|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אז, הקטעים שעלו לשלב הבא הם:
קטע 7 - 14.033
קטע 8 - 10.613
קטע 3 - 10.580
קטע 4 - 8.862
*מחיאות כפיים לכולם*
חוקי הדירוג של השלב השני הם (קרדיט לאנג'י והחתול):
קיבלתם 100 נקודות אותם אתם צריכים לחלק בין ארבעת הקטעים.
הניקוד המקסימאלי שקטע יכול לקבל הוא 50 נקודות, והמינימלי הוא 10 נקודות.
אפשר להשמיט קטע אחד *בלבד*, אבל לא חייבים. אפשר בהחלט לדרג את כולם.
חובה לחלק את כל הנקודות. אם אחד הקטעים שעלה הוא שלכם, אתם יכולים לבחור לדרג אותו או להשמיט אותו. בכל מקרה, זה לא ייחשב בדירוג אז אתם יכולים להיות נדיבים במיוחד ולתת לו 10 ככה שישארו נקודות לקטעים האחרים, או לתת לו הרבה נקודות ושיישאר מעט לאחרים. לשיקולכם.
100 נקודות. 4 קטעים. 50 מקסימאלי, 10 מינימלי. מותר להשמיט קטע אחד. דירוג הקטע שלכם לא ייחשב, אתם יכולים להשמיט אותו. הדירוג מהשלב הקודם ייעלם בחישוב הסופי.
תאריך אחרון לדירוג: 15/12, יום שני. שבוע, זה לא קשה ולא ארוך בכלל.
בהצלחה!
בתגובה לדיון הזה אפרסם את הקטעים שעלו, בבקשה תקראו אותם שוב לפני שאתם מדרגים.
|
|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 7
two worlds
שני עולמות
על החול הרך, הזהוב, ראיתי ילדה. היא התקדמה בצעדים חוששים, ובחנה את מרקמו המיוחד של החול החם של חוף הים. מרחוק, ראיתי את אמה שומרת. ידעתי בחוש שהאם לא תיתן שדבר יקרה לבתה. היא שמרה על צעדיה של הילדה בזהירות רבה, ולא היה דבר בעולם שהסב לה אושר רב יותר מלראות את בתה מלאת חיוניות.
היא הייתה קשורה לבתה בקשר חזק יותר מכל דבר שראיתי מעודי. עם כל צחקוק של הנאה, היא צחקה. עם כל זעקת כאב, היא כאבה בליבה. עם כל בכי, היא החזיקה את הדמעות בתוך עיניה.
הילדה רצה אליה עכשיו, בידיים פרושות. והאם, עם חיוך על פניה, פרשה גם היא את ידיה כדי לאסוף את אוצרה הקטן.
הילדה הצביעה על החול שזה עתה התנתקה ממנו. ''הרגליים שלי,'' היא אמרה בחיוך.
האם הרכינה את ראשה, והביטה בטביעות הקטנות של רגלי בתה. חיוך חם עלה על שפתיה.
היא החלה ללכת לצד הטביעות הקטנות ואמרה: ''עכשיו גם שלי שם, לידך.'' הילדה צחקקה באושר, ומחאה כפיים בהתרגשות. השמש פגעה בראשה הקירח של הילדה, ושלחה קרניים זהובות לכל עבר, שגרמו לראשה להיראות כאילו הוא מלא שיערות זהב. האם נישקה את ראשה החלק של בתה, וביקשה להגן עליו מכל משמר. היא הוציאה מכיסה כובע, וכיסתה בו את ראש הילדה.
הם עמדו שם, האם ובתה, והביטו באוקיינוס האינסופי.
לפתע, גל הגיע מהים, ומחק את טביעותיה של האם, כיוון שהיו קרובות אליו. הילדה הביטה בטביעות רגליה, שנשארו בודדות, ודמעות עלו בעיניה.
''למה את בוכה?'' שאלה האם בפחד.
הילדה הצביעה על טביעות רגליה. ''הן לבד.'' היא אמרה בקול חלוש.
