fairy tale

fairy tale

בת 18 מעיר האגדות




» דירגה 165 ספרים
» כתבה 38 ביקורות
» יש ברשותה 35 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 שנים ו-6 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שבועיים
» קיבלה 855 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» רשת הספריות העירוניות בתל אביב - יפו

» רשימת הסופרים של fairy tale

» מדף הספרים (4 מתוך 35)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 165)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 38 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

~קצת ספוילרים בהמשך~ למה קוסמים תמיד משתמשים בעוזרות יפהפיות? כדי להסיח את דעת הקהל מהמקום שבו הקסם האמיתי באמת מתרחש. ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


אני לא בטוחה מה הניע אותי לקרוא את הספר הזה. אני סולדת מקיטשיות, והספר הזה נשמע קיטשי ומבחיל בדיוק כמו כל שאר הספרים שמוצי... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


שמעתם על גיבורי על? סופרמן. באטמן. קפטן אמריקה. בטח ששמעתם. זו כל המטרה, לא? לשמוע על הגיבור בגלימה ובטייץ שמציל את העולם ו... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


אני לא מאמינה בגורל. אני חושבת שבני האדם הם פחדנים, והמציאו את הגורל כדי לברוח מאחריות. הרבה יותר קל לומר שהגורל גרם לי לעש... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל אחד היה מניח חבילה עם כל התכונות שלו, חיצוניות ופנימיות, על השולחן להחלפה, בסוף כולם היו לוקחים... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב. הרגשתי שחברות שלי עוזבות אותי, מתרחקות ממני אלפי שנות אור. הגעתי אל החופש הגדול אחרי שלא דיבר... המשך לקרוא
48 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

פעוט בן שנתיים שקשור בסלסלה בירכתי הארלי דיוידסון, חוצה מדינות על 160 קמ"ש, אמא שלו הנהגת. ילד בן ארבע שנעזב אצל חברים של הה... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-7 חודשים


את הדוגמא הכי קרובה למר דארסי הכרתי בתיכון. היתה שם אחת שדומה לו על פי כל אמת מידה: היא היתה בת להורים עשירים, תלמידה מבריק... המשך לקרוא
58 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


למה אני פה, ביל? רצית לכתוב ביקורת, גברתי. *שתיקה* הכל בסדר, גברתי? כן, ביל. כלומר לא. זתומרת.. *אנחה* שוקו, גברתי? אני חושש... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-10 חודשים


כשאתה מרחם על ספר, זה גרוע פי מיליון מלשנוא אותו. למעשה, אלו מיליון שלבים מעל לשנאה. זה הצורה הכי גרועה שבה אתה יכול לא לאהו... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-10 חודשים


מה לעזאזל קראתי הרגע. אני לא יודעת, אני פשוט לא יודעת. הספר הזה נע על התפר שבדרך כלל נראה לי ברור מאוד- ספרים שהמוח הסטיגמ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


100 דולר, 200 דולר, 300 דולר, 400 דולר, 500 דולר, 600 דולר, 700 דולר, 800 דולר, 900 דולר, 1000 דולר, 2000 דולר, 3000 דולר, 4000 דולר, 5000 דולר, 6000 דול... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


fairy tale עוקבת אחרי
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-8 חודשים
» תודה אור :-) (ארוחת הערב / הרמן קוך)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-8 חודשים
» (ארוחת הערב / הרמן קוך) די אנג'לו
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

את שונאת את כולם. את יודעת את זה, כנראה שהם לא. את יודעת שלרובם לא אכפת, ואם כן, זה כדי לשמור על המוניטין היפה שלהם. את לא רק שונאת את כולם, אלא גם את עצמך. ולא בגלל שעשית משהו רע- וזו בדיוק הבעיה. הם כולם משתנים, ורק את לא. את תקועה אי שם מאחור, לא מסוגלת להשתנות איתם, להפוך בעצמך גם לצבועה, גם לאחת שלא אכפת לה כל רגע ממה שאחרים חושבים, אחת שמחליטה מי היא רוצה בתור חברות ומי היא תדחה-
את רוצה להיות מגעילה. כי את יודעת שזה ייתן לך את תחושת העליונות הנכספת. ובכל זאת, את לא. או לפחות משלה את עצמך שאת לא, וזו עוד בעיה, שאת אפילו לא קולטת אם עשית טוב או רע. את מצטדקת בפני עצמך ומקווה שזה נכון, כי את מסתנוורת ממסך הצדק שלך, והולכת אליו בעיוורון- לכן לא נותרה ברירה אלא לקוות שהוא באמת הדרך הטובה.
את יודעת שהפכת לפרח קיר- ואת נואשת לדעת מה אחרים חושבים. צורך מתמיד להבין איך הם מצטדקים בפני עצמם על מה שהם עושים, איך הם מסוגלים לא לחשוב כמוך. למה את היחידה בעולם הזה שרוצה להכיר אנשים? שמנסה גם להישאר חברה של הישנים? שרואה מי נמצאת בצד ומצטרפת דווקא אליה?
את מרגישה שכולם בדיוק אותו דבר, חוץ ממך. ואת רוצה כל כך להיות כמוהם, נואשת לאדישות ולחוסר האכפתיות ולאטימות שלהם. משתוקקת לחוסר הפחד מדחייה, ולביטחון העצמי ולמה-שזה-לא-יהיה שהן עושות ואת לא, כי את לא באמת יודעת מה זה. אבל יש משהו אחד שאת כן יודעת-
את רוצה להיות רעה.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
היא בוכה בשקט, כורעת תחת כובד הדמעות. העולם כולו יציב, רק היא קורסת.
נופלת, נופלת לתהום אינסופית. הבכי מרוח לה על כל הגוף, מהעיניים האדומות והריסים הרטובים עד לחולצה המנוקדת בטיפות זעירות של מים.
היא מכווצת את ברכיה אליה, שיערה הארוך מכסה אותן בהגנה אילמת.
נאבקת בחוסר האונים, מנסה לשלוט שוב. היא מנגבת את הדמעות ואז זולגת שוב, מתיישבת זקופה ומתכווצת חזרה. מנסה לגרש את המחשבות הרעות, את הבדידות, הכעס, המרירות.
כל כך הרבה מילים כאלה קיימות, היא חושבת לעצמה, וכולן מגדירות אותה נכון. אומללות, עצב, זעם. קנאה. הכול. כל אפקט שלילי תקף לגביה, את כולם היא קולטת אל ליבה. לא משאירה מקום לרסיס של אור שיאיר את דרכה. היא רוצה עזרה, ולא יודעת ממי. היא רוצה חיים אחרים, ולא מבינה למה. היא מרגישה צודקת, וגם טועה. היא מבולבלת, אבל גם יודעת בדיוק מה לא בסדר.
הטושים שציירה בהם זרוקים בקצה השולחן, הפלאפון מונח כבוי לידה. האוזניות מקופלות בתחתית המגירה, הג'ינס שגדולים עליה במידה או שתיים זרוקים על המיטה. שום דבר מאלה לא חשוב מספיק, אבל הם נמצאים בחדר שלה. ומה שבאמת רצתה- מונח אי שם בחדר אחר, בלב אחר, אבל לא אצלה. אצלה יש רק חפצים חסרי תועלת, רגשות חסרי תועלת.
היא בוהה ברצפה בדממה, סופרת עוד כמה שעות נשארו. לסוף היום, לסוף השבוע, לסוף בית הספר, לסוף העולם. ולמה היא מחכה בעצם?
כשהכאב מתפשט לכל נים היא נשברת כמו זכוכית, נסדקת לאט לאט, עד לקול הנפץ.

ריסוק.
נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים
אני מרגישה נבגדת. נבגדת מההיא שכל כך שונאת אותי, שמעדיפה לסנן ולהמציא תירוצים מאשר להיפגש איתי פעם אחת.
נבגדת מזאת שטענה שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל כבר שלושה חודשים שלא דיברנו. זאת שהבטיחה שלא תנטוש כמו כולם, אבל נטשה, והנטישה שלה הכי כואבת. ואני כועסת, שבכלל אכפת לי עדיין. כועסת, כי ברור שלה לא אכפת. ואני מחכה, עדיין מחכה, להתנצלות. שלום. משהו. היא לא כותבת כלום, וגם אני לא. לפני הרבה זמן כתבתי, ולא קיבלתי תשובה.
אני מרגישה נבגדת מהחברות שעוד נותרו לי, שיכולתי להיעלם לשבוע, לשבועיים, אולי גם חודש בלי שהיו שמות לב. אלה שפתאום נעשו חברות כאלה טובות, ושכחו אותי בצד.. נבגדת מהקבוצה שפעם הייתה חגורת ההצלה שלי, והיום היא רק משקולת שתגרום לי לטבוע. ואף אחת מהן לא שואלת מה קרה, ואני לא אוזרת את האומץ לומר. אני רוצה שיהיה להן אכפת. שיתקשרו אליי, שיתעניינו, שלא ישכחו שכבר שבוע וחצי לא דיברנו ואולי כדאי שגם הן יצעו לי להתראות איתן. שיעזרו לי לשכוח מזה שכנראה לא בחרו בי לכיתה שנה הבאה, השאירו אותי שוב לבד, זורקות אותי מהסירה. אף אחת לא תרים אותי חזרה, בטח שלא תקפוץ אחריי. וקוויתי, כל כך קיוויתי שיהיה יותר טוב. שזאת תכתוב, שאלה יציעו. אבל כנראה שבקבוצה יש מקום לארבעה חברים בלבד, או שרק הכניסה שלי אסורה. אז אני נאלצת להיאחז בסירה בכוח... אל תשחררו! תעלו אותי חזרה! או שתקפצי איתי..? מישהי..? ובסוף לא תהיה לי ברירה, ואיאלץ לעזוב. ואצטרך למצוא סירה אחרת, או לבנות אחת, בתקווה שמישהי תעזור לי. אבל האמת כואבת כמו הגלים ששוצפים עליי, ורומזים לי שאף אחד לא יבנה איתי סירה. לכולן יש את הסירות שלהן, ואני.. באמצע האוקיינוס, צורחת לשמיים, מה עשיתי לא בסדר, למה דווקא אני ולא מישהי אחרת מהסירה הזו, למה אותי הן הורידו, למה אליי הן לא מתייחסות, למה אותי היא שונאת, למה היא הבטיחה ולא קיימה...
אז אני פשוט אשאר שם, צועקת אל האופק, ואקווה שאראה סירה עוברת לידי, או אולי עוד מישהי צורחת כאן.
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
אז, היי חבר'ה. כן, כן, הרבה זמן לא התראינו וכל זה. בכל מקרה, אני ממליצה לכם להיות בכוננות, כי מהיום פרקים יצאו בתדירות של לפחות פעם בשבוע, לפי הציפיות שלי.
אז בלי הקדמות מיותרות, הפרק הבא (אתם מוזמנים להתעדכן בפרקים הקודמים דרך הדף שלי).






"פסססס", נשמע קול עבה.
"הא? מה זה? מי כאן?" אני שואל, ממהר להכין אגרוף מכוון היטב.
איך יכול להיות שלא שמעתי אותו נכנס? ולמה הוא אומר לי פססס?
"טרזיאון. באתי לעזור לך. אני מחלץ אותך מכאן. הבאתי איתי גרזן. נשבור את החלון"
גבר, שנראה בערך בגובה שלי, אבל מבוגר יותר ממני בכמה שנים טובות, הופיע בפתח התא שלי. העפתי אליו מבט לרגע. עיניים צהובות. שיער שחור-סגול. לא שמעתי אותו נכנס.
הוא בהחלט טרזיאון.
"למה שתעזור לי? אני מכיר אותך?"
"אתה באמת מבזבז את הזמן בשאלות? נהיית ממש חשדן במקום הזה, הא? אני מחלץ אותך וזהו. ולא. אני לא מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי"
"טוב, טוב", מיהרתי לומר. באמת אין לי זמן לבזבז. יש לי סיכוי לצאת מכאן, ואני אנצל אותו. אין לי מה להפסיד. "בוא נשבור את זה. שישים מעלות. זו הזווית הנכונה."
"עוצמה?"
"תפעיל את מקסימום הכוח שלך, אבל אני בטוח שהוא ישבר הרבה לפני. הם קוראים לחלון הזה בלתי-סדיק, אבל אין להם שום מושג מהחיים שלהם", אני מגחך. נשמע קול שבר חלוש, ושנייה אחר כך אני והוא כבר בחוץ.
"אתה שמעת אותם מדברים על מכונת זמן, נכון? אחת שתשמיד אותנו. אתה מוכרח לספר". בחיי, הבחור הזה לא מבזבז שנייה.
"מי אמר לך ששמעתי? לא שמעתי שום דבר", אני מתחיל להתגונן. אני לא מכיר אותו, אבל הוא יודע פרטים עלי. אין שום סיבה שלא אנסה להכחיש.
"אל תכחיש. אני יודע. אני רוצה לעזור. צריך לספר. אתה יודע שיש פה זן שמנסה להשמיד אותנו, אתה חייב לדווח" הוא אמר באיטיות ותקיפות.
"אם אתה יודע על זה, למה שאתה לא תדווח?", אני מחזיר אליו את הכדור, זונח את עמדת ההתגוננות.
"אני צריך שתעזור לי. לגבר מבוגר כמוני לא יאמינו. אבל לך.."
"לא"
"אתה תגרום להשמדת המין שלך אם לא תספר"
"אני לא. הם לא יצליחו לבנות כלום, סתם שטויות", אני מצייץ בקול גבוה משתכננתי.
"הם יצליחו. זו אחריותך למנוע את זה"
"אני לא..."
"לא אכפת לך מהמשפחה שלך? חברים?", הוא עובר לטקטיקה שתגרום לי נקיפות מצפון. וזה עובד.
"אבל-" אני מתחיל, אך אני יודע שזה ויכוח חסר טעם, ושלא משנה מי הוא, ואיך הוא יודע- הוא צודק.
"טרזיאון, אני לא שואל אותך" הוא אומר בזלזול, ומגלגל עיניים. "אני אומר. זו מחויבות. תחשוב על העם שלך". אני נאנח בתבוסה. הוא צודק. אני לא יכול לתקוע סכין בגב של כל מי שאני מכיר, בשביל.. בשביל מה, בעצם? אנשים שכולאים אותי? נערה שהתיידדה איתי ובסופו של דבר רוצה להשמיד אותי?
"בסדר. אני אספר"
"קדימה, לך. אתה נעדר מהבית כבר חודשים"
אני לא צריך עוד יריית פתיחה. "איך מגיעים מכאן לאיזו דרך ראשית?"
"פשוט תמשיך ישר. עד שתראה את השלטים"
ובלי לחשוב יותר מדי, אני טס אל הבית שלי.

