ביקורת ספרותית על בבוא מותי - ("בשוכבי גוועת") מאת ויליאם פוקנר
ספר מעולה

---

#
אוסף נאה של פרסים צבר פוקנר על כתיבתו. פרס נובל, שני פרסי פוליצר, פרס הספר הלאומי ועוד כמה שלא פורטו. העניין עם פרסים הוא שהם מתייצבים כעדר. מרגע שסופר נקבע כראוי לפרס, במיוחד לפרסים הנחשבים, אפשר לצפות לעוד ועוד פרסים שיפלו בחלקו.

בצדק, במקרה הזה.

בדרך כלל מדברים על "מסע התבגרות" כשהדמויות עוברות תהליך באמצעות מסע – לעתים בפועל, לעתים דמיוני. במקרה הזה המסע הוא מסע לווייה, כשהדמות הראשית לא תוכל להסיק את המסקנות המתבקשות ממנו. חלקו של המסע מחריד, חלקו מכמיר-לב, חלקו מצחיק. דרוש סופר יוצא דופן שיטלטל את ליבו של הקורא תוך סיפור על אנשים הרחוקים מאד מעולמו. חקלאים עניים, בורים, עובדים בפרך ונטולי נחמה – אף לא נחמת עניים. הם נוסעים בעגלה רתומה לפרדים עם ארון מתים, לקבור את אמם בעיר הולדתה.

הסיפור מסופר על ידי מחשבותיהם של דמויות רבות בטכניקה של "זרם התודעה". בדרך כלל אני לא מחבבת את הסגנון הזה, אבל לסיפור הזה, עם הדמויות האלה, אין סיגנון מתאים יותר. הסיפור ריתק אותי מתחילתו, למרות שלקח לי קצת זמן עד שהבנתי מי הדובר ומה הקשר שלו למשפחה ולסיפור. פוקנר עושה פה שימוש במספר רמות של השפה - של חקלאים עניים ובורים, של הרופא שחי בין חקלאים עניים ובורים, של עירוניים המדברים ברמה נוספת. את הלהטוטנות יוצאת הדופן הזו הזו יכול לכתוב מי שהשפה היא כחומר בעטו, והוא מסוגל לגרום לקורא לראות את הציור שהוא מצייר במלים.

העדפתי את תרגום השם הקודם "בשוכבי גוועת" מאשר את "בבוא מותי" ל-"As I lay dying ". אהבתי גם את תמונת הכריכה של ההוצאה הקודמת, המבטאת בצמצום ורב-משמעות את מהות הספר. בשאר התחומים – בעיקר התרגום המוצלח של שרון פרמינגר – עדיפה ההוצאה הנוכחית של הספר. כדי לתרגם סיפור כזה ולתת לקורא מושג על עולמן של הדמויות גם על המתרגם להיות קצת וירטואוז.

קראתי שפוקנר סיפר שעוד לפני שהתחיל לכתוב את הסיפור, ידע מה תהיה השורה האחרונה בו. אני מסכימה. השורה האחרונה הזאת ראוי לה להיכנס לפנתיאון הציטוטים. אלא מה? ללא השורות שבאו לפניה אין היא אלא אוסף מקרי של מלים...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על בבוא מותי - ("בשוכבי גוועת")