גוש עלה בגרונה של האם, והיא התאמצה להעלות חיוך על פניה. היא נזכרה בסיפור על העקבות בחול, ועל האדם שתהה מדוע אלוהים השאיר אותו לבד ברגעיו הקשים ואמרה:
''מה פתאום. אני הרי מחזיקה אותך, נכון?''
יום אחד, ראיתי רק את האם. היא נראתה שבורה ומרוסקת. היה משהו חלול בהבעת פניה.
חיפשתי במבטי אחר הילדה, ולא מצאתי אותה.
על החול הרך, הזהוב, ראיתי טביעות רגליים של ילדה. הן נראו חוששות, לא בטוחות, אבל הן עמדו במרחק בטוח מהגלים, ונקבעו באדמה. מרחוק, ראיתי אישה שומרת. ידעתי בחוש כמה הטביעות היו חשובות לה. על פניה השתקפו הכאב והיגון שבאובדן אוצרה הקטן.
הן עמדו שם, האם וטביעות רגלי בתה, והשקיפו אל האוקיינוס האינסופי.
והאם ידעה שלא היא זאת שמחזיקה את הילדה.
בתה החזיקה אותה. הרי היו אלה רגלי אוצרה, אחרי הכל. היא פרשה את ידיה, ודמיינה את בתה רצה לעברה על אותן פסיעות שלעולם לא יגדלו.
היא בעולם אחר עכשיו, חשבה בכאב, ודמעותיה של האם זלגו מעיניה והתערבלו עם מי האוקיינוס המלוחים. אבל נשארנו משפחה אחת.
|
|
|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 8
reflection
האהבה הזאת, השנאה הזאת
אולי הבקשה שלי אלייך, לאהוב את עצמך, היא קצת יותר מידי. אני לא יודעת, אני כבר לא בטוחה. אני לא יודעת כמה השתדלתי וכמה ניסיתי, היית חוזרת על משפטים מתוסכלים, “אני חייבת להשתנות", או "תסתכלי עלי, אני אף פעם לא אוכל להיות בת מושלמת! אי אפשר אפילו לדבר עליי בתור כלה!”. אני לא אוהבת לראות אותך בוכה. וכשאת מדברת על זה, את בוכה. אז בשלב מסוים נמנעתי מלדבר איתך על השנאה העצמית שלך, שמכוונת פנימה ושורפת אותך מבפנים.
כל דבר קטן מועיל לכמה שאת שונאת את עצמך, מוסיף קצת יותר כל פעם ומלבה את השרפה הפנימית הקטנה שלך. והקצב שבו את מתמוטטת בניגוד לסביבה הוא מטורף, ואת סופגת עוד מכות מבחוץ, ומלקה את עצמך מבפנים, כי החברה לא מקבלת אותנו, ואת לא מקבלת את עצמך.
אז את חותכת, מעשנת ומזריקה, מחכה לרגע שבו את תכלי את עצמך. כל פעם כשאני צופה בך, בדממה, את אומרת "אני רוצה לחזור לאדמה", אבל שתינו יודעות שאת מפחדת מהאדמה ויראה ממנה.
בשלב מסוים, אני לא יכולה לומר אם אני עוזרת לך או הופכת את המצב שלך לגרוע יותר. הפכתי לכלי שבו את מטביעה את הצער והכאב שלך, אדם שעליו את יכולה להשליך את הדברים האלה. את אומרת שאני יודעת מה את צריכה, וזה לא נכון. מאחר שהחיבוקים הקטנים האלה, הנשיקות החטופות, זה באמת משנה? זה באמת מתקן אותך? זה גורם לך לאהוב את עצמך, אפילו קצת יותר?
