"וסיפורים לא באים לתאר את החיים שלנו?"
"מבחינה מסוימת כן. אבל גם לא."
"אני לא חושבת שאני מבינה. "
"אני לא יודע להסביר לך את זה. אני משתדל לתת תקווה לאנשים כשאני מספר את הסיפורים שלי. זה לא חייב להיות מציאותי, אבל צריכה להיות לסיפור איזושהי אחיזה במציאות. משהו שתוכל להתחבר אליו, באיזושהי מידה. צריכים להיות אנשים כמונו."
"כמונו? כמונו אומללים ומחפשים אהבה ופתטיים וקרים וקטנים כל כך?"
אני מסתכל עליה לרגע, מנסה להבין את הכעס שבקולה ולא מצליח.
"או כמונו, עייפים וכמהים למגע וגם מאושרים לפעמים, ורוצים ומייחלים להרבה, מתגעגעים ועושים טעויות, וגם טוב להם סתם לשבת ביחד."
אור נאנחת מעין אנחה עמוקה כזאת שמרגישה לי לא אמיתית.
"איך אתה יכול להיות כל כך אופטימי שרע כאן כל כך?"
אני מהרהר בדבריה.
"אני לא חושב שאני אופטימי. אני חושב שאת פסימית. אני מבין אותך. אבל אני לא מסוגל לחשוב כמוך. מה ייתן לי את הכוח להמשיך ליום הבא אם אני אמשיך לחשוב רק כמה רע כאן ובודד ועצוב וחלול? אז אני מרגיש גם את כל זה, הרבה פעמים. אבל אני לא נותן לי לשקוע. אני מעדיף פשוט להמשיך הלאה. לא כמוך, שמתעקשת לחפור עמוק ועמוק יותר בבוץ שאת תקועה בו."
היא מנסה לפענח משהו בפני.
"אתה לא מבין" היא אומרת. "אתה גם לא תוכל אף פעם להבין." היא חוזרת שוב על המשפט ששמעתי מפיה כבר כל כך הרבה פעמים.

*

לפעמים אני שונא את אור.
פעמים רחוקות, אבל בכל זאת-
אני שונא את האדישות שלה. אני שונא את הדרך שבה היא חושבת.
שונא להקשיב לכל האומללות שלה כשאני יודע שקיימת אומללות גדולה הרבה יותר שם בחוץ.
אני שונא את זה שהיא מתרכזת רק בעצמה.
את הדיכאון שלה. את הרחמים העצמיים. את העובדה שהיא יכולה להבין רק מה שקודר וכואב ולא את מה שטוב ושמח. את הרצון המתמיד שלה לסרב להיות מאושרת.
שונא לשמוע מפיה את המשפט החוזר והקבוע- אתה לא מבין, אתה לא יכול להבין, אתה לעולם לא תבין.

ככל שעוברים הימים ומתקרבים לעיגול האדום, משהו באווירה מתקדר. החורף מגיע, גשם מכסה את הרחובות ועננים אפורים חולפים בשמיים. אור מתקדרת ביחד עם מזג האוויר. היא מדברת ומחייכת אלי פחות ופחות. מהעובדים במפעל היא כמעט מתעלמת, והם למדו שוב, לקבל בחוסר אונים את הסתגרותה. כשאני פונה אליה היא לא תמיד עונה. מהורהרת. חולמת. ואני הולך אחריה, אבוד, מסרב לקבל.
"מה קורה לך?" אני שואל. והיא רק מנידה בראשה. אני רוצה לנער אותה, להשיל ממנה בכוח את מסכת האדישות שמכערת את פניה.
ויום יום אנחנו מתרחקים. שוב היא רק הולכת וחוזרת. איפה היא? אני שואל את עצמי, כאוב. מי או מה לקח אותה ממני?
קל לי לחזור לבדידות. כאילו היא תמיד שכנה מאחורי כצל, ורק חיכתה לרגע הנכון. אני מקבל אותה עלי כמעט בשלווה. היא כמו מעיל מחמם בחורף הקר הזה.

"אני רוצה להסתכל בזיכרון." שבוע לפני העיגול האדום היא אומרת לי.
"את לא יכולה להסתכל בו. את יודעת כמה אנשים איבדו את עצמם לדעת מול זיכרון? השתגעו? נטרפה עליהם דעתם?"
"לא שאלתי אותך. הוא שייך לי. לא הייתי חייבת בכלל לתת לך לשמור אותו. תן לי לראות אותו."
"לא. עוד שבוע אני שולח אותו אל השממה."
"תן לי אותו!"
"לא."
"אני רצינית, תן לי אותו עכשיו."
אני מניד בראשי. לפני שאני שם לב היא מסתערת עלי. היא בוערת משנאה. אני שבוי תחת זרועותיה, והיא מחטטת בכיס מעילי, מוציאה את הצנצנת, ולפני שאני מספיק לומר לה לא, מטיחה אותה אל הרצפה, שוברת אותה ומשחררת את הזיכרון.
שתי ילדות בונות ארמון חול על שפת הים. שוב ושוב, שוב ושוב.
שנינו מתבוננים בהן גודפות את החול בידיהן הקטנות.
"זה הכל?" אני שואל, בעוד עיניה של אור קבועות בזיכרון.
"בשביל זה העברת אותי את הגיהינום הזה? בשביל שתי ילדות שמשחקות בחול?"
היא מעבירה את במבט שלה אלי. אני נבהל לראות כמה הוא מלא באיבה.
"אני רוצה שתלך מכאן." היא אומרת, בשקט מסוכן.
"מה זאת אומרת ללכת?"
"מה ששמעת. זה הבית שלי. תצא לי מהדירה. לך תמצא לך דמות אחרת שלא מודעת לקיומך. פשוט עזוב אותי בשקט."
"אור, אין לי לאן ללכת מכאן." אני מנסה למצוא בה מידת רחמים, אך פניה נשארות קפואות, אטומות.
"אתה לא מסוגל להבין מה הזיכרון הזה אומר עבורי. אתה לא מבין אותי. אתה לא באמת חבר שלי. או חשוב לי. הסתדרתי בלעדייך בעבר ואני אסתדר טוב מאוד שוב. תצא לי מהבית."
המילים שלה פוצעות אותי. חניתות ננעצות בגופי.
"אור.."
"גם ככה אתה בסוף תצטרך ללכת, לא?!" היא מתחילה להרים את קולה, לצעוק. "גם ככה כולם עוזבים אותי בסוף. וכשהסיפור ייגמר, אתה לא תהיה פה יותר. אז מה זה משנה גם ככה?! אתה תעזוב אותי.. גם אתה.. כמוה.."
מיואשת היא מתקפלת לכדור. שוב עיניה קבועות בזיכרון.
"ומה איתך?!" אני מרגיש את החום עולה לי לגוף. "את, שכל היום שקועה רק בך, רק בעצמך, כי העולם הרי סובב סביבך וסביב הסבל התהומי והמטופש שלך, והכל קשור רק אלייך, ואין אף אחד אחר!"
"איך אתה מסוגל לומר לי את זה?
"בקלות. אם רע כאן למה אף פעם לא חשבת לשנות משהו?"
"מי אמר שלא חשבתי?"
"למה את לא יכולה פשוט לשמוח במה שיש לך? להסתפק?"
"אין לי שוב דבר."
"זה לא נכון." אני אומר בנשיפת כאב. "יש לך אותי."
היא לא עונה.
"את כל כך השתפרת." אני לא מתכוון לוותר לה. " אז שוב.. חזרת להיות כמו קודם. למה?"
"כי אנחנו לא באמת משתנים! אתה לא מבין?!" הקול שלה עולה לכדי צווחה." אנחנו לא מסוגלים להשתנות ואנחנו נשארים עלובים כמו שהיינו. גם אם נדמה לך לרגע. אני לא יכולה להפסיק להיות אני. ואתה לא אוהב אותי כמו שאני באמת. אתה אוהב רק את הדמות שלי. את הרעיון שלי. אותי כשאני מתחזה ומנסה להיות חברה טובה כמו שאני לא באמת יכולה. אנחנו לא משתנים. לא משתנים אף פעם."
"איך את מסוגלת להאמין בזה?"
"אני לא מאמינה. אני יודעת. ואתה לא מבין."
"תפסיקי להגיד את זה כבר!"
"אבל זה נכון. בשביל מה בכלל אתה טורח? אם אני לא מצליחה לשנות את עצמי, אתה בטח לא תצליח. אם אתה חושב ככה, אולי מבין שנינו אתה זה שצריך להשתנות."
"אני רוצה שתלך." היא מסרבת להביט בי, נחושה משפילה את עיניה לרצפה, כאילו היא תתן לה מענה.
"אין לי לאן ללכת, אור." הקול שלי נשבר. "אל תזרקי אותי מכאן. אין לי מקום אחר." הגרון שלי מתחיל להיחנק. "בבקשה."
אור רק מנידה בראשה מבלי להעיף בי מבט. "תעשה מה שאתה רוצה."
אני נשכב על המיטה התחתונה. דמעות מציפות את עיני.

אור איננה אותה אור יותר.
למנהל המפעל לזיכרונות אבודים הודיעה שהיא חולה.
כבר ארבעה ימים שאינה מגיעה יותר לעבודה.
העיניים שלה כבות. היא נראית צרה יותר.
רק מתבוננת, מתבוננת בזיכרון כל היום.
שתי הילדות שמשחקות בלבנות ארמון חול.
חוף הים שלו והגלים בו שקטים.
היא מתחילה לזכור את התנועות בעל פה:
את האגרוף הקטן שמושט.
את החיוכים הצוחקים שלהן. רק הן קיימות בעולם, רק הן וארמון החול שלהן.
והיד הזעירה שאוחזת בצדף.
והיד השנייה שאוחזת ביד של חברתה, מסרבת לעזוב.
את הצחוק המתגלגל.
את הפחד שמא מי מהן תרפה את אחיזתה ביד השניה.
יום יום, מבוקר עד ערב-
אור מתבוננת בזיכרון שלה.
ואני, אני רק מנסה להבין מה כל כך חשוב בזיכרון הזה. מה כל כך משמעותי בשתי ילדות קטנות בחוף הים.
ודואג. דואג לאור, שנראה ששפיותה עומדת בסימן שאלה.
ודואג מהיום עם העיגול האדום, שכן באותו היום מתרחשת ספירת המלאי בשממה.
ואם יגלו שחסר זיכרון, ויגלו שאור גנבה אותו-
היא תוגלה מכאן.
ואני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם.

*

היום שלי הגיע ואני יודע שהגיע הזמן לדבר עם אור.
אבל היא נראית לי כל כך רחוקה... כאילו עברו שנים מאז שישבנו בגן הציבורי, כשהשיער שלה שבוי בין שתי ידי והיא שרה את השיר ההוא.
לפעמים נדמה לי שהיא מנסה דווקא להיות עצובה. דווקא להתנהג כאילו המציאות מתאכזרת לה, כשבעצם המצב הוא הפוך. היא זאת שמתאכזרת אל המציאות.
יושבת על מיטתה ומביטה בזיכרון הכל כך יקר שלה. כמה הייתי רוצה להשליך אותו רחוק רחוק מכאן.
"אור", אני הוגה תחילה את שמה.
היא לא מגיבה.
"אני יודע את לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד. ושכנראה שוב תגידי, כמו תמיד, שאני לא מבין כלום ולא יכול להבין. אני גם לא רוצה להבין את העולם האפל שלך ואת הלבד שלך שאת כל כך אוהבת להתייחד איתו. אני לא יודע מה מיוחד בזיכרון הזה שלך ואולי אני גם לא אדע אף פעם.
אבל אני יודע שאת חשובה לי. למרות שאת אכזרית ורעה ואולי שונאת אותי, או לפחות חלקים ממני.. את החלקים שלי שלא מסוגלים להבין את העולם הכואב שלך.
אני חושב שאת צריכה להישאר כאן. שזה המקום הנכון בשבילך. שאם לא תהיי כאן את שוב תשקעי, תטבעי, והיד שלי תהיה קצרה מלהושיע. אני חושב שגם את יודעת שהגיע הזמן להיפרד."
בפעם הראשונה מזה כמה ימים אור מסיטה את עיניה מהזיכרון ובאמת מסתכלת עלי.
"התאמנת על הנאום הזה בבית?" היא אומרת, אבל אני יכול לשמוע את החיוך שבקולה. ואת הבעת הפנים הזעופה שעטו פניה בימים האחרונים נמחקות כליל. אני שותק, מחכה. ואז מחכה עוד קצת.
"היא היתה החברה הכי טובה שלי. קראו לה נועה. " היא מתחילה, וברגע שהיא מתחילה לא מפסיקה אפילו פעם אחת כדי לנשום. "היה לה חיוך כזה.. איך אני יכולה אפילו להסביר? כשהיא חייכה פשוט ידעתי שהכל יהיה בסדר. היינו מדברות. הרבה. כל הזמן. היא הייתה מספרת לי על הגן ועל החברות החדשות שלה, ועל ההיא שהיא שונאת ואיך הן כל הזמן רבות. ואני אהבתי רק להקשיב לה. יכולתי להקשיב לה כל היום מדברת, כשהפה שלה נע והקול הילדותי שלה היה בוקע ממנו. היינו משחקות בגינה, עושות צרות לאמא שלה. היית צריך לראות אותנו. היינו פשוט מאושרות. היא היתה מבינה אותי בלי שהייתי צריכה להתאמץ. ואני הכרתי כל הבעה אפשרית שעלתה על פניה.
ואז היא התחילה להתבגר. ידעתי שזה יקרה, אבל התעלמתי. היא עדיין היתה מספרת לי דברים. מדי פעם. וכל פעם קצת פחות. על החבר החדש. על הבנות בבית ספר. וכל פעם שהיא דיברה איתי, יכולתי לראות איך היא מתחילה להעלם ולחמוק לי מבין האצבעות.
היום, לפני חמש שנים בדיוק. היא שכחה אותי. אני יודעת, זה מהדברים הברורים שעומדים לקרות כשאתה בוחר לעבוד בתור חבר דמיוני. אבל אני הכחשתי.. לא הייתי מוכנה. הייתי בטוחה שזה לעולם ושאף אחד לא ייקח ממני את התחושה הבטוחה הזאת והנעימה כל כך של הביחד. וכל יום המשכתי לקרוא לה. חיכיתי לדפיקה שלה בדלת, כמו תמיד כשהיתה חוזרת מהגן. שלוש דפיקות קצרות ואחת ארוכה. ככה היא תמיד היתה קוראת לי. אז המשכתי לקרוא לה, כל יום. אחרי שנתיים התייאשתי. היא עזבה אותי, נתתי לה ללכת. הגעתי לכאן."
היא עוצרת לרגע לנשום. אני מרוכז במילותיה.
"אתה יודע," חיוך של זיכרון עולה על פניה. "אני זוכרת.. כשהגיע החורף לפני הרבה שנים. זה היה הינואר הכי גשום שידעתי. כל פעם שראיתי ברק או ענן כבד שמרחף מעלי פרצתי בבכי. היה לי פחד מהגשם, מהברקים מעלי. כשהטיפות שלהם נוזלות ככה ללא היכר על כתפי ואני לא מצליחה לנחם את השמיים ולמנוע מהם לבכות.
אבל איתה זה לא היה משנה. כשנועה היתה אוחזת לי ביד, אז היה קל יותר לשאת את הברקים והרעמים המאיימים. כשהיא היתה לצידי יכולתי להתעלם מהכל. זה לא היה משנה בכלל. היד שלה הגנה עלי, חמימה ורכה בתוך כף ידי. ובאותם רגעים הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל, הכל, ושגם השמים לא יוכלו לעצור אותי. שברור שעוד מעט השמש תציץ ותגבר על העננים. שאני לא צריכה מטריה כדי להיות מוגנת. שיש לי אותה וזה מספיק וזה לעולם.
ואז היא השאירה את הזיכרון האחרון שלה ממני כאן. היום ההוא, שאנחנו משחקות בים. זה היה בשבת הקיצית הראשונה של השנה. אמא שלה לקחה אותנו ואת אחותה הקטנה של נועה. הן נכנסו לים ואנחנו נשארנו על החוף, והבטחנו שנבנה ארמון כל כך גדול עד שנוכל להיכנס ולגור בו. לא נרשה לאף מבוגר להיכנס אליו אף פעם. זאת תהיה הממלכה שלנו, גדולה ועצומה ואמיתית. ואתה לא הבנת.. לא הבנת למה הזיכרון שלה, כל כך חשוב לי."
לא שמתי לב שהיד שלי אוחזת את כתפה.
"אנחנו צריכים ללכת." היא אומרת, בתנועה זריזה ומיומנת היא נועלת את הזיכרון בצנצנת. היא תמיד הייתה המצטיינת של המפעל.


התגנבנו למפעל בשעת הלילה. ריק וחשוך, המסוע ממשיך לנסוע לעבר השממה, ועליו הזיכרונות האחרונים לאותו היום. נוסעים לעבר השממה.
אני זוכר את הלילה ההוא. היא אחזה בזיכרון בכוח. היא לא רצתה וידעה שהיא חייבת, שאין מנוס. ואני, אני חשתי את צערה הכבד, ועמדתי שם, מאחוריה, כי ברגע כזה כל אחד צריך שמישהו יעמוד מאחוריו, גם אם הוא לא האדם המושלם לביצוע מטלה כזו. היא חיבקה את הזיכרון ונפרדה ממנו לאיטה, עיניה עצובות. כי הגעגוע, גם אם הוא שייך לסתם חבר דמיוני אלמוני, לא עובר אחרי שבוע שבועיים. הוא ניצת כל פעם מחדש בליבה. מוכיח אותה. כי הגעגוע קשה עוד יותר כשאתה מתגעגע למישהו שכבר לא זוכר אותך. כי לפעמים אי אפשר באמת לתאר, להסביר מה זה, מה זה להתגעגע.
היא רצתה לומר לי את כל אלה. אני יודע שרצתה. היא רצתה לספר ולפרוק את יגונה, לרוקן אותו כשם שמרוקנים תרמיל לאחר טיול. אבל אור היתה אור ונשארה אור, וכיוון שלא באמת השתנתה, היא לא יכלה לספר. היא לא יכלה לבכות. כי היא ידעה אני כנראה, פשוט לא אבין.
היא שמה את הבקבוק על המסוע ורק אמרה לי שהיא תמיד תמשיך להתגעגע אל נועה. היא התבוננה בזיכרון נוסע עד שנעלם מהעין. נשארה עוד לעמוד לרגע קט, דוממת, ואני שמתי את ידי על כתפיה וליטפתי את גבה עד שהסתובבה והלכה.
גם אני נותרתי שם. השארתי שם משהו ממני. נפרד וכאוב כמוה, יודע שהסיפור עומד להיגמר ולא אראה עוד את אור. לא נעים לי שוב לגנוב את ההצגה, אבל גם למספרים יש רגשות. לא נועדתי רק כדי לתאר. גם אני אוהב עייף כמה ומתגעגע לא פחות. מאסתי בתפקידי כמספר. אינני רק פלקט חיוור. מספרים לא אמורים להתאהב בדמויות שלהם. הם לא אמורים לעשות דבר מלבד לספר. אבל גם לנו זה קורה. גם אנחנו, לפעמים, מרגישים.
נתתי לה ללכת.


