1. ללא מוצא

אם תרצו אין זו אגדה -
כך כולם אומרים.
צריך רק להתמיד,
לדחוף דחיפה אחרונה
ולא לוותר
לא לוותר
רק אל תוותרי.

אבל מה עושים כששום דבר לא מסתדר,
כשכל המשאלות שביקשת מהנרות לא מתגשמות
והריסים שנשפת אל תוך הרוח לא הקשיבו,
הכל פשוט תקוע במקום.
מה עושים כשנכשלים, כשלא עוברים, כשנופלים?

איך אפשר עוד לקוות?
להאמין שעוד נצליח
להצליח.
ומתוך אפלת אובדן האמונה אני נושאת תפילה אל השמים,
למען כל האנשים האבודים,
כמוני,
הכלואים במחשבותיהם הסתומות ללא מוצא
ואינם יכולים עוד לשאת את העול -

מי ייתן וכל חלומותינו יתגשמו.

נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים

2. לפעמים / שיר מקורי מתורגם

לפעמים, כשאני לא מצליחה לישון,
אני מדמיינת שאני בזרועותיך.
ולפעמים זה באמת מרגיש כאילו
אתה ממש כאן
לידי,
מצמיד אותי לחזך.
ולבסוף עיניי נעצמות.

לפעמים, כשאני חשה בודדה
אני חושבת על החיוך שלך.
בכל פעם שאתה מחייך
אני לפתע מרגישה כי
אינני בודדה עוד.
יקירי,
אנא שוב אליי
והשב את חיוכך.

נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים

3. מחשבות

לפעמים,
אני מביטה בעולם וחושבת
כמה אנשים קטני אמונה.
אומרים שהוא לא יכול
והיא לא תצליח
מוותרים על כל מי שדורש קצת יותר
מאמץ.
והאם זה צבוע מצדי
שלא מאמינה באל
לא בישות קוסמית או בכוח על-טבעי?
אך מצפוני נותר שקט.
הלא אני מאמינה
באנשים
במעשים
בחלומות ורצונות
במוטיבציה
בשאפתנות
בגאווה וכבוד
בשוויון
באהבה
בי.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