ואני לא יודעת אם את באמת אוהבת אותי, כמו שאת טוענת שאת. אני יודעת שאכפת לך ממני, כי תמיד היה אכפת לך מהאחר. וכל פעם שאת מכאיבה לי, את נשברת. כי ככה את עם כולם. למען האמת, אני חושבת שאולי במקום קטן בתוכך, את שונאת אותי. כי אני נשארת לצידך ואני לא אלך, וזה נותן לך עוגן למקום שבו את לא רוצה להישאר. את רוצה להקשיב להורים שלך ולהיות מה שהם רוצים להיות; את רוצה להקים משפחה ולהוליד ילדים, אבל רק הקיום שלי פה עוצר אותך. וכל פעם שאת בוגדת בי כדי לצאת לדייט עם מישהו, רק בשביל המטרה של המשפחה והילדים, את מרגישה אשמה, והאשמה הזאת דוחפת אותך לחזור אליי.
בסופו של דבר, אני יודעת טוב מאוד את האמת הכואבת; אני אשאר רק לתקופת זמן בחיים שלך, ואני יושבת ומחכה ליום שבו תשמטי את הרצפה מתחת לרגליי ותודיעי שאת עומדת להתמסד, את תארזי את הבגדים ותביאי אותו לדירה, בגלל שכזאת את, והוא יסתכל עליי, ואני אסתכל עליו, הוא יהיה גבוה, נאה, מגולח למשעי ולבוש לפגישה עם ההורים.
בדיוק כמו שתמיד הגיע לך.
אבל לעת עתה, את עדיין איתי, ואת עדיין שבורה. והדיכאון שליווה ומלווה אותך עוד עכשיו, אני חוששת שהוא ילווה אותך למשך כל החיים שלך. בגלל שאף פעם לא הצלחת לאטום את האוזניים לאחרים ולחיות כמו שרצית – כמו שאת באמת רוצה - ואנשים כמוך אף פעם לא הצליחו למצוא אושר, ואנשים שחיים עם אנשים כמוך, הם אנשים עצובים ומתוסכלים.
אני מניחה שאני עצובה ומתוסכלת, ואני אשאר כזאת עד שתלכי, ואולי קצת אחרי. כי לא משנה איך תסתכלי על זה, אני באמת ובכנות אוהבת אותך. בצורה הכי תמימה וילדותית שיש; כי כמו נערה צעירה שחווה את האהבה הראשונה שלה, עדיין יש לי את התקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. שתאהבי את עצמך קצת יותר, ותתני לי סיכוי אמיתי.
תתני לי סיכוי להיות איתך עד הסוף.
אבל את נשארת כמו שאת. וכשאת מסתכלת על הבבואה שלך במראה, את שונאת את מה שאת רואה. את רואה את עצמך. ואת לא מסוגלת לעמוד בזה.
בגלל זה, כל יום התקווה הקטנה שלי מתפוגגת עוד יותר. כי אני אוהבת אדם ששונא את עצמו.
|
|
|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 3
he lives in you
כתם קטן של צבע
החיים חיים, זה ידוע. אבל האם גם המתים ממשיכים לחיות?
הילדה ישבה על ברכיה בשלג, כובע צמר מכסה את אוזניה ואדי קור יוצאים מפיה.
אבל היא לא זזה. היא לא נרתעה מהקור, או מהשלג. גם לא מהעובדה שהיתה לבד במקום. היא היתה עסוקה מדי בלחשוב. לחשוב על אביה, ששוכב ממש כאן מתחתיה וגופו קר כמו השיש הלבן שמולה, תווי פניו חרוטים על עורו כמו הכיתוב השחור שבו התבוננה כעת בעוד דמעות עולות בעיניה, וזיפים שלעולם לא יגולחו מעטרים את פניו, כמו פירורי האבק שמכתימים את קברו. והוא לבד שם, לגמרי לבד. תמיד.
'קבר'. הילדה תהתה על משמעות המילה. זה המקום שבו קוברים וטומנים את הגופה. אבל האם עוד משהו נטמן שם? כל זיכרונותיו של האדם, כל רגעיו הטובים והרעים. כל הצחוק והעצב.
המת ממשיך לחיות, אם זה בתמונות שבבית ואם זה במחשבות או בדברים שכתב. נפשו לעולם לא נעלמת גם אם גופו כבר שוכב בלי ניע ונראה כמו העתק רפאים מעוות של מה שהיה בימי חייו.
