1. חזקה

השיר הזה מוקדש למישהי שאני מכירה, מישהי חזקה כמו סלע אבל לא מודעת לזה כלל.
מעודדת אותי גם כשאי אפשר. אז הנה לך. ותודה

כשאת מתעוררת וחושבת רק על זה
כהרגש בפנים מנסה להתערב
כשאת נתקלת בקיר אבל ממשיכה להתקדם
עשינו מסע אבל לאן הוא הולך?

מה עושים אז
כשהקול מתגנב
שלוחש לך באוזן; זומם, מתערב
איך בוכים שכבר אין דמעות
כשהצמא מתחבא ולא נותן לך לשתות

מי שהקים אותך כבר איננו
ישנו רק חלל היכן שהיה
הייתי רוצה שישאר, שיראה
אבל הוא לא כאן
ואת. בודדה

הוא הלך זה נכון
ולקום אי אפשר
אז זועקים, לוחשים, צורחים בלי סיבה
כבד הרגליים ועייף לך הלב
את אמנם לא נכנעת אך האבל חודר

מה עושים אז-
כשהכל שחור
עומדים כמובן
ופונים אל האור
אמנם לא בין רגע
אמנם לא שעה
אבל בכל יום שעובר נהיית חזקה

אספי כוחותייך
קראי לו לחזור
החלק שאבד
שיחזירך אל האור.
הנה לך עצה
זכרי נא בדרך
את יחידה. ואין עוד אחרת
אז אל תכנעי. עמדי על שלך כי היום את בסדר
היום חזקה.

נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים

2. אהבתי אותו

זאת היתה פרידה מכוערת.
אני בכיתי הוא צעק.
אמרתי אולי נפסיק, אולי זה רע.
הלכתי, הוא הלך. כל אחד לדרכו.

אהבתי אותו.

עבר חודש,
בצד הרחוב הוא בבית קפה יושב ופורץ בצחוק, חברו מולו ואני חושבת,
הוא לא רצה אותי באמת, לא היה לו אכפת
אני ממשיכה בדרכי, מאוכזבת קמעה

אהבתי אותו והוא לא אהב.

עברה שנה. חורף ברחוב.
הלכתי שפופה לחמוק מהקור.
התנגשנו. אני והעבר.
הוא הביט בי בזהירות ואני בהיתי בתשובה.
הוא הציע שנלך יחד מתחת למטריה.
הבטתי בפניו ולא יכלתי שלא לתהות
איך הגענו למצב בו אנו היום.

אהבתי אותו.
אני עדיין אוהבת.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת.

נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים

3. זוכר

זוכר שהיית ילד קטן?
שיחקת עם כל הדברים שבגן?
חפרת בחול, בנית ערים והכל נראה כמו...
משחק ילדים

זוכר שהיית ילד גדול?
איך שיחקת בכדור בשיעורי הספורט?
וכולם האיצו "מסור את הכדור!"
ואתה עמדת ולא עשית כלום?

זוכר שהיית נער מתבגר?
חיפשת תשובות- מה אני? מה יותר?
ותהית אולי חשבת- "כשאגדל כבר אבין"
והכל שוב נדחף לאחורי הקלעים?

והנה עכשיו כבר גדלת מאז,
קיוות למעט וחיית עכשיו
רצת רחוק והמיקום זהה
אז האם כבר גילית היכן טעותך?
האם כבר עכשיו תמצא מנוחה?

נכתב לפני 5 שנים

4. דיכאון?

לפי כל מה ששמעתי, זה דיכאון.
אין לי חשק לכלום, הכל נראה משעמם, חסר טעם.
הפנים שלי מוזלות ואיך שום סיבה
אני חיה מתוך הכרח. אין עם מי לדבר
אני דוחה שיחות, מבטלת אירועים, כשמישהו רוצה להיפגש אני דוחה אותו בתירוצים
אין לי חשק לכלום אין לי כוח, הגוף שלי עייף כל הזמן, אני לא מרגישה שאני עושה משהו.
שום דבר לא נוח ורע לי בפנים
אני ישנה, הרבה יותר מהדרך כלל, מתעוררת בצהריים, אוכלת. כי חייבים. מסתובבת בבית כמו זומבי עד הערב שאז אני הולכת לישון והכל מתחיל שוב וחוזר חלילה.
יש לי תחביבים. הרבה. או לפחות, היו. אבל אני לא רוצה לעשות כלום
אין חברים, אין עם מי לדבר, אין על מה וגם אין רצון
אלה לא חיים, זה הכרח
אין לי רצון למות, אבל גם אין כל כך למה לחיות
לקום בבוקר לכלום ולחזור בערב למיטה רק כדי לשכב ולבהות בתקרה
אני מזייפת שמחה. אף אחד לא יודע. אך אחד לא שם לב. זה מדכא. באמת. האם זה דיכאון?
אם אני רוצה שישימו לב אליי, מה זה אומר עליי?
האם אני בדיכאון?
פיתחתי הרגלים רעים,לא שהם מחזיקים הרבה, אפילו לחסרונות שלי אין כוח לבוא, להציק לי כמו פעם.
חיי הם כמו מסטיק לעוס. קשה וחסר טעם
אם הייתם שואלים אותי כיצד אני מרגישה הייתי עונה- ''בסדר''. האם זה לא השקר שכולנו מספרים? השקר שחונכנו לומר מיום היוולדנו?
זה היה קיץ ארוך
פעם סיפרתי למישהו? לא נראה לי.
ידעתם שביום הראשון, ביום בו חזרנו כולנו ללמוד בכיתי?
כן, אני עושה את זה די הרבה עכשיו.
ידעת יומן? כך נקרא לך עכשיו? מחברת, יומן, הכל בפנים. אז מה? עם מה אני מתמודדת פה?
היד שלי עייפה למוח אין כוח לעבוד, העיניים שלי נעצמות והכל. לא כלום
מה הייתי נותנת כדי להרגיש שוב, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהשמחה הייתה מלאה, שהחיוך לא היה חצי מזויף, שלא בכיתי לפחות פעמיים בשבוע. לכאורה. בלי סיבה.
כואב לי הכל. אבל איני מרגישה דבר
קר לי וחם לי וזה לא משנה
ישנה השגרה שאין ממנה מוצא
כואב לי הראש, אולי אנוח, זה כל מה שאני עושה עכשיו
איך תקראו לזה, למה שאני מרגישה.
האם זו קריאה לתשומת לב? האם אני סתם אדם עצלן המחפש ''צומי''? הייתם קוראים לי בוּרה? דרמטית?
האם זה מה שאני עכשיו? לזה נהפכתי?
אין לי ביקורת על כלום וחזק מוטיבציה אבדו לי.
אז האם זה דיכאון?

נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים

5. שם בין הקונכיות

שם בין הקונכיות,
בין מקום לא מקום,
בין ימים לעננים,
שם נפלו הילדים,
כאן נופלים הם חללים,
מן הפחד הם מובלים,
כשהשחור אינו שחור, והלבן כבר לא לבן
לאן נפנה, ואת האש נדליק היכן
את הפחד יכבשו, את יצריהם יעבדו
כסמל על ראש הר,
כרוח בה תנשב,
את ראש הפחד יערפו
ואת שמו הם יזעקו
כפראי בלב שממה 'בעל זבוב' הוא יקרא
בעת שלא תצוד, אלא אדם אהוב
אין חבר ואין רע
אין מחילה לכל נורא
שמות רבים יש לנורא ולהיכן תפנה אתה
וזעקה עוד בגרון, תחכה לקראת הסוף
שם, בין הקונכיות
שילדים נפלו חלל
כמה עוד נשארו והיכן הם עכשיו

נכתב לפני 5 שנים ו-5 חודשים

6. סיפור חדש

כך התחיל וסיפר, סיפור חדש בצהרי היום לפני רד החשכה ישובים על ספסל וחולקים ארוחה.
''רק תבקש אמרה הסירנה, 'מחילה' כך אמר וירד איתה למעמקי הים.
רק תילחם אמר הפיראט 'כמובן' כך אמר ושיפד אותו בחרבו הדקה.
רק תעזוב ביקש האוהב, 'לא' כך ענה ונפלו שניהם אל התהום העמוקה.
כך הם נלחמים, מוחלים ונופלים. לא תמיד יחד, לא תמיד שמחים אך כשהם כן ילדתי, לאן הם הולכים?''
''לאן?'' שאלה היא בתגובה.
''יד ביד אל הסיום המר.'' כך ענה. קולו ממרר וברכיו רועדות.
''לכי ילדתי, לכי לשלום מי ייתן וצרות אלא לא יתקפו אותך, חיי את חייך, קיימי הבטחותיך ובטחונך יובטחך, אם כך סורי לך ילדה לכי לביתך הגיע הזמן ובאה העת כעת עליי לנוח ואת מפריעה, לכי לישון וליל מנוחה.''
קמה מהספסל אותה העת, ירדה בשביל ולא דיברה יותר. תראה הוא בעתיד כך אמרה בראשה, סיפורים לה יספר והיא תשמע.
לילה טוב לחשה בליבה ולתוך הלילה האפל צעדה.

נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים

7. תנקמו את נקמתם (- לא מנסה לפגוע, סליחה אם פגעתי)

אני לא מאלה שיום השואה נוגע בהם- בשבילי הוא תמיד היה כמו סרט עצוב וברגע שזה נגמר, זה עובר.
אז הפעם חשבתי קצת יותר, יותר לעומק, יותר בכלל.
אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא באמת היה יודע מה לעשות אם היינו במקומם, ואף אחד מאיתנו לא היה יודע כיצד להגיב.
אפילו לא לדמיין את מה שקרה, לנסות להגיע לכזה מצב של הבנה, שבכל יום אתה יכול להילקח מכל מה שמוכר לך ולמות.
כזה מצב עוד לא היה. אנשים שחיים במציאות אחרת משלנו לא מכירים את הסיפור ואולי גם לעולם לא יכירו אבל אנחנו שמכירים את הסיפורים, שמענו על הזוועות, מה אנחנו עושים?
אתם לא באמת יודעים נכון?
אנחנו חיל הפרשים, הלוחמים שעומדים בראש, הידיים והלב החיים של הניספים, אנחנו הפנים, הנקמה החיה והנושמת.
אנחנו נוקמים את נקמתם!
בכל יום ויום שעובר, בכל נשימה שאנחנו נושמים, בכל ספר שאנו קוראים, משחק שאנחנו משחקים, פעימת לב שפועמת בחזנו. אנו נוקמים את נקמתם.

אנחנו! נוקמים! את! נקמתם!

אז לכו בראש זקוף וחייכו כי כל רגע מחייכם הוא הנקמה הכי טובה שניתן יהיה למצוא. נקמה היא לא רק מעשי הרג או זדון, היא אנחנו, היא החיוך על שפתינו והשמחה בלבנו, אז אל תכעסו, חייכו, כי זו היא הנקמה האמיתית.

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים

8. אש

אני היא נשמה ללא גוף והרי את גוף ללא נשמה
אך לא נהפך לשלם אלא נישאר בנפרד
אין דרך וכיצד, סיבה שנהיה יחדיו

אני חיה בדרכים ואילו את מתגורר באחרים
מאבק מתמיד עוצר אותנו מלתקשר

כך זה התחיל וכך גם יגמר, אין תשובות לשאלות, מפני שאתה כבר לא שואל
חיפוש חסר ערך, הם עוטים עוד מסכות, אולי עוד ננוח בסופו של היום

אין אמונה והאש כבר כבתה אך ניצוצות שואלים אם להבעיר מדורה.
יש תקווה מנצנצת אי שם במרחק, ארוץ לקראתה כל עוד האש שבי תבער.



