אדוני השדים- משחק תפקידים קבוצה ציבורית
חלק II בסדרת 'שערים'
משחק ההמשך ל"שער השדים"

*ההרשמה נפתחה!!!* *שוב*!!!
עברו שלוש שנים מאז שנסגר שער השדים, השער שנפתח בין העולמות וגרם לאלפי שדים להגיע אל הארץ. לאחר סגירתו, נעלמו השדים כמעט לגמרי, התנדפו לפינות הארץ. אנדור, הממלכה הגדולה, חיזקה את משמרה כנגד האיום המפתיע.
כעת, השדים חזרו, אך הפעם משהו שונה. השדים נהיו מסודרים במתקפותיהם שנהיו לפתע אסטרטגיות והגיוניות לחלוטין. אך השדים חסרי בינה ופראיים, אז איך ייתכן שהם מסוגלים לסדר שכזה?
הופצו שמועות שאומרות שבראשם של השדים כעת עומד צבא של אנשים ממתכת, לא, ענקים מטילי אימה, יצורים בעלי עיניים זורחות בעלי כוח של עשרים גברים.
מקור התקיפה בדרום מזרח, באזור הים. כמה כפרים נעלמו שם, ועוד כפרים מותקפים. על אף שהסיפור לא ברור, ישנו דבר אחד בטוח- גורלה של ממלכת אנדור שוב בסכנה. יש צורך בגיבורים חדשים.
דף דמות:
שם:
גזע:
גיל(לא גבוה יותר מ60):
מין:
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה:
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק:
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע):
חיה מלווה:
סיפור רקע:
גילדה:
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה):
הערות:

-הסברים על דף הדמות-
החוקים הקודמים כבר לא תקפים, כעת ניתן להיות כל גזע שאתם רוצים כול עוד מספר הדמויות שיש לגזע הזה נמוך משליש, אם אתם מתכננים ליצור דמות מגזע מסויים עדיף שתבדקו כמה דמויות יש מהגזע הזה.
מותר לכם לשמור את הדמויות הקודמות שלכם, אבל תזכרו שעברו שלוש שנים, אתם יכולים להשיג חפצים חדשים, הדמות יכולה להשתנות טיפה, תזכרו לעדכן את הגיל של הדמות.
אם יש לכם שאלות במהלך בניית דף הדמות אל תהססו לשאול אותי, אשתדל לענות כבר באותו היום. אני שואף לעבודה פרטנית אתכם על כל דמות
השתדלו ליצור דמות מקורית ומושקעת, אל תמעיטו בכתיבה. לגבי החפצים כדאי לכם להתייעץ איתי, במיוחד עם חפצים קסומים וכלי נשק מיוחדים, חובה אם אתם רוצים רובה.
אם אתם מתכננים להיות סוג של קוסם גם מומלץ להתייעץ איתי. לגבי החיה המלווה יש לי קטע למטה. רק תזכרו שרוב האנשים לא מסתובבים עם חיות לרוב. בסיפור הרקע מומלץ להשקיע, אבל לא חייב. אם אתם לא מצליחים אני ממליץ לכם בחום, שוב, להתייעץ איתי.
את דפי הדמות יש לשלוח אלי ולא לפרסם בקבוצה.
למרות שיש שני מקומות במהלך המשחק שבהם יש אפשרות לצירוף דמויות נוספות, אני מאוד מעדיף שתתחילו את המשחק מנקודת ההתחלה כרגיל. אם אתם חושבים שלא מתאים לכם להתחיל משם, או שחס וחלילה איחרתם את ההתחלה, זה לא כזה נורא.
חוקי משחק:
זה לא משחק הרג, אי אפשר להרוג דמויות אחרות, גם עדיף שלא לפגוע בהן בלי סיבה. מאוד מומלץ להגיב פעם בשבוע לפחות, אני עלול להסיק שנטשתם את המשחק ולהרוג את הדמויות שלכם בברוטליות.

הדמויות:

-ארן
שם: גראת זרוע- ברזל
גזע: איש זאב
גיל: 31
מין: זכר
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: הוא לא מהיר או זריז, אבל הוא מפצה על זה בסיבולת, בעוצמה ובתגובות מהירות ומחושבות. הוא גדול ושרירי מהרגיל, מצולק בכמה מקומות. יש לו פרצוף מחוספס מעט, שיער שחור קצר, ולעיתים כמה זיפים. העיניים שלו חומות כהות והוא שזוף מעט משנים של נדודים. הוא אוהב להסתכל על הטבע ואוהב את השקט, אבל הוא בכלל לא נמנע משיחות. הוא מאוד חברותי ורגוע, שקול והגיוני, לא מרבה לכעוס, מה שנוגד את המראה שלו. בנוסף, במהלך תקופתו בצבא הוא נהפך למנהיג טוב (הוא היה ראש יחידת עילית בצבא), והוא מסוגל להחליט החלטות קשות בלחץ רב.
כאיש זאב הוא זאב שחור וגדול מאוד, שנראה מאיים ואלים, אבל הוא בקושי הופך לזאב.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: חרב יד וחצי גדולה וכבדה עם נדן עור פשוט וישן, שלהבה חושל בעבר הרחוק בידי טובי הנפחים, ובמהלך יצירתו נוצק לתוכו קסם, ועד היום חום הכבשן נשמר בו. בלהט הקרב החרב תצבור חום ותהפוך למלובנת. אקדח בלאנדרבאס (שוטגאן) תלת קני ארוך. כמובן גם אבקת שריפה, כדורים וכדוריות לאקדח. השריון שלו מורכב מלוחות פלדה, פרווה ומעט שריון שרשראות, הזרוע שלא אוחזת בחרב מכוסה בשריון עבה ביותר (מכאן בא כינויו), שמאפשרת גם מכות אגרוף טובות. יש לו שקיקי מטבעות פזורים על גופו ותיקו כדי למנוע גניבה. בנוסף הוא מחזיק בלחם דחוס, גבינות שונות, בשר מיובש במלח ותבלינים שהוא אסף במסעותיו, כי הוא אוהב אוכל טוב, ולכן הוא גם למד לבשל מעט.
קוסם\לא קוסם\אחר: לא קוסם
חיה מלווה: נץ שליחויות וציד זקן וטיפש, שגארת קיבל לאחרונה מחבר, ונראה די לא מרוצה מזה.
סיפור רקע: נולד בכפר חקלאי גדול ומשגשג כבנו של נפח הכפר. במשך שנים רבות הוא עבד עם מתכת. הוא אהב להתאמן עם כלי הנשק שאביו הכין בשביל אנשי הכפר או שומריהם של סוחרים. הוא היה גדול מטבעו, והנפחות ואימוני הנשק חיזקו אותו יותר. בעקבות עצתו של חייל לשעבר, הוחלט שהוא ילך לצבא, בגיל 18. הוא הצליח טוב בצבא והגיע לדרגת לוחם גבוהה, הוא שימש בהמון מקרים מיוחדים וצבר ניסיון. אבל אז התחילו מאורעות שער השדים, והוא נשלח עם יחידת העילית שלו להגן על עיר צפונית קטנה. העיר נפלה והוא היה מבין הבודדים ששרדו. לאחר שהשער נסגר הוא קיבל תואר אבירות על גבורתו בשדה הקרב. במשך כמה חודשים הוא חשב מה לעשות בחייו, עד שהחליט להשכיר את עצמו כשומר ראש לסוחרים. העבודה נתנה לו זמן רב לחשוב, והוא אהב את הנדודים ואת הנופים. בשנתו הראשונה שיירת הסוחר שלו הותקפה על ידי איש זאב והוא ננשך, אבל הוא המשיך במקצוע עד היום. הוא מחזיק בשן איש הזאב בשרשרת עור.
גילדה: חייל בדימוס

-Nightwish
שם: סם (קיצור של סמנתה [samanta])
גזע: קנטאורית
גיל: בת 20
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: אופי-רצינית, מסודרת וקפדנית, חשדנית מטבעה אבל כשהיא בוטחת במישהו היא פתוחה וגלויה אתו לחלוטין, אסטרטגית מיומנת, פתוחה לדרכים חדשות ומכשירים חדשים, נווטית מצוינת.
תכונות גופניות - אומנם היא בחצייה סוסה, מהירה וחזקה אך היא יכולה להיות גם מאוד עדינה ושקטה.
מקועקעת לה רונת ריפוי על הכתף השמאלית אשר מקנה לה יכולת להירפא במהירות אך בתמורה גוזלת ממנה אנרגיה, מפצעים שטחיים היא טיפה מעייפת ופצועים עמוקים עלולים לגרום לכך שהיא תישן יום שלם. היא מהירה במיוחד וקשתית מצטיינת.
מראה-הפרווה הסוסית שלה בצבע קרמל וכן הזנב והשער הגלי. יש לה עור בהיר טיפה שזוף ונמשים קטנים על אף סולד מעט אך עם זאת עגלגל. יש לה עיניים חומות כהות. יש לה שפתיים דקות מעט, סנטר מעוגל וצוואר ארוך מהרגיל. לאוזניה ענודים עגילים מתנדנדים מאבן חן ירוקה ולצווארה שרשרת תואמת ושרוך עור שממנו תלוי שקיק בו היא מאכסנת אבקת פטריות קסם.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: יש לה אוכף חום עם עיטורים ירוקים אשר עליו היא יכולה להרכיב יצורים שונים. לאוכף מחוברים שני שקים(אחד מכל צד של גופה) אשר הם היא מאכסנת אוכל, מים, ושלל ציוד מחנאות נוסף. השרשרת אותה היא עונדת לצווארה יכולה לשמש כמקור אור וכן כקרן אנרגיה. נוסף על כך יש לה אשפת חיצים וקשת מעץ אלון. האשפה שלה יכולה לאכסן עד לעשרים חצים וכמו כן ישנם עוד חיצים בשקים התלויים מהאוכף שלה.
קוסם\לא קוסם\אחר: היא מעולה בהכנת שיקויים כי צברה ניסיון ולומדה ע"י הקוסמות
חיה מלווה: אין
סיפור רקע: הזיכרון הראשון שלה הוא שהיא התעוררה על כל דשא קטן, ובקושי הצליחה לעמוד על רגליה. סביבה עמדו קוסמות ונעצו בה מבט בוחן. הקוסמות (כחמש קוסמות בנות 40 בערך) החליטו לאמץ את אותה קנטאורית. כיוון שלא הצליחה לעמוד הן נשאו אותה אל עבר כפר קטן, של קוסמות בנות בלבד וכשערכו לה בדיקות מקיפות במרפאה הן מצאו שהרגע שלה שבורה, על כן לא יכלה לעמוד.
כך קועקעה לה רונת הריפוי על הכתף, אשר ריפאה את הרגל שלה ודאגה לספק לה הגנה דומה מפציעות בעתיד.
הקוסמות החליטו להעניק לה את השם סמנתה, כיוון שהיא לא ידעה מה שמה אך עד מהרה כולן קראו לה סם.
סם גדלה ובגיל 15 התחילו הקוסמות ללמד אותה לחימה ושימוש בחץ וקשת.
כשהייתה בת 19 יצאה למסע, לגלות מי היו הוריה ומדוע נטשו רוצה באותו כר דשא קטן.
שנה של חיפושים לא העלתה דבר מלבד קצה חוט קטן באשר לקנטאור שכנראה הכיר את אביה, שמו של הקנטאור הוא אדאמס אך איש לא שמע ממנו כבר חמש שנים.
גילדה: בשל כך שגדלה אצל קוסמות היא מתקבלת אצל כפרי הקוסמים אך אינה אחת מהם באמת.
אמונה: מאמינה שכל העולם כולו הוא בעצם שטח של דבר גדול מאיתנו, ושהוא מביט בנו אך לעולם לא יתערב.

-אולמו
שם: גארואמן
גזע: רוח טבע של המדבר
גיל: לא רלוונטי לרוחות טבע
מין: זכר
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה:
בדמות אריה: אריה צהבהב חום בעל רעמה כהה יותר, אבל הצבע משתנה בהתאם למקום שבו הוא נמצא, כל עוד הוא נמצא במדבר או בערבה, ביער או בסביבה של קרה אין לו את היכולת הזאת. העיניים שלו בצבע חום צהוב ואם מסתכלים לתוכן הרבה מאוד זמן אפשר לראות את המדבר, בשקיעה ובזריחה. בכל מקום שאליו הוא הולך מגיעה רוח חמה וכאשר הוא הולך נשארים לזמן מה עקבות חול כעדות היחידה לכך שהוא היה שם הוא בודד מאוד כיוון שכאשר אדם או חיה או רוח טבע נכנסים לשטחו, הם לרוב מתים, מהצמא הרעב החום וההזיות אך אם הם מצליחים להגיע עד אליו הוא לרוב הורג אותם או שאם יש בידם משהו יקר ערך, הוא לוקח אותו ומראה את הדרך החוצה מהמדבר. חסר חברים, תוקפני טריטוריאלי ונוטה לכבוש שטחים של רוחות טבע אחרות, בדמות אדם הוא ציני ובעל פני פוקר, לא מביע רגשות כמעט, קר.
בדמות אדם: גבוה חתולי משהו, שחום מאוד מצולק מקרבות נושנים, שרירי למדי כיוון שלרוב הוא בתנועה.
טוב בשימוש בחרב וסכין.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: קטאנה עתיקה קסומה שחושלה בידיי טובי הנפחים של התקופה הקדומה, החרב עשויה מסגסוגת פלדה, שקופלה פעמים רבות, מה שמקנה לה גמישות וחוזק, כשהחרב חושלה נוצק לתוכה לחש שמאפשר לה להיעלם ולהופיע רק כאשר יש בה צורך (רק כשהוא רוצה) , ונקייה .שריון עור קל וחזק בצבע חום נועד להגנה מפני סכינים ובעיקר. והתנקשויות רנדומליות. בנוסף יש לו כ 21 שוריקנים בעלי 3 חודים מושחלים בחגורה שלו, בצורה שיהיה קל להוציא בשעת צורך. בנוסף פגיון קטן מוסתר, קצת זהב מוחבא במקומות שונים, אבן לבנה על שרשרת.
קסמי רוח טבע: וסופות חול שיכולות לרטש את היריב עד העצם (בעוצה הכי גבוהה ) ולעקב שדים (צורך אנרגיה ) וגם לבלבל. יוצר עננות אבק שמסתירות אותו מעיני רודפים או אויבים ויכול להעלים את העקבות של עצמו. בנוסף יש לו גם יכולת לנטוע הזיות באנשים (לא שימושי נגד שדים)
חיה מלווה: רחם, ציפור צייד גדולה. עוזרת לפעמים בקרב. שולחת הודעות.
סיפור רקע: נולד אי שם, מעולם לא היה לו אב או אם, או משפחה, את המשפחה שלו הוא מצא בחיות המדבר המעטות, הנחשים העקרבים והנמרים, שלהם הייתה לו חיבה מיוחדת. פעמים רבות הוא יצא מהמדבר והלך לטורנירים ולקוסמים דגולים כדי לשאוב מהם ידע בנושאים רבים, כמו לחימה ושיפור קסמי רוח הטבע שלו. בשלב מסוים הוא הבין שהמקום הכי טוב ללמוד דברים הוא במדבר שלו עצמו כיוון שרק הגיבורים האדירים ביותר והקוסמים החזקים ביותר העזו לעבור שם לכן הוא התחזה למורה דרך, והוביל את המטיילים להר שלו שם הוא אירח אותם בתמורה לכך שילמדו אותו משהו חדש או יראו לו משהו שהוא לא ראה קודם. בשלב מסוים הוא נכנס לדיכאון, כיוון שהבין שידע לבדו לא מספיק, ידע הוא לא המטרה אלה הכלי, אז בעצם כל חייו היו בזבוז זמן אם לא תהיה לו מטרה שבדרך אליה הוא ישתמש ידע שצבר במרוצת החיים המאוד מאוד ארוכים שהיו לו. לכן החליט להצטרף לציידי השדים.
גילדה: ציידי השדים
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה): חסר אמונה.
הערות: הבית שלו הוא הר מאבן חול אדומה מחורר בהמוני מנהרות ואולמות שהרוח חצה לרגליו יש נווה מדבר

-reaper
שם: וויליאם (וויל) סטאריאן
גזע: בן אנוש
גיל: 19
מין: זכר
אופי: חצוף, אנוכי וחנפן. שחצן כשזה מגיע למעשה גבורה ואדיש לפעמים.
קל דעת, וזה מכניס אותו להרבה תגרות. מריר בנוגע לחייו, או לפחות כשמתחיל לחשוב עליהם. עקשן וציני למדי. האומץ שלו גובל בטיפשות. יש בו צדדים של נימוס, חוש הומור וסקרנות שמכניסה אותו לעיתים לצרות. שאפתן לחיים יותר טובים, להרפתקאות וריגושים. בעל ביטחון עצמי מופרז שמחפה על הפחד שלו – להיות דחוי. ג'נטלמן מושלם כשזה מגיע לנשים. יש בו חוכמה, והיכולת לראות את התפתחות הסיטואציה עוד לפני שהתחילה. קורא שפת גוף ממש טוב, והיכולות החברתיות שלו לניהול שיחה גבוהות.
מראה: שרירי, גדול ומוצק. שיער שטני בהיר ופרוע, עיניים ירוקות-חומות. זיפים זעירים מכסים את לסתו ומעניקים לו מראה מעט מחוספס. חיוך של מליון דולר ושיניים לבנות ומושלמות. גבוה (1.85) ורחב.
לבוש: חולצה ירוקה דהויה נטולת שרוולים (חושפת שרירי זרוע), מעליה שריון עור שחור פשוט ודהוי, מכנסי בד שחורים ונוחים, ומגפי עור יקרות ונוחות לריצה וטיפוס (שגנב את הכסף בשבילם מאיש עשיר אקראי).
תכונות גופניות: למרות הגודל שלו הוא רץ בקלילות ובעל כושר גופני סביר. הוא טפסן עצים מעולה, ואקרובטי להפליא למרות גודלו. הוא חזק יחסית לאדם ממוצע, אבל לא בריון במיוחד.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: מקל מכאניסטי מתכתי באורך 1.6 מטר, המתקפל לארבעה חלקים שווים מחוברים, היכולים בהנפה להתחבר למקל מוצק, בשתי קצותיו של המקל יש ראשי
חנית נשלפים בקפיץ, שבשביל להכניס אותם חזרה פנימה יש לדחוף אותם כנגד הקרקע (אחרי שמשחררים את הנעילה), ואפשר לירות אותם בעוצמה כמו סכין בליסטית.
בנוסף, שני סכינים בנדנים - חגורים על מותנו.
נושא שקיק כסף (רובו גנוב) ומעט אוכל.
לא קוסם.
חיה מלווה: זאב צעיר בצבע לבן העונה לשם גוסט (רוח). מצא אותו גוסס ביער במהלך שיטוטיו והציל אותו. גוסט גדל ונהיה לבעל ברית נאמן לוויל.
סיפור רקע: גדל בבית יתומים, עד כמה שידוע לו הוריו מתים (אם כי בפועל הם לא, שניהם חיים בעיר מרוחקת). ברח משם בגיל 10, ונתפס גונב מדוכן בשוק. עובר אורח הציל אותו ממכות, ואימץ אותו. האיש, טים, היה לוויל כמו אבא. הוא לימד אותו מה שאף אדם אחר לא היה מלמד אותו. הוא לימד אותו לקרוא ולכתוב, לשחות, לשקר ולהונות. לכייס, לגנוב ולהתגנב, נקודות התורפה בגוף האנושי ואיך לרצוח אדם ב20 דרכים שונות. הוא לימד אותו להלחם עם הנשק הכי בסיסי ונפוץ – מקל.
טים היה מנהיג של גילדת הגנבים, ואימץ את וויל אולי מכיוון שידע שיוכל לנצל אותו בעתיד למטרותיו. למרות שהוא ניצל אותו, הוא גם דאג לו לכל מחסורו ואהב אותו כמו בן.
וויל בגיל צעיר יחסית כבר קיבל משימות שונות ומלוכלכות, וביצע אותם עבור טים. הוא קיבל על כך תגמול נדיב מאביו המאמץ, והמון הערכה. כבר יצא לו להרוג כמה וכמה אנשים, ועשה זאת בלי חרטה.
את המהלכים האקרובטיים למד באימוני הלחימה עם טים. טים עצמו היה פעלולן בקרקס פעם, והעביר את כל הידע שלו על פעלולים שונים לוויל.
וויל, עם הזמן רכש לעצמו מוניטין של אחד שיודע לעשות את העבודה כמו שצריך כשמדובר במשימות התגנבות, התנקשות, וטשטוש ראיות. למרות זאת הוא היה גנב, ומשימות התנקשות פחות קסמו לו - הוא רצח כשלא הייתה ברירה. הוא אהב לפרוץ למקומות שמורים בשביל חפץ כזה או אחר ולקבל על כך תשלום, הוא היה טוב בזה.
גילדה: כנופיית גנבים
אמונה: מאמין אך ורק בעצמו, בז לכאלו שהולכים אחרי אלים בעיניים עצומות.

-ג'קס
שם: אורליאן
גזע: אנשי חתול
גיל: 19
מין: נקבה
אופי: אדישה, אבל נחמדה, די חברותית, ממהרת לעזור אבל נוטה לעצבן ולציניות כשהיא לחוצה, בעלת יכולת סיבולת די חזקה, יש לה חולשה למנגו, רק אומרת
מראה: שיער אדום בוער ודי ארוך, כי מעולם לא טרחה להסתפר, עור בהיר וחלק, עיניים חומות וגדולות, רזה כי הקוסם אצלו גדלה היה טבעוני ושרירית בזכות שנות חייה ביערות והאימונים במסדר, לא נורא גבוהה, לא נמוכה, על החלק התחתון של רגל שמאל שלה יש צלקת ארוכה, אוזני חתול וזנב לבנים, אותו היא כן דואגת לטפח משום מה.
חפצים: תליון בצורת סהר בעל יכולות הפנוט שאמא הניחה עליה לפני שנהרגה, קשת ואשפת חיצים עתיקות (26 חיצים) (מומחית גם ברובה קשת אבל מעדיפה את הקשת הרגילה), הקשת גדולה עשויה עץ אך ישנה כך ששחוקה במקומות אחדים, צבעה שחור ויש עליה חריטה לא מובנת. ארבע פצצות עשן, קצת חבלים בשביל מלכודות.
קוסם/לא קוסם/אחר: אחר- בעלת יכולת היפנוט, אבל לא כשהיא מותשת פצועה או רעבה, אז זה דורש מאמץ חזק יותר
חיה מלווה: עיט בשם קיליאן, קיל בקיצור
סיפור רקע:נולדה סמוך לשער השדים, לאמא קוסמת ואבא איש חתול שנהרגו בתחילת המלחמה בגלל הקירבה הרבה למקום בהיותה בת חצי שנה, למזלה היא נמצאה ע"י קוסם זקן שאימץ אותה וגידלה בביתו שנמצא ביערות הצפוניים עד גיל חמש עשרה, אז החליטה לעזוב ולתור את הארץ בחיפוש אחר קרובי משפחתה. כאשר נפרדה ממנו הוא נתן לה קשת עם היסטוריה עתיקה ואשפת חיצים, היא מיהרה דרומה אל הכפרים הקרובים כדי לשאול ולברר בנוגע לקרובים של הוריה, היא ניגשה לאחד הברים ומצאה את עצמה מסתחסכת עם בחור כבן שמונה עשרה שהזמין אותה לקרב, היא לא הייתה מאומנת במיוחד אחרי שנים של ליקוט גרגירים ביער וטיפול במשק חי כך שהתבוסה היתה מיידית, ונשמרה לעד בזכרונה בזכות הצלקת הנחמדה שהאידיוט השאיר לה על הרגל, אבל לאחר מכן התברר לה שהבחור הוא חלק מפלוגה שנקראת "ציידי השדים", ומאחר וכבודה העצמי לא הניח לה פשוט להמשיך במסעה, היא נגשה למפקד הפלוגה שחנתה בכפר ובקשה ממנו להצטרף, היא נראתה מאוד זועמת והוא החליט להניח לה לנסות, מאז היא נדדה יחד עם המסדר והתאמנה, כדי לרצות את הקוסם ולנצל את הקשת היא התרכזה בעיקר בנושא הזה עד שהפכה לצלפית מצטיינת, אבל היתה די טובה גם בתחומים אחרים.
גילדה: זה די ברור לא? ציידי השדים
אמונה: אין, אבל נפתחת ומכבדת אמונות של אחרים
הערות: מיפ

-זאבה
שם: לילה.
גזע: רוח טבע
גיל(לא גבוה יותר מ60): 27
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: קטנה, חכמה, נאמנה למי שרוחש את אמונה ,יצירתית בכל הנוגע להישרדות וקרב, בעלת זיכרון טוב ומהירת מחשבה בזמני לחץ. היא לא מהירה במיוחד או חזקה אבל היא זריזה. עיניים כחולות כהות, עור שזוף ומכסה צלקות ושער שחור שקלוע בצמה עבה עם אבן שחורה וקשה בקצה. היא נמוכה מעט מהממוצע, גופה רזה או מצומק לפי תיאורה ומבט יחסית עצוב בעיניים. היא לובשת חולצה אפורה ארוכה מתחת לחולצת שריון עור כהה, מכנס שחור עם פיסת בד בהיר(ירוק בהיר שחוק) שקשורה על המותן שמשמשת כמן חצאית, מגפי עור גבוהים עד הברך וצמיד יד סגול כהה מעוטר בחוטים לבנים, ירוקים וורודים שיוצר ניגוד חד לבגדיה.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: זוג חרבות קצרות מפלדה, הנדן הוא מעור בהיר ועור כהה(מלופפים זה סביב זה) ועל הלהבים יש חריטה פשוטה של זאב שרץ(כמעט לא שמים לב עליה), סכין צייד מוכספת עם אבן אש על הניצב ועור מנומר על הניצב.
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע): יכולה לדבר עם חיות, ליצור סופת עלים מעוורת(רק כשיש עלים בסביבה כמובן..), להצמיח שורשים תפסניים ויכולות ריפוי גבוהות יחסית.
חיה מלווה: לוקי, זאב הרים גבוה(מגיע עד המותן), עיניים בגוון זהוב בוהק ופרווה אפורה בהירה עם כתם דמוי יהלום על מרכז מצחו וכתם כמעט שחור על רגלו האחורית השמאלית.
סיפור רקע: היא נמלטה במזל מהתקפת השדים שהרסה את כפר ילדותה בגיל 21. היא ברחה עם גור הזאבים שאימצה חודשיים לפני כן ומצאה מקלט בגילדת ציידי השדים. אחרי זה היא עברה את ההרפתקה הזו של שער והשדים וחזרה אל הגילדה שלה. היא צורפה לשני חיילים כדי לנקות אזור אך אחד השדים שהיו שם היה יותר מידי חזקים. הם הביסו את כולם מלבד אחד, הוא הרג את שני חבריה וגם אותה וברח. אחרי כמה שעות, כשתהעוררה, הזכרון שלה היה די מטושטש אך הי זכרה את הקרב עם השד בבהירות. היא עקבה אחריו והרגה אותו(יותר מזל משכל..). היא פרשה מהגילדה והלכה לחקור את צורתה החדשה, אחרי כחצי שנה היא וגראת נפגשו ליד היער שמתה בו והוא שכנע אותה להצטרף עליו. וזה בעצם היה לפני כמה החודשים.
גילדה: הייתה.
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה): אין.
הערות: משום מה אנשים חושבים שהיא נערה עצובה ולא אישה מבוגרת ובגלל זה הם טועים בהערכתה, יש לה נטייה לביטול עצמי והיא נוטה לתת לכולם לחשוב שהיא אשת זאב. חיית ה..טוטם שלה זה זאבת הרים שחורה, גבוהה ורזה בעלת עיניים כחולות כהות אנושיות למחצה. פרוותה מעט מדובללת וארוכה ואוזן אחת חצויה והיא טובה יותר בקסמיה בצורת חיית הטוטם שלה, כשהיא משתמשת בקסמים האוויר רוטט מעט וזוהר רך וירוק עוטף את גופה. כמו כן היא רוח נודדות, אינה קשורה למקום אחד.

-ג'ן
שם: אריאל
גזע: בת אנוש
גיל: 24
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: שיער ג'ינג'י חלק עד הכתפיים, מסופר בתספורת לא אחידה. עיניים כחולות. פנים מאורכות. גובה ממוצע. הציפורניים שלה מלוכלכות בד"כ מאדמה. צנומה יחסית. הידיים שלה חזקות. מצב הרוח שלה משתנה במהירות. יש לה דמיון מפותח, ומרגישה בנוח יותר כשהיא בחברת לבדה. מהירת תפישה, תשומת לב לפרטים. רצינית. חושבת על ההשלכות של דברים לפני עשייה. שולטת בצורה כמעט מוחלטת על הרגשות שלה, מפני שכוחות הקסם שלה מתפרצים כשמצב הרוח שלה משתנה בצורה קיצונית. מתמחה בעיקר בקסמי יסודות, אך השליטה שלה ברגשות העניקה לה יכולת להשתמש בצורה די טובה גם בקסמים הקשורים ליצורים חיים - השפעה על רגשות ורצונות. כל שינוי מזערי בצורת המחשבה של אדם יכול לגרום לשינוי בפעולה שלו. מתקשה בקסמים על חפצים דוממים, ובעיקר על מתכות. השליטה שלה על צמחים מוגבלת ונובעת אך ורק מיסוד האדמה. מסוגלת ליצור כמה שיקויים בסיסיים (ריפוי, שניים שלושה רעלים, שיקוי שינה) אך לא מעבר לזה, וההכנה לא תהיה מדויקת כמו אצל קוסמת שזו ההתמחות שלה.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: טבעת כסופה עם אבן שחורה במרכזה על אחת מאצבעות היד הימנית. שרשרת דקה עם תליון קטן בצורת טיפה שתוכל למלא באנרגיה למקרי הצורך, וכך תוכל להסתדר ללא שינה זמן ממושך ולהשתמש בקסמים בקלות רבה יותר. ספר כשפים עתיק בעל דפים מצהיבים. התליון בוהק באור כחלחל חזק יותר ויותר ככל שמאכסנים בתוכו יותר אנרגיה. אם תאכסן יותר מדי אנרגיה בתליון הוא עלול להתפוצץ. יש לה מטה קסמים באורך בינוני, מעוטר בפסים שחורים, ופגיון קטן ופשוט בעל להב חד וניצב עטוף בפיסת עור (למקרי חירום).
קוסם\לא קוסם: קוסמת.
גילדה: קוסמים
חיה מלווה: אין.
סיפור רקע: נולדה בקרבת מבנה מרכזי של גילדת הקוסמים, ומיד כשהתגלו אצלה הכוחות הפכה לשוליה מתלמדת. לא טרחה מעולם ללמוד מיומנות שימוש בנשק מלבד הקסמים שלה. נמצאת רוב הזמן במבנה, שם היא מלמדת בעיקר את התחום המעשי בכישוף. בגלל שהתחילה ללמוד בגיל מאוד צעיר יש לה שליטה מצוינת בקסמים. התחילה לקבל תלמידים באזור גיל 20. את התליון שלה קיבלה כתשלום על שנת לימוד מאחד התלמידים. מאחר ואין לה הרבה ניסיון קרבי בשטח - קוסמי הגילדה נעזרים זה בזה בעיתות מצוקה - הרעיון לצאת נגד השדים קסם לה.

-ארגו
שם: סקראנד
גזע: בן אנוש
גיל(לא גבוה יותר מ60): 39
מין: זכר
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: מתבודד שקט, לא מעודד שיחות אך לא נמנע מהן לחלוטין. קטלני ומיומן, זריז אך לא חזק במיוחד, די נמוך, שיער חום בהיר ועיניים חומות כהות ומצומצמות, כמעט תמיד עם גלימה קרועה אשר מגיעה עד לאזור הברך בצבע חול, מכנסי בד ארוכים ואפורים, חולצה ארוכה מבד גס ומחוספס.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: סכין ציד ארוכה אך לא ממש שימושית בקרב, אקדח קשת קטן שלא תופס הרבה מקום וחצים בשתי אשפות של חמישה חצים בכל אחת הקשורות לחגורה, חרב די קצרה ומעוקלת בזווית קהה בערך באמצע, שיריון עור מוקשח וטבעות.
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע): לא קוסם
חיה מלווה:
סיפור רקע: אמו מתה בלידה, נדד עם אביו בכל הארץ ולא השתקע מעולם במקום אחד. אביו, שבצעירותו שירת בצבא המלך, לימד אותו כיצד להילחם בנשק קר ובקשתות על מנת שיוכל להגן על עצמו ולצוד. אביו מת ממחלה כאשר סקראנד היה בן 20, ומאז הוא שוטט ללא מטרה. כאשר שמע על השדים, חשב שמצא עניין בחיים, והצטרף לציידי השדים, שם צבר ניסיון בלחימה והתחזק. לאחר הניצחון על השדים עזב את הגילדה, אף כי צבר מעט חברים, ומאז תר אחר הרפתקאות, מרוויח את הכסף הדרוש למחייתו כצייד ראשים. באחד ממסעותיו מצא גור של זאב הרים פצוע מנשיכה בידו מיילל בעצמה. לאחר שיקולים החליט לאמץ את הגור ולאלף אותו, ומאז הוא מלווה את סקראנד במסעותיו ומסייע לו במשימותיו.
גילדה: אין
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה): לא מאמין
הערות: אין.

-מישהי עם כנפיים
שם: לולו-לילי (מכונה בשם לו)
גזע: קנטאורים
גיל: 18
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: ריצה מהירה ומדוייקת. מצליחה לעשות סיבובים חדים. אצבעות ארוכות ודקיקות. החלק של הסוס בצבע חום עם גרביים לבנות בכל הרגליים. נחמדה אך לרוב מתבודדת. קרת רוח. יודעת לצייר יפה, בעלת הבחנה חדה, מסוגלת לתקשר עם חיות מסוימות. מעדיפה את הצבע השחור. חגורה אפורה. יודעת לגלף רונות בסיסיות בעלות כוח די חלש, משרה עליהן את הקסם עם מרקחת קסומה שיש לה.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: קשת-מגולפת בעץ רונת שימור אחת, לא חזקה במיוחד. אשפת החיצים מספיקה ל25-30 חיצים. חלק מהחיצים מגולפים ברונות עוצמה, דיוק, מהירות, שקט, פיצוץ ועוד רונות. כל הרונות חד פעמיות; סכין באורך 23 ס"מ; שני אקדחים. צמידי מזל שמסוגלים לעצור את הזמן לטווח קטן ולגרום להיעלמות, זמן הטעינה המרבי לוקח כ-8 דק'. בזמן עצירת הזמן אי אפשר לפגוע\להזיז עצמים אחרים. הדבר היחיד ש"חי" בעצירת הזמן הוא עונד הצמידים. שרשרת עם אבן תכולה מחוררת נטולת כוחות.
קוסם\לא קוסם\אחר(לדוגמה קסם חלש שמשתלב בקרב.): לא קוסמת
חיה מלווה: --
סיפור רקע: לפני שער השדים החיים שלה היו כלום. ממש כלום. היא התייתמה בגיל צעיר, פחדה מהחושך, פחדה מזרים ובעצם פחדה מהכל. אחרי שנלחמה לסגירת שער השדים, מעשה שהחשיבה בתור ממש אמיץ לתקופת החיים ההיא [שאז הייתה בוכה מטעויות קטנות], חייה השתנו לגמרי. במקום לברוח כאשר שמעה רעש בשיחים - בדקה מה יצר את הרעש, והתנהגה בהתאם למה שראתה. היא כבר לא הקטנה, חסרת הכוח והאדישה.
לאחר סגירת השער יצאה לסייר בכל רחבי היבשה כדי לגלות עוד דברים, בעיקר על עצמה. בתחילת סיוריה באחת הפעמים שהלכה עם קבוצה אקראית תקפו את הקבוצה שודדים. היא הספיקה להתחבא -חסרת הגנה כמעט לגמרי- וצפתה בקרב מהצד. בסוף הקרב, כשהשודדים היו בטוחים שהרוויחו בגדול והלכו, יצאה 'לכבד את המתים' וכיסתה את פניהם בשקים ריקים שנשארו מהמהומה. באחד מהשקים מצאה סכין לגילוף, שהשודדים כנראה החליטו שהיא לא שוות ערך. היא לקחה אותה, כיסתה את פני כל המתים והלכה לכפר קרוב כדי ליידע על המתים ולקנות חיצים. לאחר מכן המשיכה בחזרה לביתה, ובדרך למדה ממקורות שונים לגלף את הרונות בעזרת הסכין.
הערות: צלפית מדוייקת.

-אפרת
שם: לאיי
גזע: רוחות טבע
גיל(לא גבוה יותר מ60): לא רלוונטי.
מין: נקבה.
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: היא נראית בצורת אדם וגם מסוגלת להפוך לדמות ציפור רוק ענקית.
כשהיא בצורת האדם שלה היא נראית כמו ילדה בת 13 לערך עם שיער ארוך חום וגלי ופנים נחושות. יש לה עיניים כחולות צלולות, לחיים ורדרדות ורווח בין השיניים הקידמיות משום מה. יש לה חיוך רחב שנראה גם בעיניים ואופי ילדותי מעט. היא גם חשדנית בהתחלה, והיא מאוד קנאית ושמרנית על ההר שבו היא נמצאת. אחרי שהיא בוטחת ביצור מסויים היא יכולה להיות די מצחיקה וחברותית, אבל גם די עוקצנית במילים שלה, ויש לה אופי כללי די דומה לשל פיקסית- יכולה להיות מעצבנת, קצת חופרת, מלאת ידע יותר מדי, יש לה צחוק מתגלגל וקול צפצפני. ובעיקר, היא חסרת טאקט. בעליל.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: יש לה חרב דקה שבה היא שולטת היטב. החרב נראית בערך ככה:
http://www.lutel-handicraft.com/files/products/Lutel_rapier_14003Aw.jpg
היא גם שולטת היטב בקשת ויש לה 27 חצים חודרי שריון, וגם אבן משחזת עבור החרב שלה.
אין לה שריון מלא, אבל יש לה מגני זרועות ורגליים יפהפיים ואציליים, מעוטרים בזהב בצורת עיגולים ותנועות גלים כשל רוח.
קסמי רוח טבע: יש לה קסם אוויר. היא מסוגלת לזמן רוחות, טורנדו, ציקלונים ולשלוט בהם, בתזוזתם ובעוצמתם. כמו כן יש לה קסם אדמה ובעזרתו היא מסוגלת לרפא את עצמה במהירות, מה שלוקח ממנה אנרגיה, וגם לזמן רעידות אדמה בינוניות.
סיפור רקע: לאיי נולדה לתוך פיסת הר גבוה שאפילו היעלים לא הרבו לטפס עד אליו. רק הנשרים קוננו שם בגבהים האלו ונראו שם לעיתים קרובות. במהרה לאיי סיגלה לעצמה את ההר כולו וגם קראה לו בשמו- הר לאיי (אהממ כמה מקורי...). למען האמת, היה זה רכס של שלושה הרים, אבל לאיי קראה להם רק "ההר". אף רוח לא שלטה על החלקים האלו מלבדה. היה זה מקום די מבודד. לאיי לא עזבה את ההר שלה. לעולם. כמעט. הפעמים היחידות שבהן עזבה הייתה כדי ללכת ללמוד אצל קנטאור עתיק את אומנות הלחימה. היא האמינה שזה דבר הכרחי בשביל רוח טבע, למקרה שינסו לחטוף ממנה את ההר שלה.
באחד הימים לאיי הלכה להתאמן על אומנויות לחימה בחרב, וכשחזרה להר שלה הוא היה מושחת. הצמחייה כלא הייתה, החיות נעלמו. ההרס היה ברור- שדים היו במקום. שדים מעולם לא היו בחלקה המבודדת שלה או קרוב לשם, אבל כל ההוכחות היו שם- הייתה זו השחתה של שדים בבירור. בחוסר ברירה לאיי יצאה לה למסע לחיפוש אחר השדים, מהיכן צצו וכיצד הגיעו להר שלה, אבל כל מה שמצאה היה כפר זרוע הרס של שדים. הייתה היסטרייה בכל מקום. האנשים היחידים שעוד יכלו לדבר ולהגיד לה מה קורה, הצביעו לכיוון שאליו השדים הלכו. לאיי
הגיעה לעיירה קטנה. שבה היה שד ענק. והמוני שדים קטנים לצידו, זורעים הרס בכל. מסביבם היו חבורה של אנשים שנלחמו בשדים בגבורה רבה, ולאיי לא ידעה מי הם, אבל בכל זאת היא רצה מיד והחלה להלחם. היא נלחמה בשדים במיומנות רבה ולבסוף היא וחבורת האנשים הצליחו להכריע את השד הענק. השדים האחרים שנותרו פשוט ברחו ברגע שהשד הגדול קרס לקרקע ומת, ערימת האפר שהיה פעם גופו נחה על הקרקע.
בהתרשמות עצומה מהקבוצה שלחמה בשד, לאיי חקרה את הקבוצה ועברה וגילתה ששמה הוא ציידי השדים. לאיי עקבה אחריהם במשך כמה זמן, צוטטה למודיעין שלהם והשיגה מודיעין בעצמה וגם גילתה מיקומים של ריכוזי שדים ובנתה מפה מפורטת בעצמה על ריכוזי שדים במקומות שונים ותיאוריות שבנויות על הסיבה לכך.
באחת מהפעמים שבהן עקבה וצוטטה אחרי ציידי השדים היא נתפסה ונגררה למאורת הציידים, מכוסת עיניים כמובן. ולמה לה להתנגד? זה בדיוק מה שלאיי רצתה. פגישה פנים אל פנים מול מנהיגי ציידי השדים. איתה היה כל חומר המודיעין שהיא אספה איתה ויומן שספר את השדים שהרגה לערך במהלך אותו הזמן שבו עקבה אחריהם. ציידי השדים התרשמו מכמות המידע ומיומנות הקרב שהייתה ללאי והחליטו לתת לה צ'אנס בתור לוחמת אצלם.
במהרה הצ'אנס שניתן לה פשוט נשכח ולאיי הפכה לחלק מהציידים, וגם כמובן שימשה בתור מודיעין נפלא. המפות שלה בהחלט היוו מעין חידה. בהחלט היו איזורים שהיו בהם ריכוזים של שדים יותר מהשאר אבל לא היה מובן למה. זה נשאר בגדר מסתורין.
אמנם, לאיי הייתה עכשיו חלק מציידי השדים, אבל לא למשך זמן. לאיי הספיקה להיות רק כמה ימים בחברת ציידי השדים לפני ששער השדים נסגר, ולא היו עוד שדים לצוד. אז לאיי המשיכה לתור אחר אפשרות לתקן את ההר שלה, ובינתיים הייתה שכירה של עיירות קטנות ועזרה "לנקות" פושעים וגנבים מהרחובות. עד אותו יום שבו קראו לה לפונדק ההוא.