*****

"אני לא משקר!"
"תיאס, מתוק שלי, אני לא אומרת שאתה משקר. מי שחטף אותך בטח גרם לך להאמין בדברים לא נכונים, אבל זה לא ככה. אין כאן שום זן חוץ מאיתנו, בטח שלא זן שרוצה להשמיד אותנו"
"תקשיבי לי, אני מדבר ברצינות!" אני צועק. אפילו ויתרתי על להעיר לה שכינתה אותי "מתוק".
אבל ככל שאני מדבר יותר, כך נראה שאימא שלי יותר משוכנעת שמי שחטף אותי עשה לי שטיפת מוח. או שיגע אותי.
היא מנידה בראשה, כאילו אומרת 'אני מבינה אותך יותר טוב ממך', וחוזרת לחדרה.
כשהגעתי הביתה ההורים שלי היו מאושרים. הם ארגנו מסיבה, הזמינו חצי עיר. אחר כך הגיע השלב שבו הם פשוט כל הזמן הסתכלו עלי, במיוחד אימא, בוהים בי כאילו אני לא אמיתי.
עכשיו, אחרי חודש, נראה שהם התחילו להתרגל לעצם נוכחותי שוב בבית, והתחלתי בניסיונותיי לשכנע אותם במה שקרה. אימא שלי לא האמינה לי, והמשיכה לרמוז שאולי אני זקוק לטיפול.
טוב שנזכרת עכשיו, אימא.
אבא שלי מקבל צבע שדומה לעגבנייה בכל פעם שאני מזכיר את זה, ובודק בפעם המיליון ואחת אם מצאו את החוטף שלי. מיותר לומר שלא. הם לא מצאו.
כבר הגעתי לתחקור, סיפרתי להם, כמה שאני זוכר, את המקום האחרון שבו הייתי כשחטפו אותי. אבל הם לא מצאו שם שום מבנה, ואימא שלי רק ממשיכה לומר שזה קשור לשטיפת המוח שעשו לי. בחיי, אימא, מדהים לראות כמה את מאמינה בי.
היא לא מרשה לי ללכת לשום מקום לבד, והאמת היא שזה מתחיל לעלות לי על העצבים. נשארתי בקשר עם הגבר שפגשתי, שמתברר ששמו הוא קולן, והוא רק המשיך ללחוץ עלי לשכנע אותם, תורם את חלקו למאמצים "להוציא את תיאס מדעתו". בסופו של דבר אני נשבר, קובע איתו מקום פגישה ומתיישב איתו על ספסל בפארק, ביום שמשי ויפה.
"אני לא מצליח לשכנע אותם. אני כבר לא יודע מה לעשות. אולי תנסה אתה?"
"אין טעם, ילד. זה לא יעבוד"
"אז אני כבר לא יודע מה לעשות, קולן. גררתי אותם עד לשם כדי שינסו למצוא את המ-"
"לא. זה לא עזר, נכון? הם עשו איזה משהו, אני לא יודע איך. משהו שגורם רק להם, ולכל מי שנכנס למבנה הזה אי פעם להיות מסוגל לראות אותו"
"איך אתה יודע את זה?"
"יש דברים שאני יודע ואתה לא, ילד. תפנים. ועכשיו, יש לי תוכנית. אתה תחזור לשם, ותיקח את המצלמה הזו שלך. תצלם, כל מה שאתה יכול. תוכיח שאתה לא אידיוט כמו שכולם חושבים"
"הי, לא כולם. אמא שלי חושבת שעשו לי שטיפת מוח"
"יותר גרוע"
"טוב, בסדר. אני אלך" אני עונה. יכולתי לבקש שילך בעצמו, אבל.. רציתי לחזור לשם. רק לרגע. להיזכר איך המקום נראה. הוא לא היה מלא בתקופות רעות.
"או, סוף סוף הוא עושה מה שאומרים לו"
"אל תתגרה, קולן"
"אל תאיים עליי, ילד. עכשיו לך כבר. אתה מסתיר לי את השמש"
ממש לא מוצא חן בעיניי מה שהוא אומר, והדבר האחרון שאני רוצה זה ללכת כמו ילד טוב, אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי מנענע את הראש בחוסר אונים ומניע את הרגליים חזרה אל המקום ששהיתי בו לפני חודש.
נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
הפלשבאקים ממשיכים (זה פרק שדי קטעתי אותו באמצע בשביל שלא תכנסו לדיכאון מהאורך- בסדר, בסדר, גם כדי שתהיו במתח) אז זו אותה צורה כמו בפרק הקודם. תיהנו, ולא לשכוח להגיב, ככה הפרק הבא יפורסם מהר יותר!



#פלשבאק 6#


כבר ימים שקיארו לא ביקרה אותו. הוא בחיים לא היה מודה בזה בפניה, אבל הוא התגעגע. הוא רצה לנגן איתה כל יום, להמשיך לשאול אותה שאלות. לחקור אותה. להרגיז אותה. במיוחד להרגיז אותה. הגעגועים למשפחתו היו חזקים יותר מאי-פעם. למרות אזהרותיה של קיארו, הוא חזר לניסיונותיו להימלט. אך ללא הצלחה. השהייה בתא שגעה אותו, והוא החל לשנוא את כל בני-האדם שמסביבו. הוא כבר חשב אין ספור פעמים מה קרה לבני האדם. והוא ידע שהוא קרוב כל כך לתשובה.
מדי יום נכנס דנו לחדרו, והביא לו אוכל, כמו שקיארו נהגה לעשות. אבל תיאס לא הסתפק בזה. הוא נאבק, עף, צעק, נלחם, עשה כל שביכולתו לברוח. רק לברוח. אבל דנו חזק, ומאומן יותר מכל טרזיאון שפגש בחייו, ולא משנה כמה אסטרטגיות תכנן, והוא תכנן לא מעט, הוא לא הצליח, ופתאום הבין באיזה מצב מסובך הוא נמצא. מדהים איך שבחורה אחת יכולה להשכיח ממנו הכול.
ביום שבו דנו הגיע שוב, תיאס היה עצבני במיוחד.
הוא כבר השתגע, התפוצץ, רצה לצרוח מרוב כעס. החיים ממשיכים, כשהוא תקוע בתא קטן עם כיסא, שולחן ומיטה, וכשכל יום בא לבקר אותו בחור שבלתי ניתן להביס. לא פלא שרגל אחת של הכיסא הייתה שבורה, ושהשולחן היה סדוק.
או שזרק אותם בחמת זעם, או שנתקע בהם במהלך ההיאבקות עם דנו.
הוא שמע צעדים מחוץ לחדרו מבעוד מועד, ודנו נכנס אל הדלת, עם הצלחת, הכוס ונשק לא מוכר ביד, מוכן לפעולה ברגע שיתנגד.
מדברים על החמור, והחמור הגיע.
הוא כבר לא מסוגל להישאר ככה.
כשדנו התקרב לעברו, הוא לקח את הכיסא לידו, כיוון אליו, וזרק אותו בכוח.
אבל דנו רק זז מעט הצידה באינסטינקט, והכיסא פגע בכתפו. הוא זעק בכאב, ושלף את הנשק מן החגורה שלו. תיאס כבר היה מוכן. הוא לקח את הצלחת במהירות, וזרק אותה אל ראשו.
דנו הזועם אחז בנשק, דם שוטט ממצחו וכתפו בוערת מכאב, והכה בו את תיאס.
הוא נפל על הרצפה בחבטה, מתפתל מכאב. אבל זה לא הספיק לו. הוא השקיע כל שריר, כל מאמץ, בהיחשב בכך שסוף סוף הצליח לפגוע בדנו, חטף מידיו את הנשק, עף גבוה מעליו, והפיל אותו. הוא בכוונה כיוון אל כתפו השנייה, בכל זאת לא רצה להרוג אותו, אבל הוא התכוון לפצוע אותו מספיק קשה בשביל לברוח. בדיוק בעוצמה הנכונה בכדי לגרום לכאב עצום שיחלוף רק בעוד מספר ימים. אבל דנו, מהיר כברק, תפס את הנשק הנוחת מלמעלה בידו, וכשתיאס התכונן לנחות עם אגרוף מכוון היטב, הוא עשה גלגול קדימה, הסתובב אליו, ובעט בו עם רגלו.
האוויר יצא מריאותיו של תיאס, והוא נפל פסוק איברים בתא. דנו המתנשם והמופתע הכניס את הנשק וכיוון אותו לרגע לכיוונו. אך שנייה אחר כך התחרט, הכניס אותו לחגורתו, ויצא מהחדר בטריקה.


#פלאשבק 7#

תיאס עדיין לא איבד תקווה.
הוא שמע כרגיל את חריקת הדלת, וכבר התכונן למלחמה, בתקווה שהפעם יעלה בידו להימלט, אבל נאלם דום כשגילה את קיארו הנבוכה עומדת בפתח.
היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, ולבסוף, הניחה את צלחת האוכל שלו ופנתה לצאת.
לא כל כך מהר, חשב.
"קיארו, חכי! את חייבת לשחרר אותי, בבקשה. הבטחת. הבטחת שתעשי את זה אם אלמד אותך" התחנן. קרוב אליהם מחכה דנו, רק שומע שתיאס ברח, וכבר קופץ למשוך אותו חזרה לתא. ולא משנה כמה הוא היה חזק, דנו תמיד ניצח. אם קיארו תחליט לעזור לו, אולי המצב ישתנה.
"תיאס, אני צריכה ללכת. אני לא יכולה לשחרר אותך. אסור לי.."
"בבקשה... תנסי"
"בחיי שניסיתי. סבתא שלי עקשנית כמו סלע. אני מצטערת"
"את נשבעת", אמר בתוכחה.
"אני יודעת. אתה גם לא תישאר פה לנצח. רק עד ש..."
"עד שמה?"
"לא משנה"
הם שתקו לרגע.

"בנינו מכונה. היא הרסה הכל. הכחידה את כולנו", אמרה בקול חנוק.
הוא ידע שהיא עונה לו על השאלה, השאלה ששאל לפני מספר ימים. ועכשיו ההשערה שלו נראית יותר נכונה מתמיד.
"יש לי עוד שאלה אחת"
"מה?" היא צייצה.
הוא התקרב אליה מעט, קצות שערה כמעט נוגעים בשלו. "את תוכלי לבוא לכאן במקום דנו?"
היא חייכה חיוך קטן.
"בסדר".


#פלשבאק 8# (הפעם מרווח הזמן גדול יותר. מספר שבועות)

"נו?"
"היא לא מסכימה"
"אמרת לה שאני נשבע, נשבע בחיי שאם היא תשחרר אותי- אני לא מוציא מילה?"
"לא אמרתי. צעקתי. היא לא מקשיבה לי, תיאס"
"קיארו.. אני לא יכול להישאר כאן. לא ככה"
"אם היא תמשיך לסרב, אני.. אני אבריח אותך החוצה. אני נשבעתי. לא תפגוש אותנו יותר", היא אמרה בנימת עצב קלה.
"אני לא רוצה להפסיק לפגוש או-"
"אני צריכה ללכת. ביי".
והסתלקה.

******

"היום בערב, תיאס. אני מוציאה אותך מכאן", לחשה קיארו.
"איך?" הוא השיב בהתרגשות.
"שכנעתי את סבתא לתת לי לטייל איתך קצת בחוץ והבטחתי לה שברגע שתראה ניסיונות בריחה, אני ארסס עליך את זה", אמרה ושלפה מכיסה תרסיס פלפל.
"אני שונא פלפל"
"גם אני"
"אין לך כוונה זדונית לרסס אותי סתם כי בא לך, נכון?"
"אל תהיה אידיוט, אידיוט"
"את הרגע סתרת את עצמך"
"אני יודעת", היא אמרה, וחיקתה את קולו שלו. הוא גיחך בשקט.
"תסתכלי על עצמך, לומדת מטרזיאון. בושה וחרפה"
"אני לא לומדת מאף טרזיאון. הטרזיאון- לומד ממני" היא חייכה בגאווה וצחקקה.
"הטרזיאון לא אוהב שמדברים עליו בגוף שלישי"
"הטרזיאון סותר את עצמו!"
"בסדר, בסדר. ניצחת"
"אתה לא יכול עלי, טרזיאון".

***

"אתה מוכן?"
"כן"
"קדימה, בוא נצא. אל תתרגש יותר מדי- הם לא יודעים שאתה משתחרר"
הוא הזדקף וניסה למנוע מן ההתרגשות להשתלט על פניו בחיוך ענק. הוא הרגיש כמו אסיר ששהה עשר שנים בכלא וסוף סוף יוצא לחופשי.
הם הלכו לאורך המסדרון, נמנעים מהשתהות מיותרת. קיארו הייתה שקטה לאורך כל הדרך. זה לא התאים לה, בהתחשב בכך שלאחרונה התנהגו ממש כמו ידידים אמיתיים. המחשבה על הפרידה ממנה צרבה את ליבו, אבל הוא הרגיש שהוא מוכרח לפגוש את ההורים שלו. את המשפחה שלו. את החברים. את העולם. הכול.
מה הוא יספר להם? שחטפו אותו? הוא נשבע לקיארו שלא יספר את האמת. אבל מה יעשה? אולי יתנהג כאילו איבד את זכרונו, וייפטר משאלות מיותרות?
השניות חלפו, והם הגיעו לקצה המסדרון. הדלת שזכר מהיום הראשון שהגיע לשם הופיעה, גדולה וכבדה. השומרים הסתכלו עליהם כשיצאו החוצה, בוחנים אותם באיטיות. תיאס הרגיש צמרמורות בגבו, אבל הם חלפו על פניהם בלי שום בעיה. לבסוף, הגיעו למקום שבו זכר שקיארו הכניסה אותו לשק. המקום בו הכול קרה. הכול השתנה.
"קיארו, מה סבתא שלך תגיד כשהיא תגלה שלא חזרתי איתך? היא ישר תבין"
"אני אסתדר. רק תתרחק מהר. כשאחזור, תצטרך להיות מספיק רחוק בשביל שלא יחפשו אותך כשיבינו שאתה לא בא איתי"
"בסדר"
"תיאס, אני... אני אתגעגע. לנגינה. וגם קצת אליך", היא אמרה, ונשכה את שפתיה. וידויים לא היו הצד החזק שלה.
"גם אני. חבל שנפגשנו בכזו דרך מוזרה", השיב בחיוך עקום. הוא רכן אליה, היסס לרגע, ונישק אותה נשיקה קטנה על לחייה. אמנם זה מנהיג רגיל אצל טרזיאונים, אבל הוא לא יכל לדעת איך זה אצל בני האדם.
קיארו הסמיקה במבוכה, והסתובבה חזרה אל המבנה.
אבל לפני שהספיקה לעשות צעד אחד, היא כבר ראתה את דנו מתקדם לעברם במהירות, ידיו קפוצות לאגרופים ומבט זועם בעיניו.
***
"קיארו! איך יכולת?" קראה לורה בתוכחה.
"סבתא, לא היה לו טוב שם. הוא השתגע בתא הזה. הייתי חייבת להוציא אותו! הוא הבטיח שלא יאמר כלום", הסבירה קיארו בתחינה. היא אהבה את סבתה, אך זו לא הבינה ללבה מרבית הפעמים.
"אז מה אם הוא הבטיח? איך אפשר לבטוח בטרזיאון? את לא מכירה את הטבע שלו", נזפה.
"אני מכירה אותו! חודשים הוא יושב כאן, כל יום אני מבקרת אותו בתא. הוא מתנהג בדיוק כמונו"
"את עשית מעשה שגוי, קיארו. עכשיו לכי לחדרך. אני לא רוצה לשמוע יותר"
"סבתא..."
"לחדר", אמרה בתקיפות.

לקיארו לא היו חברים רבים בחייה. לא היו נערים רבים בגילה איפה שחיה, ורובם לא התקרבו אליה. היא גם לא רצתה בזאת. הם לא מצאו חן בעיניה. מתנשאים כל כך.
אבל תיאס, תיאס זה משהו אחר. הוא הרגיז אותה, הטריף אותה. הוא התנהג כמו אידיוט מושלם. אבל היא ידעה שהוא רק מסתיר את החכמה מאחורי שכבות על שכבות.
מבט אחד בעיניו הסגולות ונטולות הדאגה, אפילו כשהיה בתא, עודד אותה מייד. היא הייתה זקוקה לזה, פסיבית שכמותה. ואז, כשניגנה, והוא הסתכל עליה כל כך ברצינות. המסך ירד, והיא מצאה את תיאס. תיאס האמיתי.
הוא לא עושה לה חיים קלים. היא לא רוצה, לא רוצה להתיידד עם טרזיאון. אבל זה היה קשה משציפתה.

חוץ מזה, הלחי שלה עדיין שורפת משהו.



#סוף פלשבאקים#

לא. קיארו לא משנה כלום. אני חייב לברוח מכאן.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים

בבקשה תקראו את ההקדמה הזו, היא חשובה לסיפור.
אז ככה, נתחיל בזה שמי שכבר קרא יכול לדלג על הפרק הראשון, אם הוא זוכר. הפרק הבא הוא פרק כפול.
הפרק הזה מחולק לשני חלקים, אל תתבלבלו- יש את הסיפור הרגיל שכתוב בגוף ראשון, אבל הפרק הזה הוא פרק מיוחד- פרק שרובו בנוי מפלשבאקים. הפלשבאקים כתובים בגוף שלישי, אז אל תתבלבלו. הפלשבאק בפרק הראשון כתוב בכתב נטוי, אבל השאר לא- יש כאלה, כמוני, שזה משגע אותם.
הסיפור אמור להיות 0 גרביטי, לא גרביטי 0, אבל הכותרת עושה לי בעיות. רק שתהיו בעניינים.
היה לי עוד מה לכתוב, ושכחתי. תודה למי שבאמת קרא את ההקדמה ולא דילג. תיהנו!


פרק 1-

"אתה ממש כבד, אתה יודע?"
"סליחה, אם הייתי יודע שהולכים לחטוף אותי בשק הייתי עושה דיאטה לפני"
"הו, ממש מתחשב מצדך"
"מתחשב כמו שאת תהיי אם תשחררי אותי?"
גיחוך. "בחלומות שלך".
"תהיי בטוחה שאת לא מופיעה שם," אני ממלמל.
"תהיה בטוח גם אתה," היא משיבה בטון זועף.
שתיקה. אני לא מבין איך נקלעתי למצב כל כך מסובך. מה כבר עשיתי, צילמתי תמונות? הסתקרנתי?
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"נאבדנו, נכון? תודי בזה, אימא," אני אומר בחיוך. לא באמת אכפת לי. זה רק מקום חדש שאוכל לצלם. אבא נאנח, ועוצר את הענף סוף כל סוף, אחרי שעת טיסה מייגעת בחיפוש אחר גינת החלומות של אימא ואבא. כשמלי מבינה שלא נמשיך לטוס, היא מדלגת מעל הענף, עוד לפני שאבא אפילו הנחית אותו לקרקע, ומעופפת בשמחה. אימא מושכת בכתפיה לעברי, ומיד קופצת ורצה אחריה, שומרת עליה למקרה שתיפול. מלי היא תלמידה חדשה, ולא למדה הרבה שיעורי כוחות. היא עדיין לא לגמרי יודעת איך לשנות את כוח הכבידה בדרך שתגרום לה לעוף כמו שצריך. בינתיים היא יותר מקרטעת. אבל אימא, שהיא בעצמה מורה בשיעור כוחות, מרוצה מההתקדמות שלה. אני יורד גם כן מהענף בחיוך, ומסתכל מסביבי. המקום נראה קצת שומם, כאילו לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. צמחים מכסים חלק מן האזור, אבל רובו חלק ושטוח, קצת מזכיר מדבר ללא חול. לא היו בתים כלל, מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. אני בכל זאת שולף את המצלמה ומתחיל לצלם, בזמן שאימא ואבא מארגנים את הארוחה בלית ברירה.

אני עסוק בצילום של המקום, כשחיוך קטן מרוח לי על הפרצוף. המצלמה שלי היא המצלמה הכי מפותחת באזור. עדשתה גדולה ועבה, והיא פשוט ענקית, אבל אני מאוד מתגאה בה. זהו רעיון חדיש, פיתוח המצלמה, והורי קנו לי אותה. אני לא שם לב שהתרחקתי, אבל אני כן שם לב לדמות מוזרה שצצה בן השיחים. אני יכול לראות אותה רק להרף עין, אך אני מיד מצלם באינסטינקט. הדמות נעלמת, ואני בוחן את התמונה. היא לא באיכות גבוהה, אבל אני רואה שמשהו מוזר. היא נערה, שהשיער שלה הוא הדבר הכי משונה שראיתי בחיי. הוא פשוט שחור. רק שחור. זה לא יכול להיות, מפני שלכל הטרזיאונים יש שיערות בצבעים מעורבבים. למלי ולאמי יש שיער בצבע ג'ינג'י ורדרד. לאבא יש שיער כחול-שחור, ולי בכלל יש שיער שחור עם גוונים כסופים. אבל מעולם לא ראיתי שיער בצבע אחיד כמו שלה. אני טס מהר אל הכיוון שבו נעלמה, נחוש לספק את סקרנותי, אבל ברגע שאני עובר את השיח שממנו ראיתי אותה צצה, אני נלכד על ידי שק גדול.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"לאן את לוקחת אותי? מי את?" אני שואל, מתחיל להילחץ. אולי כדאי שאצעק?
"לא עניינך. רק אמרו לי שאם מישהו רואה אותי, עלי לתפוס אותו, ולהביא".
"אמרו? מי?" אני שואל בפליאה. מה קורה כאן? מנסים למתוח אותי?
"אתה חירש? לא עניינך," היא אומרת בקוצר רוח. אני מתחיל לנסות לחבוט בשק, להפעיל עליו את כל משקלי, לנסות להגיע לנערה המשונה ולהפיל אותה. משהו. אבל היא רק מנחיתה אותי על הרצפה ומתחילה לגרור אותי עליה, במקום להמשיך לנסות להרים אותי. אני פולט אנקת כאב ומשפשף את האזור שבו נחבטתי.
"טוב, בסדר. הבנתי, מתחו אותי. רוב, אתה יכול להראות את עצמך עכשיו!" אני מחליט לצעוק, מקווה שצדקתי. רוב הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי איך שאני מכיר אותו, מתאים לו למתוח אותי ככה. אבל למה שיעקוב אחרי טיול משפחתי שלנו?
"אוי, תשתוק. לא מותחים אותך. כמעט הגענו," עונה הנערה ברוגז.
"אולי לפחות תאמרי לי איך קוראים לך?" אני שואל, מרגיש מעט יותר אופטימי. הרי היא נראתה בערך בגיל שלי. לא יכול להיות שהיא הולכת לרצוח אותי, נכון?
"אם אגיד לך, תהיה בשקט עד שנגיע?" היא שואלת, ואני כמעט יכול לשמוע אותה מחייכת לעצמה.
"כן. בתנאי שתספרי לי מי את", אני עונה בשמחה.
"אי אפשר, כבר נתתי לך תנאי! אתה לא יכול לבקש שני דברים", היא עונה בכעס. אני מחייך כשאני מבין שהצלחתי לעצבן אותה. מטרה קלה.
"בסדר, בסדר. אז איך קוראים לך?"
"קיארו".
"אנ-"
"אל תאמר מילה. אתה שותק," היא קוטעת אותי. אני נאנח, ועושה כדבריה.


******

"סבתא. מישהו ראה אותי.." אני שומע את הנערה- קיארו, אומרת במבוכה.
"קיארו! מה נעשה איתו עכשיו? נכלא אותו?" קול של אישה מבוגרת עונה בנזיפה.
"אממ... אפשר לשחרר אותו....." היא עונה בשקט. לשחרר אותי? לכלוא אותי? מי האנשים האלה?
"ממש לא. דנו, תעזור לקיארו לקחת את הטרזיאון לחדר", מצווה האישה. אני רואה את קיארו פותחת את השק, ומיד קם ממנו במהירות, בכוונה לברוח, אך גבר גדול ושרירי, שלמרבה פליאתי גם שיערו היה אחיד ומוזר, תפס אותי ולא אפשר לי לזוז. ניסיתי לרחף מעליו, אבל הוא היה חזק מדי.
"עזוב אותי! מה עשיתי לכם?" אני שואל, מתחיל להיבהל. יכול להיות שנכנסתי פה לעסק אמיתי?
"ראית אותנו. מצטער, גבר", הוא אומר, תוך כדי שהוא גורר אותי במסדרון. "אז אני אעצום עיניים בפעם הבאה שאבוא, אם זה בכלל יקרה! לא אראה אתכם!" אני אומר נואשות, ומרשה לעצמי להעיף מבט מסביבי. אני נמצא בתוך מבנה אפור ומדכא, ובכל זאת מבריק, כאילו מנקים אותו כל חצי שעה. מסדרון ארוך מוביל למספר חדרים, ודנו מוביל אותי בהמשכו. תמונות חולפות על פני, כולן של אנשים בעלי שיער אחיד, וגם עיניים בצבעים מוזרים. כחול? ירוק? אין צבעי עיניים כאלה. עוד טרזיאונים מוזרים. אני נזכר שגם צבע העיניים של קיארו, שראיתי כשפתחה את השק היה כחול- אפור. אולי בעצם... הם כלל לא טרזיאונים? אני מצמצם את עיני בחשדנות, שומע את קיארו מדשדשת מאחורינו. למה לא לשאול? מה יש לי להפסיד?
"הי, דנו. אתם בכלל טרזיאונים?" אני שואל בחיוך עקום, בניסיון להסתיר את החשדנות שבי.
"אנחנו בכל-" התחיל דנו, ונקטע על ידי קולה התקיף של קיארו מאחורינו.
"כן", היא פסקה, אבל לא החמצתי את המבט הרצחני שירתה בדנו, שחייך אליה במבוכה.
"אז...."
"לא. אמרנו שתשתוק, אז זה בדיוק מה שאתה תעשה," אומרת קיארו בכעס. בחיי, הנערה הזו עצבנית.
"טוב, טוב, למה להתעצבן.." אני ממלמל. נראה שלא שמעה אותי, למרות שכל טרזיאון היה שומע. ועכשיו, כשחושבים על זה, למה הם לא עפים? זה כל כך הרבה יותר פשוט. עשיתי אחד ועוד אחד.
"הא", אני מחייך חיוך ניצחון, "אתם לא טרזיאונים!". אני שומע את קיארו גונחת מאחורי.
"רואה?" אומר דנו, "לא היה טעם להסתיר את זה ממנו. הוא יודע איך נראים ומתנהגים בני עמו".
"חשבתי שזה יעבוד, הוא לא נראה חכם במיוחד", השיבה.
אני מעקל את העלבון מספר שניות לאחר מכן. "הי!" אני רוטן.
"טוב. תיכנס לפה, אם לא, אאלץ לדחוף אותך בכוח", אומר דנו באיום. אני מהנהן, ומתחיל להתקדם לעבר החדר. בדיוק כשדנו עוזב אותי, אני טס למעלה, צועק "אדיוס, אמיגוס!" בחיוך מאושר, ועף במהירות אל עבר היציאה.
אבל שנייה לפני שאני יוצא אל עבר החופש דרך דלת המתכת הכבדה שמולי, שהייתה פתוחה באותו רגע, היא נסגרת בפני בטריקה. אני מנסה לפתוח אותה, אבל היא תקועה, וכשאני מבין שאני לכוד, אני נוחת בחזרה לרצפה האפרורית, רק כדי לראות מבט זועם מצד אישה מבוגרת.
"אתה לא הולך לשום מקום", אמרה בארסיות, וגררה אותי חזרה אל החדר בכוח שלא נראה שקיים בה.
הו, לא.


פרקים 2+3:



*כעבור מספר חודשים*
שבועות שלמים שאני פה. קשה להאמין, אבל אני מתחיל להתרגל לעניין. קיארו מבקרת אותי ארבע פעמים ביום, מביאה לי ארוחות. מעודדת אותי.
אני מרגיש כמו כלב כלוא במלונה שלו, אבל אין לי ברירה אחרת. כבר ויתרתי על ניסיונות הבריחה הנואשים. ניסיתי לברוח כל כך הרבה פעמים, שהציבו שלושה שומרים נוספים ביציאה.
כאילו שהם יכולים עלי. אני צוחק. הם כן. אפילו לא הגעתי ליציאה.
נראה שקיארו מתחילה לבטוח בי, והאמת היא- שגם אני בה. משהו בהתרגזות המהירה שלה, בישירות, במבט הקטלני. אני לא רוצה להישמע כמו רכיכה, אבל.. אני בוטח בה.
תשכחו מה שאמרתי.
פתאום אני מבחין בכך שהדלת של התא שלי לא סגורה עד הסוף. עיני מתרחבות. קיארו לא סגרה אותה כמו שצריך. אני מבין את ההזדמנות שנפלה בחלקי. לרגע אני מדמיין את פניה של קיארו, עיניה הכחולות מביטות בי, אבל אני בולע את רוקי בחדות ומרחף בזהירות מחוץ לחדר.
גם אם אני אברח, זה לא אומר שלא אוכל לפגוש אותה שוב.
רעש של צעדים מהירים קוטע את התעופה שלי, ואני ממהר להתחבא מאחורי קיר קטן.
"סבתא, אני באמת חושבת שלא יקרה כלום אם נספר לו". קיארו. הצעדים נעצרים בפתאומיות.
"קיארו, מה את חושבת לעצמך? שהוא פשוט יקבל את זה? יקבל את זה שאנחנו רוצים לבנות מכונה שתכחיד את הזן שלו?" קוראת-לוחשת סבתה של קיארו, לורה. על מה הן מדברות? אני מצמצם את עיני בחשד. הזן הזה מסכן את הטרזיאונים?
"אני לא יודעת. אני סומכת עליו". המילים האלה מפיה של קיארו הופכות את בטני על פיה.
"אסור לספר לו. זו הייתה טיפשות שלנו, בני האדם, לבנות כזאת מכונה שפשוט תעלים את כוח המשיכה", אני שומע אותה קוראת בכעס. "מזל שיש את החליפות האלה, שמצילות לפחות אותנו. אנחנו לא נחזור על טיפשות שכזו, ונספר על כך לטריזאון שיוביל אותנו לאבדון שוב, רק כי את מחבבת אותו!" היא מסיימת בזעם. אני מציץ במהירות. קיארו מסמיקה כולה.
אם היא רק הייתה יכולה לראות איך שאני נראה.
אבל כל זה פחות מעניין אותי, כשאני שומע את כל הפרטים האלה. מה קורה כאן? מה הם מתכננים? בשלב הזה אני כבר רק מתפלל שהן ימשיכו לדבר.
"אני לא מחבבת אותו", לוחשת קיארו במבוכה. אני לא מבין למה אני רוצה להאמין שהיא משקרת.
"פשוט.. התיידדנו. הוא לא נורא כמו שאת חושבת. הוא מתנהג בדיוק כמונו. כמוני".
"גם אם את לא. התוכנית שלנו היא לגמור את הבנייה של מכונת הזמן ולהחזיר את הזן שלנו- גם שלך, קיארו" היא רושפת, "לכדור הארץ. כדור הארץ עם כוח משיכה ועם בני אדם, בלי טרזיאונים" היא יורקת את המילה בכעס.
אני שומע אותם מתחילות ללכת שוב שמהירות, ומתחבא עמוק יותר בצד הקיר.
בני האדם רוצים למחוק את הזן שלי. טוב, אני לא אתן להם לעשות את זה, אני מחליט בכעס. שוב פעם אני מדמיין את קיארו, במבטה הכועס כרגיל, אבל אני מתעלם.
קיארו לא משנה כלום. אבל אני לא יכול שלא להיזכר, בקרבה שלנו בשבועות האחרונים.
היא כבר לא חוטפת. היא ידידה.
ולא, לא אכפת לי כמה דרמטי זה נשמע.


#פלאשבק 1#

"קח, זו ארוחת הצהריים שלך" היא אמרה בשקט, התכופפה, והניחה אותה על הרצפה. לאחר מכן הפנתה את ראשה אליו, ונעצה בו מבט. "אני ממליצה לך להפסיק לנסות לברוח. זה לא יעזור. החלון לא ייסדק, ואתה שובר לסבתא שלי את הראש עם הצלילים של החבטות. אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אבל אם לא תהיה ברירה, תהיה בטוח שדנו לא יהסס לשלוח אותך מכאן", רמזה לו.
"את מתכוונת, להרוג אותי?"
" למה אתה כל כך פסימי?"
"התכוונתי לשאול אותך את אותה השאלה".
"להרוג. אולי. אני רק מנסה לעזור", היא נאנחת.
"אם תדקור אותי- האם לא אדמם?"
"מאיפה אתה מכיר את שייקספיר?" שאלה, נדהמת.
"שייקספורה? לא מכיר. קראתי את הציטוט הזה על אחד הקירות כאן"
"הוא בכלל לא קשור למה שאמרתי"
"אני יודע"
"אתה לא מבין את המשמעות של המשפט"
"אני יודע"
"אז למה אמרת אותו?", התרגזה.
"לא יודע"
"אתה-"
"הוא נשמע מעניין", פסק. "אני אוהב אותו", הוסיף בנימה יותר אישית. קיארו לא ידעה אם להאמין לו או לא.
"גם אני", אמרה פתאום, ויצאה מהחדר.


#פלאשבק 2#

"למה העיניים שלך כחולות?"
"למה העיניים שלך סגולות?"
"הייתי מספר לך, אבל אז אני אצטרך להרוג אותך"
"זה התירוץ שלך ל- לא יודע?"
"אולי. ואולי לא. איזה זן יצורים אתם? גם השיער שלך שונה משלי. והחומרים שמרכיבים את העיניים שלך שונים"
"אתה יכול לראות את זה? עד איפה אתה יכול לראות לא מטושטש?" היא שואלת בסקרנות.
הוא מצביע אל החלון. "את רואה את הפרח הסגול שם?"
"לא"
"אני רואה אותו".
היא מביטה בו בהתרשמות, ושותקת.
"לא ענית לי על השאלה"
"אם אני אספר לך אני אצטרך להרוג אותך", היא מחקה אותו בחיוך שובב, שחשף שיניים לבנות.
"בוא נשחק משחק. אני מספר לך עובדה עלי, או על החיים שלי, ואת בתמורה מספרת לי עובדה על עצמך. דיל?" הוא ראה שהיא מתלבטת מה לעשות. לרגע היא פתחה את פיה, כאילו עומדת להסכים, אך שינתה את דעתה.
"לא. אני צריכה ללכת"
"בסדר", ענה באכזבה.
היא סגרה את הדלת מאחוריה, וחייכה לעצמה חיוך קטן.


