Nameless
להשאיר מכתב קטן
לא התעקשתי
למרות שכן קישקשתי
משהו לא מובן
לא שביקשתי
נורא
להסביר מה קרה
אבל כיוון שהיום
אני עוזב את המקום
זה נשמע לי מינימלי
לפחות לומר שלום

לפחות לומר
שלא אכפת לי כבר
מאנשים שמתרגשים
מכל דבר



http://stuck-in-stucky.tumblr.com/


Im Robin, and being Robin gives me magic!



» דירגה 37 ספרים
» כתבה 44 ביקורות
» יש ברשותה 12 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנתיים
» קיבלה 466 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה העירונית אריאל

» רשימת הסופרים של Nameless

» מדף הספרים (4 מתוך 12)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 44 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שבועות וחודשים שלמים, כל כך הרבה דחיות. אבל הגיע הזמן, והספר לא איכזב. למען האמת, עבר כל כך הרבה ז... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-10 חודשים


אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים של ריירדן; מצד אחד, אני מאוהבת בכתיבה שלו, צוחקת בקול מכל הבדיחות, רוצה שהוא ימשיך לכתוב לנצח ו... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


וואו, ספר על נערה חולת סרטן שלא מדברת כמו פילוסוף בן חמישים, זה שינוי מרענן! זה מסוג הספרים שלא הייתי מצפה לקבל ליום ההול... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


אחרי תקופת יובש ארוכה באופן מחפיר, גם של קריאת ספרים וגם של כתיבת ביקורת, סוף סוף הגיע ספר אחד שהצליח לשבור אותי. ותודה ל... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


אזהרת טריגר: אונס והטרדה מינית את הספר הזה קיבלתי בדואר מספר ימים אחרי כנס עולמות, אחרי אלפי הנדנודים מאור על כמ... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים


ליוונים העתיקים היה פטיש רציני לטרגדיות. יש האומרים שזו הייתה הדרך שלהם לתעל את הפסימיות שלהם, מה שלדעתי מובן לחלוטין, עק... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-9 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

דמיינו את מי שהייתם רוצים שיהיה לצידכם כשאתם בודדים ומבואסים מהחיים. זו חייבת להיות דמות שאתם ממציאים, לא אף חבר או ח... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


אני לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת של דוד ריק. ברצינות, אנשים. הבנאדם כותב ספר, התחלה של סדרה, ולפי ההיכרות שלי איתו זו גם תה... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


קרוב מאד לגאוני, כתוב על הכריכה. איזו הגזמה פראית. אני לא עומדת לקטול את הספר הזה, אבל גם לא להעניק לו חמישה כוכבים. הוא ספ... המשך לקרוא
40 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע. ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר ח... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


מצטערת שלח. מצטערת. ניסיתי. מי שהתרועע עם מיסטר שלח בסימנייה בשנה האחרונה בוודאי שמע את השם הזה, "הגל החמישי". הוא חפר לי ע... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


"פאנגירל" הוא חווית קריאה שמצד אחד היא מעולם אחר לגמרי, ומצד שני - עולם גדול ומלא שאני מכירה היטב. אולי קצת יותר מידי טוב, במ... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-6 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנתיים ו-5 חודשים
» The Front Bottoms - Father (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-1 חודשים
» בקשה להוספת ספר באתר (אתר סימניה)
לפני 3 שנים ו-1 חודשים
» אני רוצה ספרים (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-9 חודשים
» טעות שלי :0 (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-9 חודשים
» הודעה שמחה עם כותרת (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-10 חודשים
» וואו. (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

יש לי את החלום הזה שבו
אני מכה את אבי עם מחבט בייסבול
והוא צועק ובוכה וקורא לעזרה
ואולי באמצע המעשה זה כבר יותר לגבי
אני רוצח אותו
מאשר אני מגן על עצמי

ואני מאמין ש, כן, אבא, אף אחד לא מושלם
אבל אני מאמין שאתה מתגרה במזלך
וזה פשוט מבאס שזה יצא ככה
זה סרט גרוע ואפשר לראות שאף אחד מהשחקנים לא שם זין
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
אני רוצה ספרים.
אני רוצה שהם ייערמו על המדפים שלי, שיעמיסו אותם כך שבקושי יישאר מקום. אני רוצה שהמדפים הקבועים בקיר יחרקו מרוב כובד, ייאנקו תחת משקל המילים.
אני רוצה אותם מרופטים, אני רוצה אותם בכרכים ישנים, משומשים. שעברו מיד ליד, שוב ושוב ושוב.
אני רוצה כתמי קפה ופינות מקופלות.
אני רוצה עותקים שנתפתחו כל כך הרבה פעמים, שנשאו אותם ממקום למקום בלי להסכים לעזוב אותם לשנייה, אני רוצה אותם מוחזקים בידי דבר מלבד נייר דבק ואהבה.
אני רוצה ספרים ישנים, עם עמודים מצהיבים וחתימת הסופר. אני רוצה ספרים חדשים, עם ריח של דיו ודפים חלקים, מושלמים.
אני רוצה אותם, את כולם, כל אחד ואחד מהם כי אף פעם לא יהיה לי מספיק.
אני רוצה ספרים בעלי כריכות צבעוניות, נוצצות, ספרים שזועקים שניקח אותם. אני רוצה ספרים כהים, דהויים, ממתינים.
עם שמות דרמטיים, שיוצרים רושם רב, אני רוצה ספרים עם שמות קלילים ומשעשעים.
אני רוצה ספרי פנטזיה ומתח ואימה, ודרמה ואהבה וקומדיה ואולי אפילו אעז למדע בדיוני.
אני רוצה ספרים שהמילים קופצות מהדפים בתורן, ישר אל ראשי. אני רוצה ספר שאוכל לשבת ולקרוא אותו שעות, בלי שאתהה בכלל לגבי מה השעה.
אני רוצה ספרים עבי כרס, שקריאתם תידמה כמעט בלתי אפשרית, פרוייקט שייקח ימים, שבועות, חודשים.
אני רוצה ספרים דקים, עדינים, קלילים. שאוכל לסיים תוך שעות ספורות.
אני רוצה במיוחד ספרי בעלי כריכה קשה, באנגלית, אתגר מיוחד ומרגש, עם דפים שמתחכחכים כך בין האצבעות.
אני רוצה ספרים שעלו מיליונים, אני רוצה לקבל אותם בחינם.
אני רוצה שיהיו לי מאות מהם, ושעדיין אדאג לסדר אותם כהרגלי, מדי כל כמה זמן.

אני רוצה ספר.
ואת שמי מתנוסס על כריכתו.
אני רוצה שהוא יהיה בבתיהם של רבים, מרופט, עם כתמי קפה ופינות מקופלות.
אני רוצה אותו שחוק מרוב אהבה. אני רוצה שיקראו אותו שוב ושוב ושוב, ויעבירו אותו בין ידיים.
אני רוצה שכריכתו תהיה רכה וייחודית, מושכת את העין אך לא זעקנית. אני רוצה שם משעשע אבל שייצור רושם.
אני רוצה לכתוב ספר, על פנטזיה ועל מתח ואימה, רקום בדרמה ואהבה וקומדיה, ואולי אעז ואוסיף גם מדע בדיוני.

אני רוצה לכתוב ספר.
נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
עבר זמן מה, מאז שנפגשנו.
עבר זמן מה, מאז שניסיתי באמת... באמת... לעשות משהו יותר מזה.

והמילים. המילים, כולן סביבי, שברי משפטי, פסקאות, דפים. עשרות, מאות, אלפים מהן. וזה מדהים אותי כל פעם מחדש לחשוב שרק בשפה אחת יכולות להיות אפילו שלוש מילים עם אותה משמעות, שלא לדבר על אותה מילה בכל שפה אפשרית.
הנה ניתנה לנו האפשרות, ממש מוגשת לנו במגש של כסף במסווה של הורים ואפטרופוסים ומורים, האפשרות לבטא את עצמנו בדרך הכי ברורה ובהירה ופואטית שאפשר, ולעזאזל, את זה אני לא מתכוונת לזרוק הצידה.

נכס כל כך גדול והוא בידי. בידי כל אחד. ואני חושבת על העולם ועל המילים ומה שהם מכילים.
ואני לא צריכה אל או כל ישות גדולה אחרת, כי זה מספיק לי.
רק
העולם
הגדול
הנפלא
הנהדר
והנורא הזה
זה מספיק לי ממש בדיוק.
מקום חסר שפיות שבו פרח עדין יכול להתקיים ליד זירת רצח ונאומים נישאים ליד בגידה כפולה, ודמעות זולגות וידיים חובקות, והעלם הגדול הזה והכל מסביבי ואיך יכול להיות שהתמזל מזלי כל כך כדי להיות אדם אינדיבידואלי בעולם הזה עם גישה כמעט לחלוטין תמידית לכל כך הרבה מידע וידע והבנה ואיך יכול להיות שדווקא אני היא אני ולמי אכפת מהמטרה הגדולה יותר והדברים שנשגבים מבינתנו, לי אכפת מהשינויים שאני יכולים לעשות והשינויים שאנשים אחרים לעשות, ועל זה שיום אחד אני כן אעשה את זה, אני כן אבוא ואשנה חיים של ילדים, נערים, אנשים.