-RAIN
שם: איה (Aya)
גזע: בת אנוש
גיל(לא גבוה יותר מ60): 19
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה:
אופי: דיכאונית, קנאית, מופנמת, יצירתית, פראית ולא צפויה אבל שקולה, היא מתעבת המון אנשים ואוהבת מעט אנשים, אבל מוכנה לעשות המון בשביל אלה שהיא אוהבת. קשה לזכות בחיבה שלה, היא לא ממש צינית אבל לא אופטימית כלל, בעלת הערכה עצמית נמוכה, אבל עומדת בהבטחות. ערמומית למדיי. היא בעלת גמגום קל, אבל בכל מקרה - היא לא נוטה לדבר הרבה.
מראה: שער מסולסל, קצר ודליל בצבע סגול כהה - כמעט שחור, פנים צעירות, עור בצבע חום בהיר ועיניים חומות בהירות. לובשת מן חליפה צבאית רפויה העשויה מבד בשכבות, עם שרוולים קצרים בצבע חום מלוכלך, חוגרת חגורה אפורה מלוכלכת, ונועלת מגפיים גבוהות ושחורות.
תכונות גופניות: היא צנומה יחסית ובגובה ממוצע, לא מאוד חזקה, אבל מהירה ובעלת רפלקסים מעולים. הרגליים שלה חזקות והמגפיים הכבדות שלה הופכות כל בעיטה לקטלנית כמעט. היא טובה למדיי ביצירת מלכודות. היא לא נוהגת להישאר במקום אחד הרבה זמן.
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: צמיד אנרגיה קטן על האמה השמאלית שלה (היא שמאלית - טוב בשביל גורם ההפתעה), סכין קצר שלא ממש שימושי בקרבות ומוחבא במגף שלה, ואקדח קטן עם שני קנים. (קליעי ברזל. לרוב עם כתובות פוגעניות. זה תמיד הצחיק אותה.) בחגורה שלה היא מחזיקה בחרב ממזרית ארוכה ובחמישה רימוני מלכודת (מתפוצצים תוך דקה בערך כדי לרמות את האויב).
מלבד זה יש לה חליל קטן שגילפה מעץ בלתי ידוע – חליל שהתברר, למרבה שמחתה, כאשר למדה לנגן בו- ככלי נשק. קולו היה יכול לכשף את שומעיו, לנטוע בהם הזיות, ואף לרפא אותם, תלוי ברצונה. חשוב לציין כי היא לא משתמשת בו לעיתים קרובות. היא לא סומכת על קסם.
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע): לא קוסמת.
חיה מלווה: אין.
סיפור רקע: נולדה לאם קוסמת (שהתמחתה בקסמי יסוד האדמה) מאב לא ידוע, בבקתה גדולה ורעועה באמצע השממה. אמה השתגעה מלחש לא ידוע כשאיה הייתה בת חמש, אבל עדיין נהגה לטפח את הגן שלה – גן קסום שלא היה אמור לפרוח במדבר (מעץ בגן גילפה איה את החליל שלה). ככל שהשיגעון החמיר עם השנים, אמה איבדה כל שמץ של קשר עם המציאות, וכשאיה היתה בת ארבע עשרה, היא התאבדה. יתכן שסיפור החיים הטראגי הזה גרם לגמגומה של איה, ואף לסלידתה מקסם. איה ברחה משם עוד באותו יום. במהלך שיטוטיה היא החליטה להצטרף לציידי השדים, כי רצתה להתמחות בלחימה, והודות לכישרונה הספיקה להתמחות בלחימה מהר מאוד ולקבל את החרב הראשונה שלה. מאז היא ממשיכה לשוטט בעולם.
גילדה: אין.
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה): אין.
הערות: היא די ידועה לשמצה בקרב ציידי השדים. הם לא סובלים עריקות.

-angelica
שם: לוסיאנה (יכולה להיקרא גם בשם לוסי)
גיל: 19
גזע: בת אנוש
מין: נקבה
אופי- צינית, קשוחה, שורדת, חמומת מוח, נאמנה לחבריה, נקמנית, חשדנית, אסטרטגית, אדישה לרוב, תוקפנית, אחראית, מתעצבת בקלות.
תכונות גופניות- לא כל כך חזקה, מהירה וזריזה, חמקנית, גמישה, יכולות לחימה טובות.
יכולות- טובה ביריית חץ וקשת והשלכת סכינים, כייסת מקצועית.
מראה- שיער אדמוני ארוך עד אמצע הגב שבדך כלל אסוף, עיניים ירוקות עזות, עור חיוור מעט, עצמות לחיים גבוהות, נמוכה, לבושה בבגדי עור צמודים (לרוב הם שחורים), מגפי עור שחורים בגזרה נמוכה, מעיל עור חום וארוך, יש לה קעקוע של נשר על העורף.
חפצים/חפצים קסומים וכלי נשק: אולר, אשפת חצים בעלת 30 חצים וקשת, פצצות עשן,
חרב באורך 75 ס"מ, שאותה היא מסתירה בתוך מעיל העור הארוך שלה, חגורת סכיני הטלה החגורים על מותניה ותליון מפתח שקיבלה מאמה
קוסם\לא קוסם: לא קוסם
חיה מלווה: ללא חיה.
גילדה: ציידי שדים
סיפור רקע: לפני המקרה של שער השדים, לוסיאנה נולדה לזוג הורים ואח גדול בבית צנוע ודל הרחק מהכפר, בהיותה בת 6 אמה נעלמה בנסיבות מסתוריות, המזכרת היחידה שנותרה לה ממנה היה תליון מפתח מוזהב המקושט באבני חן מסביב. שנתיים לאחר היעלמותה של אמה, אביה חלה במחלה לא נודעת, ומת לאחר שנה
לוסיאנה ואחיה חיו לבד בביתם בתנאים קשים. הם היו יוצאים כל בוקר בתורנות בכדי להשיג מעט מזון. לעיתים רחוקות לוסיאנה הייתה גונבת תכשיטים בכדי למכור אותם תמורת אוכל ושתייה ואחיה היה עובד במכרות תמורת משכורת נמוכה. כשלוסיאנה התבגרה, אחיה לימד אותה להשתמש בכלי נשק חיוניים כגון: חץ וקשת וסכינים בכדי להגן על עצמה. כשהגיעה לגיל 16 אחיה ברח מהבית והשאיר אותה מאחור, במהלך חייה היא המשיכה ללמוד איך להשתמש כלי הנשק והייתה צלפית מקצועית בהשלכת סכינים וירייה בחץ וקשת. ולאחר מכן, הצטרפה לגילדת ציידי השדים ונשארה שם שלוש שנים, עד היום שקראו לה לפונדק.

-נטוטו
שם: לונה (למרות שלאנשים יש נטייה לתת לה שמות חיבה לא קשורים..)
גזע: בת אדם
גיל(לא גבוה יותר מ60): 17 ועשרה חודשים :P
מין: נקבה
אופי: למרות שהיא יתומה, היא לא מרירה בכלל. להפך, חוץ מהקטע של יכולות הלחימה הקצת-יותר-מדיי-טובות והרפלקסים המדהימים שלה היא נערה נורמלית לגמרי. היא נחמדה, מצחיקה, חברותית, אולי קצת מוזרה, אבל מי לא? היא לא חושבת הרבה על המשפחה הקודמת שלה, כי היא לא ממש הכירה אותם. כשחושבים על זה, אין לה ממש סיבה לצאת ולהלחם בשדים, אבל היא פשוט לא יכולה לשבת בבית ולא לעשות כלום - וזה לא כאילו אין לה את המיומנות.
תכונות גופניות: יכולות אקרובטיות מדהימות, מאוד מהירה וגמישה. גם החשיבה שלה מאוד מהירה, אפילו תחת לחץ. אומנה להילחם כמעט בכל כלי נשק אפשרי, והיא מעולה עם כולם. אוהבת להשתמש בסביבה שלה בקרב, והיא מעדיפה לחשוב לפני שהיא תוקפת, לתכנן אסטרטגיה. היא יודעת דיי הרבה על השדים, למרות שיצא לה להיתקל בהם פעמים ספורות בלבד.
מראה: נראית כמו הילדה המאגניבה של השכונה. שיער שטני חלק, שהיא בדרך כלל אוספת לקוקו עם צמות קטנות פה ושם, עם פוני ארוך שהיא מסיטה לשני צדי הפרצוף, עיניים ירוקות צלולות, גובה ממוצע, חטובה, למרות שהיא ממש בכושר היא לא נראית שרירית במיוחד. על זרע ימין שלה מקועקעות מילים בשפה לא מוכרת שעוטפות את היד שלה כמו צמיד. היא לובשת שריון שחור חלקי עשוי עור (אבל גמיש ולא מרעיש), רק את החלק העליון, ככה שזה נראה כמו וסט או ז'קט מעור. יש לה מגיני ידיים שחורים מעור שנראים כמו סוג של צמידים ארוכים עם שרוכים, חגורה שעליה היא תולה את כלי הנשק שלה, בדרך כלל מכנס ארוך צמוד ונעליים עד מעל לקרסול עם שרוכים.
כשהיא הופכת למלאכית היא מצמיחה כנפיים (נוצות לבנות) ואין לה כלי נשק קבוע (היא יכולה להשתנות ואז תהיה לה חרב ביד, או גרזן, או פטיש קרב וכו').
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק:
סכין ציידים מעוטרת עם כיתובים בשפה לא מוכרת עליה (כמו בקעקוע - תפילה לבראטונימוס), גרזן מעוטר עם אותם כיתובים כמו על הסכין, מגן עגול מעוטר מעט עם רצועת עור שמאפשרת לה לתלות אותו על גבו של ג'וקר, שני אקדחים שחורים, אקדח קשת קטן עם חיצים שחלקם מתפוצצים וחלקם לא, תיק עור עם אוכל, חבל חזק במיוחד, מים וכל הציוד שצריך למסע (בגדים, תחבושות וכו'), מצפן ומפה.
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע): לא קוסמת.
חיה מלווה: זאב בלהות שחור בשם ג'וקר.
סיפור רקע: נולדה למשפחת סוחרים שנדדו הרבה ברחבי העולם. כשהייתה בת ארבע הם נהרגו על ידי השדים. חיילים שהצליחו להביס את השדים לבסוף, לקחו אותה איתם. לאחר חודש הם הגיעו לכפר קטן. החיילים, שלא ממש רצו לגרור איתם ילדה קטנה, השאירו אותה בבסיס צבאי נידח שהיה קרוב לכפר, בסיס קטן שיש בו כעשרה חיילים בלבד. לא היה באזור בית יתומים, ולכן החיילים בכפר הסכימו שתישאר איתם. היא גדלה ביניהם, והם אימנו אותה להלחם במגוון רחב של כלי נשק ובתנאים קשים. כשהייתה בת 11, לונה החליטה לעזוב את הכפר ולטייל בארץ. היא הייתה צעירה מאוד, אבל היא תמיד הייתה מאוד עצמאית. היא חשבה שהיא תוכל להסתדר לבדה, לפחות לתקופה מסוימת. והיא הצליחה, הודות לאימונים שקיבלה מהחיילים שגידלו אותה. היא למדה הרבה במהלך הטיול הזה. פעם אחת היא הגיעה למקדש של האל בראטונימוס. משהו במקדש הזה משך אותה. לבסוף היא גילתה שהמשפחה הביולוגית שלה השתייכה לשושלת כוהנים של האל, ומאז היא החלה להאמין בו.
כשהייתה בת 16 החליטה לחזור לכפר ולהצטרף ביחד עם שאר החיילים לגילדה ציידי השדים. ממש לא רחוק מהכפר היא ראתה שני אנשים שוכבים על הקרקע, מדממים ומחוסרי הכרה, והביאה אותם לכפר. לאחר כשבועיים שני האנשים כבר החלימו לגמרי. הם טענו שהם לא זוכרים מי הם, אז הם נשארו במרפאה, ובינתיים עבדו בעבודות חקלאות כדי להשיב לכפר על המאמצים שהשקיע בהם. לאט לאט הם התחילו להתיידד עם אנשי הכפר ולרכוש את אמונם. בסתר, הם עסקו בסחר בעבדים, לפעמים אף מתושבי הכפר, ומדי פעם גם בחיות. לונה הייתה הראשונה ששמה לב. בתור מי שהצילה אותם, לונה הייתה מיודדת איתם יותר מכולם, אבל כשהיא הבינה מה הם עושים היא לא היססה ולו לשנייה, ורצה לספר לחיילים שגידלו אותה. החיילים הזדעזעו, אבל בכל זאת באו לבדוק. בסופו של דבר, לונה הייתה זו שהרגה את שני סוחרי העבדים. היא ושאר ציידי השדים בכפר עזרו לשחרר את התושבים ואת החיות. בין החיות ששחררה היה גור של זאב בלהות, שפרוותו הייתה שחורה לגמרי. היא לא יכלה לשחרר אותו לטבע, ולהסתכן בכך שינסו ללכוד ולמכור אותו שוב, אז היא אימצה אותו בעצמה. היא קראה לו ג'וקר.
לונה הצטרפה לציידי השדים לפני שנתיים, ביחד עם החיילים שגידלו אותה. כך הפך הבסיס הצבאי באזור למבנה נוסף של הגילדה, קטן יותר.
גילדה: ציידי השדים.
אמונה(לא חובה, יש על זה טקסט למטה): מאמינה באל בראטונימוס, אל ההרפתקאות והחופש. הסמל שלו זה זאב בלהות, כמו הזאב של לונה.
הערות: בגלל האמונה החזקה של בבראטונימוס היא יכולה לירות כדורי אנרגיה לבנה שמשמידים כמעט כל דבר, יש לה כוחות טלפורטציה ואם היא ממש בצרות היא יכולה להפוך למלאכית סופר חזקה (לזמן מוגבל ומעייף מאוד).

-הינשוף
שם: ג'ק
מין: זכר
גזע :בן תערובת- אביו היה קוסם בן אנוש ואמו הייתה רוח טבע.
מראה: שיער שחור דק, רזה, עיניים ירוקות כדשא, לבוש גלימה עם ברדס בצבע שחור.
אופי: מצחיק, חולמני, בודד, שקט וחכם
חפצים: טוטם חתיכת מקל אביזר אופייני לדרואידים שמאפשר לו לזמן שוט קסום העשוי מגפן (השוט מכאיב כמו שוט רגיל וקסום),גלימה עם ברדס אשר רקומות עליה רונות של הגנה שמצא אותו מגופתו השרופה של אביו להפתעתו גילה שהגלימה בסדר ויצאה בלי פגע. הגלימה מגנה עליו כמו שריון שרשראות. תיק קטן עם קצת אספקה פגיון רגיל שתלוי ליד החגורה, הטוטם נמצא ליד הפגיון
קסם: דרואיד- דרואיד הוא מן קוסם ששואב את קסמו מן האדמה והטבע הקסמים של דומים לקסמים של רוחות טבע רק שהוא לא מוגבל לאזור .
יכולות :קסמיו של ג'ק הם קסמי ברק ורעם אדירים הוא יכול גם לזמן שורשים ורוחות ציקלון קרות ביכולתו גם לדבר עם חיות ולהרגיש חפצים קסומים ואנשים בעלי כוח מאגי באזור- יכולת אשר אביו לימד אותו
חיית לוויה: נץ אשר ג'ק הציל אותו ממות בטוח ונהפך למגנו ולחברו הטוב ביותר קסמיו של ג'ק מאפשרים לו לראות מבעד לעיניו של הנץ שכול מה שהנץ רואה, מה שהופך אותו לגשש מצוין. כשג'ק משתמש בקסם זה עיניו נהפכות לחריצים ירוקים. ג'ק יכול גם להשתמש בקסם כדי להפוך את יכולת הראייה שלו לכשל נץ .
סיפור רקע: הוריו מתו בגיל צעיר כאשר ביתם נשרף. לאחר שביתם נשרף עד אפר לקח אותו שומר יער זקן (שגם היה דרואיד) וחבר בגלידת ציידי השדים. השומר לימד אותו את כל מה שהוא יודע והפך אותו לשומר יער ודרואיד מוצלח. לאחר הכשרתו לקח אותו השומר לגלידת ציידי השדים שם צבר ניסון כגשש. תפקידו היה לאסוף מודיעין על השדים. לאחר ששהה שם כמה שנים קיבל הוראה ללכת לכפר ולהיות מורה הדרך של הקבוצה.
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת אדוני השדים- משחק תפקידים
הצג הכל מציג 10 מתוך 35 חברים
בן 26
ה̛ͮ̏̇͊ͫ͊̍ͥ͛̈́̆͐ͩ̿ͬͦ͝҉̠̺̹̖͎͔͉̜͙͕͓̱͇מ̴̨̯͈̮̣͔͇͍̹͍̫͂̏͂̅ͦ̃ͬ͆ͬ͒ͥ̀̚̚͢ח̧̡̱̗̭̙̳̦͖̘̪͖͇̙̮͍̭͇̠͗͗̿̐̈́͌̿͒́͝͞ͅב͋̆ͥ̾ͥ͂ͫ̍ͮ̇ͥͥ̄̐ͥ҉͓͎͎͚̳͍̜̰̰̲̱͙͈͙̟̘͙̗͓͟ר̴̨̝̫̺̱̦͉̱̣̬̮͔̗̹̮̗͒̈͑̊̀͗̌ͦ͑͐͡ת̮͕̣̜̝̤͔͍̗̥̟͙͙̮͚̹̟̖̗ͫ̐ͣͬ̏͛̀̀̕͞
בת 26
חלום אבוד
בת 31
אֶלִיאָלגַר, בירת בַּקוּרָה
בת 26
בדיוק במקום ההוא
בן 25
חלום של פסיכופת
בת 26
שומקום
בן 25
ארץ החתולים
בת 23
שבע הממלכות
בן 24
.
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 5 מתוך 35 דיונים שעל הקיר
אליזבת לפני 5 שנים ו-9 חודשים
דף דמות:
שם: רייה
גזע: אלפית
גיל(לא גבוה יותר מ60):23
מין: נקבה
אופי, תכונות גופניות, יכולות ומראה: חץ וקשת שער חום עינים ירוקות
חפצים, חפצים קסומים וכלי נשק: חץ וקשת וחרב קטנה ומכושפת
קוסם\לא קוסם(בלי באמצע): קוסם
חיה מלווה: עקרב
סיפור רקע: ננטשה ביערה גדלה עם אך קאורים לזה כמו קרקרס?
גילדה: שומרת
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הלכתם עוד כמה שבועות ביער, שהיה שקט להפליא, הקרב הראשון חשף את הצדדים המוסתרים בכם ושתיקה שררה במהלך הימים הראשונים. האובדן של וויל הכה בכמה מכם חזק יותר מאשר באחרים, אבל רובכם כבר ידעתם קרבות, והבנתם שזה כבר לא מסע מופלא אלא עוד מלחמה. מה שהציל לכם את המורל היה למעשה שיירת קרונות של סוחרים אופטימיים שבאו להעביר משא אל כפר סמוך לכפר שאליו אתם הלכתם, החלטתם להצטרף אליהם לדרך והם עשו עבודה נהדרת בלבדר אתכם, ואחרי שבוע של נסיעה ביחד בדרכים נפרדתם, ומצאתם את עצמכם היישר מול שערו הצפוני של הכפר תל חורף. הכפר מוקף בחומת אבן ישנה בגובה ארבעה מטרים ובעובי מטר, הוא נחצה לשניים על ידי נהר עבה ודרך מסחר, ולו יש את הגשר היחיד מעל לנהר הזה לאורך קילומטרים רבים, לכן הוא היה כפר סחר מצליח. הוא בנוי משישים בתים וביניהם נפחייה, בית סוחר, פונדק ומסבאה, בית עשבים ואורווה. כמובן שמייד התנחלתם בפונדק.
קצת מידע על הכפר שאם פגשתם בפה פטפטן יכולתם ללקט: הכפר לא במצב טוב, בשבועות האחרונים הוא הותקף שוב ושוב על ידי חיילי הקיסרות, ובהתקפה האחרונה שהייתה לפני שלושה ימים הם פערו חור ענקי בחומת הכפר והרגו ארבעה אנשים, ועכשיו כולם עסוקים בביצור הצד הדרומי ובתיקון החור. לפני שבועיים הגיעה חבורה של שישה ציידי שדים לכפר והם היוו להם תקווה רבה מאחר שהיו רק בערך שלושה אנשים בכפר שידעו להניף חרב קודם, אבל הם נחלו תבוסה במתקפה האחרונה, איבדו איש ונתפסו לא מוכנים, ולכן איבדו המון הערכה בכפר. יום אחד אחרי המקרה הגיעו לכפר כתגבורת עשרים חיילים והתיישבו בטירה קטנה על אי באמצע הנהר, היכן שעובר הגשר (שמורכב ושני גשרים שעוברים דרך האי... אההה, פשוט תראו בתמונה). למצודה יש היסטוריה מסובכת ואנשים נטו להתרחק ממנה, אבל החיילים נראו הרבה יותר יעילים ציידי השדים והביאו את הרעיון שבמתקפה הבאה הם יתפסו את הקיסריים וישמידו אותם לגמרי, מה שריגש את הכפר. ציידי השדים מאוד כועסים עליהם על גניבת הקרדיט ונוצר מעין קונפליקט, תצטרכו להחליט באיזה צד אתם.
אז ככה זה עובד: בכפר יש חנויות ומקומות, אתם יכולים לקנות מה שאתם רוצים (אני לא אספור כסף, אבל אל תשתגעו) ויש המוווווון משימות. אני ארשום איפה יש משימות או שיהיה את הסימן הבא (!), שמעיד על משימה, אם אתם מעוניינים בה תפנו עליי ואני אסביר לכם מה אתם צריכים לעשות בה. יהיו משימות שרשרת ועם הזמן אפתח עוד משימות, הפרק עלול לקחת אפילו חודשיים ובמהלך פסח אהיה בחו"ל, אז אולי יהיו בעיות. למשימות כמובן יהיה תשלום בחפצים או בכסף (שזה אומר שאתם יכולים לקנות יותר)

חנויות:
חנות העשבים(!): החנות מנוהלת על ידי זקנה מוזרה בשם הלרדה (הראשון שילך אליה יקבע איך היא תתנהג) יש לה כמה חממות וערוגות והיא האישה הכי מוזרה ומתבודדת שראיתם בחיים. היא מוכרת עשבים שמקלים על כאבים בלעיסה, אבקה שמרדימה בשאיפה (פועלת תוך שניות), משחות שונות לריפוי פצעים שטחיים, בקבוקון מחטא, עשבי תיבול הם רעיון טוב, נוזלים דליקים שכוללים אלכוהול וחומר נוזלי שנשמר בבקבוקון ובמגע עם ניצוץ מתפרץ באש תופת, רעלים שונים, נוגדנים לרעלים נפוצים, בקבוקונים של שיקויי אנרגיה בריכוזים שונים (כמו אקסל מרוכז, אבל אחרי כמה דקות של קרב עם זה הדמות ממש מתעייפת), משחה לטיפול בכוויות.
המשימה: לזקנה חסר שורש חשוב במרקחת שהיא רוצה להכין, השורש מצוי צפונה ביערות, הפרס: שיקוי קסום ונדיר שמחדד את החושים ומאפשר ריצה וקפיצות לא אנושיות.
חנות הנפח: חרב ארוכה דו להבית אחת, שלוש חרבות חד ידניות בצורות שונות, חרב יד וחצי, רומח, שבע חניתות באורכים וראשים שונים, כ- 30 סכיני ציד, סכינים כבדות, סכינים ארוכות, דו צדדיות או חודרות שריון, כמה סכיני הטלה, אלה חד ידנית, כמות גדולה מאוד (מאוד) של חצים סטנדרטיים עם ראשי להב או חודרי שריון, ועוד כמה ראשים משונים אחרים, יש לו גם קליעי רובה קשת וכמות גדולה של קליעי ברזל ועופרת בקליברים שונים, יש לו רק קשת קצרה מעוקלת אחת עם כוח מתיחה של 25 ק"ג, כי הוא לא מייצר קשתות והוא השיג אותה בעסקה, המון גרזנים שונים, גרזנים לחטיבת או פיצול עץ, אבל כמה קרביים קצרים או ארוכים עם חוד בקצה השני שלהם. יש לו קרוסבואו מתכת עוצמתי שהוא בנה פעם, יצירה מדהימה ועוצמתית, אבל הוא נקשר אליו ויהיה קשה לקחת אותו ממנו, פיסות שריון שרשראות, חלקי שריון עור ולוחות, שריון לוחות שלם, חמישה מגני עץ עגולים בגדלים שונים, מגן מתכת מלא, ואוסף מגנים בסגנונות שונים, אבנים משחזות (חשוב אם אתם רוצים חרבות שיכולות לחתוך משהו) ופטיש מלחמה ארוך מעורר יראה
הסוחר(!): החנות שלו נפגעה בפלישה האחרונה, לכן חסרים לו המון מוצרים, כמה מהם נפגעו והמחירים שלו ירדו טיפה. יש לו ספר קסמים שימושיים, ספר אלכימיה ורוקחות, תבלינים, מנות מיובשות, אבקת שריפה (או אבקת אש), שני אקדחים ורובה, המון חבלים, שלוש אבני קסם נדירות שמסוגלות להעביר מסרים אחת לשנייה(שמור), בדים, אלכוהול לשתייה, מולוטובים או למטרות רפואיות. יש לו כמה כלי נשק, אבל חלקם יותר זולים או מגוונים מאשר אצל הנפח. יש לו כמה פצצות פתיל גדולות מסיבה כלשהיא, פצצות עשן או אש, וכאלה שמתפוצצות בפגיעה, מגפי הליכה חרישית קסומות ויקרות, תליון היעלמות גם קסום ויקר (שזה אומר שתצטרכו לעבור לפחות שדי משימות בשביל להשיג מספיק כסף כדי לקנות אותו או כל דבר יקר אחר), נוצות קסומות לחצים בשביל תעופה שקטה, דיוק ועוצמה, שלושה שרביטים מכאנים- מאגיים של אש תופת (חד פעמיים, יוצרים סילון אש אדיר.), מלכודות דובים, כדור זכוכית שדרכו אפשר לראות ראיית לילה ולמרחק, ועוד המון סחורה לא רלוונטית לכם כמו בשמים, בגדים ורעפים להחלפה, כל עוד זה צפוי להימצא בכפר. ספינת מסחר שהייתה אמורה להגיע אליו לפני שבוע עדיין לא הגיעה והוא מתחיל לחשוש, הוא רוצה שתעלו במעלה הנהר לחפש אותה, יכלול קרבות(משימת שרשרת, שלושה עד חמישה משתתפים). פרס: חפצים לבחירתכם מהחנות שלו.
הפונדק: הם פונדק גדול עם חדר מסבאה גדול, הם מוכרים אוכל וחדרים, אבל יש להם גם מבשלת בירה לא קטנה במרתף, והם מוכרים בכללי המון סוגי משקאות חריפים.
האורווה(!): הוא מוכר כמה סוסים וציוד לרכיבה על סוסים, לאחרונה נגנבו לו על ידי חבורת שודדים שהסתובבה באיזור ארבעה סוסים מהמרעה, המשימה היא להחזיר אותם בלי שהשודדים ישימו לב, זו משימת שרשרת (כשהיא מסתיימת נפתחת חדשה בנושא) בסולו עד לשלישייה (כמות השחקנים שיכולים לעשות אותה). פרס: סוס המלחמה הכי טוב שלו או כסף

משימה: חיילים, החיילים יוצאים לסיור של יומיים ונשארו רק שני חיילים אחד מאחור לפקח על הכפר, אבל הם לאחרונה שמעו קולות מוזרים בוקעים ממרתף נעול מתחת לטירה ורוצים שיבדקו את זה, הם רוצים גיבוי בכניסה. (נעלם להם בחור אחד שהלך לבדוק מה קורה שם ומאז ומעולם הסתובבו בכפר שמועות רעות לגבי הטירה הזו) פרס: תשלום כספי או חלק בשלל שעלול להימצא שם. (המשימה ל2+) היא תעלה את הערכתם של החיילים כלפיכם ותוריד את של ציידי השדים
משימה: ציידי שדים: הם חושדים במיקומו של מחנה אדוני השדים אבל לא בטוחים ביכולות ההתגנבות שלהם, הם רוצים שתתגנבו למחנה אדוני השדים ותאספו מידע לגביהם כדי שיהיה להם יתרון על פני החיילים (תוכלו לאחר מכן להחליט לתת את המידע גם לחיילים אם אתם חושבים שזה הדבר הנכון, אבל זה יגרום לציידי השדים לשנוא אתכם) המשימה ל1-3 שחקנים, לא כוללת קרבות (אלא אם כן תחליטו לפתוח באחד, אבל זה לא חכם) ומיועדת לשחקנים עם יכולות התגנבותיות) הפרס: מה שתצליחו לגנוב מהמחנה+ פרס כספי.
משימה קצרה: בעל חווה במרחק שלושה קילומטרים מהכפר חווה התקפות זאבים על עדר הכבשים שלו, הוא אומר שאלה הזאבים הכי אלימים שהוא ראה בכל חייו ומבקש עזרה בלהשמיד את להקתם. תצטרכו למצוא דרך למצוא אותם, לפתות אותם או ללכוד אותם, אחד יכול לסיים את המשימה לבד אבל זה יהיה קשה.
הפרס: פרס כספי+ פרוות זאב מגניבות ומחממות (שלא תצטרכו) אם יהיה לכם האומץ להפשיט עור של זאב.

ושימו לב, יש סיכוי למשימות אישיות, כמו אחת שאני עומד לעשות, אבל תצטרכו קודם לדבר איתי על זה. ויש מספר משימות מוגבל ביותר, אז אם אתם לא חייבים, אל תלכו סולו, תשאלו חברים אם הם רוצים להצטרף או שתפרסמו בקבוצה שאתם מצטרפים לרשימה של משימה גדולה (פשוט לרשום "אני מצטרף למשימה הזו" ולחכות עד שאכריז עם הקבוצה כמלאה. ואני חוזר שוב, בשביל להשתתף במשימה אתם צריכים לפנות אליי בפרטי כדי שאתן לכם פרטים ואעדכן אתכם לגבי מה שקורה.

המפה:

http://pre07.deviantart.net/4f1f/th/pre/f/2015/066/6/0/fantasy_village_map_by_the_darkness_rider-d8ksbpd.jpg

מקומות:
1. הטירה- טירה עתיקה, קטנה והרוסה מעט, היא הייתה טירת התצפית של כפר גדול יותר שעמד באותו המקום קודם לכן. יש לה המון קומות ומגדל די גבוה שכיום החיילים משתמשים בו לתצפית על היער הדרומי
2. הפונדק- פונדק ומסבאת הכפר, זהו פונדק גדול שנהג לארח סוחרים רבים אבל עכשיו יש בו רק אתכם, ציידי השדים (שממש, ממש, מנסים להתחבר אתכם כנגד החיילים) ועוד איש או שניים. יש שם חדרים גדולים ואוכל טוב אבל האווירה שם כמו בשאר הכפר מעט עכורה.
3. הנפח- יש לו בית גדול וחצר עם המון ציוד ומתכות, שלושה שוליות שהוא מעסיק והבעה רצינית תמידית תחת הזקן שלו שמלא בסימניה חריכה, הוא לובש סינר עור ישן ואם תנסו אולי תצליחו להצחיק אותו.
4. בית ראש הכפר- הבית של ראש הכפר...
5. רחבת הכפר- רחבה ששימשה לאירועים ולשיירות סוחרים אבל כעת היא די ריקה, אני מניח שאתם יכולים להתאמן שם בחרבות או משהו
6. האורווה- אורווה עם רחבה, עוד מידע ברשימת החנויות
7. בית אשת העשבים- בית עץ ישן ומתפרק עם המון צמחים תלויים בכל מקום תחת עינה המשגיחה של הלרדה, יש לה בנוסף ערוגות, חממות ובקת ציוד
8. השער הצפוני- השער שממנו הגעתם
9.היער הצפוני- יער מוזר עם טיפה נוכחות קסם, עקפתם אותו מעט ממערב במסעכם.
10. הגשר- גשר אבן יציב וגבוה מספיק למעבר ספינות נהר, נראה כאילו הוא מאותה תקופת הזמן של הטירה, ובשלב מסויים בו אחד המעקות נשבר לגמרי, ככל הנראה מקטפולטה.
11. בית הסוחר- חנות מלאה בדברים למכירה אבל בעלת חור ענקי בתקרה שנוצר במתקפה האחרונה מסלע מעופף שעדיין לא תיקנו, המון ציוד נהרס ומדפים נפלו.
12. השער הדרומי- שער זהה לשער הצפוני שבוצר ברמה מגוחכת עם גזעי עץ מחודדים, ערימת סלעים מרשימה והמון מקומות לקשתים. כדי להגיע לצד השני צריך לעבור בסולם מאולתר.
13. הפרצה- חור שנפער בחומה במתקפה האחרונה, מה שיצר גם את החור בגג של בית הסוחר, גם הוא בוצר כמו השער. המון בתים בסביבתו נהרסו.
14. המחסנים- מחסני ענק ומזחים ששימשו להחזקת סחורה שעברה מהספינות שחלפו בנהר. תושבי הכפר לקחו משם כמעט הכול ונטשו אותם בגלל הסכנה שמעבר לחומה, אתם יכולים ללכת לשם ולחטט בדברים אם אתם רוצים, אולי תמצאו משהו (כמו שקי קמח קרועים...)
לא תהיה מערכת כספית אבל תוכלו לקנות יותר אחרי משימה.
בהצלחה.
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הפונדק אמנם היה בנוי מאבן, אך זו הייתה אבן חמימה ומבודדת, לא אבן שצפויה להימצא בסביבות הנהר, הייתה בו אח לתפארת ולידה חביות שכר גדולות בצורה מגוחכת, המבשלה שלהם הייתה רצינית. הגענו לפני חצי שעה והשמש התחילה לרדת, האנשים שלנו היו רצוצים עדיין מהקרב, גם לי עדיין היו פציעות, היה לנו מחסור גם בציוד ובמידע לגבי המחנה, אז חשבתי שלא יזיק אם נעצור בכפר לכמה ימים לפני שנצא שוב.
מצאתי טיפוס שנראה מושלם בשביל לתת לנו מידע- חקלאי שמן וותיק בעל יד חבושה שנראה לא מודאג לחלוטין מהיותנו כאן וגם היה כנראה שיכור, אדם כזה לרוב ידבר בפתיחות, לא יסתיר דברים שקרו, וגם אם כן, יהיה קל לחלץ אותם ממנו, אבל במקום למצוא אצלו מידע לגבי אדוני השדים כמו שקיוויתי, קיבלתי מידע שונה לגמרי.
"דוב, אמרת?" שאלתי אותו בהפתעה, המבטא הכפרי שלו היה כבד וקשבה להבנה.
"כן, דוב, הבנזונה ריסק לי את כל החווה רק בשביל להגיע למזווה, היית מאמין? והוא היה מהיר, אני אומר, ממש, ממש מהיר, ועשה נהמות שאף פעם לא שמעתי, אולי הוא היה חולה בכלבת. בכל מקרה, אני לא חוזר לחווה שלי עד שכל העסק הזה נגמר, בימים האלה אפילו היער הצפוני לא בטוח יותר..." הוא נראה דברן ביותר בנושא הזה, לאנשים שגרים במקומות כאלה אין הרבה על מה לדבר. אבל מחשבה צצה בראשי ותאום הסתכלתי על היד החבושה שלו בהרבה יותר רצינות.
ניסיתי לשוות לקול שלי נימה בטלה "איך נפצעת? הוא נשך אותך?"
הוא הסתכל הל היד החבושה והניע אותה "לא, אין סיכוי, עם השיגעון שראיתי בעיניים שלו הוא בטח היה עוקר לי את היד לגמרי, אולי גם את הראש, לא, ברגע שראיתי אותו בפנים התחרפנתי וקפצתי דרך חלון המטבח, חתכתי את היד עם זכוכית שבורה, אבל המשכתי לרוץ כאילו השטן בכבודו ובעצמו בעקבותיי."
"אתה בטוח שזה היה דוב? איך הוא נראה?" שאלתי ביותר רצינות, אבל בהקלה כשנתגלה לי שהוא לא ננשך.
"אםםםם... הוא היה יכול להיות שד, אבל אני די בטוח שלא, ראיתי פעם שד, לא, הוא היה חום ומלוכלך, והייתה לו פרווה, הוא לא יכול להיות שד, הייתי אומר שהוא היה זאב אם הוא לא היה כל כך גדול, אז כן, זה היה דוב."
"אתה זוכר לגביו עוד משהו? כל דבר?" עכשיו דיברתי בסקרנות בהולה, אבל לא נראה שהוא שם לב לכך.
"שמע, ילד, ראיתי אותו רק לשניה, אני לא זוכר הרבה... אה, כן, עין ימין שלו הייתה לבנה לגמרי."
אלים אדירים, זה הוא.
"איפה אמרת שהחווה שלך נמצאת?" שאלתי שוב, מאלץ אתת עצמי להיות רגוע.
"שלושה מילין צפונה על הדרך, בסוף שביל העפר." ענה.
אם כך, זה היעד הבא שלי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אגיב כשאחזור הביתה. זה ארוך^^
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(כן, וכן, וכשאני חושב על זה, ריפ הוא לא היחיד שמת בקרב, כל מי שעזב את סימניה בינתיים או הצהיר שהוא עזב לגמרי את המשחק נחשב כמת בקרב. אני תפוס למשימה אישית. אגב, אם יש לכם רעיונות לחפצים קסומים שאולי אתם רוצים פנו אלי לפרטי כי אין לי זמן לחשוב על זה, ואין מספיק חפצים. ותגיבו, תאמינו לי שכל משימה היא עמוקה ושווה את זה.)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(ארן, אפשר להשתתף בלמעלה ממשימה אחת ?
ועוד שאלה, משימה אישית נחשבת כאחת משתי המשימות שצריך לעשות עבור חפץ מיוחד ?
כשאני חושב על זה, זה די עונה על השאלה הראשונה, כי אם אי אפשר להשתתף ביותר ממשימה אחת אי אפשר להשיג חפץ יקר..
ולכם, חברי קבוצה יקרים. קראתם את מה שהוא כתב על התליון הקסום ? במידה וכן - אך גם אם לא - דיבס !)
הייתי תשוש מהקרב. לא סבלתי מאף פצע, אך עם זאת הגוף שלי כאב, מעין כאב כללי שכזה. הגענו לכפר די גדול, בעל חומה די גבוהה ועבה, בתים רבים, פה ושם בניינים גדולים יותר - ככל הנראה עשירים, חנויות או פאבים. באמצע הכפר התנוסס מבנה גדול ומעורר יראה, מבצר ישן ונטוש אשר חלש על כל הכפר כמלך אדיר על ממלכתו. אולי אעיף מבט לאחר מכן. כרגע המשכתי ללכת עם הקבוצה, שזרמה די מהר לפונדק הקרוב. פונדק מרשים אשר משרה אווירה נעימה ושמחה, מקום נחמד בסך הכול.
כמה מהאנשים שילמו לבעל הפונדק ומיהרו לישון. התעורר בי דחף עז להצטרף אליהם, אך החלטתי לבדוק את הכפר, לחפש משהו שאני צריך או רוצה ולנקות קצת את הראש. מותו של האיש השחצן בעל הזאב הטריד אותי, אך סירבתי לתת לזה להשפיע עליי. הרגתי כבר מספיק אנשים כדי שעוד אחד שמת לא יפריע לי. גם בזמן ששהיתי בחברת ציידי השדים איבדתי חבר או שניים. מי יודע, אולי התרככתי עם השנים.
התחלתי ללכת לכיוון הכללי של הצד השני של הכפר. הכפר היה מיושב והומה, אך על החומה שמרו אנשים רבים, יותר ממה שבאמת צריך ביחס לגודל הכפר, מה שגרם לי לתהות אם קרה פה משהו לא רגיל.
עברתי על יד המבצר, אשר בשערו עמד חייל בודד. הוא נתן בי מבט קצר ונכנס פנימה. צעדתי בשקט לצד השני, בו המבנים היו מעט יותר גדולים. המשכתי להסתובב מעט, מציץ פה ושם, כשלהפתעתי מצאתי חנות אשר היה לה חור גדול בגג. חיפשתי מסביב, והבחנתי בפרצה גדולה פעורה גם בחומה, אשר מילאו בהגזמה בבולי עץ מחודדים אשר תקועים באדמה. נכנסתי לחנות, בוהה בחור הגדול אשר ממנו חדר אור והאיר על הדלפק. המוכר קיבל אותי בפנים נעימות, אף כי משהו העיב עליהן. אני משער שזה קשור לחור בגג. הוא נראה כבן 40 או 50, עם קמטי צחוק בזויות פיו ועיניים שקועות מעט.
"שלום לך, אדוני ! האם אתה חדש כאן ? אפשר להציע לך משהו לקנות ?" הנהנתי בתגובה. הוא הראה לי שפע סחורות מגוונות, כמה נשקים וכמה דברים שאין לי שום צורך בהם. לבסוף הציג בפניי מגפיים ותליון. "אלו מגפיים אשר מחרישות את צעדיך כליל, וזהו תליון אשר גורם לך להיעלם. ביחד, הם יכולים להיות שילוב נהדר, אם אינך רוצה שימצאו אותך." הוא נעל את המגפיים, אשר היו מעט גדולות עליו, והכה בהן בכוח ברצפה. שום קול לא נשמע. הוא הניח את התליון על צווארו, ולפתע לא היה ניתן לראות אותו יותר. הוא הוריד את התליון והופיע, ואז הוריד גם את מגפיו. "רואה ? אך כל אחד מהם יקר מאוד, אז אני מקווה שיש ברשותך מלאי כסף גדול, הא ?" הוא קרץ לי והחזיר אותם למקומם. נשאר לי מעט כסף מהאדם האחרון שתפסתי, אך אפילו לא קרוב למחיר של אחד מהם אפילו.
"אין לי מספיק כסף לשלם על שני אלו, אך תודה על ההצעה." השבתי לו ופניתי ללכת. "חכה ! אולי יש משהו שאתה יכול לעשות בשבילי. ספינה ועליה הסחורה שלי לא הגיעה ואני מודאג. אם תאסוף עוד כמה אנשים, אשמח לשלם לך ואף לתת לכל אחד מכם לבחור משהו מהחנות שלי."
פניתי אליו בחזרה. "כל דבר ?" שאלתי בחשד, עם מעט תקווה בדבריי. "כל דבר. אוכל אפילו לשמור לך את המגפיים והתליון, אם תרצה. אך תוכל לקבל רק אחד מהם בחינם אם תעשה מה שאמרתי לך."
"זה בסדר" השבתי, "אני רוצה רק את התליון. האם תשלם בנוסף לזה גם כסף ?" הוא הנהן. הודיתי לו ויצאתי מהחנות, חוזר בדרכי לפונדק למצוא מישהו שיעזור לי.
רק בשלב הזה נזכרתי ששכחתי לשאול בקשר לחור בגג.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
לילה-

