ביקורת ספרותית על קארי מאת סטיבן קינג
ספר מעולה

---

הפעם הראשונה שדמיינתי את עצמי הורג מישהו הייתה בכיתה ה'. אני לא כל כך זוכר מה הייתה הסיבה, אבל אני כמעט בטוח שהיא הייתה קשורה לבריונות. זה היה רק דמיון- תמונה מעופפת בחלל המחשבה, לא משהו שבאמת יעבור... לעולם האמיתי. אבל זאת הייתה חוויה מטלטלת עבורי, זה בטוח. כי לראשונה רציתי לראות ילד סובל. רציתי שהוא יפרכס לרגליי, יתחנן שאפסיק לענות אותו, שאתן לו מנוחה. כי לא הייתי ילד כזה. אני עדיין לא. לפחות אני לא חושב שאני כזה. אני לא בן אדם שנהנה מסבל של אחרים.
כשאני יושב מול המסך ומנסה לעלות את התמונה בראשי, אני בקטן רוצה לגרום לילד לסבול, מנסה להיזכר מה, מי, למה- אני יכול לראות את הילד. ואת השם, כמובן. עדיין איתי בשכבה, כיתה מקבילה. אין לי שום קשר איתו. מאז שהחלפנו בפעם האחרונה כמה מילים עברו... 3 שנים?


עכשיו הגענו לשלב ה-למה.
למה, למה רציתי שהוא יסבול? למה?
סביר להניח שהוא זרק איזו מילה. לא הייתי ילד חזק כמו היום. מילה אחת הייתה יכולה לקפל אותי, לגרום לי לקרוס. היום אני אחר. היום שום מילה לא תשבור אותי.
אז אחרי ששיערתי מה הייתה הסיבה, הגיע הזמן להחזיר לראש את הסרטון.
זה לא היה אקדח. זה גם לא היה סכין.
זה היה אני. אני, וכוחות קסומים. אולי הייתה לי שרביט של הארי פוטר ביד, לכו תדעו.
ובזמן שאני מוכיח לו שיש לי כוחות שהוא יכול לחלום עליהם, ושאני חזק, ושאני שווה משהו, שווה הרבה, שווה המון, שווה יותר ממה שהוא יהיה אי פעם, הוא צורח, הוא צורח יותר חזק ממה שצעקתי כשהוא הציק לי, ומאז הוא מפחד ומכבד אותי.

רציתי להרוג מישהו.

בריונים יכולים להיות מתישים. הם יכולים לגרום לך לשנוא, לשנוא כל כך עד ששריפה בוערת לך בלב.
ולא לכולם יש את המטף כיבוי בשביל לסלק אותה. יש כאלה שפשוט מניחים לאש ללבות אותם, לאפוף אותם בלהבות, להפיל אותם. להשמיד אותם.
אני התמודדתי. התמודדתי בעזרת הדמיון.

המקרה שתיארתי שם למעלה לא היה הראשון.
תמיד דמיינתי את עצמי עם כוחות.
בכיתות א'- ג' דמיינתי את עצמי מוריד גשם של כסף, ובכך מונע מהעוני להשתלט על העולם.
דמיינתי את עצמי מזמן את כל התוספות לסימס ואת המחשב הכי חזק שיש.
דמיינתי את עצמי הופך את כל הילדים בכיתה למעריצים שלי.
כן. לפעמים תמימות גובלת לטיפשות. למרות שלפעמים, רק לפעמים, הייתי רוצה להישאר תמים, לא משנה כמה מטופש זה יהיה. אבל זה כבר עניין אחר.

כשהתבגרתי קצת, רציתי להפוך את עצמי לשרירי ושכל הבנות יסתכלו עלי וירדפו אחרי. (זה כבר לא תמימות, זה טמטום טהור אופייני לילד בכיתה ד').
רציתי ורציתי ורציתי. והיו אפילו פעמים שעצמתי את העיניים חזק- חזק ודמיינתי מפץ ענק של קסם. ניסיתי להרגיש חום עובר בעורקיי לכיוון כפות ידיי.
זה לא עבד.

ואז התחילו מחשבות ההרג. שכמו שציינתי בהתחלה, לא התכוונתי אליהן- לא באמת התכוונתי... להרוג. התכוונתי להשתיק. התכוונתי להחזיר לערסים את כל הסבל שהצטבר לי בלב במכה אחת גדולה, ושימותו כולם.

אבל אני חוזר על עצמי.
אני מבולבל. ככה זה כשאני מנסה להיכנס לדמיון שלי לפני שנים.