#פלשבאק 3#

"אני צריך לצאת מכאן"
"אני צריכה להשאיר אותך כלוא"
"אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן לנצח. בסוף אני אברח"
"אנחנו יכולים ועוד איך"
"מחפשים אותי בינתיים. יש לי משפחה. בסוף ימצאו אתכם. ההורים שלי יודעים איפה הם לא ראו אותי יותר"
"אנחנו נמצאים במקום יותר מוסתר ממה שאתה חושב"
"אני חושב שאת לא לוקחת בחשבון את הראיה הטובה של אחותי"
"ואני חושבת שתשאיר את המחשבות לאנשים אחרים"
אנשים כמוך?"
"אנשים כמו סבתא שלי. תראה, אני לא רוצה להשאיר אותך כלוא כאן. אבל אף אחד לא ממש שואל לדעתי"
אני לא צריך את חוסר הרצון שלך. אני צריך להשתחרר"
"תצטרך להסתפק בחוסר הרצון"
"אני נשבע שאני לא אספר עליכם כלום. תתני לי לצאת?"
"חוסר הרצון הזה הפוך לרצון"
"רצון לשחרר אותי?"
"להפך"
"את יודעת, אם את ממש רוצה, את תמיד יכולה לברוח איתי, אם כל כך קשה לך להיפרד" עקץ.
"ביי, טרזיאון"


#פלאשבק 4#

זה היה בשעת הערב. הירח הופיע בחלון, שהוא כבר ניסה לשבור ולהתנגש בו בכל כוחו. שום דבר לא עזר. עכשיו הוא השתמש בו בשביל לדעת כמה זמן הוא שוהה בחדר, ובשביל להביט החוצה ולהתגעגע. כבר שבועיים עברו מאז שראה את אמו, ואת אביו. את מלי. הוא גם התגעגע לניגון בטסטיאר. כמה זמן כבר לא ניגן. הוא הרגיש צביטה קטנה בלב. לפתע, הוא הבחין בכך שהדלת פתוחה מעט לרווחה. יכול להיות שקיארו שכחה לנעול?
הוא ריחף בדממה אל הדלת, ופתח אותה בזהירות. המסדרון הארוך שהלך בו בפעם הראשונה שהגיע לשם. הוא חייך חיוך ענק, והמשיך לרחף במסדרון.
'חופש'.
אבל אחרי כמה מטרים, הוא עצר, והקשיב טוב. קולות מרחפים באוויר. משהו כמו... מוזיקה?
הוא הלך בעקבות הקול, סקרן לשמוע עוד. כשהגיע מספיק קרוב אל המקור שממנו בקע, הוא כבר הצליח לשמוע את המנגינה במלוא החוזק. מנגינה יפהפייה, שלא יכל להתנתק ממנה. הוא התהלך כמהופנט במסדרון, עד שנכנס אל חדר רחב ידיים. משם מגיע הקול.
בתוך החדר עמד פסנתר גדול שחור ומבריק. הוא ריחף באיטיות אליו, כמעט בלי לחשוב, מבט חולמני בעיניו. הוא הציץ מאחורי הפסנתר, וגילה את קיארו יושבת על כיסה נמוך, ומנגנת בעיניים עצומות. היא נראה כאילו בכתה לפני מעט זמן, משום שדמעה רטובה נחה מתחת לעינה. הוא חשב בליבו שהיא נראית פשוט יפהפייה, שיערה ארוך ושחור כמו הפסנתר, ריסיה העבים מעטרים את פניה. יופי מכשף.
ליבו עצר מלכת, אבל שנייה אחר כך- היא פקחה אותן בחדות, והפסנתר השמיע קול צורמני, כשידיה נפלו על קלידים אקראיים בבהלה. סומק עז כיסה את פניה, והיא הסיתה את מבטה ממנו במהירות.
הוא, עדיין מכושף, שאל אותה בשקט "איפה למדת לנגן ככה?"
אישוני עיניה נעו לכל עבר. "סבתא תהרוג אותי.. איך נתתי לו לברוח" היא מלמלה, ולבסוף ענתה בהינף יד. "סבתא לימדה אותי מאז שהייתי בת 9"
"תנסי לנגן באוקטאבה* אחת גבוהה יותר. זה ייתן לזה נפח יפה יותר"
"אתה מבין במוזיקה?"
"קצת. אני מנגן בכלי דומה"
קיארו לא יכלה להתאפק. "אחד מהאנשים שלנו חזר עם הקלטה של מנגינה מדהימה, מנגינה מפורסמת אצלכם, אם אני לא טועה", אמרה בביישנות. "אתה מכיר.. אותה?" שאלה, והחלה לנגן מספר תווים מבולבלים. תיאס חייך בסיפוק. זו אחת המנגינות האהובות עליו.
"כן"
"תלמד אותי?" שאלה בהתרגשות.
"בתנאי שתשחררי אותי", ענה, מזהה את התשוקה מאחורי הבקשה שלה. מדהים לגלות כמה שהיא רוצה ללמוד מנגינה פשוטה. ולגלות שהוא יכול להשתמש בזה לטובתו.
היא התלבטה במשך כדקה ארוכה. הוא ראה את הרצון העז בעיניה, וידע שהיא אמרה אמת, כשאז, הכריזה שהיא אינה רוצה לכלוא אותו.
"בסדר. אני אשחרר. ואתה נשבע שאתה לא מגלה כלום"
"מוסכם. ועוד דבר אחד. למה בכית?"
ארשת פניה המתרגשת חזרה למצבה הרגיל באחת. "זה לא עניינך, טרזיאון".
"אני רוצה לדעת", התעקש.
היא נאנחה, והסתכלה על הרצפה במבט מבויש.
"סבתא שלי רוצה... לעשות משהו לא טוב. משהו שאני לא רוצה שתעשה. זה אכזרי מדי", אמרה, והפנתה את מבטה חזרה אליו. דמעה קטנה זלגה שוב מעיניה הכחולות, והיא שפשפה אותה במהירות.
ליבו נכמר, והוא, עדיין מופתע מכך שבכלל ענתה לו, השיב "את יודעת.. כל מה שסבתא שלך עושה הוא בשבילך".
"לא נכון, אמרתי לה לא לעשות את זה", השיבה בכעס. "אני לא רוצה שהיא תעשה את זה. זה לא לטובתי".
הוא התכופף אליה לרגע. עיניו הסגולות הביטו בה עמוקות, ללא טיפת הומור.
"לפני כמה שנים, אימא שלי חלתה במחלה קשה. חודשים היא לא זזה מהמיטה. הייתה חיוורת כמו מתה. הרגשתי אבוד בתקופה הזו. נורא. כשבנס, היא החלימה לבסוף, למדתי להעריך אותה יותר. את מה שהיא עושה. היא תמיד דאגה לי, גם אם חשבתי שלא. כל מה שסבתא שלך עושה, זה תמיד מתוך דאגה אלייך. אני ראיתי איך שהיא הסתכלה עלייך. היא חושבת שהיא עושה את הדבר הנכון", סיים ברצינות.
"אבל זה לא, זה לא הדבר הנכון", היא השפילה את מבטה, שיערה השחור מסתיר את עיניה לרגע.
"גם אם היא טועה, היא בטוחה שהיא פועלת כמו שצריך", ענה בפשטות.
היא הרימה חזרה את ראשה בחיוך עקום. הוא לא יכל להתאפק, ומחה דמעה מלחיה.
היא מצידה, הביטה עליו לרגע בתדהמה, והתעשתה במהירות.
"טרזיאון. איך.. איך קוראים לך?" שאלה בשקט.
"תיאס"
"תודה, תיאס"
"בבקשה", השיב, ניצוץ ההומור הרגיל חזר לעיניו.
"ועכשיו, יש לך שלוש אפשרויות. או שאני קוראת לדנו והוא לוקח אותך חזרה בכוח אל התא, או שאתה חוזר בשקט איתי. או שאתה נשאר פה, ומלמד אותי", היא אמרה בחיוך מלאכי-שטני.
"אין לי סיכוי, נכון?" הוא נאנח, מצטער על כך ששכח לגמרי מן ההזדמנות שנקרתה בדרכו.
"לא"
"אז בוא נתחיל לנגן"


*פלאשבק 5#

"אני רוצה לשחק"
"מה?"
"אני רוצה לשחק במשחק שהצעת"
"המשחק.. המשחק של העובדות?"
"כן" היא משיבה בפשטות.
הוא חייך חיוך רחב, והזדקף.
"טוב. ליידיס פירסט. ובמיוחד ליידיס שמנגנות בפסנתראר. את יכולה להיות ראשונה".
"פסנתר", היא תיקנה. "ותודה. גם אתה מנגן.. לא רע" התחכמה. למען האמת, היא לא ציפתה שמישהו כמוהו ינגן כל כך יפה.
"עד איזה מרחק אתה מסוגל לשמוע?" חקרה. הוא התאכזב במקצת. היא שואלת אותו שאלות כאילו שהוא יצור חדש וחייזרי שצריך לחקור. למרות שטכנית, מבחינתה זה מה שהוא.
"אני מסוגל לשמוע כמה קילומטרים רחוקים יותר ממני". היא נראתה מבוהלת לרגע.
"אלא אם כן אלה הקירות עבים כמו כאן. וכולם פה לוחשים. אני לא שומע מילה" הוסיף ברוגז.
"בסדר. תורך", אמרה לאחר שהתרצתה.
"איך קוראים לזן שלך?" הוא שאל בקול רועד. הוא כל כך קרוב לתשובה...
היא שתקה לרגע. 'הבאתי את זה על עצמי'.
"בני אדם"
הוא זקף את אוזניו בסקרנות. "למה אתם כל כך מעט? מה אתם בכלל?"
אוי, לא. הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות.
"היי, אמרנו שאלה אחת בקול פעם", קטעה אותו בניצחון.
"טוב, טוב. למה אתם חיים פה... כל כך מעט?"
"פעם חיינו כאן. לפניכם. קרה משהו, ו... וזה נגמר. עכשיו נשארו רק מעט מאיתנו", התחמקה.
"תורי!", אמרה במהירות, לפני שיוכל להוסיף עוד מילה אחת של התנגדות.
"איך אתם.. מרחפים?" שאלה בזהירות.
"אה... אנחנו..." ניסה לענות בבלבול. הוא לא היה בטוח שמותר לו לענות לה.
'אולי זה מסוכן? לא, לא יכול להיות. אני רק מגלה דברים חשובים עליה. אם אברח יום אחד, אוכל להסגיר אותם. נכון..? נכון'.
"יש בגוף שלנו נוזל מיוחד, בשם טרזין. מהשורש טרזיאון. הטרזין גורם לנו להיות מסוגלים לרחף, או לעמוד על הקרקע. יש לנו שליטה על זה", הוא סיפר. נראה כי עמד להרחיב, אבל נמלח בדעתו.
עיניה של קיארו התרחבו, והיא התכנסה במחשבות של עצמה. תיאס קיווה שהוא לא יצטער על כך שגילה לה. מה אם הוא יגלה שהוא אינו יכול לסמוך עליה?
"למה בני האדם לא שולטים כאן יותר? מה קרה?" שאל. האמת היא שכבר הייתה לו תיאוריה. מופרכת לגמרי.
"אני.. אני... אני חייבת ללכת", אמרה פתאום. היא הלכה במהירות אל הדלת, מתעלמת לחלוטין מתיאס המבולבל.
"רגע, קיארו. חכי רגע! קיארו! הבטחת שתספרי!" קרא, ומיהר לעברה.
לספר לה על מה שחשב... או לא...?
"אני מרחף. את לא" החלקים עפים לפניו כמו פאזל שהוא צריך לפתור. הוא ממש יכל להרגיש את גלגלי המוח מסתובבים. "זה קשור לזה, נכון? לזה שאני מסוגל לרחף. או שאולי לזה שאני מסוגל לעמוד..."
היא הסתובבה אליו בתדהמה.
"משהו... משהו גורם להם.. לא יכולים לעמוד...חליפות מוזרות..." מלמל.
לא. לא, זה לא טוב. היא חשבה שהוא טיפש. שהוא רק מנגן טוב. מה היא עשתה? היא ידעה שטרזיאונים חכמים יותר. היא הייתה צריכה לדעת שגם אם הוא נראה טיפש, הוא ידע. לדעת כבר מהרגע שהצליח לסדוק את החלון הבלתי-סדיק, וכששאלה איך התחיל לדבר על זווית מדויקת ועוצמה נכונה. כבר מהרגע שהסביר לה על הטרזין.
לא טיפש כמו שהוא נראה. והנה, הוא כבר פותר את הכול כמו חידה לכיתה א'.
כשהשתחרר מההלם, הוא החזיק במרפקה בניסיון לעצור אותה, ולרגע הם עמדו פנים מול פנים. ניצוצות חשמל עפו ביניהם.
קיארו הסתכלה עליו במבט מתחנן להבנה, הסיתה את מבטה, שלחה את ידה לעבר הדלת, וטרקה אותה מאחוריה.


~המשך יבוא. ואתם יודעים מה זה אומר? שהפרק הבא כבר מוכן במחשב, אבל הוא לא יתפרסם בלי תגובות *אהמ, אהמ*~
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
טוב, לכל אלה שקוראים והם גם קוראי הסיפור השני שלי, שומרי החלומות, אז זה סיפור במקביל, לא במקום.

"אתה ממש כבד, אתה יודע?"
"סליחה, אם הייתי יודע שהולכים לחטוף אותי בשק הייתי עושה דיאטה לפני"
"הו, ממש מתחשב מצדך"
"מתחשב כמו שאת תהיי אם תשחררי אותי?"
גיחוך. "בחלומות שלך".
"תהיי בטוחה שאת לא מופיעה שם," אני ממלמל.
"תהיה בטוח גם אתה," היא משיבה בטון זועף.
שתיקה. אני לא מבין איך נקלעתי למצב כל כך מסובך. מה כבר עשיתי, צילמתי תמונות? הסתקרנתי?
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"נאבדנו, נכון? תודי בזה, אימא," אני אומר בחיוך. לא באמת אכפת לי. זה רק מקום חדש שאוכל לצלם. אבא נאנח, ועוצר את הענף סוף כל סוף, אחרי שעת טיסה מייגעת בחיפוש אחר גינת החלומות של אימא ואבא. כשמלי מבינה שלא נמשיך לטוס, היא מדלגת מעל הענף, עוד לפני שאבא אפילו הנחית אותו לקרקע, ומעופפת בשמחה. אימא מושכת בכתפיה לעברי, ומיד קופצת ורצה אחריה, שומרת עליה למקרה שתיפול. מלי היא תלמידה חדשה, ולא למדה הרבה שיעורי כוחות. היא עדיין לא לגמרי יודעת איך לשנות את כוח הכבידה בדרך שתגרום לה לעוף כמו שצריך. בינתיים היא יותר מקרטעת. אבל אימא, שהיא בעצמה מורה בשיעור כוחות, מרוצה מההתקדמות שלה. אני יורד גם כן מהענף בחיוך, ומסתכל מסביבי. המקום נראה קצת שומם, כאילו לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. צמחים מכסים חלק מן האזור, אבל רובו חלק ושטוח, קצת מזכיר מדבר ללא חול. לא היו בתים כלל, מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. אני בכל זאת שולף את המצלמה ומתחיל לצלם, בזמן שאימא ואבא מארגנים את הארוחה בלית ברירה.

