1. איפה אבא?

נכתב בהשראת הקומדיה האנושית, זה די דומה לפרק הראשון של הספר.

היה זה בסך הכל עוד יום אביב בהיר. השמש זרחה בעוז בשמיים הכחולים הנקיים מענן, הגבעות הירוקות מלאו בצמחים טריים ופרחים מלבלבים, ילדים שיחקו בחצר, ודבר לא הפריע לשלוות העיירה. ציפורים צייצו בקול, עפות בשמיים, חפרפרת קטנה חפרה מחילה, משתמשת בחוש ריח מפותח כדי להתקדם. נחל קטן זרם, יוצר מתווה מסובך ומפותל בין שיחים קטנים, אבנים, עליות ומורדות. אחד הילדים התגלגל על הדשא, מסתכל בנוף היפה מסביב. הוא נעצר ליד כמה עצי דובדבן קשישים, פורחים בלבן וורוד. בגבעות היו מפוזרים גם עצי שקד, אפרסק ומשמש. עוד זמן לא רב, הפרחים יתנו פרי, והילדים יוכלו לאכול מהפרות הטריים.
בין הגבעות נשמע קולה של רכבת גדולה, המגיעה ממרחקים, הרחק הרחק מעבר לעיירה. האדמה התחילה לרעוד וחיש קל רצו כל הילדים לעבר הרכבת, נופפו בידיהם ומסתכלים על הפלא הטכנולוגי הכביר המסיע אנשים ממקום למקום. הילדים התחילו לרדוף אחרי הרכבת בכל כוחם, רצים לכיוון התחנה המרכזית של העיירה, שם יחכו משפחות, ידידים, קרובים ומכרים ליורדי הרכבת.
מתוך חלון הרכבת בחור צעיר אחד נופף להם בחזרה. מתוך שאון הרכבת עלה קול שירה של אותו האיש.
"בגלל מסמר נפל ארון
בגלל ארון מת ברון
בגלל ברון נחצב הקבר
בגלל הקבר הופץ הדבר
בגלל הדבר נהרגה העיר
והכל בגלל מסמר זעיר"
הילדים נופפו לאיש מוזר זה והוא החל לצעוק לעברם "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים - שם הם שבים, ללכת. כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמע. שובו ילדים! חזרו למקומכם! אך זכרו נא דבר אחד - אין איש יכול לעצור אתכם. אתם עוד תהיו אנשים גדולים! זכרו זאת!". כך צעק עד שהרכבת החלה להתרחק והילדים חזרו למשחקיהם.
בקרון הרכבת פעוט בן 4 ישב ליד אמו. הוא היה עייף, ועבר עליו הרבה בזמן האחרון. הוא רק רצה להגיע אל הדודה שתקבל אתם. הם עברו מסע ארוך, אך בקרוב הוא ייגמר. האמא הקריאה לבנה בקול שקט - "בסיזין ייסדתי את מדינתנו, אולי זה נראה כחלום רחוק, אך עוד חמש שנה, ואולי בעוד חמישים שנה, תהיה לנו מדינה עצמאית. אם תרצו אין זו אגדה, אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא - ואגדה יוסיף להיות." האם ליטפה את בנה והוסיפה "את זה אמר זכריה. הוא הנהיג את המרד הראשון. בהמשך הנאום הוא הוסיף קטע מהספר שעל שמו הוא נקרא - 'כה אמר ה' צבאות - עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחובותיה'".
בינתיים סירנות פילחו את שלוות העיירה. אמבולנס נסע במהירות הבזק, חלף על פני רמזורים אדומים ונוסע במהירות מעבר למותרת. הוא הגיע בזריזות לבית, שם כבר היו כוחות משטרה וכבאות והצלה שניסו לפרוץ לבית. רעש הסירנות היה מחריש אוזניים, אך אף אחד לא שמע אותו.
"אמא, איפה אבא?" שאל הפעוט, מסתכל במבט תמים באם.
"כבר דיברנו על זה חמוד. אבא הלך. הוא השאיר אותנו לבד, והוא לא יחזור עוד. אני לא יודעת איפה אבא. דודה הזמינה אותנו אליה, אנחנו נחיה שם עד שנצליח להסתדר לבד. אבל אנחנו נהיה בסדר." השיבה האם בסובלנות רבה.
כוחות ההצלה עקרו את הדלת מהצירים והמשטרה נכנסה פנימה. הבית היה חשוך ושקט. לאחר סריקה מהירה של הבית נכנסו גם כוחות הסיוע הרפואי, וסקרו את הזירה. לא לקח להם הרבה זמן להפנים את המצב ולפנות את האם והילד לבית החולים. הם יחברו לניידת טיפול נמרץ בדרך.
"אבא אוהב אותי?" שאל הפעוט.
"אבא אוהב אותך. אתה הבן שלו. אבא אוהב את כולנו, אותך ואותי ואת הדודה. אבל לפעמים לאבא קצת קשה, אז הוא הלך." ניסתה להסביר אמא.
השוטרים לא רצו להתעכב יותר מדי. הם רצו לסיים את העבודה מהר וללכת. אין להם טעם להישאר עוד, עדיף לסיים מהר ולשכוח מכל העניין. זה יהיה בסך הכל עוד תיק אחד מני תיקים רבים.
"אם אבא אוהב אותנו, למה הוא ברח?" המשיך הפעוט להקשות. אך לא קיבל תשובה מהאם הבוכה.
הפעוט חשב כמה דקות והוסיף - "אמא, איפה אלוקים?"

נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים

2. המשימה האחרונה

המשרד היה צפוף ומחניק. המראיין נראה כאילו הוא רק רוצה לסיים וללכת. ישבתי לחוץ ועניתי על כל השאלות, מגיב למבט המשועמם שלו ומנסה להעריך את הסיכויים שהתקבלתי. הסיכויים לא גבוהים במיוחד.
"נשארה המשימה האחרונה שלך - תראה לי תוכנה של למידה עצמית שיצרת" שאל הבוחן במבט חסר הבעה.
הוצאתי את המחשב ופתחתי את התוכנה שלי.
"התוכנה שלי נקראת מולטיוואק" הסברתי "התוכנה יוצרת צ'אט-בוט שיכול לדבר איתך, להבין אותך, ולעזור לך. הבוט יכול ללמוד אותך ולהבין איך לעזור לך בתור פסיכולוג. "
"תוכל להדגים לי? יש לך בוט מוכן?"
"אין לי אף בוט מוכן. לא כרגע"
"אתה רוצה לומר לי שמעולם לא ניסית?"
"ניסיתי."
"ומחקת?"
"לא מחקתי כלום. אין אופציה למחוק."
"אז למה אין לך אף אחד?"
"היו לי. כל הבוטים שיצרתי למדו מהר. הם היו כל כך חכמים שהבינו הכל מהר, כולל את משמעות המוות."

נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים

3. הבאג האחרון

זו הייתה דירה קטנה למדי. היה בה מטבחון קטן, מקלחת, וחדר עבודה שהכיל שולחן, מחשב וכמה מדפי ספרים. החדר היה קטן מכדי להכיל מיטה, ובמקומה היה שק שינה מקופל בפינת החדר. הבית היה מסודר יחסית, עם תנור וכירה במטבחון, ליד מקרר קטן שהכיל מעט אוכל בסיסי. שני סטים של כלים נחו שטופים ומיובשים בארגז.
ג'ון, בחור כבן שלושים, ישב מול המחשב בחדר העבודה. הוא לבש בגדים בלויים - מכנסי דגמ"ח שחורות, חולצת פולו בהירה, ומשקפיים עבים. הוא היה נראה לבן וחלש, ושום דבר לא העיד על הגאונות המרשימה שלו. אך אם שהתבונן בחדר בעיון, יכל למצוא רמזים לעבודתו של ג'ון בתור חוקר. עבודת הדוקטורט שלו הייתה מונחת על מדף ליד קבצי מאמרים שהוא כתב, ספרים רבים בכימיה, מדעי המחשב, וביולוגיה פוזרו בין המדפים, ועל המחשב היה אוסף תרשימים של התוצאות.
הוא היה על סף ייאוש, שום דבר לא מצליח לו. הוא נכנס שוב לתוכנה, והקליד כמה פקודות מהירות. חלון אזהרה קפץ, הרצת התוכנה נכשלה. הוא קילל. התוכנה הייתה סימולציה של התפתחות חיים במצבים שונים, הוא כתב את התוכנה בעצמו במשך כמה חודשים, אך מדי פעם צצו לו בעיות. כשהוא חשב שהכל הולך להסתדר, הוא הכניס פקודה שבטעות גרמה לאוכלוסיה כמעט להמחק, רק לחיידקים שהייתה מוטציה מיוחדת הייתה את האפשרות לשרוד. הוא פתח שוב את התוכנה ובחן את התוצאות. כשליש מהחיידקים הושמדו.
ג'ון נאנח ושלח את התוצאות עד התקלה לחברו. הוא כבר יטפל בזה מחר. בינתיים הוא פרש את שק השינה, לקח ספר - "מדריך הטרמפיסט בגלקסיה" ופתח בעמוד אקראי. הוא התחיל לקרוא, ואז הוא הבין הכל. הוא קם וחזר למחשב, והסביר הכל לעכבר, אולי העכבר יבין. הוא פתח קובץ טקסט חדש והתחיל להקליד - "הבאג האחרון:"