*
אנחנו מגיעים לסיומו של הסיפור. אני לא יודע מה חשבתם עליו. ייתכן שהמבנה שלו בילבל אתכם, או שמצאתם בו שגיאות מסוימות, או שסתם לא התחברתם. אולי זה היה לכם מתוק מידי. או שציפיתם שאספר יותר על עצמי. אני לא החשוב כאן. יכול להיות שהעלילה לא מצאה חן בעיניכם. אולי ציפיתם לסיום מעט יותר משמח, אבל כמו שהזכרתי קודם, לא היה בכוונתי לספר לכם, ידידי, אגדה.
ואולי דווקא חיבבתם את הסיפור באיזשהו אופן. אולי הוא הזכיר לכם אתכם.
אני רק רוצה להגיד-
שלא אכפת לי מה אתם חושבים על הסיפור שלי, אני רק יודע שהייתי חייב לספר אותו.
על החברות שלנו, שלי ושל אור. ועל החברות שלהן, של נועה ואור.
טעיתי כשאמרתי שאור מיוחדת. היא לא מיוחדת כמו שחשבתי. או כמו שהיא חשבה.
היא כל אחד מאיתנו שהרגיש לפעמים אבוד. שידע שאין לו אוזן קשבת, שהיה אנוכי, ואנושי וקיים וסגור וכואב.
היא רק עוד אדם. אבל אדם שהיה משמעותי בשבילי, משמעותי באמת.
והחברות שלנו היתה אמיתית. אולי לא מושלמת, או פלסטיקית או וורודה. גם לא חברות כמו בסרטי הקולנוע שנשארת לנצח, או כזאת שבה תמיד מבינים הכל וחושבים בדיוק אותו הדבר.
אור צדקה. לא הבנתי אותה. ולא יכולתי להבין.
אני גם לא רוצה להבין אותה. יש כאלה שיגידו שזאת בחירה קלה בשבילי. יכול להיות שהם צודקים.
אבל היינו שם אחד לשני. צוחקים או בוכים או סתם שם, בטוחים שגם כשאנחנו הולכים לאיבוד, יש מקום מוכר לחזור אליו.
וגם אם אור חושבת שאנחנו קטנים, ואפסיים, ומגוחכים-
אני חושב שהיא טועה, שיש לנו תקווה. גם אם היא לפעמים מנקרת את ענינו. או מטעה אותנו או מאכזבת אותנו.
זה סתם סיפור, כמו של כולנו.
רק שבחרתי לספר אותו עליה.
ואני יודע שהזיכרון שלי מאור לא יישכח. ושאותו לא יימצאו עוד כמה שנים בצנצנת עלובה.


עברו ימים רבים. חלקם מאושרים יותר וחלקם פחות, והיא המשיכה לקוות בכל אחד מהם לדפיקה מוכרת בדלת. לפעמים הגעגועים תקפו אותה בלי הודעה, בלי התראה מוקדמת, מגיעים בלי הזמנה. בימים האלה היא רצתה רק ללכת לישון מוקדם, להתכסות בשמיכה עבה ולשקוע בחלום מתוק. עם השינה היתה חולפת התחושה המעיקה, שאחזה בה חזק כמו טלפיים, לא נותנת מנוח, התחושה שחלק ממנה חסר וימשיך להיות חסר לעולם. התחושה שגרמה לה לבכי של געגוע עם חיוך קל על השפתיים, שגרמה לה להתרפק על זיכרונות ישנים. שגרמה לה לחשוב שאולי אף פעם לא תוכל להיות מאושרת באמת. השינה השכיחה ממנה את כל אלה.

אבל לפעמים התחושה נשארה גם הרבה זמן אחרי שכיבתה את האור.




ניסיתי להדליק לה נר בימים שנכשלה.
אריאל לפני 9 חודשים
סיפור מס' 6

4:15



היה לי חלום שהרבצתי לאחיו של ג'יימי.
הוא היה לכוד בין ברכי על הרצפה, ופניו היו אוסף של חבורות ותו לא. כל השיניים שלו נפלו מפיו בגושים של דם, ואני נתתי לו עוד אגרוף, ועוד אגרוף, ועוד אגרוף. ישר ללסת, לאף, עד שהרגשתי עצמות נשברות נגד מפרקי אצבעותיי.
האוזניים שלי צפצפו, כל האוויר סביבנו צפצף, והריאות שלי היו בלהבות. וכשאחיו של ג'יימי התחיל לבכות, ישבתי שם מעליו והסתכלתי עליו, ופתאום הוא לא היה אחיו של ג'יימי בכלל. אז צפיתי בג'יימי, חסר שיניים מתחתיי, בוכה כאילו הוא היה בן שתיים-עשרה שוב.
התעוררתי עם הלב שלי דוהר בגרוני.
שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה עד שיכולתי לראות אותה שוב. החלון בצד החדר היה פתוח, והרוח הייתה מקפיאה. לקחתי כמה נשימות עמוקות, ובסופו של דבר עצמתי את עיניי שוב ונאנחתי.
לעזאזל.
אני חושב שיש לי חום.
החדר הרגיש גדול מדי וריק מדי, למרות שהוא היה כה קטן שהמיטה שלי לקחה את רוב המרווח שיש בו. ואם לא המיטה שלי, כל השאר היה מכוסה בערימות על גבי ערימות של ספרי לימוד ודפדפות נייר, וכל שאר הספרים שכן אהבתי עמדו גאים על המדפים שסבבו את הקירות. וכל שאר הדברים שהם שלי, כמו מנורת השולחן שעמדה על הרצפה לצד המיטה, ואוסף של נעליים בשורה לכל אורך הקיר הרחוק- מסודרים לפי צבעים. החדר לא היה ריק, הוא לא היה ריק מהרגע שהפך לשלי. הוא הפך לבלגן. אבל בכל זאת, החלון היה פתוח לרווחה, הרוח הייתה מקפיאה, וניירות התעופפו על גבי הרצפה. גבי והעורף שלי היו מכוסים זיעה.
קמתי בכבדות וגיששתי ברגליים יחפות אחר הדרך לדלת, בין כל הספרים שהשארתי מפוזרים בכל מקום על הרצפה. כשיצאתי אל המסדרון לא הדלקתי את האור, ומצאתי את דלת השירותים שבהמשך המסדרון בחשכה. לרגע כשעמדתי מעל הכיור חשבתי שאני עומד להקיא. אז במקום זאת לקחתי כמה נשימות עמוקות נוספות ושטפתי את הפנים שלי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיה לי את החלום הזה. ואני בסדר, אני יודע שזה לא באמת קרה. בחיי שאני בסדר, אני יודע איך להתמודד עם זה. אני פה, בדירה הקטנה ששכרנו בעיר, איפה שאפשר לשמוע את כל האמבולנסים מתחת לחלונות. למרות שכמעט ציפיתי להתעורר בבית הילדות שלי. אני בסדר.
רק כשיצאתי חזרה החוצה שמתי לב שהאור בהמשך המסדרון דולק. בקושי היה אפשר לשמוע מכיוון המטבח מוזיקה מעומעמת ורעשים שקטים וזהירים. אני מניח שאני לא היחיד שער כרגע.
בצעדים זהירים משלי עשיתי את דרכי לשם. כשנעמדתי במפתן הדלת, ג'יימי הרים את מבטו לעברי בהפתעה והוריד את האוזניות שלו אל צווארו.
הוא ישב לצד שולחן העץ במטבח עם התאורה הכה גרועה של הנורה האחת מעל ראשו, המחשב הנייד שלו מולו מחובר לאוזניות שלו, וחמישה קערות קורנפלקס ריקות מסביבו. המוזיקה עדיין בקעה חלושות, למרות שהוא בבירור הנמיך אותה ברגע שראה אותי. היו לו שקיות מתחת לעיניים והשיער שלו הזדקר לכל מקום, אבל איכשהו הוא לא נראה עייף בכלל. הוא זה שתמיד נשאר ער בלילות במקום בימים, לא אני.
"היי."
"הי," הוא אמר, "אתה בסדר, דני? הערתי אותך או משהו?"
ג'יימי היה גם האדם היחיד שאני מכיר שלא קורא לי דני. הוא תמיד, מהרגע שנפגשנו, קרא לי דניאל. תמיד חשבתי שדניאל נשמע הרבה יותר יפה מדני.
אני חושב שלא אמרתי כלום קצת יותר מדי זמן, כי ג'יימי כיווץ את גבותיו לעברי. "דני?"
רק ברגע ההוא נזכרתי לענות, מנתק את עצמי ממפתן הדלת. "לא, אני בסדר," אמרתי, מעביר יד בשיערי. אצבעותיי נתפסו בכל הקשרים הקטנים. "סתם לא הצלחתי לישון."
המבטים של שנינו מיד נדדו אל שעון הקיר שהיה תלוי ליד ארונות המטבח. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
ג'יימי אז סגר את המחשב שלו והתכונן לקום, אומר, "רוצה שאכין לך תה או משהו?"
"לא, זה בסדר," מיהרתי להגיד, וג'יימי עצר במקומו. "אני אכין בעצמי." ג'יימי אז התיישב בחזרה ופתח מחדש את המחשב. הוא צפה בי כמעט בחשדנות כשהתהלכתי לצד השני של המטבח והתחלתי לפתוח ארוניות כדי לחפש את הספל האהוב עליי. כשהדלקתי את הקומקום הוא ריכז את עצמו חזרה אל המסך, עונד את האוזניות חזרה, אבל רק על אוזן אחת. מוזיקה שוב התחילה להתנגן במעומעם, והוא המשיך להקליד את מה שהוא לא עבד עליו קודם.
עמדתי לצד הקומקום וחיכיתי שהוא יתחמם, מביט בו כאילו אם אעשה זאת הוא יתחמם מהר יותר. ועכשיו כשחשבתי על זה, אני לא באמת זוכר איך אחיו של ג'יימי נראה. לא ממש. אני יודע שהם דומים, כמו גרסאות שונות של אותו הדבר בדיוק. לשניהם שיער כתום, ואותם עיניים בדיוק- חדות כמו שתמיד הכרתי. אבל עם כל החדות, ג'יימי תמיד היה רך יותר. בעוד שאני זוכר עד כמה גדול אחיו היה, ג'יימי תמיד היה הרבה פחות, כמו גרסה דהויה שלו.
אבל זה לא הוגן להגיד את זה, אני לא יכול לקרוא לו גרסה דהויה שלו. זה הרבה יותר מסובך מזה.
הקומקום שרק, ואני כיביתי אותו ושפכתי את המים לספל. צפיתי במים הופכים לחומים ומצמצתי כמה פעמים. לבסוף הלכתי להתיישב בצדו השני של השולחן. אף אחד מאתנו לא הסתכל על השני. שמתי את הספל לצדי ולא נגעתי בו, רק צפיתי באדים עולים בו.
כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הייתי בן שתיים-עשרה והוא היה גדול ממני בחודשיים, וחשבתי שהוא היה הדבר החזק ביותר שאי פעם הכרתי. ג'יימי לא פחד מכלום, חוץ מרופאים ושוטרים ומחטים. והוא היה קורא לי פציפיסט מזויין, כי זה מה שהייתי וכי הוא היה ההפך הגמור, נלחם בכל המלחמות שלי. את אחיו לא ראיתי יותר מדי. הוא היה כפי שנשאר במוחי- בלתי נגיש ולא מציאותי. משהו שלא הכרתי, ולא הבנתי, אבל הגודל שלו ערער את הגודל של ג'יימי. למרות שהייתי מטומטם כשהייתי בן שתיים-עשרה מכדי להבין את זה יותר מדי. כי הייתי קצת פחדן וקצת נאיבי, וג'יימי היה גדול ממני בחודשיים. הוא לא פחד מכלום חוץ מרופאים, שוטרים, אחיו הגדול ומחטים.
אז מבחינתי אלו היו הדברים היחידים שצריך לפחד מהם, וגם את המלחמות האלו הוא נלחם בשבילי.
זה מצחיק איך הזמן משנה אנשים.
כשהיינו ילדים היינו משוטטים ברחובות, ואני הייתי מלמד אותו אילו מפנסי הרחוב נכבים כשבועטים בהם כמו שצריך, ואיך לבעוט בהם. הוא היה זה שבא אחרי שבוע עם אלת בייסבול ועזר לי לכבות את כל האורות בשכונה. זה מה שבזמנו מצאנו משעשע. אני חושב שבחודש הראשון היינו עושים את זה כל סוף שבוע, נפגשים ליד מגרש חנייה כלשהו ברגע שנהיה חשוך והאורות נדלקו. והיינו עוברים, אחד אחד, עד שלא יכולנו לראות זה את זה אלא אם כן גיששנו עם הידיים או נתקלנו עם הרגליים. ואז ג'יימי היה אומר "תמצא אותי," אלא אם כן אני הייתי אומר את זה קודם, והיינו רצים למקומות מסתור כמו משחק מחבואים מטומטם ביותר.
היינו בועטים בהם שוב בסוף, כדי להדליק אותם בחזרה. לראות את האורות נדלקים לאטם היה מרגש באותה מידה כמו לראות אותם נכבים. אחרי משהו כמו כמה חודשים די הפסקנו, וזה היה בעיקר בגללי. זאת הייתה הפעם הרביעית שג'יימי קרא לי פציפיסט מזויין, זה עדיין היה כשכל מילה שנייה שלו הייתה קללה. אני נעלבתי, כי לא הייתי רגיל לכל כך הרבה קללות וכי לא בדיוק הבנתי שרוב הזמן מבחינתו זה לא היה ממש עלבון. הוא היה אומר את זה בחביבות, תמיד. "פציפיסט מזויין," כשלא עמדתי על שתי רגליים יציבות למרות שהייתי גבוה יותר ממנו, והוא עשה את זה טוב יותר למרות שהיה נמוך יותר ממני. "אם אתה יכול לבעוט בפנסים אתה יכול לעמוד על הרגליים שלך, דניאל."
למרות שכבר לא שיחקנו משחקי מחבואים מטומטמים, ג'יימי בכל זאת הופיע לעתים די קרובות בשכונה שלי. אבל אז כל מה שהוא עשה היה לצלצל בפעמון של הדלת ואימא שלי הייתה מכניסה אותו. הוא היה אז עולה לחדר שלי, ואז נשכב על המיטה שלי בעוד אני הייתי עושה מיליון דברים אחרים. הוא היה עונד את האוזניות שלו ושם את נגן המוזיקה שלו ליד ראשו, זה עם הפלייליסט הארוך שהוא אסף לו שירים במשך שנים. היינו ככה, מתעלמים זה מזה, שעה או שעתיים. עד שהוא היה תולש את האוזניות מאוזניו וקם לישיבה, ואז הייתי שואל אם הוא רוצה לראות סרט או משהו כזה.
הייתה פעם אחת שחזרתי הביתה והוא כבר היה שם, על המיטה שלי עם האוזניות שלו. אני זוכר את זה כי לקחו לו חמש שעות עד שלבסוף הוציא את האוזניות והתיישב בחזרה. שאלתי אותו אם הוא רעב, אבל הוא סתם רצה קפה. ואז הוא לימד אותי איך מכינים קפה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לבית שלו מתישהו. את זה אני גם זוכר, כי הוא אמר את זה בכזאת נונשלנטיות שרק במבט לאחור אני רואה כמה לחוץ הוא היה כשהוא שאל את זה.
אחיו היה אמור להיות בבית ביום שבו באתי אליו, חצי ממני עדיין לא לגמרי בטוח למה ג'יימי לא בחר ביום אחר. "כי אני גדול יותר כשאני איתך," הוא אמר, ובחיי שלא הבנתי. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שכן ראיתי את אחיו, הוא היה חד כל כך שהוא כמעט חתך את שנינו. למרות שהוא לא עשה שום דבר בכלל, באמת. הוא הסתכל עליי, אני עמדתי בקושי על שתי רגליים אבל עשיתי את זה בכל מקרה, ונזכרתי בפעם ההיא שהיינו צריכים לעשות חיסונים בבית הספר וג'יימי ביקש שאכנס לשם יחד אתו.
באמת שלא קרה שום דבר ביום ההוא. ביום הבא ג'יימי היה בחדר שלי, עטוף בשמיכות שלי כמו כדור. אני ישבתי לידו, אבל לא קרוב מדי. נגן המוזיקה שלו היה שבור, בחתיכות, אז הוא רק ישב שם ומשך באפו.
"אחים לא צריכים להתנהג ככה," היה מה שאמרתי, כי הפעם הוא יכול היה לשמוע אותי בלי המוזיקה.
"זה היה סתם ריב," הוא אמר, למרות שזה היה הנגן שלו שנהרס. "אחים רבים לפעמים."
"אבל אנחנו אף פעם לא רבים," התגוננתי בחזרה.
"אנחנו רבים כל הזמן, דניאל."
"כן, אבל, כאילו..." אמרתי, "אף פעם לא מכות."
ג'יימי משך באפו שוב. "זה כי אתה פציפיסט מזויין."
שבוע אחרי זה ג'יימי גרר אותי למגרש החנייה ההוא שוב, ועם אלת הבייסבול שלו הוא כיבה את כל נורות הרחוב, ואני צפיתי בו. ואז הוא אמר, "תמצא אותי," וברח. מצאתי אותו כי הצלחתי לשמוע את קולות סוליות הנעליים שלו על האדמה; הוא באמת נהיה חלוד בזה. אבל זה כבר לא היה כל כך כיף. לא נראה שג'יימי עשה את זה כי הוא רצה לשחק או משהו כזה בכלל.
כשהייתי בן שתיים-עשרה ג'יימי התקשר אליי בארבע בלילה, וכל מה שהוא עשה היה להתחנן בפני להתקשר בשבילו למשטרה. ואף פעם לא שאלתי אותו למה הוא לא יכול היה לעשות את זה בעצמו, אבל הוא בכה כאילו אין לו שיניים אז עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות.
בבוקר גיליתי שג'יימי נמצא בבית החולים ואחיו במעצר. ואני נכנסתי להיסטריה, כי אף אחד לא הקשיב לי כשאמרתי להם שהוא מפחד מרופאים ומחטים. אני מניח שאף אחד אחר לא חשב שזה חשוב.
אני פציפיסט מזויין, וג'יימי הוא שיניים ואגרופים. אבל ג'יימי סלח לו. ואני עדיין נלחם את המלחמה הזאת בשבילו.
אבל כל זה היה לפני שש שנים. עכשיו אנחנו בדירה הקטנה ששכרנו במרכז העיר, עם אזעקות אמבולנסים מתחת לחלונות. במטבח המחורבן עם הקירות המתקלפים ומכונת הקפה החדשה. ג'יימי לובש את הפיג'מה שלו, ואת האוזניות שלו מעל שיער השינה שלו. עדיין עם קערות קורנפלקס מסביבו, וספל התה שלי בשלב כלשהו התרוקן לגמרי רק כדי שעכשיו אזכר שלא שמתי סוכר. אני שונא תה בלי סוכר.
שמתי את הספל בחזרה על השולחן. ג'יימי אז הרים את מבטו, ועיני שנינו נדדו לשעון הקיר. השעה הייתה רבע שעה אחרי ארבע.
ג'יימי החזיר את מבטו אליי. "כדאי שתלך לישון," הוא אמר. "יש לך יום חשוב מחר."
"כן," מלמלתי, "יש לי יום חשוב מחר."
קמתי ולקחתי את הספל שלי לכיוון הכיור, אבל ג'יימי אמר שהוא ישטוף את זה בשבילי ושכדאי שפשוט אלך. אז השארתי את הספל שם והסתובבתי לחזור לחדר שלי. אחרי רגע אמרתי, "לילה טוב."
לפני שיצאתי למסדרון נעצרתי לצד מפתן הדלת, והסתובבתי שוב. הוא הרים לעברי את מבטו בשאלה. "אני אוהב אותך," אמרתי.
הוא כיווץ את גבותיו ומצמץ לעברי, פותח את פיו כאילו כדי לשאול אם אני בסדר, או משהו כזה. אבל בסופו של דבר הוא סגר אותו שוב. "גם אני אותך," הוא אמר לבסוף. "לילה טוב."

