סופרים צעירים קבוצה ציבורית
סופרים הנמצאים בתחילת דרכם.
כיצד לעורר מוזה, על מה לכתוב, כיצד לערוך.
השלבים הצפויים והקשיים וכיצד להתגבר עליהם.

כתבת משהו למגירה? אולי זה הזמן לשלוף אותו משם?
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת סופרים צעירים
הצג הכל מציג 10 מתוך 219 חברים
בת 17
שומקום, נודדת עם הסוס השחור שלי
בת 15
הרקיע השביעי
בת 22
פתח תקווה
בת 47
מושב עין איילה (לפני כן בדור)
בן 100
העולם הבא (וטוב שכך)
בן 17
.
בת 21
באר שבע
בת 16
שבע הממלכות
בת 23
אֶלִיאָלגַר, בירת בַּקוּרָה
בת 43
חולון
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 5 מתוך 165 דיונים שעל הקיר
פוונסי לפני שנה ו-9 חודשים
אממ, נחון הפנקיק שדיברתי אלב בדברים לא קשורים ומחשבות? אז הינה הוא, אבל כודם אני רוצה לאזהיר שהו מבולבל ולא מסודר ממש אבל נורה רציתי פשות ליחתוב אותו אז אולי הו לא יצה לי טוב כמו שאיתקבנתי.

