פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 670 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים סיפור ללא שם (עדיין) פרק 2 אור
2
כשאני מתעוררת, רוי לא לידי.
אני מתיישבת, ומשפשפת את עיניי. כשראייתי מתמקדת, אני פוערת את פי בהפתעה. כל הרצפה מלאה מים בגובה שלושה סנטימטרים לפחות.
אני מדשדשת בתוך המים לכיוון המטבח. אמא מוציאה במרץ את המים מהבית, ואבא ורוי כנראה הלכו לראות מה שלום החיות.
לוקח לה זמן להבחין בי.
"אדיסון!" היא מחייכת אלי, ומנגבת טיפת זיעה בשרוול חולצתה.
כן. קראתם נכון. קוראים לי אדיסון, על שם תומס אדיסון, האיש שהמציא את הנורה.
זאת אומרת, כשההורים שלי גילו שתומס אדיסון המציא את הנורה, היה כשהייתי בת חמש, אבל כשנולדתי הם חשבו שזה סתם שם יפה, והם החליטו שזה ייתן יותר נפח לשם אם הם יספרו לי שמהתחלה הם ידעו שקראו לי על שם איש חשוב בהיסטוריה.
בין כך או כך, אני שונאת את השם הזה.
"את צריכה עזרה?" אני אומרת בעייפות. טיפות ממשיכות ליפול מהגג.
"לא, זה בסדר. אנחנו נוסעים להרולד היום, מסתבר שיריעת הפלסטיק לא עבדה. לא כדאי שתעצבני את אבא היום, את יודעת איך הוא מתנהג כשהוא נכשל במשהו."
כן, הלחי שלי זוכרת את זה טוב מאוד.
רגע.
למי היא אמרה שנוסעים?
"אמא, את לא אמרת במקרה שאנחנו נוסעים להרולד...?"
"כן, אמרתי את זה," היא מוציאה החוצה עוד מים. "הוא הסכים לארח אותנו עד שהסופה תגמר."
שיט. הרולד זה הפדופיל שבכל פעם שהוא רואה אותי מנסה לשדך ביני לבין הבן המחוצ'קן שלו, אליוט.
"הסבים לא יכולים לארח אותנו?" אני מנסה להסתיר בקולי את הרתיעה מהעובדה שאנחנו הולכים להרולד, אך לא מצליחה.
אמא משעינה את המגב על הקיר, ובמקום לענות היא לוקחת תיק ספוג מים מהשולחן, ואומרת לי למלא אותו בפריטים.
אני חוזרת לחדר, ובוחנת אותו פרט-פרט.
כל הספרי קריאה ספוגי מים, ודפים צפים על הרצפה המוצפת. הווילון הלבן נפל. קרש נשבר. הדלת של הארון נפלה.
כל הבגדים כהים מהמים, ואני דוחסת את כולם לתוך התיק.
ייקח הרבה זמן עד שהם התייבשו, אלא אם כן הרולד יסכים לנו להשתמש במייבש כביסה- מה שאומר שאת הדרך לעיר פישגאד אעבור בפיג'מה.
"אליזבת!" אני שומעת את אבא קורא לאמי, ואת קולות הטנדר הישן. "בואי כבר!"
הדלת של המכונית נפתחת, ולאחר מכן נטרקת.
אני ממהרת להיכנס למושב האחורי, לצד רוי, ואנחנו יוצאים לדרך.
האווירה באוטו שקטה.
אני מביטה בנוף, שזז באיטיות, כיוון שהמהירות המקסימלית של המכונית הזאת היא 60 קמ"ש- זאת אומרת שאת הנסיעה לפישגאד נסיים תוך חמש שעות.
הגשם מצליף בשמשה, והמגבים חורקים בעוצמה.
אנחנו נוסעים על גשר ווינצ'סטר, שחוצה את נהר הגולם- נהר רחב, שם לרוב מטביעים את הנגועים- אנשים בעלי קסם.