"לילה טוב."
אריאל לפני 9 חודשים
סיפור מס' 1


דפוקה


זאת קלישאה, נכון, אבל אלוהים, הוא לא ציפה שהחיים שלו ייראו ככה.
אתה לא מגיע לסמטה ללא מוצא בגיל עשרים ותשע אם לא טעית קודם באיזו פנייה.
איפה הוא טעה? באמת שאין לו מושג. הוא מסתכל אחורה ומוכן להישבע: איי דיד מיי בסט.
העובדות הן עובדות: משהו השתבש.
הוא מנסה לצלצל אליה שוב. היא לא עונה.

הוא עשה הכל נכון, הוא בטוח בזה. הוא עבד קשה בתיכון והוציא ציונים מעולים. ומה לגבי ההתנדבות במד"א? והאם הזכרנו את מועצת התלמידים הארצית? והוא לא עשה סמים אף פעם ולא נגע באלכוהול - הוא שיחק בדיוק לפי הכללים. כשהתחתן (בדיוק בזמן המתאים) היה נדמה לו שזה המשך טבעי לחיים הטובים שדמיין לעצמו.
ועכשיו יש לו שני ילדים ואישה שהוא לא מכיר ובית שנדמה שהצעקות מהדהדות בו גם כשהם סוף סוף משתתקים.
וזה די מגוחך, אבל מה שמטריד אותו עכשיו הוא הכלים בכיור. הוא לא יודע לשטוף כלים. ונילי איננה. כועסת עליו ועל כל העולם. הכלים שם כבר שלושה ימים, ואתמול בבוקר הוא הכין לגבריאל שוקו בכוס חד פעמית, כי כל הספלים מלוכלכים. מישהו משניהם יצטרך לעשות את זה. למה תמיד זה הוא שנכנע, שמקריב?

החיים שלו היו בדיוק כמו שדמיין אותם עד גיל עשרים ושתיים ושלושה חודשים. היתה לו אישה מקסימה שאהב בכל לבו, התזה שלו היתה כבר כתובה למחצה, הוא עבד בעבודה שנהנה ממנה ושהעסיקה את ראשו גם מחוץ לשעות. כשנילי סיפרה לו שהיא בהריון הוא חשב שאי אפשר להיות יותר מאושר מזה.
מוזר לו להיזכר בימים ההם; הם לא רבו כמעט. וגם כשכן, הם התפייסו מהר: שוקולד שהיא החביאה לו בתיק, נשיקה על מצחו ממש על סף השינה, פתק שמחכה לו על המראה ליד מכונת הגילוח, והכעס התפוגג.
עכשיו הם לא מצליחים לנהל שיחה פשוטה בלי לצעוק.
כשהרשו לו להיכנס לראות את נילי אחרי שטל נולד הוא פסע על קצות אצבעותיו על המיטה. כל כך חרד היה, כמעט יראת קודש היתה בו כשראה אותה מחזיקה את טל, מחייכת אליו את חיוכה הזוהר. הוא זוכר שחשב הם שלי, האישה היפה הזאת, הילד הזה. שלי.
הוא זוכר.
היא שכחה.

בהתחלה הוא לא שם לב לשום דבר. הוא למד! הוא עבד! איך היה יכול לדעת? הוא הגיע הביתה בערב ולא היתה ארוחת ערב על השולחן. זה קורה, הוא חשב והזמין אוכל סיני. נילי לא אכלה איתו; היא אמרה שהיא לא רעבה.
שני לילות אחר כך, הבכי של טל העיר אותו משנתו. הוא חיכה שהיא תקום אליו. היא לא קמה.
"נילי?" הוא מלמל.
היא לא ענתה.
"טל בוכה," אמר ונגע בכתפה. היא רק התחפרה בשמיכה.
"נילי, קומי. הוא בטח רעב. אני לא יכול להאכיל אותו," הזכיר לה. היא לא נעה.
לבסוף, בלית ברירה, הוא גרר את עצמו מהמיטה אל טל הבוכה, והניח אותו בזרועותיה. "נילי..."
היא לא הביטה בו אפילו כשהתיישבה. הבכי התינוקי השתתק לאט והוא נרדם.

פרטים קטנים: ערמות בגדים ממתינות ליד מכונת הכביסה. המקרר ריק. משחת השיניים נגמרה ואף אחד לא קונה חדשה. היא הפסיקה להכין לו סנדביצ'ים; הוא נאלץ לקנות לעצמו משהו בקפטריה של האוניברסיטה. כשהיה חוזר בערב הביתה היה מוצא אותה במיטה, לא נראית כאילו קמה ממנה בכלל. בלילות העיר אותו שוב ושוב הבכי של טל.
הוא ניסה לדבר איתה על זה בעדינות, אבל היא היתה תמיד עייפה מדי, עצבנית מדי, מגיבה בהיסטריה לא אופיינית. גם הוא לא היה בסדר, הוא מוכן להודות בזה עכשיו, הוא צעק עליה שהיא מזניחה את הילד, שהבית לא מתפקד - אבל צריך לזכור, הוא היה אז המפרנס היחיד של המשפחה, רק תדמיינו איך זה לחזור סחוט אחרי שעות של לימודים ועבודה אל בית מבולגן ומלוכלך ואל מי שפעם היתה החברה הכי טובה שלו, ועכשיו הוא לא הצליח לדבר איתה בהיגיון בכלל.

זה לא שהם שמו לב לזה לפניו, אגב. אמא שלה, הרופאה, המאבחנת בחסד, אבא שלה, שהדבר היחיד שידע לעשות כמו שצריך היה להיות אבא-של-נילי, האחיות שלה שדוחפות את האף שלהן לכל מקום - אף אחד מהם לא ראה ולא הבין מה קרה לה. הוא היה הראשון שתפס שמשהו לא בסדר, הראשון שאמר לה, "אולי צריך לבדוק את זה, ניל. אולי זה משהו נפשי."
זאת היתה המריבה הכי רצינית שלהם.
היא צעקה עליו, "מה אתה רומז? אתה רומז שאני חולת נפש? שאני רואה דברים שלא קיימים? רק בגלל שאני כבר לא מסוגלת לארגן לך את החיים הנוחים שלך? אלוהים, יש לי תינוק קטן. אני אמורה לטפל בו. אתה אמור להתבגר. אל תעז אפילו להאשים אותי בכל זה. מתי בפעם האחרונה הפעלת מכונת כביסה?"
ואמא שלה עד היום מטיחה בו: "כן, אבל איך ניסחת את זה? כאילו היא שברירית מדי, כאילו משהו בה לא בסדר. דיכאון אחרי לידה הוא תופעה נורמלית! אחת מכל חמש נשים נכנסת לזה! היא לא היתה מעורערת נפשית. זה היה דיכאון אחרי לידה."
וענבר הוסיפה, "יש הבדל, לעזאזל."
אבל זה העניין: היא באמת היתה שברירית. היא באמת הגיבה בצורה לא פרופורציונלית להערות הכי קטנות שלו. היא האשימה אותו שהוא לא עוזר מספיק, לא נותן יד; הוא בדיוק לקח על עצמו שעות נוספות כדי שיצליחו לסגור את החודש. איך היא לא מבינה שהוא עושה את זה רק בשבילה?

הם חושבים שהוא אשם בכל. שלו רק היה תומך בה, היא היתה מתאוששת תוך כמה חודשים וחזורת לעצמה, לעבודה, לעיסוקים הקטנים הנשיים האלה שאהבה כל כך (צביעת קירות, ועיצוב פנים, ווילונות). הם חושבים שהוא סופרמן. שהוא יכול לעשות הכל וכל דבר בכל זמן נתון.
בקיץ ההוא היו בחירות, והוא השיג לעצמו עבודה נוספת במטה אחת המפלגות. נילי היתה על סף קריסה, היא לא יצאה כמעט מהמיטה. כשאבא שלה הציע שהיא תבוא אליהם לשבועיים, לנוח, זה נראה לו כמו רעיון מצוין.
"זה יהיה לך טוב," הוא אמר לה. "זה יהיה לנו טוב. שנינו נוכל להירגע קצת. תתפנקי, תנוחי, תחזרי כמו חדשה."
היא לא ענתה, אבל חייכה חיוך עקום, החיוך הראשון שלה זה שבועות. הוא בחן אותה בעיניים של זר ונוכח לראות כמה רזתה בחודשיים האחרונים. היו לה צללים כהים מתחת לעיניים, והוא ידע, פשוט ידע, שאמא שלה תעיף בה מבט אחד ותחליט שהוא אשם. שהוא זה שהפך את הילדה המושלמת שלה ליצור הרועד האומלל הזה. היא הרי לא סבלה אותו מהתחלה, את "הבעל הלוזר שלך".

הוא באמת התכוון להסיע אותה אליהם, אבל העצרת הגדולה שהיתה מתוכננת למחרת הוקדמה ביום. היו כמויות של עבודה, מודעות לתלות, הודעות לשלוח, הגברה, שלטי חוצות, טלפונים. כל הפעילים הוקפצו, מה הוא היה יכול לומר? "אני לא יכול, אני חייב להסיע את אשתי"? היא הרי לא תינוקת. היא יכולה לנסוע באוטובוס.
ההורים שלה לא סלחו לו עד היום על זה. הם זוכרים לו כל שגיאה קטנה, כל שטות, כל מעידה, כל אמירה תמימה.
"לא באת לראות מה שלומה אפילו פעם אחת," אמרה לו ענבר, אחותה הגדולה, באחת מהתקפות הפתע שלה. "היא היתה אצלם כמעט חודש, ואתה צלצלת פעם בשבוע בערך ודיברת איתה אולי חמש דקות. אין לך לב? היא היתה מרוסקת. היא היתה צריכה אותך. לעזאזל העבודה, קח חופש, יש לך רק אישה אחת..."
לך תסביר לה שנשארו רק חמישה שבועות עד הבחירות, שהוא אכל ונשם וישן עבודה, שבקושי היה בביתו שלו באותם הימים; לפחות עשרה לילות בילה במטה, מקליד בקדחתנות או מנהל טלפונים.

ענבר היתה זאת שהכניסה לה לראש את הרעיון להתגרש, הוא היה בטוח בזה. הן ישבו איתה שם, כל האחיות לבית רזניק, וצלבו אותו מסמר אחר מסמר:
למה הוא אף פעם לא עוזר לך בבית,
כל הזמן עסוק עם העבודה שלו, עם התזה שלו,
(הוא לא כתב כבר יותר מחודש, לעזאזל, מתי היה יכול להספיק?)
גם הוא אחראי לתינוק הזה,
גבר שחושב שהעולם מסתובב סביבו,
מה את צריכה אותו בכלל,
בחורה מוכשרת, יפה, מבריקה כמוך,
(גאוות המשפחה, כן, לא משנה שהיא לא עשתה עם עצמה כלום בזמן האחרון ואפילו לא ניסתה להשיג עבודה,)
מי הוא לידך
(כי בעיני המשפחה שלה הוא תמיד היה אפס. לו היתה עבודה, והוא לומד כבר לתואר שני, ויש לו חברים וחברות בלי סוף, והמרצים שלו באוניברסיטה רואים בו עילוי, אבל אצל משפחת רזניק הוא תמיד היה אפס, ותמיד יהיה -)
תעזבי אותו וזהו.
והיא הקשיבה להן, ספגה הכל, חזרה אליו מורעלת לגמרי בשנאה חסרת הפשר הזאת. הוא נשבע לה אלף פעמים שהוא כן אוהב אותה, ברור שאכפת לו ממנה; לו ידע שזה מה שיקרה לא היה מסכים שתלך לשם. אני לא אדרוך שם יותר, הוא אמר לה. אני לא מוכן לבוא להורים שלך אם הם מפילים עלי את הכל.
היא היתה עייפה מכדי לריב על זה. רק הסבה מבט ושתקה, שתקה, שתקה.
הוא שנא את השתיקה הזאת.
"ניל."
היא לא הגיבה.
"ניל. אל תתחילי עם זה שוב."
שקט.
"ניל..."
כשהיא דיברה, קולה היה כל כך שקט שהוא נאלץ להתכופף אליה כדי לשמוע:
"אל תקרא לי ככה," היא מלמלה. "תפסיק לאפס אותי."

~

אבל זה היה העניין: היא לא באמת רצתה להתגרש. נוגה התגרשה לפני שנה וחצי כמעט, והיא עדיין זכרה את שיחות הטלפון הלא נגמרות, את הלילות הארוכים על הספה בחדר האורחים שלה ושל עופר, מנחמת אותה, מקשיבה לשחזורים מהגישור, שנצבע אצלה כחווית אימים:
היא מדמיינת את עופר עומד ומונה את ההאשמות, שקול לכאורה, ענייני: היא לא טיפלה בטל, הזניחה את הבית, הזניחה את עצמה; מסביר איך כל העול היה על כתפיו שלו, מסביר איך הקריב וויתר והתקדם לקראתה -
ואז היא מדמיינת את עצמה: נשברת, בוכה, מתרסקת, צועקת שהיא טבעה והוא לא היה שם להציל אותה, שהוא הבטיח לה לאהוב אותה ולשמור עליה, אז איפה הוא היה כשהיא הלכה לאיבוד?
היא תנסה לתאר את הימים שבהם כשלה מהמיטה להכין לו ארוחת ערב. את הניסיון הנואש שלה, למרות הערפל הזה, לנהל חיים תקינים. את נדודי השינה, את הלילות שבהם, חצי רדומה, גיהצה את המכנסיים שלו בשלוש לפנות בוקר וכמעט שרפה אחד מהם. את העובדה שהתרחקה מהמשפחה שלה למענו, שהסכימה לכל מה שאמר... אבל קולה ייסדק באמצע - ועופר לא יחבק אותה, לא ילטף את שערה, לא עוד.
היא מדמיינת את המגשר (הוא נטול פנים בכל החלומות שלה, ולקולו גוון אחיד) והוא תמיד בדמיונה לצדו של עופר, תמיד מבקש ממנה לנסות שוב, להתאמץ יותר, ואין לה כוח אפילו ללחוש אין לי כוח יותר, אין לי כוח.

היא מכריחה את עצמה להפסיק לחשוב על זה.
היא מכריחה את עצמה להפסיק לדבר על זה עם חברות, עם האחיות שלה, עם אבא. כל פעם שהיא מדברת איתם הם משכנעים אותה שעופר אשם. שהיא בסדר גמור. שהוא זה שמזניח אותה. וזה איכשהו רק מחמיר את המצב, והיא רבה איתו, והעולם נהיה אפור יותר והרבה פחות ממשי.
היא עצובה בשביל טל, בשביל גבריאל. מגיעה להם אימא נורמלית.
פעם היה לה חלום קטן. ילדותי וטיפשי.
היא חלמה שיהיה לה מישהו שיאהב אותה, שיחזיק בידה כשהיא תהיה חולה, שיעשה בשבילה כל דבר. היא חלמה על גבר שיקטוף לה את פרח לב הזהב.
היא יודעת שזה חלום, שהוא לא מציאותי. שאנשים אמיתיים לא מתנהגים ככה.
היא יודעת שהיא צריכה להרפות ממנו, ועכשיו; שהוא רק מקשה עליה.
אבל הדבר היחיד שנותר לה הוא החלום הקטן, הטיפשי, הילדותי הזה. ובכל פעם שהיא חושבת עליו הקמט הזה שהשתכן בין עיניה מתיישר. כמעט נעלם.

~

"ששש, אימא ישנה."
"אוף!" גבריאל קופצת על הספה.
הכיסוי מחליק בצד אחד. טל מנסה לסדר אותו, אבל הוא גדול מדי לילד בן שש.
"היא כל הזמן ישנה."
"היא עייפה נורא," טל אומר.
"ממה היא עייפה?" גבריאל מתגלגלת עכשיו אל הרצפה. המרפק שלה נחבט בקיר, אבל אין טעם לבכות, אז היא לא בוכה, רק מעווה פנים.
אחר כך עולה בדעתה רעיון. "היא עייפה מלריב עם אבא?"
טל צוחק. "מה פתאום? אבאים ואימות לא עייפים מלריב. הם תמיד רבים."
הוא מקשיב להם מהמטבח ומתחשק לו לטלטל את נילי.