פרק1
הכל נהרס, הקירות נשברו, הגג התמותת, בכל מקום היה אפשר ליראות קיבלי חשמל מאלים גיצים או שאריות ראיתים שרופות. כולם רצו וצאקו חוץ מילדה אחת שישבה מקורבלת בפינה, אף אחד לא זחר אותה ואף אחד לא היתיחס אליה. היא לא יחלה לזוז מרוב כאב הראש שלה היה מסוחרר והיא אמדה להתאלף... ואז היא שמאה את הצליל. כשהיא הרימה מבת הוא כבר היה בחוץ, הוא היה הראשון שניזקר בה, הוא רץ אליה והחזיק לה בקתפיים, היה כל כך מרגיאה ליראות שוב פנים מוקרות, שהיא שככה לרגע מהכאב, (כלומר הפנים עצמן לא היו מוכרות אבל...) "את ארה? את שומאת אותי? יופי. תקשיבי לי אחשב זה מאוד חשוב, הכל אולך להיות בסדר, אני אולך לסדר הכ- חקי! לא אל תנסי לזוז! חקי פה, אני- אםם, קחי את זה! כן! אני מיד יחזור, אני מבתיח!" ואז הוא רץ חזרה לתיבה הכחולה וכל מה שנישאר לה לאסות הוא להיסתקל אליה נאלמת. היא הסתקלה על החפץ הקטן שהוא נתן לה: זה נייראה כמו שאון קטן בצבה נחושת תלוי על שרשרת, היא החזיקה את השאון חזק, כאילו שעם הוא הישאר אצלה הדוקטור יחזור, אבל היא ידאה אפו שהוא בפנים שהוא לא אולך לחזור. הי חזרה פחות או יותר לאקרה והיא סקרה את מה שנישאר מהמיבנה -בפינה מיסמולך יש כלי שיחול לאזור לך ליברוח- אמר הקול, הקול היה שם תמיד ולא הסקים לארפות, אבל הוא היה רק בתוח הראש שלה ואהי ידאה את זה טוב מעוד. למרות הכל היא הסתקלה לפינה ההיא וכן היה שם משו שיחול לאזור לה ליברוח, הדבר החי טוב שמישהו יחול לבקש כדי ליברוח, אבל ליפני שהי הפיקה לחשוב על זה אפילו היא שמאה מבחוץ "אקסתרמיניית!" וקבר לא יחלה לחשוב אל כלום. רק פחד. פחד תהור. זה היה הקול שדחק בה להתקדם ועל כך היא חיבת לו את חייה. היא זחלה על הריצפה, זוררת אחריה את מה שנישאר מהרגל שלה מהר ככול שיחלה -כדימה! כדימה! מהר יותר!- והיא הגעה אל הטרדיס, שניראתה כמו במה נמוחה עלם דלתות למלה. היא פתחה אותה ונפלה לבפנים. תוך קדי הנפילה היא נסתחה לימוך קמה ידיות ואז הינחתה. זאו. חושך. לא היה שם קלום. אבל פיתאום הכל היה אפוף קסם וקאב, ובום הכל חזר ליהיות רגיל אבל היא הרגישה משו שונה, היא לא הייתה אותה אחת, למאסה היא עוד לא הייתה בתוחה מי היא, אבל גל של אושר הציף אותה והיא צעקה "הצלחתי! הצלחתי ליברוח!".
איך זה?
queen of fantasy לפני שנה ו-9 חודשים
נאלצתי ליצור חשבון חדש מכיוון שהחשבון הקודם (בו שלחתי את הקטע מהסיפור) לא אפשר לי להיכנס שוב. בכל מקרה, תודה רבה על הערותיכם, אקח אותן לתשומת ליבי. ואכן, טורפת הקלמנטינות42, אני שמחה ששמת לב למסר שאני מתכוונת להעביר במהלך הסיפור(:
queen of fantasy לפני שנה ו-9 חודשים
היי אני מתכוונת לכתוב ספר באתר עיר הספרים אך לפני אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים על הקטע הבא (שהוא חלק מתחילת הספר: עיניי מבזיקות אל עבר מראת הקיר התלויה לצד הכיור שבחדרי, בידיעה שמבטים ביקורתיים יופנו אליי כמו בכל שנה ברגע שאצא מפתח הבקתה ואצעד אל כיכר הכפר. היום הכפר חוגג את חגיגות מאה השנה, ומאות ערפדים בעלי לבוש אחיד ותסרוקות זהות וערפדיות בעלות שמלות ערב ושיער אסוף יחגגו בריקודים עם הכפר השכן - כפר אנשי הזאב, את השלום השורר בנינו יותר ממאה שנים. מלבדי. אני אלבש שמלה שחורה מתחרה אשר אורכה קצר יותר מהנדרש ושיערי יישאר פזור מלבד סרט המונע מכמה קבוצות שיער ליפול על פניי, בזמן שכולן ילבשו את אותן שמלות ערב המגיעות עד בירכיהן ותסרוקות זהות בעלות צמה יחידה. בכל חגיגה כזו הנערכת בכל שנה מאות ערפדים ואנשי זאב מביטים בי בביקורתיות על אי הציות שלי ואף לא מטעמי צניעות, מכיוון שהופעתי שונה משל הערפדיות האחרות וצבע עורי אף גם הוא שונה מבני עמי הערפדים. בילדותי, אמי נהגה להזכיר לי שירשתי את צבע עורי הייחודי מאבי ואין לצבע עורי יכולת לשנות את מי שאני - ערפדית. אבל כשאני מביטה במראה איני רואה את שיערי הכהה היפהפה, את סרט השיער בצבע ירוק בהיר הקשור בקשר פפיון לשיערי ומחמיא לעיניי הזורחות בירוק בהיר יפהפה, את שמלת התחרה השחורה שנפתרה בידיי טובי התופרים בכפר, את נעליי העקב השחורות בעלי הנצנוץ המבריק ואת התליון שאני מקפידה להשאיר תלוי על צווארי מידי יום. אלא את שיערי הפזור הנוגד את חוקי החברה באירועים אלה, את סרט השיער שגורם לעיניי לבלוט יותר מעיניים אחרות, את נעלי העקב שנוקשות בהליכתי אל הכיור, ועלולות להסיח את דעת הרוקדים, את התליון - התכשיט שלא יביא שום תועלת מלבד תשומת לב שלילית וביקורתית מכיוון שבפירוש חל איסור על תכשיטים מיותרים. עיניי סוקרות בביקורתיות את מראי בבואתי, ואינן מביטות בי, אלא בילדה הקטנה השונה משאר חבריה לכיתה שנהגו ללעוג לה על צבע עורה הכהה יותר משלהם הדומה לבני האדם.
matrix לפני שנה ו-9 חודשים
אהבתי, גם את הרעיון וגם את הסגנון, רק הייתי מוסיף יותר סימני פיסוק ואנטרים, בכתיבה, זאת הדרך שלך להעביר נימה וקצב
Ortash לפני שנה ו-9 חודשים
ברוכה הבאה לסימניה ^~^ אנחנו יותר שווים מעיר הספרים, תשארי כאן.
יש לזה הרבה פוטנציאל. מסכים מאוד עם מאט, רעיון מעניין, חבל רק שהכל בגוש אחד.
הכתיבה שלך טובה. אימון ישייף אותה, תמשיכי לכתוב.
אפילו שאני לא חובב פנטזיה גדול, אני חושב שהייתי קורא המשך. אבל שוב - אנטרים ופיסוק, זה מאוד לא מזמין ככה.
טורפת הקלמנטינות42 לפני שנה ו-9 חודשים
אהבתי את הסיפור. אם תפתחי אותו ותמשיכי יכול לצאת ממש טוב!
אגב, אני היחידה שחשבה שהקטע שצחקו על הערפדית בגלל צבע העור שלה זאת ביקורת טובה למציאות שלנו? (וואלה, אז גם סיפור עם מסר...)
מוּמוּ לפני שנה ו-9 חודשים
*שנתפרה. מסכימה מאוד עם אורטי ומאט. ובכללי, זה ממש יפה.
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
אםם זה סיפור שאני אדיין לא בתוחה בו אז אסמך לביקורת:
פרק 1
ג'יין
כשג'יין חשבה שהיום לא יחול להתדרדר הוא נעסה טוב יותר
היום הנורה הזה אתחיל רגיל היא קמה בבוקר (מאוחר) ציחצחה שיניים התארגנהואז קלתה שהיא מאחרת לבית הספר היא כבר איחרה את האוטובוס האפשרות היחידה שהייתה לה הייתה ליסואה על אופניים "אוקי" אמרה לאצמה "בית הספר לא רחוק"
היא נסעה החי מהר שיחלה.
היא הגיאה לכיתה באמצה השיאור השני."נו נו נו מה יש לנו פו?" שאל אדון ג'ונסון "את מאחרת לבית הספר,שוב." "אבל.."
"זה דורש אונש ,אלה עם כן יש לך משהוא להגיד לאגנתך?" אדון ג'ונסון היה המורה החי קשוח בבית הספר והיא נופלת דבקה על השאור שלו..."כן, מה שניסיתי להגיד קודם זה שלאימא שלי היה פנצר ברחב והיא ביקשה מימני לאזור לה אז פיספסתי את האוטובוס, ואד שסימנו קבר היה נורה מאוחר ולאימא שלי היתה פגישה בקצה השני של העיר והייתי צרחה ליסועה לפו באופניים" היא ידאה שלשקר זה לא בסדר אבל זה בה לה כל כך בתיביות. היא ידאה שהוא לא יתפוס אותה כשהיא שיקרה היא היא נישמאה כל כך משחנאת שקימאת אהמינה לאצמה "את זה נברר עם אמא שלך" יש! חשבה לאצמה אמא שלה לא תאנה היא בחו"ל אחשב והיא אחליתה לאשאיר את הטלפון בבית אחרי קמה דקות הוא חזר מהמזקירות "שביא במקום שלך אחשב ועל תפריאי למאלך השאור" היא התישבה במכום שלה ליד החלון והתחילה לשרבת במחברת: שביל שביל ארוך ומיתםתל שלא רועים את הקצה שלו "ג'יין את מיתרקזת בשאור או שאת רוצה לצת מימנו?" "האפשרות השניה המורה" הוא אזאיף פנים "לחי לאירשם על החוצפה שלך וקשתחזרי תביאי את הפתק וניתלה אותו על הלוח" ג'יין אסמיקה אבל יצאה ברוש מורם מהשיאור כאילו זה לא מפריאה לה. היא היתה שקרנית טובה. כשחזרה עם הפתק תלתה אותו על הלוח באצמה לקחה את המחברת שלה ויצאה מהשיאור. כן זה היה באחלת יום רגיל יום מבאס אבל רגיל. ואז אחלו הדברים המשונים ליקרות : היא חזרה לציור שלה הוסיפה לו צבעים הציור ניראה די אמיתי לפתה ניראה לה שהיא רואה נקודה שחורה בקצה הציור אבל לא הייחסה אלאה כל כך הי אאיסתקלה טוב יותר זה גדל היא ניסתה לנגב את הכתם אבל זה קבר לא היה כתם זה היה ילד ילד חיבר ובלונדיני עם עניים אדומות הוא אלך על השביל לא לא אלך רץ. ג'יין שיפשפה את העניים שלה ופקחה אותם שוב "זה חלום" אמרה לאצמה אחרי שלוש צביתות אבינה שזה לא. אחשב הוא קבר היה קרוב כל כך שאיים לצת מהציור. וזה בדיוק מה שקרה אחר כך. הילד אמד מולה הם היו באותו גובה. הוא לבש מיחנסי גינס חולצה מכופתרת משובצת. הוא ניראה מבולבל "איך? ליפני רגע... "
