הסבר קצר: יש איזו קבוצת ווטסאפ שלי ושל כמה חברים, ולפני כמה חודשים מישהי הציעה לכולם לכתוב קטע שמתחיל במשפט "אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי". וזה די תפס, ופעם בכמה זמן אני פשוט כותבת עוד אחד כזה (התאריכים, מן הסתם, אלה התאריכים בהם הקטעים נכתבו)

9.4

אורות הבמה נדלקו, הם מכווונים אליי, עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי.

אני מכחכחת בגרוני, מחזיקה את דפי הטקסט מולי,

אבל שום קול לא בוקע מפי.

הדפים הם ריקים, אני בוהה בהם, בקהל.

אין לי דבר שחשוב לספר. הכל כבר היה. קורה ועובר.

מה שהיה קרה וכבר לא משנה ומה שעכשיו סבוך מכדי שאוכל לומר.

אני עומדת בדממה, הקהל מתלחש.

עיניים נעוצות בי מקול הכיוונים.

אני אומרת מילים בודדות והנה הלחש מתגבר, דיבורים חזקים.

אני מסתובבת בפתאומיות ויורדת מהבמה, מאחורי בקהל הקולות כבר רמים.

לא הייתי צריכה לעלות. הנה הם שופטים.

תמיד אותי שופטים.

23.5

אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי.

אבל אין פה אורות, אין פה במה. רק אני יושבת עם חברים על הרצפה.

ודיברנו, צחקנו עד השעות הקטנות, עד שהגיע הזמן של השיחות העמוקות.

והם מביטים בי, במעין מבט של ציפייה. הם רוצים לדעת ואני זאת רואה.

אבל זה בסדר. אני רוצה שידעו. אני רוצה שיבינו ואותי ישמעו.

אז אני פותחת את פי. ברגע הראשון דממה. לא אומרים דבר, קול לא נשמע.

ולאט לאט יוצאים דברי. אחד אחד. רגשות וקשיים ואירועי העבר.

ומדי פעם אני נעצרת, לוקחת נשימה עמוקה ומחפשת מילה אבודה. והם מחייכים. זה בסדר. אני יכולה.

ואף פעם לא נגמרות המילים, שבעבר התאמצתי כל כך להוציא , ואני אמשיך לספר, ואמשיך לדבר.

והם ישארו שם, יושבים סביבי.

ואני יודעת שאכפת להם והם יקשיבו לי.

1.7

אורות הבמה נדלקו, הם מכוונים אליי. עכשיו הגיע תורי לספר את סיפור חיי

אבל אתם הריי כבר יודעים את הכל

עליות ומורדות

על שלשום ואתמול

על מה נותר לי עוד לדבר?

האם אתם בכלל רוצים שאני אספר?

כי כשאני לרגע שותקת, רחש עובר בקהל

קולות דיבורים, מלמולים מכל עבר

מול פני מדברים כאילו הכל בסדר

כאילו הם לא באמת מתעניינים

כאילו לא אכפת להם שלכאן דווקא הם מוזמנים

לכל אחד יש אדם שממנו אכפת לו יותר

אז על המילים שלי באותו רגע הוא פשוט מוותר

אז אני עומדת על הבמה וצופה בהם, בעיני עולות דמעות

נשימתי קטועה וכפות ידי לחוצות

אני יורדת אליהם מהבמה

בלי האורות והפנסים שהיו כמסכה

ורק אז הם רואים

אז הם מבינים

ופתאום הכל שוב בסדר

רק אז, כשאני חלשה מדי להגיד, הם מקשיבים

אבל אז, כשהבכי הופך לדממה

אני צריכה שוב לעלות על הבמה

מנסה להיות פואטית, הא?

מנסה להראות לכולם שגם את מסוגלת

להיות טובה

להיות חזקה

כי בעצם אין לך על מה לכתוב

כי אין שום דבר ששווה אותך

טיפה של רגש

טיפה של תשומת לב

ששורפת בגרון

ואת צועקת חזק

שישימו לב

שיתנו לך מה לכתוב

שיתנו לך יותר מקצת

יותר מטיפה

יותר ממך.

אם כל המחשבות העוברות בראשי היו

נכתבות בספר עב כרס

כל אחת ואחת מהן

הייתי נותנת לכולכם לקרוא

כדי שלא אצטרך להסביר

אבל בעצם

אני לא

כי מה עם הדברים שנוגדים לגמרי את התדמית שלי אצלכם?

והמחשבות הרעות שעולות לפעמים

וסתם דברים לא קשורים שמעולם לא חשבתם

שנשמתי תגיע אליהם

אז אני אביט בספר ואמחק

את כל מה שלא נראה לי מתאים

מה שלא צריך לחשוף

מה שהזמן לא דורש

וסתם את הדברים הלא הולמים

וכמובן את החלקים שבהם אני חושבת עליכם

ואז הייתי משאירה כמה מילים בודדות

וכמובן את משפט הסיום

"וזהו. זו מי שאני"

כי מי שאני מסתירה

ומצנזרת

ורק אומרת

מה שאתם כבר חושבים