הילדה התנערה מהרהוריה, והושיטה יד קטנה אל עבר זר הפרחים שהיה מונח לידה, בולט על רקע הלובן שמסביב, והניחה אותו בעדינות על השיש שכמעט נטמע בשלג.
היא קמה והסירה את כובעה. האוויר הקר צרב את אוזניה.
הילדה נגשה אל קצה המצבה ומתחה את כובע הצמר הסגול עד שכיסה אותה. 'תחמם את אבא', היא לחשה, וטעמה טעם מלוח.
גוש מעיל ומגפיים עם שיער ארוך ואוזניים אדומות עזב את בית הקברות, והשאיר מאחוריו כתם קטן של צבע.
|
|
|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 4
for the first time in for ever
לחיות יחד
כל הבעיות התחילו כי אנשים חיו יחד.
תחשבו על זה. שנאה וכעס, פחד, אכזבה. מכות, קללות, צלקות פיזיות ונפשיות שלא ייעלמו. אפליות, שיפוטיות, מלחמות. אי הבנות, רוגז, עייפות.
הבעיות הכי גדולות מתחילים מהדברים הכי קטנים.
והדברים הכי קטנים מתחילים מהקשר שלנו.
במקום להתחבר לעצמם אנשים מתחברים לאחרים, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע הם מתחברים למכשירים חשמליים, שנותנים להם את האשליה שהם מתקשרים עם אנשים.
אנשים הם כמו פרחים. ופרחים לא יכולים לגדול כשאין להם אוויר, מרחב, מקום לגדול. הם לא זקוקים ולא רוצים צמחים אחרים בסביבתם, שיגנבו להם את המים מהאדמה, שיסתירו מהם את אור השמש, שיחלישו אותם.
שימנעו מהם לגדול.
אנחנו מונעים זאת זה מזה. אנחנו מונעים זאת.
אז נכון, יש גם דברים טובים ב"ביחד" המתקתק הזה. נכון. אבל הם מעטים וחלשים וקטנים וחסרי חשיבות.
בסופו של דבר, זה לא רק שיש "אנחנו" ו"הם". בסופו של דבר, יש "הם" ו"אני".
והם יחלישו אותך. הם ירוקנו אותך. הם יחדרו למרחב שלך ויהרסו את מה שטוב בו. הם יהרסו את מה שטוב בך.
ויהיו להם הרבה דרכים. הם יוכלו לבוא ישירות, או שיוכלו לשחק בך. זה הכל תלוי במה שהם ירצו אותו רגע. הם יגרמו לך לאהוב אותם, להזדקק להם, להיות אפילו תלוי בהם - ואז ינטשו אותך. ישאירו אותך לבד ושבור. זה מה שהם עושים.
וזו אפילו לא אשמתם! הם לא שמים לב שהם עושים זאת. אפילו אתה עושה זאת, בלי דעת!
אז אתה מבין, אתה חייב להקשיב לי. אתם חייבים להקשיב לי. החלחלה הזו שאתם חשים עכשיו, כשאתם חושבים על הדברים הנוראים שאולי עשיתם בלי לדעת, החלחלה הזו - הטהורה - יכולה להפוך במהירות מדהימה, בלי שום הודעה מראש, להנאה. אתם חושבים שאתם כל כך יפי נפש, נחמדים, שלעולם לא תפגעו בזבוב. קשר עם אחרים מחליש, מזיק, מקשיח. הוא יגרום לכם לאט ליהנות מסבל האחר. ליהנות או לסבול בעצמכם!
כי בטבע יש טורף ונטרף. רק זה! כמו זאבים, שחיים בלהקות, ביחד, תמיד הביחד הזה! ישנים אחד עם השני אבל שונאים אחד את השני. וברגע שסכנה מופיעה הם בורחים! נוטשים זה את זה! אתם רואים? הנה הפנים האמתיות של ה"חברות" שלכם, של ה"ביחד" שלכם, של ה"אהבה" הזו היקרה שלכם! נוטשים זה את זה. יום אחד קוראים לך אח שלהם, ביום הבא סכין בגב. סכין קרה. הסכין של האמת, זו הסכין שהם תקעו בגבי. בלבי. זו הסכין שהם ייתקעו בכם!
אל תגידו שלא הזהרתי. בני אדם לא מבינים. אנחנו טיפשים כל כך, טיפשים כל כך.
חיים כמו זאבים. אבל לא מבינים שלא רק את קשר הלהקה, ההתקבצות, אנחנו חולקים איתם. גם את תאוות הדם, האכזריות הזו, גם אותה אנחנו חולקים! וכשאנחנו לבד לעצמנו, היא כבויה, רדומה. רק כשאנחנו מקיימים קשר עם בן אנוש אחר היא מתעוררת, כמו מפלצת מוכנה לתקוף! לבלוע!
אתם יודעים מה אנחנו צריכים? אנחנו צריכים ללמוד מהפרפרים, לא מהזאבים.
הפרפרים החופשיים מבלים את חייהם לבד, וראו כמה יפים הם! כמה חופשיים! כמה מרהיבים, בכנפיהם המרפרפות. דבר לא מכביד על ליבם, עד שהם ממש עפים, עפים עם הרוח! ומי שמע על אדם היכול לעשות זאת?
אני יודע. כנפיים וכל זה. אבל אולי יש לנו כנפיים, החבויות בגבינו? אולי כשנהיה סוף סוף לבד, סוף סוף חופשיים - אולי רק אז נגלה אותן?
השיר ההוא צדק. הוא צדק, אנשים. ככל שתמהרו להשלים עם זה כך ייטב.
חופשי זה לגמרי לבד.
חופשי. לבד. חופשי ומאושר.
אנחנו אכן צריכים ללמוד מהפרפרים. יצורים מקסימים בעלי כנפיים.
אולי בני אדם מאושרים רק כשהם בודדים. אולי בני אדם תמיד בודדים, ולא יודעים את זה. אולי כולנו מדמיינים זה את זה, שקועים באשליות.
אני לא יודע הרבה. אני רק יודע שזה לא אמור להיות קשה כל כך.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 3- 35 נקודות. תמים. מדהים. תמציתי. לא יודע, משהו בו קרן לי.
קטע 7- 30 נקודות. גם הוא מדהים, עוצר נשימה, איי לוב איט.
קטע 8- 20 נקודות. בכללי טוב, אבל לדעתי הכתיבה לא ממש.. מתבלטת מעל כול קטע רגיל. סורי.
קטע 4- 15 נקודות. נחמד. נחמד מאוד. משהו בביצוע לא הסתדר לי בראש..
|
|
מישי
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 3 - 30 נקודות
קטע 7 - 30 נקודות
קטע 8 - 25 נקודות
קטע 4 - 15 נקודות
אגב, אנג'י - איזה קטעים ניקדת..? P:
|
|
אנג'ל
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אמרתי אחרי הקווים :O הא. רק את האחרון לא אמרתי. קטע 8.
|
|
|
מישי
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אההה אוקיי הבנתי. הגבת כאילו פעמיים לשלוש?
|
|
|
אנג'ל
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
לא. אפשר לדרג את כולם. לא בחרתי להשמיט אף קטע.
|
|
no fear
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
פרימי! רארר. זה לא מה שסיכמנו ><
|
|
|
מישי
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אעאע.
כתבת פעמיים ניקוד לשלוש. זה מה שהתכוונתי.. ><
|
|
מוּמוּ
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אוף אבל אבל אני אוהבת את כולם
לומשנה
בקריאה שנייה פתאום הכל נהיה מאוד אחר ומקבל משמעות חדשה.
קטע 7- קטע מדהים. האהבה, הקשר, השפה הציורית, העלילה. 25.
קטע 8- וואו. זה פוגע בול במטרה. צולף. אבל הכתיבה עצמה... היא קצת רגילה כזאת. כלומר, מאוד אהבתי את הרעיון, אבל הביצוע פחות מצא חן העיניי. מצטערת, אבל אני איאלץ לתת לו 15.