"אבא?" גבריאל מושכת במכנסיו. "אפשר פיצה לארוחת ערב?"
הוא יכול לכל היותר להכין לה חביתה.
מצד שני, הם הזמינו אוכל החודש כבר שש עשרה פעמים. אין לו פריווילגיה לבזבז עוד כסף.
הוא נכנס לחדר השינה.
"נילי?"
"המממ?"
"גבריאל רוצה פיצה לארוחת ערב."
נילי קמה לאט, גוררת רגליים. היא נראית זקנה, אשתו בת העשרים ושבע.
היא הולכת למטבח, הוא הולך אחריה.
היא מוציאה פיתות מהפריזר, מפשירה אותן במיקרוגל, מורחת עליהן רסק עגבניות, מפזרת גבינה צהובה וזיתים: הכל כל כך לאט, לאט, לאט.
הוא רואה בהבעתה שהרחמים העצמיים האלה משתלטים עליה שוב, וחושב לעצמו, אוי נו, לא עוד פעם.
וכשהוא רואה דמעה אחת מתנפצת לתוך הזיתים, הוא מתחיל לצעוק.
"את לא יכולה לצאת מזה סופסוף? את לא הכי אומללה בעולם! יש לך משפחה! יש לך בעל שעושה בשבילך מעל ומעבר! יש לך ילדים! תעשי משהו עם עצמך!"
עכשיו היא בוכה ללא שליטה.
הוא תופס בזרועה, "מספיק!" הוא מטלטל אותה, היא לא מגיבה, היא בכלל לא שומעת אותו, הוא לא יכול להגיע אליה! הם שטפו לה את המוח, היא מוכרחה לקלוט שהוא עושה את זה למענה - הוא סוטר לה, אפילו לא סטירה חזקה, רק שתתעורר, שתביט בו, שתפסיק עם הבכי הנוירוטי הזה -
ובבת אחת, יש שקט במטבח. נילי מביטה בו כלא מאמינה. גבריאל, מפתח המטבח, מניחה יד אחת על לחיה, במין מחווה מוזרה של סימפטיה. טל, לצידה, בוהה בו בעיניים גדולות.
ולרגע אחד מבליחה נילי הישנה, שהוא הכיר: היא הולכת בצעדים מהירים, פונקציונליים, לחדר השינה. יוצאת משם אחרי שתי דקות עם התיק שלה, תיק בית הספר שהוא לא ראה כבר שנים, מאז טל, מאז שהיא הפסיקה לעבוד; ואז היא לוקחת את ידו של טל, מרימה את גבריאל ביד אחת, ויוצאת. הוא כל כך מופתע מפרץ החיות הזה, שכשהוא רץ בעקבותיה אל החניה הוא אפילו לא מספיק לראות אותה נוסעת משם.
כאילו התפוגגה.

~

כבר בדרך חזר האינסטינקט המקולל של האהבה לעשות את שלו. היא לא תיסע לענבר, כי היא שונאת את עופר, עופר לא יסלח לה אם היא תלך אליה; היא לא תלך להורים שלה, לא תספק להם עוד נשק נגדו. היא מתלבטת לרגע בין נועם למאיה ובסוף מחליטה ללכת למאיה, האחות הפחות שיפוטית שלה. מאיה אולי לא אוהבת את עופר (נדמה שאף אחד במשפחה שלה לא אוהב את עופר עכשיו) אבל היא לא תגיד עליו מילה.

דפוקה דפוקה דפוקה אחת, מזמזם היתוש בראש שלה.
לפעמים הוא ממשיך, מה ההבדל בין אלימות מילולית לאלימות פיזית, מה שהוא עשה לך קודם הרבה יותר גרוע, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
לפעמים הוא נוזף, עכשיו הרסת הכל, אתם לעולם לא תחזרו להיות מה שהייתם קודם, את סתם מגזימה שוב, הוא בטח מצטער על זה, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
לפעמים הוא אומר קחי כבר ממאיה את הפלאפון, תבדקי, אולי הוא צלצל
אבל תמיד הוא חוזר על הפזמון הקבוע שלו, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
דפוקה דפוקה דפוקה אחת
דפוקה דפוקה דפוקה אחת
הראש שלה פועם והעולם כולו עמום, גבריאל וטל צפים בטלוויזיה בחדר ליד, דפוקה דפוקה דפוקה אחת דפוקה דפוקה דפוקה

~

מאיה בוהה בטלפון.
מתחשק לה להרביץ לו, לאידיוט הזה של אחותה. להסביר לו שהיא לא מבינה למה, אבל נילי עדיין אוהבת אותו, ויש להם סיכוי יחד אם הוא יתחיל להיות בן אדם. אבל היא יודעת שהוא לא מקשיב אף פעם. היא כבר ניסתה.
הוא בטוח תמיד שהוא עושה את המקסימום. שהוא לגמרי בסדר. האיש לא נולד לשמוע ביקורת.
לא אכפת לה ממנו, היא לא מחבבת אותו במיוחד. אבל צר לה על נילי, שלא תהיה לעולם מאושרת בלעדיו.
אין חוקים לאהבה. אנשים אוהבים את המשפט הזה. הוא מזכיר להם את רומיאו ויוליה, את הרוזן המתאהב במשרתת, את היהודיה והערבי שמתחתנים כנגד כל הסיכויים, את הוליווד.
הם לא חושבים על הנער שנדלק על מלכת הכיתה שבזה לו, על אווה בראון, על נשים מוכות.
הוא שוב מתקשר.
היא לא עונה.

~

החיים שלו לא היו אמורים להיראות ככה. איפה הוא טעה?
אי אפשר לעשות פרסה בכביש הזה?

הוא מנסה לצלצל אליה שוב.
היא לא עונה.
אריאל לפני 9 חודשים
סיפור מס' 3

זהו טבע האדם

המכונה המטופשת הזו התחילה ממש להצליח. אלכס לא הבין את זה.
הדבר המוזר היה שהוא עוד לא ניסה אותה אפילו פעם אחת. אמיר חשב שזה לא הגיוני. אלכס לא היה חייב לנסות אותה, במהלך העבודה עליה?
הסתבר שהיו להם נסיינים במיוחד בשביל זה.
אבל הוא לא רצה? אמיר הקשה.
הוא לא. למעשה הוא חשב שהמכונה הייתה טיפשית וחסרת תועלת, והוא לא הצליח להכניס לבינתו מדוע אנשים בכלל התעניינו בה מלכתחילה.
"רק אל תגיד את זה לעיתונאים," אמר אמיר, מגחך מעט. מקניט. "אם תעשה את זה, אנשים באמת יפסיקו להתעניין בה."
אלכס התעלם ממנו. בשנתיים האחרונות צצו יותר ויותר מכונות ומכשירים מיוחדים לכאורה, שנועדו לספר לאנשים משהו עמוק על עצמם שהם לא הצליחו להגיע אליו. אנשים הגיעו לשם בריצה. התחננו לתת את כל כספם בשביל האפשרות לגלות מי היו בגלגול הקודם, כאילו שזה יפתור את כל צרותיהם. כאילו היה להם חור באמצע הבטן ששום דבר לא מצליח לרפא, והם מחפשים בנרות אחר הדבר שיגרום להם לאהוב את עצמם.
אלכס חשב שזה בולשיט. כלומר, לא הסיבה שבגללה אנשים הגיעו. את זה הוא הבין טוב מאוד. גם לו היה חור בבטן, גם הוא חיפש איך לאהוב את עצמו, למען השם. אבל הוא ידע שהמכונות האלו לא יעזרו. שהן לא הפתרון. הוא ידע שאין פתרון. שהוא לא יכול לאהוב את עצמו כי הוא לא אדם שראוי להיות נאהב, וזה היה בסדר מבחינתו. כי בקרוב מאוד הוא ימות, עוד שישים שנה גג, אם הוא בר מזל. ומה זה שישים שנה? כלום. רק תשאלו את ההר הזה שעומד כאן עידנים, רק תשאלו את האוקיינוס שנמצא כאן מאז בריאת כדור הארץ. שישים שנה היו כלום, וזה עוד אם הוא בר מזל. אז כן, הוא ימות בקרוב. ואם כך, למי אכפת אם אף אחד אף פעם לא יאהב אותו? למי אכפת אם הוא אף פעם לא ירגיש שלם?
אמיר לא חשב ככה. בכלל, אם הייתם שואלים את אלכס, אמיר לא חשב, נקודה. אבל אלכס לא היה יכול ללעוג לו, כי נראה היה שזה עובד עבורו. לפחות ככה אלכס חשב.
אמיר היה זה שגרר אותם אל המכונה האחרונה. איך קראו לה? "גלה באמצעות סריקת עיניך האם אתה אדם של צבע קר או צבע חם!" זה לא היה שם קליט, אבל זה לא שינה. הציבור הפסיק לחפש שמות קליטים לפני הרבה זמן. עכשיו הוא חיפש תרופה. וכמו שאלכס תמיד אמר לאמיר, המכונות היו התרופה המושלמת, כי הן סיפקו הסחת דעת ותחושה מוטעית של שליטה, וגרמו לאנשים להאמין בדברים על עצמם שהם השתוקקו נואשות להאמין בהם. לכן אנשים באו, גם כשהיו להן שמות נוראיים.
השם של המכונה של אלכס היה "מי אמר שחיים רק פעם אחת?"
הוא לא הצליח להתאפק. זה היה קל מדי למצוא שם מתחכם שעושה שימוש במשחקי מילים וביטויים מוכרים. ובדרך זו אנשים לא ממש הבינו מה המכונה עושה. אז הם היו חייבים ללכת אליה בעצמם ולבדוק, ואחר כך כל החברים שלהם היו נוהרים אליהם לשאול "נו, אז מה זו המכונה החדשה? שווה את זה?" (אלכס אף פעם לא היה בטוח אל מה הם התכוונו כשאמרו "זה"). וככה סיפורים ושמועות על המכונה היו מתגלגלים מהר מאוד, ולפני שהוא הספיק למצמץ, המכונה נהפכה למכונה הפופולארית ביותר. אמיר לא הפסיק לטפוח על גבו ולומר שהוא גאה בו. שתמיד האמין בו. שתמיד ידע שיום אחד הוא יצליח. אלכס לא הצליח להחליט אם הוא צוחק עליו או לא.
אמיר היה צבע חם, לפי המכונה שאליה הוא גרר את אלכס. זה לא הפתיע אותו. אלכס היה צבע קר. גם זה לא הפתיע אותו. בדרך חזרה הביתה הוא התאונן באוזני אמיר שזה היה בזבוז כסף מאסיבי. שאלכס היה יכול לומר להם את זה בעצמו. שכל אחד שפגש אותם למשך שתי דקות היה יכול לומר את זה בעצמו. שמעולם עוד לא היו קיימות שתי דוגמאות ברורות יותר לאנשים של צבע חם וצבע קר. אמיר שתק כל הדרך. אלכס לא הביט בו, כי הוא פחד לגלות שלא יהיה חיוך על פניו. או שהוא פחד לגלות שכן יהיה. או שהוא פשוט פחד. אז הוא המשיך לדבר, להתלונן, לקבול, להשפיל את אמיר, והסב את פניו כל העת, כאילו הוא מדבר בכלל אל צד הדרך, אל מין חבר דמיוני, חבר דמיוני שתמיד היה שם בשבילו ושהיה מוצלח יותר מאמיר.
כשהגיעו לפנייה שבה נפרדות דרכיהם, הוא הרגיש הקלה. לפעמים הוא שאל את עצמו מדוע הוא ואמיר עדיין חברים. לפעמים הוא לא הצליח להחליט למי מהם היו יותר סיבות לא להיות.