ואז קלטט את ג'יין "הםםם שלום קורעים לי רונלד את במיקרה מקירה ילדה שקורעים לה ג'יין שרלי?" "כן אני מקירה אותה טוב מעוד ואני לא אשאל איך יצתה מהציור שלי" "את זה גם אני לא יודאה בדיוק אבל אני צריך להיות כן." הוא אוצי שאון כיס ישן קזה מהכיס הקטן בחולצה המכופתרת שלו ואמשיך "את יודאת במיקרה איפו ג'יין נימצת?" היא צחקה "פו, מולך" הוא הסתכל סביב ואל קלת "אה, שלום ג'יין את צרחה לבוא איתי" "ולמה עם מותר לי לישאול?" היא אביתה בוא במבת חוקר "ביגל" הוא אצביאה על התמונה שלוש דמויות שחורות ניראו בקצה השביל "שהם רודפים אחרינו" עם זה חלום, חשבה ג'יין
אז זה לא באמת משנה. "לאן אולכים? אתה אולך לחפור פו בור או משו?" "לא פו שם" הוא אצביאה על חצר בית הספר "רגע מה?" למה לא, חשבה לאצמה "בואי" דחק בה הוא אמד בחצר והבור היה מוחן. למאן האמת זה נירא יותר קמו חור תולעת מאשר בור. וכן הם קבצו לתוחו
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
*קפצו
ואני לא מתאפקת
פרק2
רונלד
התלו על רונלד משימת חיפוש, שוב בתרוץ האלוב שהוא החי מתאים לזה.
הוא היה צריך לימצו מישהי בשם ג'יין שרלי. הוא חשב שהכל אולך בסדר וחיפס מקום לחפור בור. ואז הם התחילו לרדוף אחרב אין לא מוסג איך הם מצאו אותו אבל בחול זאת הם הצידים. הוא ברך מהם על השביל לא היה לו זמן לחפור למכום בטוח. ובום הוא במכום אלב הוא רצה להגיע. זה היה יום המזל שלו מי שהוא חיפס פשות אמדה מולו וליפניהם מכום שבוא הוא היה יחול לחפור בור חזרה לאחוזה. והם באמת הגיאו לשם מהר.הוא בא להיקנס לבפנים ואז ניזקר בג'יין היא אמדה אמומה ליפני דלת הקניסההוא חזר אליה הוא ניזקר ביום הרישון שלו שמה. "בואי ג'יין ניקנס פנימה ומר לורן יסביר לך הכל" "מי זה מר לורן?" "את תיראי" והם אלו במדרגות הלב הוא דפק בדלת מר לורן בפתך אותה. הוא היה גבר בגיל האמידה גבואה וסמחותי הוא לבש חליפה בגבן חום דומה מאוד לצבה של התלתלים שלו "מר לורן הבתי לפו את ג'יין" הוא היסתקל אליה ואמר "תיקנסי תיקנסי אני מניאח שיש לך הרבה שאלות." היא ניחנסה פנימה ורונלד ניחנס אחריה בוא אהב לישמואה את האסבר בכל מסימת חיפוס שלו הוא שמה אותו באל אהב לישמועה אותו שוב הוא היה הצאיר מיבין המחפסים אבל היה ותיק כמוהם הוא אגיעה לאחוזה בגיל חמש אבל "הארנב הלבן תמיד ממהר" מר לורן התחיל להסביר "את מבינה בכל אגדה יש תיפת אמת שמיתארבבת עם הקסם של האגדה" "אז אתה אומר שהאגדות אמיתיות?" "לא, התיפה הזות היא קסם אמיתי שדולף ומגיאה לבני אדם כל דור יש כמה כאלו שיש להם כוחות שקשורים לדמויות מהאגדות לדוגמה רונלד כיבל את של הארנב הלבן "מאליס בארץ הפלאות" כפי שבתך סמת לב הוא יחול לחפור בורות שיחוים להגיאה לכל מקום" "אז אתה אומר שגם לי יש קוחות כאלו?"
"כן"
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
המשך פרק 2
"מה?!" לג'יין היה את המבת הזה על הפנים של "אני משתגעת" רונלד זיהה אותו טוב. "אבל של איזה סיפור?!" היא שאלה "אםם את זה לצארי אני עוד לא יודעה אבל נגלה את זה בקרוב" "איזה דמות אתה אדוני?" "אסלן, מנרניה" היא ניראתה מאוכזבת "רונלד אתה יחול לאראות לה את האחוזה?" "כן" הוא ממר והם יצאו מהחדר "למה היית מאוחזבת כודם?" הוא שאל אותה "כי זה אומר שאני לא לוסי וקמה בנות עם כוחות מגניבים יש קבר בסיפורים?" הוא גיחך לאצמו "זות לא חיבת להיות בת זה לא קזה משנה" הוא אראה לה את המידשאה המקום האהוב הלב באחוזה בקצה שלה היה אגם גדול והשאר היה דשה. ואז הגיאו הענקים, ג'ורג' וג'ון, "היי תיראו מי פו ,יש לנו מישהי חדשה" הם הויו ביריונים ולא היתה לא כל קבנה שהם יציקו לג'יין "תאזבו אותה!" הוא נאמד מולם "הוא ואינה ארנבון קטן שמגן אליה" אמר ג'ון זה איצבן את רונלד זה תמיד איצבן את רונלד. אז הוא נתן לא בוקס. "היתי אומר לחה שאתה לא יודאה עם מי אתה מיתאסק, אבלך אתה קן יודאה" שנייהם התנפלו הלב
"תאזבו אותו!" אמר קל סמחותי מאחוריהם זהיה הקול של.. ונדי! הוא ציץ על האגם ואחן אמדה שם הספינה שלה "היא אומדת מאחורי נחון?" אמר ג'ורג' "כן דביל" אמרה וונדי ואלחה מיסביבו עם החרב שלופה "אחשב תיסתלקו מי פו מפגרים!" היא אמרה הם פחדו מימנה הם ידאו מה היא סוגלת לעסות. לא היתה לה חזות מאימת היא איתה חיברת עם אניים קחולות טלטלי בקבוקים שחורים היא לבשה מגפיים שחורים ג'ינס באירים חולצה שחורה וסווצרת ארון ואדום. "אזזז... איך ניחנסתה לקתתה איתם?" היא השאלה "הםם..הם אציקו לג'יין ו-" "מי זות ג'יין?"
"אני" התפרצה ג'יין "אה שלום ג'יין אני וונדי" "גם את?" "כן גם לי יש קות באשראת דמות מאהגדות או איך שלא מגדירים את זה" "ואיזו דמות את?" "קפטן הוק" "מפיתר פן?" "כן" "קוראים לך ונדי?" "כן" אמרה וונדי "צרוף מיקרים" הוסיפה.
אמר ג'יין"אחשב שאלה המקום הזה הוא פנימיה?" "כן" אמר רונלד בניסיון להצתרף לסיחה "אה קול... אתם לומדים כן?" "כן" אמר רונלד "לא" אמרה וונדי "אז אני לא חיבת לילמוד כן?" "אף אחד לא אמר שאת חיבת" אמרה וונדי "אבל קדי לך! המקום הזה אדיר! ולומדים איך לישלות בקוחות! ובקושי לומדים לימודים רגילים!" הוא ארגיש צורך להחזיר לאחוזה את הכבוד האבוד הוא היה טוב בלשחנאה אנשים אבל גם וונדי בחול זות הוא ארגיש שהיא לא אולחת להתבקח אחשב "את האמת בתי לפו קדי ליקנות זהב מלי" "המלך מידס?" ניחשה ג'יין "קרוב" אמר רונלד "היא לא קמונו היא ביתו של ניקולס פלמל" "אה" אמרה גיין והם אלו לחדר שלה
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
אני הסמך לביקורת אני יודאת שזה לא טוב
matrix לפני שנתיים ו-7 חודשים
למה? זה יפה
הייתי מוסיף יותר פסיקים ונקודות
ואולי הייתי יותר מתאר הלם, קצת לא הגיוני שהיא תשלים עם כל זה בכזאת מהירות, בלי לשאול שאלות
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
פרק שלוש
לי
לי אבדה בחדר שלה בשקט עם הרקת הכימיה שלה. טוב שקט יחסית אליה ,היא לא ספרה קמה פעמים היא פוצצה היום משו אבל זה לא היה מאת. היא שמאה תפיקות בדלת. "כן?" היא אמרה. רונלד ניכנס לחדר והחרב ונדי ועוד ילדה שהיא לא הקרה. ג'יין שרלי. "היי לי מה קורה?" אמרה ונדי "זאת ג'יין" הוא סיפה ואצביע אליה. "שלום ג'יין" אמרה לי בחביבות. "וכן הכל בסדר ונדי, לא היגת קבר הרבה זמן. איזה חודשיים ניראה לי". "שנה" תיקנה אותה ונדי. שוב מוסג הזמן הדפוק הזה שלה. אבל זה המחיר של חיי הנצך, זה ועוד הרבה דברים. "בחול מיקרה טוב ליראות אותך. איך על הספינה? את אדיין פירטית?" "יש בכלל פרטים החשב? הם לא נאלמו אפו שהו אחריי התקופה של שודדי הקריבים?" שאלה ג'יין. "א.נחמד ב.כן ג.לא פשות קבר לא קוברים אוצרות בחול או דברים כאלו" אמרה ונדי. לי לא אהבה את זה שונדי פירטית. היא לא שהיתה לה באיה לעבור על החוק, אבל תמיד היה עצוב לה על האנשים שונדי גונבת מהם. "אז בתי בשביל עסקים" אמרה ונדי "זהב?" "כן" נו באמת....