*קטע נוסף*
בלילות שלי, הקור לא יחדור, הרוח תחזורוהאש המלחשת לא תפסיק לבעור
כמו ימים גשומיפ, נמס האתמול, עובר השלשום והכאב שלי חודר לתוך העצמות
* *

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים

9. ספר לי סיפור

היום פגשתי בו שוב.
''ספר לי סיפור'' אמרתי.
''לא''. השיב
''ספר לי, ספר!'' התחננתי. דמעות עלו בעיני. הביט בי, נאנח ואמר ''אספר לך סיפור. אך שבי בשקט ואל תפריעי!"
הנהנתי בנחרצות וסימנתי כאילו נועלת את פי במנעול.
הוא הביט לשמיים הכחולים ונעץ מבטו בעננים החולפים, רחוקים ויפים. ישבנו כך בשקט עוד כמה דקות, לא פתחתי את פי אפילו לשתות, הבטנו יחדיו בשמיים ואני תהיתי מה עובר בראשו.
הוא פתח את פיו ואמר ''ישנו אדם אחד, אותו אדם היה יוצר.''
~מה הוא יצר?~ רציתי לשאול.
כאילו הקשיב למחשבותיי הסביר, ''הוא היה יוצר הכל, אם גדול ואם קטן, הדברים שהכין היו יפייפיים אך גם קטלניים. ''
דמיינתי מעין דבר כמו זה יפייפה כלפי חוץ אך מסוכן מבפנים, שום דבר כזה לא עלה בדעתי. הוא המשיך.
''היוצר היה גאה ביצירותיו אז הוא שלח אותם אל בני האדם להשוויץ ביופיים, כאשר הגיעו לאדמה ראו אותם בני האדם והתמלאו תאווה, הם חשקו בהם, בגופם, בכוחם, ביופיים, בני האדם צדו ותרו אחריהם, כשראה זאת יוצרם קרא להם מיד לשוב, הוא ניסה לאסוף את כולם אך היו מהירים ממנו, הם ארבו בדרכים ותפסו את יצירותיו היפות.''
עכשיו הפנה הוא מבטו אליי, עיניו חדרו דרכי כחולות, כחולות והצמיחו שורשים חיים, קרים כקרח.
''את מאמינה לי? '' שאל. נשכתי את שפתיי,
לא הייתה לי תשובה, אף על פי שאף אדם לא היה מאמין לסיפור כמו זה הרגשתי שהוא אומר אמת, עיניו היו כה כנות שלא יכלתי לחשוב שהוא משקר.
''טוב''. אמר. ''זה יותר טוב מכלום אני מניח, להמשיך?"
הנהנתי ואספתי את ברכיי לחיקי.
''האנשים שתפסו אותם ערכו בהם ניסויים, חקרו את גופם, ניסו לפרק את גופם ולבנותו מחדש, הם הרעיבו, עינו ופגעו ביצירותיו של האיש, האיש שלא יכל לסבול את צרחותיהם שהגיעו עד לב שמיים, הלך ונקם בחוטפים, היצירות היפות שלו סבלו רבות ולא היו מסוגלות לחזור, היו בהם שבחרו במוות והיו שהמשיכו לחיות בסתר בין בני האדם.
עברו שנים ורוב בני האדם כבר שכחו מקיומם או חשבו כי הם אגדות שחיו בדמיונות פוֹרים יותר משלהם, היצירות שנשארו התחזקו מספיק והיו מוכנים לחזור לבית יוצרם אך היה זה מאוחר מידי, באותה התקופה התרחש מה שנקרא בשפתם 'הגירוש' היצירות התנגדו לאדונם ועשו ככל העולה על רוחם, הם החלו מלחמה בינם לבין עצמם, היוצר גירש את יצירותיו הלא מוצלחות והשאיר לצידו את אלו שנמנעו מהמלחמה, את אלו שנשארו עם בני האדם שכח ונטש''.
הוא הביט בידיו. רציתי לשאול. חששתי מלשאול.
''שאלי'' אמר לי. ואז פתחתי את פי. ''איך קראו ליצירות הללו? איך קוראים ליוצר? הם יחזרו לשם יום אחד?''
חיוך זחל אל שפתיו ''הרבה שאלת. אנסה לענות לך על כולם. ''
'' שמם של היצירות הם מלאכים וליוצרם קוראים אלוהים, לשאלה האחרונה לא אוכל לענות לך, אז אני אלך עכשיו''
הוא קם והחל ללכת בשביל, אני ממקומי בספסל צעקתי לו. ''למה?"
הוא הסתובב אליי וחייך ''אני לא אוכל לענות לך בגלל, שלשאלה הזו אין לי תשובה"
הוא ירד בשביל ונעלם.

נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים