השיר הזה הוא לאנשים
ששואלים "למה?"
ולא מקבלים תשובה.
לא יודעים כמה,
איך ומה.
השיר הזה הוא לאנשים
שמחפשים מישהו שבו יוכלו לבטוח,
שאיתו יוכלו לברוח.
אנשים אנשים שאבדו בעולם,
ומחפשים עצמם בין כולם.
זהו שיר לאנשים
שאינם מסוגלים להתמודד עם החיים.
חסרי מסלול קבוע וברור,
שרצים מצד אל צד,
לא עוצרים בשום תמרור.
נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים
פרק 5
בבוקר מיה התארגנה מהר והלכה לראות מה עם עידן. הוא עמד במטבח והכין חביתות.
"בוקר" אמרה לו.
הוא הסתובב אליה. "בוקר טוב" אמר בחיוך.
"זו רק אני, או שיש לך מצב-רוח ממש טוב?" שאלה.
"תמיד יש לי מצב-רוח טוב על הבוקר, פשוט שלך עגום מהרגיל. מה קרה?" שאל במבט קצת מודאג.
"לא ישנתי טוב כל-כך הלילה. יש לי תחושה לא טובה לגבי הנשף" אמרה. "אני לפחות חושבת שבגלל זה יש לי כזה מצב רוח" לחשה.
"טוב, בכל מקרה, תגמרי להתארגן, כדי שנוכל לצאת."
הם יצאו כמה דקות אחרי הוריהם. הנסיעה ערכה רק כמה דקות.
בכניסה לבית-הספר היה תלוי שלט המבשר על הנשף הקרב ובא.
"עידן! מה נישמע, בנאדם?" בן בא לקראתם. "אז... איך היה הסרט אתמול?" שאל את מיה.
מיה רק הנהנה קלות. אחר-כך לחשה "ביי" והלכה לכיתתה. בדרך היא ראתה את רותם וחברותיה, וסיגל לא בניהן. היא הסתובבה והלכה במהירות, אבל לא מספיק מהר. אחת מחברותיה של רותם ראתה אותה.
"תראו מי זאת!" קראה. מיה הסתובבה לראות מי זו.
"שמענו שאת באה היום לנשף! איזו הפתעה נעימה! שנה שעברה היה ממש נחמד שהגשת לנו את האוכל. מה את אומרת? יהיה נחמד שוב." אמרה מעיין, אחת מחברותיה של רותם.
"לא תודה" לחשה והרכינה ראשה. היא הסתובבה מהר והעיצה את צעדיה, אך לא הלכה מספיק מהר. היא שמעה את קריאתה הלעגנית של מעיין. "רק אל תשכחי את הבגדים הפשוטים, לכלוכית!"
מיה פתחה בריצה. היא לא הצליחה לעצור את הדמעות שפרצו החוצה. היא נכנסה לשירותי הבנות. מול המראה עמדה סיגל.
מיה הסתובבה והתכוונה ללכת, אך סיגל עצרה בעדה.
"חכי, אני צריכה לדבר איתך."
"אין לנו על מה לדבר" אמרה מיה והסתובבה לדלת. היא שמעה אחריה את צעדיה של סיגל. היא פתחה בריצה.הודות לנעלי העקב של סיגל, מיה הצליחה להתחמק ממנה.
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
פרק 4
"עידן! גבר! מה נשמע, בנאדם?"
קבוצת נערים התקרבה. מיה זיהתה את הנערים. הם היו חברים של אחיה.
"חבר'ה! מקורה?" עידן חייך. מ"מה אתם עושים כאן?"
"באנו לראות סרט! גם אתם?" אמר בן, חברו הטוב של עידן.
"כן! לאיזה סרט באתם?" שאל עידן בהתלהבות.
"לא ממש החלטנו. אז תגיד, גבר, לאיזה סרט אתם הולכים?"
ואז, משום מקום, הופיעה אביגייל, החברה של עידן. מיה לא חיבבה כל-כך את אביגייל, למרות שניסתה.
"היי, אבי" אמר עידן ונישק אותה. "אולי ניכנס לסרט ביחד?" שאל.
"אז אני בוחרת את הסרט! אני לא מוכנה לשבת שעתיים ולצפות בסרט מטח אידיוטי!" אמרה מיה. פעם שעברה היו לה סיוטים במשך שבועיים מהסרט שהלכו אליו.
"בכל מקרה יש לי כבר שני כרטיסים לסרט, אז אתם חייבים לקחת את הכיסאות שליד הכיסאות שלנו" אמר עידן, מנופף בכרטיסים שבידו. מיה תפסה את הכרטיסים והסתכלה בשם הסרט. "חיכיתי שנים עד שיצא הסרט הזה!" קראה באושר.
אני יודע. בגלל זה בחרתי בסרט הזה" חייך.
היא החזירה לו חיוך. עידן באמת ידע להפוך את ימיה האפורים ביותר לורודים.
חבריו של עידן הלכו לקופת הקולנוע, ובינתיים מיה ועידן דיברו.
"הם חייבים לבוא איתנו? אני רוצה שזה יהיה זמן איכות אחים שלנו..." אמרה מיה בלחש.
"את צודקת" לחש לה עידן בחזרה. ואז פנה אל חבריו, "טוב, חבר'ה, נקבע בפעם אחרת."
"אבל, גבר! זאת הזדמנות מצויינת! כולנו פה!" מחה בן.
"גבר, זה לא הזמן להצטרף לסרט. היום זה רק אני ואחותי" אמר בביטחון.
"אז נדבר, גבר" אמר בן לעידן, הסתובב וכל השאר אחריו. אבי (קיצור של אביגייל) נישקה את עידן, אמרה "ביי", הסתובבה והלכה אחרי השאר.
"תודה" אמרה מיה לעידן.
הם נכנסו לאולם בקולנוע. לאחר הסרט, מיה הייתה מאושרת.
"כמה פעמים אמרתי לך שאתה האח הכי אחי?" שאלה בחיוך.
"תמיד טוב לשמוע את זה שוב" ענה, גם הוא מחייך.
לאחר שאכלו במסעדה האהובה על שניהם, חזרו הביתה. בזמן שעידן הסביר להוריהם איפה היו, מיה עלתה להתארגן.
בלילה מיה התעוררה מספר פעמים ולא ידעה מה הסיבה לכך. הייתה לה תחושה לא טובה לגבי הנשף שלמחרת.
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
פרק 3
הנסיעה לא ערכה יותר מ-10 דקות. עידן קנה את האופנוע בסוף החופש הגדול מהכסף שהשיג מעבודתו במוסך השכונתי שעבד בה במשך שנה. מהכסף שנשאר קנה 2 סטים של קסדות ומעילים. סט שחור לו וסט סגול ל מיה. היא אהבה לרכוב עם עידן על האופנוע. כך היו מגיעים כל בוקר לבית-הספר, וחוזרים כך הביתה. עידן היה גדול ממיה בשנתיים והיה גאה בה, גם כשהוריו היו מאוכזבים ממנה.
"טוב, חנות שמלות ערב. איפה היא?" שאל עידן.
"קומה שנייה, ליד חנות הממתקים" מיה חייכה. היא ידעה מה תהיה תגובתו של עידן.
עידן חייך. "בחרו אחלה מיקום."
הם עלו במדרגות הנעות לקומה השנייה.
"אולי קודם נלך לחנות הממתקים?" שאל עידן בתקווה.
"בסדר, אבל אנחנו לא קונים את כל החנות. פעם שעברה הקאת הכל"
"יופי," אמר, "עכשיו הרסת לי את כל התוכניות."
השניים נכנסו לחנות, קנו כמה שוקולדים ויצאו. לאחר שגמרו לזלול (או שמע עליי לכתוב 'גמר') נכנסו לחנות בגדי הערב.
"מה אתם מחפשים?" שאלה אותם מוכרת חביבת פנים. "שמלת נשף לעלמה? או שאולי חליפה לנער?"
"שניהם, גבירתי" ענתה מיה בנימוס.