הבטתי בגארת, סתם כי הוא היה תקוע לי בנוף ואני שונאת את הריח הזה כאן. הוא סיים לדבר עם חקלאי ונראה רציני, הייתי אומרת כמו המוות אם לא הייתי מוצאת בזה הומור.
"לוק," לחשתי. הוא הרים את ראשו מחתיכת העצם שהשיג והביט בי בשקט. "תעקוב אחרי גארת בשבילי. אני אשיג לך בשר ועור ללעוס."
'יותר חשוב שתשיגי לעצמך תלוי אי נראות,' הוא השיב בלגלוג.
"אתה לא זוכה לצחוק עליי," אמרתי. "מישהו נהנה ממנו, אז לא אכפת לי. במילא לא הצלחתי להשתמש בו."
'ברור,' השיב וחזר לחרסם את העצם שלו אך השאיר עין אחת על גארת. קמתי וניגשתי לבר.
"אפשר משהו לאכול בשתי מטבעות נחושת?" שאלתי. הטבח גיחך ונתן לי כמה תפוחי אדמה ובשר שרוף. נתתי לו שתני מטבעות נחושת. הטעם לא היה משהו.
"יש כאן סוחר?" שאלתי
"ברחבת הכפר," ענתה המצרית.
"ואיפה זה?" שאלתי.
"על הרחוב הראשי, את גם סטומה בנוסף?" אמרה בהתנשאות. חייכתי לעצמי. לא, פשוט אין לי כוח לבדוק את הכפר הזה שלכם. אכלתי במהירות את האוכל חסר הטעם וניגשתי אל גארת.
"היי," אמרתי. היא הרים מבט, עיניו נראו מוטרדות מעט. רצינית הייתי אומרת.
"מה?" שאל אחרי כמה זמן. חייכתי.
"אני הולכת אל הסוחר, אתה בא? בטח יש משהו שאתה צריך וגם נחמד להשיג כפתורים, תבלינים ואבק שרפה. יהיה נחמד." אמרתי
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
סוחר... חשבתי על זה, מה אני אצטרך מהסוחר? מה עם מלכודות דובים כדי לתפוס אותו? לא, אין סיכוי, זה אישי מדי בשביל זה (אה, והסוחר נמצא בדרום הכפר, סימנתי לא נכון? רחבת הכפר ריקה, אבל אולי מדי פעם בא לשם סוחר נודד. הסוחר שאנחנו רוצים נמצא בדרום הכפר.) אבל בקרב מול השונרים איבדתי את כל אבקת השריפה והכדוריות לאקדח שלי, שנקרעו מהחגורה שלי, והאוכל שלי התחיל להעפיש, גם הייתי שמח לסכין חדש, הקצה שלו נשבר כנראה כשהכתי בו בשריון.
"כן, זה יהיה נחמד," עניתי לה, "אבל כנראה שבגלל המעמד שתפסתי אצטרך לקנות דברים חשובים לקבוצה, בכל מקרה, אנחנו התחלנו את זה. אם אנחנו רוצים להשתלט על המחנה הראשי שלהם נצטרך הרבה חומרים, לפחות משקפת ומעילי הסוואה, אבל אני חושב שנצטרך חומרי נפץ ואולי כמה דברים אחרים."
"סליחה?" שמעתי קול נשי לא מוכר והסתובבתי כדי לראות מי מדברת (תורך, נטוטו)
(וחבר'ה, פשוט תמצאו משימה שאתם רוצים ותבקשו ממני, תצטרפו לארגו או שתתחילו חדשה)
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(סליחה שלקח לי מלא זמן להגיב :O)
משעמם.
פשוט משעמם.
למה היו צריכים לשלוח דווקא אותי להשגיח על הליצנים האלה? גם כן, ציידי שדים. לא מוצלחים במיוחד, אם תשאלו אותי. עכשיו הם נטפלים לכל מי שנכנס לפונדק, ומנסים לשכנע אנשים שהחיילים מרושעים, או משהו בסגנון. אם הם היו טיפה יותר חכמים, הם לא היו נכנסים למצב הזה.
כשקראו לי למבנה הראשי של הגילדה לא ציפיתי שיתקעו אותי במשימת בייביסיטר לחבורה של תינוקות שקוראים לעצמם ציידי שדים. המשימה הזאת נראית לי כמו זלזול מוחלט בכישורים שלי, כאילו שלא הוכחתי להם את עצמי עדיין. זה לא שלא היה להם מישהו אחר לשלוח.
ואני עוד קיוויתי להרפתקה חדשה..
החלטתי להפסיק לרחם על עצמי. לא נראה שזה מוביל אותי לשום מקום. במקום זאת, שלפתי את סכין הציידים שלי וקראתי את התפילה שעליה. רוב האנשים לא יבינו מה כתוב עליה בכלל, אבל ידע בסיסי על האמונה בבראטונימוס, אל החופש וההרפתקה, מספיק כדי לדעת מה כתוב כאן.
קטע שיחה, או יותר נכון משפט אחד, משך את תשומת ליבי. השיחה התנהלה בין בחור גדול ושרירי לבין מישהי שהייתה עם הגב אליי. הבחור אמר: "..אם אנחנו רוצים להשתלט על המחנה הראשי שלהם נצטרך הרבה חומרים, לפחות משקפת ומעילי הסוואה, אבל אני חושב שנצטרך חומרי נפץ ואולי כמה דברים אחרים."
להשתלט. חומרי נפץ.
במילים אחרות - הרפתקה.
הודיתי לבראטונימוס בלי קול על התזמון המושלם, החזרתי את הסכין לכיס הז'קט/שריון שלי וניגשתי אליהם.
"סליחה?" שאלתי "אמרת משהו על להשתלט? מחנה? חומרי נפץ?" שאלתי, בתקווה שאני לא נראית מתלהבת כמו שאני חושבת שאני נראית.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
ארן. זאבה. להגיב.
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אגיב היום בערב.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
חייכתי וגיחכתי.
"עוד אחת לחבורה," מלמלתי. "אנחנו הולכים לסוחר, נוכל לדבר בדרך." אמרתי בקול יותר רם וחייכתי. לוקי קם מהרצםה ורטן משהו על זה שאני אף פעם לא נותנת לו לסיים עצם טובה. משכתי בכתפיי בביטול כשהבנתי שהם לא מבינים אותו.
'גאונה,' אמר לוקי, משועשע. פתחתי את הדלת בתנופה וכמעט פגעתי בהולך אורח. התנצלתי וחיכיתי להם בחוץ. הם יצאו כעבור כמה שניות. ההליכה הייתה שקטה. אני הלכתי באמצע והם משני צדדי.
"מה שמך?" שאלתי.
"לונה," ענתה
"אני לילה, לוקי וגארת." אמרתי וסימנתי בראשי על הזאב ועל גארת. שעשוע חלף בי כשהבנתי ששמתי לב שאמרתי את שמו של לוקי לפני זה גארת. עכשיו ברור שהוא בן הלוויה שלי וכנראה יותר חשוב מגארת. טקעתי את ידיי בכיסים.
"מחפשת הרפתקאה?" שאלתי בשעשוע. כמעט צחקתי. כל הסיטואציה הייתה משעשעת להפליא. לוקי נד בראשו. ידעתי שהוא חושב שאני מקרה אבוד. מעניין איך הוא יודע, הרי הוא מעולם לא היה בן אנוש.
-תמשיכו לפני שאגרום לעצמי להיות יותר מטומטמת~
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"לונה..." בחנתי אותה, שיער שטני חלק, פוני, קעקועים, היא הייתה לבושה בגלימה עם ברדס, וזה הקשה עלי לתייג אותה, שכירת חרב? מתנקשת? קוסמת? הייתי שמח לדעת אם היא טובה, אבל בשלב הזה הייתי לוקח כל אחד שיודע באיזה צד של החרב מחזיקים, רק כדי למלא את החורים בקבוצה, ועם כישורי האבחנה שלי שרכשתי במהלך השנים הבחנתי שהיא ראתה קצת אקשן.
"במה בדיוק עת עוסקת? את משתמשת בגרזן הזה שלך או שהוא רק למצב שבו הכול הולך?"
"אני פאלאדינית של האל בראטונימוס, אז כן, אני יודעת איך לנפנף בגרזן שלי." ענתה בצחוק.
"נחמד" אמרתי בעודנו הולכים על הגשר "אבל אשמח לבחון אותך, מה דעתך על להילחם טיפה ברחבת הכפר?" שאלתי
"אתה יכול לראות בזה עסקה, אם כך. מה בדיוק אתם עושים בכלל?"
"אם תבטיחי לא לומר, אני לא רוצה שאנשים יתחרפנו, אנחנו הולכים למחנה הראשי של חיילי הקיסרות, יש לנו מידע שאומר שיש להם שער ומכונה ששולטת בשדים, אנחנו הולכים להשמיד אותם, אם יהיה לנו מזל ולא נמות."
"נשמע נחמד, אני בפנים" אמרה בקלילות. זה היה די ישיר, אבל לא הערתי.
הגענו לבית הסוחר ונכנסנו פנימה, זה היה בית גדול מלא בסחורה, אבל בפינת החדר היה אפשר לראות מדף שנפל, חרסינה מנופצת וחור מוזר בתקרה, שמעתי שאדוני השדים פערו חור בחומה, אבל עם הניסיון שלי איתם לא יכול להיות שהם עשו את זה בעצמם, הרצתי אפשרויות, מה אם השמועה לגבי שדי ענק היא נכונה? יכול להיות שזה היה אחד? לא היו המון אפשרויות אחרות.
את הדקות הבאות בזבזתי בלהשמיד את מלאי הכסף שלי על ציוד לקבוצה: זוג משקפות איכותיות, שלוש קופסות כבדות של אבק שריפה דחוס, שבתקווה יעשו את העבודה, במחשבה שניה ויתרתי על מעילי ההסוואה, רוב הקבוצה כבר ממילא לבשה בגדים לא בולטים, לכן קניתי רק לעצמי (וכל מי שלובש בגדים לא שחורים, ירוקים או חומים צריך גם לקנות משהו בסגנון) ואז חידשתי את מלאי קרן אבקת השריפה שלי, כדוריות, כדורי פלדה קשיחים ואבקת מגנזיום מתוך פרץ יצירתיות רגעי. את האוכל כבר חידשתי אבל פה היה בשר מיובש ותבלינים טובים, שאותם חטפתי מהמדפים, וכדבר אחרון, שלושה קריסטלים קסומים שמיועדים להעברת מסרים, נתתי אחד מהם ללילה ובדקתי, הוא הראה בבואה מעוותת של פרצופה, כאילו היא מצדו השני, כששנינו החזרנו בהם, והם העבירו קול צלול זה לזה בקסם. זה אולי היה יקר ולא הגיוני, אבל יותר מדי אנשים תחת פיקודי נפצעו בגלל תקשורת לקויה, לא רציתי שזה יקרה שוב. כל זה פער חור עצום בארנקי, שבו היה כמעט כל כספי עלי אדמות, אבל אם כל מטבע שאני מבזבז מעלה את הסיכוי שלנו להביס את הקיסריים, אז אני קורא לזה כסף שבוזבז היטב. (זאבה, את חופשיה לדרכך, הצטרפי לארגו או לינשוף למשימותיהם אם את רוצה, בבקשה לא לפתוח משימה נוספת עד שאתם מסיימים את הקודמות, נטוטו, זה זמן לקרב, אנחנו הולכים לרחבה ונלחמים עם מקלות, וכולם, אני הולך לפינלנד בעוד כמה שעות, ומרגע זה אני מבקש שתנסו להמשיך את המשחק, אני אשתדל להתחבר ולתת הנחיות אבל לפעמים לא יהיה לי אינטרנט, במצב הזה אני אכין מראש את ההנחיות למשימות (ויש הרבה מאוד משימות, חלק גדול מהן הן בשרשרת, כך שלא יהיה משעמם) ואתן אותן לאחראי, כל מה שהוא צריך לעשות זה לתת לשחקנים את ההנחיות המוכנות מראש כשהם מבקשים, ולהיות פעיל בקבוצה, מי מתנדב?)
הינשוף לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני אומר לך אני שומע קולות משם. זה לא הגיוני שגרג נעלם כך סתם והמפקד מפחד לאבד אות כוחות במיוחד שאתה יודע .ששש אסור שמישהוא יגלה אתה יודע שיש עוד אנשים שנאמנים לגלידה .מוזרכך אני שומע בצריף הרעוע הזה שמעיזים לקרוא לו פונדק אים כי אני מודה שהאוכל די טעים .בקיצור אני מפחד תומס כבר שובעים שהרגליים שלי רועדות .אתה סתם מפחד חוץ מזה הגנרל החליט לשכור סוף סוף מישהוא חדש טוב קדימה בוא נלך למצודה אים נאחר שוב עודם פעם המפקד יעשה מאיתנו צלי .משהו בי דרש ללכת לשם המקום סיכרן במהלך הדרך ראיתי אותו טירת תצפית נטושה .לפני שעתים הלכתי למכירת העשבים הלרדה. ושאלתי אותה בקשר לטירה תתרחק משמה ילד אפילו האלים נטשו את המקום המקולל הזה״.עקבתי אחרי החילים שעד שהגעתי למצודה . המפקד אמרו החילים סליחה שאיחרנו .טיפשים רפי שכל בשביל מה אני מעסיק אתכם אים אפילו למסדר ערב פשוט אתם לא יכולים להגיע בזמן .אל תאשים אותם אדוני צעקתי ויצאתי מבעד לצללים (משתלם שיש לך חבר בז שמודיע לך איפה הם הולכים)הנערים האלה שתו יותר מדי שיכר הערב .ומה אתה עושה כאן שום דבר לא תמצא כאן מבעד. מוות. שמעתי שאתה מחפש חייל צעיר מישהוא שמבין דבר או שתיים בטירות נטושות חסרי מזל .מאוחר מדי בחור כבר מצאתי מישהוא שיטפל בשבילי בבעיה וטפח על השכם בבחור שלידו. בבת אחד זימנתי ברק כחול מהיר והשלכתי אותו על הבחור לא נשאר ממנו זכר חוץ מגפה שרופה שחורה ועכשיו אמרתי .(סליחה מראש שאני מעביר לכאן זה לא נותן לי )
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני נשענת על הדופן של אחד הביתנים שליד האורווה, מול הרחבה התחומה בגדר, שולפת סכין מלוכלכת מהמגף שלי ותפוח רך משק קטן וחום שתלוי על החגורה שלי. אני חותכת אותו לשמונה חתיכות ומנקה את שאריות המיץ שעל הסכין בגב היד שלי.
השטח כמעט ריק מאדם ושעת בוקר מוקדמת. כשאני נכנסת לאורווה סוס חום עייף משעין את ראשו על דלת התא הנעולה שלו מצד ימין. התא שמשמאלי ריק, וגם התא שאחריו. אני פורשת את יד ימין, מניחה על כף היד חתיכת תפוח ומקרבת אותה אל הפה של סוס הפוני. הוא מרחרח אותה ואז אוכל, ואני מלטפת את הצוואר שלו קצת.
סוס צעיר, שחור ומבריק נועץ בי עיניים כשאני מתקרבת אליו. כשאני מושיטה לו את התפוח האוזניים שלו משתטחות לאחור, בקו של הפה שלו. אני לא מוצאת חן בעיניו, אבל החכמה היא לא להראות פחד. הוא יכול להריח אותו, כמו כלבים. מוזר. יש לי גישה טובה לחיות בדרך כלל.
אני בוחנת את האורווה שוב, את התאים הריקים, את הסוסים המעט מוזנחים, את הרשלנות בה האורווה מאובטחת – אני יוצאת משטח האורווה ופונה ימינה, לעבר הגשר, אל צדו השני של הכפר.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אני מתנדבת.)

לילה-
אחרי הקנייה חזרתי לפונדק ובחנתי את האורוות. הלכתי לקצה וראיתי סוסה שקטה ואפורה. רגליה היו ארוכות, ראשה מעט מוארך ורעמתה הייתה מעט יותר כהה. עיניה היו מעט מנומנמות וראיתי שצלעותיה היו מעט בולטות. חיטטתי בכיסים שלי ומצאתי כמה קוביות סוכר. נזכרתי שרציתי לתת אותם לסוס הקודם שלי. פתחתי את ידי ונתתי לה אותם. היא אכלה אותם בהיסוס קל. חייכתי וליטפתי את ראשה ואפה. הוא היה רך וורדרד. לוקי פיהק והסוס נסוגה אחורה. עזבתי אותה וסרקתי את שאר התאים. היה שם סוס חום שנראה מעט אצילי. הבטתי בהם וחשבתי כמה קל יהיה לגנוב אותם. צריך רק הסחת דעת, אף אחד אפילו לא שומר עליהם כראוי. עזבתי ושוטטתי בעיר. מביטה בבתים הקטנים, מסודרים בשורות מפותלים. הבטתי במצודה. נענעתי את ראשי לעומתה וחזרתי לפונדק. ראיתי בן אנוש בן 39 בערך יושב ליד הבר. סקראנד נראה לי.
"משהו מעניין?" שאלתי.
(אני אצטרף למשימה שלך)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(בבקשה שימי לב לפרטים הקטנים. אני יודע שאני קטנוני, אבל זה ממש מציק לי בעיניים.
קודם כל, אני לא מכיר אף אחד שהולך ברחוב ויודע לשער את גילו של אדם שעומד מולו. בדרך כלל מעגלים למעלה או למטה - בן 35-40.
שנית, לא אמרתי בשום מקום שקוראים לי סקראנד. באופן כללי, כתבתי תגובה אחת או שתיים בפרק שלפני הקודם, ומאז לא כתבתי כלום, וגם אז אני לא חושב שאמרתי את שמי או נפגשתי בכלל עם מישהו. אז כן, בבקשה תתקני.)
אישה התקרבה אליי והתיישבה לידי. היה לה שיער שחור קלוע, עור כהה מעט ועיניים כחולות. היא הייתה די קטנה בסך הכול, אבל הבעה זחוחה וחיוך קטן ויודע כל תרמו מאוד להערכתי שאני לא עומד לחבב אותה. אבל מי יודע, אם היא לא מנסה לתקוע בי להב או כדור אש קסום מסוג זה או אחר, היא ככל הנראה חברה, או לפחות אדם בעל נימוסים בסיסיים.
"משהו מעניין ?" היא שאלה. "לא ממש, מלבד כמה חורים בעיר." היא הביטה בי בתמיהה קלה, אך לא המשכתי.
"אז... הספקת כבר לעשות משהו ?" היא מסרבת לעזוב. חשבתי על זה מעט, ואולי היא יכולה לעזור לי עם הבקשה של הסוחר. אני בהחלט אשמח לתליון היעלמות שכזה.
"למעשה כן. ביקרתי אצל סוחר כלשהו, והוא ביקש ממני לבדוק מה קורה עם הסירה שאמורה להביא לו את האספקה. היא מאחרת כבר בזמן רב, והוא דואג. יש תגמול, כמובן." הוספתי את החלק האחרון לפני שהספיקה להגיד משהו. היא היססה מעט, ואז ענתה "זה שווה את זה ? אני לא אתנגד למשהו שיפיג את השעמום..." הנהנתי כתשובה לשאל.ה, והיא הנהנה חזרה לאישור. ובכן, אנחנו שניים, עכשיו זקוקים לעוד אדם אחד או שניים ונוכל לצאת לדרך.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(טוב, בגלל שאתה בפינלנד.. אני כל כך מכסחת אותך ^^)
באתי עם גראת משהו (לא זוכרת את השם המלא) ולילה לסוחר. זה הרגיש לי דיי מוזר, ללות שני אנשים שאני לא מכירה לקניות, אבל לא נראה שזה מפריע להם. חוץ מזה, הם הבטיחו לי הרפתקה. ולחסל כמה שדים על הדרך? אני בעניין.
למרות זאת, לא ידעתי אם לבטוח בהם או לא. כלומר, גם אם הם דוברים אמת, והם באמת מתכוונים להשמיד את המכונה ההיא ששולטת בשדים, איך אני יכולה לדעת שהם לא סתם חבורה של חובבנים שמדברים ולא עושים כלום?
גראת ענה לי עוד לפני שהספקתי לשאול. דו קרב. זה צריך להספיק.
נפרדנו מלילה, שאמרה שהיא רוצה לחזור לפונדק, והמשכנו לרחבה. כשהגענו לשם, הוא נתן לי מקל.
"את בטוחה שאת יודעת להילחם?" הוא שאל שוב.
גלגלתי עיניים "תעשה לי טובה" אמרתי ונעמדתי מולו.
במשך כמה זמן חיכינו שם, מנסים להבין את הטכניקה של האחר, מחכים לראות מי יתחיל. הבנתי שהוא רוצה שאני אעשה את הצעד הראשון. חשבתי מהר. אם אני אתקיף הוא יתחמק, אבל..
רצתי לעברו וניסיתי להכות בבטנו. כצפוי, הוא התחמק בקלות, מבט משועמם מעט בעיניו. חבטתי בו עם צידו השני של המקל והוא נהדף לאחור. שמתי לו רגל והכשלתי אותו. הוא כמעט נפל, אבל ניצל את התנופה כדי להתרומם בחזרה לעמידה.
לא חיכיתי. ראיתי שהיד שלו מתהדקת סביב המקל. הוא עומד לתקוף. אלפי תסריטים שונים רצו לי מול העיניים באותה שנייה. הוא תקף משמאל, אבל העיניים שלו ריצדו לרגע לצד ימין. מתוחכם, אבל אני לא אפול לזה. התחמקתי בקפיצה למעלה, וזה יצא גבוה משתכננתי. איכשהו הגעתי לראש שלו ודרכתי עליו בטעות. לא רציתי להיראות חלשה או מהססת, אז עשיתי גלגול באוויר ונחתתי מאחוריו. הסתובבתי אליו, ולא יכולתי לנחש את ההבעה שעל הפנים שלו. הוא מעוצבן או משועשע? מוזר.
כבר התכוננתי להמשיך אבל הוא אמר "אין צורך. את בפנים."
"קול" אמרתי בחיוך.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
תיקון תגובה~~
לילה-
אחרי הקנייה חזרתי לפונדק ובחנתי את האורוות. הלכתי לקצה וראיתי סוסה שקטה ואפורה. רגליה היו ארוכות, ראשה מעט מוארך ורעמתה הייתה מעט יותר כהה. עיניה היו מעט מנומנמות וראיתי שצלעותיה היו מעט בולטות. חיטטתי בכיסים שלי ומצאתי כמה קוביות סוכר. נזכרתי שרציתי לתת אותם לסוס הקודם שלי. פתחתי את ידי ונתתי לה אותם. היא אכלה אותם בהיסוס קל. חייכתי וליטפתי את ראשה ואפה. הוא היה רך וורדרד. לוקי פיהק והסוס נסוגה אחורה. עזבתי אותה וסרקתי את שאר התאים. היה שם סוס חום שנראה מעט אצילי. הבטתי בהם וחשבתי כמה קל יהיה לגנוב אותם. צריך רק הסחת דעת, אף אחד אפילו לא שומר עליהם כראוי. עזבתי ושוטטתי בעיר. מביטה בבתים הקטנים, מסודרים בשורות מפותלים. הבטתי במצודה. נענעתי את ראשי לעומתה וחזרתי לפונדק. ראיתי בן אנוש בן 38 בערך יושב ליד הבר. קוראים לו.. הרגע קלטתי שאין לי מושג איך קוראים לו.
"משהו מעניין?" שאלתי.
(אני אצטרף למשימה שלך)

*עוד תגובה*

לילה-

"משהו מעניין?" שאלתי אחרי שהתיישבתי.
"לא ממש, מלבד כמה חורים בעיר." השיב, על מה הוא מדבר? הוא לא המשיך..
"אז... הספקת כבר לעשות משהו?" שאלתי, הוא חשב מעט לפני שנתן לי תשובה.
"למעשה כן. ביקרתי אצל סוחר כלשהו, והוא ביקש ממני לבדוק מה קורה עם הסירה שאמורה להביא לו את האספקה. היא מאחרת כבר בזמן רב, והוא דואג. יש תגמול, כמובן." הוסיף לפני שהספקתי להגיד משהו
"זה שווה את זה ? אני לא אתנגד למשהו שיפיג את השעמום..." שאלתי. הוא הנהן כתשובה ושאלתי והנהנתי אליו חזרה לאישור.
"צריך עוד מישהו?" שאלתי אחרי כמה שניות
"כן," ענה. הבטתי בו רגע ארוך. הוא לוחם. גם אני. צריך קוסם.
"אז צריך קוסם," אמרתי. או מתנקש חשבתי בכדרות. הבטתי במי שעדיין נשאר בפונדק. בחורה צנומה מעט עם שער ג'ינג'י. שמעתי את השם שלה מתי שהוא. גארת אמר לי.. ארי משהו. ניסיתי שוב.. אריאל אני חושבת. מקווה. היא לא נראת כלוחמת לא היה עליה כלי נשק אחד. חייכתי.
"נראה שמצאנו את הקוסמת," אמרתי וניגשתי עליה.
-תמשיכי ג'ין.-
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(מדבר הקפטן, עבודה יפה, אני רואה שאין לכם יותר מה לכתוב, אבל באמצע הלילה בין אנשים ישנים זה לא זמן טוב להקליד את כל ההנחיות, אני אולי איעלם לכמה ימים אז נסו להשאיר את המשחק בחיים לעוד קצת זמן עם שיחה או משהו, אם מישהו נוסף יצטרף למשימה בנהר אני אוכל להראות לכם כמה זה מגניב.
מסתבר שפינלנדים אוהבים את המומינים באופן חולני- יש פה בובות וספרי מומינים בכל מקום! captain out!)
הינשוף לפני 10 שנים ו-6 חודשים
שינוי תגובה

כבר יש לי בחור שיפתור בשבילי את הבעיה אמר המפקד .
אני יוריד את המחיר ב10 מטבעות זהב
התקבלתה הוא אמר.
מצטער בחור אמר לאיש שלידו אבל הוא הציע פחות חיילים תראו לברנש הזה את הדרך החוצה .
אבל המפקד אתה אמרתה לי את בהתחלה ותוך כדי שתי חיילים אחזו בידיו ולקחו אותו אני עוד אחזור אני עוד אחזור!!!
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אחרי שעברתי את המבחן, אני וגראת לא ממש ידענו מה לעשות. החלטנו ללכת קצת לכיוון הפונדק.
"אז מה.." ניסתי לחשוב על משהו לדבר עליו "זה רק אתה ולילה, או שיש עוד ב.. "חבורה" שלכם?" שאלתי
"יש עוד" הוא אמר
"אה. הרבה?" שאלתי
"הרבה מה?" הוא שאל, לא מבין.
צחקתי "הרבה אנשים" אמרתי.
"אהה" הוא צחק גם "לא, אין הרבה"
עוד שתיקה. הגעתי למסקנה שאני לא מאוד טובה בלדבר עם אנשים. מזווית העין הבחנתי בטירה. ראיתי אותה כשהגעתי לכפר. אני זוכרת שחשבתי שזה דיי מוזר לראות טירה באמצע הכפר. היא נראתה.. לא שייכת.
שווה מבט מקרוב.
"אממ אני חושבת שאני אלך להעיף מבט בטירה הזאת. רוצה לבוא?" שאלתי אותו.
"לא, אני חושב שאני כבר אמשיך לבד. ברוכה הבאה לחבורה, דרך אגב" הוא אמר תוך כדי הליכה לכיוון הפונדק.
"תודה, ביי!" קראתי אליו.
התחלתי להתקדם לעבר הטירה. עוד לפני שהספקתי ממש להתקרב יצא ממנה מישהו עם שיער שחור (היי ינשוף ^^). הוא נראה מאוד כועס. הוא צעק משהו שלא הצלחתי להבין.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו.
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(וחזזזזזזרתי! אז עבדתי קשה ועכשיו יש לי המון משימות לגמרי מוכנות, אז למה אתם לא מוכנים? יש לי רק ארבעה שחקנים שמוכנים למשימה, אני כסמנייתי ותיק שמבין מה הולך פה, מבין שכל שאר האחרים בדקו את הקבוצה אבל אין להם כוח לכתוב תגובה או לא יודעים מה לכתוב בה. זה לא נורא, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לכתוב בקבוצה שאתם מצטרפים למשימה זו או אחרת. פשוט *מצטרף למשימה"***" *, זה הכול. בכל מקרה, כנראה אהיה זמין עכשיו לעוד כמה ימים כאן, צריך רק עוד אחד שיצטרף למשימה כלשהי כדי לפתוח אותה, את האמת, שניים בשביל המשימה של הקטקומבות כי היא כלכך מגניבה, אז בואו נשהה אותה כי אני לא מאמין שנצליח להריץ שתי משימות גדולות ביחד, אז מעכשיו יהיו רק משימה גדולה אחת וכמה קטנות שאתם רוצים. אלא אם כן יבואו שלושה. בכל מקרה, ביי.)
ג'קס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אמן אני יכולה לפתוח את המשימה עם הטירה)
הינשוף לפני 10 שנים ו-6 חודשים
איזה משימה זאת עם הקטקומבות
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני מעדיפה שאנשים יגיבו כמובן^^
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(תשמעו, אין לי מה להגיב, אבל לאחרים יש ועוד איך. אבל האמת ? אתם לא חייבים לעשות תגובה מושקעת. רק תצטרפו כבר לאיזו משימה, כי זה ממש מעצבן שמשחק ופרק כל כך מושקע נתקעים בגלל שאין מספיק שחקנים. אם הצטרפתם, אל תהרסו לאחרים ותשתדלו עוד קצת, אתם תראו שזה כיף אדיר אם רק תנסו)
הינשוף לפני 10 שנים ו-6 חודשים
גקס מצטער אני ונטוטו עושים את המשימה עים הטירה אבל את מוזמנת להצטרף.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(ינשוף, אנחנו עושים את המשימה רק אם אתה תגיב אהמ אהמ!)
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(שוב הקפטן, יש פה חמישה אנשימים שמוכנים ישר לכתוב תגובה, אבל אתם קרועים בין שתי משימות ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום, אני לא בטוח שנוכל להכניס את כל המשימות אז נתחיל באחת שיותר חשובה לסיפור- הקטקומבות/ טירה. זאת אומרת שאני משהה דווקא את משימת ספינת הסחר, אבל אתם עדיין יכולים לקחת משימות אישיות אם לא מתאים לכם הקטקומבות. אז שכל אחד ירשום לאיזו משימה הוא הולך מהר (לי יש משימה אישית), תאמינו לי, במשימה עם הקטקומבות השקעתי הכי הרבה, אחריה נראה אם תוכלו להתמודד עם 8 המשימות הנותרות.)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אם כך, אני נאלץ לעבור לקטקומבות, הא ? טוב, תליון ההיעלמות עדיין שלי, אני זקוק לו למשהו.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
גם אני אעבור. אבל.. איך? במבכינת עלילה.
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(ג'קס, זאבה, ינשוף, נטוטו וארגו, נשלחו לכם ההוראות הראשונות של המשחק, הקבוצה לקטקומבות סגורה, כל השאר יכולים לבחור לעצמם משימות אישיות. כשאני חושב על זה לשלוח לכם אישית את ההנחיות זה די טיפשי, אז מעכשיו אני אפרסם בקבוצה למעט במקרים שבהם יש נאום או משהו ספויילרי שיהרוס לשאר.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
נכנסנו אל תוך יחד עם שני חיילים. השער על עורפי סמר. אני לא מתה על מקומות חשוכים, זה מזכיר לי דברים. יותר מידי חלל שצריך למלא עם זכרונות. יש לשני החיילים איזה קסם כזה שמאיר אור קסום כזה. לוקי החל לנהום, לקטקומבות היה ריח נורא של מוות וחוסר מנוחה. חשבתי על המבנה הזה, מנהרות רבות, כמו מעורה של עכברוש, בלי כיוון מוגדר או תוחלת. היו כוכים בכל מקום, והתפצלויות כל כמה מטרים. היה רעש מתמיד של טפטוף והבזקי תנועה שהוארו מהאור הקסום.
"שקט כאן," לחשתי. משום מה נראה לי שגוי לדבר, בעצם. לעשות כל סוג של צליל.
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(מצטערת על האיחור העצום.)
לוסיאנה-
זאת הייתה שעת אחר הצהריים כשהגענו לפונדק האבן בכפר, השמש התחילה לרדת מאחורי העננים והותירה אחריה גווני אש בשמיים. חלק מהאנשים בקבוצה יצאו לסייר בכפר, ואילו האחרים נשארו בפונדק בכדי לתפוס תנומה לאחר השבועות המפרכים שעברו עלינו. הבחנתי בגארת ולילה מחוץ לפונדק, גארת שוחח עם חקלאי מבוגר בשנות השישים לחייו, הוא היה לבוש בחולצת משובצת ואדומה ועליה סרבל ירוק ומלוכלך, ידו השמאלית הייתה חבושה וידו הימנית הייתה עטופה בכפפת גומי כתומה. התקרבתי מעט בכדי לצותת לשיחתם, ואז התכופפתי ועשיתי את עצמי קשרת את שרוכי מגפיי ברגע שלילה נעצה בי מבט חשדני.
"איך נפצעת? הוא נשך אותך?" שמעתי את גארת.
"לא, אין סיכוי," השיב החקלאי, "עם השיגעון שראיתי בעיניים שלו הוא בטח היה עוקר לי את היד לגמרי, אולי גם את הראש, לא, ברגע שראיתי אותו בפנים התחרפנתי וקפצתי דרך חלון המטבח, חתכתי את היד עם זכוכית שבורה, אבל המשכתי לרוץ כאילו השטן בכבודו ובעצמו בעקבותיי."
"אתה בטוח שזה היה דוב?" איך הוא נראה?" פניו של גארת הרצינו.
החקלאי השיב לו בצורה לא ברורה, "הוא היה יכול להיות שד, אבל אני די בטוח שלא, ראיתי פעם שד, לא, הוא היה חום ומלוכלך, והייתה לו פרווה, הוא לא יכול להיות שד, הייתי אומר שהוא היה זאב אם הוא לא היה כל כך גדול, אז כן, זה היה דוב."
הקשבתי עוד קצת לדבריו של החקלאי עד לרגע שבו הוא הזכיר שיענו הימנית של הדוב הייתה לבנה. אני עדיין יכולתי לזכור את פניו של השד, היצור שכנראה תקף את החקלאי ללא ספק היה אחד כזה.
הסתובבתי חזרה לפונדק, לא רציתי לשמוע עוד פרטים מהשיחה של גארת והחקלאי השיכור. כשנכנסתי הרגשתי את אותה תחושת חמימות הדומה לפעם ההיא שקראו לי לפונדק. בחנתי במבטי את היושבים, חלק מהפרצופים כבר הכרתי ואילו חלק מהם עוד לא הצלחתי לזכור.
התיישבתי על כיסא גבוה מול הבר ונעצתי מבט באחד המלצרים.
"אפשר לעזור לך?" נער בעל פנים חמורי סבר פנה אלי, מאלץ את עצמו לחייך.
"וודקה," הפטרתי.
הנער הוריד מהמדף בקבוק זכוכית שקוף, פתח אותו והניח כוס זכוכית קטנה על השולחן בעודו ממלא חצי מהכוס.
"תודה." השבתי בחצי חיוך.
הרמתי את הכוס וגמרתי את הוודקה בלגימה, הנחתי את הכוס בנקישה על השולחן והוצאתי מכיס המעיל כסף.
יצאתי החוצה כשהאוויר הקר ליטף את פניי, השמש כבר ירדה מאחורי העצים הגבוהים באופק כשקרני השמש האחרונים הציצו מבעד לענפים.
הסתובבתי וצעדתי בהמשך השביל עד שהגעתי לרחבת הכפר. ואז ראיתי את גארת, הוא אחז מקל ארוך בידו ומולו עמדה מישהי שלא הכרתי, היא אחזה במקל הדומה לשלו. היא נראתה משונה, אבל בכל זאת ידעתי שהיא בת אנוש. היה לה שיער שטני ארוך שאותו היא אספה בכמה צמות ארוכות, עיניה הירוקות היו זהות לעיניי, מגני ידיים שחורים עטפו חלק מפלגי גופה ושריון עור שחור נתלה על פלג גופה העליון. היא נראתה כמו ציידת, או אפילו לוחמת מיומנת.
נדחקתי בין האנשים בכדי לצפות בהם, הנחתי שזה בטח דו קרב, אבל לא הבנתי למה שגארת ירצה להתעסק בכך עכשיו. בכל אופן, הייתי מסוקרנת מעט לראות אם היא תצליח להביס אותו.
"הי," פניתי לנערה בעלת עור חיוור ושיער בהיר. "מי זאת?"
היא ישרה אלי את מבטה,"אני לא יודעת. אבל שמעתי שצייד השדים הזה רוצה לבחון אותה לקבוצת ציידי השדים שלו. קוראים לה לונה." היא סקרה את בגדיי והבעה שלה השתנתה מעט.
"לונה.." מלמלתי. פילסתי את דרכי בין האנשים עד שעמדתי מולם, הם לא הבחינו בי, הם בחנו את השנייה כשהם מחכים שאחד מהם יעשה את הצעד הראשון.
"את בטוחה שאת יודעת להלחם?" שאל אותה גארת.
לונה גלגלה עיניים, "תעשה לי טובה." היא השיבה בחיוך.
לבסוף לונה החליטה לעשות את הצעד הראשון, היא רצה לעברו וניסתה לחבוט בבטנו, אך גארת התחמק בקלות וזיק של שעשוע ניצת בעיניו.
לונה חבטה בו בצידו השני של המקל והוא נהדף לאחור, לאחר מכן היא שמה לו רגל והכשילה אותו.
לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי את המבט המופתע על פניו, הוא מעד אבל הצליח להתייצב במהירות.
גארת הידק את אחיזתו במקל ותקף אותה משמאל, לונה התחמקה בקפיצה גבוהה מעליו ודרכה על ראשו בעודה נוחתת על הקרקע לאחר גלגול מרשים באוויר.
לגארת הייתה הבעה משונה על הפנים, ולפני שלונה התכוונה להמשיך הוא עצר בעדה, "אין צורך, את בפנים."
"קול." היא חייכה בגאווה והשמיטה מידה את המקל.
אני אמנם לא הייתי מעולם טיפוס חברותי במיוחד, אבל הנערה הזאת בהחלט הצליחה להרשים אותי. התכוונתי לגשת אל לונה, אך לפני שעשיתי זאת הבחנתי בה ובגארת צועדים לאורך השביל עד שנעלמו מאחורי בקתות הכפר הקטנות.
בהתחלה חשבתי לחזור חזרה לפונדק, אבל אז מצאתי את עצמי בוהה בבית עץ קטן ומפורק מעט. צמחים מסוגים שונים היו תלויים בכל מקום, ערוגות פרחים נשתלו בשורות מסודרות ושתי חממות צרות נבנו בשני צידיה של החנות. הרמתי את מבטי לעבר שלט עץ קטן התלוי על מפתן הדלת ועליו התנוססו בירוק המילים "בית אשת העשבים".
מאז שאחי הגדול עזב את הבית והשאיר אותי מאחור, נהגתי לצאת בשעות הבוקר ליער, הייתי אוהבת לשכב על הדשא ולהביט בשמיים, לפעמים הייתי קוטפת פרחים ומקשטת את מפתן הדלת. מאז ומתמיד אהבתי את הטבע ואת מה שהוא מעניק.
התכופפתי לערוגת הפרחים והבטתי בהם משך זמן ארוך. הם היו כל כך יפים ומטופחים, הם השתלבו בהרמוניה יחד עם שאר הצמחים התלויים מחוץ לחנות.
"סלחי לי, גברתי הצעירה" קול צרוד הסיט אותי ממחשבותיי. הרמתי את מבטי לעבר זקנה בעלת הבעה זעפנית, "את מנסה לגנוב ממני?"
התרוממתי מיד, "הו, לא, אני רק.. התרשמתי מהפרחים שלך." עניתי בחופזה.
היא הייתה זקנה משונה, היו לה עיניים כחולות בהירות, שיער ארוך ואפור, מבט זעפן וקמטים חורצים את פניה הלבנים. היא לבשה שמלת בד ארוכה ומלוכלכת מעט ואת כתפיה הצנומות היא כיסתה בצעיף עבה.
"הם בהחלט פרחים יפים." היא אמרה ברוגע ובחנה אותם במבטה. "אך סלחי לי על חוסר הנימוס," היא הוסיפה. "אני לא רגילה שבאים אלי מבקרים. שמי הלרדה." היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.
"לוסיאנה. אבל את יכולה לקרוא לי לוסי." עניתי ולחצתי את ידה.
"אינך מתגוררת פה, הלא כן, לוסי?" היא סקרה בחשד את בגדי השחורים.
"לא." השבתי, "הגעתי לכאן היום עם קבוצתי. אני סבורה שנעצור פה כמים ימים עד שנמשיך במסענו."
"הו." היא השיבה בהבנה.
"טוב, אני חושבת שאלך עכשיו. היה נעים להכיר, הלרדה." הסתובבתי חזרה, אבל אז ידה של הלרדה לפתה את זרועי.
"חכי." היא הפטירה, "יש משהו שתוכלי לעשות בשבילי?"
"תלוי."
"חסר לי שורש חשוב במרקחת שאני מתכננת להכין, אך השורש מצוי צפונה ביערות, זה כמה שעות הליכה עד שאת מגיעה לעץ גדול ויפה, הוא משרה אווירה של קסם על כל היער. לא קשה למצוא אותו. אך אינני אוכל להגיע לשם במצבי. האם תוכלי להביא לי אותו?"
"ומה יצא לי מזה?"
היא הוציאה בקבוקון מכיס שמלתה, "שיקוי קסום ונדיר, הוא מחדד את החושים ומאפשר ריצה וקפיצות באופן לא אנושי. לשיקוי הזה יש השפעה לטווח ארוך, אני בטוחה שתצטרכי אותו ב.. מסעך."
סקרתי את הבקבוקון, היה בתוכו נוזל ירקרק ובהיר. היססתי לפני שעניתי, מצד אחד לא סמכתי על הזקנה המשונה, אך מצד שני לא היה לי משהו טוב יותר לעשות ובכל אופן, לא היה לי מה להפסיד בכך.
"אני אצא בשחר." השבתי לבסוף והסתובבתי חזרה לכיוון הפונדק.
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(ליץ', אני מרשימה :O)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
כל מי שבקבוצה של הקטקומבות בבקשה להגיב!
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אני אגיב מחר)
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אוקי, אז רציתי לכתוב תגובה, אבל אני לא ממש בטוחה מה לכתוב)
אקו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
משימה: עין לבנה
בוקר.
עברתי על כל הציוד שלי- החרב, האקדח, אוכל ומים, אני מתכוון לעשות את זה מהיר.
עליתי על הסוס לאחר שבדקתי שהכול טוב איתו, ויצאתי בטרוט, אין טעם להתיש את הסוס בדהרה.
כל הדרך הייתי עסוק במחשבות 'מה אם זה לא הוא?' 'מה אני אשיג מלנקום בו?' 'זה מסוכן מדי' 'זה בזבוז של זמן'. אבל הייתי נחוש בדעתי, עם כל הסבל שהוא גרם לי... אני אמחק אותו מעל פני האדמה. לנצח.
הסתכלתי על היד עטוית השריון שלי, השריון הכבד נועד להגן מפני מה שמבחוץ, אבל בשבילי הוא היה מגן גם מפני מה שמבפנים, מסתיר, מדחיק...
חמש שנים עברו מאז. היינו על הדרך, גשם כבד ירד ותכננו לעצור בנקודה הבאה. זו הייתה שיירת הסוחר השניה ששמרתי עליה, ושמרתי עליה כבר למשך חצי שנה. היו שם את טרי, הילדה הקטנה של בטי וטום נלסון, הסוחר. גם ג'ף העגלון, מאט הלוליין שהצטרף אלינו לנסיעה ורוב הנער. אולי לא שיירה מפוארת, אבל הם כולם היו חברים טובים שלי.
הייתי עסוק בלנווט את הסוס בקרקע הבוצית והסלעית, ובחיפוש קרחת נקייה ממים,
ואז הוא הופיע. היישר מתוך האפלה הוא זינק ובחבטה עצומה הפיל את הקרון הקדמי ש התפצלח על סלע. הוא הרג ישר את רוב שהיה בפנים, ותלש לג'ף את הראש מול העיניים שלי. רציתי לעזור, אבל הסוסים של הקרון שנהגתי בו נבהלו ופתחו בדהרה. קפצתי החוצה בחרב שלופה, באותה התקופה עוד לא הייתה לי את חרב האש, אלא חרב חד- ידנית נחמדה, סכין ומגן קטן. רצתי בצעקה לכיוונו עם החרב מתנופפת באוויר, והוא הבחין בי בזמן שהוא היה עסוק בלהרוג עוד מישהו. הוא היה איש זאב גדול עם פרווה מרוטה והמון צלקות, עם שיניים אכזריות בדמות חיוך. הוא זינק אלי זינוק אדיר ובמכה אחת ריסק לי את המגן. הנפתי את החרב שוב ושוב אבל הוא היה מהיר מדי, למוד קרבות, הוא פשוט חיכה לפרצה ונכנס בי עם מבט הרצח שבעיניים שלו. הוא העיף לי את החרב מהיד בקול מחריד של מתכת שנפגעה. הנפתי אגרוף עטוף כפפה לפרצופו ושברתי לו שן, הוא זעם והטיח אותי באדמה.
שלפתי את הסכין במהירות אבל זה היה מאוחר מדי, הוא כבר בא לנשוך, ולא היה לי שום דבר להגן עליי בעזרתו חוץ מאשר היד החשופה שלי.
הנשיכה כאבה כמו גיהינום, השיניים שלו ננעצו עמוק בבשר, אבל המשכתי להכות אותו שוב ושוב בראש.
לפתע שמעתי קולות, עוד שיירה. הוא הסתכל לכיוונם, חושב, ואז חזר אליי, עינו הימנית לבנה מפציעה ישנה ומבטו טירוף. "תיהנה עם החיים החדשים שלך" אמר בחיוך עקום, ואז נעלם אל בין העצים בריצה. וככה שכבתי שם בגשם מדמם, מסביבי כל חברי מתים, ועל סף המוות הזה, על סף השיגעון, נולדתי מחדש, כאיש זאב.

הגעתי להריסות החווה ועצרתי את הסוס.

(אנשימים, אני יודע שזה קשה אבל פאקינג תגיבו, נתתי לכם הנחיות ברורות. פשוט תמלאו את ההנחיות, תכתבו את התגובות לפי מה שאמרתי שקורה, לא משנה אם זה טיפה צולע, פשוט תעשו את זה, תאמינו לי שזה יהיה כיף, זו המשימה האהובה עליי ולא בכדי, יש לה סיפור מעניין.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
נכנסו אל חדר שקט כשלפתע חבורה של כ15 שלדים החלו לתקוף אותנו, לוקי נהם והחל לרוץ לקראתם. רצתי עם שתי חרבות שלופות וניתקתי את ראשו של השלד מגופו אך הוא פשוט נפל, קם לכיווני בעיוורון.

*תמשיכו. וארן, אני חושבת שכדי לפתוח דיון חדש*
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
התגעגעתם למשחק? לא יכולים לחכות לפרק הבא? נהדר! אתם עומדים להיות מאוכזבים...
הפרק הבא הוא פרק עצום, לא באורך שלו אלא במורכבות, כל אחד מכם יוכל לקבל כמה משימות לעצמו, עם חברים, ולקנות המון דברים, המון ניירת.
אני אעשה את זה, אבל אני צריך זמן, ומנוחה, אני מבטיח לכם שבפורים מקסימום הוא ישוחרר.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
באמת? כל כך הרבה זמן ארן? אוף.. אבל המשחקהזה כל כך טוב שאולי זה שווה את זה.. טוב. בכל מקרה מה שנותר לי זה לחכות..
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אולי אספיק לפני הזמן, אבל אני מבטיח לך שאם תראי את רשימת הפרוייקטים שלי והלימודים, את היית מתעלפת. יש לי עד פורים לסיים להכין שריון ויקינגי מלא אמיתי- המון עבודה במתכת, אני מביא פלאיירים וקאטרים לבצפר ואשכרה מכין שריון שרשראות בלימודים. יש לי מגן עגול עם חתיכה ממתכת, סכין אמיתי (אבל עדיין לא חד), גרזן מעץ וכמעט חצי שריון שרשראות. אני צריך עוד מגני ידיים, חנית, מגפיים, חולצה ואולי גם קסדה אם אספיק. בנוסף, אין לי כוח לטרטר לכל האנשים שנטשו את המשחק. אה, ויש לי טונות של עבודות בלימודים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
עבודה במתכת זה כזה אדיר.. וכל זה לפורים? אני חייבת לראות את התחפושת המלאה. אני רק לוקחת את אוזני האלף משנה שעברה ואלך לקנות בגדים לאלפית מודרנית. זה יהיה נחמד כזה. דרך הגב, אתה הולך לעולמות?
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
מתי זה?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
http://program.olamot-con.org.il/olamot2014/
אולמו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אני פורש אגב....
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
למה?
אולמו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
לא אישי.סימניה בכללי נמאסה עלי
הינשוף לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אתה יכול להוסיף אותי למשחק
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
ואני יכול שלא.


סתאם, תמלא את דף הדמות לפי החוקים ושלח לי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חג פורים חג פורים חג גדול למשחקים..
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מה שזאבה אמרה.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(נרשמתי כדי להגיב למה שזאבה אמרה)

זאבה פורים זה רק ביום רביעי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
כמה נחמד^^ ויום שלישי דירי.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אוקיי אז למה אמרת עכשיו פורים שמח?
ג'ן לפני 10 שנים ו-7 חודשים
פורים ביום חמישי, אנשים. חמישי. יום שלישי תחפושות, רביעי *צום*. תענית אסתר. יום חמישי פורים.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
פורים זה שלישי רביעי וחמישי.
עם ביום שלישי זה תחפושות זה קשור לפורים רביעי צום תענית אסתר זה קשור לפורים.
זה לא משנה מה יש בימים האלו זה קשור לפורים אז זה פורים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מדומני שהיום זה יום חמישי רבותיי וזה אומר שהפרק הבא צריך לצאת לחופשי. שחרר אותו ארן, שחרר!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
יום ראשון. פורים חלףףףףף
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
טעות שלי, התכוונתי לכך שבפורים אעבוד על זה, לא אגמור את זה. כרגע אני בשלבי סיום, ניסיתי למצוא דרך להוסיף את המפה בhtml אבל כמו שאתם יכולים לראות בקבוצת צ'אט זה נכשל נחרצות, אז אצטרך להוסיף קישור.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
קישור זה לא כל כך נורא.. נכון?
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן בבקשה שחרר אותו!!!!!
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הינשוף, קיביניבלאט איתך, ללחוץ פעם אחת על שלח זה מספיק, עשרים זה יותר מדי. הייתי מסיים את הפרק לפני שבוע אבל כל יום יש לי לפחות פאקינג עבודה שלמה להגיש...
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ארן סליחה .אני מתחבר דרך האייפון והאינטרנט איתי אז ולכן לוחץ עוד פעם וזה מה שיוצא.,ומצטער שאני חופר אבל אני פשוט מת לשחק.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אז אל תמותXD
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
תחשבי שוב
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חשבתי, לאיזה מסקנה אני אמורה להגיע?
Nightwish לפני 10 שנים ו-7 חודשים
שהמוות הוא לא בשליטתנו? אז אין ממש דרך למנוע מאדם למות?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
נאא אפשר בעזרת תרופות, מכונות משוכללות שנושמות ופועמות במקומנו ומכשירי החייאה שיכולים להחזיר אדם כשהלב שלא הפסיק לפעום. מישהו מוכן להגיד לי מה ההגדרה של מוות?
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מוות מוחי, זה אומר שהמוח הפסיק לפעול לגמרי, כמו מחשב מנותק, אבל יש לי תיאוריה שאומרת שאפשר להדליק אותו שוב כמו מחשב רק שאנחנו לא יודעים איך, ותיאורית קונספירציה (הגיונית) שאומרת שכבר מצאו דרך או התחילו לחקור את הנושא, אבל הממשלות סגרו את הפרוייקטים מחשש למהומות. בכל מקרה, הפרק הבא מוכן, רק צריך להעיר את כולם.
Nightwish לפני 10 שנים ו-7 חודשים
*מביאה שעון מעורר ענק*
היי אתם! תתעוררו! *צלצול*
אנחנו צריכים להתחיל, אז התאספו בהמוניכם! *צלצול*
*אנשים שמבקשים עוד חמש דקות*
לא, אף אחד לא מקבל עוד חמש דקות, קומו עורו.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
האמם.. אני מניחה שזה הגדרה הגיונית. הייתי רוצה להניח את ידי על הפרויקטים האלה^^ ואם הם חוששים ממהומות, הנה עצה- אל פקינג תדליפו את המסמכים! תנו אותם לי^^ בגלל שאין הגדרה מוחשית לחיים אין הגדרה מוחשית למוות(קראתי את זה איפה שהוא)
הינשוף לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אז מה עושים .
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
פרק שני- יער המערב.

לילה ירד על פונדק אבן דרך, השיחות נרגעו, כל הלוחמים למדו להכיר אחד את השני, ואז הלכו לישון, יום ארוך ציפה להם למחרת.
בוקר עלה על פונדק אבן דרך, הלוחמים הכינו את סוסיהם ודבריהם, ויצאו לדרך, אל הרפתקה מסוכנת וחד פעמית.
הם רכבו על דרך המלך, דרך מסחר ישנה המתחברת לים המזרחי, במשך שבועיים. ירד גשם בכמה מן הימים, וסופת ברד אילצה אותם לעצור ליום. השטח היה מעט בוצי, מיוער בדלילות ובנוי מגבעות גדולות. לאחר הסופה השמיים התבהרו, והם המשיכו בדרכם עד שהגיעו ליער המערב, היער האפור. זה היה יער גדול עם עצים גבוהים ושטח מעט הררי. היו כמה כפרים באזור, אבל היער נשאר אפל ומסתורי.
-גארת
זה היה היום החמישי למסענו בתוך היער, והוא התמשך והתמשך. בלילה הקודם היה קר מאוד, וערפל ירד מן ההרים ורבץ על העמק שבו רכבנו. אפילו אני התעייפתי מהרכיבה, על אף שנותיי הרבות בדרכים, אבל בלה הזקנה המשיכה לפסוע בעיקשות בספק אדמה- ספק בוץ. היא ליוותה אותי במסעותיי מאז שעזבתי את הצבא, ונהגתי להתלוצץ על כך שהיא יותר קשוחה ממני, היא אפילו הרגה שני שודדים בעצמה בפשיטה אחת, ריסקה להם את הפרצופים בפרסותיה, ולאחר מכן חזרה ללעוס עשב.
הבטתי לצדדי, ראיתי את גראומן, וויל ואת לילה, השאר המשיכו מאחור. זה היה יום שקט, אף אחד לא דיבר את אף אחד כמעט. כל מה שהיה לנו לומר כבר נאמר במסע, וכעת התרגלנו לחברתו זה של זה.
בלה צנפה והסיתה את ראשה, בוטשת באדמה, ראיתי את אוזניה נדרכות ואת נחיריה מתרחבים. משהו היה מעבר לערפל.
סימנתי לשאר לעצור והחוויתי בידיי על כך שיישארו בשקט, הנץ צווח בתוך כלובו. אני אחנוק אותו למוות אחר כך.
שלפתי את האקדח. הוא לא היה טעון, כי האוויר הלח היה מקלקל את אבקת השריפה. החוויתי להם שיש משהו עויין בהמשך הדרך, ושיכינו את עצמם.
התחלתי לטעון את האקדח בשקט, מאחורי איכשהו כולם הצליחו שלא להקים המולה, ושמעתי רק קולות חלושים של שליפת נשקים.
רק סיימתי לטעון את הקנה השני, וצורה אפלה נוצרה מתוך הערפל במרחק של שלושים מטרים מאיתנו, שד. הוא טס במהירות על הקרקע, שלפתי את חרבי, אבל לפני שהספקתי לרדת מהסוסה הוא זינק עליי במהירות מדהימה והפיל אותי מהסוסה. הדפתי אותו הצידה ושיספתי אותו בחרבי, הסוסים של כולם נרתעו, מתוך הערפל זינקו עוד עשרות גופים.
קרב.
(האויבים הם סיור של אדוני שדים מלווים בשדים, ישנם חמישה עשר שדים, חציים שדים מהירים (כמו שאני פגשתי, יש להם מבנה גוף חתולי שועלי, והם מאוד מהירים) וחציים שדים רגילים (קצת יותר חזקים, אבל איטיים יותר, עם צורה כללית של דוב קטן). קבוצת אדוני השדים מורכבת משמונה לוחמים, אלה דמויי אדם בגובה שני מטרים ובעלי כוח גדול מאוד (אתם לא רוצים להיפגע ממכה שלהם). הם חמושים בחרבות ארוכות, סכינים וחניתות, לשניים מהם יש רובי קשת חזקים וחרבות קצרות. הם לבושים בשריונות עור, שרשראות וקשקשים קלים. הם באו להילחם באוכלוסייה אזרחית ולכן הם חמושים ככה. הם שאננים מאוד וממעיטים בערכם של שאר הגזעים, הם מצפים לקרב קל, אל תתנו להם את מה שהם רוצים. קשה מאוד להביס אחד מהם, אני מציע לכם לשתף פעולה כדי להוריד אותם, ואוסר עליכם להרוג יותר מאחד בתגובה. בראשם עומד המפקד, הוא בגובה שני מטרים וחצי, מאוד מיומן וחזק. יש לו חרב ענקית ומעוטרת ושריון לוחות כבד ומצוחצח, על פניו יש מסכת מתכת עם פרצוף קפוא ורם. תשכחו מלחדור את השריון שלו, זה בלתי אפשרי אלא אם כן הבאתם אתכם בליסטרה או תותח (קרוסבואים ורובים חזקים יפגעו לו בשריון ואולי אפילו יחדרו טיפה, אבל זה לא יספיק בשביל להרוג אותו. הרעיון הוא להתיש אותו, לפגוע בו מכל הכיוונים, להוריד לו את החרב, להפיל אותו, לקשור אותו ואז לחסל אותו(לאו דווקא בצורה הזו, אבל אי אפשר להרוג אותו ישר.), תצטרכו עבודת צוות בשביל שזה יצליח, אם תפעלו לבד הוא פשוט יעיף אתכם או יחצה אתכם לשניים עם החרב שלו.
אה, כן, הוא ושאר הלוחמים רוכבים על שונרי ענק בעלי שלוש עיניים וטפרים קטלניים, גם מהם צריך היזהר (כמה מהם ירדו מהחתולים, אבל גם בלי רוכב השונרים יילחמו.)
בהצלחה.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
קר,קר ולח והנוף היה משמים,כלומר,בכלל לא היה נוף,העצים הסתירו את הכל,אני לא אוהב שככ צפוף. כבר 5 ימים אנחנו רוכבים,בלי שום תקרית,מלבד סופת שלג וקצת בוץ.כולנו מתנהלים בכבדות כהד לאוויר הערפילי ולתחושה המעיקה שיוצר היער חשכה דקה מופרעת בקרני אור תועות שהסתננו דרך העלווה הסמיכה והגבוהה.רטנתי בשקט ללילה "למה אנחנו לא יכולים ללכת ברגל,אנחנו לא פחות מהירים מכל סוס אחר",לילה משכה בכתפייה בתנועה לא מחייבת "לי לא ככ.." אמרה ברגע שגארת עצר במקומו ואמר לנו להיות בכוננות.הוא לא היה צריך,באותו רגע אינו אותת לי שיש משהו בהמשך.ירדתי מהסוס בקפיצה רכה נהפך לאריה.
לפתע הופיע דמות בערפל וזינקה על גארת הפילה אותו.לא ראיתי מה קרה איתו בהמשך,כי לפתע הופיעו עוד עשרות גופים,מהירים.
מארב?
יצור דמוי דוב תקף אותי מלפנים,מרחק של 5 מטרים איינו צלל ושרט את ראשו בטפריו,בלי תגובה.זינקתי,הפכתי חזרה לאדם זימנתי את חרבי,ונעצתי אותה בתוך החול השחור איפה שאמור להיות ליבו של הבחור,פגעתי,הוא התמוסס לאבקה שחורה.נחתתי על הקרקע והתגלגלתי עמ לספוג הנחיתה ונעמדתי שוב.
לפתע איינו שעף שוב לגובהה אמר לי שחבורה של הרי אדם רוכבים אלינו על חיות ."הגדולים מגיעים "צעקתי.
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(גם שדים אחד בכל פעם? P:)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(לא, מותר להרוג כמה מהם, הם די קלים. אבל לא להשתגע.)
Angelica לפני 10 שנים ו-9 חודשים
זהו היה היום החמישי למסענו בתוך היער, חלפנו על פני מאות עצים שהטילו צל לאורך כל הדרך ונתנו מראה אפלולי, רעש פרסות הסוסים נשמע ברקע והאוויר היה צונן.
בדרכנו היו כמה כפרים בודדים אך בקושי היה ניתן להבחין בהם עקב השקט המחריש והחושך ששרר באזור.
כל הדרך חיפשתי שם מתאים לסוסה שקניתי מהאורווה, הייתי חייבת להעסיק את מחשבותיי. לבסוף קראתי לה חסרת שם, הייתי מיואשת מידי לחפש לה שם נורמאלי יותר.
"למה אנחנו לא יכולים ללכת ברגל? אנחנו לא פחות מהירים מכל סוס אחר." אני שומעת את גאורמן ממלמל בעצבנות. אני מהנהנת לדבריו.
המשכנו בדרכנו עד שגארת סימן לכולנו לעצור והחווה בידו על כך שנישאר בשקט. הבחנתי בחסרת שם נדרכת, אוזניה השחורות הזדקפו בהפתעה והיא השמיעה נחירה קלה.
הרמתי את מבטי והבטתי לצדדים. אך לא הבחנתי בשום תזוזה מלבד הענפים שהרוח מצליפה בהם. לרגע הרגשתי איך האוויר הקר חודר מבעד למעיל העור ההדוק שלי ומצמרר את גופי.
משהו עומד לקרות.
גארת שלף את אקדחו וסימן לנו להתכונן בעוד שגאורמן ירד מהסוס בקפיצה ושינה את צורתו לאריה. לפני שרק עוד מישהו הספיק להגיב, דמות משונה זינקה בהפתעה מתוך הערפל והתנפלה על גארת.
זה היה שד.
חסרת שם נרתעה לאחור ברגע שמאות שדים יצאו לקראתנו מתוך הערפל. חלקם הרב רוכבים על שונרי ענק בעלי שלוש עיניים וטפרים ענקיים.
שלפתי במהירות את החרב הארוכה מתוך מעיל העור שלי ובלי לחשוב פעמיים נעצתי אותה בעין של אחד מהשדים שהתנפל עלי, הוא נרתע לאחור בצווחה ולפני שהוא עשה עוד תנועה אחת- שיספתי את גרונו בחרבי, כשדמותו השאירה שובל של אבק שחור.
הבטתי המומה בצבא השדים שמתקדם לעברנו. "על החיים ועל המוות.." גמגמתי, ובמשפט היחיד הזה יצאתי ברכיבה מהירה עם חסרת שם, לעבר המון השדים.

זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
לילה-
הרפתקאה. מארב. קרב.
לוקי נהם חצי שנייה לפני שהיצור הפיל את גארת. הסתבר אחרי מאית השניה שזה שד. החלקתי מעל ארה, הסוסה הזו הייתה גבוהה והפרווה שלה בגוון ערפל בהיר.
שלפתי את שתי חרבותיי. אחת הייתה מושטת לפנים, מזדקרת וקוראת תיגר והשנייה נמוכה, שומרת על הצד. סימנתי בראשי לעבר גארואמן. לוקי נהם אבל הלך לכיוונו. הנפתי את הלהב הימני ונעצתי אותו בלבו של השד שגארת הרגע שיסף. הוא לא התפוגג. להפך, הוא צרח בזעם. הבטתי בו המומה, ראשי היה מרוקן. להב של חרב נגלה מהכיוון השני. מצמצתי בהפתעה כשהשד התפוגג לאבקה.
"לא פדעת בלב," אמר גארת. "פיספסת." מצמצתי שוב והנהנתי לעברו בהכרת תודה. משיכת כתפיים והקרב נמשך. לקחתי את החרב שלי, שוב באותה עמדה, לוקי חזר לכיווני.
'לילה, אני נלחם לצידך.'
"בסדר," אמרתי לו. "קדימה." שדה עם לבוש מזעזע ביותר התקדמה לעברי אך לפתע היא הייתה ממש לצידי. אוי.. הם מהירים. יישרתי את החרב השמאלית והמשכתי בשיסוף עם הימנית בתנועה סיבובית אך היא התחמקה מזה, חיוך משועשע הופיע בפניה. החרבות חזרו לאותו מצב. הייתה לב חרב חלודה, אוי פאק. החרב הזו עוד תהרוס את החוד של החרבות שלי! אני מקווה שהיצור הזה מאוד שמח ואכן, נראה שהוא שמח. או היא? לא משנה. היא החלה לתקוף עם החרב בתנועה צידית, חיוך ערמומי. היא הולכת להפוך לדקירה. התחמקתי וחסמתי. קיווץ גבות, זינוק אחורה והסתערות. הדפתי את המתקפה הראשונה בקושי. זינקתי אחורה. הזזתי את ראשי בחדות ימינה. הסתערתי במהירות וחגתי שמאלה, הגב חשוף. חיוך זדני אך לוקי תקע את שינוי במותנה של השדה. שנייה של הסחת דעת, טקעתי את חרבי בליבה ואחרי שבריר שנייה ערפתי את ראשה עם החרב השנייה. לוקי ירק והניע את ראשו בגועל. גיחכתי.
'בפעם הבאה את תנשכי ואני אהרוג את היצור עם שיני הפלדה. אמר
"זהירות!" צעקתי וניסיתי לשווא לטקוע את חרבי בשד. לוקי זינק במקומה, מעברו השני של השד. נוהם. זינקתי לאחור וחזרתי למצב. חרב אחת עומדת זקופה, קוראת תיגר והשנייה שומרת על הצד, כלחישה.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(רגערגערגערגע... קראתם בכלל משהו שכתבתי? היו רק חמישה עשר שדים, לא חמש מאות, אדוני השדים הם לא שדים, אלא דמויי אדם, את השדים אפשר להרוג רק עם פגיעה בליבה, הם מטומטמים לחלוטין, ובהחלט לא לובשים בגדים או מחייכים... רגע, פרסמתי את התיאור של השדים בקבוצה?)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(לא פרסמת,כן קראתי)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אז ככה נראה שד:
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/Demon-fox-animation-431006275
כן, ציירתי את זה.
רק הבהרה קטנה: שדים הם לא יצורים אינטיליגנטיים בכלל, הם יצורים פראיים ואכזריים שכל מה שהולך להם בראש זה הרג. התבונה שלהם נעה בין תבונה של טורף יבשתי לתבונה של זומבי סטריאוטיפי אידיוט. חוץ מהכישורים המוטוריים שלהם (ריצה, תקיפה), הם מטומטמים לחלוטין ובקושי משתמשים באסטרטגיה או דואגים לחייהם. גודלם נע מגודל של דוב לגודל של שועל גדול, בצורה כללית של טורפים יבשתיים. הם מורכבים מליבה (כדור זוהר באדום בגודל תפוח או גדול יותר, שצריך להשמידו בשביל להרוג את השד) ומגוף העשוי מחומר שחור כמעט מוצק, שהוא בין עשן לגרגירים. השדים קוצרים אותו במהלך הזמן מהטבע (מה שמשמיד שטחים טבעיים), וממנו הם יוצרים את הגופים שלהם, למעשה הם הליבה, שמשתמשת בחומר בשביל לתקוף ולנוע. הם הופכים את החומר למוצק וקובעים לעצמם גוף. אם פוגעים בגוף אבל לא בליבה, הם יאלצו לעצור לרגע בשביל לתקן את הפציעה, זה דורש מהם טיפה כוח, ואנרגיה. אם תכרתו להם איבר, הוא ישר ייפול ויתפורר, והם יחזירו את הפירורים כדי לגבש איבר חדש או יצרו מהאוויר (יותר קשה להם), אם רק תפגעו בהם האזור ידיף עשן למשך כמה שניות ואז הוא יחזור להיות בסדר.
בשביל להרוג אותם, אתם פשוט צריכים להשמיד את הליבה (לפלח אותה, לחתוך אותה, למעוך אותה, לרסק אותה על קיר בעוצמה, לשרוף אותה... הליבה היא באזור הלב, אז זה לא משנה.
אהההה ויש את השדים חסרי הליבה, הם עוד יותר גרועים... הם משתלטים על גופות והופכים לזומבים שדיים מעלי קצף מטורפים שיכולים לרוץ...
ויש את שדי הענק (שד, רק ענקי...) ועוד גזע שדים חדש שאני מתכנן... סיוט. לנו יש רק שדים רגילים ומשעממים כרגע...)
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
וויל –

"אעהעה!" צעקתי והנפתי את הנשק שלי-
רגע אחד, איך הגענו לסיטואציה הזאת?
רק לפני כמה ימים יצאנו למסע, זה היה היום החמישי ליתר דיוק. מזג האוויר היה ערפילי וקריר, לגוסט זה לא הפריע, וגם לי לא ממש. אף פעם לא הייתי טיפוס שסובל מקרירות. אני בעצמי קריר, מוחעחע. סתם לא. בעצם כן, למה אני אומר שלא? אין לי מושג. יש לי מצב רוח.
כן, יש לי בהחלט מצב רוח, למרות שאריאל דיי הייתה סנובית בבוקר, וענתה את התשובות הרגילות המתנשאות שלה, הייתי משועשע מכל העניין. בכלל לא התכוונתי להתחיל איתה, אבל עושה רושם שזה דווקא מתקדם לכיוון הזה. שיט. רק שהיא לא תקבל הבזקים מהמחשבות שלי.
לא לחשוב עליה! לא לחשוב עליה! אני לא חושב עליה. לא. פיו. למזלי היא הייתה במרחק כמה מטרים מאחוריי, והייתה עסוקה במחשבות משל עצמה, אז אני לא חושב שהיא קלטה ממני משהו. זה לא שהיא מרוכזת בי כל הזמן. נכון..? נכון אריאל?
הוו כן, המצב בהחלט היה משעשע.
עד שעצרנו. גארת החווה בידו שנהיה בשקט, שלף את האקדח וטען אותו במהירות, משתדל להיות כמה שיותר יעיל. הייתי ממש לידו ככה. מאחוריי כל השאר שלפו נשקים יחסית בשקט, וכרו אוזן, מנסים לראות למה נעצרנו. גם אני הסתכלתי ושלחתי את ידיי אל הסכינים במותניי, שולף אותם בתנועה חלקה אחת ויושב זקוף על האוכף של הסוס השחור המגודל והגזעי שקניתי.
צורה אפלה נוצרה מתוך הערפל במרחק של שלושים מטרים מאיתנו, שד. הוא טס במהירות על הקרקע. גארת שלף את חרבו, זונח את הרעיון של הירי, אבל לפני שהספיק לעשות משהו השד כבר הפיל אותו, וטס הלאה עם מבט רוצח בעיניים.
"גוסט! תקוף!" צעקתי לזאב שלי, נותן לו את הפקודה שתשחרר אותו ממני ושיעשה ככל העולה על רוחו. הוא יוכל להסתדר. גוסט הסתכל עליי לרגע, נותן לי מבט של 'תהיה זהיר' ורץ בעקבות השד.
מתוך הערפל זינקו עוד עשרות גופים. קפצתי לקרקע עם סכינים בידיי ומיד הבנתי שככה אני לא אצליח לתקוף שום יצור ארור. לא עם האורך של הלהבים הקצרים האלו. לא. אני זקוק למקל שלי. החזרתי את הסכינים לנדנם, ושלפתי את המקל המקופל שהיה תלוי על גבי התחתון. עם התנועה של הזרוע החוויתי תנועת זריקה והמקל נשלף לכל אורכו. המשכתי עם ההנפה ובתנועת סיבוב תקפתי שד דמוי דוב שהסתער עליי.
אהה כן, ככה הגענו לסיטואציה.
הוא עף על עץ קרוב וצווח. [אין לי מושג איזה קולות הם עושים, תזרמו ם.ם].
"אעהעה!" צעקתי והנפתי את הנשק שלי. קפצתי לכיוונו, תוך כדי לוחץ על הכפתור ששולף את הסכין בקצה המקל ונעצתי אותה בליבו האדום הזוהר. הוא התפורר כמעט מייד.
מי הבא?
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(שיט, אתם מקדימים אותי... התכוונתי לשמור שדים מעופפים כגזע הפתעה לסוף... אבל שדים רגילים לא יכולים לעוף. דמיינו שהם עושים נהמות וצוויחות מוזרות וגרוניות. ועומדים על האדמה.)
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"ישנם חמישה עשר שדים, חציים שדים מהירים וחציים שדים רגילים" - חמש עשרה לא מתחלק לשניים. אלא אם כן היה חצי שד.

רכבנו על דרך המלך במשך שבועיים. הגב שלי דואב והשרירים שלי תפוסים, אבל הסוס האדמוני שעליו רכבתי המשיך לצעוד בקצב אחיד. הוא יפה מדיי בשבילי. מושך תשומת לב. לא הייתי צריכה לבחור אותו, אבל מה שהיה היה. זה היום החמישי לרכיבה שלנו, והיום הוא יום שקט וקר למדיי. ערפל הסתיר את שדה הראייה שלנו מלפנים, כך שראיתי בעיקר ירוק. הקשבתי לדממה בעודנו מתקדמים.
גארת, גארומן, וויל ולילה היו במרחק מה מאיתנו. כשהשד הראשון תקף הוא זינק על גארת, והוא היה מהיר כך שראיתי רק צללית מטושטשת שלו. לא טרחתי להסתכל על השאר. ירדתי מהסוס באוושה קלה, מביטה סביבי רגע קצר. הלכתי קצת אחורה בעוד כולם מתפזרים, ואז רצתי ותפסתי בענף נמוך ועבה של עץ קרוב, בעטתי בו ברגלי וזינקתי בתנופה על ענף גבוה יותר. הגעתי לפסגת העץ וישבתי על ענף רחב, שממנו יכולתי לצפות על השדים המתקרבים. היד שלי ליטפה את רימוני המלכודת שלי.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(את אחד מהם חציתי לשניים עם החרב, אז הנה לך.)
ג'ן לפני 10 שנים ו-9 חודשים
שדים.
אין הרבה מהם- חמישה עשר שדים ושמונה לוחמים ענקיים, שנדמה היה שגובהם כפול משלי.
שד שחור חולף על פני במהירות, ולרגע אני יוצאת מאיזון. קרב. זה הזמן שלי להוכיח את עצמי.
אבל איך? לשדים אין הרבה אינטיליגנטציה, אז אין שום הבטחה שהם יצליחו לקלוט בכלל פקודות שאשלח אליהם. קסמי יסודות, אם כך. אוויר? מצוין כדי להסיט אותם ממני, אבל לא כדי להרוג. האנרגיה שאצטרך להשקיע כדי להרוג תהיה מוגזמת. מים? לו היה כאן אגם...
אני מערבלת סביבי את האוויר הלח, וטיפות מים קטנות חושפות את מיקומן בראשי. אוויר. בוץ. מים.
זה אמור להספיק.
אני מניפה את המטה שלי, שואבת טיפות מים מכל מקום אליו המטה שלי מגיע. פס מים דק וארוך נוצר. אם אין לי אופציה ליצור אש חיה באוויר לח כל כך, אני יכולה לפחות להשתמש ביסוד שלי כדי לחמם או לקרר את מה שיש.
אני רצה אל עבר אחד השדים, וזה פונה לעברי. הכדור האדום הזוהר בתוכו מרצד.
אני חולפת על פני השד, מקפיאה את קצהו של פס המים שלי ומטיחה אותו בכדור האדום הזוהר. השד מתפורר.
המים כמעט ונשמטים מאחיזתי בסחרחורת הניצחון, אך זו לא נמשכת זמן רב. חץ מתקרב במהירות לעבר כתפי ואני ואני מסיטה אותו בעזרת המטה.
המים נספגים באדמה.
אדון השדים ששלח את החץ מתקרב לעברי, רובה הקשת שלו בידו. הוא גבוה מאוד, ורגליו מתבוססות בבוץ.
בוץ. אני מרכזת את תשומת ליבי באדמה, מנסה לרכז כמה שיותר מים תחתיו ולגרום לו לשקוע. הוא שוקע מעט, אך אינו נראה מודאג. הוא קובע חץ חדש ברובה ומכוון אותו לעברי.
ליבי הולם. אני הודפת את החץ, אך הוא שולף חרב קצרה.
הטריק שארגנתי קודם עם המים לא יעבוד. זה ישאיר לו שריטה, אולי פצע. לא אצליח לגוע בשום מקום חמור עם השריון שעליו.
אני מנסה לגרום לו לשקוע עמוק יותר, ונראה שזה עובד לרגע. הוא מתקשה לזוז.
זה לא יהרוג אותו.
זה היום החמישי של המסע שלנו ביער, הקרב הראשון, וכבר הצלחתי להוכיח עד כמה אני עלובה.
כל הכבוד, אריאל!
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(מאזן כוחות(כל כמה תגובות אפרסם כדי שתוכלו לראות מה יש לכם להרוג): 11 שדים, 8 שונרי ענק, 5 אדוני שדים לוחמים 2 אדוני שדים קשתים(אחד בבוץ) ו-1 מפקד משוריין כמו טנק. וג'ן, הם בגובה שני מטרים, האם הדמות שלך בגובה של מטר? אגב, אתם מוזמנים לבזבז את כך מה שיש לכם: לנתץ חרבות ולבזבז שיקויים, עוד מעט יהיה מקום לקנות (זה משחק מאוד קצר), ולכן אני גם מצפה לקרב רציני. אגיב עוד מעט.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הקרב תסס במלוא עוזו לילה,לוסי,וויל,גארת ואראיאל כבר לקחו עצמם ביידים והחלו לעשות שמות בסיור השדים.התקיפו שיספו מעכו והקפיאו? גיכחתי בליבי.הגדולים כיתור אותנו,הבחנתי.וצעדו אט אט בשקט כדי ללכוד אותנו ביניהם תנועת מלקחיים."גארת!!" צעקתי,בעודי הודף התקפה של שד זריז ודוהר קדימה אל הגדול הקשת."הם מכתרים אותנו".הפכתי חזרה לאריה,וזינקתי בכל כוחי על ראשו של הגדול,מעוור את עינייו בסופת חול מהירה שאירגנתי,חצי שניה תספיק,הוא התנודד נתקע בבוץ,ונפל ארצה בקול חבטה עמום,חלול.הודתי לאריאל במחשבתי.הפכתי לאדם,דקרתי את הגדול בעינו במהירות,הוא שתת דם בצבע לא מוגדר,הבטתי בבלבול,הוא היה אמור למות.לפתע הגדול הרים את ידו והעיף אותי מעליו בכוח התעופפתי באוויר לרגע,שהספיק לי להפוך לאריה שוב,נחתתי על ארבעת רגלי בכבדות בולם את עצמי בעזרת כפותי עד לעצירה.הסתובבתי ורצתי,שואג,ציפורני שלופות.אני אהרוג אותו.הוא מרים את חרבו,זועם ושוטט דם,רץ לכיווני.לא יכולתי להדוף את התקפתו.הוא היה חזק מידי בשבילי .שיט. פניתי במהירות ורצתי במעלה השביל,כבורח.הגדול רדף אחרי בחמת זעם והתקרב, קרוב מידי.לפתע עצרתי,הפכתי לאדם והתכדררתי בפתאומיות.הגדול לא הספיק לעצור ומהתאוצה עף כמה מטרים קדימה ונמרח על האבנים הקשות.רצתי במהירות,בעוד הוא מבולבל.קפצתי עליו,שיספתי ודקרתי את צאוורו בכל כוחי .דם וחתיכות בשר נזלו בנהרות על האבנים והגדול היה חסר תנועה רגע ארוך.הרגתי אותו.תחושת סיפוק פיעפעה בחזי הרגתי את הגדול הראשון.
הפכתי לאריה וחזרתי חזרה לאזור הלחימה בעיקוף גדול בשקט.מקווה שאף שד או אדון,לא הרגישו בי.
הפציע בי רעיון
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(ארן אין איזה שם קיצור כי לחשוב "אדוני השדים" כל פעם זה מעצבן. P:)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אמם... אנשי הקיסר, הצבא הקיסרי, הלוחמים הכיסריים, הכובשים... אבל אני צריך שם שבו הם יקראו לגזע שלהם, משהו בשפה זרה...)
ג'ן לפני 10 שנים ו-9 חודשים
לא, אבל גם אם היא 1.70 באותו רגע זה היה נראה לה מפלצתי. זה שמשהו נראה לדמות שלי לא אומר שהוא מדויק. זה תיאור של הרגשה
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אוי ואבוי! כתבתי שגיאת כתיב! זה נורא! עכשיו מישהו יעיר לי על זה!!1
תכננתי שהם באמת יהיו בגובה שלושה מטרים, אבל אז הם היו חזקים מדי.)
ג'ן לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(פשוט תכתוב א״הש ואנחנו נבין.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(המפפ זה מוזר אולי פשוט,ענקים? או הגבוהים מידי,או טרנזיד*סתם מקש אקראי*)
Nightwish לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הלכנו חמישה ימים, והרגליים שלי התחילו לכאוב, אוץ'. רוב הלוחמים נראו יותר ערניים ממני, כנראה כי הם ישבו כל הזמן הזה, אני פשוט אסמוך על זה שאני די מאחורה, ואם יקרה משהו, הם ישימו לב לפני ויהיה לי זמן תגובה.
משהו כמו זה!
שדים ואדוני שדים החלו להקיף אותנו. החבר'ה השיבו מלחמה, אבל עדיין נשארו שדים מתקיפים. וגם אחד גדול במיוחד, עם מגן ענקי. אין מצב שמישהוא יצליח להרוג את זה. התחלתי לסגת אחורה, באלכסון, כדי שאני אוכל לראות את כל השטח. מי נפצע? גראת נפל מהסוס שלו, אבל הוא נראה די בסדר. אז..... הגיע הזמן להילחם.
שלפתי חץ מאשפת החיצים שלי ומיקמתי אותו בקשת. ראיתי כמה עצים לידנו, מושלם. התמקמתי מאחורי אחד העצים, וראיתי ששונר-שד מתחיל להתקרב לעברי. הוא כנראה עלה על הריח שלי, אם שונרים יכולים להריח. שיחררתי את החץ שלי, והוא פגע לו בעין, אבל נראה שהוא בכלל לא שם לב, הוא המשיך להתקדם בתפיפת כפות שקטה במיוחד. 19 חיצים. שלפתי עוד חץ וניסיתי את מזלי שוב, הפעם לכיוון הרגל. אבל הוא המשיך להתקדם כאילו כלום לא קרה. 18 חיצים. חץ נוסף כיוונתי אל הצוואר, ומיד עוד אחד, קצת יותר למטה מהקודם. 16 חיצים. השונר התעוות לרגע אבל אז חזר והמשיך לצעוד. איך הוא לא מילל בכאב? משהו צד את עיני, ליד החץ בחלק התחתון של הצוואר, היה ניצוץ אדום. אני לא יודעת מה זה, אבל זה נראה כמו חלק גוף חשוב. עוד חץ, טיפה יותר למטה. עוד אור אדום. 15 חיצים. עוד אחד, והשונר מתחיל להאט, אבל הוא ממש קרוב. עוד חץ ועוד חץ, כולם פוגעים במטרה. 13 חיצים, אני מבזבזת אותם מהר מדי. השונר כבר ממש קרוב, הוא מתחיל לצלוע, ועיותות מוזרות חולפות בפניו. עוד חץ. הוא קורס לישיבה, וסוף סוף מתחיל לילל. עוד חץ, עכשיו הוא שוכב, ו.... מפרקס? עוד חץ, והוא שוכב בלי ניע על הקרקע, מת.
אני מתקרבת אליו, וכורעת לידו (אפשר להגיד כורעת על רגלי סוס?). הפרווה שלו חומה שחורה, ואוזניו מחודדות. אני מלטפת את ראשו, והוא נעים, רך וחמוד כשהוא לא מאיים על חיי. "אני מצטערת על זה" אני אומרת וקמה חזרה. כמה חיצים נשארו לי? 10 חיצים. נקווה שזה יספיק. אבל עכשיו כשהבנתי את העניין עם האור, כנראה שכן. הלוואי.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(הולי פאקיג שיט. יש מישהו אחד שאפילו קרא את מה שכתבתי? אדוני השדים והשונרים שעליהם הם רוכבים הם לא פאקינג שדים. רק השדים הם שדים. אנשי ענק לא שדים, שונרי ענק תלת עיניים לא שדים וחמישה עשר שדים, שהם שדים. נסו לקרוא פעם הבאה, זה נהיה מעצבן.)
בלה צהלה וקמה על רגליה האחוריות, הנץ היטלטל בכלובו וצווח. מגיע לו. הסוסה פצחה בריצה לעבר היער, אבל ידעתי שהא תחזור.
ערמת הגרגירים השחורים שפעם הייתה השד עפה עם הרוח, אמדתי את המצב, לא טוב. ניחשתי שהענקים הללו היו אדוני השדים, שמעתי שהם היו בגובה ארבעה מטרים, אבל גם ככה הם היו גדולים מדי.
הנפתי את החרב והנחתי לה להתחמם לאט.
שד זינק עליי, יישרתי את חרבי והוא השתפד דרכה, אבל החמצתי את הליבה שלו, בתנועה מהירה הסטתי את החרב כך שהוא המשיך בתנועתו ונפל על הקרקע, הוא קרס ואני ניצלתי את הרגע כדי לבעוט בעוצמה בראשו, מה שגרם לו להתפרק לגמרי והראש ניתז ברסיסים שחורים כלפי מעלה. השד התעוות, מנסה ליצור מחדש את גופו, אבל הנפתי את חרבי, שכעת זהרה באור אדמדם קלוש, וחציתי את ליבתו לשניים.
שמעתי זמזום מהיר ואינסטינקט שלח את ידי לכיוון פניי, החץ הכבד ניתז מידי מכוסת השריון אל היער, משאיר בה שריטה ארוכה, אבל השריון הכבד עמד בה ואני בקושי הרגשתי פגיעה, רק זעזוע.
קלטתי את הקשת, זה היה לוחם קיסרי שהיה חמוש ברובה קשת כבד, שקוע כמעט עד ברכיו בבוץ, ראיתי שאריאל גרמה לכך. רצתי לכיוונו. הייתי משתמש באקדח, אבל הכנסתי רק שני קליעים, והקרב הזה עומד להיות ארוך מאוד, הוא היה טרף קל. החרב זהרה באדום.
הוא לא הספיק לטעון חץ נוסף, בייחוד בגלל שהוא היה שקוע בבוץ, הוא זרק אבן גדולה לכיוון אריאל ושלף את חרבו הקלה. לא היה לי כוח להסתייף, ראיתי מאחיזתו שהוא לא מתכונן למשהו רציני, ותגבורת הייתה בדרך לכיוונו, בדמות שני אדוני שדים.
עם שתי ידיים הנפתי את חרבי במכה האלכסונית העוצמתית ביותר שיכולתי להפיק, החום של חרבי גרם לה לחרוץ חריץ עמוק בחרבו של הקשת, וכך יכולתי להעביר את כל עוצמת המהלומה מחרבי לחרבו מבלי ששלי תחליק. החרב נקרעה מידיו בעוצמה, והוא, בפנים מופתעות, שלח את ידו לכיוון סכינו.
אבל לא הנחתי לו, סובבתי את החרב עם מה שנותר מהתנופה ושלחתי מהלומה לראשו, החרב ביקעה את גולגלתו לשניים עד מצד השני באלכסון, דם נשפך ועלה בלהבות על חרבי כאשר הגופה חסרת הקרקפת נפלה על הבוץ בתצוגת מוח ודם מגעילה.
אבל הניצחון היה קצר, שני הלוחמים כבר כמעט הגיעו. החרב התחילה לזהור בכתום לאורך השדרה. לא אוכל להתמודד עם שניהם.
איכשהו, אריאל הבינה אותי ושלחה משב רוח צידי על נושא החנית שביניהם, היא הצליחה לתזמן אותו בדיוק כששיווי המשקל של נושא החנית היה מעורער, והוא עף הצידה על סלע שהכשיל אותו, והוא נפל בקרקוש שריון וצעקה, זה נתן לי כמה שניות נוספות. חייכתי לכיוונה, ואז הגנתי כנגד מתקפת חרב מהלוחם השני. בקושי הצלחתי לעצור את זה, זו הייתה מכה מדהימה בעוצמתה, אולי השמועות לגבי כוחם של אדוני השדים לא היו מוגזמות כל כך. הנפתי מכה משלי, שומר על מגננה, אם אנסה לתקוף ואכשל, ולו תהיה הזדמנות לשפד אותי עם הלהב הגדול הזה שלו, לא נראה לי שהשריון שלי יוכל לעזור במשהו כנגד זה. החרב עדיין לא הייתה מספיק חמה בשביל לשבור את החרב שלו, רק לחרוץ חריצים.
שמישהו יעזור לי, חשבתי.