"קמה?" "אני לא רוצה קמות פשות באחת הספינות מצתי משהוא מאץ שרוף וחשבת ש..." "אוקי, אוקי, אני יעסה לך את זה בחינם. כטובה. רק מה זה?" ונדי סובבה את החרב שלה ואחרי קמה זמן ניחנס מהחלון שאון קוקיה שרוף. לונדי היתה יכולת לישלות בעצמים דוממים. "קול" אמרה ג'יין המבת על הפנים שלה היה מופתה. לי ניגשה ללשאון פתחה את הדלת הקטנה והסתקלה במארחת. מורכבת ומרשימה. לי חיכה ולאלחה לשולחן להבי בקבוקון קטן. טיפתפה מימנו טיפה על הגג הקטן של השעון ולעת לאת הוא אפך קולו לזהב טהור. "זה זהב" אמרה ג'יין "מה היה בבקבוק צבה?" שאלה "לא, הדם שלי. סם החיים זורם לי באורכים וכן הוא יחול להפוך כל דבר לזהב תהור" הסבירה לי "ווהו" אמרה ג'יין. כולם טמוד חושבים שזו מתנה, אבל הם תועים. השעון חזר לתקתק. באתחלה ונדי נראתה מפוחדת אבל אחרי רגע היא חיכה אמרה תודה ויצאה מהחדר. רונלד אמר שלום ויצה ואיתו ג'יין. היא התישבה על הקורסה שלה לקחה את הפינקס שלה קתבה את כל מה שקרה הום וקראה את הימים הקודמים. כי פחדה לישכוח...
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
המשך פרק 3
ג'יין
ג'יין היתה שקרנית טובה היא היתנעגה כאילו הכלמובן לה. כאילו היא מאמינה לזה. טוב היא כן אהמינה היא ראתה את זה במו עניה אז כן כניראה שזה נחון. תמיד אדיף לאהמיד פנים שאתה יודאה. היא תגלה אכל לבד באצמה. "יש סיפריה במקום הזה?" היא שאלה את רונלד "אה, כן. בדיוק רצית לאראות לך אותה". הם אלו במדרגות על חלל אנקי של סיפריה. היא הגישה שם בבית. ג'יין לא איתניה בשיאורים, היא קלתה הכל מהר. לבד. היו שם כל סיפרי הפנתזה שקימים בארך. לא ספרים חדשים אבל כל כך הרבה. כל הספרים היו עם תביות הלהם הי אלקחה ספר קרוב. "אליס בארץ הפלאות". על התבית היה קתוב את השמות האלו:
1845-קיט לורנס-החתול צ'יר. 1894-לוסי אדרפולד-מלקת הלבבות. 1938-לורנס קרטור-הקובען המטורף. 2002-רונלד גריס-הארנב הלבן.
היא סגרה את הספר "רושמים את תאריחי הלידה של האנשים ואת הדמות שלהם בכל ספר?" היא שאלה את רונלד. "כן, אבל הם התחילו בארך ב1890 אז אין תאוד של כולם" אנה רונלד. "אז באיקרון עם אני אהבור על כל הספרים אני אדה מאזה ספר אני?" "תצמצמי אפשרויות" תיקן "ובאצלחה עם זה" הוא אחבה בידו על אבר הסיפריה. "צודק" אמרה "אז איך אני אמורה לדאת כאילו אמור לאופיעה לי סימן זוהר מעל הראש או משו?" "לא, איזה ראיון מתופש. לא צריך לחקות לקלום יש דרך קלה לאסית את זה. רק צריך דם" הוא אמר את זה קאילו הוא אומר לה איך פוטרים תרגיל חיבור או משו "מתי אוסים את זה?" "בערב אושים טקס בסיפריה. לכל החדשים אוסים את זה ככה .
"אה" אמרה "רגע מה השאה אחשב?" "חמש"הו אאמר קשהוא מיסתקל בשאון הקיס שלו "או אני מאחר. ממש מאחר" היא צחקה "מה?" הוא שאל ועז אוסיף "חה חה חה, הילד שהוא הארנב הלבן אמר שהוא מאחר מצחיק נורה" . הוא ירד למתה בריצה והיא החרב.הם הגיאו שקבר כולם התחילו להתכנס.כשקולם היו ברחבה הגדולה. מר לורן קרה לג'ן לאלות לחלק המוגבה יותר של הרחבה. "התכנסנו היום בישביל לברך את המיצתרפת החדה ,ג'יין שרלי, ולארוך לה את תקס הבחירה שלה" מחיאות כפיים .היא ראתה בכעל את לי,רונל וונדי. התחילו לאלות במדרגות לסיפריה. מר לורן ברוש ג'יין אחרב וכל השאר מאחורה. היא שמאה ליחשושים על האפשרויות אולי אפילו קצת התרבויות. קשהם הגיאו לסיפרה היא הגישה נבוחה, לאמוד קחה מול כולם קשהיא מקירה בקושי מישהו אחד.אבל היא לא אראתה את זה. כשרונלד אמר שצריך דם היא היתקוננה לסכין. אבל זה היהדבר קטן עם מחת קטנה בקצה. הדקירה היתה מהירה ולא קואבת מר לורן הניח את דגימת הדם על לוח שיש לבן שבלת מהקיר. ואז קרה כסם. הדם היתמוסס ומהצד השני של לוח השיש יצאה אלומת אור שאפה מהר בן המדפים ונאצרה בשורה של האות א'. ספר אחד ריחף אליהם הוא נאצר מולה הספר ניפתך והאמודים דופדםו מאצמם עד שנאצרו על שתי מילים עלומת האור הקיפה אותן קמו סימון של מרקר ואז המילים אוקרנו באביר "הקוסם מארץ עוץ". מחיאות כפיים. מר לורן החריז "ג'יין שרלי, הקוסם מארץ אוץ!" שוב מחיאות כפיים. ג'יין ניזקרה בסיפור. הקוסם היה רמי בסוף. זה אומר שאין לה כחות? טוב היא שקרנית טובה, אבל זה קצת מבאס לא? חיב להיות משו. חיב. היא תגלה את זה בסוף היא יודעת.
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
סליחה על הירידה הקטנה על פרסי ג'קסון אבל זה נחון
פוונסי לפני שנתיים ו-7 חודשים
פרק 4
ונדי
ונדי לא אהבה את בית הספר אבל כמו כולם היא התרגשה בתקס הבחירה. זה מסוג הדברים שאי אפשר לא להתרגש בהם כמו חתונות ודברים כאלו. אחרי הטקס השם של ג'יין נחתב ברשימה והם ירדו לארוחת ארב. כל הצבת שלה מהספינה היה שם. היא לא למדה בבית הספר היא הפליגה על ה"ג'ולי רוג'ר" ושדדה ספינות סוחרים תמימות. היא לא גנבה הרבה מאף אחת מהספינות ולא ארגה אף אחד עם לא היה בזה צוח. היא לא הרגישה ריגשות אשם. רוב הילדים היו מרגשים אבל זה היה בדם שלה. כל מבוגר שהיה שומע את זה היה מתזאזעה. אבל לא היה לה שום יחס כבוד למבוגרים. היא החריזה שהיא "לא לוקחת שבויים" באיקר ביגלל שהיתה משחררת אותם. "מה בטפרים?" היא שאלה את רונלד שישב מולה. "חזה אוף מחוסה בפרורי לחם" הוא אנה לה. כמובן לא היה לה מוסג על מה הוא מדבר. כשהגישו את האוחל היא היסתקלה על הצלחת הענקית שהיתה מוחת מולם. "שניצל" היא אמרה והיסתקלה על רונלד "מה?" הוא שאל אותה. "מגישים שניצל" היא הסבירה לו "אמרתי לך מגישים חזה אוף-" "אתה יחול לירו לזה איך שאתה רצה זה אדין שניצל" היא קתאה אותו. הוא משך בקתפב וחזר לאכול.היא גמרה לאכול. ויצאה כל הצבת אחריה. סיום יומי:
רונלד אלך מכות עם האנקים והיא הצילה אותו
היא הכירה את ג'יין
לי תיקנה לה שעון קוקיה
ג'יין היא הקוסם מארץ אוץ
שניצל טעים
אתם מבינים לונדי היה מוח מסודר מאוד היא דאגה לסדר אותו כי כל הזמן התרוצצו בו מחשבות.
היא אלתה לספינה החזירה בהגה והרימה אוגן ומתחה את המיפרסים כמו שאתם זוחרים היא יחלה לישלות בחפצים דוממים.אחד מי שבבי האץ ניחנס לה ליד ויצר חתך קטן מימנו התחיל לצת דם צהוב.
פוונסי לפני שנתיים ו-6 חודשים
אמשך פרק 4
ונדי
ונדי ובאלה היא תמיד ניבאלת מהדם שלה אבל רק בהתחלה . היא ניגבה את הפצה. "לאן שתים?" שאל סם-ה"סמי" שלה. הוא היה ילד חביב למדי. "לארץ לאולם לא" היא אמרה היא אנתה לו והם שתו על תוך השקיאה. באתחלה ארץ לאולם לא היתה כשושכה וכימאת מפחידה אבל ברגה שחצו את הקב הלא מסון של הכניסה לאי היא חזרה להיות כמו שהיא תמיד מכום שלב ונאים.אני מרגישה כאילו רימיתי אותכם אמרתי לחם שהאגדות לא אמיתיות אבל אינה אנחנו בארץ לאולם לא. הסיפור הוא שהמקומות אמיתיים צריך למכום בישביל לספר הלב סיפור. רוב האנשים ב"אחוזה לא ידאו אל הארצות. רונלד ידה כי הבור הרישון שחפר הגיע בתאות לארץ הפלאות, מר לורן ידה כי הוא יודאה איך להגיאה ליאר שבין האולמות
ולי ידאה כי היא יודאת הכל, תחונה מאצבנת שירשה מאוריה, אבל היא לא נידבה מידה לאיתים כרובות ביגלל שהייתה צרפתית ,עוד תחונה מאצבנת שירשה מאוריה. ונדי אהבה את ארץ לאולם לא, היא ארגיאה אותה. היא ביקרה בה בחלום. מאז שהיא זוחרת את אצמה היא חלמה אליה. למאסה עם ניסתקל על המוח של ונדי הוא הייה בדיוק כמו שמתואר ב"פיטר פן". היא ניסתה שכלם יראו שהיא כשוחה אבל היא היתה ילדה ובתור ילדה היא אהבה לסחק ובארץ לאום לא היא יחלה לאסות את זה. עוד סיבה שהיא אהבה אותה. היא אתישה על הדשה וחלמה באקיץ ואז סם רץ אליה. "יש לי חדשות ראות" אמר תוך קדי שהוא מיתנשף
רייצ'ל לפני שנתיים ו-6 חודשים
יש לך קצת שגיאות כתיב... קצת הרבה
פוונסי לפני שנתיים ו-6 חודשים
מה אכפת לך?!
אנג'ל לפני שנתיים ו-6 חודשים
תראי, זה לא כאילו אנחנו שופטים אותך על זה, אבל בתור קוראת, לקרוא הרבה שגיאות כתיב מוציא אותי מריכוז והרבה פעמים מייאש אותי. אני ממליצה לך לקחת בטא, עורכת צמודה שאת סומכת עליה ויודעת שהיא כותבת נכון (או בטא שהוא בחור, אותו קטע), ותעבדי אתו או אתה. גם על הפיסוק, הפסקאות וגם קצת על הכתיבה שלך. לכתוב עם שגיאות כתיב לא ממעיט מערכך מאדם, זה ממעיט מערכך ככותבת. זה יהפוך את הסיפור שלך לנקי, קל ומסודר יותר לקריאה, ותהיה התמקדות הרבה יותר מרוכזת בעלילה מאשר בכתיבה שלך. זה לא מצב של WIN WIN? בתכל'ס, אנחנו רק רוצים שתשתפרי בתור כותבת.