הסיבה שהם עדיין היו חברים, אם אלכס היה כנה עם עצמו, התחלקה לשניים. חלק ממנה – החלק היותר גדול – היה פשוט עצלנות. להפסיק את הקשר היה קשה מדי ודרש יותר מדי עבודה, ואפילו המחשבה על זה עייפה אות. היה קל יותר לשמור על הסטטוס קוו. תמיד היה קל יותר לשמור על הסטטוס קוו. החלק השני היה מאיה. כי היא הייתה החברה של אמיר, וכי אלכס ידע שלנתק קשר עם אמיר היה בהכרח גם לנתק קשר איתה.
והוא היה נותן לגיהינום לקפוא לפני שהיה מנתק מרצונו את הקשר איתה.
מאיה הייתה דבר שעליו הוא לא חשב הרבה. הוא לא היה מסוגל לחשוב עליה הרבה, כי אם היה חושב עליה הרבה, הוא היה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהיא לעולם לא תהיה שלו. וזה כאב מכדי לחשוב עליו.
הסיפור על איך הוא פגש את מאיה גם הוא היה דבר שעליו אסור היה לו לחשוב. בכלל, מאיה עצמה הייתה פרק שלם בספר של חייו שאת הדפים שלו הוא קרע והשליך דרך החלון. לרוע המזל, הדפים היו קסומים ונהגו לצמוח חזרה באורך פלא כל לילה מחדש, אז הוא פשוט היה צריך להמשיך לקרוע אותם כל בוקר. זה לא היה קל, אבל זה כבר נהפך לחלק משגרת הבוקר שלו. לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לא לחשוב על מאיה, להסתרק, לאכול ארוחת בוקר, לדחוף למטה את כל המחשבות על מאיה, לקרוא עיתון, לנשום חמש פעמים עמוק, לחשוב על משהו חיובי אחד, לרשום לעצמו את כל סדר היום שלו, להתעלם מכל המחשבות על מאיה, לשים נעליים ולצאת מהבית. אלה היו חייו. וזה היה בסדר מבחינתו. הוא העדיף את זה ככה. הכל היה עדיף על פני לערער את הסטטוס קוו.
אמיר בהחלט לא חשב ככה. אמיר חשב ששינויים תמיד היו דבר טוב. הוא תמיד אמר שכל דבר רע שקורה קורה מסיבה, ושלפעמים מעז יוצא מתוק. היה לו מלאי של משפטי עידוד מהסוג הזה. היו פעמים שאלכס שנא אותו.
אם אלכס היה כנה עם עצמו, הוא היה מודה שרוב הזמן הוא שנא את אמיר. הוא לא הצליח להחליט אם העובדה שהוא נשאר חבר שלו הייתה תוצאה של מזוכיזם או סדיזם, כי נראה היה שאלכס פוגע באמיר בדרכים שאמיר אף פעם לא החזיר עליהן. ואם השאלה שהוא שאל את עצמו כל כך הרבה הייתה למה הוא עדיין חבר של אמיר, אז השאלה שהוא לא העז לשאול את עצמו הייתה למה אמיר עדיין חבר שלו.
המוח האנליטי שלו אמר לו שאמיר פשוט מזוכיסט. זו הייתה התשובה ההגיונית, מאחר ולא היה ספק שאלכס עושה לאמיר רע יותר מאשר טוב. אבל אלכס לא האמין בזה. אמיר היה התגלמות האיזון והבריאות הנפשית. לא היה בו אפילו שביב של הרס עצמי. הוא היה מהאנשים הנדירים האלו שבאמת אוהבים את עצמם.
כמה שאלכס שנא אותו לפעמים.
(ובפעמים אחרות, הוא הרגיש כאילו הוא מחולל דבר נדיר ויפה, רק מעצם היותו קרוב אליו.)
בכל מקרה, כך או כך, לא היה ספק שאמיר הוא משהו אחר. ואלכס קיווה שאולי, אחרי כל כך הרבה שנים, משהו מזה יחלחל גם אליו. זו הייתה תקוות שווא. אלכס תמיד היה אותו דבר, והדבר הזה היה מה שהוא, וזה מה שהוא היה. וככה התנהלו הדברים.
המכונה התחילה להצליח בסתיו. זה נחשב מהר מאוד, מאחר והעבודה הסופית עליה נגמרה באביב. הסתיו גם היה הזמן שאמיר בא, באחד הבקרים, וגרר אותו לקניון הקרוב, לנסות אותה. רוב המכונות היו מוצבות בקניונים. חלקן הונחו במקומות אסטרטגיים ברחבי הפארקים, ועוד חלק קטן מהן היה במרכזי המכונות המיוחדים. מרכזי המכונות דמו למרכזי קניות, רק שבמקום חנויות היו שם רק מכונות, מרוכזות יחד במקום נוח עבור מי שרצה לצאת למסע מעמיק בנבכי עצמו, וחשב משום מה שהמכונות יעזרו בזה. הם נמצאו בעיקר בערים הגדולות, לרוב רק אחד בעיר. אלכס שיער שבמהלך הזמן הם ילכו ויתרבו. המכונות, למרבה ההפתעה של חלק מהאנשים, לא היו מרשימות כל כך מבחינה חיצונית. רובן נראו פחות או יותר כמו תאי צילום, מהסוג שמצטלמים בהם לתמונת פספורט, או מצטופפים בהם בפוזה מטופשת עם חברים. רק מבפנים הן היו שונות.
"מכונות" לא היה השם הרשמי שלהן. השם הרשמי, שהיה כתוב במילון ושאנשים השתמשו בו בטלוויזיה ובעיתון, היה "פוֹפוֹלוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּס". אלכס לא היה בטוח, אבל היה נדמה לו שזו מילה כלשהי בלטינית. אמיר תמיד קרא להן ככה. "פוֹפוֹלוּס" ביחיד, ו"פוֹפוֹלוֹי" ברבים. אלכס מעולם לא טרח. הוא לא אהב לקרוא להן כך. זה גרם לו להרגיש כמו פוץ יומרני.
ואלכס היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה פוץ יומרני.
לפחות, הוא קיווה שהוא לא היה. הוא לא באמת היה בטוח. הוא לא אהב לחשוב על דברים כאלה, כמו "מה הוא היה". הוא היה מה שהוא היה, ולא הייתה אפשרות לשנות את זה, אז לא היה טעם לחשוב על זה. זו הייתה הגישה שלו, בכל מקרה.
אמיר לא חשב ככה. אלכס מעולם לא שאל אותו, אבל הוא היה מוכן להמר על ידו הימנית שאמיר חשב איזה משהו מנוגד והרבה יותר אופטימי ומתקתק.
הוא בטח אמר את המשהו הזה בבוקר הסתווי ההוא, כשאלכס התעורר מהדפיקות שלו ופתח את הדלת ברוגז. אולי הוא אמר את זה מאוחר יותר, ברחוב, כשהוא הוביל את אלכס לקניון. אלכס לא היה יכול לדעת – הוא לא באמת שמע אותו. המילים חלפו ממש דרכו, וכל מה שהוא הצליח לחשוב עליו היה אמיר, נכנס למכונה שלו – המכונה שלו – ומנסה אותה. אלכס ידע מה המכונה עושה. הוא זה שהמציא אותה. היא הייתה כמו מאגר בלתי סופי של נתונים, שאין לו תחתית. היא יכלה להתחבר לתת מודע שלך ולהראות לך את כל החיים שלך, את כל הזיכרונות שאי פעם היו לך, את כל מה ששכחת או הדחקת או סתם ברח לך כרגע מהראש. אלכס ידע שרבים מהאנשים משתמשים במכונה כדי לגלות סודות מעברם. אנשים שאיבדו את הוריהם בגיל צעיר יכלו להיזכר כיצד נראו פניהם. בשביל אנשים שאיבדו את הזיכרון בגלל פגיעת ראש או מחלה, הייתה המכונה אוצר בלתי יסולא. אנשים ששכחו משהו שהם היו אמורים לזכור – בלחיצת כפתור הם יכלו לחזור לרגע המדויק, למחשבה המדויקת, לאחוז ברגע שחשבו שכבר נעלם.
זו הייתה כל הפואנטה במכונה שלו, אם אלכס היה חושב על זה לעומק. לאחוז ברגע. לא להרפות. לא לתת לעבר להיעלם.
ואלכס לא היה בטוח לגמרי למה – אבל המחשבה שאמיר ייכנס אליה, ינסה אותה, גרמה לו לחוש פאניקה קלה. זה היה מגוחך. לא היה לו שום דבר להסתיר. עד כמה שהיה ידוע לו, אמיר מעולם לא הדחיק זיכרון כלשהו או חווה טראומה רגשית שהכריחה אותו לשכוח אותה. לא היה שום דבר שהוא היה יכול לראות במכונה, שלא היה מוכר לו כבר.
אולי הפאניקה נגרמה מהעובדה שאמיר התעקש שגם אלכס ינסה אותה בעצמו. זה היה משהו שאלכס היה יכול להבין. אומנם גם לו לא הייתה שום טראומה מודחקת – אם כי, בעצם, גם אם הייתה לו, הוא לא היה יודע על זה – אבל היו לו הרבה מאוד זיכרונות לא מודחקים בעליל שלא היה לו שום חשק לחיות אותם מחדש.
הם הגיעו לקניון. אמיר הוביל אותם לקומה הנכונה בלי למצמץ, בלי להסס, כאילו הוא יודע בדיוק את הדרך. כאילו הוא כבר בא לשם פעם בעבר. או יותר מפעם אחת.
אלכס ידע שאמיר אוהב את המכונות. הוא אהב אותן באותה מידה שאלכס שנא אותן. אמיר לא הבין למה אלכס ייצר אחת, תמך בכל תעשיית המכונות, אם הוא לא סובל את הרעיון שלהן. אלכס תמיד ענה באותה צורה – כסף.
אמיר חשב שזו לא סיבה מספיק טובה לבגוד בערכים שלך. אלכס לא חשב ככה.
אבל גם אם אמיר הלך להרבה מהמכונות הללו, אלכס לא חשב שהוא אי פעם הלך למכונה שלו. אם כי עכשיו הוא התחיל לתהות אם טעה. זה לא היה חסר היגיון. אמיר היה מהאנשים שירצו ללכת לנסות את המכונה של חבר שלהם כשהיא מצליחה, כשם שהיה רוצה לקרוא את הספר שחבר שלו היה כותב, או להתבונן בציור שהיה מצייר, או להקשיב לשיר שהיה מבצע. אמיר רצה לתמוך בחברים שלו, בכל מצב. גם כשהם לא רצו שהוא יעשה את זה.
אולי במיוחד אז.
ככל שהם התקרבו למכונה – אלכס חשב שהם מתקרבים, לפחות. הוא אף פעם לא היה שם, כאמור – הוא נהיה יותר ויותר בטוח בכך שאמיר היה שם קודם לכן, וניסה את המכונה. הוא רק לא הצליח להבין למה הוא גורר אותו לשם עכשיו.
הם הגיעו אל המכונה. אמיר נעצר מלפניה, בוהה בה כאילו הייתה אחד מפלאי העולם. אלכס עמד ממש מאחוריו, בוהה בה כאילו הייתה ערמת אשפה מסריחה. אבל היה שמץ חיבה במבטו, כאילו בהה בערמת אשפה מסריחה שאסף במשך כל שנות חייו, ושאוצרת בתוכה זיכרונות אינספור.
"הגענו," אמר אמיר ברצינות תהומית משועשעת, בדיוק כשאלכס רצה לומר זאת בעצמו בטון עוקצני.
"אני רואה," הוא אמר במקום זאת, בטון עוקצני בדיוק באותה מידה. "מה עכשיו?"
אמיר תקע בו מבט שאמר בבירור שאלכס יודע טוב מאוד מה עכשיו, שהוא אינו מצחיק, ושהוא צריך להפסיק לדבר בכלליות. אלכס החליט שאולי הפעם הצדק דווקא היה עמו. הוא נשם עמוק, כמכין את עצמו נפשית לחוויה איומה, ופנה להיכנס אל תוך המכונה שיצר.
אמיר עצר אותו. ידו נשלחה קדימה לאחוז בכתפו של אלכס. אלכס הביט בו בתמיהה.
"אני ראשון," הוא הסביר, ולאלכס היה נדמה שקולו רעד. בעצם, כשאלכס הסתכל עליו מקרוב, הוא ראה שאמיר נראה מתוח ולא מוכן נפשית וחושש בדיוק כמו אלכס עצמו, רק שאלכס היה אדיש יותר.
וכנראה שהיום היה אחד מאותם ימים נדירים בהם אלכס באמת מסוגל להתנהג כמו חבר טוב, כי הוא פנה אל אמיר ואמר לו, בקול שקט, שהם לא חייבים לעשות את זה אם הוא לא רוצה, ושזה יהיה בסדר אם הם רק יחזרו הביתה.
אמיר כנראה פירש את האמרה הזו לא נכון, כי הוא גיחך במרירות, ומלמל משהו על כך שברור שאלכס מוכן לחזור הביתה, ברור שהוא רוצה להימלט מפני המכונה שאמיר, ברשעותו, החליט לגרור אותם אליה, ברור שהוא רוצה לברוח, כמו שהוא תמיד רוצה לברוח, להדחיק, לדחוף למטה את הכל, וברור שהוא לא מוכן אפילו פעם אחת לבוא לקראת אמיר, כשאמיר מנסה רק לעשות משהו נחמד עבור אלכס.
ואלכס עמד שם ובהה בו, כי אמיר רק לעיתים רחוקות התפרץ ככה. הוא הרגיש שני רגשות שונים נלחמים בבטנו על הזכות לשלוט: הכעס על שהואשם לא בצדק (אם כי הוא באמת תמיד רצה לברוח, כפי שלחש קול במעמקי מוחו), ורפיון החושים שאחז בו בכל פעם שחשב על עימות, אותו רפיון שגרם לו להיכנע בשקט לעמדת היריב ולסגת, לברוח.
תמיד לברוח.
פתאום משהו בו התפרץ, אותו כעס שלמד במשך שנים רבות כל כך להדחיק. הוא לא הבין מה היה באמיר שתמיד העלה את הכעס ההוא, הבראשיתי, אל פני השטח של תודעתו. אולי עצם היותו אמיר, עצם היותו כל דבר יפה וטוב שאלכס לא יהיה לעולם. אולי כי אמיר היה היחיד שהעז לבדוק את הכעס הזה, לדקור אותו עם מקל. אבל הוא אף פעם לא דקר כל כך עמוק. הוא אף פעם לא נזף באלכס על נטייתו להתחמק מעימותים. הוא ידע שיש דברים שפשוט עדיף לא לדבר עליהם.
ואלכס כל כך ניסה להיות חבר טוב היום.
"לפחות יש לי פאקינג מגרעות!" הוא קרא. כתפיו של אמיר התקשחו. "אולי אני בורח הרבה. אולי אני לא יודע להתמודד עם עימותים. אולי אני תמיד ממורמר, ולועג לך גם כשלא מגיע לך שאלעג לך. אבל לפחות אני לא פאקינג כמוך. לפחות אני לא מושלם. אני בנאדם. בני אדם הם לא מושלמים. בני אדם הם אכזריים ומטומטמים והם עושים טעויות. זה הטבע שלנו. אבל אתה, יש לך בכלל פגמים?! יש לך פגמים כלשהם? כי אתה מתנהג כאילו כל יום הוא הזדמנות מזורגגת להתחיל יום חדש." הוא סיים, ואז הוסיף כלאחר יד, "זה מספיק עימות בשבילך?"
הוא לא היה צריך לומר את המשפט האחרון. זה היה ילדותי מצדו. האמת הייתה, שאלכס באמת לא התעמת הרבה. הוא כנראה היה מעט חלוד בזה.
אמיר הביט בו במבט קשה. אלכס ידע שהוא חצה את הגבול. הוא עמד מאחורי הדברים שאמר, אבל אסור היה לו לומר אותם.
"אתה באמת חושב שאני מושלם?" שאל אמיר, ועיניו היו קרות. לפתע אלכס פחד.
הוא ניסה להתנצל, אבל ההתנצלות נתקעה בגרונו. אמיר נענע בראשו בעצב. לא, רגע, לא עצב, אלכס הבין פתאום. אכזבה.
"למה אתה עדיין חבר שלי בכלל?" שאל אמיר בשאט נפש. אלכס קלט לפתע שהדלת של המכונה עדיין פתוחה, מחכה שאחד מהם ייכנס. הם שכחו לסגור אותה.
האמת פילסה דרך מגרונו. הוא לא רצה להגיד אותה, אבל היא נדחפה ונמשכה מתוך פיו בלי להשאיר לו ברירה. "אין לי מושג," הוא אמר.
אמיר הנהן בראשו פעם אחת, ואלכס היה בטוח שהוא רק אישר את חשדותיו.
"אתה תמיד לועג לי," אמיר אמר. "אתה לא מפספס הזדמנות לציין לי כשאני נכשל. אתה מציג אותי באור מגוחך כשאנחנו ליד אנשים חדשים." כל משפט היה מהלומה בבטן של אלכס. "אף פעם לא אמרתי על זה כלום, לא מילה אחת.
"האמת היא, שלא באמת גררתי אותך היום לכאן כדי לעשות משהו נחמד עבורך. קיוויתי שאתה תוכל לעשות משהו נחמד עבורי. הייתי צריך אותך היום. ממש ממש הייתי צריך אותך. אני מניח שהאשמה היא שלי, כי אתה החבר הכי טוב שהצלחתי להשיג לעצמי. היה טיפשי מצדי לחשוב שתוכל להיות שם בשבילי כשאזדקק לך." הוא נענע את ראשו שוב. בגועל הפעם, אלכס קלט.
ההתנצלות ניסתה לעלות שוב במעלה גרונו, אבל הפעם ירדה כל הדרך למטה, וגררה איתה גם את ההתנצלות הקודמת, כי הוא הבין שהוא לא מסוגל להתנצל על זה שאין לו מושג למה הוא חבר של אמיר, ויותר מכך – הוא לא מסוגל להתנצל על עצם היותו חרא של חבר לאמיר. זה מי שהוא היה, והוא לא מסוגל לשנות את זה, ולפי כך התנצלות תהיה כמו שקר.
אבל הוא היה חייב לומר משהו. הוא פתח את פיו. "אמיר-"
הוא קטע אותו לפני שהייתה לו הזדמנות לחשוב מה לומר. "אל תטרח, אלכס. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך מאז שהייתי קטן. אני יודע מתי אתה עומד לומר משהו שאתה לא מתכוון אליו באמת. אומנם התנהגת נורא אליי מהרבה בחינות שונות, אבל לפחות תמיד היית כנה איתי. אתה לא יכול לעבוד עליי. לא עליי. תן לי קצת יותר קרדיט מזה."
הוא עמד להסתובב וללכת. אלכס ניסה נואשות לחשוב על משהו לומר שיגרום לו להישאר. בסופו של דבר, היה רק דבר אחד שהוא היה יכול להגיד שבאמת היה חשוב.
"למה אתה נשארת חבר שלי, כל השנים האלה?"
אמיר הביט בו במבט עייף ומזלזל. אלכס הרגיש כאילו כל הרוע שהוא שידר אליו כל השנים האלה חוזר אליו סוף סוף, כמו בומרנג, כמו קארמה. "כי אני מחבב אותך, אלכס. כי אני מטומטם מספיק כדי להאמין שאתה אדם טוב, למרות הכל."
הוא חיכה כמה שניות, כאילו בודק אם אלכס יאמר משהו, כאילו הוא עדיין מקווה שאלכס יוכל להגיד משהו שיפצה על הכל. הוא טעה. לאלכס אזלו כל המילים. הוא בהה בו בשתיקה, הפתעה משתקת את איבריו.
אמיר השפיל את מבטו. עווית עברה בו. והוא הלך. אלכס היה רוצה לקרוא לו, לומר לו לחכות, להוכיח לו שהוא מסוגל להיות שם בשבילו, להיות האדם הטוב הזה שאמיר כל כך רוצה להאמין שהוא. אבל אמיר צדק. הוא לא יכול היה לשקר לגבי זה. לא לאמיר. לא לעצמו. והאמת הייתה שאמיר צדק כשהחליט ללכת משם. האמת הייתה שהוא היה צריך לעשות זאת לפני שנים.
הדרך הביתה הייתה ארוכה ומתישה, והאוויר הסתווי היה אפילו קר יותר משהיה בדרך הלוך, אפילו לא שעה קודם לכן. אלכס לא היה לבוש בהתאם לקור. הוא שנא את הסתיו הישראלי ההפכפך.
כשהגיע הביתה, מצא את עצמו מדדה בלי הרבה מחשבה אל חדר השינה. ככלות הכל, זה היה מוקדם עוד, ואלכס הבין פתאום שהוא אכן עייף. אבל בעודו מתיישב על המיטה, לפני שהספיק אפילו לחלוץ את נעליו, הוא הבין שהוא לא יצליח לחזור לישון. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על אמיר. על איזה חלק גדול מהחיים שלו אמיר היה.
הם הכירו זה את זה כמעט מההתחלה. היו ביחד בגן, ומאז לא נפרדו. הייתה תקופה שאפילו היה להם טוב ביחד. ביסודי, למשל. הם היו החברים הכי טובים שאפשר לבקש זה כלפי זה. לאלכס היה זיכרון מאוד חזק שלהם בכיתה ה' או ו', כשאחד הילדים העליב את אמיר ואלכס זרק את הקלמר שלו על ראשו. הקלמר היה כבד, ואם הוא היה מכוון קצת יותר טוב הוא היה יכול לפגוע בילד ההוא ברצינות. המורים הזמינו את הוריו לשיחה, השעו אותו ליומיים והכריחו אותו לכתוב מכתב התנצלות, אבל הוא זוכר עד היום שלא היה לו אכפת. אמיר היה נבוך בגלל כל התקרית, והרגיש אשם על שאלכס הסתבך בצרות למענו, אבל אלכס אמר לו שוב ושוב שהוא לא מתחרט על זה, ושזה היה שווה את זה. אפילו היום, כל כך הרבה שנים אחרי, משהו בו התלקח בזעם כשנזכר במקרה ההוא. הוא היה די בטוח שאם הילד הזה היה נמצא מולו כעת, הוא היה עושה את זה שוב. כי לאמיר לא הגיע שיתייחסו אליו ככה, ואלכס היה נחוש להגן על הזכות שלו לעבור את היום בלי לבכות.
אמיר היה בוכה הרבה כשהם היו קטנים. המורים תמיד קראו לו ילד רגיש, ו"מתפתח מאוחר". אלכס שנא כשהוא בכה. זה הלחיץ אותו. הוא תמיד היה מסתכל לצדדים, מחפש אחר ישועה בדמות אדם אחר שיבוא לנחם אותו. כמעט אף פעם לא היה אדם אחר. אמיר תמיד היה פונה אל אלכס לנחמה, ואלכס – בהיותו נחוש ומחויב למטרה – עשה כמיטב יכולתו להעניק לו אותה. הוא לעיתים רחוקות הצליח, בעיקר כי לא תמיד היה לו קל להבין מהי בכלל סיבת הבכי, אבל בהחלט אי אפשר לומר שלא ניסה. אלכס עצמו לא בכה כמעט אף פעם, גם לא כשהיה צעיר. נדמה שכבר אז רגשות מכל סוג הלחיצו אותו, והוא העדיף להישאר אדיש ככל האפשר למתרחש כדי להישאר מוגן.
אסימון נפל בתוכו, אסימון שהוא החזיק כל כך הרבה זמן עד שהמטבע איבד מערכו. מה אם זה היה הבסיס לכל העניין? מה אם האדישות שלו, לכאורה, הייתה רק אמצעי הגנה?
הוא ניסה לחשוב מאיפה זה עשוי היה לנבוע. המוח האנליטי שלו החל לנתח את כל העניין בצורה אובייקטיבית וקרה, כמו שהיה רגיל. שום טראומת ילדות לא הייתה זכורה לו. שום אירוע מכונן מעברו האפל. מבטו נדד מטה, אל עבר רגליו. הן עדיין היו נעולות בתוך נעליו. הוא קם, בדחף מהיר, ויצא החוצה, אל עבר הקניון.

אוזניות, תלויות מול פניו. הלב שלו שהולם. החושך היחסי שעיניו עוד לא התרגלו אליו לחלוטין. הוא הרכיב את האוזניות על אוזניו (ידיו רעדו) ולחץ על המתג הקטן שהוא ידע שנמצא משמאלו. האוזניות לא השמיעו שום רעש באוזניו, במקום זאת הן פתחו גישה אל החלק במוח שלו שאצר את הזיכרונות, והורידו את כל המידע שהן מצאו. המידע הוקרן על המסך מולו ברגע שהוא לחץ על המתג. הוא יכול היה לשלוט בו בעזרת השלט שהיה תלוי על הקיר מימינו. לבחור את הזיכרון, להריץ קדימה, להריץ אחורה, להקפיא... וכשהרגיש שמיצה את החוויה והוא רוצה לסיים, היה מוציא את האוזניות מאוזניו, וכל המידע היה נמחק מהכונן הקשיח אוטומטית (זאת כדי שהאקרים לא יוכלו לפרוץ למכונה ולהשיג גישה אל כל הזיכרונות האפשריים של אדם מסוים). אלכס ידע את כל זה. אלכס חשב על כל זה. אבל זה לא אומר שהמחשבה על כך לא גרמה לבטנו לגעוש.
הוא הקליד תאריך באקראי. כשהיום ההוא התחיל להתנגן מולו הוא הריץ מעט קדימה. זה היה סתם יום, לפני כמעט שלוש שנים. הוא הריץ עוד קצת, עד שראה פנים מוכרות שעליהן לא חשב כבר הרבה זמן, והבין. מכל הימים, הוא בחר את היום בו הוא פגש את מאיה בפעם הראשונה. זה פשוט היה המזל שלו.
זה היה הדייט השני או השלישי שלה ושל אמיר, ואלכס נתקל בהם במקרה. הוא ראה את אמיר מהצד השני של הרחוב, הולך ליד בחורה יפה, מתוח ועצבני. זו הייתה תקופה שהיחסים שלהם עלו על שרטון, והוא לא ראה את אמיר כבר מעל לשבוע. באורך פלא, הוא התגעגע אליו קצת. הוא החליט לגשת לומר שלום. אמיר נראה מופתע כשאלכס קרא בשמו וחצה את הכביש לעברם בהליכה מהירה, אף על פי שאלכס היה בטוח שהוא ראה אותו בעצמו קודם לכן. העובדה שאמיר התעלם ממנו ולא היה הראשון לנופף לעברו לא הכאיבה לאלכס. הוא הבין את זה טוב מדי. אמיר התאושש מההפתעה במהירות, וערך היכרות מנומסת בין מאיה לאלכס. אלכס הניד בראשו לעברה, והיא הושיטה את ידה ללחיצה. עיניה חייכו לעברו, והוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד לחייך בחזרה. כעבור שיחת חולין קצרה ונעימה, הוא נפרד מהם ופנה לדרכו. לפני שנעלם מעבר לפינה הוא הפנה את ראשו לאחור ומבטו נתפס על אמיר; כבר הרבה זמן הוא לא ראה את אמיר מאושר ככה.