אומרים שאדמת הנהר עשויה מגופות, אחת הסיבות כנראה שמעולם לא ראיתי מישהו מתרחץ שם.
אני שונאת מכשפות. לא שראיתי אחת כזאת- אבל ידוע שהן הורסות לנו את החברה, בעזרת הכוחות הרצחניים שלהן. כל מכשפה צריכה למות- אין להן זכות לחיות. אלה יצורים נושאי מגפה.
אנחנו עולים על כביש A, שמוביל לעיירה ברייסר.
השקט מפריע לי, לכן אני מנסה ליצור שיחה. "מה עשיתם עם החיות?"
אבא עונה לי, בדיליי קל, "שמנו להם הרבה אוכל. אנחנו לא יודעים כמה זמן תימשך הסערה."
רעם מפלח את השמים, ואנחנו חוזרים לשתיקה המעיקה.
אחרי שעה של נסיעה, אמא אומרת; "מוציאים את אמליה בורג להורג. היא ייבשה שדה שלם כי נבהלה מחרק שטיפס עליה. היא מכשפה מסריחה." היא יורקת.
רוי מצטרף גם הוא לשיחה. "היא הייתה חברה מאוד טובה שלי, אבל עכשיו היא מכשפה טיפשונת!"
"תדבר יפה, רוי," אומר אבא.
"עשו את מה שצריך." אני ממלמלת, ומדקלמת חלק קטן מהנאום שנשא המלך לפני כמה זמן; "כל יצור נגוע, בכל גיל שיהיה, מיועד לעלות על המוקד."
"כל הכבוד, אדיסון." אומרת אמא.
אני מביטה בהשתקפותה בחלון. שיערה הקצר והמטולטל, שכחמצית ממנו מכוסה בשערות שיבה, נח על ראשה, ופניה חרושי הקמטים, ואפה הגדול, נראים כאילו הודבקו בטעות לפנים שהיו מיועדות להיות יפהפיות. קיבלתי את כל הדברים המכוערים האלו ממנה, חוץ מהשפתיים הענקיות שלי, אותן קיבלתי מאבא- רק שאצלי, נוסף לזה, הכול מכוסה פצעוני בגרות.
"אמליה הייתה בת חמש," אומר רוי. "היא נולדה יום אחרי, נכון, אמא?"
"כן, מתוק." אומרת אמא בחוסר סבלנות. "אבל בואו לא נעכיר את האווירה בסיפורים על יצורים נושאי נגע."
אני מהנהנת. היא צודקת. כל דבר שקשור לקסם הוא רע, עיוות של דרכי הטבע.
בדרך אנחנו עוצרים להפסקה קצרה, כי אבא עייף ואמא הולכת לקנות לו קפה, אבל היא חוזרת בידיים ריקות רוטנת על המחיר היקר שדרשו ממנה. אבא מתעצבן עליה, אבל אחרי כמה דקות הם משלימים, כמו ילדים קטנים.
כשאנחנו נכנסים לברייסר, ואבא מפלס את המכונית ברחובות הצרים, צרחות מאחד הבתים רועמים באוזניי.
"מכשף מסריח! אני עכשיו מתקשרת למשטרה." כמה מלמולים לא מזוהים, ואחר כך קול של ילד קטן, אולי בגילו של רוי; "אמא, אני מצט-"
"שלא. תעז. לקרוא. לי. אמא!" היא צורחת, והילד בוכה.
משהו קורע את ליבי בשיחה הזאת, אבל אני מזכירה לעצמי שהילד הזה הוא יציר של השטן.
מבלי לשים לב, אני שוקעת בשינה עמוקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים ממש טוב! גוף רביעי
הדרך בה אתה מעביר את העובדה ששונאים קסם, הדרך שבה אתה מעביר את חיי החווה בצורה כ"כ ממשית! יישר כוח!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים גוף רביעי- שוב המון תודה, שמח שאתה אוהב ^ וכבר מעלה את ההמשך אור (ל"ת)
-
-