אוקיי, עכשיו עוד כמה דברים -
דבר ראשון, הסוגריים לא נראה לי ממש מתאימים, הם קצת מוציאים מההקשר. אני חושבת שהיה עדיף שבמקום "היא קמה בבוקר (מאוחר)," היה עדיף לכתוב "היא כמה מאוחר בבוקר."

בנוסף, אני לא חושבת שזה הגיוני שהמורה שלה יצא באמצע השיעור כדי לברר משהו. היא לא התלמידה היחידה בכיתה, לא? אני חושבת שאם זה היה קורה באמת, הוא היה אומר לה לשבת ומברר בסוף השיעור. לפרוטוקול.

ועוד משהו, מטריקס כבר אמר את זה - העלילה קורת קצת מהר. אני חושבת שהפרקים צריכים להיות קצת יותר ארוכים כי נורא קשה להתחבר לדמויות, מאחר שאת כותבת כל פרק מנקודת מבט אחרת.

ועוד דבר - יש אפס תיאורים על הסביבה. תיארת קצת את הדמות של רונלד, אבל לא שמתי לב לעוד תיאורים, חוץ מהציור. תתארי קצת את הסביבה, את מזג האוויר, את הבגדים שאנשים לובשים. זה יעזור יותר להתחבר לסיפור ולמצב הכללי. דיברת על המורה הזועף - תספרי קצת על מקרים שקרו עם המורה בעבר, או על האופי שלו, ומה הדמות חושבת עליו. נגיד "מר ג'ונסון היה המורה הכי קשוח בבית הספר, הוא תמיד היה מריר ועצבני ואהב להוציא את זה על התלמידים שלו, ג'יין לא סבלה אותו."

אגב, לא ממש שמתי לב לדעות של דמויות. אנחנו יודעים מה קורה, אבל הדמויות נורא מנותקות מהסיפור ומהקוראים. לא רואים ממש את העמדות שלהן ואת הרגשות שלהן. תני להן קצת עמדות שונות על המצב, קצת הבעת רגשות ודעות. אני חושבת שזה יוסיף המון לסיפור שלך.
אנג'ל לפני שנתיים ו-6 חודשים
קמה*

אה, ולא אמרתי את זה - אבל אין לי כל כוונה לפגוע, במקרה שפגעתי.
פוונסי לפני שנתיים ו-6 חודשים
המשך של המשך פרק 4
"מה?!" כן היא דומה לג'יין בגישה במידה מפתיעה. "בשם כל הפטישים והצבתות!" אמרה בכעס (גנים) "מה קרה?!" כשהיא הייתה עצבנית היא הייתה מפחידה. יותר מהרגיל. סם ניראה מפוחד. הוא היה קטן ונמוך עם סער בלונדיני. בחור לא מזיק. מי כולם היה מפתיעה ליראות אותו מסתובב עם ונדי. "הספינה לא זזה" אמר בחשש. "למה בכלל ניסיתם לעזיז אותה?!" היא צעקה אליו. הכעס שלה רק התגבר. מה הם מסתירים מימנה? מה הם עושים מאחורי הגב שלה? תאוות השלתה שלה השתלתה. היא נראתה כאילו היא הולכת לרצוח את סם. ובמקרה שלה זה לא היה היום סרק. מה שאצר אותה היה התנין. לא התנין מפיטר פן. זה היה תנין המיתי שהסתובב חופשי. ונדי ניסתה להרוג אותו כמה פעמים אבל הוא לא מת. הוא היה יחל לבלוע אדם שלם. ונדי קפאה במיקומה מי רוב פחד. סם התחיל לרוץ. ונדי בכושי הצליחה לחשוב. העצמות שלה הפכו לג'לי. היא נפלה על בירכיה. היא קראה לחפץ היחיד שחשבה עליו. שעון הקוקיה הזהוב. הוא ריחף מולה. התנין פתח את הלוע שלו בלעה את השעון. הוא המשיך לתקתק בתוך הבטן שלו. ונדי ניצלה את ההזדמנות ורצה. היא רצה בלי לחשוב היא רצה בלי ליראות לאן. היא הגיעה לספינה שלה. ונפלה
פוונסי לפני שנתיים ו-6 חודשים
פרק 5
רונלד
רונלד קם ב5 בבוקר. כמו תמיד. יצא מהחדר שלו בשקט כדי לא להעיר אף אחד. הוא תמיד מתעורר ראשון.בחוץ היה כבר עור, הציפורים צייצו ועוד קמה קלישאות. רונלד הלך לספריה התיישב על הספה ושלף את הספר הקרוב "במבי". במבי?! מי כל הספרים בספריה יוצא לו במבי?! לפי מה הספרים האלו מסורים בכלל?! הוא חי במקום הזה מגיל 5 והוא אדיין לא אבין. הוא שמה צעדים מיתקבים לדלת של הסיפריה הדלת נפתחת ו... לי נכנסה. לי בסך הכל לי. "לא ידאתי שאתה פו" היא אמרה. היא לא ישנה הרבה הסער הג'ינג'י שלה היה פרועה ומיתכת לעיני הזהב שלה היו עיגולים שחורים."שלום גם לך" הוא אמר בחיוך "שלום רונלד ובוקר טוב. או לילה טוב אני לא בתוכה . לא ישנתי הלילה" היא אמרה והתנודדה הצידה. "שבי על הספה זומבית. ליפני שתיפלי על הפנים" מר רונלד וקם. "למה לא ישנת?" הוא שעל בדאגה "יש יותר מידי צרות באולם הזה כדי לישון" היא אמרה ביאוש "מה הפעם?" "הדברים הרגילים: התפוצצות כוכב לחת, התחממות גלובלית ,רעב אולמי ,גובלינים מרושעים" "גובלינים מרשעים?!" שעל רונלד "יש דברים שאתה לא יודעה" אמרה לי במסתוריות "בולשית" אמר רונלד "בדיוק" אישרה לי "אמרתי לחה לא ישנתי מספיק
This is Me לפני שנתיים ו-7 חודשים
אוקיי, הנה אני שוב כאן:)
חזרתי לכתוב לאחר הפסקת כתיבה ארוכה, כי פתאום צץ לי רעיון בשתיים בלילה ואני הייתי כזה "איפה העיפרון שלי שיוואוו" עד שמצאתי אותו.
מכיון שזה לאחר הספקה ארוכה בטח יש לי המון מה לשפר. אשמח לתגובות בונות:)
נ.ב: זה אפילוג, והוא יצא קצת יותר מדיי אורך ממה שציפיתי. אל תבהלו מהאורך, הפרקים הבאים 0אם יהיו ^^") יהיו יותר קצרים. בנוסף לפרולוג לא תמיד יש הרבה אקשן, אז... כן ^^"
נ.ב.ב: את הרעיון הבסיסי לעלילה (שאתם תדעו רק לאחר הפק הראשון) לקחתי מהספר "רשימת המשאלות" של לוסי נלסון ספילמן.
נ.ב.ב.ב: זה כיף לעשות נ.בים
נ.ב.ב.ב.ב: אוקיי סיימתי עם הנ.ב

-פרולוג-

המולת הילדים נשמעה מבעד לחלון הפתוח וצעקות כגון, "זאת הנדנדה שלי! אני הייתי בה קודם!" "לא נכון! אני קניתי אותה קודם!" "אבל אי אפשר לקנות נדנדה!" "אה כן? תוכיח!" הדהדו באוויר הפתוח למשך זמן רב. אבל כל זה לא הפריע לה, כי ככלות הכל היא מעל כולם, בבית העץ הפרטי שלה שאף אחד לא יודע חוץ מאחד.
היא הרימה את הנייר שהתעסקה בו וקראה אותו שוב.

רשימת המטרות שלי
כשאהיה זקנה בת 18 ואסיים תיכון

1. אקפוץ שלוש דילוגים שלמים ואצווח "סיימתי תיכון, סיימתי תיכון!, בדיוק כאשר אקבל את התעודה שלי, ואז אלך לבטי מילר ואוציא לה לשון.
2.אקנה לי דירה משלי ואצבע אותה בכל צבעי הקשת.
3.אחייך לפחות פעם אחת ביום ( עדיף ב12 בלילה אז הכוכבים באים לומר לי שלום).
4. אתחיל לומר אמת ורק אמת.
5.אהיה גיבורה.
6. אלך למצוא את הדרך הסודית לממלכת הקסם.
7. אגלה לתומס מה אני באמת מרגישה כלפיו.