4. הסיפור הראשון שלי-חלק 7

ידעתי שאני שם.
אפילו לא הייתי צריכה לפקוח את עיניי בשביל לזהות את הריח המוכר, ריח של עיר, של דלק, של מפעלים, שנישא על גבי הרוח החמימה והעדינה שנשבה על פני.
ריחפתי שם, מעל המדרכה העקמומית והמחוספסת, מוקפת באינספור מגדלי זכוכית שהתנשאו מעלה-מעלה, ולידם חלפתי כל יום בדרך לבית הספר.
שער הכניסה האפור והחלוד חרק מאחורי, אבל אני ריחפתי קדימה מבלי להעיף בו מבט.
חתול מנומנם חצה את דרכי בצעדים גמישים וחינניים. פרוותו היתה שחורה לגמרי חוץ מקווצה לבנה בקצה זנבו, וכולה הבהיקה בשמש השוקעת עם כל פסיעה שלו. החתול הסתכל עליי, ולרגע ראיתי את עיניו נפערות לרווחה ובוהות בי במבט חודר, חשבתי שהוא ראה אותי, אך הרגע נעלם והוא המשיך לפסוע בעצלתיים, מתמתח בין צעד לצעד במקום הזה.
המקום בו פגשתי את היצור המזוויע הזה,
המפלצת שהרגה אותי.
וכמו במטה קסם, שמעתי נהמה עמוקה מאחורי.
הוא היה שם, כאילו ידע שחשבתי עליו.
השיניים המחודדות, השיער הארוך, השחור והשמנוני, העיניים האפלות והחלולות והכנפיים הקרועות והמשוננות שהתנשאו מאחוריו, מפריחות ענני אבק ועלים עם כל תנועה שלהן, חותכות את האוויר החם והעומד.
הבעת פניו היתה פראית. עיניו השחורות היו מצומצמות בזעם, מצחו המלוכלך מקומט ושפתיו הסדוקות מכווצות.
אבל אז הוא... נסוג?
שרירי פניו התרפו. אגרופיו הקפוצים נשמטו לצדי גופו. כנפיו התקפלו מאחורי גבו, ועיניו נראו פתאום מלאות חיים.
הוא החל להשתנות.נראה בערך בגילי, שיערו הזהוב נוצץ בשמש השוקעת. תווי פניו היו יפהפיים, כמו פנים של מלאך, והוא לבש חולצה לבנה ופשוטה מעל לג'ינס ארוך ומקומט.
הנער הסתכל על עצמו בפליאה, החליק את ידיו על בגדיו ומישש את פניו, לא מאמין למראה עיניו. ואז הוא הרים מבט, והסתכל היישר אל תוך עיני בעיניו החודרות הירוקות כמו דשא.
עיניים ששיקפו את האימה שחשתי כאשר ראיתי בפעם הראשונה את המפלצת שהוא היה ממש לפני רגעים אחדים.
"אני מצטער," הוא אמר בקול רועד, "אני מצטער על כל מה שעשיתי. זו היתה הדרך היחידה בשבילי להשתחרר."
ניסיתי לענות לו, לצעוק עליו, להטיח בו את כל הסבל שעברתי, אבל במקום המילים הקשות בקעה מפי נהמה חייתית, נהמה של כאב וייסורים.
"הוא הסתכל עליי בבהלה. למה? אני סתם רוח רפאים, צל קלוש של נערה, בלתי נראית בחייה ובמותה.
"אני מצטער." הוא לחש פעם נוספת וברח.
פתאום כל שדה הראייה שלי הוצף שחור והרגשתי את עצמי מתחילה להתרומם באוויר, ללא שליטה.
עליתי גבוה יותר ויותר בחשכה, עד שראיתי מעלי, במרחק, נקודת אור לבנה וקטנה שלאט-לאט החלה לגדול ולמלא את כל החשכה. הכל מסביבי בהק בלבן וסינוור את עיניי, כאילו אלפי שמשות מאירות אותי.
ואז התחלתי ליפול.
לעומת העלייה האיטית למעלה, הנפילה היתה מהירה.
מהירה ואינסופית.
נפלתי מטה-מטה אל תוך האור האינסופי, מנסה לרחף למעלה או לשגר את עצמי למקום אחר, אך ללא הצלחה.
הנפילה האטה, ולבסוף רגלי פגעו בקרקע. האור נחלש מעט, והצלחתי להעיף מבט מסביבי.
הייתי בחדר לבן. הרצפה, הקירות, הכל היה מסויד לבן. לחדר לא היתה תקרה, רק חור שחור ללא קצה. הקירות היו חלקים לחלוטין, בלי כתם, לכלוך או פגם - הם היו מושלמים, חוץ מקיר אחד, שבמרכזו היתה קבועה מראה.
הרגשתי כוח בלתי נראה כופה עליי להזדקף ודוחף אותי אל עבר המראה. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל הסקרנות גברה עליי. מה אראה במראה? ילדה לבושת שחורים או את החדר שמאחורי? האם אני חיה? האם חזרתי לגופי, למשפחתי, לחיי?
הפסקתי להיאבק והתחלתי ללכת אל המראה בעצמי.
כשהגעתי למראה, הרמתי את מבטי וראיתי את עיניי נפערות בתדהמה.
בגדי היו קרועים, עורי נהיה יותר חיוור, כמעט אפור. אבל מה שהדהים אותי היה נורא יותר.
ציפורני השחורות התארכו והתעקלו. שערי, שהיה צבוע בפסים ורודים, כחולים וסגולים, היה כעת שחור, כמו בגדי הקרועים, כמו טפרי, כמו עיניי החלולות...
כמו הכנפיים שהתרוממו מאחורי גבי.
כנפיים מחוררות ומבריקות, מחודדות כמו שיני, שהבליחו מתחת לשפתי הסדוקות.
" מה קורה לי?!" ניסיתי לצעוק, אבל ממש כמו קודם, כל מה שבקע מפי היה נהמה.
דמעות זלגו מעיניי ונטפו על ידיי.
דמעות של דם.
הסטתי קווצת שיער שמנונית מפני והסתכלתי על דמותי החדשה במראה.
מה הנער אמר?
"זו היתה הדרך היחידה בשבילי להשתחרר."
עכשיו תורי.
המבט המבוהל שבבואתי החזירה לי הפך לעווית חיוך.
עכשיו אני צריכה להשתחרר מהמפלצת.

נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים

5. הסיפור הראשון שלי-חלק 6

חושך.
הכל החשיך פתאום.
לא ראיתי כלום. לא הרגשתי כלום. רק...
ריקנות.
כאילו משהו היה חסר.
אבל שיחררתי את התחושה הזו ונתתי לעצמי לצוף אל תוך החשכה, אל תוך השקט, למקום חסר דאגות, חסר כאב ועצב.
מקום שבו אוכל להשלים עם הבדידות שלי, שבו אף אחד לא יחסר לי.
אבל אז שמעתי קול קלוש.
"מה זה?" חשבתי בלבי.
הקול חזר.
זה היה... צחוק?
צחוק דק, גבוה, מלא באושר, צחוק של ילד קטן.
צחוק שהיה לי מוכר.
את החשכה האינסופית והדממה הלא-טבעית פילח הצחוק של אחי הקטן.
ואז פקחתי עיניים.

מצאתי את עצמי בסלון הבית שלי, מרחפת סנטימטרים ספורים מעל הרצפה.
פתאום, שמעתי קול חזק של גוף כלשהו נופל מאחורי, והסתובבתי לגלות את אחי שוכב על הרצפה, מתנשם ומצחקק, קופץ בחזרה על רגליו ומתחיל להשתולל ברחבי החדר.
קראתי בשמו, מלאת תקווה.
אבל הוא לא ענה.
ניסיתי עוד פעם.
ועוד פעם.
אבל לא משנה כמה קראתי לו, הוא פשוט המשיך לקפוץ, לדלג ולהסתובב במעגלים, מחייך וצוחק.
ניסיתי לגעת בכתפו, למשוך בידו, לחבק אותו, אבל ידיי הקופות-למחצה פשוט עברו דרכו, כאילו היה עשוי מאוויר.
התחלתי לרעוד.
מזעם, מפחד, מבכי, כבר לא יכולתי להבדיל יותר.
מה עשיתי?
למה כל זה קורה לי?
ילדה שמעולם לא עשתה כלום לאף אחד. הרי למי כבר יכולתי להזיק?
לאף אחד לא היה אכפת ממני.
למה הילדה הזו, שלא משנה מה עשתה או אמרה, אף אחד לא שם לב?
למה אני עוברת את כל זה, עינוי אחרי עינוי...
אף אחד לא רואה אותי, לא שומע אותי, לא מכיר אותי.
אפילו לא אחי הקטן.
ראיתי בעיני רוחי את כל הריבים שלנו, כל הפעמים שצעקתי עליו והצקתי לו, ודמעו שקופות עלו בעיניי, זולגות במורד לחיי ונעלמות ברגע שהן נפרדות מסנטרי.
נשמתי נשימה עמוקה, אטמתי את אוזניי, עצמתי את עיניי והרפיתי את ידיי, שמרוב זעם קפצתי לאגרופים.
התמקדתי במקום אחד.
דמיינתי אותו, כל פינה מאובקת, כל סנטימטר בבניין הלבן, כל גרגיר חול וכל נמלה שזוחלת על רצפת האבן המשופשפת והחומה.
דמיינתי את המקום שביליתי בצפייה בו, בשקיקה שהיום ייגמר ואני אוכל לחזור הביתה.
את המקום שהכרתי בו כל אחד, אבל אף אחד לא הכיר אותי.
את המקום שבו הייתי נראית אבל בלתי נראית.
המקום האחרון שבו הייתי בחיים.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

6. הסיפור הראשון שלי- חלק 5

שוטטתי ברחובות.
ריחפתי מבית לבית, ניסיתי להבין איפה אני.
אבל הכל היה כל כך, כל כך לא מוכר.
בית אחרי בית, גינה אחרי גינה, ולא זיהיתי שום דבר.
עצמתי את עיניי.
ניסיתי להיזכר בבית שלי.
בית גדול, קירות אפורים מבחוץ ולבנים מבפנים. גג רעפים חום-אדמדם.
ספה גדולה ואפורה, מכוסה בכריות ארוגות, אפורות, לבנות וכחולות, רכות ונעימות, ולידן שמיכת פרווה ארוכה, חמימה ומזמינה.
באנחת ייאוש פקחתי את עיניי, ומצאתי את עצמי מרחפת מעל לספה אותה ראיתי בדמיוני.
ממש לפני רגע.
הסתכלתי מסביבי.
הבית נראה בדיוק אותו הדבר.
אותו השולחן הגדול והמרובע, אותה הספה עם הכריות המסודרות בשורה, אותם הכיסאות, החלונות, אפילו אותם העצים שבחצר.
ריחפתי במעלה המדרגות.
חלפתי ליד החדרים של אחי הקטנים, המלאים בצעצועים, ספרים, צבעים ועפרונות.
ליד החדר של הוריי, שבו היתה מיטה גדולה, מכוסה באותה השמיכה העבה והצהבהבה כמו תמיד.
אבל המשכתי לעלות.
עצרתי מול דלת, אותה הדלת כמו כל השאר בבית.
אבל היא הובילה למקום אחר.
ריחפתי דרך הדלת הלבנה, בתקווה שאגיע אל המקום המוכר לי ביותר.
אל החדר שלי.
או לפחות אל מה שהיה פעם החדר שלי.
החדר הגדול, המסויד לבן, שהיה בעבר מלא בספרי לימוד, תווי נגינה ובגדים זרוקים בערבוביה על רצפת העץ, היה מלא בארגזים גדולים ומאובקים, שנערמו במגדלים ומילאו את כל החדר האפלולי.
החלון הגדול, שתמיד בקעו ממנו קרני שמש בהירות וחמימות, נחסם בקרשים, ווילונות התחרה שעיטרו אותו נעלמו. הצלחתי בקושי לראות כתמים של לכלוך על הקירות. החדר נראה כמו מחסן. אבל היה בו הרבה יותר מדי אבק, כאילו עמד ככה כבר שנים.
ואני מתי רק... אתמול? שלשום?

קרניים של אור החלו לבקוע מבין הקרשים שכיסו את החלון. ניסיתי להדליק את האור, ללחוץ על המתג שהיה לידי כמו תמיד כפי שלחצתי עליו כל יום, אך ידי עברה דרך הקיר.
ואז הבחנתי בפתק נוסף.

הפתק הלבן והחלק, במרכזו של עיגול מואר, זהר על רקע הארגזים החומים והדהויים, והיה צמוד אליהם, למרות שלא היה נעץ או נייר דבק שיכל להחזיק אותו במקומו.
התקרבתי אליו לאט.
תלשתי את הפתק מהארגז, ובניגוד לכל חומר אחר, ידיי לא עברו דרכו. הרמתי אותו אל מול עיניי, וקראתי את תוכנו:

״את לא קיימת. עצם קיומך נמחק מן העולם. משפחתך אינה מכירה בך. חברייך ומכרייך אינם מודעים אלייך.
את היחידה שיודעת על עצמך.
את לבד כעת.״

הפתק נשמט מידי ונחת על הרצפה.
לפתע, הבחנתי בתמונה ממוסגרת שנחה כל גבי אחד מן הארגזים.
זו היתה תמונה משפחתית, שלי, של הורי ושל אחי.
הכרתי את התמונה. זכרתי את היום בו הצטלמנו.
אבל משהו לא היה בסדר.
הנה הורי, אחי, ו...
איפה אני?

