אירוע הצעת הנישואין הוא, לכל הדעות, מאורע מרגש. יכול האדם הנאור לבוז לתופעה, באומרו שהרי זה עניין של מה בכך, הליך רשמי ותו לא, ושברכישתה של טבעת פלונית המשובצת מינרל פחמני בלתי מועיל אין בזה כדי להצדיק התרגשות כלשהי. אלא שסופו של יום, בבואו של האדם הנאור אל המאורע עצמו, לא יוכל שלא להרגיש רטט בלבו, ולו גם הקל שבקלים. כבר אמרו חכמינו: "אי אפשר לשקר את הלב." אשר על כן גם בו, בכותב שורות אלה, היה, אפס, משהו. חרף נסיונותי לצנן את התלהבותי ואת התלהבות הפציינטית, בטענה שהתרגשות יתרה אינה יאה לאנשים כמונו ויש לקחת את הדברים באופן שקול, עם כל זאת, בכל זאת... אין מה לומר. וגם מצידי, השקעה היתה בדבר. לא אפרט, אך אודה ואתוודה שעיני ועיני המאורסה הטרייה לא נשארו יבשות. טבעת יפה גם, בלי עין הרע וכו'.
היינו לבד בטקס ההצעה, למה לנו עיניים חטטניות שידחפו לדבר כל כך פרטי ואינטימי? אין אנחנו אוהבים קהל. על כן בשובנו אל הציוויליזציה, כשחזרנו לרחוב, פתאום היתה מעין תחושה משונה ביחס לעוברים ושבים. מעניין... כולם סביב נראו... בלתי חשובים במקצת. הולכים בטל, כמו שום דבר. כלום אין הם יודעים, במחילה, שהסטטוס שלי השתנה לחלוטין בזה הרגע? יכלו להביע מעט התעניינות, בחיי... נימוס בסיסי. קלטתי בעיניי שגם הארוסה הרוסה מהמצב, מגניבה מבטים אל כל עוברי האורח, תוך נסיונות להדגיש את טבעתה הנוצצת והחדשה; פה גירוד באף, שם שיפשוף המצח, ותמיד ביד שמאל...
איש לא הבחין. ערב רגיל, לכל הדעות. איש אחד ישב לידנו ועיין בעיתון, לא היה כתוב שם דבר אודותינו. אחת עברה על ידנו ומבלי להעיף מבט חצתה את הכביש הקרוב. מטומטמת.
"נראה," כך הכלה בפוטנציה, "נראה שלאיש לא... לא איכפת..."
הנהנתי. מה יכולתי לומר? אשמתי שבמדינה שלנו כולם אגואיסטים, תקועים בתוך עניינם שלהם מבלי להתחשב בזולת, כאילו אין איש בעולם מלבדם?
"שמא..." מלמלה בעלת הטבעת וסובבה אותה על אצבעה בעצבנות מה. "שמא נוכל... אולי... עוד פעם...?"
ניסיתי להבין מה כוונתה, ותיכף נתחוור לי. בעצם, הסבירה המוצעת, אין שום חוק המחייב אותנו לבצע את טקס ההצעה פעם אחת בלבד. חייבים להודות, זה די נחמד. וכל עוד הטבעת בידנו... ואין איש שיודע... טקס אינטימי זה נעים והכל, אבל אין לדעת... אולי דווקא... עם קהל...
שקלתי את העניין בכובד ראש. למה לא, בעצם? מה כבר צריך בשביל הצעה? טבעת, שני משתתפים, וכל זה יש. אך בכל זאת, נראה העניין משונה. היא הסירה את טבעתה מעליה, ובהגישה אותה לי, הבחנתי שהאיש הקורא בעיתון לידנו מפהק. מיד נטלתי את הטבעת וכרעתי על ברכי לפניה.
אין מה לומר, התגובות היו בהתאם לציפיות. המאורסת אפילו פלטה צווחת אושר קלה, להסב את תשומת לב הנוכחים. האיש הקורא בעיתון מיד קם ממקומו כמתנצל ומחר כף יחד עם הנשים האנשים והטף שהתקבצו סביבנו. זוג נשוי עם עגלה הביטו בנו בערגה. הודנו במבוכה לקריאות המזל טוב, לחצנו ידיים לכמה אנשים, טפיחות על השכם, אני אפילו חתמתי לאחד. שמרנו קצת על ההצגה עד שההמון התפזר ונשארנו שוב לבדנו. שנינו הסכמנו שזה היה רעיון מוצלח. מה יש? מתארסים. לא מגיע יחס?
הבטנו זה בזו. ניצוץ עבר בעיניה. מחשבה זהה עברה בראשי שנינו בו בזמן. הלא הטבעת... עוד אצלינו...
חיש מהר הסתרנו את התכשיט בכיס מעילי, ומיהרנו לעלות על קו האוטובוס הראשון שהגיע. משראינו שנתרחקנו מזירת הפשע די הצורך, ירדנו. סרקנו במבטינו את הקהל. חבורת נערות במסע קניות. איש אחד עם אוזניה. זוג גימלאים. ערב רב של נוכחים ממגוון סוגים.
מושלם.
מיד: כריעה, שליפת טבעת, צווחת התפעלות. כבר נהייתה מומחית בצווחות התפעלות. הכפיים חזרו, אנחות הרומנטיקה, מזל טוב לפה, מזל טוב לשם, מבוכה מלאכותית של הזוג המאושר והטרי, עד התפזרות העשן.
הרגשתי מעט לא נעים. היה בזה משהו מן הרמאות.
"מה פה רמאות?" שאלה המאורסת בשלישית, ובחנה את הטבעת בהערצה. "הרי באמת התארסנו."
יש בזה משהו. אלא שבכל זאת, כשחמקנו משם מרחק כמה רחובות כדי להמשיך בסיבוב ההופעות, עדיין הייתה לנו התחושה של גנבים בלילה. יכולתי לשמוע מעלינו את משימה בלתי אפשרית ולדמיין את מר קרוז מתחמק לו בגניבה עם טבעת יהלום בכיס.
שוב הטקס. הפעם השקעתי ב"התינשאי לי". נתתי יותר רגש, השקעתי בניואנסים. הביקורות היללו, אפילו כמה שריקות אהדה נשמעו ברקע. היא הייתה שקרנית לא רעה, כלתי לעתיד. שאלתי את עצמי עד כמה זה אמור להטריד אותי, אלא שהסיח את דעתי בחור נרגש שלחץ את ידי.