(מאזן הכוחות: 10 שדים, 7 שונרי ענק (כמו נמר), 4 אדוני שדים לוחמים 1 אדון שדים קשת ו-1 מפקד משוריין כמו טנק.
אם אתם כותבים תגובה מאוד ארוכה ומושקעת, לא הורגים שום דבר אחר ונעזרים בחבר, אני מסכים לכם להרוג שני אדוני שדים בתגובה אחת.
שימו לב לחתולי הענק, לא כיף לחטוף מהם. ואדוני השדים, שוב, הם בדיוק כמו בני אדם, רק גדולים וחזקים יותר. הם מתים מסכין בפרצוף. אבל הם לוחמים חזקים ומיומנים.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(ועוד אנחנו לא קוראים,אם לא שמת לב,אתה נלחמת באדון שדים מת ~הגיון בנאדם~ אני יודע שזה פנטזיה
אבל ~הגיון בנאדם~ :| פסדר,נזרום)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אם הוא היה תקוע בבוץ איך הוא רץ לכיוונך? אתה בקושי הזכרת את זה ואני רפרפתי על פני זה. התנהגת כאילו כל מה שהיא עשתה היה ליצור טיפה בוץ שהוא ידרוך בתוכו והתעלמת מה שהיא אמרה. אז נגיד שאתה הרגת את הקשת השני שמעד לתוך האזור, אז אני מבטל את המוות של אדון השדים הלוחם ומעלה את מספרם בחזרה לחמישה, ומכחיד לגמרי את הקשתים.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
המפפפ נניח שאתה צודק.
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
וויל –

אני סורק את הזירה, עוד נשארו הרבה שדים, וענקים. לפחות 10 שדים ספרתי במבט מהיר, מישהו יצטרך לטפל בהם, חשבתי לעצמי.
קלטתי את לילה במבטי משספת עם חרבותיה שלישיית שדים. אחד מהם היה מהמהירים יותר, קטן בעל מבנה גוף שועלי ותקף אותה במהירות. תוקף ונסוג לסירוגין, נותן לשני השדים האחרים, הגדולים יותר לעייף אותה.
"הנה אני בא!!!" צעקתי והסתערתי עליהם מאחור. נעצתי את החוד שבקצה המקל שלי לתוך הישבן של אחד השדים הגדולים. הוא צווח וניסה להסתובב אבל היה משופד, אם לא הייתי מוצף באדרנלין קרב אולי הייתי צוחק. לילה זיהתה את ההזדמנות שנוצרה; היא הדפה בחרבה את השד השועלי שניסה לתקוף אותה, התחמקה ממכה של השד הדובי, וקפצה באוויר מעל השד שאני שיפדתי. תוך כדי קפיצה היא ירדה עם חרבה על גבו של השד, משפדת את הליבה החשופה באבחה עוצמתית אחת. השד נעלם בצווחות כאב והתפורר לרגליה. היא נחתה בגלגול על ידי ונעמדנו מול שני השדים שנותרו. אחד מהיר ושועלי, השני מגודל ומגושם קצת יותר.

שני השדים התבוננו בנו, מנסים לחשוב במוחם הפצפון, אם יש להם מוח בכלל איך לתקוף אותנו.

"שנאגף אותם?" שאלה לילה.
"אני מחכה שהם יתקפו, מתכנן לקפוץ מעליהם ולתקוף אותם מאחור."
"יש לי רעיון." היא אמרה, והושיטה את ידה הימנית עם החרב לכיוון השד המהיר יותר, כאילו היא מצביעה עליו. "תצטרך להיות מהיר."
לרגע לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל תוך רגע נפל האסימון.
מתחת לרגליו של השד החתולי הופיעו שורשים עבים ונכרכו סביב רגליו. זה היה כל כך מהיר שלא היה לו זמן להגיב.

פעלתי תוך שנייה. הכיתי את השד המגודל עם המקל שלא יחטיף לי בזמן שאתקוף את הקטן, וזינקתי בסלטה מעליו. הגעתי לשד השועלי, ומזווית העין ראיתי את לילה תוקפת את השד הגדול יותר. השד הקטן הצליח לשחרר כפה אחת ושרט אותי לפני שהספקתי להתחמק.
צעקתי בכאב, ונעצתי את המקל בזעם בליבה שלו, שם קץ לקיומו. מאחוריי שמעתי את השד המגודל צווח גם הוא כשלילה חיסלה אותו.

הסתובבתי אליה, ושלחתי לכיוונה חצי חיוך חצי עווית כאב.

"נפצעת." היא אמרה והצביעה עם חרבה הנוטפת נוזל שחור ומתפורר על הבטן שלי.
"זה... כלום." אמרתי ותפסתי את הבטן עם היד. החתך לא היה עמוק עד כמה שהרגשתי, אני אטפל בזה אחר כך. בינתיים יש לנו בעיות גדולות יותר.
היא משכה בכתפיה. "אם אתה אומר." היא הסתובבה וחיפשה טרף חדש לחרבותיה. עמדתי במקומי לרגע קצר, ואז החלטתי להצטרף להלחם לצידה. אנחנו ממש טובים ביחד.
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(השורשים הם חלק מיכולות הקסמים של לילה - הדמות של זאבה)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
משכתי בכתפיי. "אם אתה אומר." ורצתי לחפש מטרות חדשות, הוא הצטרף אליי אחרי כמה שניות. לוקי נעלם וזה הדאיג אותי. איפה אתה? לפתע הוא הופיע, חתך מדמם עם כתפו, על הצלקת הישנה ופרוותו היה מוכתם מעט בדם. הוא עצר לפניי וחייך. עוד זאב, גבוהה כמוהו הופיע לצידו. לוקי הביט בו כמו שניות ואז נעמד לצידי. אין זמן למריבות, בואו נמשיך.
נראה ששני שדים מצאו את דרכם לכיווננו, לוקי הזהיר אותי בנהמה נמוכה. חרב שמאלית בצד, ימנית מתייצבת לקרב. הבטתי בהם, אחד מהם היה רכוב על חתול גדול ומכוער והשני לבש שריון כבד והייתה לו חרב גדולה. מעולם לא חיבבתי פרשים.
"קודם החתול," אמרתי בשקט. "החרב הגדולה שלך." חייכתי חיוך שקט. יצאתי לדרך, באותו זמן יצרתי מערבות עלים שנדבקה לראשו של החתול המכוער. הוא השמיע קול שקט ומאיים. התחמקתי במהירות בטופר קטלני, או ליתר דיוק ארבע. היציבה שלו לא מושלמת. קיפלתי את ברכיי ובתנועה מושלמת חתכתי את גידי הרגל השמאלית הקדמית. החתול צווח בכאס אך ללוקי זינק ונעת את שינוי בלחי המשאלית שלו, הוא הוציא אותו משיווי משקל לכמה שניות, זינקתי אחורה וטקעתי את החרב הימנית בצלעותיו אך החרב לא הגיעה ללב. הוצעתי אותה בתנועה שיסוף כלפי מטה ובכך הגדלתי את החתך. לוקי התנטק מהלחי בשנייה שאני הוצעתי את חרבי וזינקתי אחורה. החתול כמעט נפל אך התייצב. ראיתי את השד שעל גבו מניף חרב ארוכה לעבר ראשי, במהירות הצלבתי את חרבותיי מעל ראשי, זה בקושי הדף את המתקפה וכמעט הפיל אותי על ברכיי. נתתי לחרב השמאלית כמעט ליפול, החרב שלו החליקה ימינה. זינקתי שמולאה ורצתי לעבר הלוחם שעל גב החתול אך בצידי עיני ראיתי את גבו החשוף של הלוחם עם החרב הכבדה. הבטתי ימינה בחדות ואז שמולאה. לוקי זינק לעבר הלוחם עם החרב בכבדה ונעץ את שיניו בצווארו והתפתל. הוא זעק בכאב וחרב ננעצה בליבו. הפנתי את צומת ליבי שוב אל החתול. במהירות זינקתי לגובה של צווארו, הנפתי את שתי חרבותיי במקביל ובכוח הנעתי אותם מטה. הן כמעט ערפו את ראשו אך לא. דחפתי את עצמי בכוח משם אך הן נטקעון שם. שיחררתי את ידי מהחרבות והתחמקתי בקושי מהחרב, הלחי שלי נשרטה והחלה לדמם מיד. שלפתי את סכין הציידים שלי אך ידעתי שזה לא ממש יעזור. החתול בקושי עמד. וויל נדמה לי נעמד לצידי. היצור הנטעב שעל החתול החצי מת שלף את החרבות שלי בזלזול וזרק אותם, חלק ממוחי ציין את המקום שבו הן נמצאות כרגע. אי אפשר להרוג אותו בקלות. אחרי כל מה שעשיתי החתול עומד על שלוש רגליים כששני חתכים בעורפו מציינים את איפה שהחרבות שלי חתכו. פאק! החוליות היו חזקות יותר מידי!
שני מטרים. החרבות היו במרחק שני מטרים ממני. "תעסיק אותו חצי דקה." אמרתי וזינקתי לעבר החרבות שלי. חטפתי אותם מהאדמה הקרה ועשיתי עיקוף גדול למאחורי החתול. הוא איטי. חייכתי וזינקתי לעברם. נחתתי על ה.. טוסיק של החתול ובמהירות ניצלתי את זה כדי לרוץ אל היצור הזה ולטקוע את החרבות שלי באלכסון משני צידי הצווארו. הכנסתי את חרבי הימנית עוד יותר עמוק והוא מת. שלפתי את החרבות שלי אך החתול זינק, וויל סיים לשסף את צווארו של החתול ואני זינקתי אל צווארו של החתול והחדרתי את חרבותיי באלכסון אל תוך ראשו דרך האוזניים. נתתי לגופה והתמוטט וחילצתי את רגלי מתחת לגופה. הסדרתי את הנשימה שלי וקמתי. לוקי הביט בי ונענע את ראשו.
"טוב," אמרתי ושלפתי את החרבות שלי מתוך הגולגולת של החתול הזה. אוי.. החתולים נכנסו לתוך הרשימה של היצורים שאני שונאת.
"תודה," אמרתי אחרי כמה שניות של שקט. קמתי והבטתי סביב. המולת קרב. "אנחנו יכלים להיות יותר מועילים אם נתקוף את האויב מאחור, בהפתעה. תבחר כיוון."
למרות שאני לא לוחמת מרחוק מישהו חייב להכתיר אותם ולתקוף. במפנים ומאחור. שני חזיתות. וויל החל לרוץ, עקבתי אחריו.
"לוקי, לך קדימה." אמרתי. הוא הרים עליי את מבטו ורץ קדימה.
Angelica לפני 10 שנים ו-9 חודשים

הערפל התפשט במהירות רבה כך שהיה קשה להבחין מהיכן מגיעים האויבים. צעקות רמות וצליל החרבות המצטלבות נשמע ברקע.
נותרו 10 שדים לפחות, מספר קטן של שונרי ענק ועוד כמה יצורים ענקיים, השדים שהובסו בידנו הפכו לערמות עפר. הקרב ממשיך.
לוסי-
חסרת שם נעצרת בפתאומיות כשהיא מניפה את רגליה הקדמיות מבהלה. אני קופצת מהסוסה המבוהלת עוד לפני שהיא מפילה אותי ורגליי נוחתות בטפיחה על הקרקע.
עיניי סורקות במהירות את הזירה, אחד הלוחמים מקבוצת אדוני השדים מתקדם לעברי בצעדים מגושמים כשבידו חרב ארוכה ומעוטרת. גובהו שני מטרים, הוא לבוש בשריון עור רחב עם שרשראות ברזל עצומות.
אני בולעת רוק. ידי מגששות אחר סכיני ההטלה החגורים על חגורת מותניי עד שאני שולפת אחת ארוכה יחסית לאחרות ואוחזת בה מאחורי גבי.
חסרת שם נסה על נפשה ונעלמת בערפל. היא תחזור, אני חושבת בליבי, בעוד שעיניי נעוצות במפלצת הגדולה שמתנשאת מעלי.
אני מהדקת את אחיזתי בסכין ההטלה בלי להניד עפעף- וידי השנייה אוחזת ברעד בחרב.
הוא מניף את חרבו הארוכה מעלי ומוריד אותה באגרסיביות לעברי, אני מתחמקת בקפיצה לצד ומשליכה את סכין ההטלה לתוך עינו המדממת בתור הסחת דעת. הוא נרתע בנהמה-חצי עיוור- אך מיד מניף את חרבו לצידי, ולהב החרב שורטת את זרועי הימנית לפני שאני מספיקה להתחמק.
אני נאנקת מכאב, "בן זו-"
הפעם המכה שלו אסטרטגית יותר, הוא אוחז בחרב בשתי ידיו המצולקות ומניף אותה בכוונה לשסף את גרוני, אני מתכופפת ונועצת את להב חרבי בכף ידיו- כאשר חרבו נוחתת בנקישה על הקרקע.
זרועי המדממת מקשה עלי לתפקד, אך למרות זאת אני חוטפת במהירות את חרבו המעוטרת והארוכה ורצה סביבו על מנת לבלבל אותו. מידי פעם אני דוקרת את רגליו, עד שהוא נוחת בנפילה על הקרקע המאובקת.
אני מנצלת את הרגע, אוחזת בשתי החרבות ותוקעת אותן בליבו של אדון השדים, הוא משתנק ומקיא דם סמיך עד שהוא נהפך לעפר שחור שמתפוגג כלא היה.
אני צונחת באנחה על ברכיי ומסדירה את נשמתי, החתך העמוק בזרועי הימנית אוזל ממני כוח, אך למרות המצב אני עדיין נחושה להרוג. מבטי נודד לבחורה הג'ינג'ית, אריאל. היא נעמדת מול אחד מאדוני השדים ששוקע בבוץ ומתקשה לזוז, אך הוא לא ימות מזה. הוא עלול לצאת בכל רגע ולתקוף אותה.
אני שולפת חץ רעיל בעל להב אדום שאורכו כ85 ס"מ מאשפת החצים, ומותחת אותו על הקשת עד שאני בטווח פגיעה. אני משתדלת להתרכז ומנסה למצוא נקודת פגיעה טובה אל תוך ליבו של אדון השדים. ברגע שהלהב תפגע בו, גופו ישתתק והוא אינו יוכל לנוע. כך שאריאל תוכל להרוג אותו בלי שום בעיות.
אני משחררת את החץ ומביטה בו עד שהוא מפלח את ליבו של אדון השדים, הוא נדרך לרגע ואז נוחת אל תוך הבוץ כשגופו משותק ואינו יכול לזוז.
אני מחייכת חצי חיוך "תחזור להיכן שאתה שייך שד. לגיהינום."
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(פאסטאה אדירה!! פעם שלישית שאתם הורגים את אותו אדון שדים
תקראווווו קודם
!)
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(לעזאזל, אני קולטת שהייתי צריכה לזרוק את הרימונים כשהשדים הראשונים היו במרחק מה מאיתנו, ככה שהרסיסים לא יפגעו באף אחד. עכשיו אצטרך לעשות את זה בדרך הקשה. ואני הולכת לרדת מהעץ, ככה שכל זה היה מיותר לגמריי.)


אני יורדת מהעץ, מתקדמת לאט ובשקט. כשאני על האדמה, אני עדיין מוסתרת מאחורי הגזע העבה שלו. אדון שדים אחד, קשת, עומד יציב למדיי מאחורי עץ באלכסון אליי, רחוק מהמולת הקרב, אבל בזווית מושלמת אל לבו (של הקרב, כמובן). בידו הוא מחזיק רובה קשת גדול וחזק. בנינוחות, הוא מוציא חץ מאשפת החצים ומניח אותו על התקן השיגור, מול המיתר. הוא מכוון. אף אחד לא שם לב אליו. אני פולטת קללה ורצה לעברו, אוחזת בחרב שלי ביד ימין. לפני שהוא מספיק להגיב, אני מניפה את ידי בתנועת אגרוף לכיוונו, ובקול נפץ של אנרגיה כחולה, הוא עף שלושה מטרים אחורה. הצמיד שלי מרוקן מהעוצמה, אבל אני לא מתכוונת להשתמש בו שוב בכל מקרה. אני שולפת מהר רימון יד מהחגורה שלי. הרימון היחיד שמתפוצץ מיד. אני אוחזת את הרימון בידי, כשהאגודל לוחץ מטה את מנוף ההפעלה. אני שומטת את החרב שלי לשניה, ושולפת את הנצרה המחוברת לחישוק ביד ימין. כשאני משליכה את הרימון לעברו, מנוף ההפעלה משתחרר וניתק מהרימון. מנגנון ההפעלה מופעל תוך כמה שניות, והמטען הראשי שבו מוצת. אני מזנקת מחוץ לטווח פגיעה. הוא לא יפזר רסס רב וגם לא מכיל חומר נפץ חזק במיוחד, אבל קיוויתי שהוא יספיק.

(אז, ארן, הוא יספיק?)
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אני דיי בטוחה שעוד לא קטלתם את הקשתD:)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הולך לי ביער.לא ממהר.ההם מספיק מיומנים גם ככה.
לוחם פחות לוחם יותר.מה זה כבר ישנה,מה גם שבטח לא נשארו ככ הרבה שדים ואהש.
הערפל התפזר בינתיים ואיינו ריחף משמאלי,מוסר ידיעות על המתרחש באיזור.אני באמת לא מבין למה אנחנו נלחמים ככה,תהו ובהו.הם ינצחו עם נמשיך בדרך הזאת,עלינו להיות מאוגדים,כאלומה אחת.אני פוסע עוד כמה צעדים ורואה את סופו של אהש אחד,בידיי רימון שאיה שלחה,במיומנות רבה.

אנו עומדים זה מול זה והאהש המת בניינו,"עבודה טובה" אני אומר לה.אבל הכל נשמע כמו נהימה מוזרה,היא נתרעה קלות בהפתעה.עדיין אריה גיכחתי בלבי.לא היה לי חשק להמשיך להטריד אז הנדתי בראשי והמשכתי הלאה בין העצים,חולף על פני נחל קטן שעלי שלכת סתווים שטו עליו בשלווה,ניגוד צורב להדי הקרב שמסביב.לאף אחד לא אכפת בסכ הכל..

שונר גדול נמצא צידו מופנה אלי,ראשו פונה לקרב,בעליו לא נראה לעין.הזדמנות.השתופפתי וקרבתי אליו בצעדים שקטים דורך את שרירי לזינוק.השונר עוצר לרגע,מרחרח,חושד,אך לפני שהספיק לעשות מאומה רצתי שני צעדים גדולים וזינקתי.עורפו היה חשוף פערתי את פי.נגסתי בכוח,משעסע את צאוורו לכל האורך,לא מרפה,נועץ וגורס בכוח אוסף עוד ועוד בשר,פרווה וגידים אל פי ,דם זולג לכל עבר והשונר מפרפר את חייו החוצה,מנסה לקרוא לאדונו,לנשוך אך הוא חסר אונים,אט אט השונר הפסיק להתנועע נרפה ונדם.עזבתי אותו,בולע את הבשר שנשאר לי בפה.הטעם נורא ואיום,כמעט כמו הטעם של הבורסקאי שניסה לצוד אותי פעם.בעע. ירקתי את השאריות על הקרע חוזר מעיין וגומע ממנו מים עד שהטעם שוכך.

אני עומד על עץ קרוב כ4 מטרים מהצמרת,הגעתי לכאן בקפיצה מעץ לעץ.אני קרוב למרכז ההמולה,מספיק כדי לירות שוריקן,אבל מוסווה בין העלווה.מקווה שאף אהש לא יחליט להביט מעלה.אינו יושב על ענף לידי,מקשיב בעוד אני פורש את תוכניתי הפשוטה "אתה תנסה לגרום לשדים הטיפשים להגיע אל מחוץ למעגל הקרבות ומשם אני כבר אוריד אותם" לוחש.הוא יוצא לדרך.ואני מוציא שוריקן אחד,שיהיה מוכן.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אנג'ליקה, אני כבר הרגתי אותו בעצמי, ואסור להרוג אותם בכזו קלות. ופאקינג פעם אחרונה. אני לא מבין. אתם קוראים את מה שכתבתי בכלל? אדוני השדים הם לא פאקינג שדים, הם יצורים אנושיים גדולים. אנושיים. יורד להם דם, הם מתים מסכין בעין, בחזה ובגרון, ובכללי מכל דבר שהורג בני אדם, ואחרי שהם מתים הם משאירים גופה. תפסיקו לבלבל אותם ואת החתולים שלהם עם שדים. הם לא שדים. רק שדים עשויים מהחומר המוזר הזה ויכולים למות רק מפגיעה בליבה.
גם את החתולים הורגים כמו חתולים. חפשו שונר בגוגל תמונות, תגדילו אותו לגובה גבוה יותר מסוס ותוסיפו לו עין. הסוף, גם אותם קל להרוג, אם הם לא הורגים אתכם קודם.
עדיין קשה להרוג את לוחמי הקיסרות, הם לוחמים מיומנים ויש להם שריונות, אבל הם לא שדים, הם לא עשויים מחומר שחור, יש להם לב, לא ליבה, והורגים אותם כמו שהורגים בני אדם. אם חודרים מעבר לחרבות ולשריון שלהם.
שדים הם משהו שונה, כבר תיארתי אותם.
אם אתם לא בטוחים לגבי עניין השדים\שונרי ענק\ אדוני השדים(גם לוחמי הקיסרות), אז תקראו את מה שכתבתי עליהם שוב, אבל אם עוד מישהו אחד יחליט שאדוני השדים הם שדים, או ששדים מדברים ומחזיקים חרבות, או שאדוני השדים רוכבים על שדים בדמות חתול, אני אפסול לו את התגובה.
ובנימה מאושרת זו אני מאחל לכם המשך משחק נעים ונטול שטויות לגבי מה זה שדים.
והמילה אה"ש נשמעת נוראי, תשתמשו בחיילים קיסריים או אדון שדים (א"ש) אם אתם ממש מתעקשים.)

המכות ההולכות וחוזרות העבירו זעזוע רציני בידיי, פעם ראשונה שנלחמתי במישהו שיכול להניף חרב כל כך הרבה יותר חזק ממני, בבירור לא אוכל להביס אותו בסיוף בלבד, הוא יתיש וישבור אותי, אם לא יתערב אחד מהחברים שלו. את האקדח טענתי בכדוריות קטנות נגד אנשים או שדים, בשביל פגיעה מרחבית טובה, אבל עם השריון שלו הכדוריות לא יפגעו על בטוח, וממילא הייתי צריך להשתמש בידי האחת בשביל להוציא את האקדח, מה שיהרוג אותי, אני חייב להשתמש בשתי ידיים כדי לחסום את המהלומות שלו.
בנוסף, החרב שלי כבר זהרה בצהוב חזק, אבל היא תצטרך להיות לבנה לגמרי כדי לחתוך דרך הלהב שלו, כעת החריצים הגיעו כמעט חצי דרך, אבל זה לא היה מספיק... או ש...
הרעיון זינק למוחי, נעמדתי בגבי לסלע גדול, הוא הכין מהלומה מרסקת עצמות ואני העמדתי פנים שאני בא להגן, אבל בשבריר שנייה, כשהוא שלח כבר את המהלומה, נעתי הצידה, והחרב שלו פגעה בעוצמה באבן והתנפצה בזכות החריצים שיצרתי, הוא נסוג לאחור ושלח את ידו לשלוף נשק משני, לא היה לי זמן להגיע אליו, אז שלפתי את האקדח.
בום.
הראש שלו התפוצץ לכל הכיוונים, הוא בכלל לא חבש קסדה, מה שנהדר בחיילים הקיסריים הללו זה שאני לא צריך לדאוג לכך שאין חברים שלי מאחוריהם כשאני יורה, כי הם כל כך גבוהים.
התהילה הייתה קצרה, יצור חתולי ענקי מאלה שמשמשים את הלוחמים הקיסריים האלה לרכיבה הסתער עליי, ניחשתי שהוא היה האחד ששייך לחייל שהרגתי מכוונת הרצח הטהורה שלו, אבל אני לא התכוונתי למות היום.
החרב הייתה מחוץ לטווח, להתחמק היה מחוץ לטווח, אז שלחתי אגרוף עוצמתי לפרצופו.
ההתנגשות הייתה עוצמתית, כמעט שברתי צלע, אבל הנחתי שהוא שבר כמה שיניים, התגלגלנו לאורך כמה מטרים עד שהוא פגע בעוצמה בעץ. הוא התאושש באפס זמן, כך גם אני, לא רציתי לבזבז עליו קליע, בדיוק התחלתי להרגיש שריטות שהוא השאיר על רגלי מעבר לאנדרנלין, זה לא הרגיש טוב.
הוא הסתער שוב, הפעם הייתי מוכן עם החרב, הוא קפץ עם טפרים שלופים עליי, בדיוק כמו שנמר תוקף את טרפו, אני התכופפתי ושלחתי את חרבי קדימה, מקווה שזה יעבוד.
פגיעה, התרסקות, כאב.

קול תסיסה עלה, החרב חורכת בשר. ראיתי רק חושך וכאב. לקח לי רגע להתעשת. דחפתי את הגופה מעליי בכאב, הייתי מכוסה כולי בדם והריח השרוף והמגעיל צרב את נחיריי. הרגתי אותו.
ראיתי את הקרב במרחק, היה שם אדון שדים גבוה וגדול אחד, רכוב על שונר לבן ומלכותי, לבוש בשריון נוצץ, זה בוודאי היה המפקד שלהם, והוא נראה קשוח. מישהו חייב להרוג אותו, ואני לא יכול לשכב פה על האדמה כל היום ולספור עננים. קמתי, המון חבלות ושריטות, אבל לא הרגשתי שום דבר שבור, נשאר לי קנה טעון אחד. זה הזמן לגמור עם זה.

(יחסי כוחות: 7 שדים, אדון שדים אחד, יש לו חנית, חרב קצרה ומגן והוא רכוב על אחד מהשונרים, אפס מאופס של קשתים, 4 שונרי ענק, ואחד מפקד (צריך לפחות חמש תגובות כדי להפיל אותו, הוא מיומן מאוד ומשוריין בכבדות, ומסתבר שכל השדים מגנים עליו במחיר חייהם והוא רוכב על אחד מהשונרים, השונר הזה גם משוריין, אבל פחות.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
המפפפ תמצי להח שם לאדוני הבלבהבה כי זה ממש מעצבן לקרוא להם בשם של יותר מ2 מילים כולל
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אז די עם אדוני השדים, זה נשמע גרוע, מהיום קוראים להם חיילים קיסריים, אבל אם מישהו ימצא לי שם טוב לגזע שלהם, שנשמע טוב ולא מחורטט מדי (בבקשה לא ענקים) אני אתן לו.... גזר קסום במשחק!)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
קראנו!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
האמם. אין לי ממש מה להגיד..
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
-טוב. המשכתי.-

לפני כמעט עשרים שניות שמענו זעקת כאב, זיהיתי את הקול של גארת בקלות. לוקי הופיע מתוך הערפל לצידי וגוסט של וויל. שקלתי כבר בפעם המאה להפוך לזאבה אבל לא ידעתי אם כדי לי לעשות את זה. ראיתי בדרך גזע עץ שהיה מבותר מלהב, למרבה הפלא נדמה שלא היו יותר מידי שיחים רמוסים. כלומר לא היו פה יותר מידי קרבות, רק אחד. וויל הגביר את הקצב לריצה מהירה ועכשיו חלפנו על פני השטח. התרחקנו, התרחקנו די הרבה. זה יכול היה לפעול גם הפוך, שכל אחד התרחק לכיוון אח. אוי.. איזה חבורה של סטומים. בלי אמצעי תקשורת. היינו צריכים להחליט קודם מה יקרה במקרה של התקפה, זה הרי הסיטואציה הכי הגיונית. אבל במקום זה כל אחד נלחם בכמה שיותר שדים, מתחברים לקבצות של שתיים שלוש ומתקיפים. אני בטוחה שעוד מישהו אחד לפחות חשב על לכתר את השדים אבל זה כנראה לא יספיק. בגלל זה גארת בסכנה, בגלל זה אני לא יודעת איפה כולם. בגלל זה אין לי שמץ של מושג מה קורה. אני צריכה לדבר עם גארת על זה. שמעתי איפה שהוא מימני קולות קרב שנמוגו אחרי כמה שניות. המשכנו, שמי ששם יסתדר לו. אחרי כמעט דקה גענו, עברו עשרים דקות מאז התחיל הקרב ואנחנו עדיין נלחמים. סביר להניח שזה כוח גדול. או שתפיסת הזמן שלי דפוקה.
פרצנו לקרחת יער נעימה, הייתה אבן בולטת וניצלתי את זה כדי לזנק, זינקתי לגובה של כמעט שני מטר. גארו היה שם בצורת האריה שלו ועזר לגארת. נחתתי וניגשתי עליו, ראיתי חתך אלכסוני בזרועו, מה קרה כאן?
טקעתי את החרבות שלי באדמה, אחזתי בראשו וריפאתי אותו. הוא ניסה לזוז אך לא נתתי לו. אחרי שריפאתי אותו הייתי מעט מסוחררת, שלושה נגד אחד. ראיתי הבזקה של מתכת איפה שהוא ביער, נדרכתי אך אחרי רגע-כשהראיה שלי התבהרה- ראיתי שזה קליע, ל.. הבטתי מעלה, זה.. אדון שדים? מאיפה הוא צץ לו? כנראה הירייה התפספסה וגארת חטף מכה. סרקתי את האדון שדים הזה ואז את הקליע. שמתי לב שהוא מלוכלך קצת. האפשרות הכי סבירה זה דם. אז הקליעה לא פספס לגימרה. היצור הזה בטח זז. שלפתי את החרבות מהקרקע ועמדתי.
"אני אחפה עליכם." אמרתי וחיוך קטן התגנב לפניי. זה יהיה מעניין.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(שני הקשתים כבר מתים, זה רק עוד לוחם, המפקד, והמון שדים ושונרים, בבקשה תגיבו, לא נשאר הרבה.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הרגתי עוד שלושה שדים בעזרת התרגיל הקטן עם איינו.הרגשתי כאילו אני ביריד מנסה לפגוע בברווזים ההם שזזו על המקל.בזבזתי קצת יותר מידי שוריקנים אבל לא היה לי אכפת,שוריקנים מהסוג הזה לא עולים הרבה ככ.אני מנסה לצלוף בשד הרביעי שאיינו הביא לטווח אך לפתע אני רואה ארבעה שונרי ענק סגרים על גארת,כמה מטרים משמאלי,אף ואף אחד עדיין לא הגיע לעזרה.לא היו ככ הרבה ברירות,לא רציתי לתת למנהיג האומלל שלנו למות עדיין.שרקתי לאיינו והצבעתי על השונרים,הוא הבין מה לעשות וצלל מטה צווח מתמרן ושורט את גבם של השונרים,זה נתן לגארת קצת זמן לסגת אחורה ולהתמקם במעלה גבעה קטנה,מיקום אסטרטגי יותר משהיה נמצא קודם.ירדתי בזהירות ובשקט מהעץ משתדל לא להתרסק על הרצפה,צעד צעד עד למטה.

הפכתי לאריה ואיגפתי במהירות את השונרים,שהמשיכו להתקדם אל גארת,מוכנים לזנק.לא היה הרבה זמן,רצתי זינקתי תוך כדי השתנות לאדם.זימנתי את החרב והייתי מוכן לתקוע אותה בגרונו של השונר,אבל התנופה שלי הייתה חזקה מידיוהשונר בדיוק התכופף,נפלתי מאחורי השונר.מתגלגל על הקרקע בכבדות יש אל בין הטפרים של השונר השני שמיד הרים את רגלו כמתוך אינסטינקט ושרט אותי בבטן,למזלי שריון העור הגן עלי ונוצר חתך פחות עמוק ממה שהיה עלול להיות.התעלמתי מהכאב השורף ותקעתי את החרב בבלבו של השונר בכל כוחי,רעד עבר בשונר והוא התחיל לפרקס ולהעיף את גפיו לכל עבר,התגלגתי במהירות מחוץ להישג טפריו בעוד הוא צונח על החרב שלי,מתעוות ומת.לא יכולתי לעשות דבר כדי להוציא את החרב מתחתיו.אז עזבתי,נועץ את המקום בראשי.אני אחזור.

חזרתי להיות אריה והלכתי בשפיפה לכיוון גארת שנלחם בכוח מול שני שונרים אחרים אחד עדיין ניסה לטפוס את איינו.על שריונו של גארת נראו שריטות אחדות ועל השונרים נותרו סימני כוויות מדממות,אבל השונרים אט אט התישו את כוחו.
נעמדתי לצידו במרחק בטוח מהחרב הלוהטת.

נשכחתי ושיספתי בטפריי כל שונר שהזדמן קרוב,וזימנתי כמה סופות קטנות שבילבלו קצת את השונרים ונתנו לנו עוד קצת הזדמנויות לתקוף.קצת אבל מספיק.גארת המשיך לקצב את השונרים.בסהכ הרגשתי דיי טוב,חיוני.לפתע מישהו נגע בי,עמדתי לבעוט אבל עצרתי,הרגשתי שזאת לילה. עצרתי.ניסיתי להשתחרר מאחיזתה לרגע,אבל היא לא נתנה לי,הרפיתי והיא מרפאת את החתך.וויל הגיע גם קפץ מלפני והתחיל להלחם בשונרים.לילה עזבה אותי,סיימה לרפא אותי כנראה."תודה" נהמתי והבטתי בה לשבריר שניה."בואי" קרצתי "נאגף את השונרים הטיפשים".

השונרים היו סוף סוף בנחיתות מספרית והחלו להרגיש מאוימים יותר.וויל גארת עבדו כמו צוות של ממש שיספו דקרו התחמקו כאילו עבדו יחד כל חייהם.לילה ואני חתכנו בריצה מהירה את היער והגחנו מצדידם של השונרים.זינקנו שנינו עליהם משתמשים בקסמי הטבע שלנו לעוור אותם זמנית.
(פשוט לא היה לי מושג מה עושים עם הקשת הזה ~~)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הנפתי את החרב בכוח דרך פרצופו של השונר האחרון, מהקודקוד עד אפו. יצורים מבעיתים, לא הייתה להם הגנה מחרבותינו ולכן הם פשוט הסתערו עם כל משקלם וטפריהם.
נותרו כמה בחיים, אבל בקושי, הם לא יכלו לזוז כמעט.
התחיל לרדת גשם קל, לעזאזל, מעולם לא אהבתי להילחם בבוץ, רטוב.
שמעתי צעדים, הסתובבתי בזמן בשביל לחסום מכת חרב אדירה. הקרב הקודם היה כלום ביחס לזה, המכה שלו העיפה גל של כאב במורד עצמות ידיי שכמעט נשברו מהעוצמה של המכה שלו, וכמעט נפלתי. זה היה המפקד שלהם, חרבו העצומה הבהיקה באור יקרות, איכשהו היא לא נפגעה כלל מהחום של החרב שלי שבהקה בצהוב בעוצמה, היא הייתה אמורה להיחתך ישר לשתיים ולעוף, כנראה שיש עליה קסם כלשהו, נקווה שהשריון שלו לא קסום, כי אולי אם אחדור את המגננה ואכה חזק אוכל לפצוע אותו.
שריקה, חץ פגע וניתז מהשריון שלו בכוח, לא משאיר דבר מלבד שריטה ואולי שקע קטן, יהיה קשה מאוד להרוג אותו, נראה כאילו הוא לא ויתר למרות שכל החיילים שלו מתו, הוא בוודאי מונע משנאה נוראית, זה יהפוך את זה ליותר קשה. אם רק אוכל להעסיק אותו עד שהשאר יגיעו.
מכה נוספת. הפעם זזתי לאחור וחזרתי קדימה במהירות עם דקירה, הוא רק הסיט אותה הצידה במומחיות והלם שוב.
(קדימה, כמה תגובות והוא מת, אם תסיימו לפני הערב בשישי, אולי תוכלו לראות את הפרק החדש מגיע בסופשבוע הזה ולא הבא.)
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
וויל -

הקרב נמשך במלוא עוזו, וקלטתי מיד את מוקד המהומה. לוחם אנושי, שרירי בגובה שני מטרים אוחז מגן וחנית, על ירכו חגורה חרב ועיניו רושפות תאוות רצח.
כן, אני הולך עליו, על החיים ועל המוות. שמעתי קול עדין מימיני, קול שכלב עושה כשהוא רוצה לבכות או מתחנן לתשומת לב. גוסט. הוא הביט בי בעיני זאב זהובות מתחננות שאחכה לשאר. הוא ידע מה אני רוצה לעשות והוא ידע שזה מסוכן.
"אין לי ברירה גוסט, השאר עסוקים מידי, אני אצטרך לעשות לו כמה נזק שאוכל, השאר יסיימו כבר את המלאכה."
הוא ליקק את ידי.
"קדימה חבר, בוא נראה לו ממה אנחנו עשויים."
הפניתי את מבטי אל הענק, והייתי נחוש לפצוע אותו קשות. סובבתי בידי את המקל כמה פעמים, ואז רצתי קדימה שואג כמו חיה זועמת. גוסט הצטרף לריצת האמוק שלי ונהם.
הלוחם הפנה את מבטו ודקר לכיווני עם החנית בעוצמה. זינקתי בקלילות הצידה, עקפתי אותו וחבטתי עם ראש המקל הכבד בשריון הצלעות שלו.
הלוחם נהם והסתובב לעברי מניף את חניתו בשנית.
סובבתי את המקל בידי, מחכה למתקפה הבאה שלו.
"קדימה, קדימה... רק תנסה אותי..."
הלוחם שאג והסתער עם החנית היישר לעברי בדקירה. התגלגלתי הצידה, מתחמק ברגע האחרון, וחבטתי עם המקל בכל הכוח בפניו של הלוחם.
עכשיו הוא היה עצבני, וחתך עמוק מראש החנית בקצה המקל שלי, עיטר את לחיו.
"אתה תשלם על זה." הוא אמר בזעם, והניף את החנית כמו שמניפים מקל, מתכוון לחבוט בי. עצרתי את המכה עם המקל שלי, משחק עם עוצמת המכה בצורה כזאת שתמשיך הלאה ולא תשתק לי את היד עם העצירה. זאת מיומנות. הנפתי במהירות את המקל ודקרתי לתוך ביטנו של הלוחם.
הוא נסוג אחורה, ובדיוק אז גוסט הסתער עליו בנהמה, נועץ את שיניו החדות בעורפו של הלוחם.
החנית נפלה על האדמה, והלוחם העיף מעליו את הזאב הנאמן שלי. צווארו היה שותת דם. גוסט עף על עץ, נחת על האדמה מכוסת העלים, ולא קם.
"גוסט!!!" צעקתי. בו ברגע הרגשתי מהלומה שמרימה אותי מהרגליים ושולחת אותי לכיוון השני. הלוחם חבט בי עם אגרופו כנראה.
הנחיתה שלי הייתה כואבת, וכשקמתי כבר ראיתי את הלוחם השרירי מתקדם אליי ובידו חרב שלופה, המגן לא היה בידו, הוא זרק אותו.
"חתיכת ממזר!!!" צעקתי לעברו.
הוא גיחך ושיסף עם החרב. התחמקתי מהלהב וחבטתי בראשו שוב ושוב ושוב, עד שהחרב חזרה לכיווני.
התכופפתי, והנפתי את המקל שוב אל פניו. "תמות!"
הלוחם תפס את המקל ביד מכוסה בכפפה, תלש אותו מאחיזתי, והטיל אותו מאחורי כתיפו.
נסוגתי במהירות ושלפתי את הסכינים שלי.
הלוחם התקדם ואז הניף את החרב באבחה מהירה. זינקתי אחורה לחמוק מהלהב, והתגלגלתי מאחוריו.
נעמדתי במטרה להסתובב ולהתקיף אותו, כשחרב ננעצה בבטני.
דם נפלט משפתיי, ותחושה מייסרת של כאב התפשטה מקרביי אל כל חלקי גופי.
חיוך הניצחון של הלוחם נמחק מפניו כשסכיני ננעצה בגרונו. המרחק הקטנטן ממנו נתן לי את היתרון לעשות זאת. הר האדם שהרג אותי, החליק אחורה ונפל בחבטה רועשת על האדמה, מת, גרונו משוסף.
"גוסט" מלמלתי. בשלב הזה ראיתי מטושטש, נפלתי על הברכיים ואפילו לא שמתי לב. הסכין החליקה מאחיזתי, מגואלת בדם.
הרגשתי נשימה חמה ואף רטוב נדחף אל צווארי. נפלתי על האדמה, כל חושיי מוקהים, ההרגשה המייסרת כבר עברה ובמקומה התפשטה תחושה נעימה של שינה...
"גוסט..." מלמלתי שוב. דם כיסה את סנטרי, דמי שלי.
גוסט התכרבל סביבי, מייבב. 'אל תמות'. הייתי בטוח ששמעתי אותו במחשבותיי. 'אל תמות מאסטר'.
"או---הב... אות-ך... ח--בר..." לחשתי בנשימתי האחרונה והכל החשיך. אור לבן ובוהק ממרחק בא לקחת אותי, ולא הרגשתי עוד כלום.
הנה תמה לה ההרפתקה. אני הולך למצוא שלווה.

(מצטער חברים, בגרויות וכאלו, לא יכול להגיב. הרגתי את הדמות במחווה הירואית, תוך כדי הריגה של לוחם אחר. מקווה שהוא ייזכר בגבורתו לעד :)
המשך משחק מהנה!
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(טוב, עכשיו נשאר רק המפקד, תהרגו אותו וזהו. ריפ, אחלה תגובה, חבל שאתה צריך ללכת.)
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
[תודה :)
אני אמשיך לעקוב, זה מעניין]
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(הוא לא הרג את המפקד
כןזה היה מגניב ריפר :P )
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
-אוף.. חבר שאהוא צריך למות.-

עמדנו מול המפקד, אני גארת וגארו. שמתי לב שרעשי הקרב כמעט שחכו. גופה של רוכב על שונר היה מוטל מימני, אוחז בחרב ענקית. המפקד הביט בנו, המבט שלו העביר צמרמורת בעצמותיי.
נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי. נשימה ונשיפה. הרגשעתי את השרירים הרצו לנוח, הרגעתי את המחשבות שביקשו ממני לברוח, שביקשו להילחם. השקטתי הכל. שמעתי יללת כאב איפה שהוא. מישהו מת. הרחקתי את זה מהראש שלי. לוק נדרך, עיניו ננעצו במפקד. כמו שלי. גארו נע לאט שמולאה, אני ימינה. נעמדנו לצידיו של גארת. לוקי היה לצידי, בצד הימני, הרחוק. הציפור של גארו קראה למעלה וצללה. גארת החל לרוץ לכיוונו שלהמפקד, אחרי שבריר שנייה הצטרפתי עליו והתחלתי להתרחק מעט והגברתי את הקצב כשגארו מקביל עליי. שלפתי את חרבותיי, להביהם מופנים אחורה, מוכנים לנעיצה. שופת חול הופיעה סביב המנהיג, הוספתי מעט מכוחי. עלים זינקו מהאדמה והשתגרו לעבר עיניו של האדון. עכשיו.
זינקתי ולהביי ננעצו בלוח שריון עבה, הסטתי אותם הצידה כדי שהחוד לא יקבל את כל העוצמה של המכה. זינקתי אחורה ומעדתי, כמעט נפלתי אך במזל ראשי התחמק מלהב שהיה מפריד אותו מהצוואר. מעדתי כמה צעדים אחורה. ראיתי את גארו מולי, עיניו בחנו את האדון הזה בזהירות. לגארת היה חתך חדש בזרוע. הרגשתי נוזל חם שיורד על פרצופי. ניגבתי בהיסח דעת את עיני וראיתי נוזל אדום. זה דם. ספת החול שכחה, העלים היו רמוסים. ראיתי את הנשק שלו, חרב ענקית. סקוטית אולי. החיסרון של החרב הזו היה אמור שקשה להשתמש בה והיא יחסית איטית אבל החרב נראה מצומקת מול האדון הזה. שיריונו היה נוצץ, גאוותן? לא היו קישוטים. נדתי בראשי. הבטתי לעבר גארת, הוא חיפש נקודות חולשה שיוכל לתקוף. הצוואר, הקסדה הזו נראית כאילו היא מכסה את הצוואר אבל היא לא ממש עוזרת עם יודעים איפה לתקוף. בבית השכי, בפנים, מאחורי הברך ובטוסיק. העורף זה הסיכוי הכי טוב אבל הוא יהדוף אותי בקלות ויחצה את לוקי לשניים. היא מהיר. פאק! נראה שגארת החליט על משהו והחל לרוץ לעברו. מה אתה עושה? זינקתי הצידה והתחלתי לרוץ במהירות שהולכת לגוברת. לוקי רץ לצידי, ראיתי שהוא קלט אותי. באותו הרגע, כשהאדון החל להניף את חרבו גארת זינק הצידה ורץ במהירות לעבר צידו של האדון. גארו הופיע מאחורי האדון.

-תמשיכו-
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
השונרים ורוכביהם קמלו.
הלמות הקרב שכחו.

אני מאחורי המפקד.אריה.דורך את שרירי לזינוק.מקווה לפגוע בו בשכמות,להגיע כמעט עד לראש,איפה שיש הכי הרבה שליטה על הגוף שלו.
קפצתי.

הקפיצה הרגישה כמו ארוכה משהייתה.הייתי שקט,ממוקד.לילה וגארת העסיקו את המפקד,והסופות שלנו עזרו לא מעט.נחתתי על גבו של המפקד בקול קרקוש רועם.קצת נמוך מאיפה שרציתי.אבל זה הספיק. רעד חלף במפקד הוא קרס על ברכיו,מנסה להתנער ממני מטלטל את תערו בצורה מסוכנת ונוטה קדימה כדי להחליק אותי מעליו.הפותעתי לגמרי,הכוח של אדון השדים הזה היה עצום אני לא ראיתי מעולם אף חיה או אדם שהצליחו להחזיק מעמד בצורה כזאת.לילה גארת והזאב כמתוך החלטה קפצו כאיש אחד אל המפקד בצעקות.גארת מנסה להעסיק את חרבו של המפקד לילה והזאב דוקרים ונושכים את שריונו,כל פעם קצת והמפקד ניסה לחסום ת מכותיהם בתנועות רחבות בחרבו וידיו.אני הופך חזרה לאדם ומזמן את החרב שמופיעה מיד.עם יד אחת אני נתלה בזיז שעל שריונו של המפקד וביד השניה אני משסף את האוויר בצורה עיוורת,מנסה להגיע לרווח בין שריון לקסדה.המפקד מתרומם תוך תנועה עזה הצידה שכמעט מנתקת את אחיזתי בו.הוא עסוק מידי בלילה גארת והזאב שתוקפים אותו בכל הכיוונים כך שהוא לא יכול להרשות לעצמו יד פנויה לתפוס בי.המפקד נעמד במלוא אורכו,מה שגרם לו לכופף מעט את ראשו.בדיוק מה שהייתי צריך.ניתרתי בכל כוחי וניסיתי לנעוץ את החרב ברווח שנוצר,מקווה שהיא תפגע במטרה.
אקו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
המפקד נלחם כמו חיה, הוא היה בשליטה מלאה על עצמו למרות שהיה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייפול, והוא רצה לקחת כמה שיותר מאיתנו איתו לפני הסוף.
הידיים שלי כמעט איבדו תחושה לגמרי, והתחילו לגרד כאילו הן היו קפואות לגמרי, וכל עצם כאבה כאילו היא רוסקה באלף נקודות, הייתי קרוב לנקודת השבירה, למרות כל הכושר שלי, איבדתי כוח במהירות.
לילה נלחמה לצידי וניכר שגם היא התעייפה, היא עסקה בלהטריד אותו ואני בלחסום את המכות, אדון השדים הזה היה מכונה.
החרב כבר זהרה בלבן בוהק, כמעט מסנוור, והיה ניתן רק לחוש בהילה צהובה סביבה, אם היא לא הייתה קסומה היא הייתה נוזל, אבל נראה כאילו החום בכלל לא השפיע על תפקודיה כחרב. בכמה שנים שבהן החזקתי בה היא הדהימה אותי שוב ושוב. הייתי רק צריך רגע אחד, פרצה אחת כדי לחדור את השריון שלו, הלהב היה כל כך חם עד שהוא היה חוצה אותו לשתיים במכה טובה, ואפילו ממס אבן, אבל הוא נלחם כמו שד, מגיב במהירות ויעילות, והחרב שלו נשארה שלמה. הוא היה מודע לסכנה שבחרב שלי, ולכן אפילו הניח ללילה להכות בו לפעמים כי הוא ידע שזה לא יפגע בו. אבל אולי זו גם נקודת תורפה.
אריה גדול הסתער על גבו של המפקד, גראומן. זו ההזדמנות, בחוסר שיווי משקל הוא ניסה לנער את גראומן מגבו ולהסתייף איתי בו זמנית, זה היה הזמן. גראומן טיפס למעלה, אל העורף (יצור אנושי ענקי ולא פגיע בגוף עם נקודת תורפה בעורף... מצלצל מוכר... חובבי האנימה יבינו), המפקד קלט את זה, לקח צעד לאחור והניף את ידו כדי להפיל את גראומן, אסור לי לתת לו לעשות את זה.
הסתערתי קדימה ונעצתי את חרבי בבטנו בכוח, היא נכנסה כל הדרך דרך השריון עד לסוף הלהב, משחררת קיטור, עשן וריח דם שרוף בעוצמה מבטנו, ידו נעצרה במחצית הדרך אל גראומן, יכולתי לדמיין את הבעת הפנים שלו מתחת למסכה, בדיוק באותו הרגע להבו של גראומן בצבץ דרך גרונו, והוא מת סופית, גופת הענק נפלה בכבדות. כעת כל הרעש נגמר ונותרה דממה, דממה של מוות. הערפל נדע בגופות הזרועות על הרצפה, לילה פנתה לטפל בפצועים, לא היה לי זמן לבדוק מה המצב, אבל כנראה שגם אנחנו ספגנו אבידות ופציעות.
שמעתי רחש, והוריתי לגראומן לעקוב אחריי, שאריות הדם החרוך האחרונות נעלמו בעשן מהחרב והוא נותרה נקייה וטהורה, להב בוהק ולבן לחלוטין, הרגשתי את החום העז שקרן ממנו, כמו לעמוד ליד כבשן.
זה היה אדון שדים, ג'קפוט. הוא היה פצוע בגפיו ובבטנו ושעון על עץ, לא יכול לזוז, אולי הוא אפילו שבר את עמוד שדרתו, אבל הוא לא היה גוסס יותר מדי, לא מספיק גוסס כדי להסתמך על כך שימות לפני שנוכל לחלוץ ממנו את מה שאנחנו צריכים.
התיישבתי מולו בנינוחות, כעת כל העניין הוא הצגה. היו כבר פעמים שבהן הייתי צריך לחלץ מידע משבויי מלחמה, הוא נראה כמו אגוז קשוח אבל גם אותו אפשר לפצח.
הפרצוף מכוסה הדם שלו הראה את הכול, בוז עמוק ושנאה יוקדת, אבל גם טיפה פחד מוסתר, אולי זה לא יהיה קשה. ראיתי שהוא הסתכל על חרבי באימה לשבריר שניה.
"שלום, חבר," התחלתי בקלילות, "נראה כאילו נכנסת למצב מביך, הלא כן? בוא נהיה רציניים, כרגע אני והחברים שלי, כולל גראומן שפה, חיסלנו את כל היחידה שלך עד האחרון, ובהנחה שאתם יחידת גששים, אני מניח שלא תגיע אליכם שום עזרה בקרוב, זה משאיר אותך איתי ועם גראומן לכמה שעות מהנות. יש לך ברירה, אתה יכול כרגע לספר לנו את מה שאנחנו רוצים או לסבול מאוד בזמן הקרוב, החלטה שלך." ידעתי כבר מה תהיה התשובה.
הוא קילל בשפה זרה וניסה לירוק, אבל פיו היה יבש מלבד מעט דל. "לעולם לא! לא אבגוד בקיסר כל עוד נשמה באפי! תעשו בי כרצונכם, חרקים עלובים, אבל לא תחלצו ממני מילה!" הוא צעק במבטא זר. מישהו לימד אותו את שפתנו, או שהם חיים איתה?
"טוב, אז ניגש לעסקים." אמרתי. החרב המשיכה לזהור.
שלוש השעות שלקחו בשביל לשבור אותו היו מייגעות, וכללו מתכת מלובנת, רעלים, הזיות תערים ועוד כלים לא מעודנים והוא סבל הרבה מאוד, ולבסוף הצליחו לגרום לו לומר את הדברים הבאים לפני שהוא מת מפציעותיו:
הם היו כוח סיור שנועד לסרוק את הארץ, יש להם מחנה מרכזי שמופיע על גדת אגם לוגן במפה שלהם, ועוד כמה מחנות אחרים, הוא סיפר שיש אלף חיילים כמוהו ולמרותם המוני שדים, הוא גם חשף את מיקומו של השער במחנה ואימת את החשדות לגבי קיומו של מכשיר לשליטה בשדים, היה ברור שהוא השמיט המון פרטים חשובים והמשיך לברבר על הלא חשובים למען האינטרסים שלו, אבל לא היה מה לעשות נגד זה. הוא סיפר על טכנולוגיית השערים שלהם ועל גודל האימפריה הקיסרית, ששלטה על כמה עולמות ועל עוד כמה פרטים כמו קיומן של חיות מעופפות עליהן הם רוכבים ועל השטח שהם כבר כבשו, ואז הוא מת, לוקח איתו את שאר המידע לקבר.
(וואו, נראה כאילו רק אני, זאבה ויוריסיאן נשארנו... לא נורא, אני אחזיר את השאר, ידעתי שנגיע למצב כזה. טוב, אז הפרק הבא הוא פרק עצום בגודלו, הוא כולל מפה ומיליארד משימות ולא לגמרי גמרתי אותו. ייקח לי אולי חודש להכין אותו ולטרטר לכל השחקנים. כל מי שעזב את המשחק לגמרי הדמות שלו תיחשב כאילו היא מתה בקרב, לא כיף אבל אני צריך מקום בתיאור ואמצעי דרבון. אז בפרק תהיו בכפר עם משימות, הכנתי בערך עשר משימות שונות ומאגנובות, ויש המון מה לקנות, אם אתם רוצים, תוכלו לחשוב יחד איתי על משימה אישית שקשורה לדמות שלכם, כמו להרוג אויב ותיק שבאזור או למצוא חפץ שקשור לדמות, אבל רק משהו מגנובי שמתאים לדמות שלכם.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
חח. לא חשבתי שאשמע אותך אומר מאגנובי^^
אולמו לפני 10 שנים ו-8 חודשים
כנל
Angelica לפני 10 שנים ו-8 חודשים
לא ממש השקעתי בתגובה הזאת כי אני חסרת זמן.
לפחות הצלחתי להגיב סוף-סוף ^^

לוסי-
"וויל.." אני לוחשת ברעד כשאני מביטה בגופתו המוטלת על הקרקע. בטנו המדממת משוספת לחלוטין ופיו מלוכלך מדם קרוש, לצידו מונחת סכין מגואלת בדם. אני כורעת ברך לצידו ומביטה בפניו החיוורות כאשר דמעה קטנה זולגת מעיניי. אני מלטפת ברכות את ראשו השעיר של גוסט ששוכב מכורבל סביב וויל בזמן שהוא משמיע יללות חלושות. לרגע אני מרגישה שמשהו בלב שלי נשבר, זאת הייתה אותה הרגשה שקיבלתי כאשר בישרו על מות אמי ואבי. ידעתי שלמרות שגוסט הוא רק זאב- וויל היה החבר הטוב שלו, אולי אפילו החבר היחיד שנותר לו. אני יכולתי להרגיש את מה שהוא מרגיש.
אני משמיעה נשיפה לא יציבה ומרימה ברעד את הסכין המגואלת בדם, מאחורי שוכב חסר חיים הלוחם שוויל נאבק איתו על למותו, גרונו משוסף ונוטף דם סמיך. אני מסתובבת אליו כשהכעס גואש בתוכי, אני חושקת שיניים ותוקעת את הסכין עמוק לתוך בטנו של הלוחם המת בזמן שאני משמיעה זעקת כעס.
הזרוע הימנית שלי ממשיכה לדמם מן החתך העמוק, אני מתרוממת באיטיות כשאני מסירה מעלי את מעיל העור ועוצרת בו את הדם שממשיך לזרום.
בינתיים האוויר נעשה קר, הערפל המשיך להתפשט בכל השטח והיה ניתן להבחין בצללים שחורים שנלחמים מתוכם. בכל הזירה היו מוטלים גופות של שדים שונים ובניהם גם שונרי ענק שמצאו את מותם.
מסבבי כולם ממשיכים להילחם. גארת, גאורמן ולילה הצליחו להרוג כמה מהאויבים דרך שיתוף פעולה ואסטרטגיה בזמן שהשאר לוקחים פיקוד על השדים האחרים.
אני מרימה את מבטי אל שאר הלוחמים. כולם מזיעים ועל פניהם מבט נחוש לניצחון. יש לנו עוד דרך ארוכה, לא משנה עד כמה לוחמים מיומנים וטובים אנחנו- המוות ירדוף אותנו כל הזמן הזה. אף אחד לא יכול להיות בטוח שהוא יצא מזה בשלום.
אני מתנשפת ברעד כשמבטי נודד לעבר גופתו של וויל "תנוח על משכבך בשלום." אני לוחשת אליו. במשפט הזה אני מרימה את החרב- מוכנה להמשיך בקרב.


Reaper לפני 10 שנים ו-8 חודשים
תודה אנג'ליקה, זה ממש מקסים מצידך *מוחה דמעה* :')
אקו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
פרק ראשון- הפונדק.

*חצוצרות וירטואליות!!!1*

הפונדק ניצב לו בודד, על יד הדרך הגשומה.
כבר כמה ימים שסופת הגשם נמשכה באזור, העצים נטפו ברעש והדרך נהייתה בוצית. היה בלתי אפשרי לדעת אם הלילה כבר הגיע והחשכה ירדה.
בניגוד ברור לחוץ הגשום, הרועש, הרטוב והקר, הפונדק ניצב במרכז, מטיל את אורו החמים והכתמתם על הסביבה, מנחם בעצם הימצאותו. העץ הכהה והעבה, רב השנים, שממנו היה בנוי הפונדק עמד מוצק בניגוד לגשם הסוער.
על השלט שמעל הדלת הכבדה היה כתוב "פונדק אבן דרך"
חדר ההסבה הגדול היה כמעט מלא בחציו, הרבה מעבר לכמות האנשים הצפויה לתקופה, אך גם זה הרבה פחות מכמות האנשים הצפויה להיות בו בזמן הקרוב.
אח האבן הגדולה והמבוערת הפיצה אור חם, יחד עם מספר הנרות שהיו פזורים בחדר, אשר ביחד יצרו אור כתמתם, שהאיר את החדר באפלוליות רגועה ומרצדת בעצלתיים.
רעש הגשם המעומעם, החלש והמרוחק השתלב עם רעשן הנמוך של השיחות המעטות, וניתן היה לשמוע את הסוסים צונפים באורוות לאחר כל רעם.
ריח האוכל התפשט ברחבי החדר, מעין ארומה חלשה חמימה ומרגיעה של נזידים עשירים, לחם ובירה.

כולכם הוזמנתם לפני כמה שבועות אל הפונדק, ליום זה ממש.
עליכם לספר איך הגעתם לפונדק, אולי את מי פגשתם בדרך או את חוויותיכם בתוך הפונדק.
ניתן להזמין אוכל ומשקאות (שתואמים לאווירה, כל מה שחסר לי עכשיו זה מישהו שיזמין קוקטייל ונאצ'וס, הם מציעים בעיקר לחמים, גבינות, נזידים, מרקים, בשר או דג מעושן, ירקות אפונים למיניהם ואורז), לשכור חדר מהקומה העליונה או לדאוג לטיפול סוסיכם באורווה אלא אם כן הגעתם ברגל, ואם אתם חסרי סוס, עליכם לקנות אחד מהאורווה (יש להם כמה סוסים נורמאליים למכירה) אלא אם כן, כמובן, אתם קנטאורים או רוחות טבע בעלות צורה טובה למרחקים ארוכים.
אתם יכולים לפתוח בשיחות, בלי שום תגרות רציניות או דברים לא צפויים (כולל לפתוח בקרב ספונטני עם חמישים שודדים).
בנוסף, בפונדק מתארח סוחר נודד בעל עגלה שנמצאת באורווה, הוא ישמח למכור לכם את סחורתו, בין הדברים השימושיים בשבילכם יש לו זיקוקים, סכינים למיניהם, אבקת שריפה, שלושה אקדחים, חבל, שיקוי ריפוי בבקבוקון קטן וכמות עצומה של תבלינים, קטניות, בשר מיובש ודברים אכילים אחרים. לגבי כל דבר שונה מאלה או לא הגיוני ביותר, תתייעצו איתי. אגב, במשחק אין שיטת כסף, אני סומך עליכם שלא תשתגעו.
לאחר שארגיש שמיצינו, אתן הנחיות נוספות. עד אז שמרו על האווירה הרגועה.
אקו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
ישבתי על שולחן בפינת הפונדק. הארוחה הגדולה שלי, שהונחה לא ממזמן, נחה על העץ של השולחן הכבד חמה, כמו ספל הבירה, הבודד. חשוב שאהיה חד היום.
ישבתי ניחוח לגמרי, מדי פעם אוכל טיפה מהלחם והבשר העשיר, ומסתכל על תוכן הפונדק.
לופיס ולולו- לילי (בחיי שזה נשמע מוזר) היו באזור, ועל השולחנות ישבו מספר אנשים רב, חלקם לבטח הם מבין אלו שהוזמנו. היו המון נשקים בין האנשים האלה, אבל הפונדק עשה את שלו. הוא השרה תחושה חמימה ורגועה, שיושבי הפונדק לא יכלו שלא לאמץ לעצמם.
כל הזמן חזרתי בראשי על הדברים שעמדתי לומר, על משפטים טובים, על הדרך שלי לזכות באהדתם. התחושה החמימה של הפונדק רק הדחיקה את הסכנות, אבל הן תמיד היו בשדה המחשבה. השדים.
פעם אחת מוניתי כמפקד של יחידה, לא הרבה אחר כך כמעט כולם מתו ממנה, באשמת השדים, ועכשיו הם חזרו שוב, ואני שוב ממונה על חבורת לוחמים. הפעם אנחנו הולכים למלא את המשימה שלנו.
משהו אחד המשיך לטרוד את מנוחתי בזמן שאכלתי. עם כל המחקר שעשיתי נהייה יותר ברור לי על היצורים האלה... אדוני השדים האלה, וכל מה ששמעתי היה סיפורי זוועות, וגם אם הם רק רבע ממה ששמעתי שהם, אנדור עדיין בצרות נוראיות, וזה אימת את חששותיי, שער השדים היה רק ההתחלה של משהו, משהו גדול בהרבה, וירחמו האלים על אנדור, כי השנים הבטוחות כבר אינן עוד.
הסתכלתי על האנשים הפזורים בחדר, חלקם יהיו בקבוצה, והם ייקחו סיכון נוראי למען הארץ. חלקם אולי ימותו, אולי כולנו נמות, אז עדיף ליהנות מהיום הזה כמה שאפשר לפני שיוצאים.
שתיתי לגימה ארוכה מהבירה המקומית, אולי להיות פיקח לגמרי לא כל כך עדיף.
שקלתי לעלות לחדרי שבקומה השנייה, אבל החלטתי שיותר חשוב לי לראות את מהלך העניינים בפונדק, ואת כל שאר הלוחמים שעומדים להיכנס, אני צריך לדעת עם מי אני מתעסק.
ג'ן לפני 10 שנים ו-10 חודשים
הוזמנתי הנה.
אני חוזרת שוב ושוב על המילים בראשי בעודי סוקרת את הנוכחים בפונדק. אצבעותי משחקות בעצלתיים בכפית הקטנה הממוקמת בספל שמולי. המשקה לא טעים במיוחד, אבל לא ביקשתי שיהיה כזה.
ביקשתי משהו מעורר.
הגעתי הנה אתמול. הסוס החום שלקחתי עימי למסע מהגילדה תפס מקום בארוות, ואני שכרתי חדר. לילה אחד, לא יותר. אני מקווה. המסע עבר יחסית בקלות. נאלצתי להשתמש בקסם מחשבה פעם אחת, על מנת להסיח את דעתו של אדם בעל מבנה גוף מגודל אשר מבטו עורר בי ספקות. למזלי, הדבר לא היה מסובך במיוחד. כנראה לא העסקתי אותו כפי שהיה נראה לי.
המטה שלי נעוץ כמו חרב בחגורתי, בולט באלכסון כשאני יושבת. אין לדעת מי יתברר כאן כחבר ומי יתגלה כאויב.
העולם החיצון שונה לחלוטין מהגילדה.
שני אנשים עומדים לצד אחד הקירות ומשוחחים. אחד מהם צוחק בקולניות וטופח על שכם האחר. אדם בודד יושב ליד שולחן, אוכל מנת בשר ולחם. ספל גדול ניצב ליד צלחתו. גדול כשלי, אך מכיל בוודאי משקה חריף כולשהו. בירה? נערה נשענת על הקיר ובוהה בנקודה לא ברורה. תרמיל גדול ניצב לצידה.
חברים לקרב? אולי.
רבים כאן אינם בני אדם כלל. אני מזהה כמה קנטאורים, אנשי חתול ואנשים בעלי מבנה גוף המרמז על יכולת לשינוי צורה. או שאולי לא?
הם לא נראים כמו קוסמים, אבל איך אפשר בעצם לדעת?
אפרת לפני 10 שנים ו-10 חודשים
או שכה אחיה, דה ז'ה וו יש לי מהמשחק של צללים!!! זה התחיל אותו דבר כמעט *~*
Nightwish לפני 10 שנים ו-10 חודשים
הבטתי סביבי, תוהה על טיבם של יושבי הפונדק. תמיד העדפתי לעמוד בצד, בפינה, כך אפשר לראות את כולם אבל הרוב לא ישימו לב אליך, ככה הכי טוב. זימנו אותי לכאן, והדרך לפה הייתה ארוכה גם אם בכל מקרה הייתי בדרכים. לא ידעתי למה בדיוק אני כאן, אבל כנראה שזה היה קשור בלחימה, על כל פנים, הייתה לי תחושה שהזימון הזה יגלה לי משהו על ההורים שלי ועל העבר שלי.
ההורים שלי. בהתחלה הייתי נחושה בדעתי למצוא אותם ואני עדיין רוצה, אבל מחשבה מטרידה כל הזמן הציקה לי, מה אם הם לא רוצים שאני אמצא אותם? אולי הייתה להם סיבה שבגללה הם השאירו אותי שם, על הגבעה הזאת, ואולי..... אולי הם מתים.
ניערתי את ראשי, לא לחשוב על זה, גם אם הם לא ירצו להיפגש איתי וגם אם הם כבר לא חיים, אני אקבל את התשובות שלי, לא חיכיתי עשור שלם כדי לחזור בידיים ריקות.
כבר הספקתי לשכור חדר, לאחסן בו את החפצים שלי, וכמובן לאכול קצת, אבל זהו. היה ברור לי שלא נישאר פה לזמן רב, אז כדאי לא להרגיש יותר מדי בבית. צריך לעמוד על המשמר, להסתכל סביב תמיד, ולפעול על פי האינסטינקטים, ככה זה עובד.
העברתי שוב את מבטי על יושבי הפונדק, וניסיתי לאתר מי מהם הוא זה שזימן אותי, ואני מניחה שגם אחרים. עדיף לדעת במי מדובר, ולראות את ההתנהגות הטבעית שלו, כשהוא לא שם לב שמביטים בו. כמו זה למשל.
איש בברדס אפור-חום צד את עיני. לרגע חשבתי שמדובר באדם המנסה להתגנב להשד-יודע-איפה אבל אז הבחנתי בציוד שעליו. רוכל.
אני צריכה להפסיק להיות כזאת פרנואידית.
Reaper לפני 10 שנים ו-10 חודשים
וויל-

"אנחנו קרובים גוסט." מלמלתי לזאב הענק שהלך לצידי בגשם השוטף.
אחרי כמעט שבוע שהייתי בדרכים, המחשבה על ארוחה חמה גירתה את בלוטות הרוק שלי. הייתי בהחלט רעב.
גוסט גם הוא היה רעב, הייתי בטוח בזה אבל הוא רק גרגר והלך בנינוחות, כבר רטוב לגמרי ומשלים עם מצבו.
מששתי בהחבא את המקל המכאניסטי המתקפל שלי, שהיה תלוי על גבי התחתון, קרוב למותן.
יש לי נשק בהישג יד, למקרה שאני אסתבך בצרות, מה שקורה לעיתים קרובות מידי.
אמנם הפעם הבטחתי לעצמי שאשמור על פרופיל נמוך, אבל אין לדעת מה יוליד העתיד. אצלי הוא היה מאוד
לא צפוי.

תמיד כשאני מסתבך בצרות, גוסט תמיד נגרר איתי לתוכן. הזאב הציל אותי הרבה פעמים בעבר, אהבתי אותו
בכל נימי גופי. הוא החבר הטוב היחיד שלי בחיים. אני לא רוכש חברים בקלות.

אדם יצא מסמטה משמאלי נתקל בכתפי וידו עברה בליטוף מהיר על רגלי.
חתיכת--!

דחפתי את האיש הלאה ממני. "שמור את הידיים שלך לעצמך." סיננתי.
"אני מתנצל." האיש, עוטה ברדס פשוט שהחביא את פניו המשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, ונעלם בהמון.

כל הרכוש שלי נשאר עליי, אבל הנוכל ניסה לגנוב ממני. מזל שהייתי עירני, ושאני מכיר את השיטות האלו.
כמעט גיחכתי. אני עצמי משתמש בהן.

"הפונדק קרוב." אמרתי לחבר ההולך על ארבע שלי. "נצטרך לקנות סוס אני חושב כשנגיע לשם."
גוסט נהם.
"אתה יודע שאני לא יכול לרכב עליך, ושאני לא יכול ללכת למרחקים ארוכים כמוך."
הוא העיף בי מבט נבון אבל מעט זועף.
"נו באמת, אני צריך סוס."
הוא גרגר.
"אני בן אדם, גוסט. בני אדם רוכבים על סוסים. אתה עדיין החבר הכי טוב שלי, אל תדאג."
הוא לא הגיב, רק המשיך ללכת וניער מעט את פרוותו מהגשם.
ליטפתי את אוזניו הרטובות בהיסח הדעת תוך כדי הליכה, ועושה רושם שהמתיחות שלו נרגעה במקצת.

הפונדק ניצב לו בודד, על יד הדרך הגשומה שבה הלכנו גוסט ואני.
העצים נטפו ברעש והדרך הייתה בוצית. היה בלתי אפשרי לדעת אם הלילה כבר הגיע והחשכה ירדה.
בניגוד ברור לחוץ הגשום, הרועש, הרטוב והקר, הפונדק ניצב במרכז, מטיל את אורו החמים והכתמתם על הסביבה,
מנחם בעצם הימצאותו. העץ הכהה והעבה, רב השנים, שממנו היה בנוי הפונדק עמד מוצק בניגוד לגשם הסוער.
על השלט שמעל הדלת הכבדה היה כתוב "פונדק אבן דרך".

"נחמד." מלמלתי. "טוב גוסט, אתה נכנס איתי, אבל בזהירות ובלי לעורר מהומות."
אמרתי את זה יותר בשבילי מאשר בשבילו. נקווה שאנשים יתעלמו שזאב נכנס לפונדק.

חדר ההסבה הגדול היה כמעט מלא בחציו, הרבה מעבר לכמות האנשים שאמורה להיות בתקופה כזאת,
אך גם זה הרבה פחות מכמות האנשים הצפויה להיות בו בזמן הקרוב.
אח האבן הגדולה והמבוערת הפיצה אור חם, יחד עם מספר הנרות שהיו פזורים בחדר, אשר ביחד יצרו אור כתמתם,
שהאיר את החדר באפלוליות רגועה ומרצדת בעצלתיים.
רעש הגשם המעומעם, החלש והמרוחק השתלב עם רעשן הנמוך של השיחות המעטות,
וניתן היה לשמוע את הסוסים צונפים באורוות לאחר כל רעם.
ריח האוכל התפשט ברחבי החדר, מעין ארומה חלשה חמימה ומרגיעה של נזידים עשירים, לחם ובירה.

אחחח. אין כמו מקום חמים ורגוע.

"בשר, לחם ונזיד." אמרתי במבט אדיש למלצרית שעברה סמוך לידי. היא נראתה צעירה, ולא מנוסה דייה.
"אני יושב בשולחן הפינתי ההוא." אמרתי לה, והלכתי לכיוונו עם גוסט. "נדאג גם לך לארוחה, חבר."