אני עסוק בצילום של המקום, כשחיוך קטן מרוח לי על הפרצוף. המצלמה שלי היא המצלמה הכי מפותחת באזור. עדשתה גדולה ועבה, והיא פשוט ענקית, אבל אני מאוד מתגאה בה. זהו רעיון חדיש, פיתוח המצלמה, והורי קנו לי אותה. אני לא שם לב שהתרחקתי, אבל אני כן שם לב לדמות מוזרה שצצה בן השיחים. אני יכול לראות אותה רק להרף עין, אך אני מיד מצלם באינסטינקט. הדמות נעלמת, ואני בוחן את התמונה. היא לא באיכות גבוהה, אבל אני רואה שמשהו מוזר. היא נערה, שהשיער שלה הוא הדבר הכי משונה שראיתי בחיי. הוא פשוט שחור. רק שחור. זה לא יכול להיות, מפני שלכל הטרזיאונים יש שיערות בצבעים מעורבבים. למלי ולאמי יש שיער בצבע ג'ינג'י ורדרד. לאבא יש שיער כחול-שחור, ולי בכלל יש שיער שחור עם גוונים כסופים. אבל מעולם לא ראיתי שיער בצבע אחיד כמו שלה. אני טס מהר אל הכיוון שבו נעלמה, נחוש לספק את סקרנותי, אבל ברגע שאני עובר את השיח שממנו ראיתי אותה צצה, אני נלכד על ידי שק גדול.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לאן את לוקחת אותי? מי את?" אני שואל, מתחיל להילחץ. אולי כדאי שאצעק?
"לא עניינך. רק אמרו לי שאם מישהו רואה אותי, עלי לתפוס אותו, ולהביא".
"אמרו? מי?" אני שואל בפליאה. מה קורה כאן? מנסים למתוח אותי?
"אתה חירש? לא עניינך," היא אומרת בקוצר רוח. אני מתחיל לנסות לחבוט בשק, להפעיל עליו את כל משקלי, לנסות להגיע לנערה המשונה ולהפיל אותה. משהו. אבל היא רק מנחיתה אותי על הרצפה ומתחילה לגרור אותי עליה, במקום להמשיך לנסות להרים אותי. אני פולט אנקת כאב ומשפשף את האזור שבו נחבטתי.
"טוב, בסדר. הבנתי, מתחו אותי. רוב, אתה יכול להראות את עצמך עכשיו!" אני מחליט לצעוק, מקווה שצדקתי. רוב הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי איך שאני מכיר אותו, מתאים לו למתוח אותי ככה. אבל למה שיעקוב אחרי טיול משפחתי שלנו?
"אוי, תשתוק. לא מותחים אותך. כמעט הגענו," עונה הנערה ברוגז.
"אולי לפחות תאמרי לי איך קוראים לך?" אני שואל, מרגיש מעט יותר אופטימי. הרי היא נראתה בערך בגיל שלי. לא יכול להיות שהיא הולכת לרצוח אותי, נכון?
"אם אגיד לך, תהיה בשקט עד שנגיע?" היא שואלת, ואני כמעט יכול לשמוע אותה מחייכת לעצמה.
"כן. בתנאי שתספרי לי מי את", אני עונה בשמחה.
"אי אפשר, כבר נתתי לך תנאי! אתה לא יכול לבקש שני דברים", היא עונה בכעס. אני מחייך כשאני מבין שהצלחתי לעצבן אותה. מטרה קלה.
"בסדר, בסדר. אז איך קוראים לך?"
"קיארו".
"אנ-"
"אל תאמר מילה. אתה שותק," היא קוטעת אותי. אני נאנח, ועושה כדבריה.

******
"סבתא. מישהו ראה אותי.." אני שומע את הנערה- קיארו, אומרת במבוכה.
"קיארו! מה נעשה איתו עכשיו? נכלא אותו?" קול של אישה מבוגרת עונה בנזיפה.
"אממ... אפשר לשחרר אותו....." היא עונה בשקט. לשחרר אותי? לכלוא אותי? מי האנשים האלה?
"ממש לא. דנו, תעזור לקיארו לקחת את הטרזיאון לחדר", מצווה האישה. אני רואה את קיארו פותחת את השק, ומיד קם ממנו במהירות, בכוונה לברוח, אך גבר גדול ושרירי, שלמרבה פליאתי גם שיערו היה אחיד ומוזר, תפס אותי ולא אפשר לי לזוז. ניסיתי לרחף מעליו, אבל הוא היה חזק מדי.
"עזוב אותי! מה עשיתי לכם?" אני שואל, מתחיל להיבהל. יכול להיות שנכנסתי פה לעסק אמיתי?
"ראית אותנו. מצטער, גבר", הוא אומר, תוך כדי שהוא גורר אותי במסדרון. "אז אני אעצום עיניים בפעם הבאה שאבוא, אם זה בכלל יקרה! לא אראה אתכם!" אני אומר נואשות, ומרשה לעצמי להעיף מבט מסביבי. אני נמצא בתוך מבנה אפור ומדכא, ובכל זאת מבריק, כאילו מנקים אותו כל חצי שעה. מסדרון ארוך מוביל למספר חדרים, ודנו מוביל אותי בהמשכו. תמונות חולפות על פני, כולן של אנשים בעלי שיער אחיד, וגם עיניים בצבעים מוזרים. כחול? ירוק? אין צבעי עיניים כאלה. עוד טרזיאונים מוזרים. אני נזכר שגם צבע העיניים של קיארו, שראיתי כשפתחה את השק היה כחול- אפור. אולי בעצם... הם כלל לא טרזיאונים? אני מצמצם את עיני בחשדנות, שומע את קיארו מדשדשת מאחורינו. למה לא לשאול? מה יש לי להפסיד?
"הי, דנו. אתם בכלל טרזיאונים?" אני שואל בחיוך עקום, בניסיון להסתיר את החשדנות שבי.
"אנחנו בכל-" התחיל דנו, ונקטע על ידי קולה התקיף של קיארו מאחורינו.
"כן", היא פסקה, אבל לא החמצתי את המבט הרצחני שירתה בדנו, שחייך אליה במבוכה.
"אז...."
"לא. אמרנו שתשתוק, אז זה בדיוק מה שאתה תעשה," אומרת קיארו בכעס. בחיי, הנערה הזו עצבנית.
"טוב, טוב, למה להתעצבן.." אני ממלמל. נראה שלא שמעה אותי, למרות שכל טרזיאון היה שומע. ועכשיו, כשחושבים על זה, למה הם לא עפים? זה כל כך הרבה יותר פשוט. עשיתי אחד ועוד אחד.
"הא", אני מחייך חיוך ניצחון, "אתם לא טרזיאונים!". אני שומע את קיארו גונחת מאחורי.
"רואה?" אומר דנו, "לא היה טעם להסתיר את זה ממנו. הוא יודע איך נראים ומתנהגים בני עמו".
"חשבתי שזה יעבוד, הוא לא נראה חכם במיוחד", השיבה.
אני מעקל את העלבון מספר שניות לאחר מכן. "הי!" אני רוטן.
"טוב. תיכנס לפה, אם לא, אאלץ לדחוף אותך בכוח", אומר דנו באיום. אני מהנהן, ומתחיל להתקדם לעבר החדר. בדיוק כשדנו עוזב אותי, אני טס למעלה, צועק "אדיוס, אמיגוס!" בחיוך מאושר, ועף במהירות אל עבר היציאה.
אבל שנייה לפני שאני יוצא אל עבר החופש דרך דלת המתכת הכבדה שמולי, שהייתה פתוחה באותו רגע, היא נסגרת בפני בטריקה. אני מנסה לפתוח אותה, אבל היא תקועה, וכשאני מבין שאני לכוד, אני נוחת בחזרה לרצפה האפרורית, רק כדי לראות מבט זועם מצד אישה מבוגרת.
"אתה לא הולך לשום מקום", אמרה בארסיות, וגררה אותי חזרה אל החדר בכוח שלא נראה שקיים בה.
הו, לא.

נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
טוב, אז סליחה גדולה ממני על העיכוב, העומס של הלימודים קצת מקשה, אתם יודעים, ותודה רבה לפרסי ג'קסון שטרח להזכיר לי לפרסם את הפרק. אז הנה זה, ואני מזהירה- הפרק הבא יפורסם לקראת סוף סוכות. אל תעסיקו אתכם במחשבה אם הסיפור נעצר, הוא לא.

ירד הלילה, וקים ישבה מחוץ לאוהל ושיחקה בענף אל מול האש החמה. לאחר שהתאוששו מן ההתקפה, הסכימו כולם שהגיע הזמן לישון. הקימו את האוהלים, אספו עצים למדורה, וסיכמו שישנו במשמרות. עכשיו הגיע תורה של קים, לאחר שלילי העירה אותה משנתה בתום המשמרת שלה. היא התקשתה לקום משק השינה הנעים שלה, אל הקור שהיה בחוץ, אך ידעה שאין לה ברירה. מעיל כבד עטף אותה, והיא ישבה בחוסר מעש על אבן גדולה. עיניה שוטטו על פני האזור. היא יכלה לשמוע מדי פעם קולות רחוקים של ינשופים, ומעופי עטלפים צדו את עיניה בתכיפות. היא אהבה מטבעה את הטבע, לשבת ולהסתכל על החיות נעות ברחשים קלים, לראות את הצמחים הססגוניים ולהירגע. לצפות במקום בלילה היה חוויה משונה וקסומה. השמש לא קרצה לה מן המרומים, והחיות שהתרגלה לראות באור היום לא הופיעו. פרפרים לא עופפו מפרח לפרח, וחתולים וכלבים לא הופיעו בכל פינה. הירח והכוכבים אירחו לה לחברה, מאירים קלושות את הלילה, ועיניהם של החיות שהביטו בה בדממה זהרו בצבע כסוף. טיולים לאור ירח לא היו חביבים עליה במיוחד. היא העדיפה את השמש קופחת על ראשה, ואת הציפורים המצייצות. אך היה משהו שלו וקסום ביער כך בחושך, שהיא לא יכלה לראות באור.
היא הסתובבה במהירות לקול רחש מאחוריה. מאחד האוהלים הופיע סאם, מוכן למשמרת הבאה. קים לא שמה לב שהזמן עבר כל כך מהר. סאם חייך לעברה, והתיישב לידה בנינוחות. היא לא מיהרה לעזוב את המקום. היא רצתה להישאר כך עוד קצת, במקום הקסום הזה. "את לא רוצה לחזור לישון?", שאל סאם בשקט, משהבין שאינה זזה חזרה לשק השינה שלה. "לא", השיבה בפשטות. "אני אוהבת להסתכל על היער, ובמילא אני כבר לא עייפה", הוסיפה. סאם הנהן בהבנה. לקים הייתה תחושה שהוא יודע על מה היא מדברת. "אתה אוהב את החושך?" שאלה בהיסוס. "כן. אני ואמי היינו יוצאים לטייל בלילה כל כמה ימים. שנינו אהבנו מאוד את החושך", השיב בנעימות, והסתכל על הירח כנזכר בעברו. "אמי נהגה לומר שלעולם לא אהיה לבד בלילה.
שהירח והכוכבים יארחו לי תמיד לחברה", אמר. "אני מבין שגם לך יש עבר דומה?", שאל, והפנה את ראשו לעברה. עיניו קיבלו מראה שלו, כמו הלילה. הן נראו כמו היער עצמו. חשוכות, אבל היה להן גוון ירקרק וקסום. ריסים ארוכים עיטרו אותן, ועליהם נפלו מעט קבוצות שיער שחורות. "לא ממש", ענתה במבוכה. "אני מעדיפה את האור. כך אני מרגישה יותר בטוחה". סאם הביט בה בסקרנות. לפתע הסית את מבטו במהירות, הצביע אל עבר מקום לא מוגדר ביער. "תראי, תן!" לחש בהתרגשות. "איפה?" השיבה באותה נימה מתרגשת. סאם לקח את ידה והצביע איתה אל המקום הנכון. סומק כיסה את פניה של קים, והיא שמחה שהיה חשוך, וסאם לא יכל לראות אותו. מגעו העביר עקצוצים קטנים בידה. היא הסתכלה לעבר המקום שאליו הצביע, וראתה את החיה הקטנה עומדת מולם. היא חייכה, וראתה מזווית עינה את סאם מוציא משהו מתיקו.
"בשר מיובש?" שאלה בפליאה, כשנופף בידו בחתיכה הקטנה. "הייתה לי הרגשה שתהיה לי הזדמנות להשתמש בו", השיב במשיכת כתפיים, וזרק את החתיכה קרוב אליהם. החיה נרתעה לרגע, אך כשראתה שדבר לא קורה הורידה את חוטמה אל הרצפה ורחרחה. היא התקרבה אליהם בזהירות לאט לאט. והסתכלה עליהם במבט מזהיר. קים נבהלה מעט, ואחזה בשרוול החולצה של סאם. "אל תדאגי", לחש באוזנה, "הם לא מזיקים. הוא ייקח את החתיכה ויסתלק", הוסיף, ושלח צמרמורות מאוזנה אל כל גופה. וכמו שאמר, התן לקח את החתיכה, ונעלם במהירות חזרה בין העצים. קים נאנחה בהקלה ושמטה את שרוולו של סאם. "מצטערת", אמרה בביישנות לא אופיינית לה. "אני לא מורגלת לסביבה הזו" אמרה ופיהקה בניגוד לרצונה.
"את כבר עייפה. תחזרי לישון, סיימת את המשמרת שלך מזמן" אמר לה סאם. היא הנהנה בחוסר רצון, והרגישה שמץ אכזבה בליבה. היא נוכחה לדעת שרצתה לבלות את שארית הלילה בצפייה עם סאם. תפסיקי עם זה, חשבה בפסקנות, נבהלת מהרגשות שעולים בתוכה. היא נעמדה במהירות, נפרדה בשקט מסאם, וחזרה אל האוהל שלה, שהתחלקה בו עם רף, לילי וקייט הקטנה. היא נכנסה בזהירות לתוך שק השינה שלה, אבל לא הצליחה להירדם בקלות. היא התהפכה שוב ושוב, מנסה להסית את מחשבותיה מן הנער השקט שהרטיט את לבה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סאם נשאר לבדו, שומר מחוץ לאוהלים שחולקו. הוא לא יכל שלא להודות בפני עצמו על הבדידות שחש לאחר שקים הלכה. בכל מקום שהייתה, הייתה מן אווירה של חיים ועליזות. אבל הוא ראה שהייתה עייפה, ולא רצה שתתקשה בהמשך המסע מחר. לו, לעומת זאת, לא הייתה בעיה כלל. עיניו כבר התרגלו לחושך, מרוב הטיולים הליליים עם אמו, והוא אהב את הלילה. זה המקום היחיד שבו יכל לחשוב בצלילות ושלווה.
הרעש התמידי שתמיד מזמזם סביבו באור, כבה בחושך ומותיר דממה נעימה ומבורכת. אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שדיבר עם מישהו בכזאת חופשיות, חוץ מאמו. אולי הסתגר בתוך עצמו יותר מדי? אולי דיבורים, ופטפוטים אינם בהכרח דבר רע? זה שאביו אף פעם לא דיבר איתו, לא באמת מתוך התעניינות, לא אומר שכולם מתנהגים כך. הזיכרונות המרים, של אביו האוכל איתו ארוחה בשתיקה, לא שואל איך היה בבית הספר, לא שואל מה דעתו על המורים, רק שותק, עלו בו. אם אמו של סאם דחפה את אביו לשאלה, אלו היו שאלות ריקות מתוכן, או שאלות כמו איך הציונים שלו, שכמובן הם הדבר החשוב ביותר לריצ'רד בבנו. סאם מעולם לא התפרץ עליו על כך. רק הסתכל עליו במבטי בוז, כשאביו לא הסתכל, מה שקרה רוב הזמן. הכעס שהצטבר בליבו גדל בכל יום שעבר, ועוד שתיקה מחרישת אוזניים. זה היה הנושא היחיד שעליו לא דיבר עם אמו, קרלי.
היא תמיד ניסתה לקרב בינו לבין אביו, "צאו לטיול אב ובן", "אולי ריצ'רד ייקח אותך היום לעבודה, סאם?" אבל למה שמנהל חברת המכוניות הגדולה בעולם יטרח לקחת את בנו הטיפשי לעבודה? אמו לא הבינה, ולעולם לא תבין. אבל עכשיו כל המחשבות האלו גרמו לו רק לשמוט את ראשו בעצב. מה היה נותן בכדי לשמוע שוב את השתיקה המוכרת של אביו. והוא המשיך לשבת, המחשבות אופפות אותו, כשהשחר כבר החל לעלות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

וכמובן- ת~ג~ו~ב~ו~ת!!!!
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
סוף, סוף, לאחר התעכבות קלה (קוראים לזה חופשה), פורסם הפרק הבא. נא להגיב.


"גברתי", אמר הנער השחרחר בכבוד. גבו היה שפוף, ועיניו הביעו כניעה מוחלטת. ראשו הציץ בחשש אל עבר הנערה היפהפייה שישבה מולו. גבה היה זקוף ברשמיות, ושפתיה היו נתונות בחיוך מפחיד, אשר חשף את שיניה הצחורות. "האם את בטוחה שהתוכנית תעבוד לפי התכנית?" הוסיף ומיהר להשפיל את ראשו שנית. הנערה הביטה בו במבט בוחן. לאחר שהחליטה שלא ניסה לפקפק או ללגלג בה, ענתה בשקט
"אין ספק. כוחותיי גדולים יותר מאי- פעם, עכשיו כאשר סוף סוף הצלחתי לגרום לעולם לשקוע בשינה. זמן כה רב חיפשתי את מקור התעוררות של בני האדם, ועכשיו, כשגיליתי שאלה ניק ופרי, וכלאתי אותם- סיכויי לנצח בטוחים. ניק ופרי גוועים בכלוב לאט לאט, ובני האדם נופלים כמו זבובים לשנתם העמוקה. בקרוב, כולם ישקעו בה, וניק ופרי ימותו. העולם כולו יהיה שלי, וכוחי האבוד מלפני מיליוני שנים יחזור במלואו. כך אוכל להישאר- טוב, הגזמתי בדברי" אמרה לפתע. מבטה החולמני השתנה חזרה למראה הרגיל והמנוכר שלה. היא לא צריכה לפרט כך את כל מחשבותיה בפני הנער. הוא בסך הכול משרת. היא אפילו לא טרחה לבקר שנית אצל ניק ופרי. הרי מה כבר יוכלו לעשות? אמנם לא הכירה היטב את כוחם, אך ידעה שכל שיכלו לעשות הוא להעיר אנשים. נכון?, שאלה את עצמה לרגע בחשש. לא, לא אתן להם להציב בי חשש. אך לפתע מחשבה משונה עלתה במוחה. לא, הם אינם יכולים לתקשר עם האנשים הערים. חשבה בבוז. אך מה אם כן? הפחד נבט בתוכה. איך לא חשבה על כך?
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ניק ופרי כבר יכלו לנשום בהקלה. הם הזהירו את העשרה מפני סכנות, רק למקרה שנערת השינה תגלה על כוחם. אבל היא לא הופיעה יותר! העשרה יגיעו אל ההר, יתקשרו בקלות איתם, ואם האגדות נכונות- אולי אפילו יוכלו לשגר את עצמם אל החלום של ניק ופרי. ואז.... יחד הם יוכלו למצוא פתרון איך להעיר אותם. טוב, כשחושבים על זה, זו היא תוכנית מטורפת. חשבה פרי. אבל היא לא יכלה להתיר לעצמה לחשוב מחשבות מדכאות שכאלה. הם יפתרו את הבעיה יחד, ונערת השינה תנוצח. אבל בטנה של פרי גאתה בחשש כששמעה רשרוש בין השיחים, רשרוש מוכר משום מה. והיא ידעה בדיוק למה. ניק לרגע ירה בה מבט מודאג, כשהנערה יצאה שוב מבין השיחים. היא השתנתה מאז שיחתם האחרונה. נראתה... חזקה יותר. "ניק ופרי" צקצקה בלשונה. "אתם. הסתרתם ממני את הפרט הקטן והחשוב הזה. תקשרתם עם הערים. איני יודעת כיצד עשיתם זאת, אבל זה יפסק. חיילי כבר בדרך אל עולמם של בני האדם, ואתם- טוב, לעולם לא תראו אותם יותר. אני לא יודעת מה ניסיתם להשיג בכך שתובילו אותם אל ההר הזה, אבל תהיו בטוחים שהשליחים שלי מסוגלים להריח ריח אדם ער מצוין, וכלי המשחק הקטנים שלכם ימותו במהירות" אמרה בחיוך קר ומלא ביטחון. "בדיוק כמוכם" הוסיפה בשלווה, ופנתה חזרה לשיחים. ניק ופרי רק יכלו לעמוד המומים, ולהביט בה הולכת.
הם אבודים. כולם.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"קים!" צעק פיטר כשראה את אחותו נופלת בצרחה אל הרצפה. איך לא שם לב שהצל התקרב אליה כל כך? האשים את עצמו. על רגלה הופיע סימן אדום ענק, כמו כוויה. היא התפתלה בכאב כאשר כל הקבוצה רכנה לעברה. "תסתכלו על הצלים שמתחת לרגליכם! אני חושב שאלה היצורים שפגעו בקים" אמר סאם מן הצד, וכולם הפנו את ראשיהם אל הרצפה, בזמן שצעדו בהיסוס אל עבר קים. פיטר רץ ביניהם, והתיישב במהירות ליד קים. זו אינה חיה. איך חיה תגרום לנזק שכזה? הוא ניסה להיזכר בשיעורי הרפואה שלמד. סאם מיהר לידו ושלף מתיקו קרם. "קח", אמר. "זה לכוויות", והושיט לעברו קופסה שקופה וקטנה מלאה בקרם לבן וסמיך. פיטר העיף בו מבט של הכרת תודה, ומיהר למרוח את המשחה על רגלה של קים, שזעקה בכאב. מעברו השני נשמעה עוד צעקה, ומייק הביט בידו בחרדה, ממצמץ במהירות בעיניו. פיטר ידע שהוא מנסה להסתיר את דמעותיו. אנחנו חייבים להלחם ביצורים האלה, חשב, כשחבש את רגלה של קים. כולם התאספו במהירות ליד מייק, ולילי שפכה על ידו מים במהירות. הצללים שהתאספו לרגע סביב מייק התרחקו. אוליביה ואוליבר מיררו בבכי, וגם התינוקת, קייט, התעוררה בידיה של לילי ופתחה בבכי. המולה השתררה, כל כמה שניות צעקה חדשה. מייק רץ אל עבר אחד העצים ושלף בידו השנייה שלא נפגעה חתיכת ענף גדול. הוא קירב אותו אל עבר האוויר שמעל הצל הקרוב אליו, והטיח אותו בו. דבר לא קרה, חוץ מצעקה שנפלטה מצידו של מייק, כשכתפו נעשתה אדומה. לפתע הרגיש פיטר מגע צורב בגבו, והוא קם במהירות מהרצפה עליה רכן. הצל נראה כאילו סימן את פיטר כמטרה, מפני שהתקדם אליו במהירות. לפיטר לא נותרה ברירה אלא להרים את אחותו, לאחוז בה בידיו, ולרוץ ביחד איתה. עוד צריבה ברגל. אף אחד לא יכל לעזור לו, כולם עסוקים ברדיפה אחר הצלים, שנראו תחילה כבודדים, אך הצטרפו אל הקבוצה לאט לאט עוד ועוד. קים עדיין הייתה לפותה בידיו, ובינתיים כבר הספיקה לאבד את הכרתה. אני לא יכול יותר, הוא חשב בתשישות. המלחמה הזו הייתה חסרת סיכוי. הם לא היו מיומנים בלחימה, והיצורים היו כבלתי מנוצחים. הפחד תפס בכולם כשההבנה הכתה גם בהם. בדיוק כשעמד לקרוס על הרצפה, נזכר פיטר. היצורים כאילו מקרבים אלינו אש. כשלילי שפכה מים, הם התפזרו מהאזור מיד. האם יכול להיות שזהו הפיתרון? פיטר ידע שעליו לפעול מהר. צל הופיע ליד כל אחד מחברי הקבוצה, שכעת רק ברחו בבעתה. הוא כשל לעברם, ושפך מעל הצלים מים. הוא יכל לשמוע מעין רוח חדה נושבת, כמו צעקה אילמת, והחלק שבו פגע בצל כאילו התמוסס. פיטר כבר עשה אחד ועוד אחד. "שפכו מים! הם מתמוססים ברגע שאנחנו שופכים עליהם מים!" צרח מבעד להמולה. מרטין שלף בקבוק מים גדול והניף אותו בפרעות לכל מקום. רף פתחה את תיקה, ושפכה את כל תכולת הבקבוק מסביבה. פיטר בדיוק עמד לפתוח גם את הבקבוק שלו, ולשפוך אותו על כל סביבתה של קים, לאחר שהניח אותה בזהירות על הרצפה בכדי לשפוך מים, כשהרגיש מגע רותח על חזהו. הוא לא הספיק לצעוק, כי עיניו כבר נעשו שחורות וכבדות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רף הייתה עסוקה בלשפוך כמה שיותר מים על הצלים שסביבה. באחת הפעמים, כששפכה מים על אחד הצלים, היא גם ראתה ממטר מים אחר נופל עליו, והביטה לעבר מרטין שמולה. הם חייכו אחד לשני לרגע, חיוך קטן ומריר, ומרטין קרץ אליה בידידות. מרטין התחבא יחד עם אוליבר מאחורי עץ, ורף חששה מאוד לחייהם. הם לא בכושר מספיק טוב בכדי לברוח מן היצורים, ואם ישימו לב אליהם, זה עלול להיות נורא. מייק עמד ליד העץ כשומר, ושפך מים על כל צל שהתקרב. נראה שכשהבין מרטין שהיצורים מנוצחים על ידי מים, יצא מהעץ בכדי לעזור. אוליביה הייתה על כתפיו של סאם, מתיזה מים בכל מקום. רף יכלה לראות את ההקלה בעיניו של מרטין כשהביט באוליביה הישובה בבטחה על סאם. נראה כי היצורים יכולים להגיע עד גובה מסוים, כמו בני אדם רגילים, וסאם בעצמו היה גבוה. המצב היה יכול להיות משעשע, אילולא הסיטואציה המחרידה. רף הייתה מבועתת. היצורים הפחידו אותה כל כך, והיא התקשה לפעול כראוי. כוויה התנוססה על לחיה, והיא הייתה צריכה להתאמץ שלא לבכות. עיניה כבר היו לחות, והיא ידעה שכל עוד היצורים חיים, סיכוייה לקבל עוד כוויה גבוהים. היא ראתה מזווית עינה שלילי ניסתה לגונן בגופה על קייט, והצמידה אותה ככל יכולתה אל חזה, תוך כדי שהיא משתדלת להשפריץ מים על הקרחת מדי פעם. פתאום ראתה רף צל מתקרב מאחורי גבה של לילי. "לילי!" צעקה באימה, רצה אליה, ושפכה חלק נכבד מבקבוקה על הצל שהתכונן לתקוף מאחוריה. לילי המופתעת הסתובבה לאחור, וכשהבינה מה קרה, חיבקה במהירות את רף. "תודה לך", אמרה בחיוך. "אין בעיה. אנחנו כמו משפחה עכשיו. במשפחה דואגים אחד לשני", השיבה בחיוך. רף קברה את הדאגה לכולם, והתמקדה בהישרדותה שלה. קודם אנחנו צריכים לחסל את כל היצורים האלו, אחר כך אלך אליהם, חשבה, כשהדאגה עדיין מקננת בליבה. לפתע, רגעים ספורים לפני שהצליחו למוסס את כל היצורים, קרס פיטר על הרצפה. הדאגה הגיע אליה בגלים חזקים עוד יותר. קים שכבה על הרצפה וצעקה בפחד אל עבר פיטר. העולם כאילו עבר להילוך איטי. רף נטשה את הבקבוק שלה ורצה אל עבר הנער השכוב על הרצפה. היא רכנה מעליו, ושפכה את כל שארית תכולת הבקבוק האחר שהיה בתיקה על חזהו האדום. חולצתו, או לפחות מה שנשאר ממנה, כאילו הותכה, ושלפוחיות החלו להופיע על החור שנשאר במרכז החזה. קים התקרבה לעברם בצליעה-זחילה, לאחר שקמה ממקומה, וכולם מיהרו אליו גם כן. היא יכלה לראות שסאם צלע לעברו כשכוויה דומה לשל קים מתנוססת על רגלו, ואוליבר לא הפסיק לבכות ולצרוח כשסבו הרים אותו, משום שחלק מזרועו נכוותה. האזור תחת עינו של מרטין היה נפוח ואדום, . והוא נראה תשוש. מסכן, חשבה רף בעצב. הוא מבוגר יותר מכולנו, ועליו להתמודד עם דברים כאלה... מצבה של לילי היה העגום ביותר. היא הייתה כה עסוקה בשמירה על בתה, שמרפקה היה אדום לגמרי, ברכה רעדה, ושערה היה חרוך אף הוא, אבל נראה כי זה לא היה אכפת לה. רף רק ראתה הקלה על פניה, והניחה שזה משום שהיא הצליחה לגונן על קייט כראוי. פתאום הרגישה רף פרץ של הערכה כלפי האישה הצעירה, ששמרה על שפיותה למרות הסכנה הגדולה שנשקפה לבתה. כולם התיישבו באיטיות והחלו לטפל האחד בשני. נראה שחוץ מקים ופיטר, אף אחד לא איבד את הכרתו. היצורים אמנם היו מסוכנים להחריד, אך מהירותם לא הייתה הצד החזק שלהם, ואם יכלה לראות אותם, רף הייתה יכולה להישבע שיראו מגושמים. זה היה מזלם, משום שאילולא זאת, ממזמן היו משיגים אותם ואולי אפילו הורגים אותם. קים שפכה על פיטר מן המים שהיו בבקבוקה, ומרחה עליו את המשחה של סאם, שעכשיו חולקה בין כולם. רף התקרבה אל עבר פיטר, ומרחה למייק משחה על כתפו וידיו האדומות, והוא מרח משחה על מותנה. לילי שפכה מים על רגלו של סאם, תוך כדי שנענעה בזהירות את קייט, שנרגעה בסופו של דבר מן צרחותיה, ומרטין חבש, או לפחות ניסה, את זרועו של אוליבר חרף זעקותיו. הפחד כבר בעבע בבטנה של רף כמו מים רותחים, והיא יכלה לראות את הדאגה בעיניהם של כולם.
לו רק כל זה לא היה קורה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


תגובות!!!!!
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
קבוצות קריאה:
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
ארטמיס פאול

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
סדרת אריק רקס

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
משועממים? לא עוד!

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
משחקי אמת או חובה!

(קבוצה ציבורית)
חפרנים XD

(קבוצה ציבורית)
בית האדס

(קבוצה ציבורית)
משחקי שרשרת

(קבוצה ציבורית)
להרוג את פאי!!

(קבוצה ציבורית)
הכול

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לפולו !

(קבוצה ציבורית)
סיפור בהמשכים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת פאנפיקס

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
מזל"ט ארן!

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. הטופ של הטופ ציבורית 12 915 לפני 3 שנים ו-2 חודשים
2. חכו יפה ובסוף אני גם אגיע אליכם ציבורית 23 1271 לפני 3 שנים ו-4 חודשים
3. לא שווים את העצים ציבורית 4 662 לפני 3 שנים ו-5 חודשים
4. מתלבטת ציבורית 7 650 לפני 3 שנים ו-6 חודשים

» סך הכל 46 ספרים ב-4 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של fairy tale שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. המתיקות שבשכחה - פרוזה # / קריסטין הרמל יצא לכם פעם לחשוב על סוף העו... המשך לקרוא ר ו נ י ת לפני ארבעה שבועות
2. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא מרינה לפני חודש
3. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא monalisa לפני חודש
4. האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 / ברנדון סנדרסון מכירים את זה שאחרי שאתם אור... המשך לקרוא הִיפּאטִיָה לפני חודשיים
5. אוצר המלך - קהילים נגד וספרים #2 / ג'ודי ווטסון אוי אוי אוי.. רק 200 עמודים? את... המשך לקרוא ענת רבין לפני 5 חודשים
6. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא שין שין לפני 5 חודשים
7. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק בני אדם הם יצורים אכזריים. מ... המשך לקרוא איילין לפני 7 חודשים
8. עלייתו של מספר 9 - בני לוריאן #3 / פיטקוס לור ספרד היא מדינה מדהימה. קוד... המשך לקרוא טנטן לפני 7 חודשים
9. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא בלש מבולש לפני 7 חודשים
10. זמנים מופלאים / קארן תומפסון ווקר לפני יותר משנה, תל אביב היית... המשך לקרוא בת מלך לפני 8 חודשים
11. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין הייזל גרייס, לפני שאתחיל א... המשך לקרוא six♣ לפני שנה
12. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב.... המשך לקרוא הרמיוני לפני שנה ו-4 חודשים
13. אגדה - אגדה #1 / מרי לו "סופר מקורי הוא לא סופר שאינ... המשך לקרוא דיאנה לפני שנה ו-4 חודשים
14. אליפים / אסתר שטרייט-וורצל היום הראשון שלי בכיתה ז' היה... המשך לקרוא רב סרן שמועתי בצבא דמבלדור לפני שנה ו-7 חודשים
15. מורדים - מפוצלים #2 / ורוניקה רוֹת אז, חזרנו לבית הספר. לפחות ה... המשך לקרוא six♣ לפני שנה ו-7 חודשים
16. עלייתו של מספר 9 - בני לוריאן #3 / פיטקוס לור ספרד היא מדינה מדהימה. קוד... המשך לקרוא six♣ לפני שנה ו-8 חודשים
17. בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 / ריק ריירדן פעם שאלתם את עצמכם מה תבקשו ... המשך לקרוא six♣ לפני שנה ו-8 חודשים
18. שומרת אחותי / ג'ודי פיקו סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל ... המשך לקרוא six♣ לפני שנה ו-8 חודשים
19. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא six♣ לפני שנה ו-8 חודשים
20. שומרת אחותי / ג'ודי פיקו סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל ... המשך לקרוא Smiley לפני שנה ו-9 חודשים
21. רעות מלידה - יומני המכשפות לבית קייהיל #1 / ג'סיקה ספוטסווד לעלות על מטוס עלול להיות עס... המשך לקרוא אור לפני שנה ו-10 חודשים
22. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא אפרתי לפני שנה ו-11 חודשים
23. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב.... המשך לקרוא It's me לפני שנה ו-11 חודשים
24. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים
25. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא מיכל לפני שנתיים
26. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא Command לפני שנתיים
27. ההסתברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון / ג'ניפר א.סמית אני לא בטוחה מה הניע אותי לק... המשך לקרוא greek princess לפני שנתיים ו-1 חודשים
28. בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 / ריק ריירדן פעם שאלתם את עצמכם מה תבקשו ... המשך לקרוא Command לפני שנתיים ו-2 חודשים
29. שומרת אחותי / ג'ודי פיקו סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל ... המשך לקרוא Maya. לפני שנתיים ו-2 חודשים
30. אגדה - אגדה #1 / מרי לו "סופר מקורי הוא לא סופר שאינ... המשך לקרוא Maya. לפני שנתיים ו-2 חודשים
31. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-3 חודשים
32. שומרת אחותי / ג'ודי פיקו סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל ... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-3 חודשים
33. אליפים / אסתר שטרייט-וורצל היום הראשון שלי בכיתה ז' היה... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-3 חודשים
34. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא SHIRA לפני שנתיים ו-3 חודשים
35. זמנים מופלאים / קארן תומפסון ווקר לפני יותר משנה, תל אביב היית... המשך לקרוא lililosh לפני שנתיים ו-4 חודשים
36. רעות מלידה - יומני המכשפות לבית קייהיל #1 / ג'סיקה ספוטסווד לעלות על מטוס עלול להיות עס... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-4 חודשים
37. עלייתו של מספר 9 - בני לוריאן #3 / פיטקוס לור ספרד היא מדינה מדהימה. קוד... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-4 חודשים
38. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק בני אדם הם יצורים אכזריים. מ... המשך לקרוא גמיבר פונפון לפני שנתיים ו-4 חודשים
39. זמנים מופלאים / קארן תומפסון ווקר לפני יותר משנה, תל אביב היית... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנתיים ו-4 חודשים
40. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב.... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנתיים ו-4 חודשים
41. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנתיים ו-4 חודשים
42. חיי פיי / יאן מרטל בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכ... המשך לקרוא Command לפני שנתיים ו-5 חודשים
43. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא Command לפני שנתיים ו-5 חודשים
44. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס שמעתם על גיבורי על? סופרמן. ... המשך לקרוא אינשם לפני שנתיים ו-6 חודשים
45. דברי - מהעולם האמיתי # / לורי האלס אנדרסון המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב.... המשך לקרוא מוּמוּ לפני שנתיים ו-7 חודשים
46. פלא / ר"ג' פלאסיו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כ... המשך לקרוא matrix לפני שנתיים ו-7 חודשים
47. ארוחת הערב / הרמן קוך ~קצת ספוילרים בהמשך~ למה ק... המשך לקרוא matrix לפני שנתיים ו-8 חודשים
48. ארוחת הערב / הרמן קוך ~קצת ספוילרים בהמשך~ למה ק... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-8 חודשים
49. בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 / ריק ריירדן פעם שאלתם את עצמכם מה תבקשו ... המשך לקרוא די אנג'לו לפני שנתיים ו-8 חודשים
50. ארוחת הערב / הרמן קוך ~קצת ספוילרים בהמשך~ למה ק... המשך לקרוא די אנג'לו לפני שנתיים ו-8 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