#
<mark>טאנה פרנץ'</mark> היא סופרת מחוננת שכישרון הכתיבה שלה מרשים מאד. כמו גלברייט היא שייכת לסופרים הכותבים ז'אנר של "רומנים עם מתח". להתייחס לספריה כאל ספרי מתח בלבד (ולהתלונן שהם לא ממש מותחים) זו החמצה. היא מספרת סיפור מרובד, עם מתח, דרמה, ועוד משהו, שלמען הנוחות אקרא לו גורם מקשר. זה דבר, שמאחד את כל הסיפורים והופך את העלילה לשלמה, גם כשהסיפור, כמו הסיפור הזה, הולך לכיוון של היפרדויות, פירוק השלם ל

בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן).

נכון ש<mark>טאנה</mark> פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו.

כאמור, ההחלטה ג

****





פעם אהבתי ספרי מתח.

כלומר, אולי גם היום, אבל זאת לא אהבה כזאת של תשוקה, של זרמים בידיים, של לקרוא את הספר בידיים רועדות עד שלוש בבוקר ולהתעורר עם רוק יבש על הפיג'מה וספר מקומט מתחת ללחי. יותר אהבה של פנסיונרים, אהבה-חיבה כזאת, גם מול הפגמים, הריח-מהפה, השלמה שבשתיקה עם ההרגלים המעצבנים וידיעה/תקווה מעורפלת שאולי פעם תרגיש שוב את האהבה ההיא מפעם, דפיקות לב ואבדן שליטה ממכר. רק ע

****




המתרגם של הוצאת "מודן" הביט בשעון. ארבע וחצי. הזמן פאקינג לא זז. בארוחת הצהריים הוא ירד על ג'חנון ועכשיו הפחמימות הריקות טיפסו לו במעלה הגרון ואיימו להוריד אותו ביגון שאולה. הוא ישב אל השולחן, הביט למעלה, נשף בתסכול, קם לקחת קפה שרק הגביר לו את הצרבת, גירד בפדחתו וחשב על איך לעזאזל הוא מתרגם את "Faithful Place" לעברית. הוא ניסה לגולל בראשו את העלילה, והבין שאין לו, פשוט אין לו רעיון.

זה לא סוד שאני חובבת נלהבת של ספרי מתח, טוב, חובבת נלהבת זו לשון המעטה. אבל יותר מכל אני אוהבת ספרי מתח שהם ספרים בעלי ערך מוסף. <mark>טאנה פרנץ'</mark> כותבת ספרים כאלה. הם עוסקים בסוגיותיה הכלכליות והחברתיות של אירלנד, הם כתובים נהדר ויש בהם אווירה של רומן משובח.

עשרים שנה לפני שמתרחש הסיפור העכשווי, נכנסו שלושה נערים ליער שליד נוקנארי, פרבר של דבלין. נער ונערה נעלמו ללא שוב ונער אחד ניצל, מלוכלך בדם שאינ

אז כתבתי פה מתישהו שאין את הספר האחרון של <mark>טאנה</mark> פראנץ' בספריה שלנו, ושאולי טוב שכך, כי מספר לספר נהנתי פחות.
אז כתבתי.
הספר הגיע לספריה ולא היססתי אפילו לשניה.
איזה מזל.

***

ל<mark>טאנה</mark> פראנץ' יש שיטה: בכל ספר, היא לוקחת דמות משנה מהספר הקודם ומפתחת לה עלילה משלה.
ב"דומות" זה היה קל: קאסי מדוקס היתה דמות מקסימה שלגמרי דרשה ספר משלה.
ב"בית מספר שש עשרה" זה גם לא היה מסובך מדי. פרנק היה דמות מסת

ב"לבד ביער" בראה <mark>פרנץ'</mark> את הבלש רוב ראיין וציוותה אליו את הבלשית קאסי מדוקס. ב"דומות", ראיין פרש ו<mark>פרנץ'</mark> הזיזה את קאסי אל קדמת הבמה והיא פתרה את התעלומה בעזרת פטרונה, הבלש פראנק מאקי, המשרת במחלק הסמויים. ב"בית מספר 16", מאקי הוא הגיבור ויש לו מפגשים קצרים וטעונים עם הבלש סקורצ'ר קנדי, שהופך לגיבור הראשי ב"חוץ רפאים". חלופת תפקידים זו והשימוש בגיבורי משנה כגיבורים ראשיים בהטיית זרקור אמינה, היא אחד

#
<mark>טאנה פרנץ'</mark> היא סופרת מצויינת, הכותבת לכאורה מותחנים. ספריה הם למעשה רומנים עם תעלומה, שאינם מזניחים את הדמויות ואינם מתעלמים מהרקע הפיזי או הנפשי שלהן. כתיבתה טובה והיא מעלה דילמות די מורכבות בספריה. היא כותבת על מה שמוכר לה – אירלנד והחברה האירית – ואינה מתפתה להעביר את הסיפור לרקע יותר נוצץ, כמו חלק מכותבי המותחנים המרגישים שהם חיים בפריפרייה (יחסית לארצות הברית) כמו ז'ואל דיקר או גיום מוסו.

<mark>טאנה פרנץ'</mark> כותבת ספרי מתח כאילו היתה כותבת רומנים. לא לה ספר מתח דק גיזרה, מרוכז בעלילה, כשסצנה רודפת סצנה עד סוף הסיפור, הקושר כיאה את כל הקצוות. פרנץ' כותבת סיפורים על אנשים ורוב דמויותיה הן דמויות מורכבות, שהפיענוח שלהן חשוב לא פחות מפיענוח התעלומה, והקוראים חלוקים בדעותיהם לגבי הדמויות: הן טובות? הן רעות? הן גם וגם, כמו במציאות.

הפעם הגיבורה היא החברה האירית - ליתר דיוק שולי החברה האירית, א