"אני לא מבינה," לחשה לי שותפתי לחיים בעתיד ולפשע בהווה, "למה לא כולם עושים את זה." היא נפנפה לקהל משל היתה מלכת אנגליה עליה השלום.
"אולי עושים," לחשתי לה חזרה, "ופשוט לא מזהים."
משם המשכנו. עם כל הצעה השתפרנו והשקענו יותר בהופעה. בפעם שאחר כך נגלה לנו לפתע כי אני נושא נשק, עקב החיילות הכרונית שאני לוקה בה. מיד גילינו את הממד הלאומי והפטריוטי שאנחנו יכולים להוסיף למופע, ובתום ההצעה פצחתי בשירת המנון "כפיר". היא שרה "התקווה". הקהל נמס ממש. חיפשנו קהלים גדולים יותר, מאתגרים יותר. אפילו הצעתי מול קהל של מה שהיה נראה כמו עסקת סמים כלשהי. התגובות עדיין היו טובות מאוד, אם כי נראה היה כי הם תהו לעצמם איזה מין בן אדם מציע נישואין בסמטה כזאת. בסך הכל המצב היה בכי טוב, והתכנית עבדה פלאים.
אלא מה?
כשירדנו שוב מהאוטובוס אל הרחוב והתחלתי כמו מתוך אינסטינקט לשלוף את הטבעת, קלטה עינה של המאורסת הותיקה משהו בקהל. "אני חושבת," לחשה לי, "שההוא... עם התיק על הגב..."
מיד ראיתי על מי היא מדברת. היה זה הטיפוס עם האוזנייה, מהפעם הראשונה. הוא הביט בנייד שלו. הרגשתי את פעימות הלב שלי גוברות. "אין זמן," אמרתי לה, "אולי לא ישים לב." ולפני שהספיקה למחות כרעתי על ברכי וביקשתי את ידה בפעם השמינית. מיד הקהל פרץ בתשואות, אך עינינו תרו אחר האלמוני עם האוזנייה. הוא מחא כף, עם כולם, אך חיוכו היה... חשדני במקצת...
"לחמוק מפה, חיש מהר." לחשתי באוזנה. מיד נשאנו רגלינו משם, וחיפשנו קהל אחר במרחק בטוח. זה היה מסוכן.
"אתה מרגיש שאולי... עוקבים אחרינו...?" היא שאלה בחשש מה.
הרגשתי. כעת לכל העניין היתה אווירה של סרט מתח. "אולי הספיקו לנו הצעות להיום?" שאלתי.
אך יצר ההצעות גבר בנו ולא יכולנו לעצור סתם כך. בלי תיאום מראש עצרנו ברחוב הומה אדם במיוחד. היא הנהנה אליי כמו נותנת אור ירוק להתחלת המבצע, ורגליי כרעו כמו מתוך הרגל. הפעם היא ממש התעלפה, אני הזלתי דמעה. זאת הייתה ההצעה הכי מוצלחת עד כה, בלי ספק. הקהל צחק והריע, שרק ומחא כפיים בשימחה גלויה. חבורת חרדים החלו לשיר "ישיש עלייך."
מתוך הקהל צץ לפתע קול מתריס: "רמאים!"
ההוא עם האוזנייה. שם, בין הקהל. הכל השתתקו והביטו בו באלם כועס. אך הוא בשלו, כמטורף. האוזנייה כבר לא באוזנו. "רמאים!" קרא שוב. "כבר ראיתי..! מקודם...!"
הכעס בקהל היה מוחשי כעת. "שתוק, מה יש לך?" קראו אליו. "בלי להתבייש! את היום המאושר שלהם אתה הורס?"
הוא המשיך בקריאות מתריסות, כשוטה הכפר הצועק שהמלך הוא עירום. אנחנו, מצידנו, היינו המומים מגסות הרוח. עמדנו נעלבים זה ליד זה בהתקרבנות רבתי.
"שקרנים! במו עיניי ראיתי! רמאים!" הקהל היה קרוב ללינץ'. לא יכולנו לראות בדיוק להיכן גררו את המסכן, אבל יכולנו לראות את החבלות בעיניו מהיכן שעמדנו. מהר התקפלנו משם להמשך ההופעות. בעיר אחרת, מה שבטוח.
אנחנו מוצאים שזה בילוי נאה ומומלץ לזוגות צעירים. יוצא שאנחנו מציעים כמעט כל יום מאז. אנחנו מנסים לנצל את האפשרות הזאת כמה שאפשר, עד שכיסוי הראש שלה יעצור את סיבוב ההופעות שלנו.
בשורות טובות. רק בשמחות.
נכתב לפני 10 חודשים
מזיכרונותיו של ג'ון ה. ווטסון, מרפא, מסדר מרלין דרגה שניה, לשעבר הילאי בכיר במסדר אבירי הסער של משרד הקסמים
א. מר שרלוק הולמס
מעולם לא חשבתי על כתיבת זיכרונותיי לפני כן. אפילו כשהועסקתי כהילאי בכיר במשרד הקסמים, ומלחמות עקובות מדם וקרבות מייגעים שנשלחתי אליהם היו חלק משגרת חיי, גם אז לא הייתי נחוש להעלות את קורות חיי על הכתב, ולו רק לשם השעשוע, לעיניי שלי בלבד. אולי משום שמצבי הנפשי אז היה, למעשה, עגום למדי, העדפתי שלא לנבור יותר מדי בזיכרונות כאובים. הועסקתי כהילאי-מרפא, ומתוקף תפקידי נאלצתי לשאת מראות קשים של פציעות חמורות ומיתות אפלות של חברים קרובים, והכאב עצר בעדי מלכתוב כל דבר שהוא. אך כל זאת השתנה כעת, משפגשתי את הקוסם המשונה, המעניין, המסתורי ובלי ספק המבריק ביותר שאי פעם פגשתי, וכעת הרצון לשתף את הרפתקאותיי עם אותו אדם מלבה את אש היצירתיות שבי.
היה זה בשנת 1870, כשפרשתי ממשרתי כהילאי בכיר במשרד הקסמים. הייתי, אמנם, רחוק מגיל פרישה, אך עקב פציעה קשה, ובעצתם של מפקדיי וכמה מבני משפחתי הקרובים, הגעתי להחלטה כי הענקתי לקהילת הקוסמים די והותר משיכולתי לתת. חשתי כי יהיה זה מספק יותר, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה הנפשית, להתמקד יותר בתחום הרפואה, בו הייתי בעל ניסיון רב. הצגתי את שירותיי בפני מספר בתי מרפא קטנים בלונדון, שם התגוררתי בדירה קטנה יחסית בשכונת קוסמים נסתרת מעין כל. המתנתי לינשוף שיודיע לי על ראיון עבודה, אך זה בושש לבוא. תחתיו, הגיע אליי מכתב אחר, אישי וידידותי יותר.
חברים קרובים לא היו לי באותם הימים, המעטים שכן היו לי מצאו את מותם בשירות משרד הקסמים, ולא היה לי אז רצון ליצור קשרים חדשים. לכן הופתעתי מעט כשבשעת ערב מאוחרת, התעופף אל חלוני ינשוף קטן וחום, וברגלו מכתב מחבר לספסל הלימודים, אתו לא התראתי במשך שנים. הבטתי במעטפה, שעליה נכתב בצד אחד: "ג'ון ווטסון, רחוב מידיאה מספר 23", ובצד המוען נכתב: "ממייקל סטמפורד". זאת הייתה הפתעה נעימה בהחלט, ותהיתי לי מה מעשיו של ידידי הוותיק בימים אלה. פתחתי את המכתב, וקראתי בו כשזיכרונות משנות לימודיי בהוגוורטס שבים וצפים בראשי.
"ג'ון יקירי," נאמר במכתב, "כולי תקווה כי על אף שלא יצא לנו להתכתב הרבה בשנים האחרונות, עודך זוכר את רעך הוותיק לבית גריפינדור. שמועה שמעתי לפיה כבר אינך בעסקי ההילאות; לא אשקר, הופתעתי למדי, למיטב זכרוני היית כישרון אדיר עוד בימינו יחד בהוגוורטס. כמו כן שמעתי כי אתה מתגורר כעת בלונדון. שנת הלימודים נפתחת בקרוב, וגם אני אהיה בלונדון בשבוע הבא, לקניות של שנת הלימודים הראשונה של מרגרט (היית מאמין שהיא גדלה מהר כל כך?), לכן תהיתי אם תרצה להיפגש אז בסמטת דיאגון, להעלות זיכרונות ולהתעדכן (בחיי שלא נפגשנו זמן רב מדי). אם יום רבעי הבא יהיה נוח לך, שלח את תשובתך עם הינשוף, ואצפה לפגוש אותך שם!
שלך בידידות, מייקל סטמפורד."
שמחתי מאוד על ההזמנה, ושלחתי תשובה מהירה עם הינשוף שעף מחלוני במעין מבט עייף. לא נפגשתי עם אף אחד מחבריי לספסל הלימודים מאז התקבלתי למסדר אבירי הסער של ההילאים, ומפגש כזה היה תירוץ לא רע להוציא אותי מהדירה הקטנה והחונקת, בה רק גור הכלבים שהיה לי אירח לי חברה.
באותו יום רבעי סמטת דיאגון הייתה הומה; היום הראשון ללמודים בהוגוורטס התקרב, ומשפחות רבות טיילו בין החנויות השונות שהציעו קדרות, ינשופים, ספרים, מרכיבי שיקויים ושאר מוצרים לשנת הלימודים. אני הייתי די בולט בנוף, לבדי, בבית קפה צדדי קטן כשעל השולחן לידי שעון מקל ההליכה שלי, שנכנס לחיי בשנה האחרונה לשירותי. שרביטי היה מונח בכף ידי, במעין תנוחה של כוננות שלא הייתי אפילו מודע שאני עושה. מעין דריכות, מוכנות, הרגלים ישנים שניסיתי ללא הועיל להיפטר מהם... בהיסח הדעת גיצים אדומים נורו מקצה שרביטי. לא הייתי רגיל להיות בחברת כל כך הרבה אנשים.
לבסוף זיהיתי אותו, את סטמפורד, וקראתי לו משולחני. הוא לא השתנה מאוד מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, מלבד כמה קילוגרמים שהוסיף. הוא זיהה אותי תוך רגע, החליף מילה מהירה עם אישתו שלקחה את ביתם אל חנות השרביטים והתיישב לידי בחיוך גדול ולחיצת יד לבבית.
"ג'ון, כמה טוב לראות אותך שוב!"
"גם אותך, מייקל," עניתי בחיוך, "לא השתנית, אפילו לא קצת."
"טוב סלח לי על שאיני יכול לומר את אותו הדבר לגביך... לכל הרוחות! בקושי זיהיתי את פניך, השפם הזה באמת משווה לך מראה רציני." הוא צחק לעצמו. "מה שלומך? ומה פתאום סילקו אותך מהמסדר?"
"לא סילקו אותי," מיהרתי לתקן, "שוחררתי בכבוד."
"טוב טוב," התנצל סטמפורד, "אין סיבה להתרגז. אבל ברצינות, מה קרה? אתה עוד צעיר, זה לא גיל מוקדם מדי לפרישה?"
סיפרתי לו, בקצרה, את קורות הפציעה שלי, על איך בעקבות קסם אפל שפגע ברגלי היא זקוקה לזמן החלמה של כמעט שנה שלמה.
סטמפורד נאנח. "טוב, היית תמיד הרפתקן... אתה זוכר את אותו ג'ון ווטסון שהיה תמיד נעלם איפשהו ברחבי היער האסור וחוזר משם עם סיפורים מסמרי שיער שהשתיקו את כל הילדים במעונות?"
"בוודאי זוכר," חייכתי, אבל חיוכי היה מעט מאולץ. "על כל פנים, אני אינני אותו ג'ון ווטסון... ומה לגביך? בתך עוד מעט הולכת ללמוד, זה בוודאי מרגש."
"מפחיד עד אימה, אתה מתכוון..." אמר סטמפורד, והביט בכיוון של חנות השרביטים. "אבל כן, זה באמת לא יאמן. היא הייתה כל כך נרגשת להגיע ללונדון בפעם הראשונה. ומה לגביך? אין איזושהי עלמה באופק? בשורה משמחת שאנו עתידים להתבשר?"
צחקתי לרגע. "לא כרגע... ניסיונות כושלים רבים מדי הביאו אותי להאמין שאני זקוק להפסקה בכל הנוגע לנשים."
"אגב, מה זאת הכתובת הזאת שאתה מתגורר בה? איפה השכונה הזאת?"
"שכונה קטנה, לא מאוד רחוקה מכאן. למען האמת, זו דירה די עלובה... אני מנסה למצוא מקום טוב יותר לעבור אליו, אבל האמת היא שאין מספיק כסף לזה מהמענקים של המסדר."
"ומה בדבר דירת שותפים?" שאל סטמפורד, שניצוץ קטן בעיניו נדלק, כאילו רעיון עלה בו בזה הרגע.
"אני לא יודע אם זה רעיון מוצלח," עניתי בכנות, "אני לא יודע אם אוכל לשאת עוד אדם איתי באותה הדירה. בקושי את חברת עצמי אני מצליח לסבול. ואם להיות כן לחלוטין..." דיברתי בקול מעט יותר שקט, "אני חושב שאהיה שותף לדירה עלוב למדי."
להפתעתי, סטמפורד חייך. "אתה האדם השני היום שאומר לי את המשפט הזה בדיוק."
הרמתי גבה בהפתעה. "ומי היה הראשון?"
"סטודנט אחד שעובד איתי במעבדת האלכימיה." הוא אמר, ואז מיהר להוסיף, "כלומר, אני מאמין שהוא סטודנט... הוא בא והולך כרצונו, והוא מתעמק במחקר כמעט כמוני."
"סטודנט? מה גילו?"
"בערך כגילך," ענה סטמפורד, "ומדובר בטיפוס... למען האמת... משונה למדי."
"משונה? מה פירוש?"
"ובכן, אני היחיד שאיתו הוא מוכן בכלל להחליף מילה במעבדה, למען האמת, וגם אותי הוא לא ממש מוכן לשתף בפרטים אודותיו. הוא מאוד מסוגר, השד יודע מה המקצוע שלו."
"חשבתי שהוא מתעסק באלכימיה."
"ובכן... בין השאר, כן."
"אולי יתכן שהוא פשוט מסור לעבודתו? אני חושב שאתה מעט מחמיר עם האיש."
"הו, אתה אינך מכיר את שרלוק הולמס." אמר סטמפורד. "הוא מסוג האנשים שככל שתתהה יותר לגביהם כך תבין אותם פחות. והוא גם... ובכן... הוא מבריק במידה יוצאת דופן. בצורה מטרידה, אפילו. זה... ובכן, צריך ממש לפגוש אותו כדי להבין."
"נשמע כמו טיפוס מעניין." אמרתי.
"אולי הוא יתאים לך בתור שותף," הציע סטמפורד. "מה דעתך שאפגיש בניכם?"
"סלח לי, סטמפורד, אבל מה ששמעתי ממך עכשיו היה שאתה מכיר מעין טיפוס מטורף שיתאים לי כשותף לדירה."
סטמפורד צחק צחוק מתגלגל. "כן, בהחלט לא נשמע מזמין... כלומר, לא הייתי מרחיק לכת וקורא לו מטורף, הוא פשוט... יחיד במינו, אם תרצה. אבל," הוא הביט בי במבט חודר, "ממה שאני מכיר אותך, ג'ון, זה דווקא מה שעשוי לעניין אותך."
לא רציתי להודות בקול רם שהוא צודק. אבל נאלצתי להסכים. סטמפורד אמר שמר הולמס ימצא, בדרך קבע, במעבדת האלכימיה המרכזית של לונדון, ולשם התעתקנו שנינו לאחר שסטמפורד עדכן את אשתו. כשנעמדנו אל מול מעבדות האלכימיה שבמכללת הקוסמים הבריטית על שם איגנוטוס, הבחנתי כי מבטו של מייקל שדרו מעין אי נוחות. "מה העניין?" שאלתי.
"הו, לא כלום," הוא ענה, "פשוט... ובכן, יתכן שתמצא אותו מעט... לא חברותי. הוא עלול להיות קר למדי ואפילו גס רוח למדי אם מפריעים לו באמצע מחקר חשוב."
"חשוב? אם כך אני מבין שהוא איש מחקר רציני?"
"ובכן... בעיניו, לפחות. הוא מסוג האנשים האלה המונעים מתאוות ידע טהורה, כל שאר זוטות כגון נימוסין והליכות נחשבים בעיניו למטרידים, לעיתים."
"אהא," הרהרתי, "רייבנקלו, אני מניח?"
"מעולם לא שאלתי אותו," ענה סטמפורד, "אבל אני מוכן להתערב על כל מה שיש לי בגרינגוטס שמצנפת המיון לא התלבטה לרגע לפני שמיינה אותו לשם. היא וודאי לא הייתה צריכה לנוח על ראשו כדי לזהות שלשם הוא שייך. אה," הוא הוסיף כשעברנו במסדרון על יד אחד החדרים, "אני רואה שהוא כאן."
מאחורי דלת הזכוכית העכורה היה אפשר לזהות את דמותו של קוסם גבוהה, שהיה רכון מעל לשולחן מתעסק בדבר מה.
"נראה שהוא עסוק," אמרתי.
"אבל כנראה שאינו מתעסק במשהו חשוב," אמר סטמפורד. "כשאין הוא רוצה שיפריעו לו הוא בדרך כלל חורט על הדלת 'אין כניסה' באותיות של אש."
"אותיות של אש?"
"הוא נוטה להיות דרמטי במיוחד במקרים כאלה," הסביר סטמפורד. "כדאי שניכנס –" אך לפני שסיים את המשפט, נפתחה הדלת מעצמה בקול חבטה. שרביטו של האדון היה מכוון כלפיה, וברגע שהיא נפתחה הוא החזיר אותו אל תוך גלימתו, כל זאת מבלי להתיק עיניו מהשולחן שמולו.
"שרלוק ידידי," פתח מייקל ואמר, "אני מקווה שאינני מפריע –"
"כלל לא, מייקל," ענה, ופנה מהשולחן להביט בנו. הוא העיף בי מבט אחד קצר וכמעט משועמם, אבל הסביר פנים לסטמפורד בחיוך זעיר. כעת היה אפשר להבחין בכל דמותו; הוא היה גבוהה למדי, צנום ולבוש מעט ברישול. מעל לאפו הנשרי הביטו בנו שתי עיניים כחולות וחודרות שמבטן הרגיש כאילו חדרו דרך גולגולתך וקלטו את נבכי מוחך. מלבד לבושו כל הופעתו שידרה יציבות ורצינות. הוא הביט בסטמפורד כשידיו שלובות מאחורי גבו, כאילו היה המורה ומייקל הנבחן. "לו היית מפריע לי," אמר, "היית וודאי מבחין בכך זמן רב לפני שניגשת לדלת."
