נפילת הממלכות/ מורגן רודס

זו לא הפעם הראשונה שאני נפגשת עם הספר. מסתכלת על דמות בברדס שבכריכה כשהיא מחזיקה פגיון. או קוראת את התקציר הלא ברור ובודקת את מספר העמודים.
ראיתי אותו בעבר, לפני שנתיים בערך. כשאחד מחברי לכיתה קרא אותו. ומי יודע, אולי גם הייתי משאילה ממנו וקוראת גם. אבל שלושה מילים שהיו כתובות בכריכה האחורית הרתיעו אותי
"משחקי הכס לנוער"
שמעתי הרבה על משחי הכס. ספר על רצח ומוות ועלילה מסובכת. לא נשמע לטעמי בכלל. אז הקפדתי להתרחק ממנו, ולהבטיח לעצמי לא לגעת בו.
ועכשיו, כשאני מסתכלת לאחור. אני לא מבינה איך פספסתי את הספר הזה.

אז איך בסוף הגעתי למצב שאני קוראת אותו?
בגלל שבספרייה הקטנה שלנו, שמביאה ספרים פעם במיליון שנה בערך, נגמרו כל הספרים שרציתי לקרוא.
אז שוטטתי בספרייה, מחפשת איזה ספר שיעניין אותי, ורגע לפני אני מתייאשת לחלוטין ולוקחת ספר שקראתי כבר, נתקלתי בו. בספר ההוא, כבר כמעט שכחתי ממנו. זה הספר שהשוו אותו למשחקי הכס.
בהיתי בו כמה שניות, היד הושטה לכיוונו, מתמהמהת באוויר לכמה שניות. שאלתי את עצמי האם כדאי לי.
בסוף החלטתי שאין לי מה להפסיד, ולקחתי אותו. קוראת שוב את התקציר שקראתי כבר בעבר. ושמה אותו על דלפק הספרייה.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שזה מסוג הספרים ששואבים אותך לתוכם, ולא טעיתי, כי תוך כמה דקות נשאבתי לספר. לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
הספר מספר על ארבע בני נוער משלוש ממלכות במדינה בשם מיטיקה, כולם באים ממקומות שונים, וכל אחד מהם צריך להתמודד עם מציאות אחרת לגמרי. ואי אפשר שלא להזדהות עם כל בני הנוער האלה בשלב מסוים, לא משנה אם הם באות מהצד שפותח במלחמה והשלטון בו אכזר, או מהצד המותקף שהשלטון בו אדיב. הדמויות שלהם כל כך אמינות, אנושיות ופגיעות. וראים שבעיצוב של כל אחת מהן הושקע מאמץ רב. וכמובן שיש דמות שאהבתי יותר ודמות שאהבתי פחות. אבל הזדהיתי עם כולן באיזשהו שלב בספר.

אין לי מושג כמה הספר מקורי, כנראה שלא קראתי מספיק ספרים שעסקים בנושא הזה כדי לשפוט באמת, אבל העלילה סחפה אותי לתוכה, כל הזמן קרה משהו, לא היה אף פעם רגע יבש או לא מעניין. כל הזמן נשארתי במתח כזה ורק רציתי לקרוא עוד ועוד. ואם תשאלו אותי, ספר טוב הוא ספר שרק רוצים לקרוא ממנו עוד ועוד.

והכתיבה מדהימה, היא מפורטת ומלאה בתיאורים של נופים, אנשים, מחשבות ורגשות. מהסוג שאני כל כך אוהבת. ובנוסף הסופרת מצליחה להישאר אובייקטיבית בין כל נקודות המבט ולא לבחור דמות אחת אהובה ואז להתמקד רק בה, וזה משהו שממש קשה לעשות.

אהבתי את הסוף, הוא נשאר פתוח והוא השאיר אותי צמאה לעוד וגרם לי להצטער שהספר המשך לא נמצא לידי.

שורה תחתונה, נפילת הממלכות הוא ספר מרתק עם עלילה סוחפת. דמויות אנושיות עם מאבקים אנושיים להפליא וכתיבה מפורטת, מומלץ!

מגנוס צ'ייס ואלי אוסגרד - להב הקיץ/ ריק ריירדן

אני לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת של דוד ריק.
ברצינות, אנשים. הבנאדם כותב ספר, התחלה של סדרה, ולפי ההיכרות שלי איתו זו גם תהיה סדרה של חמישה ספרים מינימום, ואני פשוט הולכת וקוראת את זה. מיד. כשזה. יוצא.
ועכשיו, מה? עכשיו נשארתי תקועה כאן, לא בדיוק במתח מטורף אבל בהחלט בתיאבון בריא לעוד, ונידונתי לחכות שנה שלמה עד שהספר הבא יצא. אם אני אקרא באנגלית כלומר, אחרת זה עוד חודש-חודשיים ><
הייתי צריכה לדעת טוב יותר. האם לא קראתי כבר מספיק ספרים של דוד ריק כדי לדעת שהוא יתעלל בנו? כן, כן קראתי. אז למה? למה שכחתי את כל כללי הזהירות?
התשובה היא, הייתי בטוחה שריק איבד את זה. אחרי דם האולימפוס, שהרי היה כל כך מאכזב, והספר הבא שיוצא הוא התחלה של סדרה חדשה, שהקשר שלה אל הגיבורים האהובים שלנו הוא מינימליסטי בטירוף, טוב, לא חשבתי שאני אתאהב. לא חשבתי שאשאב. לא חשבתי שזה יתפוס אותי ככה.
הייתי צריכה לדעת טוב יותר.