קולות חבטה נשמעו לפתע והפסיקו את קריאתה. היא שמטה מיד את הדף ודחפה אותו במהירות לכיסה, בדיוק כאשר ראש ג'ינג'י הציץ לפתע מין הסולם, יחד עם עיניים ירוקות, אף מלא נמשים וחיוך גדול ששאל, "ארין! מה את עושה?"
"היי תומס," היא פנתה מקום בתוך החלל הקטן שבבית העץ ונתנה לו להיכנס ולשבת. "אני לא עושה כלום."
תומס התיישב, והסתכל עליה במבט רציני יחסית לבן תשע. לא שהיא יודעת מה זה מבט רציני, כי גם היא בת תשע. "אבל קראתי לך המון ולא ענית לי," הוא אמר. "בטוח עשית משהו."
"לא," היא התעקשה. היא הרי לא יכולה לספר לו על דף המטרות שלה. אומנם הוא החבר הכי טוב שלה בכל היקום ואפילו בחלל איפה שיש שם את שביל החלב (היא אוהבת את שביל החלב), אבל הוא יצחק עליה. לא בכוונה רעה או משהו, כי תומס תמיד צוחק. הוא תמיד מוצא את מה שקורה מצחיק איכשהו. חוץ מזה, היא לא יכול לראות את המטרה השביעית שלה. הו לא, היא תמות אם הוא ידע.
אבל הרי היא תגלה לו את זה במוקדם או במאוחר, לא? אולי עדיף עכשיו?
לא. מה פתאום. ממש לא כדאי עכשיו. עליה להעמיד פנים שלא קרה כלום ולהמציא משהו אמין, כי כרגע יש שתיקה ממש גדולה שהתמשכה כל הזמן שהיא חשבה. "רק... רק הסתכלתי על השמיים," היא אמרה.
התשובה הזו סיפקה את תומס. הוא ידע שלארין יש מנהג כזה, להסתכל על השמיים. ההורים שלו קוראים לה "חולמנית", אבל לו לא אכפת. למעשה זה כיף. לפעמים הוא מצטרף אליה, וביחד הם ממציאים סיפורים שהגיבורים שלהם הם עננים.
למען האמת , התחשק לו עכשיו לעשות את זה.
"בואי נסתכל ביחד," הוא הציע.
ארין נמלאה הקלה. הוא האמין לה. היא שונאת לשקר, אבל זוהי מטרה טובה. בהחלט.
למען האמת, היא הגיעה לפה רק לכמה רגעים לכתוב את המטרות שלה שלא תשכח אותם חלילה וחס (יש לה נטייה להיות שכחנית), כי ההורים שלה אמורים להגיע מהחופשה שלהם בכל רגע. הם נסעו לפריז. שבוע היא לא ראתה אותם כבר. היא ממש מתגעגעת.
אבל טוב... תומס ביקש. לא נורא שהיא תישאר כמה רגעים.
תומס נשכב על רצפת העץ הקשה, והפנה את מבטו אל השמיים. ארין נשכבה לידו, וראתה שכשהוא מסתכל על השמיים הם משתקפים בעיניו וזה יוצר שילוב של כחול-לבן-וירוק, כאילו כל העולם נכנס לו לתוך העין.
העיניים שלה סתם חומות. אבל היא תהתה אם גם בעיניה משתקף משהו.
"תראי," תומס הצביע לעבר השמים, על ענן אחד. "נכון שהוא מזכיר לך את מר ג'פרסון?"
מר ג'פרסון הוא השרת בבית הספר שלהם. יש לו עיניים קטנות ושחורות וגבות עבות שגדולות פי שניים. יש לו כרס שהוא כל הזמן צריך לסחוב אותה, והוא תמיד נועל נעליים של ליצן. הן תמיד חורקות כאשר הוא רץ במסדרון אחר עוד ילד שלכלך את הרצפה, והעיניים שלו נראות כאילו הן עומדות לצאת החוצה כשהפרצוף שלו מאדים והוא רותח מכעס.
מה שקורה בערך כל יום.
הילדים בבית ספר יסודי "מארוול על שם יונתן מארוול" לא כל כך הגיינים.
יש ילדים שמספרים שפעם הוא היה ליצן, אך הוא לא הצליח בעבודתו כי אף אחד לא צחק ממנו. אבל הוא תמיד חשב שהוא מצחיק והאשמה נמצאת בילדים שלא מסמפטים אותו, לכן הוא נועל את נעלי הליצן, כמזכרת.
ארין לא כל כך האמינה לילדים האלה. היא תמיד חשבה שהוא סתם תמהוני.
לעומתה, תומס תמיד חשב שהוא משוגע. קוקו. מסובב על כל הראש. אתם יודעים, מאלה שמחליקים מנעלי הליצן שלהם ויוצאים עם נזק לכל החיים.
"כן," היא בהחלט הסכימה בעודה מסתכלת על הענן. "ממש רואים את העיניים הקטנות שלו שוב מאיימות לצאת מהפנים."
"האם יכול להיות," צעק תומס בקול עמוד וגרוני- מחקה את מר ג'פרסון- "שמישהו כאן לכלך לי את הרצפה?"
"הו לא," אמרה ארין בקול של תלמיד מפוחד. "אלו הגמדים!"
"גמדים?" רעם קולו. "היכול להיות שחדרתם לממלכתי?"
"לא," צייצה ארין בקול מפוחד. "אלה האלפים!"
"אלפים?!" תומס עשה מבט קשוח. "בואו הנה עם האוזניים המחודדות שלכם!"
"אההה!" צווחה ארין. "לסגת! לרדת מן הספינה!"
"אה-הא!" הריע תומס. "גיליתי את מחבואכם, אלפים קטנ-- רגע, אבל אין פה ספינה בכלל," הוא חזר לקול הרגיל שלו.
"אממ, אלתרתי?" היא חייכה חיוך נבוך.
תומס צחק. "אוקיי," הוא אמר ואז חזר לקול העמוק שלו. "אלפים, אני אוכל אתכם עם נעלי הליצן שלי! ....רק תנו לי שנייה לסחוב את הכרס, היא כל כך כבדה בחיי."
לרגע ארין הביטה בתומס, ותומס הביט בה. שניהם השתתקו פתאום.
ואז ארין פרצה בצחוק מתגלגל, ותומס נסחף אחריה, ומרוב צחוק הוא נפל לרצפה. וארין החזיקה את בטנה והתכופפה, נחנקת מצחוק, ואפילו דמעות צחוק בצבצו מעיניה. ואז נדמה ששניהם נרגעו, ושניהם הביטו זה בזה שוב, עד שארין שוב החזיקה את בטנה ואמרה, "אני מחזיקה את הכרס שלי!" מה שגרם להם להתגלגל מצחוק שוב, ואף ביתר שאת.
לכן בהתחלה הם לא שמעו את הצעקות שהדהדו בחוץ, וכשנרגעו סופית שמעו את זה בבת אחת.
"ארין!"
"ארין, איפה את?"
"ארין בואי מהר!"
ארין פערה את עיניה. "הם מחפשים אותי?"
תומס ראה שהיא מתחילה להיבהל. הצעקות סביבם המשיכו להדהד, והוא הניח יד על זרועה. ,תרגעי, קודם," הוא אמר. "ואז נרד אליהם."
"אבל הם רוצים אותי," היא אמרה בקול מבוהל. "אתה חושב שהם גילו?"
לפני יומיים הם נשארו לבד בחנות העוגיות של העיירה. "קוקיס גרנדווהיל," קראו לה. על שם העיירה שלהם, גרנדווהיל. המוכר ראה אותם ברחוב ובקש מהם להיכנס. "אני חייב ללכת לדקה," הוא אמר בדחיפות. "אתם היחידים שאני רואה בסביבה. תוכלו להישאר כאן ולשמור?"
למען האמת, לבקש משני ילדים בני תשע לשמור על חנות מלאה עוגיות וממתקים לא נשמע חכם כל כך. אבל הם הסכימו מיד. אלא מה, עוגיות.
ברגע שהמוכר יצא ארין נגשה אל הדלפק, שם נחו עוגיות מכל טוב. עיניה נצצו. ידוע היה שלארין יש חולשה לעוגיות. "אולי ניקח רק אחד?" היא הסתובבה אל תומס.
נכון, זה בדרך כלל ממש לא מתאים לה, אבל... רק עוגיה אחת. כל כך נורא? חוץ מזה, שכר על כך שהם שומרים לו על החנות. הרי ידוע שהיא ותומס שילוב מצוין. אף אחד לא יכול לעבור דרכם.
"לא, עזבי," אמר תומס. "כואבת לי הבטן. אבל קחי את."
היא הססה. אם תומס לא רוצה.. אולי זה אומר משהו?
"באמת כואבת לי הבטן," הוא אמר כשראה שהיא מהססת. "קחי אחת ותגידי לי איך היה."
"אוקיי," היא השתכנעה. ולא שהיא נוטה להשתכנע בכל כך קלות, אבל העוגיות. הן קוראות לה. צועקות אליה. ואמא שלה חינכה אותה ש"כאשר קוראים לך, תעני מיד". אז היא לקחה את העוגייה במהירות והספיקה לאכול אותה-היא הייתה טעימה מאוד, דרך אגב- בדיוק כאשר המוכר נכנס לחנות.
"תודה ששמרתם," הוא אמר וחייך אליהם. "אתם יכולים לעזוב."
היא חשבה שהיא נחלצה מזה- כלומר,היא גנבה רק עוגיה אחת. והאם זה בכלל נחשב גניבה?- אבל עכשיו כולם מחפשים אחריה. אולי זה בגלל זה?
היא לא הייתה צריכה לאכול את העוגייה ההיא. היא גם לא רוצה לרדת.
אבל איך היא יכולה לסרב, כאשר אימא חינכה אותה שכאשר קוראים לה, לענות מיד?
היא הייתה כל כך שקועה במחשבות שלה עד שהיא לא שמה לב שתומס דיבר כל הזמן הזה.
".....בגלל עוגייה אחת? זה אפילו לא נחשב גניבה. מה פתאום. זה לא בגלל זה. אני בטוח."
ארין חייכה אליו. "תודה שאתה מעודד אותי."
הוא משך בכתפיו וחייך חיוך נבוך. "בשביל מה יש חברים, הא?"
זה נכון. יש לה את תומס. ולעולם הוא לא יבגוד בה.
"ארין, איפה את?" הצעקות שוב נשמעו, והפעם קרוב יותר אל העץ. "ארין!"
"בואי," אמר תומס. "בואי נלך אליהם." הוא חייך חיוך רחב.
ארין חייכה אליו וירדה ראשונה מהעץ. ברגע שהיא נעלמה מעיניו,החיוך הגדול והמאולץ ירד מפניו. הוא נאנח. היא הרי תכף תדע. תכף תדע הכל.
"ארין, הנה את!" הצעקות נשמעו שוב, ותומס ידע שזה הזמן שלו לרדת. ארין זקוקה לו. הוא שוב מרח חיוך ענקי על הפרצוף שלו-"החיוך הזה שרואים לך את שיני הערפדים בסוף", כפי שארין קוראת לזה- והוא ירד מהעץ.
הוא מצא את ארין מוקפת בנשים-שלוש חברות העיר הרשמיות של גרנדווהיל: מיסיס וויליאם,אשתו של ראש העיירה; מיסיס גולד, אשתו של סגן העיירה; ומיסיס בל, התושבת הוותיקה ביותר בעיירה, שכולם קוראים לה 'סבתא'. מיסיס וויליאם חיבקה את ארין בעוז. "ארין שלנו, הו ארין. בואי איתנו אל העירייה."
ארין הביטה בשלושת הנשים שהסתכלו עליה במבט מלא רחמים. עכשיו היא הייתה בטוחה שלא מדובר בגניבה מחנות העוגיות. אחרת מיסיס וויליאם לא הייתה מחבקת אותה, והם לא היו מסתכלות עליה ככה. כאילו.. כאילו משהו נורא קרה. והיא הקורבן. "אל העירייה?" היא שאלה. "למה אל העירייה? למה לא הביתה? ההורים שלי בטח חזרו עכשיו."
שלושת הנשים החליפו מבטים, כאילו הן יודעות משהו שהיא לא.
"אולי כדאי שנעבור דרכי קודם,"אמרה מיסיס וויליאם בקול רך. מיסיס גולד הביטה בה במבט מלא רחמים,ונדמה שסבתא עוד שנייה עומדת לבכות. "יש לי עוגיות," הוסיפה מיסיס וויליאם.
ואז היא קלטה. היא לא יודעת בדיוק איך היא קלטה, אבל זה חדר אליה בפתאומיות. וכל מה שהיא הרגישה היה קור שמתפשט בה בכל הגוף. קר לה. קר. קר. קר.
"קרה להם משהו, נכון?" היא אמרה בקול רועד. "מה קרה להם?"
שלושתן החליפו מבטים. הבעה כאובה עלתה על פניה של מיסיס וויליאם, ומיסיס גולד נגשה אליה והניחה יד על כתפה. "אולי כדאי שנדבר על זה בביתה של מיסיס וויליאם?" היא שאלה בקול רך.
"לא," ארין הסיטה את ידה במהירות מכתפה. "בבית של מיסיס וויליאם? זה אומר שקרה משהו להורים שלי נכון? אני דורשת לראות אותם. אם הם נפצעו קשה או משהו---"
אבל המבט שלהם היה שקוף עד כדי כאב. היא נרתעה לאחור. "הם..." קולה שוב רעד, והפעם היא לא יכלה לשלוט בזה. "הם..." ניסתה להגיד שוב, אבל זה לא הצליח. היא נשמה עמוק. ואז שוב נשמה עמוק. היא ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה. היא חייבת לשאול. "מ..מ..מתים?"
ופתאום נדמה שהכל נשבר,והבעה מלאת כאב עלתה על פניהן של מיסיס גולד ומיסיס וויליאם, וסבתא נגשה אליה בפתאומיות וחבקה אותה. "הו ילדתי, הו ילדתי," היא אמרה מבעד לכתפה. "כל כך צעירים. כל כך." והיא הרגישה ריקה פתאום, כל כך ריקה, וכתפה נרטבה -סבתא בוכה עליה?- ואז היא ראתה את תומס, שעמד בצד, והוא פשוט הביט בה. הביט.
"אתה ידעת, נכון?" היא לחשה אליו והתנערה מהחיבוק של סבתא. היא נגשה לעברו, והוא פשוט הביט בה, עד שהיא עמדה לידו קרוב-קרוב.
"באתי לעץ כדי לקרוא לך," הוא אמר. "אבל לא יכולתי."
"אתה ידעת הכל," היא לחשה. "ולא יכולת לקרוא לי?"
"היית...מרוכזת בעננים, ו.."
ופתאום משהו נשבר בה, ודמעות מילאו את עיניה והיא התרחקה ממנו, התרחקה מכולם, שהביטו בה, גם הן. היא הרגישה שקר לה בכל הגוף. היא הרגישה שהיא רועדת.
והיא התחילה לרוץ.
היא רצה מבעד לעצי היער במהירות, העצים חולפים לנגד עיניה ככתמי צבע מטושטשים. היא לא עצרה, היא רצה בכל כוחה, עד שהגיעה לרחוב של הבית שלה.
היא ראתה את האורות.
היא ראתה את האמבולנסים.
היא ראתה שתי מכוניות, וזיהתה אחת מהן.
של ההורים שלה.
והיא הבינה.
שכל זה היה אמיתי.

לאחר מכן אנשים יאמרו שהייתה זו תאונה מצערת. "הבלמים לא עבדו לזוג וויט המסכן," הם אמרו. "כל כך עצוב. כל כך צעירים. לפחות הנהג השני יצא בשלום."
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה מכלום.
את הלוויה היא זוכרת במעומעם, את האנשים היא זוכרת ככתמים. כתמים של שחור, בגדי אבלים, כתמים של וורד, צבע עור, כתמים של עיניים; חום, כחול, ואף ירוק הבזיק לרגע. אבל היא התרחקה מהכל. ננעלה בתוך עצמה.
כשנועלים משהו, האם כשפותחים אותו הוא נשאר אותו דבר?
ובלילה הראשון אצל דודיה שלקחו אותה תחת חסותם, כאשר היא פירקה את כל החפצים, דף מקומט נשר לה משמלה שלבשה פעם. היא הסתכלה עליו, קוראת את הכותרת הגדולה- "רשימת המטרות שלי"-ואת כל כל המטרות שהיו לה, עד שהגיעה המטרה השביעית.
היא לקחה עט, מהססת מעט השורה הזו, אבל בסוף במקום למחוק אותה היא ירדה שורה למטה.

מטרה שמינית: אמצא את המשפחה שלי. לא משנה איך.

וברגע שהיא סיימה לכתוב זאת היא שוב נזכרה בהכל, והרגשת ריקנות שוב עטפה אותה.
מטרות? מטרות לא קיימות בחיים.
ואז היא קימטה את הדף, משקיעה בזה את כל הזעם שהיה בה. "הנה לך, דף מטומטם!" היא צווחה, ואז זרקה אותו מהחלון.
לאחר מכן היא פשוט הלכה אל מיטתה, מתכסה עד מעל הראש בשמיכה.
"תרדמי." היא ציוותה על עצמה. והיא באמת נרדמה מיד.
השעה הייתה 12 בלילה.
בדיוק כאשר הכוכבים באו לומר לה שלום.

****


"את באה?" מרגרט קראה בקול, עוקפת עוד ענן שנתקע לה דווקא באמצע הדרך. "העננים נדבקים אליי כל הזמן," היא רטנה. "מישהו צריך לבדוק מי מחנך אותם, את לא חושבת מל?" היא נעצרה והביטה בעננים במבט זועם. פיצוי על חוסר החינוך שלהם. אבל היא לא שמעה את מל לידה. "מל?" היא שאלה שוב. ואז היא הסתובבה לאחור.
מל עמדה כמה מטרים מאחוריה, בוהה במשהו לא ברור למטה.
"הכל בסדר?" מרגרט התקרבה אליה. "על מה את מסתכלת?" הא השפילה את מבטה למטה, רואה רק בתים ועצים לנגד עיניה. "מל? היא שאלה שוב. "אנחנו בקטע של לבהות בבתים כזה?"
אבל מל פשוט הביטה.
מרגרט נאנחה. מל נכנסה לעוד אחת מההתקפים שלה, שבו היא מסוגלת להרגיש כאב של ילדים אחרים בעת שהם מרגישים את זה. היא לא הייתה כל כך רגישה- שניהן, למעשה- אבל תמיד כשהיא נתקפה בזה היא קפאה. ואז היא הייתה חייבת לעשות משהו.
כן, זה מה שאמה הסנדקית נתנה לה במתנה.
יש פיות שמקבלות חיזוי עתיד, יש כאלה שמקבלות כישרון תעופה, ויש שמקבלות את הכוח להרגיש כאב של אחרים.
כמו מל.
נוהגים לומר שאמהות סנדקיות נוהגות להתאים את המתנה לאופי של הפיה, אבל במקרה של מל הייתה זו טעות רצינית.
מל והיא, אותו דבר. פשוט לא קולטות לפעמים שהן פוגעות באחרים. "שקועות בעצמן," ככה קראו להן אחרים. אבל מל איכשהו תמיד הייתה יותר טובה ממרגרט.
אז אולי זה כן מתאים לה?
בכל מקרה, היא-מרגרט- לא קבלה דבר. לא הייתה לה אם סנדקית. אבל זה לא הפריע לה או משהו כזה. בכלל לא. זה עד כדי כך לא הפריע לה,שהיא מהרהרת על המתנה שיכלה לקבל רק 285 פעמים ביום.
הו כן. זה לא מזיז לה לגמרי.
"טוב," אמרה מרגרט, מביטה במל הקפואה. "הגיע הזמן להתעורר," היא אמרה.
אבל עיניה של מל עדיין היו מזוגגות.
מרגרט החליטה שהגיע הזמן למעשים קיצוניים.
"הנה זה בא," היא אמרה והוציאה את ידה מכיסה, שהייתה מלאה באבקה סגולה. היא הושיטה את האבקה מול מל, בדיוק מול אפה. "תנשמי," לחשה לה. "נו."
מל נשמה. ופתאום בבת אחת היא הזדעזעה, כל גופה מטלטל מצד לצד, ו-

אפצ'י!