ואני צריכה לנשום לפעמים, זה נכון. לעצור לרגע ולחשוב מה לעזאזל אני עושה פה ומה אם כל זה חסר משמעות כי למי אכפת מילדה בת 12 אחת באמצע היקום המסיבי הזה אם כולנו ניכחד ונעלם והעולם כבר לא משנה כי יש אינסוף כמוהו אז למי אכפת, ואת צריכה לנשום אז את הולכת ועושה עמידת ראש מכל הדברים שבעולם, עמידת ראש מזדיינת באמצע החיים, והשיר הזה מתנגן והמילי האלו חודרות והחיים האלו צריכים שנייה אחת כדי להתאפס אבל בשם האלוהים שאתם מאמינים בו הרגע הזה הוא נעלה יותר מעילאי וכבר מרענן זה שיש לך הרגשה שנעלית מכדי שתוכל לנסח אותה במילים.

והמילים שלא נאמרו, אותן מילים שלא היו אלא חיבוק בשעת צרה או לחיצת יד או קריצה, אותן מילים שנזרקו לחלל האוויר בכל דרך שהיא לא כתיבה או דיבור.


לעזאזל, אנשים, למה אנחנו רוקדים?
קחו רגע אחד, ולמה אנחנו עושים את זה, לעזאזל. למה אנחנו מזיזים את גופנו לצלילי מוזיקה, למה אנחנו מניעים עפרונות על פני נייר, למה אנחנו מקלידים מילים בשתים עשרה וארבע עשרה נקודות בלילה? זה לא נותן לנו שום יתרון שכזה, כמו אכילה או סקס או שינה, אז למה לעזאזל אנחנו עושים את זה?

אתם יודעים מי המציא את הדרגנוע? המדרגות הנעות? בדיוק צפיתי ב"ג'ובס", סרט דוקומנטרי דרמטי משהו על סטיב ג'ובס וכל הקטע עם אפל, די מרתק ושווה צפייה למען האמת, ובסצנה הזו, ממש בדקות האחרונות, קלטתי שאין לי מושג קלוש מי המציא את המדרגות הנעות.
ו, כאילו, אנחנו שמענו את השם ג'ובס בכל מקום, הו, הבחור הזה שהוא פריטי מאץ' הסיבה שאנחנו מחזיקים מכשיר זעיר בכל שנייה בחיינו? ההוא? כן, אני מכירה אותו. עשו עליו סרט, שמעת? החתיך ההוא, אשטון קוצ'ר משחק אותו.

אדם אחד לא המציא את המדרגות הנעות, אנשים.
ב־1892 רשם צ'ארלס וילר פטנט ראשון על המדרגות הנעות, אך הדגם שהציע לא נבנה מעולם. ג'ס רנו היה הראשון שבנה מדרגות נעות. הן נבנו בקוני איילנד, ניו יורק ב־1897. צ'ארלס סיברגר המשיך בפיתוח והצטרף לחברת אוטיס למעליות ב־1899 וביחד בנו את הדרגנוע הראשון שזכה בפרס בתערוכה העולמית של פריז (1900). אותו אבטיפוס שילב גם את התכונות של המדרגות הנעות של וילר. ב־1921 איחדה החברה את ההמצאות של רנו וסיברגבר והמציאה את הדגם המשמש היום.

הבנתם? היה אדם עם חזון, שבא ואמר, הי, למה שתתאמצו ותעלו את המרחק הזה על המדרגות בעצמכם? למה שלא, לא יודע, נגיד, נגרום למדרגות להיות אוטומטיות? בואו נגרום להם לזוז מעצמן ולהעביר אותנו לקומה הבאה בעצמן!
"אתה מגוחך, צ'ארלי, תחזור לעבודה. יש לך דוח להגיש למחר, אני רוצה אותו על השולחן שלי בשבע בבוקר." בטח אמר לו הבוס שלו או משהו. פפט, רעיון מגוחך. מדרגות שזזות מעצמן? צ'ארלי, הפסקת להתאמן? אתה צריך עזרה קצת בלעלות במדרגות המזדיינות?

ועכשיו אנשים עצלנים כמונו באים ומשתמשים בחרא האוטומטי הזה בלי בכלל לדעת מי היה צ'ארלי או ג'ס או מר סיברגר, ואיך הם מעיזים תוך כדי להציץ בסמארטפון שלהם ולדבר על החתיך ההוא אשטון קוצ'ר.

יש פעמים שאני באמת ולא יודעת, לעזאזל. ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מול המקלדת, וכותב את המילים האלו שנכתבו בעבר, ומדברת עוד ועוד על המילים עצמן כאילו שיש לזה משמעות כלשהי, ולמה אני לא יכולה לכתוב על נושא חשוב יותר כמו דאעש או צהבת או אלפקות, אני לא מבינה. אני לא מבינה.

לעזאזל, אנשים. אי מתעקשת. עבר זמן מאז שביקרתי כאן, וכואב לי הלב לראות שלא הרבה השתנה. אנשים מעלים כאן כמעט כל הזמן את הדברים שהם כותבים, החלונות הזעירים האלו לנשמותיהם ואף אחד לא אומר שום דבר. לא ביקורות בונה, לא מילה טובה, לא חיבוק וירטואלי מזדיין. לעזאזל. אני הולכת לתקן את זה.

לרקוד זה לבוא ולהשתמש בגוף שלך ככלי להביע רגשות. תדמיינו שפופרת, כמו של משחת שיניים, שמלאה כמעט עד אפס מקום בתרכיז הזה שנקרא רגשות. ואז, בא הלחץ הזה, לחץ שאפשר לדמות אותו לאצבעות שנלחצות משני צדדיו, אבל למען האמת זו מוזיקה. או שלא, למען האמת.
אני לא צריך מוזיקה כדי לרקוד, הוא אמר.
ואז משהו בתוכך נשבר, איזה מחסום פשוט נעלם, כמו שאם תלחצו מספיק חזק הפקק בקצה השפופרת פשוט קופץ מהמקום, והתרכיז בשם רגשות יוצא ברצף המזהיר הזה של תנועות והאדרלנין זורם לך בגוף ואתה בפסגת העולם ולא משנה אם פיטרו אותך או שקיבלת 53 או אם החבר שלך זרק אותך, הנה את והנה אתה והם רוקדים ולאו דווקא אחד עם השני הם פשוט משחררים את התרכיז החוצה בדרך הכי טובה שהם מכירים ולעזאזל אתם יודעים שזה פאקינג יפהפיה.
וזה, קוראיי הנאמנים, ריקוד. בצורה הכנה והישירה והאמיתית ביותר, בזאת נשבעתי.

והתבגרות. מה ז בעצם התבגרות? אני תמיד הולכת לויקיפדיה. וויקי אומרת שזה שלב ביניים בהתפתחות של האדם. וזה תיאור מעולה ועכשיו כשגמרנו עם זה בואו נדבר על הסרט.

פור גאדס סייק, אנשים. עולם ומלואו דחוס לתוך שעתיים או פחות.
אמרתי כבר, במכתב ההתאבדות שלי, שזה משהו שפשוט מבעית לצפות בו.
ילד, ילד קטן בשם מייסון בא וגודל מול הפרצוף שלך, וזה לא שחקנים שמתחלפים זה פאקינג אותו אדם וזה לקח 12 שנים לצלם את הסרט המזדיין והמרגש הזה, והנה אתם רואים אותו והוא הולך לקולג' ומה לעזאזל קרה כאן ואיך זה נגמר כל כך מהר.

"החיים שלנו, כל כך ברי חלוף, ולא משנה כמה פעמים תגידי שככל שאתה מבלה כאן יותר זמן השפיות שלך אוזלת, את לא יכולה להיות כנה לחלוטין ולומר, שלפחות, רק קצת, היית רוצה חיי נצח. את פשוט לא יכולה."
"זה לא מספיק בשבילך? רק, העולם, הגדול, היפהפייה, והמדהים הזה? לפני שנים אנשים היו מתים כשהם הגיעו למחצית מהגיל שלך, בוב. ועכשיו? עכשיו אתה זוכה לחיות אורך חיים כפול משלהם, והכל בזכות תגליות מדעיות ורפואיות שנעשו במהלך השנים, ולעת עתה, אני לא צריכה יותר מזה."


אני נמצאת 12 עשר שנים ויותר על פני הכוכב הזה. הלב שלי זכה לפעום יותר ממיליארד פעימות והריאות שלי שאבו ופלטו אוויר יותר פעמים מכדי שאוכל לדמיין, אבל אני לא אני כבר שתיים עשר שנים. לאישיות לוקח זמן להיבנות. אני לא נפלטתי מהרחם עם טעם עילאיי במוזיקה, המשפט האמיתי הראשון שלי לא היה ציטוט מהמלט של ויליאם. אני עדיין הבליל הלא מובן הזה של רגשות ומחשבות ומראה והופעה מוחשית ומופשטת, רק בגרסא קצת יותר משופרת וקצת יותר טובה ממה שהייתי.

כן, היו כאן רפרנסס ל"סופה" של טים מינצ'ין. לכו תראו את זה, ילדים.
כן, זה היה מאוד עצבני ומבולגן ועצבני. ומלא בקללות ומבולגן, אני יודעת.
ויש אנשים שנולדו בניין איליבן, אז אני מנסה לא לתת לזה לדכא אותי.