זהו ריק ריידן במיטבו, חבריידה!
ההומור המושחז, הקצב המטורף, הדמויות הססגוניות, האומץ, אפילו התבניתיות הזו שמאפיינת את ספריו חזרה, ולמען האמת אין לי שום בעיה איתה. אבל יש יותר. יש דברים בספר הזה שלא ציפיתי להם. לא ציפיתי לשמות של הפרקים, אחרי חמישה ספרים שלמים שבהם ריק מספר את פרקיו בספרות רומיות, בלי שמות שיתארו את מה שקורה. לא ציפיתי לגיוון של הדמויות. לא ציפיתי לכמה שאני אוהב את הדמויות. לא ציפיתי לכמה העולם הנורדי מסובך, ולא ציפיתי שריק ישליך אותנו כמעט לבדנו למים העמוקים, בלי להסביר את היסודות של המיתולוגיה למי שבצעירותו קרא את מנהרת הזמן במקום ספרות גבוהה שכזו. וזה מה שהוא עשה ><
לא ציפיתי עד כמה חלקים מסוימים ירגשו אותי, לא ציפיתי עד כמה הספר יצחיק אותי, וגם זו הייתה טעות מצידי, כי התנהגתי עם הספר הזה כמו טירונית גמורה. מה איתי? אני הרי מכירה את הטרול הזקן. הייתי צריכה לצפות את זה.
הייתי צריכה לצפות את זה.

אח, איזה טרול רשע!
אי אפשר להגיד שהספר נגמר במתח עצום, אבל הוא בהחלט נגמר בצורה שגרמה לי לרצות להתגלגל על הצד, לשלוף מהשולחן את הספר הבא בסדרה שלקחתי מבעוד מועד מהספרייה, ולהתחיל לקרוא.
חבל שהוא יוצא רק עוד שנה. אעא.

בכל מקרה, הנקודה שלי היא שמי שחשב שריק ריידן איבד את זה, יכול לחשוב שוב. וזה מעולה, כי יש לו עוד כמה ספרים להוציא, וזה מעולה, כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי.
חשוב לי לציין שוב רק עד כמה הספר הזה מצחיק. אני לא רוצה לעשות לכם אובר-הייפ חלילה, אבל תסמכו עליי שהוא באמת מצחיק עד כדי כך. רבים וטובים הם הספרים שגורמים לי לגחך או לחייך, והם באמת מצחיקים, אבל הספר הזה גרם לי להתגלגל מצחוק בקול, צחוק שמרעיד את קירות הבית. וזה לא ביטוי. אני רצינית לגמרי. כל פעם שקרה משהו מצחיק בספר (וזה קרה בערך אחת לעמוד) הייתי צוחקת בקול. ואת הצחוק הכי טהור שלי, לא הצחוק שיוצא לי כשאני עצבנית, שנשמע כמו הצחוק של אחותי, או צחוק מרושע לאיד. צחוק מתגלגל שגרם לאמא שלי להביט בי מזווית העין במבט שיש לאימהות כשהילדים שלהם נהנים.
מהשמות המושלמים של הפרקים, עד למשפטי המחץ הקטנים שמגנוס מפזר (כן, בראש שלי הוא מגנוס, אפילו שבעברית תרגמו למגנס. אני קוראת את זה בראש שלי כמו ו' נעלמת.) הכל קורע.

אין לי הרבה מה להגיד, לא בלי שאעשה ספוילרים.
זה ספר קלאסי של ריק. הוא מצחיק, הוא מותח, יש בו הרבה קרבות והרבה כמעט-מוות והרבה מפלצות שמעורבות בתקריות הכמעט-מוות, יש שם אפילו כמה חברים ישנים שקופצים לביקור ומתנהגים בדיוק כמו עצמם, יש בו אפילו רגעים שיגרמו לכם להגיד "אוו" מתוק כזה ולהרגיש את הלב שלכם נמס.

ספר מעולה. אהבתי. אני אלך עכשיו. פיס, איימ אאוט. ביי.

ברכות לפפריקה שכתבה את הביקורת הסודית הראשונה. מי שטרם הגיב וטרם נתן לה לייק, הביקורת שלה נמצאת בביקורות האהובות.
תודה לגרייס. תודה לכל מי שניחש, לכל מי שצדק וגם למי שלא. תודה לחושחש הבלש ולמוישל׳ה זוכמיר.
של מי תהיה הביקורת הסודית הבאה?

"חנן פורת? מה השאלה," אמר אבא שלי. "מלח הארץ. זאת השאלה הכי קלה שיש."
ככה אבא שלי אמר.

בנסיעה משפחתית ארוכה ומעצבנת שיחקנו את משחק ההגדרות. במשחק הזה, הראשון פונה למי שיושב לידו ונותן לו דמות / מצב / שם עצם / תואר כלשהו. השני צריך להגדיר במקום את מה שניתן לו בשתי מילים. הדרך היא טובה לשאול היא לבחור בדברים חמקמקים, לא ניתנים להגדרה או רבי צדדים. הדרך הכי טובה לענות היא להתחכם.

דוגמאות?
- הסכסוך הישראלי פלסטיני.
- לא זז.
- שלהבת (אחותי הקטנה).
- דייייייייי! (הגדרה מעולה, אגב.)
- נתניהו.
- זיגזג.
- להיתקע עם הזרת בעמוד של הסלון.
- החיים דפוקים.
- הנסיעה הזאת.
- לא נגמרת.

וכן הלאה וכן הלאה.
כשבחרתי את חנן פורת, חשבתי שעשיתי לאבא שלי חיים קשים.
אנחנו מדברים על אדם שהיה לוחם, ורב, ומשורר, וחלוץ, וחבר כנסת, וחבר קיבוץ.
אדם שהיה מראשי גוש אמונים, שכשאבא שלי היה בגילי היה אליל הנוער הדתי לאומי, שהוביל את השיבה לכפר עציון ואת ההתנחלויות בכלל, שבסוף ימיו היה חולה וחלש אבל בכל פעם שהתחיל לדבר התלהט כמו עמוד אש.
דמות רב צדדית ומרשימה.
כן, מלח הארץ בהחלט מסכם את זה, לצערי.
אבל בסוף ניצחתי, עם הגדרה קולעת ללוחמת סייבר. נראה אתכם מוצאים אותה.

זמן קצר לפני מותו ראיין את חנן ינון מגל, אז כתב הערוץ הראשון.
- אתה מפחד מהמוות?
- כהוא זה לא מפחד! ענה חנן בנחרצות. הוא היה חיוור ונראה רע, אבל העיניים שלו נצצו כמו תמיד.
- איך אתה רוצה שיזכרו אותך? שאל מגל.
חנן סיפר לו סיפור חסידי:
- הרבי אמר לתלמידיו: אני עומד להסתלק מהעולם. אם תשאלו איך הייתי רוצה שיראו אותי, אומר לכם: לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק וכאדם קדוש, הרי לא הייתי כזה. גם לא הייתי רוצה שתזכרו אותי כאדם טוב. אני יודע על כמה דברים שעשיתי שלא היו טובים. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב... שרציתי להיות טוב...
הלא את זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב.

זמן מה אחרי מותו הקרינו בגוש עציון סרט לזכרו תחת השם 'רציתי להיות טוב'.
הלכתי להקרנה עם אבא שלי.
הסרט ההוא היה, במידה מסוימת, סרט על תולדות הציונות הדתית מסבסטיה והלאה.
היו שם הריקודים, עם חנן והרב לוינגר על הכתפיים, לאחר הפשרה עם הממשלה;
היו שם ראשי מועצת יש"ע, כמעט כולם;
היה שם הפינוי מגוש קטיף;
והיה שם גם הראיון האחרון ההוא עם ינון מגל.

בשלב הזה שמעתי מישהו בוכה לידי. זה היה אבא שלי. אחת הפעמים היחידות בהיסטוריה שראיתי אותו בוכה. חנן היה בשבילו מודל, דוגמה ומופת, דמות נערצת. לראות אותו מתרסק לרסיסים... זה היה מעל ומעבר.

ליום ההולדת הבא שלו קניתי לו שני ספרים: את 'חנן פורת - סיפור חייו', ביוגרפיה יבשושית משהו; ואת 'רציתי להיות טוב', אוסף סיפורים מלא אור וטוב, שמצליח לשקף במשהו את האדם שהיה.

ליום ההולדת הבא שלי אני קונה לי ספר על חנן פורת. ספר ילדים, למעשה.
את 'ככה אבא שלי אמר' כתבה בתו של חנן פורת.
הוא כתוב בחן ובהומור, מגובה העיניים של ילד.
הוא מספר על אבא לא רגיל שקורים לו דברים לא רגילים.
אבא שהוא הכי חזק בכפר עציון, שלא מפחד מאנשים כהוא זה, שמצליח לשכנע אנשים בכל דבר ומופתע כשזה לא עובד על אשתו, שישן בסוכה עטוף בניילונים, שמצטט שירה ותנ"ך ומבקש 'הבו לי את הבריח העליון', שיש לו להט לא מתכלה גם כשהכוחות מתכלים.

מלח הארץ.
ככה אבא שלי אמר.

חייב להגיד שהרעיון גאוני. ואולי אחרי שננחש מיהו בדיוק כותב הביקורת, אפשר יהיה לייעץ לו כל מני דברים בקשר לביקורת (כמו מה אפשר לשפר, למשל), וככה, כשהוא יפרסם אותה, היא תצא אפילו יותר טובה מלפני כן...

אבל יש רק חיסרון אחד: כשכותב הביקורת יפרסם אותה ב'סימניה' זו כבר לא תהיה הפתעה, ואנחנו נדע בדיוק מה כתוב בה.