אלכס הקפיא את הזיכרון והסיט מבט. הוא זכר מה קרה בהמשך אותו יום. בערב הוא התקשר אל אמיר, והם פטפטו בנחת וקבעו להיפגש למחרת. השרטון עליו עלתה חברותם נעלם כלא היה. איש מהם אפילו לא הזכיר אותו. אף מילה לא נאמרה גם בנושא מאיה.
מאיה לא עלתה בשיחותיהם גם שבועות אחר כך, אף על פי ששניהם ידעו שאלכס מודע לכך שהם ממשיכים להתראות. גם כשהיא עברה לגור עם אמיר, הם לא דיברו על זה. הם לא דיברו עליה אף פעם, וזה לא כאילו חברותם נסבה סביבה, וזה לא כאילו היא זו שהצילה את החברות או משהו, כי היא לא. אלכס יכול היה להישבע בכך. הוא לא חצה את הרחוב באותו יום בגללה, והוא לא התקשר לאמיר באותו ערב בגלל חיוכה. הוא פשוט היה חבר מחורבן. חבר מחורבן עד כדי כך שזה הרגיש כאילו הוא צריך תירוץ כדי להתקשר. אבל זה כל מה שהיא הייתה. תירוץ. באמת. והוא אהב את אמיר יותר ממה שהוא אהב אותה.
האם הוא אהב את אמיר, בעצם? הוא בהחלט לא התנהג ככה. הוא בהחלט לא תמיד הרגיש ככה. אבל אמיר תמיד היה שם. כשאלכס ניסה לחשוב על הדברים הקבועים בחיים שלו, מה שהוא ראה היה תמיד אותו מזדנב אחרי אמיר, מקטר ומתלונן, בזמן שאמיר מחייך ומתעלם. התפאורה הייתה שונה כל פעם אבל הסצנה זהה. אלכס ואמיר השלימו זה את זה. אלכס היה כל מה שחרא בעולם ואמיר היה כל מה שטוב. והאמת היא, שבלי אמיר, אלכס לא היה לגמרי בטוח מי הוא בכלל.

הזיכרון הבא היה אחד שאלכס אפילו לא זכר כבר. הוא ידע שזה קיים, אבל לא היה לו מושג מה בדיוק קורה בו, והוא נאלץ לחפש מספר דקות ארוכות לפני שמצא את התאריך המדויק. זה היה היום שהוא ואמיר נפגשו. אי שם בגיל חמש, בערך, ביום הראשון של הגן. אלכס ציפה שהזיכרון יהיה מטושטש בקצוות מרוב יושן, או משהו בסגנון, אבל הוא נראה חד ובהיר בדיוק כמו האחד הקודם. שני ילדים צעירים עם חיוכים רחבים שחשפו שיניים, מביטים זה בזה בלי שמץ שיפוטיות ועם כוונה מלאה להיות חברים. עוד לפני שאלכס הספיק לגשת אליו, אמיר כבר היה שם לידו, באורך פלא, והושיט את ידו ללחיצה. אלכס לחץ אותה ואמר את שמו. אמיר השיב את שמו שלו בתמורה. הם המשיכו ללחוץ ידיים, מתחילים להניע את ידיהם המחוברות בפראות רבה יותר ויותר, למעלה ולמטה, ואז החלו לצחוק; מכיוון שהכל היה מצחיק בימים אלו, ומכיוון שלחיצת ידיים הייתה דבר שרק גדולים עושים, וזה גרם להם להרגיש מבוגרים עד מאוד, ומכיוון שהתנועה העוצמתית והחזקה של ידיהם הייתה מענגת, ומכיוון שהיה טוב להכיר לפחות חבר אחד.
לאורך כל אותו יום הסתובבו יחד, והיום הראשון של הגן לא היה מפחיד כל כך כשהיה לידך מישהו מפוחד בדיוק כמוך. אלכס היה נרגש לספר לאמו באותו ערב, בגאווה, על החבר החדש שהכיר בגן, ועל כמה שהוא נחמד ואדיר ומצוין. וביום המחרת הם המשיכו להסתובב יחד, כי לא הייתה שום סיבה שלא.
גם היום הראשון של כיתה א' לא היה כל כך מפחיד כשאמיר היה לידו. בכלל, החיים לא היו מפחידים כל כך עם אמיר לצדו.
עד שפתאום הם כן היו, ואמיר לא היה יכול להקל עליהם, אבל הוא בכל זאת נשאר לצדו של אלכס, פשוט כי זה מי שהוא היה. רק שעכשיו, כשהוא לא עזר יותר, עצם היותו קרוב היה נטל, ואלכס לא יכול היה לסבול אותו יותר. זו הייתה התקופה שאלכס החל להרגיש יותר ויותר גרוע, בסביבות סוף חטיבת הביניים, והוא פיתח לו מנהג להתפרץ דווקא על אלה שהיו קרובים אליו יותר מכל. אמיר אף פעם לא אמר על זה כלום. הוא רק סבל את זה בשתיקה. והוא המשיך לסבול את זה בשתיקה, במשך שנים, בלי להתלונן. אבל לעיתים קרובות אלכס היה רואה את המבט שלו, רגע לפני שהוא מסיט את העיניים, והמבט שלו היה לאלכס מוכר.
הוא אף פעם לא הצליח להבין מאיפה הוא היה מוכר לו, אבל עכשיו זה פתאום הכה בו.
זה היה המבט שהיה עולה לו כל פעם שאחד הבנים בכיתה היה אומר משהו מרושע, או דוחף את כתפו. המבט מלא הכאב והחימה. והקטע הוא, שאלכס אף פעם לא חשב שהוא יכול לפגוע באמיר באותה הצורה, או שהוא יכול לפגוע באמיר בכלל. שהוא פוגע בו. וזה היה מטופש מצדו, כי כמובן שהוא ידע שהוא פוגע באמיר, אבל הוא אף פעם לא חשב שהוא... פוגע בו. הוא אף פעם לא חשב שאמיר לוקח את זה ללב. זו הסיבה היחידה שהוא המשיך.
לפחות ככה אלכס אמר לעצמו, בעודו בוהה בזיכרון הקפוא בלי באמת לראות אותו. ככה הוא היה חייב לומר לעצמו. בגחמה של רגע הוא הקליד את התאריך שבו אמיר לקח אותו למכונה ההיא, עם הצבעים הקרים והחמים. זה היה רעיון רע והוא עמד להתחרט על כך, אבל ברגע זה הוא לא יכול היה לעצור את עצמו.
הוא בהה ביום ההוא עובר מול פניו, ואחרי זה בעוד יום, ועוד יום, ועוד יום. פתאום זה היה ברור לו עד כדי בחילה איזה מין אדם מחורבן הוא היה, ויותר מזה – איזה מין חבר מחורבן. כלומר, הוא תמיד ידע את זה. אבל זה היה דבר אחד לדעת את זה, ודבר שונה לגמרי להפנים את זה באמת, את המשמעות של זה.
הוא הוריד את האוזניות וכשל אל מחוץ למכונה. האנשים התערבלו סביבו, עיסה של פנים חסרות חשיבות, ומהר מאוד הוא היה בחוץ שוב, רוח ניתכת בפניו.

השאלה המובנת מאליה, שאלכס שאל את עצמו בעודו יושב על ספסל באמצע הרחוב ובוהה בתנועת העולם, הייתה מה עליו לעשות עכשיו.
ככל שחשב על זה יותר, כך הגיע אלכס למסקנה שכל זה לא באמת משנה. אסור היה לו לצאת מפרופורציות. כל מה שקרה, בעצם, היה ריב שפרץ בינו לבין אמיר באותו בוקר, ופרץ נוסטלגיה שתקף אותו. נכון, הריב היה נורא יותר משהיה לרוב, אולי הנורא ביותר שהיה להם מזה מספר שנים טובות. אבל זה באמת היה בסופו של דבר רק ריב. כולם רבים לפעמים. אמיר יסלח לו, והוא יסלח לאמיר, והם יחזרו ל...
למה? לפגוע אחד בשני? לא, לא אחד בשני. אלכס יחזור לפגוע באמיר, ואמיר יחזור להיפגע מאלכס. וכן, היו פעמים שאלכס שנא את אמיר, שנאה עזה ויוקדת כמו אש, אבל הוא גם אהב אותו, ומעל לכל, הוא היה הגון מספיק בשביל לדעת שאמיר לא ראוי לזה.
הוא עצם את העיניים וניסה לדמיין את החיים בלי אמיר. כל סנטימטר בגופו צרח אליו לחדול. אלכס תמיד האשים את הסטטוס קוו ואת העצלנות העמוקה שלו כששאל את עצמו מדוע הוא עודנו חבר של אמיר. אבל האמת הייתה, וזה מה שהוא הבין עכשיו, שהוא פשוט פחד מאיך שייראו חייו בלעדיו. כן, הסטטוס קוו היה כוח חזק ורב עוצמה, אבל התלות באדם אחר הייתה אף מרשימה יותר. וכששניהם שילבו את כוחם יחד לשם אותה מטרה – אוהו, לא פלא שאלכס מעולם לא התרחק מאמיר.
אולם אז הוא ניסה לדמיין איך ייראו חייו של אמיר בלעדיו. והם נראו אותו הדבר בדיוק, רק קצת פחות קשים. קצת יותר חיוביים. קצת יותר נכונים.
ואלכס כבר השלים מזמן עם המחשבה על שישים שנה ריקות מאהבה עצמית או חיצונית. והוא הרי בכלל לא היה בר מזל.

*
אריאל לפני 9 חודשים
לא היה קשה לדפוק בדלת. זה היה קל. טבעי. ועם כל דפיקה שנשמעה, כך הלך אלכס ונהיה יותר ויותר בטוח בהחלטתו לבוא לכאן.
ועד שאמיר פתח את הדלת, הוא כבר כמעט הצליח להפנים שזו הפעם האחרונה שהוא דופק על הדלת הזו. לא שהוא אי פעם דפק עליה הרבה. אמיר היה כמעט חצי חירש (באחד מימי הולדתו הוא קיבל רק מנקי אוזניים. אלכס עמד מאחורי זה. אפילו היום, שנים אחרי, הוא התקשה להאמין שחבריו ומשפחתו של אמיר באמת זרמו איתו.) וגם ככה לא שמע את הדפיקות אף פעם, ואלכס תמיד היה בן בית, בכל דירה שאמיר גר בה, והצורך לדפוק היה מטעמי נימוס בלבד. ולאף אחד מהם אף פעם לא היה אכפת מנימוס.
ואז אמיר פתח. הוא לא חייך, אפילו לא עם עיניו בלבד, מה שהיה מעט יוצא דופן. כשראה את אלכס, ניתן היה ממש להבחין במאבק הפנימי שקורע אותו – האם לתת לאלכס להיכנס, או לבעוט אותו לרחוב?
החביבות הטבעית שלו ניצחה – ואולי כל שנות החברות שלהם יצרו באמיר את האינסטינקט תמיד להכניס את אלכס? – והדלת נפתחה עבורו. אמיר סובב את גבו אל אלכס וחזר אל הסלון בפסיעות גדולות, לא טורח להחוות אל אלכס בידו לשלום או אפילו לסגור את הדלת אחריו.
אלכס סגר את הדלת. התנהגותו של אמיר גרמה לו לשמוח שהוא אכן בא היום ולא חיכה עד שכעסו של אמיר יצטנן, מאחר וזה יהיה קל יותר אם אמיר עדיין כועס עליו. הוא עקב אחריו אל הסלון. הדירה הייתה שקטה יותר מהרגיל, ומשהו היה חסר...
"איפה מאיה?" שאל אלכס, כנראה בחוסר טקט.
אמיר הזעיף פנים ולא הסתכל עליו. "זה משנה, אלכס?" השיב.
אלכס שתק. לא, זה לא שינה. אמיר צדק. שום דבר מזה כבר לא שינה. לפתע הוא היה אסיר תודה על המיומנות שפיתח שמנעה ממנו לחשוב על מאיה, מאחר – ואת זה הוא הבין רק באותו רגע – כבר לא תהיה לו סיבה לחשוב עליה שוב אי פעם. והמחשבה הזו כאבה לרגע, מאוד, אבל במהרה הכאב שכך. הוא יחיה רק שישים שנה. לדבר מכל זה לא הייתה משמעות.
"באת להתנצל?" אמיר שאל. הקול שלו היה עייף ומעוצבן.
"לא," אלכס אמר. "באתי להיפרד."
הראש של אמיר התרומם בקפיצה ועיניו ננעצו באלכס. מה היה המבט הזה? זעזוע? לא... פחד?
"על מה אתה מדבר?" שאל אמיר בגסות.
אלכס התיישב מולו על הידית של הכורסא. הוא שפשף את עיניו. הוא לקח שתי נשימות עמוקות. "שנינו יודעים שזה היה חייב לקרות בשלב כלשהו, אמיר, לא?" הוא אמר בשקט. אמיר בהה בו, אותו מבט – מה שלא יהיה – עדיין מרוח על פניו.
"על מה אתה מדבר?" הוא אמר שוב, בשקט גם הוא.
"החברות הזו רעילה. אתה יודע את זה. אין סיכוי שאתה לא יודע את זה," אלכס לא העז להביט בו. הם אף פעם לא דיברו על זה בגלוי. זה תמיד היה הפיל שבחדר. אלכס לא ידע למה לצפות מאמיר. הייתה לו את ההרגשה הנוראה הזו, שכעת, כשהפיל סוף סוף השתחרר, הוא ישתולל בחדר ויהרוס כל מה שיהיה בדרכו.
אמיר לא ענה. גם הוא לא הביט באלכס. אלכס החליט לקחת את זה בתור סימן שגם אמיר מודע לרעילות חברותם.
"אני-"
"אז אתה מתכוון פשוט להיעלם?" אמיר קטע אותו, כעת מתבונן ישירות אל תוך עיניו של אלכס. לא היה קשה לנחש מה הבעתו אומרת עכשיו. זעם. "ללכת? לברוח?" הוא ממש ירק את המילה האחרונה, כאילו הייתה מילה טמאה שעצם נוכחותה על שפתיו הגעילה אותו.
אלכס נרתע. "למה את מתכוון?"
אמיר הזדקף במושבו. עיניו ירו גצים. "הו, אני יודע טוב מאוד מה אתה רוצה לומר. אתה רוצה לומר שאתה עושה את זה לטובתי, נכון? שאתה לא רוצה יותר לפגוע בי?"
אלכס בהה בו, הלם ממלא את איבריו בפעם השנייה באותו יום. לא היה לו מושג איך אמיר ידע מה הוא רוצה להגיד. ורגע, מה הוא מנסה להגיד? שהוא מודע לכך שאלכס פוגע בו? או שאלכס לא פוגע בו בכלל?
"טוב, אז תן לי לומר לך שזה הדבר הכי אנוכי שהיית יכול לעשות!" אמיר המשיך. הוא כיוון אצבע מאשימה אל עבר אלכס במחווה מוגזמת. "כבר איבדתי בנאדם אחד שחשוב לי היום! אני לא יכול לאבד שניים. לא בבת אחת. לא ככה. אתה לא עומד להוציא את עצמך מהחיים שלי בכזאת קלות, אלכס!"
אלכס איבד את היכולת לדבר. הוא התחיל לחשוב שאולי לצעקות של אמיר היו השפעות אלרגניות עליו. אולי משהו בהן גרם לו לאלם. אולי הוא פשוט לא היה רגיל לזה. כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחו. אבל החשובה מכולן...
"את מי איבדת?" הוא שאל. שוב, כנראה בחוסר טקט.
אמיר נשך את שפתו והסיט מבט.
פתאום זה הכה בו. "מאיה," הוא אמר. "נפרדת ממאיה?"
"היא נפרדה ממני, האמת," אמר אמיר, והקול שלו היה חורקני, ואלכס שכח מיד את כל הדברים האחרים. הוא אפילו לא היה צריך לחשוב על זה, ותוך שנייה הידיים שלו היו כרוכות סביב אמיר והוא משך אותו לחיבוק ואמר באוזנו שהוא מצטער, ושהוא חיבב את מאיה.
"אני יודע," אמר אמיר, ומשהו בצורה שהוא אמר את זה גרם לאלכס להרגיש שהוא באמת ידע. לאט לאט הוא הבין שאמיר ידע הכל.
"מה קרה?" הוא שאל. אמיר לא ענה על זה. אבל פתאום הוא חיבק אותו בחזרה. הם ישבו ככה כמה דקות, בשתיקה גמורה, והגב של אלכס הרג אותו אבל הוא לא שינה תנוחה. "למה החלטת פתאום שהגיע הזמן לנתק קשר?" שאל אמיר לבסוף, עדיין בשקט. זה תפס את אלכס לא מוכן.
"מאיפה לך שהחלטתי לנתק קשר בכלל?" הוא השיב.
"אבל כן החלטת, נכון?"
"כן," הודה אלכס. אם כי זה לא ענה על השאלה שלו.
"אני מכיר אותך," אמיר אמר. "אני מכיר אותך יותר טוב מכל אחד אחר. העובדה שזה מה שבאת לומר לא מפתיעה אותי כשלעצמה, אבל מעניין אותי למה דווקא היום."
אלכס התחיל להרגיש כאילו הוא לא באמת עומד לנתק קשר עם אמיר היום אחרי הכל. "אני חבר מחורבן," הוא אמר. הוא לחש את המילים בכאב. "אני יודע את זה."
"אני לא מנסה להכחיש," אמיר ציין.
אלכס בהה בו. "אם אתה מכיר אותי כל כך טוב," הוא שאל, "אז איך אתה עדיין רוצה קשר כלשהו איתי? אני אדם נורא."
"לא מנסה להכחיש," הוא אמר שוב.
זה עלה לאלכס על העצבים. "אני רציני, אמיר," הוא אמר. "למה שתרצה איזשהו קשר עם אדם נורא שהוא גם חבר מחורבן שרק עושה לך רע? אתה לא מזוכיסט, שנינו יודעים את זה."
"הייתי יכול להיות מזוכיסט," המהם אמיר. היה נראה שהחיבוק הקצר של אלכס החזיר לו את מצב רוחו הטוב והיכולת להיות משועשע מכל דבר. אלכס כמעט התחיל לשנוא אותו שוב. הוא לא היה יכול לקחת דברים ברצינות? הוא לא ראה כמה שאלכס מתענה מולו, כמה שהאמת הקרה והפשוטה מפלחת את גופו וקורעת מעליו את עורו? "אבל אני חושב שאתה לא מבין, אלכס. אתה יותר מאשר "אדם נורא" ו"חבר מחורבן". אתה אלכס. אתה אדם שלם, עולם ומלואו. יש בך הרבה יותר ממה שאתה יודע."
"זה נשמע כמו נאום של איש זקן וחכם בספרי פנטזיה," אמר אלכס ברוגז. אמיר לא התנהג בהיגיון. "זה בולשיט."
"זו אמת."
"הנה," קרא אלכס, "זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות חברים! אתה יותר מדי... אופטימי," הוא הגה את המילה כאילו הייתה שם של מחלה מדבקת. "אתה באמת מאמין בכל הסיסמאות האלה. "חייך אל העולם והוא יחייך אליך", "נצל את היום", "חיים רק פעם אחת", "הכל לטובה"! כל הבולשיט הזה. ואתה שלם עם עצמך. אתה מקבל את עצמך כמו שאתה. איזה מין חולה נפש יכול להרגיש כל כך בנוח עם עצמו? ואחרי זה אתה מצפה ממני לא לשנוא אותך! אתה מצפה ממני לא לנטור לך, ולא לחשוב שאתה לא בסדר במוח, ולא לקנא בך. אני כל כך פאקינג מקנא בך! למה אתה ככה ואני לא?!"
אמיר חייך. איך הוא עדיין חייך?! "ידעתי את כל זה," הוא אמר.
"כמובן שידעת את כל זה. בנוסף לכל, מסתבר שאתה גם חכם!" אלכס לא היה יכול לשלוט במרירות שזלגה ממנו. הוא לא הבין איך השיחה הידרדרה לשם. לפני רגע הם דיברו על מאיה... "מה שאני מנסה לומר," המשיך, "זה פשוט שזה לא מגיע לך. אתה אדם טוב, אמיר. ואני רק פוגע בך. אפילו עכשיו. השיחה שלנו רק מוכיחה את זה. אפילו כשאתה כל כך צריך אותי אני רק צועק עליך ומעליב אותך. ולא אכפת לי אם אתה חושב ש... אני אפילו לא בטוח מה לעזאזל אתה חושב. אבל בסיטואציה הספציפית הזו, אני יודע יותר טוב. ועדיף לך – עדיף לך פי אלף – בלעדיי. אז אני אצא מהחיים שלך, כי זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבורך."
"לא, זה לא," אמיר אמר, עיניו נעוצות ברצפה, השעשוע סוף סוף ירד מפניו.
"זה כן. אמיר, לא משנה כמה טוב אתה מכיר אותי, אני מכיר את עצמי טוב יותר ואני אומר לך ש-"
"זה לא." אמיר הרים את מבטו. "יש דברים טובים יותר שאתה יכול לעשות עבורי."
אלכס רצה לעסות את רקותיו בתסכול. "כמו מה?" שאל.
"כמו להיות חבר טוב בשבילי," הוא הביט בו בעוז, כאילו דבריו טומנים בחובם את משמעות החיים בעצמה.
אלכס שקל לצרוח. "אני לא יכול לעשות את זה," הוא אמר. "רק עכשיו הסברתי-"
"אתה כן יכול."
מעניין כמה קשה זה יהיה לחנוק אותו. הוא לקח נשימה עמוקה (עוד אחת) והחליט פשוט לשתף פעולה, בתקווה שזה ייגמר מהר יותר כך. "מי אמר?" שאל בטון שרומז על כך שהוא מחכה לתשובה.
אמיר לא אכזב. "אני."
הדיון בבירור לא התקדם לשום מקום. אלכס החליט לוותר. "למה אתה מתכוון?" הוא שאל.
עיניו של אמיר נצצו. זה היה מין ניצוץ של שיגעון שאלכס הכיר טוב מאוד כשהיו צעירים, אבל בשנים האחרונות ראה רק לעיתים רחוקות. "זה שאתה לא חבר טוב כרגע, לא אומר שאתה לא יכול להיות חבר טוב אף פעם. זה אף פעם לא אומר את זה." הוא הביט באלכס עם כל כך הרבה תקווה ותשוקה, כאילו הוא מצפה מאלכס להבין משהו, אבל זה רק גרם לו להרגיש מותקף. משום מה, הוא ממש רצה פתאום לזחול מתחת לשמיכה ולהישאר שם לנצח.
הוא הבין מה אמיר מנסה להגיד. אבל הוא לא האמין בזה. כמו שהוא לא האמין בשום דבר שאמיר האמין בו.
"אתה מנסה להגיד שאנשים יכולים להשתנות?" הוא שאל. מה שלא אמר היה: אתה מנסה להגיד שאני צריך להשתנות. זה היה מגוחך, מאחר וכמה דקות קודם הוא עצמו אמר את אותו דבר בדיוק, אבל זה בכל זאת הפריע לו.
"כן!" אמר אמיר, עיניים בוהקות. "אני מנסה להגיד, שאתה יכול להיות אדם טוב יותר."
אבל זה לא היה נכון.
"אמיר," הוא נאנק והתחיל לעסות את רקותיו, "אתה מתנהג בצורה מגוחכת. אני מעריך את זה, את מה שאתה מנסה לעשות, באמת שאני כן. אבל אתה כל כך טועה ש- אין לי אפילו דרך לתאר לך כמה אתה טועה."
הוא עדיין הביט בו.
אלכס לא ידע מה לעשות עם עצמו יותר. הוא הרגיש מתוקף מכל הכיוונים. הוא הרגיש שמצפים ממנו משהו שהוא לא מסוגל לספק.
"אנשים לא יכולים להשתנות!" הוא צרח לבסוף. המילים הדהדו בתוכו, כאילו חיכו בתוך פיו במשך כל כך הרבה זמן. הוא שמע אותן משתקפות בכל המילים שאי פעם אמר בעבר, היום, אתמול. במשך חיים שלמים. "זה פשוט איך שהדברים מתנהלים. כולם יודעים את זה. אין מה לעשות. אתה צריך להשלים עם זה, אמיר."
אמיר הזדקף לגמרי, מבטו צלול וחודר ולעזאזל, אלכס רצה לברוח משם. "אנחנו לא עומדים להתחיל להתווכח האם אנשים יכולים או לא יכולים להשתנות," הוא אמר. "זה לא יתקדם לשום מקום. אין בזה טעם." הוא דיבר בהיגיון. מתי בדיוק הוא נהיה האדם ההגיוני בחדר? ואז הוא היסס פתאום. "לא, לא, חכה. יש בזה טעם. אנחנו צריכים להתווכח על זה. אני צריך לשכנע אותך שאתה טועה. אני פשוט לא יודע איך לעשות את זה, אלכס. אתה כל כך עקשן..."
אלכס בהה בו. הוא לא היה במצב רוח להתבדח או לגחך, או לשתף פעולה עם השטויות הקטנות של אמיר. הוא לא היה במצב רוח לכלום. הוא הרגיש עייף. אמיר תמיד גרם לו להרגיש עייף. "מה אתה מנסה לומר, אמיר?" שאל. "פשוט תגיד את זה כבר. בלי פילטר."
"אני מנסה להגיד, שאתה חשוב לי. ושאני לא מוותר עליך."
"אז מה, אני כמו מין פרויקט בשבילך?" הוא השתנק. תקף. "פרויקט צדקה? אתה מנסה לעזור לי לא להיות חרא של בנאדם? זה מה שיעזור לך להשיג את הכנפיים שלך?"
למען האמת, זה לא היה כזה קשה להאמין שאמיר מלאך. זה יסביר הרבה דברים. הוא באמת היה טוב מכדי להיות אדם.
אמיר גלגל את עיניו, כאילו אלכס הוא ילד קטן. "זה לא ככה. אני רוצה לעזור לך כי אתה חבר שלי."
"אתה לא רוצה לעזור לי, אתה רוצה לשנות אותי!" הוא קרא, לא מסוגל יותר להתאפק, מצוקה מדברת מתוך גרונו. הוא הסתובב והתחיל להתקדם אל עבר הדלת.
"לא, אלכס-"
"עזוב אותי."
"אלכס-"
"די, אמיר."
הוא שלח את ידו ותפס בכתפו של אלכס, מסובב אותו לעברו ואוחז בשתי הכתפיים שלו, עיניו מתפקסות על זוג העיניים מולו. "אלכס," הוא אמר. "תקשיב לי. תפסיק לנסות לברוח. תפסיק לפחד. תקשיב לי."
אלכס לא ענה, אבל לא הסיט את מבטו.
"אני לא רוצה שתשתנה. אני אוהב אותך כמו שאתה. אל תפקפק בזה, לא כשמדובר בי. אתה מעליב אותי. זה אמור להיות הדבר האחד שבטוח בוודאות, אחרי כל השנים האלה. אני פשוט רוצה שתהיה מי שאתה באמת."
אלכס השמיע קול של בוז.
"אני רציני. אתה לא באמת אתה כרגע. לא היית כבר הרבה הרבה זמן. אתה גרסה כלשהי של עצמך, גרסה שמכוסה בשכבות של פחד ותיעוב עצמי ודיכאון ורחמים עצמיים וייאוש. כל מה שאני רוצה, זה את החבר הכי טוב שלי בחזרה."
"אני לא מבין," אמר אלכס בשקט.
אמיר נאנק והתחיל לעסות את רקותיו. אז ככה זה נראה כשמישהו חוץ ממך מתוסכל. "אנשים יכולים להשתנות," הוא אמר שוב. כאילו היה זה לחש קסמים שמתקן הכל. כאילו אם הוא יגיד את זה מספיק פעמים, אלכס יאמין לו. "והם יכולים להשתנות לרעה, או לטובה."
אבל מי בעצם קובע מה זה רע ומה זה טוב? לחש החכמולוג הקטן בראש של אלכס. הוא לא פצה פה.
"וכשהם משתנים, הם נשארים אותם אנשים. הם לא אחרים. הם פשוט... שונים." אלכס לא הבין את ההבדל בין אחר לשונה. הוא הרגיש שבשלב הזה אמיר סתם מברבר. "אתה לא מבין?" הוא שאל בתסכול. "אני מנסה לומר ש..." קולו גווע בעוד עיניו מתרוצצות בחוסר אונים, לא מצליח לאחוז במילים הנכונות.
"שאני צריך להתאמץ," אמר אלכס. עיניו של אמיר נדלקו והוא הנהן. "שאני צריך לעבוד קשה על עצמי. שאני צריך למצות את הפוטנציאל שלי להיות אדם טוב."
"כן," השיב אמיר.
"זה נשמע כמו נאום של מנהלת חטיבת ביניים ביום הראשון של הלימודים."
אמיר חייך. "תמיד ידעתי שהייתי צריך לפנות להוראה."
הוא התבדח, אבל הוא באמת היה צריך. אלכס הבין פתאום שהוא יהיה מושלם לזה. הוא יהיה המורה הזה, שתלמידים יזכרו גם שנים אחרי, כשיהיו מבוגרים בעצמם. המורה הזה שישאפו להיות כמוהו, שיהיה מודל לחיקוי מושלם, מין שילוב של חבר ואח גדול ודמות אב. אדם שאפשר לסמוך עליו. אדם שיתכנן מערכי שיעור עד השעות הקטנות של הלילה. אדם שיקדיש מההפסקות שלו בשביל תלמידים מתקשים. אדם שינחם תלמיד בוכה, אדם שהתלמידים יידעו שאפשר לבוא אליו בשעת משבר. אדם שייצא מגדרו למען ילד שזקוק לו. בדיוק סוג האדם שיעשה כל כך הרבה יותר ממה שהוא צריך למען חבר שלו, חבר שאפילו לא רוצה את העזרה שלו.
אלכס היה אדם נורא. והוא פשוט לא ידע כבר מה לעשות.
"אמיר," הוא אמר. אמיר התבונן בו בשאלה. אלכס שתק. הוא חשב מה הוא כבר יכול לומר, מה כבר נשאר לו לומר אחרי השיחה הזו. והוא לא מצא כלום. אז הוא פשוט דיבר. "אני יודע שאתה לא רוצה לשמוע את זה," הוא אמר, מבחין במחאה מתפתחת בעיני חברו, "אבל בבקשה אל תנסה לעצור אותי. תן לי לדבר עד הסוף. נראה לי שזה מגיע לי, לא?" נשימה עמוקה. "אני לא אדם טוב, בערך משום בחינה אפשרית. ואני יודע את זה. אני כפוי טובה, ואנוכי, וצר ראייה, ואין לי חוש הומור, ואני דרמה קווין, ואני מגזים בתגובות שלי, ואני אובססיבי, ואני מרוכז בעצמי, ואני בן זונה דכאוני וזעפן, ואתה יודע את כל זה כבר, אתה במאה אחוזים יודע. אבל יש לי עדיין שביב הגינות. כל מה שבאתי לעשות כאן, היום, זה להיפרד ממך ולסגור את החברות שלנו יפה, כי אתה חלק גדול מהחיים שלי ואכפת לי ממך. כל כך אכפת לי ממך, שאני מעדיף לא להיות יותר בחיים שלך, כי אני יודע מספיק בשביל לדעת שככה עדיף. אתה אדם חיובי ואני אדם שלילי. אני המצאתי את השליליות. אני האמא של השליליות. אני מחריד. אני ענן גשם ממורמר על שתיים. ויש לך את הרעיון הזה, שאתה יכול לשפר אותי. אבל זה פשוט מי שאני. ככה זה עובד. ואני לא חושב שאנשים יכולים להשתנות. אני חושב שגם כשנותנים להם הזדמנות, הם תמיד נכנעים לדחפים הבראשיתיים שלהם, כי ככה הם. ככה אנחנו. זה טבע האדם. הוא מכוער ואכזרי, ולא תמיד נעים להסתכל עליו. אבל זה מה שיש. ככה אנחנו. יצורים של האופל, לא של האור. כולנו הולכים לגיהינום. כלומר היינו הולכים, אם הוא היה קיים. מה שאני מנסה לומר, זה שבני אדם הם יצורים קטנים ועלובים, שיש סיבה שהם נוצרו מעפר, ושרובם חלשי אופי מכדי לעשות משהו טוב עם עצמם. אתה אחד מיוצאי הדופן. וזה מעולה. אבל אני לא. אז להתראות, ושיהיו לך חיים טובים. באמת באמת."
אמיר הביט בו לאורך כל אותו הזמן במבט לא מתרשם. "יופי של נאום," אמר כשאלכס סיים. "התאמנת על זה מול המראה?"
אלכס גנח. אבל זה כנראה הגיע לו. הוא אמר כמה הערות דומות מאוד לאמיר.
"אלכס, אני נשבע, זה כמו לדבר אל קיר," הוא המשיך. "אוקיי, אוקיי. נאמר את זה כך. אמרת שזה טבע האדם, נכון? להיות, במילים שלך, חרא?"
אלכס הנהן.
"אז נניח שזה באמת ככה. שאתה צודק. טבע האדם הוא מרושע ומדמם, כמו שוויליאם גולדינג התעקש. אבל." הוא בהה ישירות באישונים של אלכס. "אפשר לנצח את הטבע."
השתררה דממה, אמיר עדיין מביט באלכס כאילו הפיל הרגע את התורה בעצמה מראש הר סיני, כאילו פתר את השאלה הכי סבוכה ביקום.
"אתה לא מבין, אלכס?" הוא קרא, נרגש. "אפשר לנצח את הטבע! אפשר לגבור עליו. אפשר לעצב אותו. המין האנושי עשה את זה בעבר, אינספור פעמים! הדברים הכי טובים יצאו בגלל שהתעלינו מעל הטבע שלנו. האש מעולם לא נועדה לבישול או לחימום, אלכס. אתה לא שומע מה אני מנסה להגיד? האש לא נועדה לחימום."
אלכס לא שמע, למעשה. כלומר, הוא שמע. הוא הבין את כל מה שאמיר אמר. אבל הוא פשוט לא הצליח להאמין בזה, לא משנה כמה הוא ניסה.
אבל פתאום הוא הבין משהו אחר. הוא הבין שאמיר מתגעגע אליו.
זה היה הגיוני. הם אומנם נפגשו כמעט כל יום, אבל אלכס כבר הרבה זמן לא היה אותו אלכס שאמיר היה רגיל אליו. הרבה הרבה זמן. הוא לא היה אותו ילד נחוש שזרק קלמר על הראש של בריון שגרם לחברו לבכות.
ובו זמנית, הוא כן היה.
זו הסיבה שאמיר נשאר איתו, גם אחרי כל השנים האלה. כי הילד ההוא כן היה שם, במקום כלשהו. הוא לא מת. הוא אף פעם לא ימות. לא כל עוד אמיר לצדו.
כי אמיר היה כל מה שטוב בעולם הזה, אבל הוא היה עוד משהו. הוא היה כל מה שטוב באלכס. וגם כשאלכס התעקש להתנער ממנו, זה פשוט לא עבד.
וגם אם אלכס לא היה מוכן לנסות לעשות את המאמץ הזה, של להילחם נגד הטבע, למען העקרונות או למען הנפש שלו – הוא היה מוכן לעשות את זה בשביל אמיר. כי הוא חייב לו לפחות את זה. כי הגיע לו חבר שיהיה עבורו מה שאמיר הוא לאנשים אחרים, ונראה היה שהוא מתעקש שהחבר הזה יהיה אלכס, ולא מוכן לקבל אף אחד אחר. אז אלכס היה חייב לקבל על עצמו את האתגר.
"לא אכפת לי מטבע האדם," מלמל אלכס. הוא הביט ישירות באמיר. "אכפת לי ממך." זה היה דבר קיטשי עד מאוד להגיד, ואלכס הרגיש את הדחף לעשות קולות של הקאה גואה בו, אבל זה היה משהו שהיה צריך להיאמר.
העיניים של אמיר בהקו בתקווה, והוא שאל: "זה אומר שאתה לא הולך להוציא את עצמך מהחיים שלי?"
אלכס לא ידע מה לענות על זה. הוא היה די בטוח שזה מה שזה אומר. אבל זה לא הרגיש כאילו הוא עושה טובה לאמיר; זה הרגיש כאילו אמיר מציע לו כרטיס יציאה מהכלא במונופול, כאילו הוא מציע לו דרך להתחמק מנתיב שהוא לא רצה ללכת בו. הוא לא ידע מה המשמעות של כל זה באמת. מה זה הולך לדרוש ממנו בדיוק. מה עליו לעשות פיזית. יהיה פזיז להסכים בלי לדעת בדיוק למה הוא מסכים. לא היה לו מושג איך להיות חבר טוב. אבל אחרי הכל, אמיר עשה עבורו דברים פזיזים בעבר. וחוץ מזה – אלכס חייך לעצמו בהומור כשהמחשבה עלתה בראשו – זה לא כאילו היחסים שלו ושל אמיר יכלו להידרדר יותר מזה.
הוא עמד לומר לאמיר משהו בסגנון של המילה הפשוטה "לא". אולי "זה אומר שאני לא הולך להוציא את עצמי מהחיים שלך", אם יתחשק לו משפט מלא. אבל כשהוא הסתכל על אמיר, הוא לא היה יכול שלא לומר את האמת. אולי זה הצעד הראשון בדרך להיעשות לאדם שאמיר מאמין שהוא יכול להיות.
"זה אומר שלאורך כל השיחה שלנו אני צרחתי בלי הפסקה בתוך הראש שלי, ורק עכשיו אני נרגע," הוא אמר. "זה אומר שאתה החבר היחיד שלי, והמחשבה לאבד אותך מבעיתה אותי. זה אומר שאני האחד שמרוויח פה, בכנות."
אמיר חייך לעברו, והחיוך סוף סוף הגיע לעיניו.
"החיים לא קשורים רק לרווח והפסד, אלכס," הוא אמר. "יש דברים חשובים יותר." הנה, עוד אחד מאותם משפטי עידוד שכאילו ישבו לאמיר בשרוול לאורך כל שעות היממה. כמובן שהוא חשב ככה.
אלכס חייך. הוא כל כך שנא את אמיר לפעמים.
אריאל לפני 9 חודשים
לאחר חפירות רבות שלי, ועוד חפירות שלי, ועוד חפירות שלי, הצלחתם כולכם (כמעט) לסיים לדרג בזמן!!! אז כל הכבוד לכולם על שיתוף הפעולה ועל הסיפורים המקסימים. ותודה לאלה שלא השתתפו בתחרות ודירגו בכל זאת.
כעת אני גאה להכריז על פתיחת השלב השני והאחרון בתחרות (כי אין כאן מאה שלבים. שניים זה די והותר).
ואלו הסיפורים שעלו לשלב השני של התחרות:
סיפור מס' 10- את האהבה מענים בסיכות
סיפור מס' 7- האור שלי
סיפור מס' 6- 4:15
סיפור מס' 3- זהו טבע האדם
סיפור מס' 1- דפוקה
ברכות לכל המחברים שהסיפורים שלהם עלו לשלב הבא!
רואה לנכון לציין גם את שבע בום, שאמנם לא עלה לשלב הבא אבל עורר מחלוקת לגמרי מגניבה (חוץ מזה אני אוהבת אותו) והגיע למקום השישי בהפרש של 0.1325 מהסיפור שהגיע למקום בחמישי. ככה זה, חישוב ממוצעים.
הכללים הפעם טיפה שונים.
מכיוון ויש הפעם חמישה סיפורים שעלו שלב ולא שישה כמו בדרך כלל, החלטתי לשנות קצת את שיטת הדירוג.
אם כך, לרשותכם 200 נק'.
אתם רשאיים לחלק אותם בין הסיפורים כרצונכם לפי ההגבלות הבאות:
*אי אפשר לתת לשני סיפורים את אותו הניקוד
*בין כל סיפור לסיפור חייב להיות הפרש דירוג של לפחות 10 נק'
*צריך לשתף בדירוג מינימום שלושה סיפורים, מקסימום ארבעה. (זאת אומרת, תצטרכו לוותר על אחד בכל מקרה. תוכלו לוותר על שניים אם תרצו.)
*צריך לנצל את כל 200 הנק'
*מחבר שיתן נק' לסיפור שלו, הדירוג שלו לא ייכנס לחישוב. כמו בשלב הראשון.
בשלב השני יש גם כמה שופטים שביקשתי מהם לקרוא את הסיפורים, מבוגרי ונוער סימניה. לא כמו בעבר אין כל העניין הזה של החלוקה לאחוזים. זאת אומרת הדירוג של השופטים ושל משתתפי התחרות משוקלל ביחד. ההבדל הוא שהדירוג של השופטים יישלח אלי באופן אישי (ויפורסם בסוף התחרות, כדי לשמור על המתח), והדירוג של משתתפי התחרות וכאלה שלא שופטים אבל גם לא משתתפים תפרסמו בדיון הזה.
לא נראה לי שזה מסובך מידי.
אם מישהו שלא עלה לשלב השני רוצה לדעת את הדירוג שלו הוא מוזמן לפנות אלי בפרטי.
אני מפרסמת בדיון למעלה את הסיפורים שעלו בשביל השופטים. **נא להגיב ולדרג רק בדיון הזה**