ואני מבטיחה שלא תצליחו להיפטר ממני בכזו קלות, לא בזמן הקרוב, חבר'ה.
נכתב לפני 3 שנים ו-10 חודשים
שיין דוסון אמר פעם שחברים מסוימים הם כמו ענפים.
שיין דוסון גם מספר הרבה בדיחות על מין וסמים, אבל זה כבר עניין אחר.
בכל מקרה, שיין אמר שיש חברים שהם כמו ענפים. הם עבים ויציבים, מחוברים אלייך חזק, אתם גוף אחד. בעוד שחברים אחרים הם כמו עלים. הם נמצאים שם לזמן מה, ואז מתנתקים מכם, מעופפים סביבם קצת, ונעלמים.
כמובן, חשבתי לעצמי, בעודי מדלגת מעל שורש עבה במיוחד, שגם הענפים עלולים להתנתק ממך. אם זה בגלל שאיזה ילד טיפש במיוחד ניסה להתנדד על אחד הענפים שלא הצליח לשאת את משקלו - עשיתי את זה פעם, אגב. לא הרעיון הכי טוב שלי - או שבניסיון לקטוף פרי - אני תוהה מה הם מייצגים - הענף כולו נתלש.
אני ממשיכה ללכת, כדי לנסות להתרחק מהם קצת יותר. לא רציתי לבוא לכאן מלחתחילה, אתם יודעים. אבל הכריחו אותי להתעורר ב12:14 בצהריים - אני נשבעת שהלכתי לישון בשעה סבירה, נשבעת! רק שאז הייתי חייבת לחזור למחשב, מסיבות שקשורות לממזרה מעופפת עם נטייה להיעלם בעלות השחר - ולהיכנס למכונית, לנסיעה מדכאת של שעה וחצי, בה אפילו לא יכולתי להתנחם במוזיקה שלי כי האוזניות הנאמנות התקלקלות בגאווה שקטה שהסתרתי בהצלחה מהם.
אבל עכשיו אני ביער איתם ואני חושדת שאפילו מוזיקה לא הייתה עוזרת.
אני באמת לא מבינה את המטרה של היציאות האלו, כי תמיד לוקח להם שעות להתארגן, מה שנותן להם תירוץ לא רע לריב בצעקות מרנינות אוזניים, ואז לתת לשתיקה לתפוס עמדה ברגע שהם נכנסים למכונית.
השתיקה, כמובן, נשברת ברגע שהם יוצאים ממנה.
"היא צריכה לחוות את הטבע," הוא מתעקש. היא מתעצבנת עליו ולוקחת את הילדה בזרועותיה. הוא גונח בכעס בתגובה.
ממשיכים ללכת. ממשיכים לזוז.
לא ככה? זה מה שאנחנו עושים תמיד. מתקדמים. משאירים את זה מאחור. נותנים לזה להיגרר מאחורינו בשקט עד שהסביבה פשוט מנתקת את זה מאיתנו.
הטבע גורם לי למצב רוח של דימויים.
אני רוצה להתחיל לאבד תחושה. אני רוצה להתחיל לאבד רגש. לא לתמיד, לא לנצח. לרגע הזה. אני רוצה את היכולת להתנתק מעצמו ומהרגשות ומהמחשבות שלי, מהמהות שלי ומהמשפחה, מהעבר הקבוע והעתיד הלא יציב.
אז אני מתחילה לדמיין שאני עץ. פשוט ככה.
(תמיד אמרו לי שאני ילדה בעלת דמיון. הייתם חושבים שאני אמצא משהו עמוק יותר מצמח בעל גזע עבה וענפים מתפרשים, אבל כנראה פשוט המחשבות שלי היו עוד תקועות על שיין)
אני מתחילה לדמיין שאני עץ שהתחיל ללכת. הוא ניתק את השורשים מהאדמה, לא זקוק יותר לתמיכתה ולא טורח לתמוך בה. שורש ושורש ושורש, כמו פוסעים זה לפני זה, מין תמנון יבשתי שכזה.
וזה לא משנה איך הוא יכול ללכת ולמה זה קרה, אפילו שלרוב אני מתעמקת בקטעים האלו ונותנת להיסטוריה להתפרש לפני, עכשיו אני רוצה את הכאן והעכשיו, והכאן ועכשיו הוא לפסוע עם רגלי התמנון היבשתי שלי בין הסלעים.
But the trees begin to walk
And the ground begins to talk

אני נזכרת בשיר של Imagine Dragons ומתחילה לזמזם אותו.
"I'm not a selfless man
I'm not a man of wealth."
הם מתרגשים כי הם מצאו פטריות. הם לוקחים סכין ומתנתקים אותם מגופם.
"If I had all the world,
Probably give it to myself."
היא מוצאת גדמי פטריות, ומתלוננת על כך שהקדימו אותם.
But the trees begin to walk
And the ground begins to talk
And myself."
אני שוקעת עמוק יותר בבועה שלי.

זה לא נורא כל כך, אני מודה. לא כל יום הוא סיוט בלתי נסבל. לא כל פעם אני רוצה להתכווץ לתוך עצמי ולהיעלם. להניח את האוזניות הכבדות על ראשי ולהשתיק את הצעקות בעזרת צעקות אחרות.

"Reach, It's not as bad as it seems."
הקול שלי מזייף. אני יכולה להאשים את זה על ההצטננות והצרידות אבל מעולם לא היה לי קול מפותח במיוחד.

אבל כשאני כן זה כל כך נורא.
זה כל כך נורא כי יש את הצמרמורת הזאת שמתפשטת בכל הגוש וכי העיניים שלי מזדגזגות ואני כבר לא שם, אני כבר לא שם, אלא אני בחדר לבן ומרופד, כמו האלו שבבתי חולים לבריאות הנפש, המגוכחים ההם שרואים בסרטים אנגליים ישנים. ואני לובשת כותנת קרועה ומרופטת וצורחת בכל הכוח ותופסת בחוזקה באוזניים שלי והן מדממות ואי אפשר לדעת אם זה בגלל הציפרוניים הכסוסות שלי או בגלל שהצרחה שלי מפקעת את עור התוף שלי.

(אמרתי לכם שאני ילדה עם דמיון)

"I cleanse in the river for somebody else,
For anyone but myself."
הקול שלי דוהה כי אני קרובה אליהם יותר מדי ואני לא רוצה שהם ישמעו אותי.
"נו, קדימה, תמונה אחת!" היא מבקשת.
"לא! די! תפסיקי עם זה!" הוא רועם והולך משם, כשהיא מתחילה לכוון את המכשיר אלי.
אני מגיבה כמצופה כי ככה הייתי מגיב בכל סיטואציה, אפילו שעכשיו אני יודעת מה היא תאמר.
"אוי, את בדיוק כמו אבא שלך."
והיא יודעת שאני שונאת את זה. היא יודעת את זה. אני שונאת את זה יותר מכששנאתי את זה שהיא אמרה שאני לעולם לא אהיה פסיכולוגית כי אני חסרת רגשות. אני שונאת את זה יותר יותר מכפי שאני שונאת אותו.
כי מה שמפחיד אותי יותר ממנו עצמו, זה להפוך אליו. זה להתעורר בוקר אחד ולהבין שאני בדיוק כמוהו, ושיכול להיות, רק קצת, שזה לא הכל באשמתו, ואני הבאתי את האישיות הזאת על עצמי.
אבל היא לא שמה לב למבט המודלק מרוב כעס שמופיע לי בעיניים. אחותי מדגמנת פוזות מול המצלמה ואמא מאושרת.
ממשיכים ללכת. ממשיכים להתקדם. עץ תמנוני אחד, אישה אחת, גבר אחד, ילדה אחת.
אין ביניהם קשר של ממש.
"Good morning myself
It's been a while since we have talked
You have changed."
אני מתחילה לשיר את 30 Lives, עוד אחד של הדרקונים.
"For better or worse is yet to determine
But I am sure
That you'll keep living and breathing until this world turns over."
אפילו שיש סיכוי שאזכה למות לפני סוף העולם.
ושוב ושוב את הבית השני, כי הוא עושה לי צמרמורת אבל לא כזאת לא נעימה, וכי הוא פחות או יותר היחיד שאני זוכרת.

ילדה מוכה אני לא, אמרתי לה, ולא שיקרתי לא אז ולא היום. כי עם כל הבולשיט שקורה, אין לי צלקות. ואני מתעקשת להזכיר את זה כל פעם, כי פעם אין לא חבורה דהויה ולא סימן אדום, לא מהקלים ביותר.
אבל הקטע של הצלקות זה כן שקר, לא ככה?

ושלושים החיים הולך ודוהה גם לו ברקע, ושיר חדש, אחר, מתנגן בפי.
"Far, far away
in the forest, in the forest
Far, far away
keep walking, keep walking."
מעולם לא החשבתי את עצמי כמשוררת דגולה במיוחד.
"Far, far away
from the distance,
they're calling

they're calling your name
the ones who called your family
they're calling your name
the ones who called your friends

they're not your friends
they're not your family
that's not your name.

they're not your friends
they're not your family
that's not your name."