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

7. הסיפור הראשון שלי-חלק 4

נסוגתי לאחור.
קרסתי על הרצפה, קיפלתי את רגליי וערסלתי את ראשי בכפות ידי.
״לא,״ מלמלתי לעצמי, ״זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות.״
אבל ידעתי שזה אמיתי.
אני...
מתה?
הרמתי את עיניי לרגע, ומרוב הפתעה שכחתי לנשום.
או שלפחות הייתי שוכחת לנשום, אם הייתי חיה.
גופי היה שקוע למחצה בתוך רצפת בית החולים המצוחצחת, והמשיך לשקוע עם כל שנייה שעברה.
ולא הצלחתי לעצור.
ניסיתי להתרומם בכל כוחי, אך כשניסיתי לדחוף את עצמי למעלה, ידי שקעו ברצפה כאילו היתה עשויה מים.
ואז, החלטתי לנסות משהו אחר.
התמקדתי בנורה הבוהקת בלבן הקבועה בתקרה מעל לראשי.
מיקדתי בה את כל המחשבות שלי, הריכוז שלי, הרגשות שלי, תיעלתי הכל לרצון שלי להגיע אל הנורה.
לאט לאט, הבחנתי בהבדל במרחק שלי מהתקרה, וגיליתי שאני מרחפת מספר סנטימטרים מעל הרצפה.
תוך כדי הניסיון לשמר את עצמי באוויר הסתכלתי על החדר מסביבי פעם נוספת.
מבטי נתקל במיטה.
גופתי הדוממת היתה מונחת עליה, בשקט, בשלווה שכמותה לא חשתי מעולם, ופני היו שקטות. פניו של אדם שלא הטרידו אותו יותר בעיות, סכסוכים.
חיים.
לבי התמלא בעצב ועיניי בדמעות, והסבתי את מבטי מגופי חסר החיים.
דחף רגעי לדעת אם השתמר במראי משהו מגופי האנושי, רצון לדעת אם אני עדיין נראית כמו עצמי, הביאו אותי לבחון את עצמי.
הייתי יכולה לשכנע את עצמי שאני נראית בדיוק אותו הדבר-
אותם הבגדים השחורים, העור החיוור, הלק השחור המתקלף-
אלא אם כן הייתי שקופה למחצה.
כמעט נפלתי מהאוויר.
הרמתי את ידי הצנומה והבטתי בה.
או, יותר נכון, דרכה, כיוון שיכולתי לראות דרכה את הקיר מולו ישבתי באוויר.
שמטתי את ידי בבהלה והסתכלתי מסביבי פעם נוספת, בניסיון למצוא רמזים למה שיעל היה לקרות לי, לסיבה בגללה מתי.

ואז ראיתי פתק קטן, מונח על השידה שלצד המיטה.
נעתי לכיוון השולחן באיטיות.
הפתק היה לבן וחלק, ללא קמט או קו מיותר.
היו כתובות בו שתי מילים בודדות:

הכירי במוות.

הפניתי את גבי אל גופי חסר החיים וריחפתי החוצה דרך הדלת מבלי להפנות את מבטי לאחור.
השלמתי עם מותי.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

8. הסיפור הראשון שלי- חלק 3

ואז היה אור.
אור לבן, בוהק, מסנוור.
האם זה הסוף?

ובכן, לא.
זה היה אור שבקע מנורות החשמל הקבועות בתקרת בית החולים.
בחדר קטן, אפוף בריח של חומרי חיטוי, עם קירות תכלכלים ומקושטים בציורים ילדותיים, רצפת שיש מבריקה ודלת גדולה וצהובה.
ומיטה קטנה.
ואני בתוכה.
התרוממתי בבת אחת ונתקפתי בכאב ראש כל כך חזק, שגרם לי להרגיש כאילו הראש שלי מתפצח לשניים, וסימא את עיניי.
כשלתי בעיוורון אל הדלת ופתחתי אותה, ומשב אוויר בריח-בית-חולים בירך את פני.
נאבקתי בבחילה וצעדתי החוצה, הרחק מן החדר הקטן, מבלי להסתכל לאחור.

שוטטתי ברחבי בית החולים, משחקת בקצוות כותונת בית החולים שלי בהיסח הדעת, וכל הזמן הזה הדהד במוחי זיכרון ישן: אני, בת תשע, מאושפזת בבית חולים, מחוברת לצינורות שקופים ודקיקים מכל עבר, רופאים מתרוצצים מסביבי, ואני מחכה.
יושבת בשלווה, ומחכה.
מחכה למה?
את זה לא זכרתי.

עברתי על פני חדרים רבים מכדי שאוכל לספור אותם. אינספור דלתות, כולן גדולות וצהובות, זהות לחלוטין. וכולן סגורות.
מדי פעם חלפתי על יד מטופלים. היתה שם ילדה קטנה, לכל היותר בת שלוש, שהסתכלה באימה טהורה לעבר הפינה של המבנה, נקודת החיבור בין שני קירות. היא מילמלה לעצמה ללא הרף, ״תתרחקי ממני, תתרחקי ממני!״ ועיניה לא משו מן הפינה.
לא היה שם אף אחד.