"כמובן, כמובן," צחק סטמפורד, "אך סלח לי – לא הכרתי בניכם. מר הולמס, זהו ג'ון ווטסון. ג'ון, זהו –"
"שרלוק הולמס," אמר במהירות מר הולמס והושיט את ידו ללחיצה. לחצתי את ידו בנימוס. "נעים להכיר. האם אוכל לקבל טיפה אחת מדמך?"
"אני - - סלח לי?" הבקשה הפתיע אותי עד מאוד.
"טיפה מדמך, אם תואיל," אמר שוב שרלוק בנימה עניינית. הוא עדיין אחז בידי. "רק טיפה אחת תספיק. היא לא תחסר לך, אל דאגה."
"אני... ובכן..." שלחתי מבט אל מייקל, שנראה ספק נבוך ספק משועשע. "אני בעצם... כלומר, אני מניח שכן, אם לא – "
"מצוין," אמר ובלי להסס שלף במהירות מחט קטנה מכיסו ודקר את ידי דקירה קטנה. פלטתי קריאת כאב קטנה, ושרלוק מיהר להניח את טיפת הדם שניגרה על המחט אל תוך קדרה שחורה וקטנה שניצבה על שולחנו. מיהרתי בהינף שרביט לרפא את הפצע בידי, והבטתי במייקל במבט מבולבל. הוא משך בכתפיו.
"סלח לי, מר הולמס," אמרתי, "אבל... ובכן, לשם מה דרוש לך –"
"מיד נראה, מר ווטסון," השיב הולמס ונופף את שרביטו מעל לקדירה. בתום מספר שניות ארוכות הוא חייך לפתע, ואז ממש קפץ משמחה וקרא: "יש! זהו זה!" הוא מחא כף. "רוב תודות לך, מר ווטסון. "הניסוי עבד. יותר משקיוויתי, למען האמת."
"איזה ניסוי?"
"התרכובת החדשה שלי," הסביר שרלוק בשמחה, וסימן בידו שאתקרב. הבטנו שנינו אל תוך הקדירה, ובתוכה ראיתי נוזל סגלגל מתערבל וזז, כאילו מנסה לזרום למקום כלשהו. "שים לב מה טיפה אחת מדמך הצליחה לעשות. חששתי שאולי הדם שלי עלול להיות לא מספיק ניטרלי, אבל אתה, אדם אקראי לחלוטין שאינו בן קוסמים כמוני עשוי להוות דגימה נפלאה. ואכן, בעזרתך הצלחתי להוכיח שהתמיסה שלי אכן עובדת!"
התכוונתי לשאול אותו מהיכן הוא יודע שאינני טהור דם, אבל הוא המשיך בהתלהבות גואה: "הבט, לפני שהכנסתי את טיפת הדם שלך הקדירה הייתה מלאה בתמצית סנרגאלוף. אני מבין שאתה בקיא בתכונותיו?"
"ובכן כן," שוב תהיתי מנין הוא יודע זאת, "הוא יעיל מאוד בריפוי של זיהומים ומחלות בדם –"
"אני לא מדבר על המעלות הרפואיות שלו, ווטסון," אמר שרלוק מעט בחוסר סבלנות, "מעבר להן – תמצית סנארלוף מועילה מאוד בזיהוי דם. נניח שטיפת דם מתערבבת בכמות מספיק גדולה של מים, היא כביכול אובדת לעד. לא תבחין בשום שינוי אם תהיה לך כמות מספקת של מים. אבל עם תמצית הסנארלוף, תוכל לבודד את הדם משאר המים."
"מרשים מאוד," הודיתי.
"מרשים, אולי," אמר שרלוק בביטול, "אבל לא כמו מה שאני מצאתי. כאן. אתה רואה איך התמצית המעורבבת בדם זזה וזורמת? ובכן, זה משום שהוספתי לה עוד כמה מרכיבים משלי; חרחור החולות, כדורן מצוי, דם ת'סטראל, ובהוספת הלחשים הנכונים התקבלה תמצית חדשה, תמצית הולמס! זמן רב עבדתי עד שמצאתי את השילוב המדויק והנכון... מבין, התמצית זזה וזורמת, משום שהדם שהוספתי לה שייכת לאדם חי. כשהוספתי לאותה התמצית טיפת דם של גופה, היא עמדה דוממת. כעת, לא רק שאפשר לזהות טיפת דם, אפשר גם לזהות האם האדם שהדם שייך לו חי או מת!" הוא פנה אלינו וקד קידה עמוקה, כמו שחקן שביצע הופעה מרשימה המחייבת תשואות רמות. "ובכן, ווטסון, מה אתה חושב?"
"כל זה מרשים, בהחלט, במובן המחקרי הטהור. אבל לא מאוד מעשי."
"מה אתך, ווטסון, אם התגלית הזאת הייתה מתגלה לפני שנה, פושעים רבים היו באים על עונשם במקום לצאת לחופשי."
"באמת?"
"אין לי כל ספק." אמר הולמס, ואחר כך הכניס מעט מהתמצית שבקדירה אל תוך מבחנה, והכניס אותה אל כיסו בהבעת סיפוק ניכרת. "זה היה יום יעיל למדי."
"ובכן," אמר סטמפורד מאחורניו והשתעל קלות, "בנושא אחר, חשבתי לעצמי –"
"רעיון לא רע, מייקל," אמר שרלוק, ופנה אליי שוב באותו מבט ענייני ומכובד, שכלל לא תאם את התלהבותו המעט ילדותית ממחקרו. "מוטב שתדע, מר ווטסון, כי אני נוטה להסתגר אל תוך עצמי לעיתים קרובות, וקורה לפעמים שאינני מדבר ימים שלמים. אני עשוי לקום בשעות מוקדמות מאוד ולהיעלם במהירות ומבלי להודיע. כמו כן, אינני מחזיק ברשותי ינשוף, ואעדיף בהרבה שתיצור קשר איתי באמצעות פטרונוס; אך סיכוי סביר שאם העניין איננו חמור לא אזדרז לענות. אני אדם עסוק מאוד בדרך כלל. מה עוד? אני מנגן בכינור. אתה חושב שזה עשוי להפריע?"
"ל... להפריע?" מצמצתי. "במה?"
"אינני יודע, אך יש מי שימצא רעש נגינה למטריד לפעמים, למיטב הבנתי שותפים עתידים לדירה אמורים לדעת על חסרונותיהם הגרועים ביותר של המועמדים לשותפות, אם ברצונם להימנע ממצבים חברתיים לא נעימים."