מעולם גם לא הייתי טיפוס אופטימי במיוחד, אני מודה. אפילו שהמקצב מעט ילדותי שכזה, פשוט וקל.
אני נזכרת בשיעור ספרות, כשהשמיעו לנו את השיר ההוא, שיר עם תוכן מדכא ועצוב ונורא, עם מנגינה כזאת שהייתה גורמת לך לחייך ולהתנועע אלמלא שמעת והבנת את משמעות המילים.
והמורה שאלה אם יש איזשהו קשר בין המילים ומנגינה וכל הכיתה צעקה שלא, ואני נמלאתי בהפתעה ושאלתי אם ההבנה שלי בבני ובנות האדם עד כדי כך מועטה.
"אבל יש כאן קשר ברור!" אמרתי אז. לא הבנתי אם זאת בעיה אצלי או אצלם, שכן אצלי זה היה ברור כשמש כאשר הם התעלמו מכך לחלוטין. "הוא מנסה להעביר לנו דרך זה, דרך המנגינה הזאת, איך אנשים מכסים על הטראומות בחיים שלהם." כי זה מה שהאמנתי שהוא עשה שם, כי זה מה שכולם עושים. "המנגינה הזאת היא כדי להראות לנו איך כולם מנסים להמתיק את החיים שלהם, להראות עד כמה הכל מושלם ונהדר על פני השטח." הם מקשיבים. "אם הייתם שומעים את השיר הזה, ולא הייתם יודעים עברית, לא הייתם יודעים מה המשמעות של המילים? הייתם חושבים לעצמך שזה שיר יפה ונחמד ושמח, והיה משנה לכם באותה מידה אם השיר היה על באטמן וחברותו." לבאטמן אין חבורה, אבל אף אחד לא טרח להעיר לי על כך באותו היום.
ונחשו מה? צדקתי. טוב, לפחות לדעת המחנכת שלי. ניסיתי להתעלם מהעובדה שלאחר מכן ידיד שלי אמר לי, "אם הם לא יודעים עברית, איך הם יכולים לחשוב לעצמם ש"זה שיר יפה ונחמד"?" וגיחך, אבל זה בסדר, הומור זה עוד שכבה לשים מעל פני השטח.

אני אוהבת במיוחד את העיוותים הפסימיים האלו למשפטים היפים שאמורים לתת לך תקווה. רק לפני כמה ימים חברה שלי עלתה על אחד.
"לעולם אל תסתכל אחורה, בחורי. ככה אבא אמר לי לפני שמכונית דרסה אותו. אם הוא היה מציץ אחורה הוא היה רואה אותה מגיעה."
ויש גם את האחד הזה, שנאמר על ידי ילד קטן בסדרה קומדיה אמריקאית כלשהי, לאחר שאביו אמר ש-"מה שלא הורג אותך- מחשל אותך."
"אבל סבא קיבל לב ועכשיו הוא לא יכול לנשום בלי מכונה... הוא לא נראה חזק יותר, אבא."

אתם מבינים, המשפטים האלו, שעליהם התבססו המשפטים המתחכמים והפסימיים האלו, הם לא יותר ממשפטים יפים, ועד כמה שלא ננסה להאמין בזה, כולנו יודעים שזה נכון. אבל אנחנו מעדיפים ללכת ולהסתמך על ישות עילאיית, מתרצים אותה כל הזמן, נתמכים בה, או מאמינים שיש חיים אחרי המוות, כמה שזה מיותר ומגוחך ולא הכרחי.