התיישבתי והעפתי מבט בסועדים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
דרך הגב ארן. אנא עדכן את דף הדמות שלי..
אפרת לפני 10 שנים ו-10 חודשים
המפפ. אני חושבת שזה הזמן הנכון. כלומר, כתוב כאן לבוא בשעת הערב של היום הרביעי בשבוע. אני חושבת שאתמול היה יום שלישי. או שמחר יום שלישי?
הו, אני שונאת את הזמנים של בני האדם. היום, אתמול, מחר. מה זה משנה.
יצאתי לרגע מהבקתה בה שהיתי. אנשי הכפר בהחלט העריכו את העבודה שלי אבל הם היו די עניים. לא היה להם מה לתת לי חוץ ממקום לישון בו ומעט אוכל. את האוכל נתתי לילד יתום שראיתי ברחוב. אני לא באמת צריכה אותו. בכל מקרה, לא אצטרך להיות פה יותר. כבר ניקיתי את הדרכים מסביב לכפר מכמה שודדי דרכים והרתעתי את השאר. הם לא יחזרו למשך כמה זמן.
הסתכלתי אל השמיים עטורי הכוכבים. עוד מעט תזרח השמש ויגיע יום... רביעי, אני חושבת. אני צריכה כבר לעזוב.
אף אחד לא היה בחוץ בשעה כזאת אז הסתובבתי לי על עקביי והסתכלתי מבעד לחלון של חדר שינה שבו ישנו כמה אחיות. לא ראו כלום בגלל החושך אז הפעלתי לי את קסמיי. עיניי הפכו לבנות-שקופות וראיתי את החדר כולו כאילו היה מואר באור הבהיר ביותר. צימצמתי את עיניי ובחנתי את החדר.
אהא! על מוט עץ קטן היו תלויים ארבעה סרטים צהובים. אם כך, היום הוא יום רביעי!
חזרתי לבקתה, אספתי את חפציי המעטים, הכנסתי את החרב שלי לנדנה, מיקמתי את אשפת החצים על גבי, לקחתי את הקשת בידי ויצאתי לי לדרך. אני מקווה שזה בסדר שלא אמרתי לאף אחד שאני עוזבת. כלומר, הם כולם ישנים ובכדי להגיע לפונדק ההוא ייקח לי כמעט יום שלם של תעופה.
מיהרתי לצאת מגבולות הכפר ולהיכנס ליער שסבב אותו. ריח העצים היה מדהים. הילכתי יחפה בין העלים עד שהגעתי לקרחת יער קטנה שכזו. נעמדתי שם, שוב מנסה, אולי בפעם האלף לשוחח עם הטבע. היה לי קשר חזק עם הטבע. פעם. לפני... אני לא יודעת כמה זמן. מאז שההר שלי איננו אני רק מרגישה את הטבע. אני לא משוחחת איתו. אני והטבע כבר לא אותו הדבר. אני רוח טבע קטנה. והוא אינסופי. נאנחתי מעט.
בכל מקרה, אי אפשר להתמהמה! אני צריכה להגיע לפונדק ההוא. אז כמובן, ובכן, שוב קרה מה שקורה בדרך כלל כשאני הופכת לרוק. האוויר סביבי הסתחרר במהירות, עלים וזרדים שהיו על האדמה עפו וצברו תאוצה בטורנדו קטן שנוצר סביבי, עיניי הפכו לבנות שקופות. הרמתי את ידיי בתנועת כנפיים ובמהרה הייתי אני. אח, להיות בצורת אדם זה מעיק! סוף סוף הרגשתי את הטבע. בצורת הרוק יכולתי להריח טוב יותר, לחוש טוב יותר, לשמוע את הטבע, להבין אותו. היער שקק חיים , אפילו לפני שזרחה השמש. אבל אני... אני הייתי צריכה לעזוב. ליטפתי את העלים בכנפיי כשפרסתי אותן. קרחת היער לא הייתה גדולה במיוחד, ובטח שלא לרוק, אבל בכל זאת היא הייתה מקום נחמד להתחיל בו תעופה בלי לעורר יותר מדי רעש לבני האדם.
הרמתי את כנפיי למעלה בתנועה אחידה והרגשתי את האוויר תחת כנפיי האדירות. ניתקתי את רגליי מהאדמה ונסקתי למעלה. ההרגשה הייתה נפלאה, כבר די הרבה זמן לא עפתי. כלומר, אני חושבת. טוב, זה מרגיש די הרבה זמן.
אחרי שעפתי כבר כמה זמן הגיע הצהריים. הגעתי לגבולות ארץ אחרת. איזו ארץ זו הייתה? אממ אוף, שוב שכחתי. עפתי במשך עוד כמה זמן עד שהשמש החלה לשקוע. סימן שאני כנראה קרובה למקום. כן! אני חושבת שאני רואה מבנה עץ קטן במרחק! במהרה כינסתי את כנפיי וצללתי לי לעבר היער, לעוד קרחת. תמיד יש קרחות, רואים אותן נפלא בתעופה. נחתתי ברעש כנפיים על האדמה הלחה, התיישרתי, הרגשתי את היער שסביבי, שכמובן שקק חיים אך בצורה אחרת משל היער הקודם שבו הייתי, והפכתי במהירות לבת אנוש. בצורת אנוש כבר כמעט לא הרגשתי את הטבע.
התחלתי לצעוד לעבר הפונדק. פונדק אבן הדרך.
נכנסתי לפונדק. היה ריח חזק של תבשילים והמון שולחנות פזורים במקום. ריח של משקאות חריפים של בני אדם עלה מהמקום. שנאתי את הריחות האלו.
התיישבתי לי בפינה הכי סמויה ליד חלון קטן שאוויר טוב נשב דרכו, אוויר של הטבע. בחנתי את היושבים בפונדק. לא קשה להבחין שהיום הוא אכן היום הרביע בשבוע. הפונדק כולו התמלא באנשים שמוכנים להרוג, לרצוח, לגנוב, לרמות ולעקוף כל דבר כדי להרוג שדים. ראו את זה בעיניים שלהם ועל דרך ישיבתם. קיטלגתי אותם במהירות למקצועות ואז הוצאתי מהתרמיל שלי בזהירות מחברת גדולה ושחורה. כל מה שידעתי על ציידי השדים ועל השדים היה שם. מפורט, מסורטט וכתוב. הייתי צריכה להיזכר בכל שוב אז התחלתי לקרוא במהירות את הכתוב וקיוויתי שזאת סתם טעות ואלו סתם שמועות והשדים לא באמת חזרו.
Nightwish לפני 10 שנים ו-10 חודשים
אנשים נכנסו, אנשים יצרו. האמת שבעיקר נכנסו. המשכתי להביט סביב, קצת חסר מעש אבל יעיל. הם התמקמו, הם אכלו, הם שתו, והם יצרו אינטראקציות.
תהיתי אם עלי לעשות כמותם, האם כדאי לי להציג את עצמי? לדבר עם אנשים? להפסיק להיות בלתי-קיימת? אבל זו בדיוק הייתה הבעיה, אמנם יש יתרונות רבים בשיחה עם אנשים, יכולתי לגלות עליהם הרבה יותר בעזרת שיחה, אבל אז אני לא אוכל להיטמע יותר. אנשים יכירו אותי, יזהו אותי, וגרוע מזה, יקטעו את המחשבות שלי בדיבורים הבלתי פוסקים שלהם. הם כולם לא יכלו להפסיק לדבר, כל המקום המה דיבורים, כל הרעש הזה, כל הזמן, כל העולם מרעיש כל כך הרבה. זה פשוט נורא.
לא. אני אזדקק לשקט שלי כדי לחשוב, וחשוב מאוד שאעשה את זה כמה שיותר, בזמן פעולה אי אפשר להשלים יותר מדי מחשבות שלא קשורות.
אני אצטרך לסדר הכל, ועכשיו זה זמן טוב.
התקבצו פה כל מני זנים, כל מני סוגים של אנשים, יצורים, ישויות. אבל עוד לא ראיתי אחרים מבני מיני, האם אני היחידה? כמה המתנתי לפגוש עוד קנטאורים, לא פגשתי בהם כבר זמן רב, מאז......... לפני שלוש שנים? הם לא סחרו הרבה עם הקוסמות שגידלו אותי, ולא נטו להסתובב ביער שליד הכפר, לא היה לי איפה לראות אותם, כי כמובן, כל אחד עם עבר 'בעייתי' לא יכול לקבל מספיק חופש כדי ללכת יותר מדי נכון? או שאולי בעצם זו רק אני... המשכתי לחפש אנשים בולטים. אף אחד לא הראה סימנים לכך שהוא שיך או לא שיך להתכנסות, מעניין -
"תרצי משהו לשתות?" קטעה הפונדקאית את מחשבותי. בדיוק בגלל זה אני שונאת דיבורים, בדיוק באמצע המחשבה!
"מים." עניתי. השאלה שלה הזכירה לי שלא שתיתי זמן רב. היא הנהנה לעברי והלכה להביא לי מים. יצוין לטובתה שהיא לא נעשה בי מבט מוזר, נחמד מצידה.
שתי רוחות יער בפינה של החדר משכו את תשומת ליבי אז הבטתי בהן בסקרנות, עד כה, זה היה הדבר הכי מעניין שקרה בפונדק, מעניין מתי יתחילו העניינים להתגלגל, מתי אבין סופית מה קורה פה...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
סיימתי לאסוף את החפצים שלי. לוקי שכב על המיתה והניח את ראשו הארוך על הכרית. חייכתי לעצמי והכנסתי נימה את הספר. לא יהיה לי זמן לקרוא היום. שמתי את התיק בפינה ופתחתי את הדלת.
"אתה בא?" שאלתי. לוקי הרים את ראשו וירד מהמיתה בקפיצה שקטה. הוא התמתח ויצא מהחדר. הוא חיקה לי וירדנו למטה.ראיתי מישהו שרירי עם זאב לבן יושב בפינה. לוקי העיף בו מבט והמשיך לצעוד לידי. מי שיחשוב שלוקי לא מוכן לזנק בכל רגע יטעה בגדול. ראיתי ילדה בת שלוש עשרה יושבת בפינה השנייה ואת גראת שתפס את הפינה השלישית. הפינה הנותרה היא הפינה ליד הדלת, לא השולחן המבוקש ביותר. העפתי מבט אחד בגארת. הוא חשב, לא רציתי לקטוע את רצף מחשבותיו, הזאב אולי יריב עם לוקי והילדה בת השלוש עשרה עניינה אותי. לוקי הביט בי וצעד לשם בקלילות. נראה שקטענו את קריאת מחברת. לא, בעצם היא לא ממש שמה לב עלינו. לוקי ישב לצידה בנינוחות ואני ישבתי מולה. הזמנתי תפוחי אדמה ובשר בשביל שתינו. לא הייתי צריכה לאכול את זה אבל אהבתי את הטעם. הנערה חייכה עלינו והלכה להביא את האוכל.
"אז.. מה שמך?" שאלתי בקצרה ונשענתי לאחור. ידי ריחפה מעל ניצב הסכין. אולי בכל זאת הייתי צריכה להפריע לגראת?
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
ביקרתי בעיירה סמוכה למחנה בו שהה הקרבן הנוכחי שלי. הוא רצח שלושה אנשים והחזיק כבני ערובה שניים אחרים, אז בחרתי בו. פרס בינוני, האיש לא היה רוצח מיומן, בסך הכול איזה משוגע. נכנסתי לפונדק הקרוב והזמנתי חדר, לחם פשוט עם גבינה וצלי כבש. כסף לא חסר לי הודות לקרבן האחרון, אך זמן כן. סיימתי את האוכל במהירות, עליתי לחדר, נעלתי את הדלת וישנתי כארבע שעות.
כאשר התעוררתי, בדקתי שאקדח הקשת עובד חלק, ניקיתי שוב את החרב, שהייתה מבריקה גם ככה, ולבשתי את השריון המוקשח אשר הוסתר מתחת לחולצה. ירדתי למטה והתכוננתי לצאת, כאשר שליח כלשהו, נער בעל שיער בצבע קש ובגדים חומים בהירים מבד, עצר אותי ונתן לי פתק. הנהנתי לנער ונתתי לו לעזוב, לאחר שהנחתי מטבע אחד בכף ידו.
פתחתי את הפתק, ובו נכתב בכתב חפוז ומעט עקום שם של פונדק, עיר, יום ושעה. התאריך היה בעוד יומיים מהיום, אך הערב כבר ירד והיעד היה די רחוק. נאלצתי לבחור. לצאת להרפתקה לא ברורה שאיני יודע עליה דבר, או לסיים את המשימה הנוכחית ואז לחזור ? אני חושב שהתשובה הייתה ברורה לי עוד לפני השאלה. אולי השדים חזרו, ובחיי שקצת גיוון לא יזיק לי. נמאס לי מציד ראשים, ובטח אקבל פרס כספי כלשהו, ואם זו סתם מתיחה, אצחק על חשבוני. הרי לא חסר לי כסף או משהו.
החזרתי לבעל הפונדק את המפתחות, שתמה על כך שהשתמשתי בחדר כל כך מעט זמן, ויצאתי החוצה. כמה מבטים ליוו אותי, אולי כי אני נראה כמו נווד עני וכרגע בזבזתי כסף, ואולי כי סתם משכתי מעט תשומת לב כיוון שיצאתי מהפונדק השקט לבד.
הנחתי את האוכף על הסוס שקניתי בעיירה הקודמת שבה ביקרתי, קשרתי אותו ויצאתי לדרך.
אקו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(סליחה שאני לא עושה כלום, אבל אני בלחץ לימודים והכול, בשישי שבת אני אעשה התפתחות בעלילה, בינתיים אל תוותרו על המשחק ונסו להגיב.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(הגבתי ארן)
אולמו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(סליחה אין לי זמן בשיט)
אולמו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
השעה הייתה שעת בין הערביים מאוחרת בזמן שבו נכנסתי לפונדק המון אדם רוחות טבע ושאר גזעים היו מסובים לארוחותיהם הרעש היה כבד יחסית לשקט הארוך שהורגלתי בו בעודי בדרך לכאן אך האור הבהיר והרך השרה אווירה חמימה.חלק מהאנשים בפונדק לא נראו שייכים,שניים אנשים עם שניים זאבים לידם,ילדה אחת קטנה שנראית לא במקום לבדה במקום ההומה גברים כאן,בנוסף עוד אחד אחד שישב לבדו בשולחן לשלושה למרות הצפיפות הגדולה במסבאה.
נכנסתי פנימה והתיישבתי בשקט בקן הזווית מודע לכמה מבטים שנשלחו לכיווני,קשה להאשים אותם,המראה שלי לא היה מלבב במיוחד אחרי ככ הרבה זמן במסע לכאן בדמותי כאריה,אני לא אוהב להרגיש מלוכלך,הרמתי יד וקראתי לנער שעבד במקום וביקשתי ממנו מקום לשטוף מעלי את הזוהמה. "כל החדרים תפוסים אין לנו מקלחות פנויות " הוא ענה לי בנשימה אחת בעודו מנקה את השולחן מהבלאגן שהשאיר הקאנטור שבדיוק פרש לחדרו."אם תרצה יש לנו דלי מים באסם תוכל לשטוף את עצמך בחוץ" הוא אמר מביט בי ככל הנראה הבין שאני רוח טבע.הנדתי את ראשי בנימוס והודתי לו על שירותיו,לא רציתי להתקלח באסם על אף שהרגשתי מעט לא בנוח נוכח המבטים.תתעלם אמרתי לעצמי,תרגע.הנחתי למבטי לשוטט על האנשים שחלקו איתי את הפונדק בעודי שקוע בשרעפי,לפתע הבחנתי שאני בוהה זמן רב מידי בנערה ג'ינג'ית אחת שישבה שני שולחן לפני,הסטתי מעט את מבטי והרגשתי נבוך במקצת,מסיבה כלשהי הרגשתי שמשהו כאן לא נכון,אבל התעלמתי ,זה בטח הלחץ אמרתי בליבי.
הוזמנתי הנה בזכות כישוריי,אני לא יודע בדיוק מה הולך לקרות,אבל אני בטוח שזה יהיה גדול.
(המפפ אני מקווה שזה בסדר זה די פעם שניה שאני כותב דאיים אנשים תתקלחו אתם אחרי מסע *~* למה אף אחד לא הולך לשירותים בספרים)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
דולפ. כמה תיקונים קטנים. אני מדברת עם רוח הטבע השנייה, אתה לא ממש אמור להבין שאנחנו רוחות טבע במבט אחד ואם כבר כתבת קטע תנסה לפתח שיחה.
אולמו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(לא הבנתי שאתם רוחות טבע אלה פשוט שנכנסתם לפריקינג פונדק עם פריקינג זאב *_*)
ג'קס לפני 10 שנים ו-10 חודשים
"אני זוכרת אותך"
"מה?" היא שאלה, מרימה את מבטה המבולבל מהשולחן, היא לא השתנתה הרבה בשנתיים האחרונות, אותן לחיים ורדרדות ופרצוף ילדותי, אותן עיניים כחולות צלולות.
"מאיי... נכון? או סקאיי? ביקרת בגילדה לפני כמה שנים, לא נשארת שם הרבה זמן, נכון?"
"יש לך המון שאלות" הגיבה הבחורה שישבה לידה בחיוך,
"וזה לאיי" הוסיפה הילדה, "באמת הייתי אתכם לכמה ימים, מפתיע שאת זוכרת אותי"
"יש לי זיכרון טוב" אמרתי, "איך קוראים לך?" שאלתי את הבחורה השנייה, היא הייתה קטנה והיו לה עיניים כחולות כהות.
"לילה, שלך?"
"אורליאן, יש לך כסף?"
"אהה... כן" היא ענתה
"אז... את מוכנה להלוות לי קצת... כי, טוב, אין לי" שאלתי בחשש והחזקתי את הידיים באי נוחות
~
הדרך לכאן הייתה די מהירה, רצתי כל כך הרבה פעמים בחיי כך שעשרה קילומטרים לא נראו כמרחק גדול, קשה היה לקרוא לזה מסע, יצאתי בלילה הקודם והגעתי הלילה, אני לא חושבת שהייתה בעיה גדולה שאצטרף למסע בעל המטרות הלא מפורשות הזה, אבל בהתחשב בעובדה שגנבתי את התיק מאחד החיילים בפלוגה, ושזו לא הייתה תקופה של פריחה בכושר הלחימה שלי, קשה היה לי להאמין שייקחו את זה בעין יפה, ומאחר שרציתי לחזור לגילדה במקרה ולא אוכל להצטרף - או במקרה שאחזור בחיים - העדפתי שלא להזכיר בפני המפקד את הסיבה שלא אהיה בטווח הראייה שלו בזמן הקרוב.
ועכשיו אני לבד.
הגיע הזמן לחפש חברים חדשים
ג'ן לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(אולמו, התכוונת אליי?)

הוא נעץ בי מבט לרגע, ואז הסיט אותו כאילו התבייש. הדבר היה די מנוגד להבעת הפנים שלו - קשוחה, כאילו כבר עבר הרבה.
נעצתי בו מבט בחזרה. הוא ישב שני שולחנות מאחורי, כך שלא הייתי יכולה להסיט את מבטי מבלי לחוש אי נוחות.
אני כבר מאורגנת, אך חדרי נמאס עלי. ההמתנה נמאסה עלי. המסע הארוך הכניס אותי לציפייה מתוחה שאיני מצליחה להשתחרר ממנה. לא הגיע זמן לקום ולהמשיך הלאה? להתקדם? הישיבה כאן חסרת תועלת.
אני מתופפת באצבעותי על שולחן העץ ומסיטה את המבט. כנראה כאילו כל אחד יושב עכשיו לבדו. מספר השולחנות כאן אינו רב. בקרוב כנראה ייאלץ מישהו לקום ולהתייבש לידי. מבוכה.
אולי פשוט אחסוך אותה למישהו.
אני קמה ממקומי בפתאומיות ומנערת את השיער הג'ינג'י מפני. אם אכן בפונדק זה התכנסו אנשים שמטרתם כשלי, לא יזיק להתיישב לצד אחד מהם.
אך לצד מי?
אפרת לפני 10 שנים ו-10 חודשים
אז המשכתי לקרוא במחברת שלי לעוד רגע קטן לפני שכמובן הופרעתי על ידי יצורה. לא ידעתי מה היא בדיוק. לא הייתי מעוניינת בדיוק לדעת. אני צריכה להתרכז בחומר החדש ולנסות לזכור אותו הפעם. הסטטיסטיקות היו די מורכבות, ומאוד התקשיתי עם הזמנים... בכל זאת יצאה טבלה נתונים גדולה. ודי מסובכת. ומלאת נתונים. הו, לכל הרוחות, זה מסובך!
הפניתי את העיניים בתחושת יאוש כשראיתי שהיצורה עדיין מביטה בי. חייכתי חיוך קטן. בהא, חיוך היה כל כך לא במקום, אני לא הצלחתי להבין מה הם כל השטויות שרשמתי לפני כל ה... שנים האלו. שנים, נכון? אממ אולי היה זה עשור? הו, המונחים של בני האדם, שכה אחיה. כל הזמנים התבלבלו לי הרבה יותר מאז... מאז... מאז... הא, הו לא. *לאיי, רוגע, את בסדר. לאיי, את בסדר.* גיששתי במהירות בידי ונגעתי בקירות הפונדק. הן היו עשויות מעץ. חיפשתי את הדופק הקטן של העץ, את הנשימות הסדירות שלו, משהו שיחבר אותי אליו, אל הטבע, אל עצמי. הו, הרגשתי משהו. משהו קטנטן. הו. *אנחה*.
איפושהו בבלבול של הרגע שמעתי את זאת שישבה מולי שואלת אותי מה שמי. הא, למה היא צריכה לדעת, ומי היא?
עיקמתי אליה פנים של ילדה קטנה. "אני לא מבינה למה את צריכה לדעת מה השם שלי. שם זה לא דבר שאומרים לכל אחד". שוב הזעפתי פנים. החזרתי את עיניי למחברת שלי אבל שמעתי אותה מגחכת.
"אני לא סתם כל אחד. וגם את לא סתם מישהי" היא אמרה במהירות וקמה על רגליה, רוכנת אליי "כמו שהמחברת הזו שלך לא סתם מחברת. היא על שדים, נכון?"
"הא!" סגרתי את המחברת שלי במהירות ובפנים זועפות "אם אני לא אומרת לך את שמי אז כנראה אני לא רוצה גם שתציצי לי במחברת!" ואז הורדתי את הטון שלי לרגע, בהבנה שאנחנו במקום ציבורי "מה את יודעת על השדים?" אמרתי בשקט.
היא הסתכלה עליי לרגע בעיניים רציניות ואז אמרה "אני מניחה שבערך מה שאת יודעת. וששתינו פה לאותה המטרה. אבל-"
דיבורה של היצורה נקטע לרגע על ידי יצורה אחרת עם אוזני חתול וזנב משתרך שזז לו מאחוריה בזמן שהתקרבה. היא הסתכלה עליי במבט מוזר ואז כשהגיעה קרוב לשולחן שלנו היא דיברה בשקט ואמרה שהיא זוכרת אותי מהפעם הקודמת שביליתי עם ציידי הצללים. גם אני זכרתי אותה. כמה מצחיק זה, יש לי תיקייה שלמה עליה, מי היא, מה היא, מהם הצדדים הטובים שלה בלחימה, מתי היא הצטרפה לציידי הצללים ועוד המון מידע, והיא, היא אפילו לא זכרה את השם שלי נכון.
אחר כך היא פנתה ליצורה שלידי והיא אמרה ששמה הוא אורליאן. והיא ביקשה ממנה כסף. ממישהי זרה. כמה שניות אחרי שהן נפגשו. וואו, וחשבתי שלי אין טאקט. אז אמרתי לה את זה.
"את לא חושבת שזה לא נחמד לבקש ממישהי כסף בשנייה אחרי שנפגשתם?" הרמתי את עיניי אליה לרגע וחזרתי למחברת שלי.
כשהרמתי את עיניי אליה שוב היא רק חייכה, חיוך גיכוחי שכזה, ונתנה בי מבט. "כן, אז זכרתי אותך טוב מאוד" היא רק אמרה ואז פנתה לאורליאן "אצלנו בציידי הצללים חולקים אחד עם השני, וזה לא משנה אם הצטרפת עכשיו או לא" ובמילותיה האחרונות היא סובבה את פניה אליי.
"המפפ, רק אמרתי את דעתי" זעפתי.
"כמו תמיד, כמו תמיד" היא מילמלה ואז התישבה והוסיפה לדבר עם אורליאן. ואני פניתי לקרוא עוד מידע שדי על יצורים חסרי שכל, שמשום מה צריך להפעיל הרבה שכל בשביל לנצח אותם.
Reaper לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(הקטע עם הזאב היה קצת מטומטם, לא חשבתי על זה עד הסוף… ואין לי זמן אוף :(
Nightwish לפני 10 שנים ו-10 חודשים
אם כבר מדברים על זאבים, איך הפונדקאי מרשה להם בכלל להיכנס פנימה? כלומר, מה מבטיח לו שהם לא יאכלו את הלקוחות שלו? (לא שזאבים מבויתים יעשו את זה, אבל בעל הפונדק לא יכול לדעת אם הם מבויתים או שאימצו אותם מהיער לפני כמה דקות) הם כמו כלבי הבית, גם הם עלולים לנשוך אותך... וגם אותם לא מכניסים למבנים ציבוריים! אני רק אומרת......... טוב, הגיון של פנטזיה (?)
אקו לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(מתי לאחרונה ראית מישהו מסתובב בציבור עם זאב? זה גם נדיר באנדור, אז יש להניח שאם למישהו הזה יש זאב, הוא יודע איך להשתלט עליו, אם סתם ככה חוטפים זאב מהטבע, תאמיני לי שהוא לא יעמוד בצד בשקט, אלא יכסח ישר את היד הראשונה שהוא רואה.)
Reaper לפני 10 שנים ו-10 חודשים
וויל –

"גם לך משעמם גוסט?" שאלתי אותו בין לעיסה ללעיסה של בשר חם וטעים להפליא.
הוא גרגר.
"אויש אני מצטער, זה באמת לא מנומס מצידי." לקחתי נתח מהבשר והושטתי לעברו, הוא רחרח קלות ואז תפס בעדינות עם שיניו והתחיל ללעוס ברעבתנות.
גירדתי מאחורי אוזניו וטבלתי חתיכת לחם בנזיד העשיר שבהה בי ממקומו על השולחן.
"משעמם פה." אמרתי לעצמי, אבל זה היה מיועד גם לגוסט. היה ביני לזאב קשר כלשהו שאני לא יכול להסביר. הוא תקשר איתי בצורה שאף אחד לא יבין אף פעם.
תמיד הבנתי על מה הוא חושב, וכשנקלעתי לקרב ידענו לשתף פעולה באופן מושלם. למרות שבדרך כלל בקטטות התעקשתי שהוא לא יתערב. הסתדרתי לבד עם אנשים רגילים במסבאות, הם לא היו כאלו חזקים, בדרך כלל שיכורים, וכמעט תמיד לא ידעו לתת אגרוף כמו שצריך. לפעמים הייתי באמת מתעסק עם האנשים הלא נכונים, ואז אני הייתי זה שחוטף. לא נורא, לחטוף זה כיף. יותר מאשר להשתעמם.
סקרתי שוב פעם במבטי את הנוכחים בפונדק, אולי הייתה בחורה שפספסתי בסריקה הקודמת. היו כמה, אבל לא ממש בטעם שלי.
כמה צעקות משכו את תשומת ליבי ושל עוד כמה יושבים בפונדק. כמה גמדים התווכחו בניהם בקולי קולות על חלוקת הכסף שקיבלו בתמורה לעבודה כלשהי.
"שנתערב?" חייכתי חיוך ערמומי והסתכלתי על גוסט.
הוא החזיר לי מבט אדיש, נחר ואז הניד בראשו והמשיך ללעוס את הבשר שלו.
"נו טוב, אם אתה מתעקש. גם ככה הרוחות שם נרגעו דיי מהר."
כנראה שהגמדים הגיעו לפשרה כלשהי, כי הם כבר הרימו כוסות שיכר והשיקו אותן זו בזו בצחוק מהדהד ועמוק.
סיימתי את הנזיד והלחם, ואת נתח הבשר העסיסי שנשאר חילקתי שווה בשווה ביני לגוסט.
הוא ליקק את ידי בהוקרת תודה ואכל את הנתח.
"אין בעד מה חבר." אמרתי בהיסח דעת וסרקתי שוב את הפונדק.
אה הא!
דחקתי ברגלי את גוסט. הוא נהם. "ס'תכל שם, הג'ינג'ית." אמרתי לו וחיוך משועשע על זה שאני מציק לו ריחף על שפתיי.
גוסט הביט ורק ליקק את שפתו משאריות הרוטב של הבשר. הוא הביט בי חזרה במבט שואל.
"ברור שאני הולך להתחיל איתה."
הוא המשיך להסתכל עליי ולשונו השתרבבה החוצה.
"אוקי אוקי, שיהיה עכשיו.."
נעצתי בג'ינג'ית (אריאל – ג'ן) מבט ובלעתי כל פרט שהמראה החיצוני שלה נתן לי.
בגדיה העידו עליה שהיא קוסמת, זה היה קל. העיניים הכחולות שלה שיקפו תבונה, רצינות ואיפוק. והתנועות שלה שידרו שליטה, ביטחון עצמי וקצת שיעמום. תיפוף האצבעות שלה על השולחן הוכיח לי שהיא קצרת רוח לקצת אקשן.
היא נעמדה בפתאומיות ונערה בתנועת ראש את שערה הג'ינג'י מפניה.
עינינו נפגשו והמבטים ננעלו. עיניים כחולות בעיניים ירוקות-חומות. חייכתי אליה והזמנתי אותה בניד ראש זעיר לבוא לדבר...
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
פונדק אבן דרך, אני קוראת. לאט מאוד ובזהירות. לוחשת את המילים. לא גימגמתי הפעם. אולי זה סימן טוב. השיער שלי רטוב מגשם ודבוק לעורף שלי, אז אני מנסה לסחוט אותו כמיטב יכולתי. אני מכסה את ראשי בברדס הפרווה החמים, מטיבה את הגלימה הארוכה והמסמורטטת על גופי ועושה סקירה מהירה של כלי הנשק שלי. היד שלי קפוצה על האקדח שלי, ואני מרגישה את הסכין שמתחכך ברגלי עם כל תנועה. אוקיי.
אני נכנסת פנימה בשקט כמיטב יכולתי. לא מרשה לעצמי להתבלט, ונעמדת צמוד לקיר. רחוק ככל האפשר מאנשים ומהאור. האור כל כך ממשי כאן. כל כך חם. אני רועדת, ואז צובטת את היד שלי חזק. להישאר ממוקדת. בפינה שמולי עומדת קנטאורית צעירה. היא מביטה היטב באנשים שבפונדק, כמחפשת דבר מה. אני נועצת בה מבט, וצועדת צעד קטן אל תוך האור, באופן חד, שתראה היטב. מורידה את הברדס במודגש ביד אחת, היד השניה עוד חבויה בתוך הגלימה, ואז מרפה את אחיזתי באקדח ומגלה גם את זאת. ישיר, פשוט, כאומרת, פני לשלום. רונת ריפוי מקועקעת לה על הכתף. קסם. לא סומכת לא על קסם ולא על קוסמים, אבל לפחות היא לא נראית כמו ציידת. היא מביטה בי בחזרה. אני לא אומרת מילה, אבל אני לא צריכה מילים.
ג'ן לפני 10 שנים ו-10 חודשים
בעל השיער השטני הניד בראשו לעברי. חיוכו העיד על ביטחון עצמי ועל פזיזות. עיניו בהקו נצצו מדבר מה שלא הצלחתי להסביר.
נאבקתי בדחף להחזיר לו חיוך.
שרירי הזרועות שלו העידו שהוא בקיא בלחימה בכלי נשק המצריך כוח גופני. הוא לא נראה כמו איש חתול או רוח טבע, אך אף פעם אי אפשר לפסול את האפשרות. אדם זאב, אולי? מבנה הגוף שלו יכול להתאים לקטגוריה, אך אם היה עלי לנחש הייתי מהמרת שהוא בן אנוש.
כמוני.
טוב, כמעט. אין שום סיכוי שהבחור הזה קוסם.
אני מטה מעט את ראשי ומשחררת אליו בדל של חיוך. הוא לא מהווה סכנה. יש לי מספיק אנרגיה צבורה בתליון כדי להטות מעט את קו המחשבה שלו אם השיחה הזו לא תוביל לכיוונים הנכונים, אם כי הייתי מעדיפה שלא להשתמש באופציה הזו. קסמי מחשבה תמיד משאירים אותי מרוקנת.
אש תהיה האופציה הטובה ביותר. אני יכולה לתעל את הכוח שלי דרך הטבעת... כוויה אחת רצינית אמורה להספיק.
אני נדה בראשי ומתחילה לפסוע לעבר השולחן שלו. הוא לא אויב. לא אמור להיות, לפחות. אין שום צורך בקסמים.
זאב לבן גדול הזדקף לצידו.
זאב! נפלא. עכשיו כל האפשרויות פתוחות. קסמי מחשבה כמעט לא דורשים מאמץ כשמדובר בבעלי חיים. הם חכמים כל כך, אך כל כך נוחים להשפעה...
אני מתיישבת בנינוחות מול הבחור בעל השיער השטני. חיוך מושלם נפרש על פניו, חושף שורת שיניים לבנות.
"היי," אני אומרת. "אני מפריעה?"
ג'קס לפני 10 שנים ו-10 חודשים
צחקתי
"הרגל של שנים, אני מתנצלת" הפניתי את דברי אל לילה, אך הבטטי בלאיי.
"כמובן שברגע שיהיה לי כסף אני אחזיר" פניתי אל לילה, "הו רגע, גם את ציידת?"
"הייתי" היא חייכה בעצב, נראה שעמדה לומר דבר נוסף, אך היא נקטעה ע"י הפונדקאי שהניח ברעש צלחת גדולה של אורז על השולחן.
"הו, תודה" לילה אמרה והניחה על ידו כמה מטבעות.
"את רוצה משהו?" הוא פנה אלי בשאלה
"הו, הממ, לא תודה" עניתי לו במהירות.
"אני מוכנה לתת לך כסף" לילה אמרה, "זה בסדר, אני לא רעבה" עניתי. לאיי הרימה גבה והחלה לאכול, לילה משכה בכתפיה.
היה לאורז ריח די טוב, בשביל פונדק פשוט, הוא העלה ריר בחיכי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לבקש ממנה יותר ממה שביקשתי, ומלבד זה, היו לי כמה תפוחים בתיק, אני אסתדר.

ג'קס לפני 10 שנים ו-10 חודשים
הבטתי*
ג'קס לפני 10 שנים ו-10 חודשים
ניצלתי את ההזדמנות לבחינה מחודשת של הסובבים אותי, הבטתי בלילה, היה לה פרצוף קטן, והעיניים שלה הביעו חכמה... אבל גם עצבות, את לאיי לא הצלחתי לנתח, היא היתה כל כך מבלבלת, שילוב המראה הילדותי שלה עם אופייה החשדני.
אוי באמת, היא פוגשת בי אחרי שנתיים ומיד רואה אותי מבקשת כסף ממישהי שלא יודעת מי אני, אני לא יכולה לשפוט אותה על חשדנות.
דלתות הפונדק נפתחו, משב אוויר קריר נכנס אל פנים הפונדיק. עברה בי צמרמורת, הייתי לבושה בגופייה רפויה, והמעיל שלי נח במחבואו באורוות הסוסים של הפונדק בה תכננתי להעביר את הלילה, נאבקתי בדחף להקיף בידיי את גופי, זה מה שחסר לי, רחמים.
בדקתי מי נכנס, מבטי נתקע על בת אנוש, נשכתי את שפתי, לא היה משהו מיוחד במראה שיכול היה לגרום לי להיתקע כך על בן אדם, אולי זה היה מבטה המדוכא, או הליכתה השקטה, המשכתי לנעוץ בה את מבטי בעוד ליילה ולאיי מתרכזות באכילה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
אה ג'קס.. רוחות טבע לא חייבות לאכול. טוב, נמשיך.

האורז האפיל על תפוחי האדמה והעוף. למה ציפיתי שזה לא יהיה ככה? נאנחתי ושאלתי את.. אורליאן אם היא רוצה גם, היא אמרה שלא.היא לבשה רק גופייה רפויה. בחירה מטופשת להפליא, היה ניחוח רטוב באוויר וגם אם לא ירד גשם, יהיה קר. הבטתי בידה של הילדה הקטנה נעה על סיבי העץ, רוח טבע. ללא שום ספר. לוקי הניע את ראשו בשאננות והרים עליי מבט.נתתי לו את רוב העוף והתעלמתי ממבטה החמוץ של הילדה. עוף זה דבר טעים.
"איזה יופי," מלמלתי. "כולנו היינו פעם בציידים. אז, אשת חתול. מה המצב?" שאלתי.
היא הביטה בי רגע ואז אמרה "רוב השדים כבר חוסלו, כמובן שיש עוד כמה שדים חופשיים אבל אנחנו מצפים למצוא אותם ולחסל אותם." הנהנתי. כמובן, תמיד יש אויב שחכם יותר מהשאר ויתחבא. אבל כמה..
"תאכלי," אמרתי לה והיא עמדה למחות אבל קטעתי זאת לפני שהיא הוציא מילה מפיה. "רוחות טבע לא צריכות לאכול, אבל את כן אשת חתול. תאכלי. אני לא רוצה שהאוכל סתם יתבזבז."
היא הביטה בי רגע ארוך ואז החלה לאכול, באיטיות. נדתי בראשי. למה היא לא לבשה מעיל? ראיתי איך היא רעדה כשהדלת נפתחה. הבטתי בחדר. בת אנוש-סביר להניח- קוסמת קמה והלכה לעבר איש עם זאב לבן בערך בגודל של לוקי והם דיברו מעט. בת האנוש הצעירה שנכנסה הביטה בקנטאורית ועזבה את כלי הנשק שהחביאה מתחת לגלימתה. לקנטאורית הייתה רונת ריפוי על הכתף, לא ממש עניין אותי. גראת עדיין ישב לבדו. עובד על הנאום שלו. לוקי פיצח את עצם העוף השנייה שלו, הבשר נעלם. הוא הרים עליי את מבטו עליי. הוא רוצה לבדוק את הזאב השני. משכתי בכתפיי והוא קם והלך לשם. לוקי יכול להסתדר לבדו, הוא לא עוד הגור הקטן שמצאתי ליד הבית. סרקתי את כל הנוכחים במקום. מעניין מה יתפתח כאן. לולו-לילי הזו, אני חושבת שלעולם לא אתרגל לשם הזה שלה. אני פשוט קוראת לה לו כדי שאזכור זאת, היא לא ממש אהבה את זה בפעם הראשונה. גיחכתי לעצמי וקמתי.
"אני צריכה לדבר עם מישהו, סלחו לי." אמרתי והנחתי מטבע כסף שחוק ליד אריאל, היא נעצה בי מבט וכנראה שתיקח את המטבע. לעזאזל! אין לי יותר מידי כסף לבזבז! למה קניתי אוכל? למה נתתי לה כסף? למה אני קמה כשאני יכולה להביט במחברת הזו של הילדה?
"טוב," אמרתי. "אני מצפה לקרוא מבחברת הזו שלך." היא הזעיפה פנים ואני הלכתי לעבר גראת. התיישבתי מולו אך הא העיף בי מבט חטוף וחזר לקרוא את נאומו.
"נראה שהרוב בסדר," אמרתי הפונדק החל ללכת עלינו אבל נענעתי לשלילה בראשי. הוא ניגב את ידיו על הסינר ברוגז וחזר לעבוד. רוגז? הפונדקאי הזה מטורף.. טוב, לא ממש אבל בכל זאת. לא הקשבתי לשיחה שלהם או מה שזה לא יהיה, זה לא מנומס והכל מתברר.
"הכל יעבוד," אמרתי לו. "טוב, אם לא לא סביר שהם ילחמו. הם לא נראים לי טיפוסים כאלה שילחמו סתם כי בא להם. בכל מקרה, הילדה הזו שנראת בת שלוש עשרה?" חיקיתי עד שהוא הנהן כדי להמשיך. "יש מחברת עם הרבה מידע, הצצתי וראיתי שהיא מעיינת במידע על השדים אבל נראה לי שיש שם מידע שהוא לא רק של שדים. נראה שהיא הייתה בציידי השדים ואשת החתול שיושבת לידה אכן משם כפי הנראה. אה כן, היא גם די חסרת כסף והייתי מהמרת על זה שהיא בונה על לישון באורווה. בכל מקרה, רוב מי שכאן הוא מומחה בלחימה חוץ מהקוסמת הג'ינג'ית שיושבת עם בן האנוש השרירי. עכשיו, אם תהיה פה לחימה סביר להניח שזה יתחלק לכמה קבוצות. הקוסמת ובן האנוש, רוח הטבע והציידת, אין לי רעיון לאן לו או השער הסגול ילכו. לא נראה שהן מחבבות אחת את השנייה ככה שזה שולל את האפשרות של בנות ברית אז הייתי אומרת שלו תלך עלינו, אתה כמובן תפסיק את הלחימה ואני אצפה בכולכם. עכשיו, כולם הגיעו או שצריך עוד לחקות?" הוא הביט בי רגע ואז סקר את הפונדק.
"שניים עדיין לא הגיעו לילה." הוא אמר. הבטתי בו, כמובן. הוא היה מתחיל אם היו כולם כאן. הוא לא דביל אבל יש לי הגשה שעשיתי מעצמי דבילית. כנראה.. זו הייתה התשובה היחידה במוחי. עצמתי עיניים ונשענתי אחורה על הכיסה. מעניין מה היה קורה אם הייתי נשארת בחדר, לא הרבה. כנראה או הדבר רק בלי החלק שבו אני נהיית דבילית ובלי החלק של המחברת. כנראה הילדה הייתה קוראת עוד קצת לפני שאשת החתול הייתה מפריעה לה וכנראה שהן לא היו אוכלות. בכל מקרה, פתחתי את עיני וקלטתי לראשונה מישהו שרק עכשיו שמתי לב עליו. עצרתי את הדחף שלי לסטור לעצמי על המצח. טיפשה! ברור שאת טיפשה!
"טוב, אני הלכתי." הודעתי לו והלכתי אל אותו האיש שפספסתי *הלו דולפ^^*.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(מגיב עוד שנייה, אבל... בעוד כמה פרקים (אם נגיע לשם בכלל) תגיעו למקום שבו יהיו המון משימות לבחירתכם, כדי להוסיף עוד כמה משימות, וליצור תחושה יותר אישית במשחק, אתן לכם אם אתם רוצים ליצור לעצמכם משימה אישית שקשורה בדמות, אני עשיתי אחת לעצמי. זה אזור דרום-מזרחי מיוער, עם נהר שחוצה אותו, כמה כפרים (אלה שמעבר לנהר הושמדו ע"י אדוני השדים) וכפר נוסף שבו תשכנו ותקבלו את המשימות (בדיוק סיימתי לצייר את המפה שלו), אז אם יש לכם רעיון למשימה אישית שקשורה לדמות, שתוכל להתבצע באזור, תתיעצו איתי.)
Nightwish לפני 10 שנים ו-9 חודשים
בת אנוש נכנסה לפונדק ולכדה את מבטי. היא נראתה בערך בת גילי, ויכולתי לראות שהיא דרוכה. בשעה שמבטינו מצטלבים היא מסירה מעליה את הברדס ומוציאה ממנו את ידה החבויה, שכנראה הייתה מונחת על כלי נשק כלשהו. הייתי מנחשת שזו חרב או אקדח, הכי טיפוסי לשים אותם שם. סקרתי אותה שוב, במבט שני, חרב לא נראת כדבר שיתאים לה, זה כנראה אקדח.
הייתה לי נטיה להתרחק מאקדחים, בהיותי חצי סוסה, אני מניחה שהיו לי אינסטינקטים של סוסים, נגד ציד, אבל היא נורא השתדלה להראות סמני שלום, עד כמה שזה היה מוזר, זה הרגיע אותי.
חייכתי אליה וזזתי הצידה בתמרון קשה של הרגליים, כי הפינה הזאת הייתה די קטנה, מסמנת לה להתקרב. תהיתי אם גם אני צריכה לבצע איזו מחוות שלום. הדבר המסוכן היחיד שהיה עלי הוא השרשרת, והרי כל היופי שבה הוא שלא ניתן לדעת שיש בה את הכוחות הללו, אז בעיקרון, אין לי שום נשק להוריד או משהו, הכל למעלה בחדר.
הדבר היפה הנוסף במצב הוא שהיא נראתה שתקנית מטבעה. מעולה, אנחנו עומדות להסתדר מצוין. ואז קלטתי משהו, הפעם האחרונה שבה הייתי צריכה לתקשר עם בני אנוש הייתה לפני.... משהו כמו חמש שנים, והם למיטב זכרוני, בעיקר רצו לדעת עם איזה זן של סוס אני מעורבת, וממש לא התחשק לי להגיד להם.
שנתי לב שהיא נועצת מבטים בכתף שלי, ולרגע חשבתי שהתיישבה עלי דבורה או משהו, אבל אז נזכרתי בקעקוע שלי. נראה שהוא מציק לה. הו הנה מעשה הפגנת השלום שלי! לבשתי את השכמיה שלי והחוותי בראשי לכיוון הכתף שלי בחיוך. 'זהו, אין שם כלום' חשבתי לעצמי ותהיתי אם באמת יש דרך להסיר קעקוע קסום.
לפי המבט שלה, נראה שהיא הבינה שהוא קסום, וזה אומר שהיא הכירה קסם בעבר, ניסיתי להעלות בראשי השערות, איזה קסם רע היא פגשה אבל -
"הנה המים שלך" אמרה הפונדקאית. אני באמת מתחילה לשנוא את האישה הזאת. לקחתי נשימה עמוקה והשתדלתי לענות לה בקול יציב ומדוד "כן, תודה" וקיוויתי שהיא תסתלק כמה שיותר מהר. למזלי כך היא באמת עשתה. לגמתי לגימה מהמים, אבל בעצם, אני לא באמת צמאה. הנחתי את הכוס על כיסא אקראי לידי וחזרתי להתעסק בשיחה שהייתי בטוחה שתתנהל בעוד רגע, זה בלתי נמנע הרי, חייבים לדבר כדי ליצור אינטואיציה, ולכל הרוחות עם הדיבורים, הם היו חייבים לקרות.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הגיע הזמן.
זרם האנשים אל תוך הפונדק כמעט פסק לגמרי, ככל הנראה כמעט כל המוזמנים כבר הגיעו, וזה כמובן אחרי שמורידים את הכמות הגדולה של אלה שכנראה החליטו לא להגיע. זו תהיה משימה מסוכנת מאוד.
אם אחכה עוד טיפה, כבר יהיה מאוחר מדי, והאנשים יתפזרו, אם הייתי מתחיל מוקדם יותר, כמה אנשים היו מפספסים.
קמתי מהשולחן, חוזר בראש על הנאום שתכננתי, ונעמדתי מול כולם, דבר נוסף נהדר בפינה שבחרתי, הוא שכולם יכולים לראות את פניי משם.
הקהל היה מעורב מאוד, המון סוגי לוחמים מהמון גזעים וגילים, הרבה יותר מכמה שציפיתי שיגיעו. תהיתי מאיזו סיבה הם בחרו להצטרף. זיהיתי את לופיס ואת לו בקהל.
"ברוכים הבאים לפונדק אבן דרך." התחלתי, בקול רם ובטוח מספיק בשביל למשוך את תשומת ליבם של כל יושבי הפונדק, נאמתי כבר מאות פעמים בעבר, ידעתי בדיוק איך לעשות את זה. אבל בכל זאת זה היה טיפה מלחיץ.
"אני הוא האחד שהזמין אתכם לכאן, יחד עם שני אנשים נוספים שנמצאים פה. אני אאמת את תקוותיכם, או חששכם; המשימה הזו לא מזוייפת, השדים אכן חזרו לאנדור. לא רק השדים, ישנה פלישה עוינת של גזע לא ידוע, שהתחיל לכבוש כפרים רבים ממזרח לנו, באזור אגם לוגן, ונראה כאילו הם מסוגלים לשלוט בשדים.
המלך כבר פתח בצעדי מלחמה, אבל ייקח לו המון זמן לארגן צבא, ואנחנו מצאנו רעיון. מקורות אומרים שיש לאדוני השדים האלה מחנה אי שם בסביבות האגם, ובמחנה יש להם כנראה שער, כמו שער השדים. הם מגיעים מעולם אחר דרך השער הזה, זה גם אומר לנו שהם כנראה מסוגלים לפתוח שערים כרצונם." נתתי להם רגע לעכל את דבריי ולחשוב על הצרות שזה יכול לגרום. "עשיתי מחקר בספרים עתיקים וגיליתי מקור לגבי שערים כאלה, הם לא שערים טבעיים כמו שער השדים, אלא שערים מעשה אדם, שמקובעים לנצח על ידי מבנה אבן מיוחדת. יש דרך להרוס את השער: אפשר לנתץ את המבנה, אבל בשביל זה נצטרך צבא שלם עם פטישים שיפלוש למחנה שלהם, מה שיגרום לאבידות רבות, כי מדובר באלפי אדוני שדים, שככל הנראה הם יצורים דמויי אדם, גבוהים מאוד ובעלי כוח רב, ואיתם עשרות אלפי שדים. אבל, יש דרך נוספת להפיל את השער." שלפתי את העצם מכיסי. הגביש הקטן זהר באור סגול חלש, וכמעט היה אפשר להרגיש את העוצמה שטמונה בו באוויר.
"זהו גביש מפתח, גביש המשמש ליצירת וסגירת שערים, כמו האחד שנעשה בו שימוש לסגירת שער השדים עצמו. רק צריך להכניס אותו לשער שלהם, והם יכולים לומר להתראות לבית, הם יהיו תקועים באנדור בלי יכולת לקבל תגבורת. בנוסף, שמעתי ממכאניקים שחקרו את השדים, שיש סוג מסויים של אנרגיה שמשפיעה על תפקוד של שדים, זה הביא אותי למסקנה שכנראה יש להם במחנה מכשיר נוסף, שמשתמש באנרגיה הזו בשביל לשלוט בשדים. נלחמתי כבר בכמה שדים שנמצאים תחת השליטה, זה תאם מאוד לתיאור של המכאניקים, והם אמרו שחייב להיות מכשיר גדול מאוד בשביל לייצר כמות גדולה מספיק של האנרגיה הזו בשביל לשלוט בכל השדים.
פה אתם נכנסים לתמונה. אני צריך יחידת עילית שתוכל להתגנב לתוך המחנה שלהם, להשמיד את השער ואת המכשיר ששולט בשדים, ובתקווה גם להצליח לברוח. מעבר לכך לא תצטרכו לעשות כלום, אדוני השדים לבד, במיוחד כשהם נלחמים בשדים שהשתחררו, הם כבר לא איום גדול לאנדור. אבל לא אשקר לכם, זו משימה מסוכנת מאוד, ולא פשוטה בכלל, אך היא תציל חיים רבים מספור, ואם תשרדו אותה, תקבלו פרס כספי גדול מאוד.
אתם לא חייבים להצטרף, זו כבר החלטה שלכם.
יש שאלות?"
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
וויל –