יש לכם עד חמישי הבא. מומלץ לרפרף בסיפורים שוב. תוצאות יתפרסמו במוצש הבא.
בהצלחה לכולם!!!
אנג'ל לפני 9 חודשים
100 נק- 4:15. מכל הסיפורים שעלו לגמר, הוא האחד שהכי אהבתי. הפתיחה שלו היה קצת בלתי נשכחת. אני אוהבת אותוD:
70 נק- דפוקה. אני חושבת שלמדתי עליו קצת יותר בהמשך ולמדתי להבין אותו יותר. אהבתי אותו יותר ככל שהוא נשאר אצלי בראש יותר.
30 נק- זהו טבע האדם. כי כן, הוא היה מסובך ומבולגן, אבל בסך הכל כן נהנתי ממנו.
מכל שלושת הסיפורים נהניתי והם יותר זכורים בעיני^^
אריאל לפני 9 חודשים
אה כן, כמובן תכתבו מילה או שתיים על הבחירה שלכם.
אריאל לפני 9 חודשים
אוקי, עקב הערה שאני מקבלת:
*מותר לתת ניקוד לכל הסיפורים.
*מותר לתת לשני סיפורים את אותו הניקודים אך לא יותר משניים.
אריאל לפני 9 חודשים
אוקי, עקב הערה שאני מקבלת:
*מותר לתת ניקוד לכל הסיפורים.
*מותר לתת לשני סיפורים את אותו הניקוד אך לא יותר משניים.
מוּמוּ לפני 9 חודשים
אפשר רק לומר שנמאס לי להתעסק בצד הכל כך מעפן הזה של החיים? כמעט ואין סיפור שהדמויות בו היו שמחות סתם כי הן שמחות, ולרובן גם היו בעיות מטורפות להתמודד איתן. לא באה בטענות אליכם - גם אני כתבתי על זה. אבל *כולנו* כתבנו על זה. זה מעלה לי את השאלה למה. למה אנחנו כותבים על כאלה נושאים כל כך הרבה (אני יודעת מה הסיבה שלי ולמה פרסמתי דווקא את זה פה)? האם הכתיבה היא מקום שאפשר לברוח אליו כשרוצים לדבר על נושאים שלא רוצים לדבר עליהם במציאות, האם אנחנו פורקים פה את האיכסה של העולם כדי לא לפרוק אותו על אחרים, או שפשוט בזה אנחנו מלאים?
סתם תהייה לילית.
האופה בתלתלים לפני 9 חודשים
מומו, חשבתי על זה מלא ואני מתכננת יום אחד לערוך תחרות סיפורים שמחים בלבד.
את משתתפת, כן?
אנג'ל לפני 9 חודשים
כי זה לא מעניין במיוחד אם כולם שמחים ומסופקים, זה לא קל לעשות את זה מעניין. דא. לוקחים את הדברים הקלים יותר לעניין.
no fear לפני 9 חודשים
אפשר רק להביע את אכזבתי ותדהמתי מכך ששבע בום לא עלה?
אני מאוכזבת ונדהמת.
זהו, סיימתי.
אריאל לפני 9 חודשים
(ומהן הן יעשו כל היום? ילכו וישירו שירים של בובספוג?
חוץ מזה הסיפורים היו הרבה יותר שמחים מבדרך כלל, והבעיות נראות לי לפחות אנושיות)
מוּמוּ לפני 9 חודשים
לא התכוונתי לדמויות שרק שמחות. ברור שלא. אף אחד אף פעם לא רק שמח. אבל דמויות שהן לא מדוכאות וחיות על הגבול תמיד.
ברור שעל כאלה נושאים הרבה יותר קל לכתוב, ואני לא ממעיטה בערך של מה שכולכם כתבתם, אבל אני עדיין תוהה לגבי זה.

ואריאלה, למה שהשופטים פשוט לא יעשו הצג הכל ויסתכלו?
אריאל לפני 9 חודשים
התכוונתי, רוב הדמויות לא היו על הגבול. וכדי להקל על השופטים, לדף הזה לוקח שעות להיטען.
פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
100 נקודות - זהו טבע האדם. היום קראתי אותו שוב ונוכחתי לדעת שהוא יגרום לי לחייך כל פעם מחדש. הוא סיפור אמיתי במובן האמיתי של המונח - הוא מספר לנו משהו על עצמנו. (אוקיי, אדבר בשם עצמי וזה. אולי אין בו מסרים לכלל האנושות, רק לי. אבל הוא מדהים בעיני.)
60 נקודות - 4:15. פשוט כי הוא מקסים. וגם הלילה טוב בסוף, שככל שאני חושבת עליו אני מוצאת אותו יותר הולם מכל סיום אחר.
40 נקודות - את האהבה מענים בסיכות. על הכתיבה היפהפיה ועל המטאפורות שאחזור אליהן מתישהו לפענח אותן אחת-אחת ועל סיפור אהבה טוב באמת.

תודה אנשים. כתבתם סיפורים מעולים ונהניתי לקרוא אותם. את כולם. ותודה לאריאל, שבכוח אישיותה בלבד מצליחה לגרור סימנייתים ממש לעשות משהו עם החיים שלהם.
אקו לפני 9 חודשים
90 נק- את האהבה מענים בסיכות: מבחינתי, לא מצאתי שום פגמים בו. הוא היה כתוב טוב, עם דמויות טובות, עלילה מעניינת, ונושא מעניין. לא היו לי שום תלונות לגביו. הוא פשוט היה טוב.

60 נק- האור שלי: למרות שהוא היה מבולגן, מתחת לפני השטח הייתה שכבה של קסם ויופי, ובניית עולם מדהימה למרות הכל- הסיפור היה מעולה.

50 נק- זהו טבע האדם: אולי בביקורת המקורית שלי הייתי טיפה נוקשה, אבל זה כן היה סיפור נורא טוב. הרעיון היה די... מעורר השראה, אני מניחה. פשוט ולא פשוט בו זמנית. והדמויות היו מלאות באהבה, והיה אפשר לראות עד כמה הכותב השקיע. מבחינתי זה מספיק כדי שסיפור כלשהו יהיה מדהים.
מוּמוּ לפני 8 חודשים
חמישי השבוע?
אריאל לפני 8 חודשים
מחק כמובן שחמישי השבוע. כבר קראתם את הסיפורים ואני מתגייסת עוד שבועיים:)

70 נק'- את האהבה מענים בסיכות, כי אני אוהבת נורא סיפורי אהבה והוא כתוב מעולה ומקסים בעיני.
60 נק'- זהו טבע האדם- כי למרות שיש לו פגמים ויותר קל לטעות יותר ככל שהסיפור ארוך יותר, הוא מרגש ותמים ומקסים בעיני וזה מה שחשוב.
40 נק'- לסיפור דפוקה, כי הוא סיפור מצויין לדעתי שגורם לך לחשוב עליו גם אחרי שסיימת את הקריאה בו.
30 נק'- לסיפור 4:15, פשוט כי הוא כזה מחמם ונעים ומגיע לו:)
no fear לפני 8 חודשים
70 - את האהבה מענים בסיכות. כי הוא יפה ומתוק ומחמם את הלב והדמויות בו יפהפיות.
65 - 4:15. יש בו חסרונות, אבל הוא מקסים ויש בו כל כך הרבה רגש, והוא באמת מצליח להעביר את האווירה הלילית והשקטה ומלאת היראה של השעה עליה הוא כותב. וכי דניאל כל כך מאמי.
65 - האור שלי. הוא היה כל כך מקורי ומרתק ומהפנט, והצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. וכל כך אהבתי את הקונספט של מספר שמתערב.
האופה בתלתלים לפני 8 חודשים
80 - זהו טבע האדם. הוא נהדר. הוא כתוב יפהפה.
60 - 4:15. סתם כי הוא עובר פאזות כזה יפה והוא שבה אותי בלי סיבה. נכנעתי.
40 - דפוקה. כי מגיע לו על המבריקות.
20 - האור שלי. כי הוא יופי.
האופה בתלתלים לפני 8 חודשים
(שלא לדבר על זה ש 4:15 זה השם הכי מבריק אוור וכל מה שפפ אמרה על הסיום)
מוּמוּ לפני 8 חודשים
100 נקודות - דפוקה. כי הסיפור הזה גרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי שגמרתי לקרוא אותו. והוא מתואר כל כך טוב.
50 נקודות - 4:15. כי הוא היה קצר וחמוד והדמויות בו תוארו ממש טוב, למרות שהייתי שמחה שיהיה ארוך יותר.
30 נקודות - האור שלי. כי פשוט לא יכולתי להתעלם ממנו ואור נכנסה לי ללב.
20 נקודות - זהו טבע האדם. כי הקונפליקטים והויכוחים שם מעולים, והצלחתי להתחבר לשתי הדמויות.
מגדת העתידות לפני 8 חודשים
100 נקודות- 4:15. למרות שהיו הרבה סיפורים טובים, מאלה שעלו לגמר הכי אהבתי את הסיפור הזה. הרעיון של סיפור שקורה ברבע שעה מאוד מקורי, והסיפור עצמו מאוד חמוד ומחמם לב. הייתי נהנית ממנו יותר אם היה ארוך יותר, אבל אני מעריכה את הרעיון שלא הכל מוסבר לנו. הקורא חיי באותה רבע שעה, לא פחות ולא יותר.
55 נקודות- האור שלי. הרעיון היה מאוד מעניין והכתיבה הייתה טובה. קצת מבולגן ולא הכי ברור, אבל באמת סיפור מקסים.
45 נקודות- זהו טבע האדם. למרות שאני חושבת שהסיפור צריך שכתוב קל, הוא היה מהנה ובאמת אהבתי את הדמויות.
אריאל לפני 9 חודשים
סיימו לדרג עד מחר בחמש.
תוצאות של השלב השני יפורסמו מחר בסביבות שבע. השנה אני מעלה רק חמישה סיפורים לשלב הבאה כי שישה זה כבר יותר מחצי.
בהצלחה לכווווולם
אריאל לפני 9 חודשים
הבא*
אריאל לפני 9 חודשים
סופית נמאס לי לחפור לכם גי גם ככה מסננים אותי
---------_______________----------------
יש כאן יותר מידי סיפורים עם מעט מידי דירוגים. סיפורים מס 4,3, ,10, 8, 7 (חצי מהסיפורים) דירגו רק ארבעה אנשים. לפעמים פחות כי זה כולל את המחבר.
אנג'ל, נופיר
אני לא הולכת להציק לכם יותר, מזכירה רק שהדדליין ביום רביעי. שימו לב שאתם לא לוקחים יותר מידי זמן ואני אברח לכם לבקום פתאום
אנשים שבכלל לא דירגו:
ג'ול, קידה
דירגו מעט:
כיפ, מייטי, האופה, מומו
לקראת סיום: נופיר, אנג'ל, פפריקה
סיימו: רק אני -____________-

זהו אני לא שולחת יותר הודעות. סומכת עליכם שתעמדו בזמנים
אריאל לפני 9 חודשים
(אני לא באמת סומכת עליכם)
אריאל לפני 9 חודשים
מייטי- שלושה סיפורים
נופיר- כנל
האופה בתלתלים לפני 9 חודשים
דירגתי שישה ואני ממש עושה את זה בתכנון מראש אל דאגה
פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
אני אסיים לדרג כשאהיה בלי רימון (מעדיפה לשלוח דירוגים בעצמי)
אגב, הקבוצה חסומה לרימון בגלל סיפורים ישנים. אם נפתח קבוצה חדשה לא יהיה לה כל כך קשה להיטען כל פעם, וגם לרימון לא תהיה בעיה. בפעם הבאה וזה
no fear לפני 9 חודשים
אל תדאגי גם לי, אני אספיק.
אריאל לפני 9 חודשים
אם את רוצה פפריקה אני יכולה לשלוח לך למייל סיפורים כמו ששלחתי למומו
ונופיר אני יודעת אין כמוךך
פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
את הסיפורים בייקר שלחה לי, אני כותבת לי דירוגים בינתיים. אבל מעדיפה לפרסם אותם בעצמי
מוּמוּ לפני 9 חודשים
אני מקווה שאצליח לסיים לדרג עד רביעי
פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
(לא קשור לפה אבל מה עם תחרות חיקויים?!)
אריאל לפני 9 חודשים
חיקויים של מה
מוּמוּ לפני 9 חודשים
(פורים עבר על כוחותינו. נתאזר ונשוב אליכם)
(בעז"ה מחר)
פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
תחרות החיקויים ההיא שנפתחה לפני חצי שנה. פשוט אמרת דד ליין אז נזכרתי
https://simania.co.il/group.php?groupId=2096
אריאל לפני 9 חודשים
נופיר ואנג'ל- סיפור אחד נשאר
האופה פפריקה ומייטי סיימו!!
מומו- שני סיפורים
כיפ- שלושה
no fear לפני 9 חודשים
מילולית עכשיו סיימתי לדרג.
אריאל לפני 9 חודשים
מצטרפת לחבורה של הטובים יותר
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 0 קישורים רלוונטים
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 0 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 3658 ביקורות ספרים
המשפחה שלי מסוגלת להיות די מפחידה, לפעמים. כולם חכמים כל כך. אח שלי למד לקרוא בגיל שלוש. אחותי מעולם לא קיבלה ציון מתחת לתשעים. שניהם כב... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
פַּפְּרִיקָה לפני 6 ימים


כולנו מדברים לעצמנו. טוב, לא בקול רם, אך מהם מחשבותינו והגיגי נפשנו אם לא דיבורים שאנו מדברים לעצמנו. אמנם איננו זוכים למענה, אך לפחות אפשר ... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
מסמר עקרב לפני שבוע וחצי


הוא נקרא בפשטות מכאיבה "הזדמנות אחרונה לראות", וזה בדיוק מה שהוא: מבט אחרון ביצורים על סף הכחדה. חיות שבעוד חמישים שנה, ייתכן ויהיה אפשר לרא... המשך לקרוא
40 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
פַּפְּרִיקָה לפני שבועיים



רשימות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 6 מתוך 40 רשימות ספרים
sunwing בת 19 מgotham city
פַּפְּרִיקָה בת 21 מכאן
sunwing בת 19 מgotham city
פַּפְּרִיקָה בת 21 מכאן

אלוף הבלשים בלומקוויסט
אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
akita בן 26 מ
fairy tale בת 18 מעיר האגדות



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