בין הכל המחשבות האלו, המחשבות האתאיסטיות והפסימיות הללו, שוכבת אני, על הגב, ביער הזה, על מחלצת. וידיים משולבות מאחורי הראש ורגליים על האדמה. ואני שוכבת שם ונותנת לי לשקוע לי במחשבות וסיפורים ובדיות, שמועילות בערך כמו היישות העילאיית ההיא, הכל, העיקר שלא להקשיב להם, לתת לקולות לחדור.
זה די קל, האמת, כי אני לא מבינה כל משפט שני ברוסית.
~~
זאת נימת סיום לא סיומית שכזו, אבל פחות קליף-האנגר מאשר הפרק האחרון שכתבתי.
זה גם זמן מצוין לעצור כי Clouds של הדרקונים נגמר, ואפילו שכבר לחצתי על כפתור ה"נגן" כדי להשאיר את הלופ התמידי הזה, הצמרמורות משתלטות והשינה מתחננת.
"They say that London sounds like a city of red
All the prisoners wait for their turn to be dead
You don't love me
You don't love me like you say you did."
נכתב לפני 4 שנים
קווין דאגלס הוא חייל בצבא האמריקאי.
קווין דאגלס בדיוק חזר לביתו אחרי יותר משלושה חודשים שנעדר ממנו.
ארוסתו של קווין דאגלס, גברת אלישייה דאגלס לעתיד, שועטת לכיוונו. שהרי זמן רב כל כך הם לא התראו.
הוא מושך אותה אליה, היא נקברת בחיבוקו. הם נשארים כך רגעים ספורים, ואז היא מתרחקת מעט, אוחזת בפניו, מביטה בעיניו, ואומרת את המובן מאליו, אותו מובן מאליו שהקצין דאגלס התפלל לשמוע כל ערב. "אני אוהבת אותך." היא נבלעת בין קפלי בגדיו הכהים שוב. "התגעגעתי," היא לוחשת.
והלה מרכין את ראשו, מצמיד את מצחו למצחה, לוחש בחזרה, את המובן מאליו, אותו מובן מאליו שד"ר דאגלס לעתיד התחננה לשמוע כל ערב (שהרי היא אינה מאמינה באל, היא לא מצאה לנכון להתפלל). "גם אני אוהב אותך. ואני מתערב שהתגעגעתי יותר." היא מחייכת. הוא מחייך. הם נצמדים זה לזה, מתעלמים מהגשם השועט ברחובות קולורדו והמתגנב דרך דלת ביתם הפתוחה עדיין, ומתיז אלפי טיפות זעירות ונוצצות של מים על גופו השרירי של קווין. הם מתעלמים מהשאון המתגבר של המכוניות העוברות מדי פעם בכביש מספר 34. הם מתעלמים מצליל הקומקום החד המודיע בקול מבועתת שהמים הורתחו.
הם שוקעים ברגע שלהם.
~~~
נואל ואסילי הוא בחור צרפתי שהחליט לשנות את השם שלו. אתם יכולים לקרוא לו קורט וורת'.
הוא גר בדירה A23, באחת משכונות העוני של ניו יורק, לאחר שעבר לאמריקה במחשבה ששם חייו יהיו טובים יותר.
הם לא.
באותו ערב, "קורט", תוך כדי התעלמות מהמכתב התקוע מתחת לדלת הכניסה, נכנס לדירת הסטודיו הזעירה שלו, הכוללת מזרן פוטון מלוכלך מחומר צהבהב שהוא מקווה שהיה בירה, טלוויזיה קטנה ומיושנת שהוא השיג בזול מהשכן שלו, אלחנדרו או משהו, ארון בעל צירים חורקים וחלודים, חדר נפרד שהיה יכול לנסות להתיימר להיקרא חדר השירותים, ומקרר קטן שהכיל ברובו בירה ואוכל מוכן.
לקורט וורת' לא הייתה ארוסה. או חברה. או ידידה. אז מצטערת שכאן אין קטע התייחדות רומנטי. לקורט היקר גם אין עבודה של ממש, אלא אם כן ניסיון תמידי לשכנע את השכן החביב להכניס אותו לעסק שכינה משום מה בשם מוזר מעט, "השוק השחור".
הציעו לו ללכת לעבוד במקדונלס, אבל הוא לא עד כדי כך נואש. הוא ינסה עוד קצת לשכנע את אלחנדרו שייתן לו למכור את החומר הלבן האבקתי ההוא, ואז, אולי, ביום מן הימים, כשיהיה ממש נואש, ולא תהיה אפשרות אחרת, הוא ינסה לעבוד בבורגר קינג.
ואז, אולי במקרה הסביר שיפטרו אותו משם, הוא ינסה במקדונלדס.
בינתיים, קורט מועד אל הפוטון המוכתם תוך כדי לחיצה על כפתור השלט להדלקת הטלוויזיה (גבירותי ורבותי, איזה כישרון, איזו יכולת! הבחור שלפנינו מפגין כושר ריכוז מדהים! בזמן התפרקות על הספה הוא מצליח ללחוץ על כפתור יחיד, ובנוסף לכל זה גם ללגום לגימה נוספת מפחית הבירה הפושרת-כבר שלו!).
קורט וורת' אולי שיכור מהתחת עכשיו, אבל האמת היא שנואל ואסילי מתגעגע לצרפת. הוא מתגעגע לריח הלחם הטרי בכל פינה, הוא מתגעגע לשפה המוכרת המתגלגלת מכל פה, הוא מתגעגע לחבריו, ומשפחתו, ובמיוחד, במיוחד, לכוס קפה טוב, לא כמו שיש כאן, בסטארבקס.
בעע. סטארבקס.
נואל ואסילי התנער מראשו של קורט, יחד עם המחשבות על צרפת וקפה ושירות גרוע בכל סניף של בתולה ירוקה.
~~~
סיליה ג'ונסון איבדה את הכבוד שלה. היא הלכה ברחוב הראשי וגלגלה את המחשבה בראשה.
כמובן, שזה לא קרה הלילה, היא הרהרה. הכבוד שלה נעלם ממזמן, שלושה חודשים, אולי? כן. שלושה חודשים בערך. מהרגע שהיא הסכימה לקחת את העבודה.
אבל מה, הייתה לה ברירה אחרת? אותה מידת כבוד הייתה נגזלת ממנה אם הייתה הולכת לעבוד בסטארבקס, או יותר גרוע, מקדונלדס.
סיליה לא הצליחה לעצור מהצמרמורת לעבור בגופה.
בעע. מקדונלדס.
השכר לא רע, המשיכה סיליה לחשוב, בעודה מחכה לרמזור שידליק את צבעו הירוק ויעלים את הזוהר האדום. הוא לפחות מספיק לה לאוכל ושכר דירה. היא הנהנה לעצמה בעודה חוצה את הכביש. חוץ מזה, מה כל כך לא מכבד בזה? זה לא שהיא עושה משהו לא מוסרי.
היא הידקה את מעילה צמוד יותר לגופה החשוף כמעט-לחלוטין מתחת למעיל הכבד.
אוקיי, היא הודתה בראשה, יכול להיות שיש בזה שמץ של אי-מוסריות.
הקרב עם עצמה המשיך להתנהל בעוד היא פוסעת לבניין שלה.
אבל מה החלופה? לחיות על חשבון אחרים? בחיים לא.
סיליה לא הייתה אחת שמודה בצורך ל... משהו. כל דבר. היא שנאה להיות נזקקת. היא רצתה להיות עצמאית. הרי מה היא עושה באמריקה? מוכיחה את עצמאותה.
על ידי מכירת גופה, פחות או יותר, לזרים מוחלטים.
עדיף כבר היה לכבס סחבות בנהר.
היא נאנחה, ופניה היפות אך הקרות, בעלות עיני הקרח הכחולות שאינן מאפיינות את משפחתה, התעוותו מעט. היא עצרה ליד הדואר ובדקה אם יש חידוש.
עוד אזהרה לגבי שכר הדירה. הממ, אולי עניין השכר בעבודתה לא היה מספק כמו שניסתה לשכנע את עצמה. וגם... מעטפה בעטיפת קרם, בעלת בול זעיר וחסר ייחוד, לצד השם הכתוב בהידור באותיות מחוברות ויפות, 'סיליה'.
היא נותנת לחיוך קט להתפשט על פניה.
אולי יש עוד תקווה, היא חשבה בשעשוע קל.
~~~
לסיטאר אנילה נמאס מאמריקה.
הוא משך את כובע הגרב הכחול-לשעבר שלו מראשו, והמשיך לדדות באיטיות ברחוב.
עוד יום עבודה ארוך, עוד שכר מחורבן של סוף החודש שלא יספיק לו לקנות לו אוכל לשבוע, שלא לדבר על שלושה כולל שכר דירה.
אז כן, נמאס לו. הוא עבר לאמריקה כי שמע שיש טכנולוגיה מתקדמת, והכל כסוף וחדש וזוהר, ויש מכוניות עם מראות על הגב וערים גדולות עם בנייני זכוכית ומתכת שנוצצים באור השמש ודולקים בחשכת הלילה.
אבל כל מה שהוא ראה עכשיו זה שלט חוצות מהבהב ופאב מוזנח, ואולי גם איזה סניף מקדונלדס נטוש.
הוא נחר בבוז. מקדונלדס. בעע.
מנקה. מזורגג מזורגג. הוא מנקה כנסיות. ובתי ספר. ושירותים בקניון.
והוא רואה דברים באור קצת פחות זוהר משהוא חשב שיהיו.
פעמים רבות הוא שקל לוותר ולחזור לארצו ומולדתו, אך הבושה הייתה מכשול גדול מדי. הכיצד יוכל לחזור לבית הוריו בידיים ריקות ותחינה לעזרה כלכלית? בהשוואה לאחיו, הוא היה לוזר.
לוזר. עוד מילה מאוצר המילים האמריקאי שלו. יצא לו לשמוע את זה בנוסף לכמה "מילות זבל" כפי שהוא כינה אותן, שהושלכו לכיוונו, בכוונה שהיא יכרע בהכנעה.
הוא כרע בהכנעה. תמיד.
משב רוח קפוא הסתער על סיטאר ואילץ אותו לחבוש את כובעו שוב.
הא המשיך ללכת, לא יודע בדיוק לאן פניו מועדות, אבל הוא בדרכו לשם.
~~~
ניימי היא ילדה אמיתית לחלוטין בעלת שם בדוי להפליא ונטייה להשראה מתפרצת בשעות הקטנות של הלילה.
היא ניסתה הערב להישכב במיטתה ולקרוא ספר. אבל היא לא הצליחה, אז היא קמה והתיישבה בכיסאה.
ואז היא התחילה לצייר.
היא ציירה עיניים שקועות ואישונים מורחבים, גבות עבות ופה עקום מעט, אוזניים בולטות, וכובע צמר.
היא ציירה עיניים חדות ושיער ישר, וחיוך קל ואף זעיר.
והיא ציירה בחור במסכה, כי היא החליטה שהעיניים שלו לא יצאו סימטריות מספיק.
והיא ניסתה לצייר גם גבר, בעל זיפים ושיער שצמח בזמן תקופה של שלושה שבועות. אבל היא לא הצליחה, וויתרה כשחצי הפנים מנוקדות באפור והברק בשיער במקום הלא נכון.
ואז היא התיישבה לכתוב. היא כתבה עם חייל אמיץ שחוזר הביתה לארוסתו האהובה כדי לכפר על טעותה המרה בציור.
והיא כתבה על אדם צרפתי שנכשל בחייו, ולא על וואנבי-גיבור על, כי היא לא הייתה בטוחה שיכלה לתאר רמה כזו של שכרות.
והיא כתבה על בחורה צעירה שאיבדה את כבודה הפיזי לטובת כסף קל. והיא רמזה על מכתב שקיבלה אבל לא הודיעה מהו, כי החליטה שאין צורך.
ואותה ילדה, ניימי הוא לא שמה, זה בטוח, שיפשפה את עינייה חסרות המשקפיים, הציצה בשעון שהורה 3:37 AM (כי ברצינות, מי סופר לפי שעון ישראלי?) ושאלה את עצמה אם כדאי לה ללכת לישון.
רק אחרי שאני אנסה לקרוא עוד קצת, החליטה, וסיימה להקליד.
נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
הם מדברים ביניהם, אני מניחה.
אני לא ממש מקשיבה. למדתי לאטום את עצמי ישירות כשאני מבינה שזה קורה. אני נותנת לדמעות לזרום על פני ולא מנגבת אותן. למה לי? הרי יבואו עוד.
הוא לקח לי את הספר, חשבתי בכל כוחי. הוא לקח לי את הספר וזרק אותו ואז דרך עליו.
זה נותן לי פלאשבק למקרה דומה איתו. לפחות הפעם הוא לא קרע לחתיכות את הספר.
הוא לקח לי את הספר, המשכתי לחשוב בשתיקה זועמת. כמובן שהעניין הזה לא באמת מעניין אותי. ספרים אפשר להחליף, לתקן, לקנות חדשים. אפילו שזה ספר ספריה. אני פשוט מתרכזת בחפץ כדי להימנע ממחשבות על מה שהוא עשה.
"בסך הכל הסתכלתי עליך," אמרתי אז בקול הכי אדיש שהצלחתי לגייס, אבל שבתוך תוכי רציתי לבכות. אחרי שהוא הסתובב באמת בכיתי. בשקט. רק דמעות.
אני חושבת שאמא שלי כרגע אמרה משהו על זה שאני בגיל ההתבגרות. שזו תקופה כזאת.
החנקתי גיחוך. כולנו יודעים שהיא טועה. זו לא תקופה. הייתי דפוקה מאז ומתמיד. אותן טעויות מזורגגות שוב ושוב.
הוא מתלקח, מציג טיעונים בלהט. תנועות ידיים רחבות וקול חזק שיכול לגרום לי לרצות להתכווץ בפינה ביום הכי מאושר בחיים שלי.
שוב לא הקשבתי. ניסיתי לחזור לספר שלי. להיזכר באיזה קטע הוא קטע אותי. אין טעם להעלות את המקרה.
אז הולי וארטמיס ופולי התחבאו מהאמורפבוטים. ארטמיס בדיוק נדחף לפינה ואריון תפס את רוב המקום בגופו. הוא קורא להולי עלמה נאווה ולפולי הולך על ארבע אציל.
זה משעשע אותי למרות המצב העגום.
לבסוף אמא עוצרת את הרכב. אבא שלי יוצא וטורק את הדלת מאחוריו. אני תוהה אם היא סילקה אותו מחיינו ולעולם לא נצטרך לראות אותו שוב.
אני צוחקת על עצמי בליבי. הלוואי וזה יקרה, אבל עד אז, משאלות הן דבר מלבד משאלות.
אמא מסתובבת אלי במבט כועס ואוחזת באריזת הפלסטיק המעוכה של העוגה האהובה על אבא.
"תראי מה גרמת לו לעשות!" היא אמרה בקול זועם.
"זה מה שמשנה עכשיו?" שאלתי אותה במידה שווה של זעם אבל זה לא ניכר, מפני שקולי רעד מהדמעות שמילאו את גרוני. הבנתי למה היא בוחרת להתרגז על עניין כזה שולי, הרי אני עשיתי זאת בעצמי, אבל הייתי צריכה לשחרר את הכעס שלי איכשהו.
אני שומעת גיחוך. גיחוך צורם וצרוד שמפריע לי באוזן.
הוא מגיע מאחי.
אחי הגדול הוא לא האדם האהוב עלי ביותר בעולם. בעצם, אם לא היה בינינו קשר הדם השולי הזה הייתי מתירה לעצמי לשנוא אותו.
"משהו מצחיק אותך?" פניתי לעברו וניסיתי לסלק את הרעד מקולי. זה לא ממש עבד.
"כן," הוא הודה, עדיין בקול המגחך הצרוד שלו.
"אתה נהנה מזה, נכון?" סיננתי. פתאום הצמדתי את זרועו לבטנו וניסיתי להקשות את נשימתו. לא נראה שזה משפיע עליו. "אתה נהנה מזה, אה? אתה ממש אוהב את זה שאני נפגעת כל הזמן, נכון, אילן?" אנמי נועצת בו מבט.
"כן," הוא צחק בקול עכשיו. רציתי לסטור לפנים המחוצ'קנים האלה. "האמת שכן,"
אני לא מבינה איך הוא מעז. איך הוא מעז לומר לי דבר כזה למרות שהוא עובר בדיוק אותו הדבר. אני מעולם לא העליתי את הנושא בפניו. ולא משנה כמה כעסתי עליו, או כמה רציתי לשנוא ולתעב אותו, אף פעם לא השתמשתי בקלף הזה.
כי שנינו מפחד ממנו. מאבא שלי. לשנינו הוא מכאיב.
אני נשענת לאחור במושב השחור ומפנה את מבטי לימין בתקווה לנחמה בעיניה הירוקות-כחולות-אפורות של אחותי.
לשלושתינו. לשלושתינו הוא מכאיב.
היא בת חמש, זועק בי הקול כשהוא עושה לה את זה. רק בת חמש!
כדי להתחמק מופיע הקול האחר.
ובת כמה אני הייתי כשהוא עשה את זה לראשונה? מופיע טיעון הנגד.
ואז זה נגמר. כי אני ילדה קטנה ופחדנית. זה נכון, אתם לא יכולים לומר לי אחרת. אני לא מתמודדת עם העניין כמו שצריך ומתחמקת מהדיבור על הנושא כמה שיותר. אני באמת פחדנית, זה כנראה הפגם הכי גדול שלי.
אמא נאנחת. היא אוחזת בהגה כל כך חזק שמפרקי אצבעותיה הלבינו. אני לא מנסה ללכוד את מבטה במראה. אני לא חושבת שאוהב את מה שאראה.
את הדמעות, כנראה. הורסות את האיפור שהשקיעה כל כך הרבה זמן במריחתו.
אני עוסקת רגעים מעטים במחשבות על עד כמה חסרי תועלת ומגוחכים כל הבגדים המפוארים להחריד והאיפור המוגזם. זה עוזר לי להתעלם מהכאב.
"אמא, אני יכולה את הספר שלי חזרה?" אני שואלת בקול שהוא חיקוי טוב מספיק לנימה אדישה.
"את יודעת שהוא שוב ייקח לך אותו," היא לא מתחמקת ממבטי. היא מחפשת אותו.
"זה כן או לא?" התעלמתי מניסיונותיה להביט בעיני.
היא רק מושיטה לי את הספר בתשובה. הכריכה מקומטת אבל זה בסדר. באמת בסדר. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר.
כי הוא רק שלח יד כדי לתפוס לי את הברך. זה היה מן משחק.
טוב, לא בדיוק משחק.
כשאני ואחי היינו ילדים קטנים הוא היה שואל איך סוס נושך בחשיפת שיניים שאני מניחה שהייתה אמורה לחקות חיוך.
אז בפעם הראשונה היינו תמימים ואמרנו שלא. הוא היה תופס לנו בברך ולוחץ. חזק.
וזה היה כואב. מאוד. כי היינו ילדים קטנים ויש לו יד חזקה. זה עדיין כואב.
והוא היה צוחק, אז חשבנו שזה משחק. אז צחקנו גם אנחנו בפנים חיוורים וניסינו לשפשף את הברך כדי להפיג את הכאב.
והפעם, במכונית, כשהוא שלח את היד, עצרתי בו.
תפסתי במפרק ידו ולא באמת האמנתי שאעצור אותו. הוא הרבה יותר חזק ממני. לאיזה ילדה בת 12 יש סיכוי מול גבר בן 40?
אבל היד נעצרה בדרך והוא הרים את ראשו. אני הבטתי לתוך עיניו שאת צבען מעולם לא טרחתי לברר וריכזתי את כעסי. ושנאתי. וכל הרגשות המחרידים והלא נכונים האלו שהדחקתי.
כי אם הוא אבא שלי, אז הוא יודע מה הכי טוב בשבילי. הוא יודע מה הדרך הכי טובה לחנך אותי.
אבל המשכתי לנעוץ בו את המבט המצמית הזה, כי ידעתי שאם אפתח את פי ואנסה לדבר, להסביר את הכל, אני אפרוץ בבכי.
דאמט, אני ככזאת קלישאה. כמה פעמים קראתי על החרא הזה קורה לדמויות שלי?
ואז הוא איבד את זה.
הכוונה היא לשפיות שלו, למי שלא הבין.
הוא התחרפן לגמרי, השתגע, מטורלל אמיתי. כמה מילים נרדפות שתרצו.הוא צעק וצרח. והוא חטף לי את הספר מהיד וזרק אותו לרצפת המכונית ואז דרך על זה והוא עדיין צעק.
הוא צעק שכל עוד הוא המפרנס בבית הזה אף אחד לא יסתכל עליו ככה. הוא צעק על אמא שלי שאלו הילדים שלה שהורגים אותו לאט.
בעוד כמה ימים מהמקרה הזה היא תבוא לדבר איתי עם דעות בעיניים וכשאני אומר בקול אדיש את כל הטיעונים שלי, היא תתפרק ותבכה. והיא תשאל אותי אם אני חושבת שלא כואב לה לשמוע שהוא מדבר ככה עלינו, כאילו הוא פשוט מצא אותה עם שלושה ילדים שאין לו שום קשר אליהם.
אבל אז, במכונית, השתדלתי ככול יכולתי להתעלם מהכאב של אמא כשהוא צעק.
ואז התחלתי להתרכז בספר שלי.
עכשיו, אבא נכנס שוב למכונית. הוא אוחז בחבילה חדשה של עוגה קנויה.
אני נזכרת בסיבה שבגללה אנחנו נוסעים. לקיסריה. לחברים של ההורים. חוגגים שם יום הולדת לילד שלהם. יש לו באותו תאריך של יום ההולדת שלי, שכבר עבר. אנחנו בכל זאת תמיד חוגגים איתם בשבת, למרות שזה מוזר לחלוק יום הולדת.
"תסעי," אבא שלי פוקד.
יש לו קול מגעיל. אני שונאת את הקול שלו. הוא קר וחסר רגש. או כועס. אני אף פעם לא מצליחה להבדיל. אף פעם הוא לא נשמע אחרת. אולי כשהוא שיכור, אבל זה שהקול שלו שונה לא אומר שהקול שלו פחות מגעיל.
הוא מסתובב אלי ורואה את הספר בידיי, פתוח. מבטי נעוץ בו חלול אבל אני לא קוראת את המילים.
הוא שוב חוטף לי את הספר. אני שוב לא מתנגדת.
פחדנית, אמרתי לכם.
הוא בטח צועק שוב על אמא שלי עכשיו. אני לא יודעת. אני כבר בשלבי הדחקה של המקרה.
אני מניחה שהוא הפסיק, כי לאחר זמן מה אני קולטת ששקט השתרר. זה מעצבן אותי משום מה.
"אמא, חתול!" אחותי קוראת, בהתעלמות ילדותית ותמימה מהמתרחש. אוי, כמה אני מתגעגעת לתקופה הייתי בה הייתי צעירה מכדי להבין את הכל ולא הייתי צריכה להתאמץ כלל.
אמא שלי המשיכה לנסוע ללא כל הפרעה. ללא ניסיון לעצור או לעקוף. החתול בר המזל ברח.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לברוח ככה. פשוט למתוח רגליים ולרוץ. חתול בר מזל מזורגג.
אני שואלת את אמא למה היא לא עצרה. למה היא לא עקפה.
אנחנו מתווכחות. יש לנו דיון על זה. היא אומרת שהיא לא מוכנה לסכן את חיי המשפחה בשביל חתול עלוב. אני שואלת אותה בתוכחה אם חיי אדם שווים יותר מחיי בעל חיים. היא אומרת שאם היא הייתה מנסה לעקוף היא הייתה יכולה לגרום לתאונת דרכים.
