את שונאת את כולם. את יודעת את זה, כנראה שהם לא. את יודעת שלרובם לא אכפת, ואם כן, זה כדי לשמור על המוניטין היפה שלהם. את לא רק שונאת את כולם, אלא גם את עצמך. ולא בגלל שעשית משהו רע- וזו בדיוק הבעיה. הם כולם משתנים, ורק את לא. את תקועה אי שם מאחור, לא מסוגלת להשתנות איתם, להפוך בעצמך גם לצבועה, גם לאחת שלא אכפת לה כל רגע ממה שאחרים חושבים, אחת שמחליטה מי היא רוצה בתור חברות ומי היא תדחה-

את רוצה להיות מגעילה. כי את יודעת שזה ייתן לך את תחושת העליונות הנכספת. ובכל זאת, את לא. או לפחות משלה את עצמך שאת לא, וזו עוד בעיה, שאת אפילו לא קולטת אם עשית טוב או רע. את מצטדקת בפני עצמך ומקווה שזה נכון, כי את מסתנוורת ממסך הצדק שלך, והולכת אליו בעיוורון- לכן לא נותרה ברירה אלא לקוות שהוא באמת הדרך הטובה.

את יודעת שהפכת לפרח קיר- ואת נואשת לדעת מה אחרים חושבים. צורך מתמיד להבין איך הם מצטדקים בפני עצמם על מה שהם עושים, איך הם מסוגלים לא לחשוב כמוך. למה את היחידה בעולם הזה שרוצה להכיר אנשים? שמנסה גם להישאר חברה של הישנים? שרואה מי נמצאת בצד ומצטרפת דווקא אליה?

את מרגישה שכולם בדיוק אותו דבר, חוץ ממך. ואת רוצה כל כך להיות כמוהם, נואשת לאדישות ולחוסר האכפתיות ולאטימות שלהם. משתוקקת לחוסר הפחד מדחייה, ולביטחון העצמי ולמה-שזה-לא-יהיה שהן עושות ואת לא, כי את לא באמת יודעת מה זה. אבל יש משהו אחד שאת כן יודעת-

את רוצה להיות רעה.

היא בוכה בשקט, כורעת תחת כובד הדמעות. העולם כולו יציב, רק היא קורסת.

נופלת, נופלת לתהום אינסופית. הבכי מרוח לה על כל הגוף, מהעיניים האדומות והריסים הרטובים עד לחולצה המנוקדת בטיפות זעירות של מים.

היא מכווצת את ברכיה אליה, שיערה הארוך מכסה אותן בהגנה אילמת.

נאבקת בחוסר האונים, מנסה לשלוט שוב. היא מנגבת את הדמעות ואז זולגת שוב, מתיישבת זקופה ומתכווצת חזרה. מנסה לגרש את המחשבות הרעות, את הבדידות, הכעס, המרירות.

כל כך הרבה מילים כאלה קיימות, היא חושבת לעצמה, וכולן מגדירות אותה נכון. אומללות, עצב, זעם. קנאה. הכול. כל אפקט שלילי תקף לגביה, את כולם היא קולטת אל ליבה. לא משאירה מקום לרסיס של אור שיאיר את דרכה. היא רוצה עזרה, ולא יודעת ממי. היא רוצה חיים אחרים, ולא מבינה למה. היא מרגישה צודקת, וגם טועה. היא מבולבלת, אבל גם יודעת בדיוק מה לא בסדר.

הטושים שציירה בהם זרוקים בקצה השולחן, הפלאפון מונח כבוי לידה. האוזניות מקופלות בתחתית המגירה, הג'ינס שגדולים עליה במידה או שתיים זרוקים על המיטה. שום דבר מאלה לא חשוב מספיק, אבל הם נמצאים בחדר שלה. ומה שבאמת רצתה- מונח אי שם בחדר אחר, בלב אחר, אבל לא אצלה. אצלה יש רק חפצים חסרי תועלת, רגשות חסרי תועלת.

היא בוהה ברצפה בדממה, סופרת עוד כמה שעות נשארו. לסוף היום, לסוף השבוע, לסוף בית הספר, לסוף העולם. ולמה היא מחכה בעצם?

כשהכאב מתפשט לכל נים היא נשברת כמו זכוכית, נסדקת לאט לאט, עד לקול הנפץ.

ריסוק.

אני מרגישה נבגדת. נבגדת מההיא שכל כך שונאת אותי, שמעדיפה לסנן ולהמציא תירוצים מאשר להיפגש איתי פעם אחת.

נבגדת מזאת שטענה שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל כבר שלושה חודשים שלא דיברנו. זאת שהבטיחה שלא תנטוש כמו כולם, אבל נטשה, והנטישה שלה הכי כואבת. ואני כועסת, שבכלל אכפת לי עדיין. כועסת, כי ברור שלה לא אכפת. ואני מחכה, עדיין מחכה, להתנצלות. שלום. משהו. היא לא כותבת כלום, וגם אני לא. לפני הרבה זמן כתבתי, ולא קיבלתי תשובה.

אני מרגישה נבגדת מהחברות שעוד נותרו לי, שיכולתי להיעלם לשבוע, לשבועיים, אולי גם חודש בלי שהיו שמות לב. אלה שפתאום נעשו חברות כאלה טובות, ושכחו אותי בצד.. נבגדת מהקבוצה שפעם הייתה חגורת ההצלה שלי, והיום היא רק משקולת שתגרום לי לטבוע. ואף אחת מהן לא שואלת מה קרה, ואני לא אוזרת את האומץ לומר. אני רוצה שיהיה להן אכפת. שיתקשרו אליי, שיתעניינו, שלא ישכחו שכבר שבוע וחצי לא דיברנו ואולי כדאי שגם הן יצעו לי להתראות איתן. שיעזרו לי לשכוח מזה שכנראה לא בחרו בי לכיתה שנה הבאה, השאירו אותי שוב לבד, זורקות אותי מהסירה. אף אחת לא תרים אותי חזרה, בטח שלא תקפוץ אחריי. וקוויתי, כל כך קיוויתי שיהיה יותר טוב. שזאת תכתוב, שאלה יציעו. אבל כנראה שבקבוצה יש מקום לארבעה חברים בלבד, או שרק הכניסה שלי אסורה. אז אני נאלצת להיאחז בסירה בכוח... אל תשחררו! תעלו אותי חזרה! או שתקפצי איתי..? מישהי..? ובסוף לא תהיה לי ברירה, ואיאלץ לעזוב. ואצטרך למצוא סירה אחרת, או לבנות אחת, בתקווה שמישהי תעזור לי. אבל האמת כואבת כמו הגלים ששוצפים עליי, ורומזים לי שאף אחד לא יבנה איתי סירה. לכולן יש את הסירות שלהן, ואני.. באמצע האוקיינוס, צורחת לשמיים, מה עשיתי לא בסדר, למה דווקא אני ולא מישהי אחרת מהסירה הזו, למה אותי הן הורידו, למה אליי הן לא מתייחסות, למה אותי היא שונאת, למה היא הבטיחה ולא קיימה...

אז אני פשוט אשאר שם, צועקת אל האופק, ואקווה שאראה סירה עוברת לידי, או אולי עוד מישהי צורחת כאן.