" טל! בוא הנה!" קראה האישה אל מעבר לכתפה. נער הופיע מבין המדפים ונעמד ליד האישה. מיה זיהתה אותו מיד.
"היי" אמר טל למיה.
מיה רק הנהנה קלות.
האישה אמרה משהו לטל משהו, ובנתיים מיה דיברה עם עידן. "זה החבר לשעבר של רותם" לחשה.
"ברצינות? הוא? היא שווה הרבה פחות" אמר תוך גיחוך.
"קצת כבוד, עידן. היא בכל זאת בת-דודה שנייה שלנו" אמרה בקול מטיף.
"את עדיין שווה יותר ממנה" אמר.
מיה פתחה את פיה לענות לו, אך האישה חזרה אליהם.
"לך איתו," אמרה. "ואת, בואי איתי."
מיה ראתה את עידן הולך אחרי טל, והיא הלכה אחרי האישה. היא הובילה את מיה בין המדפים, עד שהגיעו לשמלות הערב. השמלות היו ממוינות לפי מחירים.
"את כבר יוגעת מה את רוצה? ודרך אגב, קוראים לי רינה" היא חייכה.
"אני רק לא רוצה משהו יקר מידי" אמרה מיה בקול שקט וביישני.
"אני מבינה שאת לא מהבנות הבזבזניות האלה" רינה המשיכה לחייך. "יש לך מזל. בדיוק היום הגיעה שמלה מושלמת ממש, והיא די זולה. יש לנו רק אחת כזו, והיא מהממת."
רינה הלכה למתלים עם התוויות הזולות יותר. היא שלפה מבין השמלות שמלה ורודה בהירה. היא נתנה למיה את השמלה והובילה אותה לתא מדידה. "אני אחכה כאן" אמרה.
מיה נכנסה לתה והתלבשה. כשיצאה הסתכלה במראה. השמלה הייתה מושלמת. צידה העליון הימני היה כמו חולצה ארוכה שחושפת את הכתף, וצדה העליון השמאלי היה כמו גופייה. באזור המותניים הייתה חגורה בצבע ורוד כהה ומשם השמלה שפעה עד הברכיים. פשוט מושלמת.
בין המדפים שמאחוריה נשמעו צעדים, ודרך המראה ראתה את אחיה מתקרב, לבוש בחולצה לבנה, חליפה שחורה, מכנסיים תואמים ועניבה כחולה עם טוויטי. מיה נשכה את שפתה כדי לא לצחוק. אחריו הלך טל.
"זה מהמם, חוץ מהעניבה עם הטוויטי. תחליף אותה" אמרה מיה. אבל היא לא הייתה בטוחה שהקשיב.
"תעשי לי סיבוב" אמר עידן בחיוך.
מיה הסתובבה במקומה. חיוכו של עידן התרחב.
"בסדר, את לוקחת אותה. תחליפי חזרה ואז בואי לעזור לי למצוא עניבה" אמר, עדיין בחיוך.
מיה חייכה, הסתובבה והלכה לתא. לאחר שהחליפה בגדים, ביקשה מרינה שתוביל אותה לחליפות הגברים, כדי שתוכל לעזור לאחיה. לאחר שבחרה לו עניבה אפורה, הלכו לקופה וכשיצאו מהחנות הייתה השעה כבר 20:07. עד תחילת הסרט ישבו השניים על המדרגות המובילות לאולם הקולנוע ודיברו. הם רצו לקום ולתפוס את מקומם, אך לפתע שמעו קריאה.
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
פרק 2:
מיה נאנחה. לא היה לה כוח לבעיות של רותם. לה עצמה היו בעיות אמתיות. היא לא באמת הבינה דבר בנושא, אבל לא היה קשה כל-כך להיכנס לראשה של רותם.
הדמעות פרצו שוב. למיה נמאס. מהכל. היא הייתה רגילה לדחייה מצד חבריה לספסל הלימודים. גם אם לא ידעה מה הסיבה לכך.
לא הרבה אפשרויות עמדו לפניה. אם אפילו הוריה לא הבינו אותה, אז מי כן יבין?
דפיקה נשמעה על דלת חדרה של מיה. עוד שתי דפיקות. דפיקה. זה אחיה הגדול. הוא לא הבין אותה, אבל השתדל שלא להראות את זה. הוא השתדל להיות תומך ודואג, ולתת למיה תחושת ביתיות ומשפחתיות, גם אם הם לא באמת קיימים.
מיה ניסתה לעצור את הדמעות, אבל הן בשלהן, ממשיכות לזרום.
הדלת נפתחה. ראשו של אחיה, עידן, הציץ פנימה.
"אפשר להיכנס?"
מיה הנהנה.
"שמעתי קודם שדיברת עם רותם. מה היה הפעם?"
מיה חייכה מבין הדמעות. "היא ראתה את טל מתנשק עם סיגל. ברור שהיא זרקה אותו על המקום, אבל הוא היה חתיך!" מיה חיקתה את קולה הילדותי והסנוב של רותם.
עידן צחק. "חיקוי טוב!"
החיוך נמחק מפניה של מיה. היא נשכבה על מיטתה ותחבה פניה בכרית. "מה עכשיו?" קולה נשמע עמום.
"עכשיו ארוחת ערב!" הוא יצא מהחדר, וחזר כעבור שניות ספורות, מחזיק מגש עמוס בידיו.
"למה אתה טורח? אני לא באמת אוכל משהו."
אבל לקח לי שנים להכין את השוקו בטמפרטורה הנכונה, את הטוסט ביחס המתאים של התוספות ואת הצ'יפס שבצד במרקם האהוב עלייך!!!" קרא.
קצה של חיוך ביצבץ על פניה. "טוב, טוב."
עידן כמעט קפץ משמחה. "טוב, מצוין! אני שמח שאת אוכלת משהו. נו, איך האוכל?"
פיה של מיה היה מלא, אז היא רק הנהנה.
חיוכו של עידן התרחב. "עכשיו זה הזמן שלי לדבר," אמר והמשיך כמעט מיד. "החלטתי שאת עובדת יותר מידי קשה, אז אנחנו נוסעים הערב לסרט!"
מיה בלעה את האוכל והסתכלה עליו בעיניים פעורות. "אתה באמת עשית את זה בשבילי?"
החיוך על פניו המשיך לגדול. היא קפצה ליו בחיבוק.
"טוב, אז הלו"ז הוא כזה," עידן הסתכל בשעונו. "עכשיו השעה 18:45 והסרט רק ב-20:30, אז אנחנו הולכים למצוא לך את השמלה המשלמת לנשף תחילת הלימודים!"
פניה של מיה נפלו. כל שנה בתחילת הלימודים בית הספר ארגן נשף תחילת שנה לתלמידי כיתה ח' ומעלה. לתלמידי כיתה ז' הייתה מסיבה קטנה, לגיבוש השכבה בשנה הראשונה שלהם בבית-הספר החדש.
בשנה שעברה מיה הלכה בפעם הראשונה לנשף, וסבלה כל רגע שם. "הודעתי שאני לא מגיעה לנשף, ואני גם לא אלך" אמרה.
"אני דאגתי לזה. אל-תדאגי, סידרתי הכל" אמר בביטחון.
"אבל כולם מגיעים עם בני-זוג ולי אין. אני לא רוצה ללכת לבד."
"למה את כל-כך מתעקשת?" שאל עידן.
מיה הרכינה ראשה. "אתה צודק" לחשה. היא הרימה לאט את ראשה והסתכלה עליו. " אני כפוית טובה." היא חייכה. "תודה. טוב, הולכים?"
עידן חייך. הוא חיבק אותה. "איזה מזל שיש לי את האופנוע. אמא ואבא בחיים לא היו נותנים לנו לנסוע סתם כך."
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
זאת אחת הפעמים הראשונות שלי, אז בלי ביקורות קוטלות...
פרק 1:
"אתה לא מבין! אף-אחד לא מבין!" מיה רצה אל חדרה וטרקה את הדלת.
היא לא הבינה איך יש אדם שאין אפילו לא אדם אחד שמבין אותו. היא הרגישה אבודה. ויותר משהרגישה כך, הייתה כזו. היא הייתה הילדה הכי בוגרת בשכבה שלה, אבל להוריה זה לא הספיק. והיא ידעה זאת. לא משנה כמה התאמצה, זה לא הספיק. אף-פעם זה לא הספיק. היא לא ידעה מה לעשות שכן יספיק. לא היו לה שום בעיות בבית הספר. לא היו לה דברים שיסיטו אותה מדרכה המושלמת, שום דבר שיהרוס לה את המאיות, אפילו לא חברות. היא הייתה עובדת עצות.
הפלאפון צלצל. הל המסך הופיע השם " רותם ". סיגל הייתה חברתה של מיה רק בגלל שהיו קרובות משפחה.
מיה נתנה לפלאפון לצלצל. רותם ידעה שאם היא לא עונה, זה אומר שהמצב רגיש, ולא מנדנדת לה.
אבל לא הפעם. הפלאפון צלצל שוב ושוב, עד של מיה נמאס. היא ענתה.
"תקשיבי, רותם, זה לא זמן טוב" אמרה תוך שניגבה מפניה את הדמעות.
"את והדיכאונות שלך. חשבת פעם עליי?" בקולה של רותם נשמע הבכי.
מובן שהיא חשבה פעם עליה. אבל אף-פעם לא בזמן אחד הדיכאונות שלה. "טוב, רותם," מיה עטתה פני פסיכולוגית, "מה קרה?"
מיה ידעה שזה לא יכול להיות דבר כל-כך חמור. רק אתמול רותם התקשרה אליה בבכי בגלל שעל אחת מנעלי האדידס התכולות שלה נצבע פס כחול ממברשת הלק שלה.
"אז הלכתי ברחוב הראשי, את יודעת, עם החולצה הלבנה המהממת-סוף והחצאית הסגולה שחבל-על-הזמן, ואז-" כאן קולה של רותם נשבר.
מיה לבשה בן-רגע את פני החברה הדואגת. "ואז מה?"
"ואז ראיתי את טל מתנשק עם סיגל, וגיא צילם אותם וצחק!!!" רותם עצרה את נשימתה. היא לא ציפתה לתגובה מצד מיה שבאמת תראה לה הגיונית. אבל רותם לא רצתה לספר דברים מסוג זה לחברותיה. הרי ידעה שתגובת הזעזוע וההפתעה על שחברתן שבירה כל-כך תוכל לגרום להתרחקותן.
"אני מקווה שזרקת את טל על המקום!" מיה לא באמת התעניינה בזה, הרי לה עצמה מעולם לא היה חבר, וברור שלא מהרמה של טל.
" ברור! אבל הוא כל-כך חתיך ו-" קולה נשבר שוב.
מיה גלגלה עיניים וברכה את בורא עולם על שאי- אפשר לשמוע תנועה זו. ברור ש רותם תחשוב רק על החיצוניות. למרות שהייתה חייבת להודות ש טל באמת חתיך...
"תתגברי עליו ותראי לו שאת יכולה להשיג כל אחד שאת רוצה ושזה כבוד להיות החבר שלך! הוא עוד יחזור על ארבע!" קראה מיה בעליצות מזויפת.
משיחות האף מצדו השני של הקו פסקו. "את צודקת!" קראה רותם. "אני מתה עלייך!"
הקו נותק.
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
מרגישה אבודה,
בין יותר מידי אפשרויות,
כל-כך בודדה,
מלאת בעיות.
העולם הוא לא שחור לבן,
אין בו רק שני צבעים,
הוא לא רק טוב ורע,
יש בו עוד כיוונים.
עומדת שם, בוהה,
לא יודעת מה לעשות,
לא יכולה לזוז, תוהה,
איזו אפשרות קודם לנסות.
הזמן לא עוזר,
פותח פצעים ישנים וחדשים,
הזמן לא חוזר,
על הזדמנויות לא מוותרים
**כל הזכויות שמורות לי... :)**
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