כל גופה של מל הזעזע, ועיניה כבר לא היו מזוגגות. היא הביטה במרגרט המומה. "מרגרט!"
"כן?" שאלה מרגרט בשלווה, והניעה את כנפיה מצד לצד. "איזה מזג אוויר נחמד היום. מפליא שזה גורם לצינון."
מל נשפה בכעס. "השתמשת עליי שוב באבקה הסגולה!"
"נכון," היא אמרה. "היית בהתקף. שוב."
ההזכר של ההתקף מחה כל זכר לכעס מפניה של מל. היא עופפה סביב עצמה לשנייה ונאנחה. "זה היה חזק הפעם, של יתומה חדשה."
"תני לי לנחש- הילדה נמצאת בבתים שלמטה," מרגרט הצביעה למטה.
מל השפילה את מבטה ועיניה אורו. "כן! בואי אחריי!" היא צללה למטה, כנפיה מתנועעות במרץ.
מרגרט נאנחה. הנה השלב שבו צריך לעשות "משהו. כל דבר. אני חייבת לשפר את ההרגשה של הילדים האלה," כפי שאומרת מל.
לפעמים יש את הרגעים האלה בהם תוהה מרגרט מה לכל הרוחות עבר במוחה של אימה הסנדקית של מל כשנתנה לה את המתנה הזו. באמת-באמת תוהה.
בכל מקרה, לא נותר דבר לעשות עכשיו, אלא לעוף אחרי מל. וזה מה שהיא עשתה. היא התעופפה למטה, עד שנחתה ברכות ליד מל, שעמדה מול בית גדול וסתמי והחזיקה דף מקומט בידה.
מרגרט לא שאלה מה זה. היא ידעה שזה עומד להגיע בעוד אחת, שתיים, שלוש-
"תראי," מל הושיטה את הדף אליה. "זה של הילדה."
"היתומה החדשה?" היא שאלה ולקחה את הדף.
"כן," נאנחה מל, בעוד מרגרט קוראת את הדף. 'דף המטרות שלי' הכותרת התנוססה מולה. "הילדה כואבת," אמרה מל. "היא חושבת שאין דבר כזה מטרות יותר."
"כשאהיה זקנה בת 18?" קראה מרגרט. "תראי אותה, היא חושבת ששמונה עשרה זה זקן. ומה אנחנו הא?"
"...ואנחנו צריכות להגשים לה אותם," המשיכה מל.
מרגרט הביטה עדיין בדף, ואז הרימה את מבטה אל מל. "בסדר," אמרה והושיטה את שרביטה. "למרות שאת יודעת שזה אסור, כך להתערב בחייהם של בני האדם."
"זה למען אושרה של הילדה."
מרגרט קבלה את זה מיד. אומנם היא הפיה הבכירה פה, אבל שתלך האחריות לכל הרוחות. אם זה יעזור לילדה, ועוד יותר מכך-למל, היא תעשה את זה בלי שום בעיות.
"תראי את הדף," היא בקשה. מל הרימה את הדף מול פניה.
מרגרט הרימה את שרביטה. "מאיזה גיל?"
"שהמטרות יתגשמו?"
"כן."
"נעשה 18."
"יהי כך," היא הסכימה, ואז נופפה בשרביטה. הדף זהר לכמה שניות, ואז חזר להיות כרגיל.
ברגע שזה קרה מל נרגעה ונדמה שחזרה לעצמה. "יופי שסיימנו עם זה," נאנחה בהקלה. "אני פשוט חייבת לעשות משהו. כל דבר. אני חייבת לשפר את ההרגשה של הילדים האלה."
"אני מבינה אותך," הסכימה מרגרט, אף שלא כל כך. "שנלך?"
מל נופפה בכנפיה. "בהחלט," הסכימה.
מרגרט התעופפה קלות למעלה. "רגע, נראה לי שאני שומעת הד של משהו."
"של מה?"
"של.. אפצ'י.. קטן. או גדול. הו, הוא בהחלט נשמע גדול."
מל גלגלה את עיניה. "אני עוד אחזיר לך על כך, את יודעת. אני מתקרבת מאוד לעמדת פיה בכירה."
"נאא."
"סליחה? מה זה אמור להביע?"
"האם כל דבר אמור להביע משהו? אני פשוט אוהבת להגיד נאא. יש לזה צליל מלבב לא כך?"
"הו מרגרט, את אישה מוזרה."
"הו מל, תכף אסמיק כאן. עכשיו, יש לנו עבודה לעשות. שנלך?"
"כן."
הן עופפו להן למעלה, משאירות את הדף על המדרכה, וכעבור רגע לא נראה שהן היו שם בכלל.
הרחוב היה דומם, הכוכבים נצצו, עד שפתאום מישהו צעד ברחוב במהירות, ונעצר מול הדף. הוא קרא אותו במהירות, מתעכב על השורות האחרונות, ואחר הכניס אותו למעילו.
הוא תחב את ידיו לכיסיו והמשיך ללכת.
matrix לפני שנתיים ו-7 חודשים
וואו.
זה ממש מדהים.
את חייבת לכתוב המשך
This is Me לפני שנתיים ו-7 חודשים
הו וואו עכשיו אני פתאום קולטת את האורך ואני כזה: 0_0
תודה לך, אגב D:
אם יש לך הערות לשיפור אנד סטאף אני אשמח לשמוע ^^
matrix לפני שנתיים ו-7 חודשים
לי?
הערות?
על זה?

רק שמרגרט היא דמות שממש מתאים לך לכתוב..
This is Me לפני שנתיים ו-7 חודשים
אה לול נחמד, מתאים לי לכתוב XD
בכל מקרה תודה :)
היייייי ועד עכשיו לא הכרתי אותך! (טוב בטח בגלל שאני נוהגת להתחבר פעם ב.. הממ. יש מצב שזה זה.)
לטס מיט 3:
matrix לפני שנתיים ו-7 חודשים
matrix, nice to meet you
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 2 קישורים רלוונטים
סופר צריך לכתוב , לא להשפיע מייקל שייבון, הסופר היהודי-אמריקני שספרו 'ההרפתקאות המדהימות של קאוואליר וקליי' (725 עמודים!) רואה אור בימים אלה בעברית, סבור ש"אפשר להפיק תועלת מלימוד כתיבה, אבל זה לא יהפוך סופר בינוני לגדול" (לביא)
כך תוציאו ספר מאמר של אריאנה מלמד על שלבי הוצאת ספר לאור (לביא)
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 4 מתוך 8 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 3648 ביקורות ספרים
**ביקורת זו מכילה ספויילרים משני הספרים הראשונים בסדרה** 3 בלילה, כרגע סיימתי לקרוא את הספר. לאחר סוף הספר הראשון והמצב העגום בו נותרה טל... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
Library Girl לפני שבוע וחצי


אבן מהלב / ביקורת מאת דורון קורן בYnet על "אישה מטורפת / גליה אבן-חן" בספר השירים הרענן והאלמוני-למדי של גליה אבן חן, "אשה מטורפת", מתגלה משור... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אימא אחת לפני שלושה שבועות


ביקורת מאת אורנה ליברמן באימגו על ספר השירים: נצח יחסי / גליה אבן-חן גליה אבן-חן נולדה ב-1966 באשדוד. נשואה, אם לבת, מתגוררת כיום בתל אביב, משו... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אימא אחת לפני שלושה שבועות



רשימות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 6 מתוך 28 רשימות ספרים
sunwing בת 20 מgotham city
ששי בן 21 מ

תת - תת
תת
Sharon בת 20 מדרום קוריאה
Sharon בת 20 מדרום קוריאה
sunwing בת 20 מgotham city
S-E-5914 בת 18 מהעתיד ✌

ספרים משומשים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 8 מתוך 639 ספרים משומשים
עודכן לפני שלושה שבועות




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