"תראה, כוכב נופל!"
"זאת דרך ארוכה מאוד ליפול," הוא אמר. הוא נראה מוטרד. "נראה לך שזה יכאב לו?"
"אני מקווה שלא," אמרת. חיבקת אותו ביד אחת, ושניכם עקבתם אחרי הפס הזוהר שהתווה הכוכב בשמיים הכהים האדירים.
היה שקט רך, שאף אחד משניכם לא הזדרז להפר.
"אני מקווה שמישהו יתפוס אותו לפני שהוא יתנגש ברצפה," הוא אמר. הוא חייך, חיוך מלא אמון ביקום, מפני שבעולם כפי שהוא הכיר אותו תמיד היה מישהו שיתפוס ילדים לפני שהם מתנגשים בקרקע.
חייכת גם, חיוך קצת אחר, מר, כי בעולם כפי שהכרת אותו דברים לא התנהלו כך. בעולם הזה כוכבים היו סתם צבירי גז והם נפלו לפני מיליארדי שנים ושום דבר לא כאב להם, אף פעם. שלא כמו ילדים.
אחר כך הנמכת מבט אליו.
ואיכשהו, באסימילציה או בדיפוזיה פלאית, החיוך שלך הפך לתמונת מראה לשלו.

רייני, יקרה אחת,
תראו מה זה, birthday again. נדמה לי שרק אתמול כתבתי לך ברכה בפעם שעברה, כי כשלמילים יש משקל, יש להן, ובכן, משקל. ואתה נושא אותן איתך יותר זמן משנדמה לך. אם פסיכולוג כלשהו היה מוצא דרך לניקוי קוקיז אנושי, הוא היה הפרויד של המאה שלנו. ג'יזס, מה הולך בראש שלי עכשיו. קבלי את התנצלותי.
...
(The word you`re looking for is "anyway..." (ross, friends
אז כן. אניווי.
מהמרפסת שלי רואים את היציאה מבגין, והמוני מכוניות, ולפעמים מדהימה אותי המחשבה שבכולן יושבים אנשים, וסטטיסטית, הגיוני שלפחות חלק ממיליון האנשים האלה יכול להיות אדם שתהיה לי איתו שפה משותפת ברמה הזאת. יכול להיות נפש אחות. והם עוברים במרחק כל כך קטן ממני, אולי יום יום אפילו. ואולי לעולם לא ניפגש. וכמה אני בת מזל בצורה מטורפת שכן פגשתי כמה. גם אם, לעזאזל איתם, הם לא באים לפה מספיק. *רמז רמז*

נתתי לך כבר פאנפיקים. אני אשלח לך מחר עוד אחד, שהוא משהו אחר, וראי אותו כצְרוּפָה לברכה. וקחי שיר גם.
הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים
לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ
יוֹסֵף הַצַּדִּיק
שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי
הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה
הַפְּנִימִית.
זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה
הֵאִירָה תִּקְוָה
שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ
שֶׁל אָדָם.
וְאָמַרְתִּי:
אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי
בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר
וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ
וְאָכַל עֲשָׂבִים.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.
(הלומת געגועים / זלדה)

"זה יהיה בסדר," הוא אמר לך לבסוף. "הכל יהיה בסדר."
"איך אתה יודע?" שאלת.
"אני חכם."

if I were the first person in the universe who ever really cared about someone else, which I'm not by the way, then I'd be honored to be that person, and I'd try to do it justice.
(הארי פוטר אוואנס וורס, השיטה הרציונלית, פרק 95)
הוא צודק ככלות הכל, זה מה שאנחנו עושים כאן. ואת עושה את זה בצורה יפהפיה.
וגם כן משם,
non est salvatori salvator,
neque defensori dominus,
nec pater nec mater,
nihil supernum.
לו היתה למשפטים נגזרת (אין צורך, תודה רבה), הנגזרת של זה היתה שדי אומלל להיות גיבור. אבל את עושה עבודה טובה למדי גם בזה, אם יורשה לי.

אני אוהבת אותך, את יודעת את זה, רייט?
http://3.bp.blogspot.com/-AG2DHBtRIlI/U8T663sCupI/AAAAAAAACPY/9-B6S8GX4ig/s1600/tumblr_n8112hBWmW1qdglw3o2_500.gif
יום הולדת שמח, דארלינג. וחיוכים, ומילים, וגשם. והיי, תראי, כוכב.
https://media.giphy.com/media/s1P4kzgXdyZK8/giphy.gif

ריינה!
מה נשמע, מוכשרת אחת?
אז כמו שכבר אמרו ויאמרו - את אדם גדול. את תתפתחי לאדם גדול.
זה מאיים, נכון?
אל תתני לזה להפריע לך.
מצאי את הגדולה בדברים הקטנים, בעלים, בדמויות, בשיחות, בחיוכים.
זה יהיה נהדר. יהיו לך חיים נהדרים.
אוהבת אותך 3>

רייני ריין~

מזל טוב, מדהימה אחת. שיהיה לך הכל - גשם, ואהבה, ועוגיות ואוזניות ועוד הרבה טוב. אל תפסיקי אף פעם לכתוב כל כך טוב ועוצר נשימה.
סליחה על הברכה הקצרצרה :/
לאב יו.

ותשמעי את "אם היה מקום" של ענת מלמוד. אם הייתי יכולה הייתי שמה לך קישור.

אחרי הברכה של פפר אני כבר לא כל כך רוצה לכתוב ברכה משלי...
ובכל זאת. מגיעה לך כל מילה שאני מסוגלת לתת.


רייני ריין שלי. חביבתי ידועת התלאות. יום הולדת שמח לך.
את מכירה אותי, כך זה נדמה, עוד מחיים אחרים. ולפעמים אני מרגישה שאני מכירה אותך יותר משאני מכירה את עצמי. ולפעמים אני מרגישה שאני לא מכירה אותך בכלל.
את אדם גדול, רייני. ואת עומדת למצוא את עצמך, יום אחד.

i want to remember her like that.
silent and slow, but steady.
small, but strong.
a bit silly, and a lot soulful.

and not stupid at all.



מזל טוב, אהובה. ושתהיי מרוצה מהחיים שלך, אם לא תמיד, אז לפחות לרוב.

אני רואה את העצים מהבהבים דרכו
אני איכר, ואני גאה בכך. אני איש פשוט וישר, ואומרים שאנשים ישרים לא מסתדרים היטב בחצר המלכות
הם חצו במרוצה את גני הירק והגיעו עד לחממות, שם עשו הפסקה קצרה, ואז יצאו שוב לדרך, בכל המהירות, עקפו את הערבה המפליקה, ודהרו אל היער...
הנסיעה ברכבת - תענוג! הנסיעה בעגלה גם היא עסק לא רעף אלא שהיא מלווה בטלטולים והגוף כואב אחר כך - משהו נורא
"הוא לא סובל בכלל מגעגועים הביתה!" מלמל אצבע אבק. "שאלתי אותו. אפילו לא קצת!"
הוא לא היה זקוק למצפן שיורה לו היכן נמצא כיוון דרום-מערב. הוא היה צריך רק לחוש את רוח קו המשווה הקבועה ואת המפרש המתוח

היקום שלי עשוי אותיות. גם שלך, נכון?
של כולנו. במידה זו אחרת.
היום שלי כולו מלא בהן. המוח שלי הוא קליידוסקופ מטורף של ציטוטים.
ואת - את עשויה ממילים. אבל את גם יוצרת אותן.
את עושה מהן דברים יפהפיים - דברים שהן מעולם לא דמיינו שיוכלו להיות - ואת גורמת לי להרגיש תחושות שאין להן שם, שאין להן בית, שאין להן מוצא בדמעות. ואני אוהבת אותך כל כך. ולו רק על זה.

יום הולדת שמח לך, ילדת מילים.
נערה עם עיניים גדולות, עם עולם שנעול בתוכה
שאצבעותיה מרפרפות על המקשים, מחול איטי, מתנשף, מנסה כל כך
נערה שרוצה להבין דקויות של קוונטים ואת המקום שלה בין התחלה לסוף. את מה שגורם לה לקמט את המצח ולחשוק את השפתיים. את מה שעומד מאחורי אהרון והעיפרון הסגול, את המילים הזרות, הקו שבין שמיים לים, את המעבר
נערה שפרפר לבן קטן נחבט בצלעותיה, מרפרף בתוך ראשה, מפיח-מעיף בכנפיו פיסות של מילים ומשפטים צרובי רגע שיעלמו אם לא תרוץ במורד המדרגות
תמצא עט או עיפרון
ודף
ותכתוב.

תכתבי.