***

אני לא בן אדם אמיץ.
הו, ממש לא.
לכן, לאחר שקניתי את קארי לצד עוד חמישה ספרים לנוער, פקפקתי בהחלטה שלי.
קראתי כמה עמודים מהספר בדרך הביתה, לרגליי שקיות של 'צומת ספרים' ו'סטימצקי'.
כל הדרך אבא שלי הסתכל עלי במבטים מודאגים, כי סטיבן קינג מצלצל לו מפחיד.
אבל לא ממש הייתי עסוק בזה- הייתי עסוק בקארי, שבגיל 16 חווה מחזור לראשונה, ולא יודעת עליו כלום, ושכל הבנות בכיתתה משליחות עליה תחבושות היגייניות ונייר טואלט.

זה היה מזעזע.
כשהגעתי הביתה, מיהרתי לסימניה וויקיפדיה בשביל לברר על הספר.
זה היה נשמע מפחיד.
מוות, דם, צרחות.

שמתי את הספר בארון, כדי שלא אראה את הכריכה המדממת, ועברתי לילה שלם במחשבות על קארי שוויתרה, קארי שהחליטה לנקום, בעזרת ה- "מתנה" שקיבלה בילדותה, כוחות טלקנזיס- הרמת חפצים בעזרת כוחות המחשבה.
ויום למחרת שלפתי אותו מהארון במקום לקחת החזר כספי מסטימצקי, ולקנות איזה
תיכון לילה 4" או "מפוצלים 3".
ולא פחדתי.
סביר להניח שאם לא הייתי קורא עליו לפני, הייתי מפחד.
אך הביקורות בסימניה, התקציר מפוצץ הספוילרים בויקיפדיה, גרמו לי לצפות לאיזה... מופע אימים- וזה לא טוב לבן אדם שרק מלשמוע על "צ'אקי", הבובה הרוצחת, נתקף סיוטים למשך שנה שלמה.
אבל זה לא היה מפחיד.
הו לא. קארי עמוק, קארי אנושי, בקארי יש חמלה ואמפתיה בין רצח לרצח.
וכשקראתי אותו, הגעתי למסקנה שהדמיונות שלי רוצח בריונים בעזרת כוחות המחשבה היו באמת רק דמיונות- לא באמת משהו שהתכוונתי אליו. כי קארי נשברה. אני לא.

קארי נולדה לגוף הלא נכון, לעיר הלא נכונה, ולאמא הלא נכונה.
היא הייתה ילדה בודדה ומבולבלת, שהייתה צריכה להתמודד עם בריונים, עם אמה המכה, ועם כוחות שלא מהעולם הזה.
היא סבלה, לאורך כל חייה, כל שנייה ושנייה, לא מצאה מנוחה בשום מקום.
ואז היה הנשף.
נערה שהתעללה בה חשה צער עמוק על כך, וביקשה מהחבר שלה להזמין את קארי לנשף במקומה. מעשה חמלה קטן בין אלפי מעשי שטנה. קארי החשדנית הסכימה, אך הייתה בטוחה שאיפשהו, בתוך ההצעה המוזרה הזאת, מסתתרת איזו מתיחה. כי קארי וייט הפסיקה להאמין בטוב לב. העולם בשבילה זה עולם שכולם רוצים לרעתה.
אך היא הגיעה לנשף יחד עם בן הזוג המרחם.
והיא לרגע נהנתה.
ואז מתיחה אכזרית של כמה ילדים גרמה לה להשתגע.
גרמה לה לחשוב שאין טעם.
אין טעם לחיות.
עד סופה המר.

***

חשוב לי להגיד שלעומת ספרי/סרטי אימה אחרים, "קארי" של סטיבן קינג לא שטחי, ויש בו הרבה מעבר לבום- בום צרחה- צרחה.
יש בו רגש ועומק, שגם שונאי הז'אנר, כמוני, יכולים למצוא בו הנאה.


קארי קיבלה את העזרה הכי גרועה- כוחות אכזריים שגורמים לכולם לסבול.
אבל לי, לו, לה, לנו, לכולם- יש כוח אחר להתמודדות. והוא לא דמיון של איזה ערס מגולח מפרכס על הרצפה. הו לא.

הכוח שלנו הוא מי שאנחנו.

ואת זה אסור לנו לשכוח.


-אור חפירות בע"מ וביקורות מבולבלות ועמוסות בפרטים-

» ביקורות נוספות של אור
» ביקורות נוספות על קארי