הג'ינג'ית התקדמה לעברי, מעבירה מבט על הפנים שלי, ועל הזרועות. בתוך תוכי האגו שלי התנפח, אבל שמרתי על פוקר פייס וחיוך רחב.
היא התיישבה בנינוחות מולי. "היי, אני מפריעה?" שאלה. הקול שלה היה ממש נעים לאוזן, והעיניים שלה שבו אותי.
לרגע לא עניתי, החיוך שלי נשבר קצת כשהלסת שלי ירדה במבט המום. התעשתתי כעבור רגע, חובט לעצמי בפנים עם אלה בלתי נראית. מה קורה לי? זה לא פעם ראשונה שאני פוגש בחורה יפה.
"אהה... לא, לא, ממש לא." החיוך חזר אליי. "אני וויל." הושטתי לעברה את ידי. "רק למען ההכרות, את יודעת, שאני לא אראה כמו בחור מפחיד שרוצה... אולי לגנוב לך את הכסף... אז אולי כדאי ש..." הקול שלי דעך. "שאני לא אראה מפחיד." היד שלי עמדה כמה שניות באוויר, והובכתי לגמרי. אדיוט! הזאב שלי התאפק לא לנחור בשעשוע. הכרתי אותו.
אחרי השניות האלו שנראו כמו נצח, כבר התכוונתי להחזיר את היד, כשהג'ינג'ית הושיטה את ידה ולחצה את שלי.
"אריאל." היא אמרה עם אותו קול נעים, והעיניים שלה לא הסירו את המבט התכול משלי. ביטחון עצמי. כוח. חוכמה. קסם.
לחיצת היד שלה לא הייתה רפה, כמו של רוב הבנות, וגם לא חזקה מידי. אבל שידרה עוצמה.
"אז... אממ... אריאל." התחלתי להגיד. "וואו שם יפה." מלמלתי במהירות. "גם אותך הזמינו ל... אהה..?"
"כן."
"אפילו לא שאלתי אבל."
"אני יודעת מה עמדת להגיד." חיוך זעיר נפרש על שפתיה. חיוך יודע כל.
"רגע, את נכנסת לי למוח..?" לא ידעתי אם ממש להתלהב מזה (הייתי אומר מגניב, אבל לא הייתה קיימת מילה כזאת בלקסיקון שלהם חחח), או לכעוס.
"אל תכעס. אני לא קראתי את המחשבות שלך, זה חסר נימוס."
"אז...?"
"זה היה רק הבזק."
"אהה... הבזק! יפה." קדימה תחשוב על נושא! אל תיתן לשיחה לדעוך. עושה רושם שאריאל בדיוק עמדה להמשיך את השיחה, אבל כנראה שלעולם לא אדע.
"ברוכים הבאים לפונדק אבן דרך." התחיל להגיד קול עמוק. מכיוון שישבתי כשפניי לכיוון כל הפונדק, לא היה קשה לי לזהות את מקור הקול. גם בגלל שמקור הקול החליט לעמוד על כיסא. אריאל הסתובבה בכיסאה חצי סיבוב כדי לאתר את האיש.
הוא דיבר דיי הרבה, בעיקר על הדרכים והאפשרויות לסגור את שער השדים.
"יש שאלות?" השאלה הייתה רטורית, לא האמנתי שהוא באמת ציפה לשאלות, אבל הייתה לי אחת.
"כן." אמרתי בקול רם. רוב המבטים פנו לעברי. "איך אנחנו אמורים להשמיד את השער? איך אנחנו בכלל אמורים להתקרב אליו? לא יהיו שם איזה מליון שדים ששורצים בקירבתו? אנחנו לא צבא, לא נוכל להלחם בכל כך הרבה שדים!"
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אני מביטה בקנטאורית לרגע, מהנהנת ואז מסתובבת מהר. מישהו נעמד בתנועה איטית משהו. הוא מוצק למדיי ושרירי, ונראה מבוגר. סמכותי אפילו. "ברוכים הבאים לפונדק אבן דרך", הוא אומר. הוא לחוץ קצת. אני מרגישה את המתח הקל בקול שלו. אני מקשיבה לו בתשומת לב. הוא מסביר לנו את המשימה. שיהיה. "יש שאלות?" הוא שואל כשהוא מסיים.
"כן", מישהו אומר בקול רם ואני מביטה לעברו. "איך אנחנו אמורים להשמיד את השער? איך אנחנו בכלל אמורים להתקרב אליו? לא יהיו שם איזה מליון שדים ששורצים בקירבתו? אנחנו לא צבא, לא נוכל להלחם בכל כך הרבה שדים", הוא ספק שואל ספק אומר. נלהב למדיי. קצת יותר מדיי. אני בוחנת אותו. הוא נראה סמוק קצת, ומשהו בהגיה שלו נמהר ולהוט. חה, אנשים כמוהו כל כך קלים לתמרון.
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"אמרתי כבר," פתחתי כשהוא סיים לדבר, שמרתי על טון רגוע ובטוח, אסור לי לגרום להם לפקפק במשימה "זו תהיה משימה מסוכנת מאוד, ואחת שלא מתאימה לצבא, כי אם יגיע לשם צבא, זו תהיה מלחמה ענקית, שתוביל להמון אבידות שלנו. אני גם חושד שהם רק הגששים, ושמצפה לנו מלחמה הרבה יותר גדולה. לא נוכל לאבד יותר מחצי מצבאנו לפני שהמלחמה אפילו מתחילה. ובנוסף, לאסוף צבא יקח יותר מדי זמן, עד אז הם כבר יכבשו חצי דרך לעיר הבירה. תזכרו, אנחנו לא צריכים להשמיד להם את הצבא, אנחנו צריכים רק להשמיד את השער ואת המכונה ששולטת בשדים. זו הסיבה שבחרתי בכם; כל אחד מכם מתמחה בכישורים שימושיים, חלק גדול מהם קשור לכישורי התגנבות, וויל, לוסיאנה..." הסתכלתי על שניהם כדוגמה.
הרעיון הוא שנפרוץ למחנה בחשכה, נשמיד את המוקדים, ונסתלק בחסות הבלאגן שיהיה כשהשדים ישתחררו, אבל אם נגלה שהמשימה הזו אבודה מראש ואין לנו דרך לעצור אותם לבד, תמיד נוכל לאסוף מידע מודיעיני, ולמסור אותו לכל צבא שיבוא נגדם.
עוד שאלות?"
Angelica לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(מצטערת על האיחור הלא קטן *~*)

ריח חזק של משקאות חריפים מילא את הפונדק. התיישבתי על אחד הכיסאות וסרקתי את הנוכחים מסביבי, שמחתי לשבת סוף-סוף במקום חמים והומה לאחר הדרך הארוכה שהביאה אותי לפה. עיניי סרקו את היושבים בפונדק בחיפוש אחר מי שזימן אותי לפה, אולי מישהו יראה חשוד בעיניי. אך בכל זאת ידעתי שבבוא העת אני אדע. את החפצים שלי אכסנתי לפני כמה דקות בחדר שהשכרתי, עכשיו אני יכולה להיות רגועה.
הרמתי יד וקראתי לאחד העובדים במקום בעוד שהסרתי מעלי את המעיל נוטף המים. נער צעיר שניגב את ידיו במטלית לבנה ניגש אלי, "איך אוכל לשרת אותך, גברתי?" הוא שאל בנימוס ונעץ מבט זהיר בלהב החרב שהציצה מבעד למעיל העור שלי.
"ספל בירה, בבקשה." השבתי לו והחזרתי מבט נוקב לאחד היושבים בפונדק שהביט בי.
הוצאתי מכיס המכנס את שיקוי הריפוי שאוכסן בבקבוקון קטן, שאותו קניתי מסוחר נודד שנמצא באורווה, ודחסתי אותו לתוך הכיס הפנימי של המעיל. פתק מקופל הציץ מתוך הכיס. הוצאתי את הפתק ופתחתי אותו כשעיניי מעיינות בפעם האלף במילים הכתובות בהזמנה לפונדק.
כיווצתי את גבותיי. תהיתי לעצמי,שוב, אם השדים חזרו.
רעם מתגלגל הרעיד את חלונות הפונדק והגשם החזק נקש בקצב אחיד. מבטי נדד בין הנוכחים בחדר, עד ששמתי לב שעיניי נועצות מבט בנער, בערך בגילי, שיערו השטני פרוע ועל חולצתו הירוקה שריון עור שחור ופשוט. הוא דיבר עם בחורה קצת יותר גדולה ממנו, בעלת שיער ג'ינג'י חלק, המשכתי להביט בהם עד שכוס בירה הונחה בנקישה על שולחן העץ מולי.
"תודה." הרמתי את מבטי לנער ואילצתי את עצמי לחייך. הוא הנהן והלך כשספל בירה נוספת בידיו.
לגמתי לגימה ממושכת מספל הבירה והנחתי אותה חזרה על השולחן.
"ברוכים הבאים לפונדק אבן דרך," קול עמוק משתיק את הנוכחים בחדר. אני סורקת במבטי את החדר בחיפוש אחר מקור הקול.
"אני הוא האחד שהזמין אתכם לכאן, יחד עם שני אנשים נוספים שנמצאים פה," הוא ממשיך לדבר. מצאתי אותו עומד על כיסא, שיערו שחור וקצר ופרצופו מחוספס מעט.
הוא ממשיך לדבר וקולו קצת לחוץ. הוא מסביר על המשימה ועל השדים שחזרו לאנדור, ועל פלישה עוינת של גזע לא ידוע שהתחיל לכבוש כפרים רבים. אני ממשיכה להקשיב ברצינות לדבריו יחד עם שאר הנוכחים.
יש שאלות?" הוא שואל כשהוא מסיים.
"כן," עונה הבחור בעל השיער השטני. חלק מן המבטים פונים אליו. איך אנחנו אמורים להשמיד את השער? איך אנחנו בכלל אמורים להתקרב אליו? לא יהיו שם איזה מליון שדים ששורצים בקרבתו? אנחנו לא צבא, לא נוכל להלחם בכל כך הרבה שדים!" הוא צועק ופניו סמוקות. אני מהנהנת לדבריו ומביטה חזרה באיש שזימן אותנו לפונדק.
"אמרתי כבר," הוא אומר בטון רגוע וממשיך לדבר, "זו תהיה משימה מסוכנת מאוד, ואחת שלא מתאימה לצבא, כי אם יגיע לשם צבא, זו תהיה מלחמה ענקית, שתוביל להמון אבידות שלנו. אני גם חושד שהם רק הגששים, ושמצפה לנו מלחמה הרבה יותר גדולה. לא נוכל לאבד יותר מחצי מצבאנו לפני שהמלחמה אפילו מתחילה. ובנוסף, לאסוף צבא יקח יותר מדי זמן, עד אז הם כבר יכבשו חצי דרך לעיר הבירה. תזכרו, אנחנו לא צריכים להשמיד להם את הצבא, אנחנו צריכים רק להשמיד את השער ואת המכונה ששולטת בשדים. זו הסיבה שבחרתי בכם; כל אחד מכם מתמחה בכישורים שימושיים, חלק גדול מהם קשור לכישורי התגנבות, וויל, לוסיאנה..."
פניי מרצינים כשהוא מזכיר את שמי. איך הוא יודע מי אני? אני בולעת רוק וממשיכה להקשיב לדבריו.
...."עוד שאלות?" הוא שואל לאחר שסיים את דבריו הנוספים. אני לוגמת עוד לגימה ממושכת מן ספל הבירה.
"כן," אני אומרת בטון גבוה ומתעלמת מהמבטים שפונים אלי.
"האם יש כלי נשק מסוימים שבהם נצטרך להשתמש על מנת להרוג את השדים?"


אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"למען האמת, לוסי" אמרתי, "ציפיתי ממישהי שהייתה בציידי השנים במשך כמעט שלוש שנים לדעת איך הורגים שד, אבל אני מניח שלא זכית להילחם באף אחד מהם מכיוון שהשער נסגר לפני שהצטרפת, חקרתי עליכם לפני שהזמנתי אתכם..." אמרתי אחרי שהבנתי שזה נשמע להם מוזר שאני יודע עליהם המון. "אני נלחמתי בהם, הרבה, אלה יצורים אלימים, אבל מטומטמים מאוד. חלקם מגיעים לגודל של דוב, והם מורכבים מחומר שחור דמוי חול או עשן, שלא משנה כמה תפגעו בו, הוא ישחזר את עצמו. הרעיון הוא לפגוע בליבה של השד, זה מה שנותן לו חיים, החומר משחור הוא רק אמצעי של הליבה להילחם ולזוז. הליבה היא כמו המוח והלב של השד, אם אתם פוגעים בה הוא גמור. אתם יכולים לרסק אותה, לחתוך אותה או לשרוף אותה, לשרוף גם יפגע בחומר השחור, אבל השאר יעשו את הטריק גם מצויין.
אבל לא תילחמו רק בשדים, לפי המקורות האמינים ביותר שמצאתי, אדוני השדים הם גזע של ענקים משוריינים, בגובה של שלושה מטרים וכוח מספיק כדי לרסק גולגולת של אדם עם יד אחת. לא יהיה קל להרוג אותם. ויש גם שמועות על יצורים מוזרים וענקיים שהם רוכבים עליהם, ועל זני שדים חדשים. זה לא הולך להיות קל. לכן בחרתי בכם." סיימתי.
ראיתי שאין להם שאלות מיידיות, אז המשכתי;
"נצא מחר בבוקר, כל מי שלא מעוניין יכול להישאר. אם תרצו לדבר איתי, אני אהיה כאן. תוכלו לדבר גם עם לופיס ועם לו", הצבעתי לכיוונן, "ולשאר יושבי הפונדק, " הסתכלתי על הסוחרים והטבחים שבהו כמעט המומים בנו, "שיהיה לכם ערב טוב."
חזרתי למקומי, המולה של קולות התפתחה והמון אנשים הסתובבו בפונדק.
לא חזרתי לאכול, סברתי שמישהו יבוא דבר איתי. בעל הפונדק הכריז על סבב משקאות על הבית. מלצרית באה אלי ושאלה אם אני רוצה שתייה. בהיתי בספל הכמעט ריק שלי וביקשתי אחד נוסף, אחד.
הנץ הזקן והגדול צווח אליי בקול חורקני, נופף בכנפייו, לעס חתיכת בשר שגנב מצלחתי בזמן הנאום, הוריד אותה בעזרת רגלו ופתח את מקורו בצורה דמויית חיוך בעודו מנופף שוב בכנפיו. הייתי חונק אותו מייד אם הוא לא היה חשוב למשימה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אהה ארן. זה לילה, כמו הדמות שלי משער השדים? טוב, בואו נמשיך.

לילה:
האיש שלא שמתי לב עליו הביט אל גראת כשדיבר.
"מה שמך?" שאלתי
"גארואמן," אמר בקור כמעט "ושמך?"
לילה," אמרתי. לוקי הביט בנו, חייך חיוך משועשע והלך לו לכיוון המטבח. "אז.. גארואמן למה אתה פה?"
או.. גארת בדיוק סיים את נאומו הקולע ועבר לשאלות.
"מטרה," אמר בפשטות. הבטתי בו. הוא נראה די חתולי, עם עור שזוף מהרבה שמש וצלקות כעדות לקרבות. לוחם כנראה. היו לו עיניים חומות מאוד שהזכירו לי את המדבר ושער שהזכיר לי חול מדברי(מקווה שזה בסדר דולפ אבל לא שמת תיאור אז.. כן. מצטערת?). יכול להיות שהוא.. מעניין אם גם עליי רואים את זה. אבל לא, אני יכולה לשאול את גארת אבל זה יראה מוזר. אני לא צריכה אישור לכל חשד שלי, נכון? לא.. לא ממש. הייתי רוצה כמה שיותר בעלי ברית. טוב, טכנית כולנו בעלי ברית. הבנתי שהיינו בשקט די הרבה זמן אבל זה לא הפריע לי. נשענתי על הקיר והבטתי בגארת אבל הוא אמר שיכולים לשאול אותי שאלות והצביע לכיווני עם הראש. נעצתי בו מבט אבל הוא פשוט התעלם מזה. נו באמת, למה כל העולם חייב לדעת הכל? טוב, הם מסכנים את חייהם, מגיע להם לדעת את הפרט הפעוט הזה אבל בכל זאת.
הוא הרים גבה ב.. שעשוע. כנראה.. איך הולך הפתגם הזה? לבש את רגשותיו על פניו או משהו בסגנון? כנראה..
משכתי בכתפיי. "שאלה?" הצעתי ברוב נדיבותי ה.. לא. הוא אמר שצריך לשאול אותנו שאלות כדי לרכוש אמון בסיסי בנוף כדי שלא יחשבו שאנחנו מסתירים את משהו. כי אם הם היו מגלים שאנחנו שותפים והכל הם היו מאבדים את האמון וזה כנראה יוביל למטחים, עצירת המשימה ועוד. כלומר מאוחר יותר, מעניין אם תהיה בגידה. סרקתי את הנוחכים במהירות, יכול להיות. צריך להיות מוכן לכל אפשרות. קלטתי שהוא אמר משהו.
"אה, מה?" שאלתי והרמתי את מבטי עליו. או, כמה שאני שונאת לעשות את זה. לפעמים ליתר דיוק.
ג'ן לפני 10 שנים ו-9 חודשים
וואו, הוא חושב בקולי קולות.
אני לא קוראת מחשבות. כלומר, אני יכולה, אבל זה שואב ממני יותר מדי אנרגיה כשמדובר ברוב האנשים. הם מציבים יותר מדי חומות. רוב האנשים חושבים בצורה מעורפלת מדי בכל מקרה.
הבזקי מחשבות? זה בקושי קורה. המסע איתו עומד להיות מעניין.
"אנחנו לא צריכים להיות צבא כדי לנצח," אני אומרת לאחר שהעניין שמושך האיש בעל הפנים המחוספסות דועך.
וויל ממקד בי את מבטו.
"אף אחד מכם לא שאל את השאלה הנכונה." אני מבהירה.
"כן?" זוית פיו מתרוממת בשעשוע. "ומהי השאלה הנכונה?"
"למה הסבירו את התוכנית כאן?" אני נשענת לאחור. כף ידי אוחזת בכוח בשולי הכסא עליו אני יושבת. "זה מקום ציבורי. כל אחד היה יכול לשמוע. למה שיבחרו לספר לנו על הגביש הזה עוד לפני שיצאנו? איך האיש הזה יכול היה לדעת שכולנו נמצאים בצד הנכון?"
~RAIN~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
״חה״, אני פולטת. הצליל קצר מדיי ומהיר מכדי שאגמגם בו. כשכולם נועצים בי מבט אני מישירה מבט מתריס עם חיוך חיוור, בלי לחשוף שיניים. כולם מחליטים להתעלם ולסובב מבט לעבר האיש עם הפרצוף המחוספס, אבל אני ממשיכה במהירות. ״כ - כמה תשובות אפשריות״, אני אומרת, מסתכלת על הג׳ינג׳ית, נושמת עמוק וממשיכה. ״כולן פסיכולוגיות״, אני אומרת ומהססת לפני שאני ממשיכה. ״רוב האנשים מעדיפים לתכנן את ה - הסוף מאשר לדעת איך להתחיל. השאלות כולן, וגם ההסבר עצמו, מתייחסים לסוף. למל - חמה בשדים, להריסת השער. אנחנו מאוד להוטים, יהירים, בטוחי - ם בעצמנו״, אני מתתנשמת וממצמצת מהר. זה בסדר. ״זהו מת - כון לנפילה מוחלטת. כולם מנסים כאן לרכוש אמון. אבל דבר כזה לא קורה בשניות. אתה חושב שאתה מכיר אותנו״, אני פונה לאיש. הקול שלי רועד, אבל לא משתנק. ״אבל אתה לא. אמון זה לא משהו שמשיגים סתם ככה. צריך לדבר בנחת, רק האנשים שהוזמנו לכאן״, אני סורקת את הקהל בעיניים חשדניות. ״אני רוצה לדעת את הצעדים הקרובים. ל - אן נצא עם שחר. אני רוצה להכיר כאן את, כו - כולם, לפני המשימה. להתקדם לאט ממקום למקום״, אני מסיימת. ״שלום. אני איה.״
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"אני יודע" אמרתי וחייכתי.
עכשיו, שכבר ישבתי והעניינים נרגעו, הופיעה אווירה מעשית יותר מאשר שכנועית, אינטימית ורצינית כזו.
"אני גראת זרוע ברזל, לשעבר מפקד יחידה קרבית עילית בשירות צבא המלך. אני יודע איך לעבוד עם אנשים, במיוחד בקרבות. אני יודע עליכם יותר משתוכלו לדמיין; את השמות שלכם, העבר שלכם, הניסיון שלכם... מאז שבאה הידיעה הראשונה לגבי חזרת השדים, אז כבר הבנתי מה הולך לקרות. בחרתי אתכם בקפידה, כי אני בטוח שהמצב הולך להידרדר, ואתם האנשים המושלמים למקרה שהעניינים יצאו משליטה, אבל גם למקרה שהכול ילך לפי התוכנית.
היום נחגוג, מחר נצא לדרך על דרך המלך, נעבור דרך יער הדרום, שאליו נגיע תוך בערך שבועיים, במקרה הרע, ואז נעצור בכפר מעוז איתן, זה כפר גדול ומקושר, נוכל לנוח ולאסוף שם מידע יותר עדכני, לפי מה שאני יודע, במרחק של יותר ממאה קילומטרים ממנו כבר נוכל להגיע לאזורים שהצבא הפולש כבש. לכיוון הזה הם לא כבשו הרבה, הם השטלטו בעיקר על החוף. תוך כמה ימים בודדים בשטחם כבר נוכל להגיע לבסיס, ושם כבר נחליט על תוכנית שימושית יותר על סמך המידע שנגלה לגבי המקום. כרגע אנחנו לא יודעים כלום.
זה הכול?" שאלתי, והנץ לבש ארשת רצינית וקרא לכיוונה, כתומך בדבריי.
ג'קס לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"מה?" שאלתי בקול מופתע, מה שגרם לסובבים אותי לגחך, גראת קימט אתר מצחו בחומרה. התאמצתי לא להסמיק ומלמלתי, "הו, הממ, אני אורליאן".
לא הקשבתי לדבריו של גראת, או לכל התרחשות אחרת שקרתה בפונדק בדקות האחרונות, איני חיילת טובה במיוחד מבחינת קשב וציות, נראה שזו נקודה שאאלץ למתן אם אני רוצה לרכוש את אמונם של חברי לצוות.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הבטתי בהם כשגארת אמר את מילות חוכמתו. ואז פשוט חציתי את הקהל, דבר שגרם לכמה מהם להסתכל עליי. נהדר.
"אני הולכת לקנות כובע, יש כאן סוחר. אה כן. שמות וכל זה. לילה, חברה גאה במחזור הקודם ובעלת ברית, כך מסתבר. טוב, לוקי. בוא, נקנה גם לך משהו. מעניין אם נפגוש מישהו מעניין. נו? למה אתה מחקה? בוא כבר." אמרתי, כבר לא ממש התייחסתי עליהם. גיחכתי לעצמי, המחזור הקודם. הלכתי לקנות לי כובע. שאני אוכל לכבוש ולהוריד על הפרצוף.
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
"אני וויל." חייכתי את החיוך התמים והמקסים שלי לאיה. האופי שלי מוסתר מאחוריו, עשיתי דברים, כאלו שאני מעדיף לשמור בסוד. "אני בן אדם רגיל, מתמחה בכייסות והתגנבות," ובעוד כמה יכולות במיטה שאני לא הולך לפרט. "אממ.. אני יתום, גדלתי אצל מנהיג של כנופיית גנבים ידועה לשמצה. כשקיבלתי את הפתק חשבתי לעצמי שלא יזיקו לי כמה הרפתקאות. ו... זהו. זה גוסט, דרך אגב," ליטפתי בחביבות את ראשו של הזאב שישב צמוד אליי. "הוא נחמד." גוסט נהם בהסכמה.
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
גארת דיבר,נאם,הסביר,ואוזני ההמון היו כרויות לשמוע את דבריו.הסוחרים והחנוונים ישבו שמוטי פה מנסים להבין מאיפה הגיעו אלה,המנסים ללחום בשדים.
מתבונן סביבי ומקשיב להסבריו ולקולות הסכום והלעיסה שבקעו מסוחר העורות שמשמאלי.
האישה עם הזאב הגדול והאפור שראיתי בכניסתי לחדר קרבה אלי פתאום ושאלה "מה שמך?"בעודה שולחת לעברי מבט מוזר,פולשני.
"גארואמן," עניתי בשקט בחשדנות על מנת לגרום לה להתקרב להקשיב,"ושמך?" שאלתי סוקר אותה מכף רגל עד ראש.הזאב שלצידה היה מיוחד,ראו זאת על פניו,הן הביעו חוכמה ושעשוע,כאילו הוא הבין משהו שאני לא."לילה" ענתה בחיוך
"אז.. גארואמן למה אתה פה?" שאלה אותי כלאחר יד.
"מטרה" עניתי מעט יותר בקול,בפשטות.
השתררה בנינו שתיקה דקה וגארת סיים את נאומו,מחווה בידו על לילה ואומר שניתן לשאול אותה ועוד כמה אנשים שאלות.
הרמתי גבה,מופתע מעט.הסתכלתי עליה,נראה שלא רצתה שיראו את הקשר שלה עם גארת,מעיניה ניבט כעס קטן מפעפע,אך היא הסתירה זאת היטב,משכה בכתפייה "שאלה" אמרה וחייכה חצי חיוך.
למה כאן? למה גארת בחר במקום ההמוני הזה,לפרוש בפנינו את תוכניתו,הרי עלולים להיות כאן סוכנים,ומרגלים של השדים.כמעט הרמתי את קולי בכדי לשאול את השאלה שלבשה צורה במוחי,אך הנערה הג'ינג'ית הקימה אותי. "לא שום דבר" עניתי,אך לילה כבר עזבה חוצה את ההמון בדרכה אל הסוחר,מתנהגת בברוטליות שנראית כאילו לא במקום אצלה,כמו שמכסה ריבועי לא מתאים לחור עגול.מוזר חשבתי בליבי,מעסיק את ידיי בסכין הקטנה שבידי,מוציא ומכניס אותה מנדנה.
משהו שונה כאן בפונדק.הסתכלתי סביב והבחנתי בבת אנוש שלא ראיתי לפני כן.
מעניין,היא ודאי נכנסה לכאן כשדיברתי עם לילה.בחנתי אותה במבטיי בעלת שער ערמוני נוטה קצת לחום כהה עמוק ,לבושה בגדי עור,מעלייהם קשת עם אשפת חצים,נראית לא רע,הודתי ביני לבין עצמי,אך הסרתי את המחשבה מלבי,אתה כאן בשביל מטרה הזכרתי לעצמי,אין זמן לשטויות.אך בעל כורחי נמשכו אליה עיני והבטתי בה במשך רגע ארוך. (מרוצה? P:)

לפתע הרגשתי שהצפיפות וההמולה בלתינסבלת ככ שונה וזר מהשקט שהורגלתי בו ימים ארוכים,תחושה ככ מציקה הייתי צריך קצת זמן לעצמי.
קמתי בשקט ממקומי והלכתי בצעדים מתגנבים אל החוץ.עברתי באסם על מנת לא למשוך תשומת לב רבה מידי.בדרך ראיתי את לילה מתמקחת עם הרוכל על התשלום,והזאב לצידה,קיוותי שלילה והזאב לא יבחינו בי.אך הזאב הרגיש בי והסב את תשומת ליבה. "אה" אמרה מופתעת "מה אתה עושה כאן?" והזאב הביט בי כמתעניין."סתם יצאתי לשאוף אוויר" אמרתי בסתמיות הולך לעבר הפתח,יוצא מהדלת,בלי להמתין לתשובה.
פסעתי בשקט בשביל ולילה הקר נטול הכוכבים התנחשל לו בנועם עוטף אותי בשחור מסמא עיניים משאיר את האור והחום הרחק מאחור,כך טוב יותר חשבתי ושרקתי חרישית לאיינו הרחם שליווה אותי במשך מסעותי הוא הגיע הביא עימו משב רוח קל וריחף סביבי בדממה.הפכתי בשלווה לעצמי,לאריה הצורה המועדפת עלי התמתחתי ופניתי מהשביל,אל תוך היער.



אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(כנראה לא הסברתי את זה כמו שצריך; השדים הם גזע מטומטם ביותר, לא חכם בהרבה מזומבים, שכל מה שהם יודעים לעשות זה לתקוף באלימות ובלי אסטרטגיה. אדוני השדים שולטים בשדים, הם רק הגיעו לאנדור, וחושבים שהם גזע עליון ושכל השאר צריכים להיות עבדים שלהם, או מתים. אין מקום למרגלים, אף אחד לא ינסה לעשות עסקים איתם.
הביולוגיה והמבנה של השדים זה דבר די מסובך. אספר את זה שוב אם ארגיש שיש צורך בקרב הראשון שלכם. אגב, בלי לפתוח בקרבות בעצמכם, זה התפקיד שלי. תאמינו לי שאתם קרובים.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אז הכל בסדר אם כך :))
Angelica לפני 10 שנים ו-9 חודשים
הבטתי בגראת כשהוא סיים את דבריו ופנה לדבר עם כמה אנשים שכנראה זומנו לפונדק. הוא סיפר קצת על עצמו ועל מסלול היציאה שלנו לשטח בזמן שאני מקשיבה לדבריו בחצי אוזן, הבטתי בנער בעל השיער השטני שדיבר עם עוד מישהי. קוראים לו וויל. זה הנער שגראת הציג יחד איתי בנוגע ליכולת התגנבות.
לגמתי לגימה אחרונה מספל הבירה וקמתי מהשולחן כשאני לובשת חזרה את מעיל העור שלי, עקבי המגפיים שלי נקשו וסובבו חלק מהראשים בפונדק בעוד שאני מחזירה להם מבט חודרני.
אני שונאת שמסתכלים עלי.
עצרתי מול וויל, גראת ונערה בגילי בעלת שער מסולסל קצר ודליל בצבע סגול כהה - כמעט שחור.
..."וזה.. גוסט דרך אגב," אני שומעת את וויל אומר כשהוא מלטף את ראשו של הזאב השחור שיושב צמוד אליו. "הוא נחמד."
חייכתי לעברם, כשאני מנסה להסתיר את המבט האדיש על פניי.
"אממ.. היי, אני לוסיאנה," אני פותחת ומביטה בשלושת המבטים שפונים עלי, "אבל אתם יכולים לקרוא לי לוסי."
אני מסתירה את החרב עמוק יותר בתוך מעיל העור הארוך שלי בכדי לא להרתיע אותם, ומתיישבת מול גראת.

Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(כדי לא להרתיע אותנו? רובנו לוחמים אנג'ליקה :)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(אולי אתה תפחד ריפר. דרך הגב, נחמד לראות אותך בסביבה.)

"לא! אני לא משלמת על הכובע הזה מטבע כסף! זה כובע מקש!" אמרתי בכעס אך הסוחר המשיך לעמוד על שלו. לפתע לוקי סובב את ראשו וראיתי את גארואמן(מה הקטע עם שמות ארוכים? ברצינות. אני צריכה לחפש בדמויות כדי למצוא את השמות האלה. אתם יכולים לכתוב את השם של הדמות בתחילת תגובה? זה באמת יעזור לבני אנוש שקשה להם לזכור שמות, כלומר.. אני^^) הולך דרך האסם.
"אה," אמרתי חצי בשאלה ואחרי רגע קלטתי את פניו. "מה אתה עושה כאן?"
"סתם יצאתי לשאוף אוויר." ענה והציפור המוזרה שלו עקבה אחריו. משכתי בכתפיי ווחזרתי אל הסוחר.
"מצטער ילדה, אנחנו סוגרים להיום!" אמר וסגר את העגלה. אני ישיג את כובע הקש המפגר הזה. אני פשוט לא אוציא אגורה עליו. חייכתי עליו ופניתי אל הפונדק אך זה אמר לחזור אל צומת הלב האפשרית. לא.. לא תודה. משכתי בכתפיי-זה קורה הרבה לאחרונה.- ויצאתי החוצה. ראיתי זנב אריה נעלם ביער, לוקי הביט בי בשאלה אך נדתי בראשי. בין אם זה הוא ובין אם לא, אני די בטוחה שגיליתי את היותי רוח טבע לבת אנוש ורוח טבע. וואו, זה מאגר שלם של רוחות טבע! יש כאן שלוש אם מחשיבים את גארואמן ואת הילדה הקטנה. הייתי יכולה להישבע שהיא לא בת 13! טוב.. אין מה לעשות.הלכתי מול הפונדק-צעד חכם מאוד*ציניות*- מול החלונות אבל כמעט אף אחד לא הסתכל אל הרחוב בחוץ. הם היו עסוקים בפנים. הבטתי אל לוקי, הוא נענע את ראשו. אין מרגלים. חייכתי לעצמי וליטפתי את ראשו בחיבה. הוא הביט בי וכמעט אמר שהוא לא צריך את זה אך נתן לי ללטף אותו וזנבו נע בקשקוש איטי.
"בוא חבר, נשב כאן קצת. אין משהו טוב יותר לעשות, נכון?" שאלתי בחצי חיוך והתיישבתי מתחת לחלון. הרוח הקרירה נשבה ונשאה איתה ריחות של יער. הלילה היה יפה. הירח התחבא מאחורי ענן והרוח גבה. היה ריח של גשם. הוא התיישב לידי ונשף אוויר דרך נחיריו.
'לילה, בואי נכנס.'
"למה?" שאלתי והבטתי בשמיים.
'יש ריח של גשם, זה לא מוצא חן בעיני.'
"באמת? ממתי אתה מפחד מקצת גשם?" שאלתי בשעשוע.
'זה לא זה לילה. מתי תלמדי להקשיב לי? משהו רע מגיע. יש לי צמרמורת.'
עישיתי את עורפי. משהו רע תמיד מגיע. זה טבעו של העולם אך.. סביר להניח שזה הגשם. אפילו אני יכולה להגיד שעוד רגע ירד גשם. או כמה רגעים.. חשבתי בביטול וקמתי על רגליי.
"בסדר," אמרתי ונכנסתי דרך הדלת של המשרתים, עליתי למדרגות אך לא יכולתי לעצור את עצמי אז הצמתי את האוזן לקיר העץ והקשבתי. המולת שיחה. רעש עמום מידי. ליד המדרגות היו צללים, הלכתי עליהם אך עכביש נחמד עצר אותי. לא סובלת את היצורים האלה. רק מחקים שמשהו יפול ברשת שלהם. אז חזרתי אל קיר העץ, מצאתי חור-ציטוט ללא ספק. בטח של אחת המשרתות שהיו פה- והקשבתי. משום מה אצבעותיי ליטפו את ניצב חרבי. החרבות היו תלויות על גבי עם הניצב אחד למטה והשני למטה והסכין היה חגור על הירך. לוקי ישב לצידי ונענע את ראשו. שנאתי את התחושה הזו.

(בוא נמשיך ארן)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(זאבה, אני לא מאלתר. אני לא אזרוק סתם קרב, אז שאף אחד לא יתחיל משהו על דעת עצמו. אתם רק צריכים טיפה לדבר, להכיר אחד את השני וללכת לישון, ואני אחשחרר פרק חדש.)
Reaper לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(נחמד לראות גם אותך זאבה חיחי ^_^
ווויל - הדמות שלי - לא יפחד מחרב... זה בטוח.

ארן, אתה לא יכול פשוט להגיד שהכרנו אחד את השני, דיברנו קצת ואז הלכנו לישון? זה מקצר את כל התהליכים. ובשבילי, הפרק קצת... מיצה את עצמו :| )
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(חיחי. חרבופוביהXD ואני מסכימה. הגיע זמנו של הפרק השני, לא?)
אקו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(נראה אם יש עוד מישהו שרוצה להגיב, וממילא אין לי זמן. אני אעשה משהו בסופ"ש. נסו לפתח איזו שיחה, אני יודע שזה קשה.)
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(כן זה נההיה מאוד ארוך וקשה לקריאה)
(תתחיל פרק חדש)
(ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד)
(אגב סתם לפרוטוקול,לחבורה של אנשים מבוגרים גדולים וחזקים לעבור 100 קמ' עם ציוד לוקח בערך 3 ימים(נסיון אישי יעעעעע))
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
*תוסיף סוסים ודמיון*
אולמו לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(זה כלול במחיר XD )
Nightwish לפני 10 שנים ו-9 חודשים
(סוסים, דמיון, והגיון מעבר זמנים {לא הגיוני} של ספרים)
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 0 קישורים רלוונטים
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 0 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 602 ביקורות ספרים
אני לא מבינה למה, אבל הספר זכה להצלחה פחותה מלתחיל מחדש. אני אישית העדפתי אותו ולמעשה הוא היה הספר האוהב עלי בגיל 12, למעשה גם בגיל 13 אני פשו... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אליזבת לפני 5 שנים ו-9 חודשים


היום אכלתי בפעם הראשונה תפוז דם, ומיד נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת ליליה" וחשבתי מה אותו ילד היה חושב על התפוז אדום? (אדום זה הצבע... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אליזבת לפני 5 שנים ו-10 חודשים


מכיל ספולירים שלום, רק לצורך הגנה עצמית לא קראתי את מהאחורה של הספר, אם הייתי קרואת אני לא חושבת שהייתי קרואת את הספר. אוקי אז מהאחורה ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אליזבת לפני 6 שנים ו-2 חודשים



ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
הצג הכל מציג 8 מתוך 928 ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
עודכן לפני 7 שנים ו-6 חודשים


רשימות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 6 מתוך 9 רשימות ספרים
אפרת בת 28 מעבר להיגיון
לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 26 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 26 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 26 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 26 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
אפרת בת 28 מעבר להיגיון

ספרים משומשים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 8 מתוך 17 ספרים משומשים
עודכן לפני 10 שנים ו-7 חודשים




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