"מי אמר משהו לגבי שותפים לדירה?"
שרלוק הרים גבה. "אני."
שוב, הבטתי בסטמפורד. כעת הוא בהחלט נראה משועשע. בהבלחה של הבנה נעצתי בשרלוק מבט מאשים. "אדוני, אינך יכול ל-"
שרלוק, בתגובה, צחק. "לא, ווטסון, אינני מבאר הכרה. על אף שאני יכול בהחלט להבין כיצד הגעת למסקנה הזאת. לא, אני רואה בביאור ההכרה מדע לא מאוד אמין ולעיתים מבלבל מדי בשבילי. אני מעדיף לדבוק בהיגיון הבריא בלבד. מלבד זאת, הילאי מיומן שכמותך וודאי היה מבחין לו הייתי מנסה לחדור אל הכרתו."
"אתה... דיברת אתו עליי לפני כן?" שאלתי את סטמפורד.
"אף מילה," ענה סטמפורד, שכעת חייך בגלוי.
"אז, הכינור," המשיך שרלוק. "האם הוא עלול להוות מטרד?"
"טוב... ובכן, זה תלוי במנגן. יש המנגנים והסבל הוא לא יאומן, אך נגן מיומן מספיק..."
"אה, אם כך הכל בסדר." אמר שרלוק בזריזות, ואסף את דבריו בכוונה לצאת מהחדר. "מצאתי דירה נחמדה מאוד שנוכל לבדוק מחר, אם נוח לך. אשלח אליך פטרונוס כשאדע איזו שעה נוכל להיפגש שם. הדירה בהחלט מאוד מרווחת, אם כי היא ממוקמת ברחוב מוגלגי. בעלת הבית היא מכשפה, אז לא תהיה בעיה של סודיות איתה. בהתאם למיקום המגורים, שכר הדירה הוא נמוך למדי באופן יחסי לנוחות הדירה, אבל לא מספיק נמוך שרק אדם אחד יוכל לבדו לממן אותה. אני מניח שהמיקום לא יפריע לך?"
"כלל לא," אמרתי, על אף שהיו דברים רבים אחרים שרציתי לומר ולשאול.
"נפלא. אצור איתך קשר, אם כן." הוא אמר ופנה לצאת.
"חכה רק רגע אחד!" אמרתי לפתע, והוא הסתובב.
"כן?" שאל.
"לפני רגע הכרנו, איננו יודעים דבר אחד על השני וכבר אתה מדבר על דירה?"
"לפני רגע פירטתי לך את חסרונותיי," אמר שרלוק, "הנחתי שזה יספיק. בנוגע אליך, ובכן..." עיניו החודרות בהו בי. "אני יודע שאתה מרפא, הילאי לשעבר, אות מסדר מרלין, דרגה שנייה, אני יודע שאתה בן לאב מוגל ולאמא מכשפה שאיתה לא היית בקשר זמן רב. אתה מגדל גור כלבים, מעשן מקטרת, חי כרגע בדירה עלובה למדי בלונדון שתעדיף להחליף בהקדם האפשרי, למדת בנעוריך בהוגוורטס והבית שאילו מוינת הוא גריפינדור. אם כן, אחרי שהיכרתי בינינו, אני מעריך שלא תהיה לך בהיה להיפגש. אשלח אליך הודעה בהקדם; הפטרונוס שלי הוא עורב. יום טוב, סטמפורד!" ובמילים אלה יצא מהחדר והתעתק לו משם.
שתקתי לרגע, ואז החלפתי מבט עם סטמפורד.
הוא משך בכתפיו. "אמרתי לך." אמר בפשטות.
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
ברור שאתה הוא זה שיגרום לי לכתוב כבר איזה משהו...
אני שומע את קולך, הוא צלול וברור יותר מאי פעם. אני רואה אותך מולי, והחיוך ההוא בוהק וזוהר כמעט כמו שהיה בחייך. כמעט.
העניין הוא, שאם יש מישהו שבו הייתי רוצה להיוועץ כיצד לכתוב את זה, הרי זה אתה. ומה היית אומר?
אני רואה אותך בעיני רוחי גוהר מעליי, מניח את ראשך על כתפי, ושואל בקול שנועד להישמע חטטן ומנדנד: מה זה? מה אתה כותב??
נו אל תפריע, אני אומר. חכה, זה חשוב.
חשוב! אתה אומר. נו, נשמע.
אני מנסה להסתיר, אבל אין להימלט ממך, עקשן היית. מה גם, ביננו, לא הייתי מעז להתמודד מולך בכוח. אז אתה מעיין קצת, ושואל: מה, הספד?
סוג של, אני ממלמל.
יש לך סיגריה ביד, אתה קורא לרגע בעיון, נותן שאיפה. אתה אומר: זה בטח קצת קשה.
קצת, אני עונה.
המחשבות שלי רודפות זו את זו, כל אחת מבקשת להשמיע את קולה לפני חברתה. זיק מחשבה אחד דורש שיש להזכיר את צחוקך, הרי זה מתבקש. נצנוץ של זיכרון משמיע טענה כי על הצחוק והחיוך ידברו כולם, על הפרצופים המצחיקים, מי ידבר? ובאמת אני נזכר, רק בדיעבד, שהיית אמן פרצופים, כזה שיכולתי רק לחלום להיות. כמה מצחיק היית... והנה נדחפת לה פיסה קטנה מהרהור ארוך בך, שמציינת את המשמעת העצמית שהיית לך, נו, זאת שתמיד קינאתי בה. כי אני נזכר בנקודות בהם היית קורא לי (בצדק) בטטה שמנמנה, ודורש שאתחיל להזיז את הגוף הבטלן שלי. כי מנוחה או בטלה היו מונחים זרים לך. לפתע, בכבדות, משתפלת אל שולי מחשבותיי הבנה, והיא תופסת את מקומם של סיפורים וזיכרונות; ההבנה הפשוטה, הכואבת שאין טעם. פשוט, אין טעם להסביר. כלומר, מביך ממש לדבר עליך, על אודותיך, על זיכרונות שיש לי ממך, כי זה כל כך ברור שזה פשוט לא מספיק. זה כל כך מגוחך, הניסיון להסביר אדם שכמותך. הרי אנשים רבים וודאי ישמעו, לשם דוגמא, על החיוך שלך. נו, שויין. וגם אם הם יראו תמונות, באמת, זה לא מתקרב אפילו לחיקוי של התחושה שמתפשטת בלב כשאתה הוא זה שמחייך אליי את החיוך הזה, באופן אישי, בשבילי. עמוק בלב גדלים לי רחמים, רחמים עצומים על אלו שלא זכו, שיאלצו להסתפק רק בתיאור שלך, שאין בו כדי להשלים, אין בו כדי לסכם, להבין, כל זה רק בדיעבד, רק בחינה של, זיכרון של זיכרון, בבואה דבבואה. אנו, אלה שזכינו לראות את אותו חיוך שלא בדרך תמונה או סיפור, אלא ממש באספקלריא המאירה, אנו יודעים כי אין מה לעשות, ולך תסביר עכשיו נשמה כל כך גדולה כמו שלך למישהו שלא פגש בה. ההבנה הזאת, יותר מהכל, מאלימה את מחשבותיי, מרפה את כוחי. אך יודע אני כי החוסר ביכולת לא פותרת אותי מהחובה לנסות.
ראוי אתה שיכתבו שירים עליך. מילות קודש חדשות שלא שזפתן עין, ראוי שיבראו יש מאין רק כדי להזכירך. ראוי אתה להיספד כשאול ויהונתן, ראוי אתה שתיזכר לדורות. שיכתבו עליך בלדות, ספרים, מנגינות, פיוטים, פרק חדש בתנך – אף כבוד שבעולם לא גדול מדי. היית אולי צוחק, או אולי מחטיף לי איזו כאפת שטות מאחורה על מילים כאלה, אלא שקדוש ישראל אתה, גיבור ישראל אתה, תרצה או לא. וידוע לכל מכריך שכבוד כזה היה נראה לך קצת מוגזם. אבל עם כל כאב הלב, ועם כל הצער והיגון שכרוך בלומר את זה – בכנות, גיבור ישראל יושב עליך טוב.
יש שמכירים אותך טוב ממני, שהיו קרובים אליך ממני, ומעט שאיני מעז לכתוב עליך (ובטח שחוצפה מצידי לכתוב אליך). אלא שאתה מכיר אותי, אתה יודע שהיה מצפוני נוקף אותי לעולם לו הייתי מחריש. אמרת לי פעם: שמע, אתה יודע לכתוב. ובכן, מן הראוי היה שאכתוב למענך ולכבודך את יצירת המופת שלי. אבל, שוב, אתה מכיר אותי, ואתה יודע שזה מעבר לכוחותיי. אני מאמין שהיית סולח לי על הניסיון החצוף הזה שלי.
אתה יושב לידי על ספסל, במה שהוא בין גבול הזיכרון והמציאות. ספסל העץ עומד לו כשרגלו האחת באוויר, ליד בית המדרש בתפוח. השעה היא שעת בין ערביים, יום שישי, כולם בבית הכנסת במנחה, אתה ואני כבר התפללנו. אנחנו משקיפים על הנוף, שנינו לבושים לשבת, אני עם חולצה מכופתרת סטנדרטית, אתה עם חולצת גבעונים שכזאת, צווארון פתוח, כפתורים עד החזה. אתה עם כוס קפה שחור, סיגריה ביד, אני לידך עם תה, מעשן פסיבית את שאתה נושף. הנוף הנפרש למולנו, והשבת המזדחלת לאיטה אל תוך המציאות, מותירה אותנו במצב שהוא מעין עולם הבא, מעבר לזמן ולמקום, ושם אנחנו יכולים לדבר, גם עכשיו. מה? אתה שואל אחרי לגימה מדודה מהשחור השחור הזה. אתה נראה מותש קצת.
זה לא היה פשוט לכתוב, אני עונה. מצד אחד זה מרגיש כל כך לא מספיק, מצד שני אני...
כאילו... לא ממש מסוגל יותר.
תן לקרוא, אתה מחייך לפתע.
מה פתאום, אני צוחק. מה נראה לך.
נו תן לקרוא.
לא מתאים, אחי...
ג'ינג'י! אתה מאיים לפתע, ונועץ בי מבט מתרה. שאני לא אנשוך אותך, כן?
קח קח, נודניק... בלב אני יודע שפשוט היית ממשיך להתעקש. הרי כשאתה ננעל על משהו, כל העולם כולו לא יוכל לעצור בעדך. זה משהו שהערצתי בך, שאני עדיין מעריץ בך. בעצם, אולי היה לי מביך קצת להודות בזה בפניך בעודך איתנו, אבל אתה יודע שהערצתי אותך? באמת, תמיד. את ההתמדה שלך, את הישרות שלך, את זה שכשהדרך שלך הייתה ברורה לך לא עניין אותך מה כולם אומרים. הערצתי את היכולת שלך להיות תמיד מאה, תפילה – מאה, לימוד – מאה, צחוק – מאה, צבא – מאה, סיגריה – מאה. זה היה מעבר לתפיסה שלי. בדיעבד אני מבין כמה סבלנות הייתה לך אליי, כי אפילו בלי לחשוב על זה, כל מה שהיה לי לשתף, כל מה שישב עליי, כל מה שכתבתי או שרציתי לכתוב – הייתי בא אליך.
שום דבר לא הפחיד אותך, אני הרגשתי את זה. לו יצוייר והיית יודע כיצד הסיפור שלך מסתיים, זה לא היה מרתיע אותך כהוא זה, להיפך. היית מרהיב עוז, שואג, מחפש דרך לתת אפילו יותר. הבלחי זיכרונות מתערבלים בי, שוב אני לידך על הספסל. עכשיו, בזיכרון, פתאום אתה עם נשק. אתה קורא את מה שכתבתי בעיון, מסיים בשאיפת סיגריה וממלמל במבוכת מה (עד כמה שאדם כמוך יכול בכלל להיות מובך): שמע, לא צריך להגזים...
אני ואתה שותקים לכמה דקות. המעבר הזה בין צחוקים לרצינות, שאיתך הוא כמעט בלתי נראה, הגיע והתבטא בשתיקה דקה ונעימה. טוב היה לשתוק איתך. טוב, אני אומר פתאום ומפר את הדממה, איך הייתה אתה כותב את זה? איך היית רוצה שיזכרו אותך?
אתה שוב שותה מהקפה לפני שאתה עונה בבת שחוק: שיזכרו שעשיתי צחוקים. אני צוחק, אתה מצטרף אליי, ולכמה שניות אנחנו צוחקים יחד.
לא, נו אבל ברצינות, אתה אומר ושותק אל האופק. נראה לי שהייתי רוצה שיזכרו שעשיתי טוב.
אני מהנהן. הזיכרון נמוג, נסחף בין ערפילי מחשבות, רגשות אבל, כאב, ותחושות אחרות חסרות שם, שעוד לא הצליחו לתחום בתוך גדרות השפה, גם אם שפת הקודש. נותרתי לבד. נשק בידי. אני שומע את הנחמות בקולך, אני שומע אותך אומר לי: תבין את זה, תעכל את זה, ותנתב את זה למשהו טוב. לא לשקוע בכאב, זה לא מתאים. אתה חייל, ככה אני שומע אותך אומר לי, וצריכים אותך. תגדל מהכאב הזה, תעשה. רק לעשות, לעשות טוב.
גלעד,
(רק מלכתוב את שמך הנשמה שלי צורחת מכאב)
אני רוצה לדבר אתך. אני רוצה לספר לך כמה אני אוהב אותך. כמה אתה חסר לי, לעולם הזה. כמה רציתי לכתוב לך ממש ביום שישי ושאין לי אפילו שמץ של מושג למה לא עשיתי את זה בסוף, מטומטם שכמוני. אבל ישבנו פעם על ספסל, בין קודש לחול, מעל למקום והזמן, ושם החיים והמוות לא תופסים, עולם הבא, בו אתה נמצא, מעין מתגלה בעולם הזה, בו אני נמצא, וכך אני יודע שאנחנו עדיין יושבים, ונשב עדי עד, עד ינחמנו קוננו, ויושיענו ויגאלנו, וינקום נקמת דם קדושיו השפוך, ונזכה, יחד לגאולה שלמה ואמתית. בזכותך. אני מתגעגע אליך גלעד. חבר קרוב וידיד אמת, גיבור ישראל וקדוש עליון. זכותך תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.
נכתב לפני שנה ו-9 חודשים
(מאוסף שירי הילדים שאני כותב. אגב, אין יותר תרפיסטי מלנסות להיזכר בזיכורן ילדות חזק ואז לכתוב אותו כשיר.)
חבריי ואני עדיין זוכרים,
שבגן, עוד לפני שהיינו גדולים,
במקום לשחק בחיות או בחול
יצאנו בהפסקות למסע הגדול.
חוקי המסע די קלים להסבר:
מסביב לגן יש חומה וגדר,
כלומר, חומה קטנה וגדר מעליה,
ורק מי שחכם (כמונו) יודע
שאפשר להכניס בניהם את הרגליים
לתפוס בגדר חזק עם הידיים,
ללכת כל פעם בצעד קטן
וככה להקיף ממש את כל הגן.
בנקודת ההתחלה, המסע ממש קל,
החומה ישרה, ולא גבוהה בכלל.
אבל אם תוסיפו, ותרחיקו לכת,
גם אם תתחרטו לא תצליחו לרדת;
החומה כבר גבוהה, ונהיית קצת צרה.
ואחר-כך עוד נוספת צרה על צרה:
באמצע הגדר צומח שיח קוצים,
דרכו עוברים רק האמיצים.
ומי שבאמצע ויתר ופרש,
חייב להתחיל את הכל מחדש.
זה היה טוב יותר מכל שאר המשחקים.
מי בדיוק המציא אותו? אנחנו עדיין מתווכחים.
(רק בסוד אגלה לכם, בינכם וביני:
שהתשובה הנכונה, כמובן, היא: אני.)
נכתב לפני שנתיים
בבית שלנו לא היום שום חיות;
הן רועשות, אמרה אמא, וגם מלכלכות.
אבל דגים, היא אמרה, דגים זה בסדר.
הם יודעים גם לשתוק וגם לשמור על הסדר.
וכמה פעמים שהבאנו דג זהב,
ותמיד הוא נקטף ממש בדמי ימיו.
אחד קפץ מהאקווריום כמו טיל,
אחד שבטעות שכחנו להאכיל,
ודג אחד, באמת, אני נשבע:
מת לו סתם כך, כאילו טבע.
ואז דג אחד, דג זהב סתם, מצוי,
המשיך ושרד, ממש נס גלוי.
הוא חי בביתנו יותר משנה,
עד שבסוף גם הוא מת, מזקנה.
נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים
אני כהן, ואבא שלי גם כן,
וגם סבא, וכך עד אהרון הכהן.
וכשאבא היה עולה לדוכן,
מזמן, כשהייתי רק ילד קטן,
הייתי נכנס מתחת לטלית,
הטלית הגדולה של אבא, ומביט
איך עוצם הוא עיניו וביד רחבה
מברך את עמו ישראל באהבה.
וכשאמר "יברכך", ידעתי כי ודאי
בלבו הוא מכוון הברכה גם עליי.
נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים
תשמעו משהו שבאמת קרה לי,
משהו מוזר, באמת לא נורמלי:
פגשתי נמר שניגן בכינור
יצירה של שופן בסולם רה-מינור.
ראיתי ילקוט שהצמיח רגליים
ויצא לטייל ברחבי ירושלים.
ופעם הטסתי מטוס של נוסעים,
ובסוף נחתנו בטעות במאדים.
ישבתי במקרה על ספה מדברת,
שתיתי בהתערבות את כל הכינרת,
הלכתי הפוך, דרך עליי מסטיק,
מצאתי זהב שעשוי כולו פלסטיק,
שדדו אותי פיראטים, באמצע המדבר.
נשענתי על בית, ובטעות הוא נשבר.
הכנתי לבד עוגה מעופפת,
ונסעתי עליה לארץ אחרת.
זה קורה לי תמיד, אני לא משקר,
רק יותר בחלום ופחות כשאני ער.
נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים
ירד לי דם כשהיינו בטיול.
יצאנו לנחל, או לאיזה מסלול,
הייתי בן ארבע, אולי בן חמש,
והפצע בברך שרף לי כמו אש.
ובכיתי, אבל לא בגלל שנפלתי,
בכיתי, בעצם, בכלל כי נבהלתי;
כל כך הרבה דם בחיים לא ראיתי.
אמא שמה לי משחה, אבל אני לא רציתי.
אבא הבטיח ממתק אם אתגבר,
ובאמת אחר כך לא בכיתי יותר.
זה היה נראה אז כמו המון דם,
והיום אני יודע שזה היה סתם מוגזם.
ואולי דברים שהיום נראים גדולים,
כשאהיה זקן, הם יראו לי קטנים.
נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים
נכתב לפני שנתיים ו-3 חודשים