קטע 3- אולי זו הקריאה השנייה, אולי זה הזמן שבא לי עכשיו. בדיוק לפני כמה ימים אבא של חברה שלי נפטר ואני כל כך מתחברת לקטע הזה עכשיו. 35.
קטע 4- אני אוהבת אותו ואהבתי אותו מההתחלה. והוא אכן מגניב לגמרי. 25.
|
|
|
Primrose
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
קטע 7 - 35 נקודות. אני כל כך אוהבת אותו *~*
קטע 8 - 30 נקודות. עכשיו באמת הבנתי את הרעיון שמאחוריו. בקריאה ראשונה זה לא היה לי לגמרי מובן. הוא מקסים. הכתיבה כזו זורמת!
קטע 4 - 20 נקודות. כמו שאמרתי בדירוג של השלב הקודם, אני מאוד אוהבת את הרעיון שלו. הוא מלא בתובנות כל כך נכונות.
קטע 3 - 15 נקודות. קצר מדי וקצת חסר רגש, כמו שהרבה אמרו. אבל הכתיבה נחמדה בהחלט, וגם שם אני מסכימה עם הרעיון. אבל הוא נדחק הרבה הצידה P:
|
|
~RAIN~
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אנשים. ברצינות. אני יודעת של מי כל אחד מארבעת הקטעים האלה, ואני ברצינות מבקשת, כשאתם פאקינג מדרגים את הקטע שלכם ונותנים לו שלושים נקודות, ויודעים שזה לא ייחשב: אתם בעצם גורעים נקודות מהניקוד של הקטעים האחרים. אז פאקינג בבקשה תשמיטו אותו או תשתמשו במשתמש האנונימי שלי ושל ניימ ותדרגו את שלושת הקטעים, לא כולל הקטע שלכם, בצורה הוגנת.
(ואגב, יקירי, אני לא נכללת בכותבים של ארבעת הקטעים הנבחרים. אני אובייקטיבית. וממש עצבנית. אבל אובייקטיבית.)
אוקיי. ועכשיו כשסיימתי. הדירוג:
35 - קטע 7.
30- קטע 8.
20 - קטע 3.
15 - קטע 4.
|
|
|
no fear
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
4 - 15
7 - 30
8 - 30
3 - 25
|
|
|
אנג'ל
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
מחק 30 - קטע 7. אני לא זוכרת כמה נתתי לקטע מספר שלוש, אבל בקריאה שנייה הוא מעולה. מרגישה כאילו שיניתי את דעתי עליו, אבל לא יודעת. אני חושבת שמגיע לו הרבה D:
25 - קטע 4. אז ככה, אני חושבת שהוא דווקא טוב. הכתיבה שלו מגניבה לגמרי D: אני אוהבת אותה.
25 - קטע 3. אני חושבת שהוא... הוא מרגיש נורא בנאלי. הוא כמעט הצליח להגיע, כמעט הצליח לעשות משהו. אבל אחרי הכל - רק כמעט. וזה לא מספיק. הוא היה קצר מידי בשביל לרגש.
20 - קטע 8. הוא קצת נדחק הצידה. T______________________T אבל ממש אהבתי אותו. הוא גרם לי להרגיש, כשחושבים על זה :O אולי אשנה את המקום שלו בהמשך.
|
|
|
מישי
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
רייני -
אתם יכולים לתת לו הרבה נקודות ושיישאר מעט לאחרים. לשיקולכם.
גם אם הקטע שלנו מופיע שם וגם אם לא, זה לא אומר שאנחנו לא אובייקטיבים. אני בחיים לא אתן לקטע מסוים פחות נקודות ממה שמגיע לו כי החלטתי שמתחשק לי לתת לשלי יותר. חשבתי שאת מבינה את זה, רייני..
|
|
|
~RAIN~
לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אני מצטערת. לא התכוונתי לפגוע.
|
|
