“אני חוששת שהתאכזבתי.
אל הספר הזה ניגשתי אחרי שקראתי את "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי", ולכן הרעיון לא היה זר לי - שני הספרים עוסקים במעבר בדלתות לעולמות אחרים, שבהם מרגישים שייכים יותר; שניהם מנסים לנתח את אותה תחושת שייכות חמקמקה, לא לבית שנולדת אליו אלא לזה שבחרת בו. כן, הם דידקטיים להפליא, מזכירים לנו שגזענות זה רע (די, באמת?), שצריך לנהוג בסובלנות וחוסר שיפוטיות כלפי להט"ב, וזה טבעי לחוש את כל הבלבול המגדרי שכולנו סובלים ממנו בעידן הנוכחי. אבל אם מנקים מהם את כל המניירות, שני הספרים מדברים בעיקר על האכזבה היוקדת שבשיבה אל עולם הבית המנוכר, והחיפוש המתמיד אחרי מה שאבד, ועל מה שזה עושה לנפש. ב"עשרת אלפי הדלתות" זה פירק משפחה ואת נפשה של נערה. ב"כל לב הוא דלת" יש הרבה יותר לבבות לשבור, של נערים ונערות שמצאו את מקומם ואז נקרעו ממנו, ומאז מחפשים את דרך האבנים הצהובות.
ההבדל, להרגשתי, נעוץ בכך ש"עשרת אלפי הדלתות" נכתב על ידי מישהי שאוהבת ספרים; ולעומתו, "כל לב הוא דלת" נכתב על ידי סופרת שמחבבת סרטי אימה, או לכל הפחות רומנים גותיים.
כנראה שציפיתי גם מ"כל לב הוא דלת" לזקק את האהבה שלי לקריאה, לדמיון, לכניסה לעולמות אחרים ולברוח אל תוכם. הוא עשה את זה, לפרקים, אבל לרוב לא ממש. אני חושבת שמה שהוא הדהד לי יותר היה ימי נעוריי העליזים (תלוי את מי שואלים) בישראבלוג. כבר דיברתי על זה כאן פעם - בתקופת תור הזהב של ישרא, הוא איכלס פחות או יותר את האוכלוסיה של "בית אלינור וסט לילדים אבודים": נערים שלא מוצאים את עצמם, במשבר זהות, מתמודדי נפש, מתמודדי הפרעות אכילה, או סתם כאלו שנתפסו לטרנדים. ישרא סייעה לי להבין אנשים אחרים, לראות את היופי הבסיסי בבני נוער ואת הנכונות שלהם להושיט יד למי שזקוק לעזרה, לחלוק חוויות, ובעיקר לקבל את מי ששונה ממך. עד היום אני חושבת שזה היה המרחב הוירטואלי הכי מחבק שיכולת לבקש. זה לא אומר שנהניתי מכל מה שקראתי שם; הייתי שם, וקראתי את אותם בלוגים גותיים כמו שקראתי את הספר הזה, באותו עניין שמגלים כשמישהו שונה ממך בתכלית פותח את צפונות ליבו בפניך. אתה לא מצליח להפסיק להקשיב, זה חזק ממך, וגם אם לפעמים זה מלווה בתחושת חלחלה, ההתרגשות שבכניסה מתחת לעור של מישהו אחר גוברת על כך. אז לכמה שעות שמשיות בשבת אחה"צ, נכנסתי לראש של שונן מגוויר, כמו שבזמנו נקלעתי לבלוגים עם רקע שחור ותמונת כניסה אדומה שזועקת "אני אוהב מוזיקת מטאל והעולם הוא מקום אכזר שאני מת לעוף ממנו וכמה שיותר מהר". אבל אתם מבינים, קצת עברתי את השלב הזה.
"כל לב הוא דלת" הרגיש לי כמו תרגיל כתיבה יותר מאשר ניסיון לספר סיפור אמיתי. המצוקה שהוא שידר הרגישה לרוב מעושה, מלבד בנקודות בודדות. היה בו המון (המון) פוטנציאל, הרעיון היה טוב והיו דמויות שכמעט התחברתי אליהן (היי ג'ק), ואז הסוף הגיע במגושם וטרף את כל הקלפים. הוא היה חפוז מידי בשבילי.
רציתי לאהוב אותו, ואני לא מתחרטת שקראתי כי לקחתי ממנו משהו הלאה, אבל על הלשון נשאר לי בעיקר טעם של החמצה ורעיונות לא בשלים. ציפיתי ליותר.
אולי פשוט הזדקנתי.”