לרגע אני מבקשת שזה מה שהיה קורה.
ואז אני אומרת שהיה פשוט יותר לעצור.
"אבל אני עדיין הייתי יכולה לפגוע בחתול," היא אומרת.
"אבל לפחות ניסית." אני חושבת שזה עדיף שהיא הייתה מנסה אבל בטעות גורמת לחתול להיהרג מאשר לא לנסות בכלל ולגרום למוות החתול בידיעה. זה לפחות מה שתמיד אומרים, עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לעולם לא לנסות.
"היה עדיף שהייתי מנסה לעקוף," היא אומרת. "אבל אז הייתי יכולה לגרום לתאונת דרכים והרבה אנשים היו נהרגים," היא מסבירה לי כמו לילד קטן. "ומספר חיי אדם שווים יותר מחייו של חתול אחד." היא קובעת.
אני מחליטה לפתוח בנאום ארוך על כך שחיי אדם שווים לחיי בע"ח ושאם היה שם בן אדם היא לא היתה מהססת ועוצרת או עוקפת.
אבל אבא אומר לנו לסתום את הפיות המזורגגים שלנו כבר והנאום גווע על קצה לשוני.
מהרגע שאנחנו מגיעים לקיסריה אני לא עוזבת את המרתף, שם אני שוכבת על ערימת כריות בקצה החדר ומרחמת על עצמי כמו שרק מתבגרת פתטית יכולה לעשות, כי זה הרבה יותר פשוט מלהתמודד עם העניין.
אז אני נרדמת, ולא מתעוררת גם כשבאים ילדים קטנים והם מנסים להעיר אותי בדרכים משונות. אני גם לא מתעוררת כשבנות נוספות של חברים של ההורים באות ומזמינות אותי לבריכה הפרטית שיש לחברים בקיסריה.
אני גם לא מתעוררת כשהן מזמינות אותי למקפצה הענקית.
ואז כשהן הולכות אני קוראת לעצמי טיפשה על זה שסירבתי גם לבריכה וגם למקפצה, כי זה יותר קל מלקרוא לעצמי טיפשה על זה שהעזתי להתגרות באבא שלי.
שינה מנחמת. שינה טובה. הלוואי והיא הייתה נצחית.
נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים
טיפשים.
כל כך טיפשים.
איך הם יכולים לדעת?
איך הם יכולים להכיר?
האם הם חוו זאת על בשרם?
האם הם ראו זאת בעיניהם?
האם ליבם האיץ בפחד וגופם קפא?
הם לא מבינים. וגם לא יבינו.
זה לא כואב. גם לא משאיר צלקות. בדקתי.
תיקון; זה כן כואב. וזה כן משאיר צלקות. לא על הגוף. לא פיזית.
לא המכות. לא הידיים החסונות על הצוואר.
לא, זה לא זה.
זו העובדה שהוא עשה זאת שוב. ורידיו בולטים על צווארו ומבטו מתעוות בזעם עיוור.
הוא עושה זאת שוב, תמיד. הוא עושה זאת, ואני קופאת. לא מתנגדת.
אני גם לא בוכה.
אני אף פעם לא הרשתי לעצמי לבכות. אני חזקה. אסור לי.
בזמן שזה קרה עיני היו יבשות, אך לאחר מכן, הדמעות זרמו ממני בשצף קצף. עוד ועוד.
ומחשבות חוזרות על מה קרה, אבל אף פעם לא מעשים. אף פעם לא מילים מדוברות.
כי פחד. הוא אורב מעבר לפינה, מחכה להזדמנות הבאה להקפיא אותי שוב, להאיץ את זרימת הדם בוורידי.
ולאחר מכן, דיכאון. לא מילים. כי אם אתחיל לדבר, לא אפסיק. לא אפסיק לדבר על הכאב, ועל חוסר האמונה שלי בזכויות הילד, שפשוט לא משנות כלום. כי גנבים יש, ורוצחים יש, ואנסים יש, אז למה שלא יהיה גם בתוך המשפחה?
אנחנו, בני האדם, יצורים אכזריים, שנותנים לדחף רגעי - כמו כעס, למשל - להשתלט עלינו ועל מעשינו. על החשיבה הצלולה שלנו.
לפעמים אני פוחדת שאצא כמוהו.
הרי אני כבר במחצית הדך, לא ככה?
אני כבר אימפולוסיבית, ואלימה. אולי זה רק מתוך התגוננות, זעם עצור. אבל יש הרבה מילים שנזרקות לאוויר. בבית הספר אף אחד לא מתחיל להרביץ לי.
"אני לא מרביץ לבנות," הם היו אומרים, אפילו אם זה אחרי שכבר נתתי את המכה הראשונה.
בשלב מסוים הם מחזירים לי, בנים לא יכולים לספוג מכות לנצח מבת, זה יציג אותם באור רע.
סקסיסטיות. כאילו שהייתי צריכה עוד סיבה בשביל לתעב את המין האנושי.
והברדס על ראשי, מכסה את פני. והמורה מעירה, כי 'זה לא מנומס'. ואני מורידה, ורק חושפת מבט זועם שננעץ באישה בגיל העמידה שעומדת להתיך בנו עוד מידע חסר משמעות.
לפעמים אני משתקמת. אני מתנהגת 'בסדר' לזמן מה. צוחקת. מדברת עם חברים. הם שוכחים לי את זה. אחרים ממשיכים לצחוק עלי, אבל זה בסדר, אני נותנת להם. כי אז כבר אני מרגישה יותר טוב.
עד שזה קורה בפעם הבאה.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
אני לוקחת סכין ציד משוננת, וחורצת בעורו החיוור כסיד. הייתי צופה בשקיקה בדם העז נוזל באיטיות מייגעת על צווארו בגרום. חיוכי היה מתרחב ואם הייתי מביטה במראה, הייתי רואה את העיוות הסדיסטי של שפתיי. בטח שנראתי כמו פסיכית. אבל המשכתי לדקור אותו, להקשיב בעיניים עצומות לצרחות הכאב שלו. חוסר האונים שלו היה משתקף בעיני הקרות. הוא היה מתחנן שאפסיק, שלפחות אחזיר לו את השרביט ואתן לו הזדמנות להילחם, אך אני לעולם לא הייתי נותנת לו זכות כזאת. העינוי הזה מגיע לו. בשלב מסוים כבר מאסתי בצרחותיו מחרישות האוזניים, אז סתמתי את פיו בסרט דביק.
אכן, כמו שכתוב באחד מספריו הרבים בסדרת 39 רמזים, סרט דביק הוא גם יעיל וגם זול במקרים כאלה.
הייתי זורקת את הסכין נוטפת הדם הצידה, ומתחילה לעבוד עם המסור.
"מר רידל, עד כמה אתה אוהב את הרגל השמאלית שלך?" זה היה מסור חשמלי משוכלל מדגם A-S-78.
כף רגל שמאל שלו נשען על הקיר הצבוע לבן. זה לא הפריע לי. גם ככה כיסיתי כבר את כל הרצפה וקירות בניילון, אני כבר מנוסה במעשי.
גדם רגלו השמאלית דיממה נהר של דם. זה נראה כמו מיץ פטל מרוכז, לפני שמזקקים אותו עם מים מינרלים.
"בבקשה," הוא התחנן. כבר הורדתי לו את הסרט הדביק לאחר שהסרתי את רגלו. "בבקשה, תני לי ללכת. אני יודע שמה שעשיתי זה רע, אבל-"
"רע?!?" אני קוטעת אותו בחדות. "אתה הרסת את חייהם של אלפי משפחות, גזלת את זכות החיים מאנשים חפים מפשע! רע זה לשון המעטה של לשון המעטה, כשזה נוגע לך, טום רידל."
"אל תקראי לי בשם הזה." הא הפטיר דרך שיניים חשוקות.
"אני אקרא לך איך שנפשי תחשוק. אם לא שמת לב, הפעם אני בעלת הכוח פה." אני אומרת באכזריות.
הפעם אני שולפת אזמל. תמיד אהבתי להשתמש בכלי רפואה בקטעים האלה, לפעמים הם טועים לחשוב שאני עומדת לטפל בהם.
הו כן, אני מטפלת בהם. לא בדרך שהם רוצים, ועדיין.
"את סדיסטית פסיכוטית ברמות." היו מילותיו האחרונות לפני שנעצתי בתענוג את מכשיר המתכת הקר באזור שבו היה אמור להימצא ליבו, אם היה לו אחד.
-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0
נכון שזה היה נחמד?
*לא*
א-הא, כפי שכבר ניחשתם, מדובר פה על וולדמורט - AKA - טום רידל. כתבתי את זה בהתחלה בקבוצה של משחק תפקידים (חיים על הגבול של פולו), המקום הכי לא קשור, ואז החלטתי משום מה לשתף את מחשבותי הסדיסטיות על מה שהייתי רוצה לעשות ללבקן חסר האף ההוא.
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
למה תמיד יש עוד מדרגה ליפול ממנה?
למה הכישלון ממשיך להגיע?
למה תמיד יש טובים יותר? כאלה שישוו אותם אליכם?
ולמה, למה תמיד נותנים תעודת השתתפות למפסידים?
זה כמו הנצחה לכישלון, כדי שנוכל למסגר ולתלות על המקרר את העובדה שלא היינו טובים מספיק אפילו למקום שלישי.
אומרים שמטעויות לומדים, אבל כמה אפשר ללמוד? כמה אפשר לטעות?
יש אנשים שמנסים לגרום להרגיש טוב יותר. כאלה שאומרים שזה לא נורא, שבפעם הבאה כן נצליח.
אבל לפעמים פשוט אין אפשרות שנייה, נכון?
לפעמים, יש רק הזדמנות אחת, וצריך לתת את הכי טוב שלך. להשקיע את עצמך בכל זה.
לפעמים, אפילו זה לא מספיק.
אני מתחילה לשנוא את המילה ׳לפעמים׳.
אני לא אוהבת את האנשים שמנסים לגרום לי להרגיש טוב יותר, אני פשוט רוצה לשים שירים זועמים של סימפל פלאן, ולהגביר את הווליום באוזניות הביטס כל כך חזק עד שהשותפות יכולות לשמוע את זה, ואני צריכה לצאת למרפסת הקטנה ולקוות שאף אחד לא עישן שם לפני.
הכישלון צורב אפילו יותר כשרואים את המנצחים, כולם מריעים וצוהלים, עיוורים לכאב.
הם לא יכולים לעצוב איתנו, להזיל דמעות של כישלון.
אנחנו צריכים לשמוח בשמחתם, להריע להם.
לחייך חיוך אוהד ולחבק אותם בהתלהבות.
להגיד ״ידעתי שתנצחו, הייתם מעולים.״ צריך לחנוק את הדמעות, לגרש את הקולות הרעים מהראש, ולהדחיק את הטעויות שאתם יודעים שעשיתם.
כי תמיד תהיה עוד מדרגה למעוד ממנה, עוד שלב בסולם שמחליקים ממנו.
וזה קשה למשוך את עצמכם למעלה, זה מרגיש כאילו משחו בשמן, או פיזרו גולות על המדרגות.
אנשים יעזרו לנו בדרך, יחזיקו בידינו וימשכו אותנו למעלה, אבל הם מעטים מאוד, ורבים יותר הם אלו שדוחפים אותנו מטה, כדי להעלות את עצמם.
כישלון צורב. הפסד מהבהב. הצעות פסימיות שהתממשו. וכדי להתגונן מורידים את האחרים, אלו שנפלו רחוק יותר מאיתנו.
-----------


אלים, אני מעצבנת. הנה אני, בטיילת באילת, עם חברות שלי. והנה אני, כותבת על כישלון מדכא ומעצבן. אני אמורה לשמוח ולקנות דברים שיהרסו/ ישברו/ ירטבו/ ידהו עם הזמן.
סליחה על הדיכאון, לפעמים קשה לי להפסיד. אבל היי, אני עולה על הכדור!!!
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
סדרת 39 הרמזים

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
גיבורי האולימפוס

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
עזרה בשיעורים

(קבוצה ציבורית)
StarKidPotter

(קבוצה ציבורית)
הימוגגות ייחודית

(קבוצה ציבורית)
בני הנפילים

(קבוצה ציבורית)
משועממים? לא עוד!

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
דמויות מתות

(קבוצה ציבורית)
סקייפ

(קבוצה ציבורית)
ריקודים [יעעע]

(קבוצה ציבורית)
ריק ריירדן !

(קבוצה ציבורית)
משחקי אמת או חובה!

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת ציורים

(קבוצה ציבורית)
חפרנים XD

(קבוצה ציבורית)
בית האדס

(קבוצה ציבורית)
יש לכם שאלות

(קבוצה ציבורית)
כן לא שחור לבן

(קבוצה ציבורית)
משחקי מחשב!

(קבוצה ציבורית)
משחקי שרשרת

(קבוצה ציבורית)
הכול

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לפולו !

(קבוצה ציבורית)
איש תלוי

(קבוצה ציבורית)
סיפור בהמשכים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת פאנפיקס

(קבוצה ציבורית)
צופי הלילה| סיפור

(קבוצה ציבורית)
תיכון לילה

(קבוצה ציבורית)
מי אני?

(קבוצה ציבורית)
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
עזרה ברעיונות בע''מ

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לקטניס!!!!

(קבוצה ציבורית)
א'-ב'

(קבוצה ציבורית)
דם האולימפוס!

(קבוצה ציבורית)
סטארקיד!

(קבוצה ציבורית)
אשמת הכוכבים

(קבוצה ציבורית)
סיפור ביחד

(קבוצה ציבורית)
ההחייאה

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
שבוע הספר

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לטלWWiii

(קבוצה ציבורית)
מזל"ט ארן!

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לג׳קסי!

(קבוצה ציבורית)
היום יומולדת ל.. ?

(קבוצה ציבורית)
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
הלב

(קבוצה ציבורית)
קהילת ה - FanGirls

(קבוצה ציבורית)
תחרות XD

(קבוצה ציבורית)
תחרות הפאנפיקים!

(קבוצה ציבורית)
משפטים יפים מספרים

(קבוצה ציבורית)
אין לי רעיון לשם

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לנופר!!!~~~

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לאריאל!!!

(קבוצה ציבורית)
מפגש בירושלים

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת למישי

(קבוצה ציבורית)
עיר הספרים

(קבוצה ציבורית)
מזל"ט מייטי וכיפ!

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לאנונימוס~~

(קבוצה ציבורית)
שיר השבוע

(קבוצה ציבורית)
סדרות!

(קבוצה ציבורית)
מומולדת לוואנסר *~*

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לסימניה!!~

(קבוצה ציבורית)
Books VS Movies

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לSilver!

(קבוצה ציבורית)
<B>הייקו טיים!

(קבוצה ציבורית)
גמדענק

(קבוצה ציבורית)
גמד וענק~

(קבוצה ציבורית)
תחרות שירה

(קבוצה ציבורית)
אישיות

(קבוצה ציבורית)
טורים :)

(קבוצה ציבורית)
הספרים

(קבוצה ציבורית)
יומולדת ליאיר!

(קבוצה ציבורית)
מחלוקות לשם שמיים

(קבוצה ציבורית)
סימניפדיה

(קבוצה ציבורית)
VS

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב ניימי!

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב אנג'י!

(קבוצה ציבורית)
בדיחות גרועות

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ארטמיס פאול אישית 4 328 לפני 4 שנים ו-8 חודשים

» סך הכל 4 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של Nameless שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. בינתיים הכול בסדר / גארי שמידט לעזאזל. זה מסוג הספרים שהי... המשך לקרוא הקורא לשדים לפני שבועיים
2. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון אזהרת טריגר: אונס והטרדה מ... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני חודש
3. זה הסוף שלך - סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו / ריאן נורת "דייב!" נשמעה קריאה מסוף המס... המשך לקרוא אביבל'ה לפני חצי שנה
4. פלא / ר"ג' פלאסיו אמא שלי לומדת רפואה וסיעוד. ... המשך לקרוא מרינה לפני שנה ו-1 חודשים
5. מבוך העצמות - 39 רמזים #1 / ריק ריירדן הבהרה: הילדה שקראה את הספר ה... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-2 חודשים
6. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני כשיום בהיר אחד חייזרים ישתל... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-4 חודשים
7. דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 / ריק ריירדן ליוונים העתיקים היה פטיש רצ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-5 חודשים
8. נמלים / ג'ני ולנטיין מכירים את זה שאתם קוראים ספ... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנה ו-6 חודשים
9. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון נסו לדמיין תחנת רכבת תחתית ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-8 חודשים
10. דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 / ריק ריירדן ליוונים העתיקים היה פטיש רצ... המשך לקרוא גלירי לפני שנה ו-8 חודשים
11. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני כשיום בהיר אחד חייזרים ישתל... המשך לקרוא פוטר דוקיין אוורדין לפני שנה ו-11 חודשים
12. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון אזהרת טריגר: אונס והטרדה מ... המשך לקרוא ביני <FONT COLOR=074953> לפני שנתיים ו-4 חודשים
13. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא IRomi לפני שנתיים ו-4 חודשים
14. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון אזהרת טריגר: אונס והטרדה מ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנתיים ו-5 חודשים
15. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא מוּמוּ לפני שנתיים ו-5 חודשים
16. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס ניסיון כתיבת ביקורת מס': 42 ... המשך לקרוא six♣ לפני שנתיים ו-7 חודשים
17. בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 / ריק ריירדן אזהרה: ביקורת זו מלאה בספוי... המשך לקרוא six♣ לפני שנתיים ו-8 חודשים
18. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון אזהרת טריגר: אונס והטרדה מ... המשך לקרוא אריאן לפני שנתיים ו-8 חודשים
19. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון אזהרת טריגר: אונס והטרדה מ... המשך לקרוא אורגת הדיו לפני שנתיים ו-9 חודשים
20. בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 / ריק ריירדן אזהרה: ביקורת זו מלאה בספוי... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים ו-9 חודשים
21. דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 / ריק ריירדן ליוונים העתיקים היה פטיש רצ... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים ו-9 חודשים
22. הגיבור האבוד - גיבורי האולימפוס #1 / ריק ריירדן אוקיי, אנשים, אני רק מזהירה ... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים ו-9 חודשים
23. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא GAL לפני שנתיים ו-10 חודשים
24. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנתיים ו-10 חודשים
25. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-10 חודשים
26. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא אור לפני שנתיים ו-10 חודשים
27. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא Miaka לפני שנתיים ו-10 חודשים
28. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא קריקטורה לפני שנתיים ו-10 חודשים
29. לפני שאמות / ג'ני דאונהם וואו, ספר על נערה חולת סרטן ... המשך לקרוא noa לפני שנתיים ו-10 חודשים
30. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא SHIRA לפני שנתיים ו-10 חודשים
31. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא no fear לפני שנתיים ו-10 חודשים
32. הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 / פטריק נס בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שב... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-10 חודשים
33. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני כשיום בהיר אחד חייזרים ישתל... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני שנתיים ו-11 חודשים
34. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני כשיום בהיר אחד חייזרים ישתל... המשך לקרוא הִיפּאטִיָה לפני שנתיים ו-11 חודשים
35. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא אריאן לפני שנתיים ו-11 חודשים
36. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא no fear לפני 3 שנים
37. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא Bar לפני 3 שנים
38. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא קריקטורה לפני 3 שנים
39. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא Mira לפני 3 שנים
40. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים
41. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 3 שנים
42. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא מוּמוּ לפני 3 שנים
43. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 3 שנים
44. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא שרלוק לפני 3 שנים
45. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא Command לפני 3 שנים
46. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא michalro לפני 3 שנים
47. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני 3 שנים
48. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא BookLover לפני 3 שנים
49. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא greek princess לפני 3 שנים
50. להב הקיץ - מגנס צייס והאלים של אוסגרד #1 / ריק ריירדן אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים... המשך לקרוא SHIRA לפני 3 שנים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