לבסוף מצאתי את עצמי מול דלת אחת.
הדלת ממנה יצאתי.
היא היתה זהה לחלוטין לעשרות, למאות הדלתות שחלפתי על פניהן באותו היום.
אבל כשעברתי לידה הפעם, חשתי זרם חשמלי עובר בגופי.
פתחתי את הדלת לכדי סדק.
החדר נראה בדיוק אותו דבר.
ואז הסתכלתי על המיטה.
במיטה היתה דמות יחידה.
יכולתי לראות את קווי המתאר של גופה, את שיערה הפזור על הכר, את הצללית של פניה.
אבל היא לא נשמה.
רצתי אל תוך החדר ונאלצתי להיאחז במעקה המחובר למיטה כדי לא ליפול.
הנערה ששכבה במיטה היתה מתה.
חזה היה דומם ועיניה פקוחות לרווחה.
תווי פניה היו מוכרים לי.
מוכרים לי יותר מאשר פניו של כל אדם אחר.
הנערה ששכבה ללא ניע במיטה
היתה אני.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

9. המשך? הפעם השנייה שאני כותבת משהו?

התעוררתי על המיטה בחדר שלי.
מצמצתי לנוכח האור הבוהק שקרן מתוך החלון, נשמתי כמה נשימות עמוקות והסתכלתי סביב על החדר המוכר.
על השולחן, ערמת הספרים, המדפים, הכל היה פשוט... רגיל.
עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר את צעדי.
אבל כל מה שזכרתי היה...
היה מה?
זכרתי את אחי. זכרתי את ההסעה. זכרתי ששתיתי מים.
וזכרתי אותו.
את הפנים שלו, חיוורות, מוארכות, מעוותות.
לא אנושיות.
זכרתי את העיניים השחורות והחלולות, השיער השחור, השמנוני והמדובלל, והשפתיים האדומות והדקות שהסתלסלו בחיוך מרושע.
זכרתי את הדם שהכתים את הסנטר שלו ואת אצבעותיו, שהתעקלו בקצותיהן לטפרים ארוכים ומלוכלכים, את העור האפרורי והמקומט,
והפרט שדחה, ובו בזמן, הקסים אותי יותר מכולם:
זכרתי את הכנפיים השחורות, המשוננות והארוכות אשר התרוממו מאחוריו, הנוצות הסתורות, והקרעים שעיטרו את קצוותיהן.
פקחתי את עיניי במהירות וקפצתי מהמיטה.
"תישארי ערה," פקדתי על עצמי, "אל תתעלפי עוד פעם."
התהלכתי בחדר, חסרת מנוחה. בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי את הפנים המזוויעים של... היצור? המפלצת?
מה היה הדבר הזה בכלל?
חככתי בדעתי אם לספר למישהו.
אבל כבר ידעתי מה התשובה.
למה לטרוח?
בטח ישלחו אותי לפגישות שבועיות עם פסיכולוג. ירשמו לי תרופות הרגעה. ישלחו אותי למוסד.
האופן בו החיים שלי התגלגלו הראה לי שאין טעם. אף אחד לא יקשיב לי.
ובמילא, גם אם אספר, גם אם יקשיבו לי, מי יאמין לי?
מי יאמין לילדה המתבודדת, המוזרה, השקופה?
קרסתי בחזרה על המיטה, על השמיכה הלבנה, והתחלתי לבכות בייאוש אל תוך הכרית.
ואז שמעתי רחש מאחורי.
שמעתי משהו שורט את רצפת העץ הלבנה של החדר.
נשימות רדודות בקעו ממקום כלשהו מאחורי, והן התחלפו בנהימות עמוקות.
לאט לאט הסתובבתי לכיוון הרעשים.
והדבר האחרון שראיתי היו פנים חיוורות, שיער שחור, כנפיים מדובללות,
ועיניים ריקות שבהו היישר לתוכי.
ואז,
לא היה יותר כלום,
לא כאב,
לא עצב,
לא פחד,
רק אני, מרחפת אל תוך החושך
מנסה להיאחז בשביב אחרון של חיים, של אנושיות
ולבסוף
מרפה
והכל נעלם.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים