“אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.* אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע. לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע. בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה. ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישה”

“אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא." ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו,”

“רוב הילדים בימינו לא סובלים את בית הספר בגלל הלימודים ואוהבים אותו בגלל החברה. אני שונה כנראה. אין לי בעיה עם לימודים, אני לא אוהבת את בית הספר בגלל החברה. * תדמיינו לב. לא צורה של לב, אלא לב פועם וחי. ותדמיינו, שבכל פעם שמישהו מקניט אותו, משפיל אותו, צוחק עליו, מגעילים אליו, הלב נסדק. מתחילים להיווצר בו סדקים, חתכים, שברים. השברים מתאחים.”

“בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה. אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מת”

“אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.* אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע. לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע. בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה. ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישה”

“אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא." ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו,”

“רוב הילדים בימינו לא סובלים את בית הספר בגלל הלימודים ואוהבים אותו בגלל החברה. אני שונה כנראה. אין לי בעיה עם לימודים, אני לא אוהבת את בית הספר בגלל החברה. * תדמיינו לב. לא צורה של לב, אלא לב פועם וחי. ותדמיינו, שבכל פעם שמישהו מקניט אותו, משפיל אותו, צוחק עליו, מגעילים אליו, הלב נסדק. מתחילים להיווצר בו סדקים, חתכים, שברים. השברים מתאחים.”

“בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה. אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מת”