“המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם בסכנה. הם ולא הן, אנשים ולא נשים, כי בניגוד לסברה הרווחת, גם גברים סובלים ממנה. לא אידיאל היופי ניצב בשורש המחלה, והסובלים ממנה יודעים היטב שהבבואה הנשקפת אליהם מן המראה היא בעלת מראה חולני, מעוות ונטול כל יופי. אז מה כן גורם לה? כל אחד ותיבת הפנדורה האישית שלו, אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה שכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל למוות. במקרה של ליה, גיבורת הספר, ככל הנראה מערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הוליכה אותה הישר לזרועותיה של המחלה. היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים, היא רופאה קרדיולוגית והוא פרופסור להיסטוריה, האיבה והשנאה שרוחשת ביניהם, התמקדותם בקריירה על חשבון גידול הילדים, כל אלו הובילו את ליה לנתיב ההרס העצמי. "ההורים שלי גרים בעולם עשוי עיסת נייר. הם מטליאים בעיות ברצועת נייר עיתון וקצת דבק". מה שמוסיף שמן למדורת ההרס העצמי הוא מותה של חברתה הטובה לשעבר, קאסי, ממחלה דומה. במקום להוות תמרור אזהרה חריף, המוות של קאסי מהווה טריגר להחמרה נוספת במצבה של ליה. כן, זו ליה. נערה בת שמונה עשרה, בחורה חכמה, תלמידה מצטיינת, אדם רגיש, אנושי, כובשת באישיותה. והיא חולה באנורקסיה. השם של המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל הרומן, אולי מתוך איזה רצון להכחשה עצמית, אבל כבר מהעמוד הראשון ברור במה מדובר. ליה היא אמנם הדמות הראשית, אבל הגיבורה האמתית בספר היא המחלה ממנה היא סובלת. היא המושכת בחוטים, והיא קובעת את התנהלותה ואת התנהגותה של ליה המריונטה. צא וראה, ג'ון גרין, כך כותבים ספר שעוסק בהווי של בני נוער. הרומן כתוב ברגישות ובצורה משכנעת, ומילת המפתח כאן היא אותנטיות. הסיפור ממחיש באופן מצמרר את דרך החשיבה המעוותת של אדם שלוקה במחלה. את ההרעבות, את ההתעסקות האובססיבית בספירת קלוריות, את המלחמה הבלתי פוסקת בין הגוף, שדורש את הדלק שלו, לבין הנפש שמונעת זאת ממנו, את התקפי הזלילה הבלתי נשלטים כשרצון השלד המהלך גובר על דרישות הנפש המייסרת, את העונשים העצמיים שמגיעים לאחר מכן בדמות הרעבות קשות עוד יותר, את המאמצים להסתיר ולהסוות את הבעיה מהסביבה הקרובה. ליה משתמשת במונחים שלקוחים מתחום המחלה, אך לא מסבירה אותם לקורא. סביר להניח שהקורא הממוצע לא יבין מושגים כמו BMI, ואולי גם לא יתפוס שהמספרים שכתובים בסוגריים ליד כל המוני פריטי המזון שמופיעים בספר, מתייחסים לערכים הקלוריים שלהם. דווקא משום כך בולטת האותנטיות של הספר. אילו הסופרת הייתה מסבירה את הטרמינולוגיה של המחלה לקורא, היה מתקבל רושם של מחקר שהתבצע מבחוץ, ולדעתי האמינות הייתה נפגעת. יש בספר פרט אחד שמעט צרם לי. לכל אורכו יש משפטים שעובר בהם קו מחיקה, ובמקומם מופיעים המשפטים הבלתי מצונזרים של ליה, אלו שמשקפים את רחשי ליבה האמתיים. למשל, המילה "אימא" מחוקה בכל פעם שבו היא מופיעה, ובמקומה נכתב "ד"ר מריגן". בהתחלה זה מקורי וחינני, אבל בשלב מסוים זה מתחיל להעיק, בעיקר כשזה קורה אינספור פעמים. בסדר, ליה, הבנו שהיחס שלך לאמך הוא לא חם במיוחד, בלשון עדינה. לא צריך לחזור על המחיקה של המילה "אימא" שלוש פעמים בכל עמוד... הביקורת הזו מזכירה לי שמזמן (כלומר, בערך חצי שעה) לא אכלתי משהו. תכף רץ למקרר, אל שלוש הפרוסות האחרונות של עוגת הפרג תפוחים שלי (1,200). סבבה או באסה? הממ... תלוי אם אתה סובל מהמחלה.”

“הספר הזה כל כך חשוב וטוב, ספר שמעלה מודעות בנושא כל כך כאוב ורגיש בקרב האוכלוסייה שלנו ובעיקר בקרב בני נוער, שכל הזמן חשופים לפגיעות, ולכרזות ומודלים שמתארים להם כיצד הם אמורים להראות, והם מושפעים מכך במודע או לא. לכולנו יש בעיות עם המראה שלנו, ורובנו לא מרגישים ביטחון עצמי גבוה כשאנו מביטים במראה, הרי אין דבר כזה אדם מושלם. בעיניי זה כל היופי, החוסר שלמות הזאת. העובדה שאני לא אוהבת את האף שלי או שיש לי מבנה גוף לא כמו שהייתי רוצה. בעיניי זה מעניין. זה הופך את העולם למגוון יותר. ושלא תחשבו, גם לי לקח זמן לקבל את עצמי. והכרתי חברות שהרעיבו את עצמן על מנת להגיע ל"שלמות" וזה העציב אותי נורא, כי קשה כל כך לסייע לאדם שלא מעוניין בסיוע. הספר הזה שבר אותי, גרם לי לחשוב על איך שאנחנו מציגים את הדברים לאחים ואחיות שלנו הקטנים, לילדים שלנו. איך אנחנו מדמים את הגוף בעיניהם. אנחנו הדוגמה הכי טובה. והכל מתחיל בשינוי קטן שעושה אדם אחד, שמסתכל על עצמו קצת אחרת, שמקבל. הספר נותן לנו הקוראים הצצה אל תוך עולמם הסבוך והעצוב כל כך של החולים, שקשה להם לקבל את עצמם ולאהוב את עצמם. שרוצים להיות "מושלמים" אבל הם פוגעים בעצמם, תחושת הבדידות שהם חווים כשהם מרגישים שלא מבינים אותם. אני חושבת שרובם כלל לא מודעים לפגיעה שהם גורמים לעצמם בכך שהם מנסים להגיע לשלמות הזאת שהם מחפשים, כי הרי כמו שאמרתי בעיניי אין דבר כזה שלמות. וכשהם מנסים להגיע לשלמות הזאת הם בעצם נכנסים למעין מעגל שחוזר על עצמו שוב ושוב. וחשוב שתעלה המודעות לנושא. שנשים לב לסובבים אותנו, אולי הם זקוקים לנו, ואנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו על מנת לעזור להם. ממליצה לקרוא את הספר בחום, ספר שחשוב בכל גיל.”

“החלטתי לקרוא את הספר הזה, למרות שאני מזמן לא נערה, מפני שסקרן אותי לראות כיצד מנסה הסופרת להנגיש נושא כל כך מורכב לקריאה של בני נוער. הקריאה היתה מעניינת באספקט הזה, גם אם, כמו שכתבו לפני - זהו בשום אופן לא ספר "נעים". האם זה ספר חובה לנוער? בעיני ממש לא. אני חושבת שהניסיון ראוי לשבח, אבל הביצוע לא מדהים. ליה, גיבורת הספר, סובלת לא רק מאנורקסיה נרבוזה, אלא גם מהזיות. ההזיות שלה מהוות חלק ניכר מהספר. בעיני תיאור ההזיות פוגע בספר. ראשית, רוב החולות לא סובלות מהזיות, ושנית, תיאורים אלה מחליפים תיאור של עניינים מהותיים יותר: בספר חסר מאוד תיאור מעמיק יותר של החיים של ליה לפני שהתפרצה אצלה ההפרעה. הספר רצוף התייחסויות לחברה של ליה, שמותה מתברר כבר בתחילת הספר, אבל גם הקשר ביניהן, על המורכבות הרבה שלו והתרומה שלו למחלה של ליה - לא מתואר כמעט בכלל. בסופו של דבר אני לא חושבת שהקורא מקבל תמונה ברורה של משמעות ההפרעה הזו, הרקע לה וכיצד היא שולטת בכל דקה של חיי הסובלות ממנה. עם זאת, הספר מצליח לתאר את הסבל הרב של הסובלות מאנורקסיה, ובעיקר הוא מתאר היטב את "רגע ההארה". זהו רגע שכל חולה חייבת לחוות בדרכה אל ההחלמה - ההכרה בכך שהדרך שבה היא הולכת מובילה למוות, וההבנה שהיא רוצה לבחור בחיים. מרגע שהנערה בוחרת בחיים, ניתן להתחיל בתהליך -שיהיה מפרך וקשה כשלעצמו - אל ההחלמה.”

“בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה. אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מתי שמתחשק, לסיים תוך שעה ולעבור ישר אחריו לספר הבא. זה לא ספר זורם וקליל שמהנה באופן מוגזם לקרוא אותו. הוא בהחלט לא מתאים לכל בן אדם, בטח לא לבעלי לב חלש או כאלה שקשה להם לקרוא ביטויי רגשות קשים או משברים גדולים אצל נערות מסכנות. זה ספר חשוב. הוא ממחיש את המחלה הנוראית שנקראת אנורקסיה על הצד הגרוע ביותר שלה, עם שילוב מחזק מאוד של הפרעות נפשיות קשות ודימוי עצמי נוראי, שנכללים לעתים בתוך הפרעת האכילה. הספר כתוב בגוף ראשון, מה שמוסיף את העומק לתחושות של הדמות המרכזית שבעצם מספרת את הסיפור מנקודת המבט שלה, וככה בעצם קוראים את המחשבות שלה ומקבלים הצצה לתוך המוח של נערה בת 18 עם הפרעות נפשיות קשות והפרעת אכילה קיצונית. לדעתי, זה ספר שכל נערה, וגם נער למען האמת, בין הגילים 12-20 צריכים לקרוא, וכמובן גם לאלו שמעל מומלץ מאוד, לא משנה עד כמה זה קשה לקרוא ספר כזה מדכא ומכאיב. כשסיימתי לקרוא את הספר לאחר יומיים בלבד שבהם לא יכולתי להניח אותו בצד, לא הפסקתי לחשוב, לחקור, לקרוא ולספר על דברים הקשורים בספר הזה. רציתי לומר שקשה לי להאמין שבן אדם שיקרא את הספר באמת יהפוך לחולה אנורקסיה, אבל זה לא מדויק. אפילו הספר ממחיש שלפעמים לא משנה מה אומרים או מבינים, המוח משתלט על הגוף ומונע ממנו לעשות את מה שהוא באמת צריך. הספר כתוב בצורה מופלאה ומהפנטת, שאני יכולה רק לחלום על להגיע לרמת כתיבה כזאת אי פעם בחיים שלי, לא משנה כמה אני רוצה. לורי האלס אנדרסון, שמוכרת יותר בכלל שכתבה את הספר המרגש "דברי", ופחות בגלל הספר הזה, מצליחה להיכנס לי ללב (פעם נוספת. אתם באמת חושבים שלא קראתי את "דברי"?) ולגרום לי לחשוב ללא הפסקה על החיים של נערות כמו ליה ובכללי על המון מסרים שנמצאים בספר הזה כמו היחס של תלמידים לבית ספר, יחסי משפחה ועוד.. לורי האלס אנדרסון היא ללא ספק אחת הסופרות האהובות עליי, ולדעתי הספרים שלה חשובים לא פחות מספרי לימוד או ספרים שמלמדים את סודות החיים לכאורה. הספרים שלה אינם פשוטים, אבל כל אחד צריך לקרוא אותם, ואני לא מבינה איך לא מלמדים אותם בבית ספר. במקום ללמוד על נושא א' ונושא ב', על היסטוריה שלא קרתה או על סיפורים עם מוטיבים חסרי משמעות, אני חושבת שצריך ללמד על מה שבאמת חשוב ולעזור למנוע את מספר מקרי המוות מאנורקסיה או מכל מחלה נפשית אחרת. או לפחות בנוסף, ותאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. בקיצור, "נערות חורף" זה ספר חובה לכל אחד, בעיקר לאלו החוששים מהפרעות אכילה בקרב קרוביהם או בכלל אצלם. הספר מצליח להעמיק על תוך מחשבותיה הפרועות וגרועות ביותר של נערה במצוקה נפשית ופיזית, ואפילו שאינני חולת אנורקסיה ולא הכרתי אף אחד שחלה בזה, אני מאמינה שאין דרך מוצלחת יותר להמחיש את המגרעות הרעות ביותר של המחלה הזאת, ושל מחלות נפשיות וחרדות בנוסף. מומלץ, מומלץ, מומלץ!”

“המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם בסכנה. הם ולא הן, אנשים ולא נשים, כי בניגוד לסברה הרווחת, גם גברים סובלים ממנה. לא אידיאל היופי ניצב בשורש המחלה, והסובלים ממנה יודעים היטב שהבבואה הנשקפת אליהם מן המראה היא בעלת מראה חולני, מעוות ונטול כל יופי. אז מה כן גורם לה? כל אחד ותיבת הפנדורה האישית שלו, אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה שכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל למוות. במקרה של ליה, גיבורת הספר, ככל הנראה מערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הוליכה אותה הישר לזרועותיה של המחלה. היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים, היא רופאה קרדיולוגית והוא פרופסור להיסטוריה, האיבה והשנאה שרוחשת ביניהם, התמקדותם בקריירה על חשבון גידול הילדים, כל אלו הובילו את ליה לנתיב ההרס העצמי. "ההורים שלי גרים בעולם עשוי עיסת נייר. הם מטליאים בעיות ברצועת נייר עיתון וקצת דבק". מה שמוסיף שמן למדורת ההרס העצמי הוא מותה של חברתה הטובה לשעבר, קאסי, ממחלה דומה. במקום להוות תמרור אזהרה חריף, המוות של קאסי מהווה טריגר להחמרה נוספת במצבה של ליה. כן, זו ליה. נערה בת שמונה עשרה, בחורה חכמה, תלמידה מצטיינת, אדם רגיש, אנושי, כובשת באישיותה. והיא חולה באנורקסיה. השם של המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל הרומן, אולי מתוך איזה רצון להכחשה עצמית, אבל כבר מהעמוד הראשון ברור במה מדובר. ליה היא אמנם הדמות הראשית, אבל הגיבורה האמתית בספר היא המחלה ממנה היא סובלת. היא המושכת בחוטים, והיא קובעת את התנהלותה ואת התנהגותה של ליה המריונטה. צא וראה, ג'ון גרין, כך כותבים ספר שעוסק בהווי של בני נוער. הרומן כתוב ברגישות ובצורה משכנעת, ומילת המפתח כאן היא אותנטיות. הסיפור ממחיש באופן מצמרר את דרך החשיבה המעוותת של אדם שלוקה במחלה. את ההרעבות, את ההתעסקות האובססיבית בספירת קלוריות, את המלחמה הבלתי פוסקת בין הגוף, שדורש את הדלק שלו, לבין הנפש שמונעת זאת ממנו, את התקפי הזלילה הבלתי נשלטים כשרצון השלד המהלך גובר על דרישות הנפש המייסרת, את העונשים העצמיים שמגיעים לאחר מכן בדמות הרעבות קשות עוד יותר, את המאמצים להסתיר ולהסוות את הבעיה מהסביבה הקרובה. ליה משתמשת במונחים שלקוחים מתחום המחלה, אך לא מסבירה אותם לקורא. סביר להניח שהקורא הממוצע לא יבין מושגים כמו BMI, ואולי גם לא יתפוס שהמספרים שכתובים בסוגריים ליד כל המוני פריטי המזון שמופיעים בספר, מתייחסים לערכים הקלוריים שלהם. דווקא משום כך בולטת האותנטיות של הספר. אילו הסופרת הייתה מסבירה את הטרמינולוגיה של המחלה לקורא, היה מתקבל רושם של מחקר שהתבצע מבחוץ, ולדעתי האמינות הייתה נפגעת. יש בספר פרט אחד שמעט צרם לי. לכל אורכו יש משפטים שעובר בהם קו מחיקה, ובמקומם מופיעים המשפטים הבלתי מצונזרים של ליה, אלו שמשקפים את רחשי ליבה האמתיים. למשל, המילה "אימא" מחוקה בכל פעם שבו היא מופיעה, ובמקומה נכתב "ד"ר מריגן". בהתחלה זה מקורי וחינני, אבל בשלב מסוים זה מתחיל להעיק, בעיקר כשזה קורה אינספור פעמים. בסדר, ליה, הבנו שהיחס שלך לאמך הוא לא חם במיוחד, בלשון עדינה. לא צריך לחזור על המחיקה של המילה "אימא" שלוש פעמים בכל עמוד... הביקורת הזו מזכירה לי שמזמן (כלומר, בערך חצי שעה) לא אכלתי משהו. תכף רץ למקרר, אל שלוש הפרוסות האחרונות של עוגת הפרג תפוחים שלי (1,200). סבבה או באסה? הממ... תלוי אם אתה סובל מהמחלה.”

“הספר הזה כל כך חשוב וטוב, ספר שמעלה מודעות בנושא כל כך כאוב ורגיש בקרב האוכלוסייה שלנו ובעיקר בקרב בני נוער, שכל הזמן חשופים לפגיעות, ולכרזות ומודלים שמתארים להם כיצד הם אמורים להראות, והם מושפעים מכך במודע או לא. לכולנו יש בעיות עם המראה שלנו, ורובנו לא מרגישים ביטחון עצמי גבוה כשאנו מביטים במראה, הרי אין דבר כזה אדם מושלם. בעיניי זה כל היופי, החוסר שלמות הזאת. העובדה שאני לא אוהבת את האף שלי או שיש לי מבנה גוף לא כמו שהייתי רוצה. בעיניי זה מעניין. זה הופך את העולם למגוון יותר. ושלא תחשבו, גם לי לקח זמן לקבל את עצמי. והכרתי חברות שהרעיבו את עצמן על מנת להגיע ל"שלמות" וזה העציב אותי נורא, כי קשה כל כך לסייע לאדם שלא מעוניין בסיוע. הספר הזה שבר אותי, גרם לי לחשוב על איך שאנחנו מציגים את הדברים לאחים ואחיות שלנו הקטנים, לילדים שלנו. איך אנחנו מדמים את הגוף בעיניהם. אנחנו הדוגמה הכי טובה. והכל מתחיל בשינוי קטן שעושה אדם אחד, שמסתכל על עצמו קצת אחרת, שמקבל. הספר נותן לנו הקוראים הצצה אל תוך עולמם הסבוך והעצוב כל כך של החולים, שקשה להם לקבל את עצמם ולאהוב את עצמם. שרוצים להיות "מושלמים" אבל הם פוגעים בעצמם, תחושת הבדידות שהם חווים כשהם מרגישים שלא מבינים אותם. אני חושבת שרובם כלל לא מודעים לפגיעה שהם גורמים לעצמם בכך שהם מנסים להגיע לשלמות הזאת שהם מחפשים, כי הרי כמו שאמרתי בעיניי אין דבר כזה שלמות. וכשהם מנסים להגיע לשלמות הזאת הם בעצם נכנסים למעין מעגל שחוזר על עצמו שוב ושוב. וחשוב שתעלה המודעות לנושא. שנשים לב לסובבים אותנו, אולי הם זקוקים לנו, ואנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו על מנת לעזור להם. ממליצה לקרוא את הספר בחום, ספר שחשוב בכל גיל.”

“החלטתי לקרוא את הספר הזה, למרות שאני מזמן לא נערה, מפני שסקרן אותי לראות כיצד מנסה הסופרת להנגיש נושא כל כך מורכב לקריאה של בני נוער. הקריאה היתה מעניינת באספקט הזה, גם אם, כמו שכתבו לפני - זהו בשום אופן לא ספר "נעים". האם זה ספר חובה לנוער? בעיני ממש לא. אני חושבת שהניסיון ראוי לשבח, אבל הביצוע לא מדהים. ליה, גיבורת הספר, סובלת לא רק מאנורקסיה נרבוזה, אלא גם מהזיות. ההזיות שלה מהוות חלק ניכר מהספר. בעיני תיאור ההזיות פוגע בספר. ראשית, רוב החולות לא סובלות מהזיות, ושנית, תיאורים אלה מחליפים תיאור של עניינים מהותיים יותר: בספר חסר מאוד תיאור מעמיק יותר של החיים של ליה לפני שהתפרצה אצלה ההפרעה. הספר רצוף התייחסויות לחברה של ליה, שמותה מתברר כבר בתחילת הספר, אבל גם הקשר ביניהן, על המורכבות הרבה שלו והתרומה שלו למחלה של ליה - לא מתואר כמעט בכלל. בסופו של דבר אני לא חושבת שהקורא מקבל תמונה ברורה של משמעות ההפרעה הזו, הרקע לה וכיצד היא שולטת בכל דקה של חיי הסובלות ממנה. עם זאת, הספר מצליח לתאר את הסבל הרב של הסובלות מאנורקסיה, ובעיקר הוא מתאר היטב את "רגע ההארה". זהו רגע שכל חולה חייבת לחוות בדרכה אל ההחלמה - ההכרה בכך שהדרך שבה היא הולכת מובילה למוות, וההבנה שהיא רוצה לבחור בחיים. מרגע שהנערה בוחרת בחיים, ניתן להתחיל בתהליך -שיהיה מפרך וקשה כשלעצמו - אל ההחלמה.”

“בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה. אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מתי שמתחשק, לסיים תוך שעה ולעבור ישר אחריו לספר הבא. זה לא ספר זורם וקליל שמהנה באופן מוגזם לקרוא אותו. הוא בהחלט לא מתאים לכל בן אדם, בטח לא לבעלי לב חלש או כאלה שקשה להם לקרוא ביטויי רגשות קשים או משברים גדולים אצל נערות מסכנות. זה ספר חשוב. הוא ממחיש את המחלה הנוראית שנקראת אנורקסיה על הצד הגרוע ביותר שלה, עם שילוב מחזק מאוד של הפרעות נפשיות קשות ודימוי עצמי נוראי, שנכללים לעתים בתוך הפרעת האכילה. הספר כתוב בגוף ראשון, מה שמוסיף את העומק לתחושות של הדמות המרכזית שבעצם מספרת את הסיפור מנקודת המבט שלה, וככה בעצם קוראים את המחשבות שלה ומקבלים הצצה לתוך המוח של נערה בת 18 עם הפרעות נפשיות קשות והפרעת אכילה קיצונית. לדעתי, זה ספר שכל נערה, וגם נער למען האמת, בין הגילים 12-20 צריכים לקרוא, וכמובן גם לאלו שמעל מומלץ מאוד, לא משנה עד כמה זה קשה לקרוא ספר כזה מדכא ומכאיב. כשסיימתי לקרוא את הספר לאחר יומיים בלבד שבהם לא יכולתי להניח אותו בצד, לא הפסקתי לחשוב, לחקור, לקרוא ולספר על דברים הקשורים בספר הזה. רציתי לומר שקשה לי להאמין שבן אדם שיקרא את הספר באמת יהפוך לחולה אנורקסיה, אבל זה לא מדויק. אפילו הספר ממחיש שלפעמים לא משנה מה אומרים או מבינים, המוח משתלט על הגוף ומונע ממנו לעשות את מה שהוא באמת צריך. הספר כתוב בצורה מופלאה ומהפנטת, שאני יכולה רק לחלום על להגיע לרמת כתיבה כזאת אי פעם בחיים שלי, לא משנה כמה אני רוצה. לורי האלס אנדרסון, שמוכרת יותר בכלל שכתבה את הספר המרגש "דברי", ופחות בגלל הספר הזה, מצליחה להיכנס לי ללב (פעם נוספת. אתם באמת חושבים שלא קראתי את "דברי"?) ולגרום לי לחשוב ללא הפסקה על החיים של נערות כמו ליה ובכללי על המון מסרים שנמצאים בספר הזה כמו היחס של תלמידים לבית ספר, יחסי משפחה ועוד.. לורי האלס אנדרסון היא ללא ספק אחת הסופרות האהובות עליי, ולדעתי הספרים שלה חשובים לא פחות מספרי לימוד או ספרים שמלמדים את סודות החיים לכאורה. הספרים שלה אינם פשוטים, אבל כל אחד צריך לקרוא אותם, ואני לא מבינה איך לא מלמדים אותם בבית ספר. במקום ללמוד על נושא א' ונושא ב', על היסטוריה שלא קרתה או על סיפורים עם מוטיבים חסרי משמעות, אני חושבת שצריך ללמד על מה שבאמת חשוב ולעזור למנוע את מספר מקרי המוות מאנורקסיה או מכל מחלה נפשית אחרת. או לפחות בנוסף, ותאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. בקיצור, "נערות חורף" זה ספר חובה לכל אחד, בעיקר לאלו החוששים מהפרעות אכילה בקרב קרוביהם או בכלל אצלם. הספר מצליח להעמיק על תוך מחשבותיה הפרועות וגרועות ביותר של נערה במצוקה נפשית ופיזית, ואפילו שאינני חולת אנורקסיה ולא הכרתי אף אחד שחלה בזה, אני מאמינה שאין דרך מוצלחת יותר להמחיש את המגרעות הרעות ביותר של המחלה הזאת, ושל מחלות נפשיות וחרדות בנוסף. מומלץ, מומלץ, מומלץ!”