"אי אפשר ככה! זה חייב להעצר!" צעק מנהל במעבדה. "המחשבים דפוקים, אתם בכלל לא יודעים מה אתם עושים, למה מישהו חושב שנצליח משהו. תסגרו את הסימולציה הזו! תמחקו אותה! אני כבר אדבר עם הבוס". המנהל קילל. כל פעם הייתה לו בעיה אחרת, הוא עוד לא שכח את הבאג הקודם שהשאיר רק את היצורים שנקראו עכשיו יונקים. 'בסך הכל רציתי לבדוק איך בעלי החיים יגיבו לפגעי השמיים' טען המתכנת הכושל. עכשיו הגיע הבאג האחרון, הוא גמר עם היקום הזה.

נכתב לפני 7 שנים ו-8 חודשים

4. קיץ זוגי בכוכב האדום

בזמן שהלכתי בשדה עברתי מעלייך,
כרעתי וראיתי אותך מתבוססת בדמייך.
אמרתי לך בדמייך חיי, בדמייך חיי.

התחלנו לצעוד ביחד, מיואשים מלכת.
הדרך בוצית, מסביב נושרים עלי שלכת.
נשבעתי לך שלעולם לא נפרד,
נשארנו יחד בעקשנות חזקה כפרד.
אמרתי לך בדמייך חיי, בדמייך חיי.

שכבתי בדד, אימי אמורית ואבי חיתי.
ירדת ונשבעת שלנצח תחיה איתי,
שאלתי רק - העוד לי בנים במעי?

הרכנת את ראשך כנגד הקשיים,
לא הקשבת לפחדים ונלחמת באויבים.
לא רצינו להפרד, גם לא במוות,
נפלת בעמק מסביבך אימה וצלמוות,
שאלת בשקט, העוד בנים במעייך?

את קול דמיך צועקים שמעתי,
עברו כמה חודשים עד שחזרתי,
איך בגופך חסמת אויבים לא שכחתי.
ידעתי שבדמך ובדם אחיך חייתי.

עוד בנים במעי יגדלו ויתבגרו,
דם הקרבן והפרידה לנצח יזכרו,
הנותרים יבשרו בעירם -
ושבו בנים לגבולם!

נכתב לפני 7 שנים ו-9 חודשים

5. החטא ועונשו

למעלה בשמיים יש לכל אחד ספריה -
הספרים מרוכזים יחדיו כמו בגלריה.
אבל זו לא ספריה רגילה,
יש שינוי חשוב בעלילה:
הספרים בשמיים הם לא נרות חנוכה,
אדם יכול לראות את ספריו ולבצע עריכה.

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים

6. באתי. ראיתי. נכשלתי.

יש אנשים שמצליחים תמיד, ויש כאלה שתמיד נכשלים. יש אנשים שנולדים עם כפית של זהב בפה, ויש כאלה שעובדים קשה בשביל להשיג כפית מברזל. יש כאלה שלומדים בלילה לפני מבחן ומוציאים מאה, ויש כאלה שחורשים כל השנה ובקושי מוציאים שישים. אני מהסוג השני.
לפעמים לעולם יש חוש הומור. לשני ההורים שלי יש משכורות גדולות, ואני אולי יצליח לעבוד בתור שומר. שני ההורים שלי גאוני על עם דוקטורט, ואני בקושי גומר בגרות. ההורים שלי חלמו שיהיה להם ילד גאון, אז הם קראו לי ארכימדס, ואני ב3 יחידות מתמטיקה.
"ארכימדס! תתעורר. יש לך בגרות היום" אמא צעקה מהמטבח.
היום אני עושה את השאלון האחרון במתמטיקה. הוא זה שיקבע עם יש לי בגרות או לא. אני כל כך רוצה לעבור אותו. אני חייב לעבור אותו.
אמא נכנסה לחדר, היא לבשה את החולצה האהובה עליה - ציור של п וכתוב בעיגול 3.14159265358... היא גם ענדה שרשרת עם п מזהב. אני קניתי לה את זה ביום הולדתה - הארבע עשר במרץ.
"אני רוצה לעבור. אני חייב לעבור" מלמלתי.
"אני יודעת שתעבור. אני סומכת עליך" אמא אמרה.
היא ארזה לי ארוחת צהריים. פשטידת פאי הרועים, וחתיכת פאי דובדבנים - האוכל האהוב עלי. בבית הספר ניסיתי לאכול, אבל לא הצלחתי להנות מהאוכל.
הלכתי לבית הספר, ושם ראיתי את המורה שלי למתימטיקה, ניגשתי אליו.
"אני חייב לעבור. זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם." אמרתי לו.
הוא הנהן בראשו ואמר - "אתה תעבור. אני סומך עליך"
התפללתי את תפילת מנחה של אותו היום כמו שלא התפללתי מעולם. בסוף התפילה ניגשתי לאולם הבחינה, מוכן לעבור את הבחינה.
בסוף הבחינה שלחתי ס.מ.ס להורי - באתי. ראיתי. נכשלתי.

הערה: לעולם אכן יש חוש הומור. ברגע שגמרתי לכתוב את הסיפור ( הסיפור נכתב בעקבות התערבות ) קיבלתי הודעה מחבר שהעלו ציונים של מועד ב' בקורס אקדמי במתמטיקה שעשיתי. קיבלתי 73.

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים

7. ריח ניחוח אשה

הוא גרד מעט סבון והריח. הסבון היה טוב, בריח קינמון וציפורן, בנגיעות אגוז מוסקט. הוא קרס על הרצפה, רגוע ומאושר.
"סליחה, אפשר מעט סבון? נכנסתי לדירה היום ושכחתי להביא..." אמר בבושה. הוא עמד בפתח הדירה הקרובה, ודיבר עם סטודנטית צעירה, שכמוהו עברה לכפר סטודנטים החדש. הוא זיהה אותה מהאוניברסיטה. איך קוראים לה? לבונה?
היא הושיטה לו לבנת סבון קטנה ואמרה – "תספר לי איך הוא. זה אני ייצרתי. אני לומדת כימיה... מה אתה לומד?"
"תודה רבה לך. אני לומד כרגע מנהל עסקים." הוא הודה וחזר לדירתו.
הסבון היה נעים ואיכותי, בריח לבנדר, הריח האהוב עליו.
"תודה לך, גם אני אוהבת את הריח הזה" היא אמרה בחיוך "אני אוהבת לייצר סבונים, חבל שאני לא יכולה לעבוד בזה."
כבר באותו הרגע הוא ידע שהוא יגשים לה את החלום.
בהתחלה זה לא היה קל, הסטודנטים לא רצו לקנות סבון יקר, והשוק לא היה רחב. אבל לבונה נהנתה מכל רגע בעבודתה, וזה הספיק לו. הם יצרו שילובים מעניינים ביחד ונהנו עד מאוד.
לכבוד יום הולדתה הוא החליט לייצר לה סבון משלו. הוא קנה את המצרכים הדרושים ועבד עד שעה מאוחרת בלילה. הוא יצר סבון בניחוח ורדים, ויצק אותו לגומות קטנות בצורת לב. ביום המיוחל הוא קטף כמה ורדים והגיש לה את המתנה. היא הייתה מאושרת. זה יום ההולדת הטוב ביותר שלה היא אמרה.
הם ישבו לאכול מרק חם ומריח לאור הנרות.
"זה אחד המרקים הטובים שאני מכינה, הבעיה שבגלל השום הריח לא משהו" היא צחקה.
בסוף הערב, לפני שהוא חזר לדירתו, היא הביאה לו סבון לאות פרידה. שילוב חדש שהיא בדיוק יצרה אתמול. הוא גרד מעט סבון והריח. הסבון היה טוב, בריח קינמון וציפורן, בנגיעות אגוז מוסקט. הוא קרס על הרצפה, רגוע ומאושר.
הוא התעורר באמבולנס כשניחוח קל באפו.
"שלום, אני יסמין ממגן דוד אדום" שמע.

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים