תוצאות!

לאחר קצת יותר מחודשיים נגמרה התחרות הסבירה ביותר! אבל אני שמח שהיא התקיימה ^^
כי היו כאן הרבה סיפורים מדהימים. טוב.. ככה זה בסימניה כנראה. הרבה מוכשרים.
אז..

מי שקיבלו את שלושת הציונים הגבוהים ביותר הם.
.
.
.
.
.
.
.
..
..
.
.
.
.
..
מדליית הארד המדהימה מוענקת לללללל
.
.
..
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
..
.
.
...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.
.
..
.
.
.
.
.
.
עם 170 נקודותתתת.
בית משוגעים! אריאלללל!
כל הכבוד לךךךךךךך! מוכשרררררררררררר. הבן היחיד שהגיע לגמר ולחצי הגמרררר.
כפיים ^.^
.
.
..
.
.
.
מדליית הכסף המדהימה ביותר מוענקת ל
.
.
.
.
....
.
.
.
.
.

.
.

.
.
..
עם 220 נקודותתתת
יום קיץ קר! נוף, כולנו מודעים לכישרון שלך. הפעם הדהמת. כפיים. כפייםםםם.
.
.
.
.
.
.
ואת מדליית הזהב.
אני חושב שכולנו יודעים מי קיבלה.
עם הסכום המדהים של 370 נקודות.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
איפה אתם עכשיו?
אקווווווווווווווווווווו!
כיפ המוכשרת ^^
נצחון שני ברצף לא?
מזל"ט יא מדהימהההההה!


כל הכבוד למגדת העתידות שכתבה את ערפל ולאנג'ליקה שכתבה את מתפורר!
כפייםםםםםםםםםםם.
תודה :P

פולו, היום יום חמישייייייייייייי

הגמר!

כל הכבוד ל 6 הסיפורים שהגיעו למעמד מכובד זה, אך רק 3 יזכו במדליות הזהב, הכסף והארד *בקול דרמטי*
עליכם, קהל יקר, לכתוב כאן, ממש כאן בתגובה, מי הם הזהב הכסף והארד שלכםםםם. (מקום ראשון שני ושלישי)
ולהוסיף נימוק ^^
זהב שווה 50 נקודות, כסף 30, ארד 10. מי שיקבל הכי הרבה נקודות יזכה!

תגובה לדוגמא:

זהב- בית משוגעים (מאוד התחברתי לסוגיית חדי הקרן)
כסף- יום קיץ קר (הכתיבה מעלפתתתתתת נוף החיים שליי טפו טפו טפו כותבת מדהיםםם)
ארד- ערפל (עשה לי חשק לאכול עוף, מאוד חושני הסיפור הזה)

לנוחיותכם פרסמתי מחדש את 6 הסיפורים שעלו. בחרו את ה 3 האהובים ודרגו.
בנוסף, ישנם שופטים אורחים שזהותם לא תתגלה כעת והם ישפיעו ביותר על הניקוד שלכםםם.

כולם מוזמנים לדרג! כולם!

סיפור 13: מתפורר (Angelica)

-22.4.13-

ליל יום שישי ההוא היה קריר. לאורך שביל קטן טייל נער צעיר, איידן בלום שמו, עם חברתו ליאנה ג'ונסון. פניו של איידן הזכירו עורב. תווי פניו נטו בזווית חדה ממצחו עד לאף דמוי מקור. פיו וסנטרו היו קעורים. כשחייך, התחדדו שפתיו החוצה במקום להתכווץ כלפי פנים.
פניה של ליאנה היו שונים. פניה היו מלאים. קפלי העור נעו מלמטה למעלה, בצמוד לאוזניים ארוכות ואף רחב.
הם בילו ערב נעים בפארק. עשו פיקניק תחת צלו של עץ דובדבנים שאותו כינו 'ארוחה רומנטית'. ולבסוף טיילו בשביל המרכזי. הפעם הם הרחיקו לכת לשביל צדדי בגן הפרחים, סמוך למסעדה יוקרתית בכניסה לפארק. היו שם סוכות קטנות שכוסו בצמחים מטפסים. איידן הוביל את ליאנה לאורך השביל ואל תוך אחת הסוכות. היא הלכה בעקבותיו, אוחזת בידו השמאלית. ענפים קטנים משכו קלות בשערות ראשה. ריח של אדמה לחה, עשב ועלים רטובים אפף את המקום. היה מעט חשוך באזור, תאורת הפארק חדרה במעט מבעד למצחייה באופן לא אחיד וצבעה את הרקע בכתמים אפורים.
הם נכנסו פנימה, פסעו כשלושה צעדים ואז ליאנה נתקלה במשהו ומעדה.
"מה קרה?" שאל איידן ומיהר לעזור לה לקום. "את בסדר?"
"איידן," קולה היה חלש ושקט. "יש כאן מישהו. נתקלתי בו."
"זה בטח איזה הומלס דפוק." ענה.
אט אט עיניהם התרגלו לאפלה. הם התבוננו בגופת האישה שהייתה מונחת למרגלותיהם. היא מתה. צווארה שוסף לעומק. צבעם של השרירים הגדומים היה אדום כהה. העור לעומת זאת היה חיוור ונמתח קלות לאחור בקצוות הפגועים, כנרתע מפני מגע עם הבשר האדום. עיניה היו פקוחות ושובל ארוך של דם קרוש התפתל מנחיריה. שיערה היה סמיך ונח דבוק לעורפה. פניה, ידיה ורגליה היו חבולות והיו מכוסות בכתמים כהים. על בטנה היה פתק קטן מקופל, איידן התכופף להרימו וקרא בליבו את הכתוב. כשאתה מת העולם מתפורר לנגד עיניך.
ליאנה התחילה לצרוח.


-2.5.13-

מישל קליין זזה בשנתה. היא חלמה שמישהו נוגע בכף רגלה. כשפקחה את עיניה, לא זכרה היכן היא.
דממה שררה בחדר. היא שכבה לא ניע במשך מספר דקות, מתבוננת בתקרה. אחר כך הביטה בשעון המעורר שעמד על השידה בצמוד למיטה. הספרות הורו על שלוש וחצי לפנות בוקר, היא ישנה רק שעות אחדות. העייפות שחשה הייתה כמו כאב עמום בגופה.
לפתע הבחינה מישל קליין בנוכחות שאדם נוסף בחדר, קול של אדם אחר, מתנשם בכבדות. היא נאלצה לשבת בחדר החשוך שבו בילתה מרותקת למיטתה עקב מחלה שלושה ימים ולילות. סביבה לא הייתה אלא אפילה. הלילה היה הביל והחום הלוהט כאילו עטף אותה בשמיכת נוצות עבה. כותונת הלילה שלה דבקה לגפה הצנום מחמת הזיעה. אך היא שמה לב שהריח הרע לא נודף ממנה.
למישל קליין היו פנים עדינים, צרים מעט, שיער ארוך ובהיר, גולש לעבר הכתף ומתולתל בקצוות. היא לבשה כותונת לילה לבנה עם עיטורים אדומים. עורה היה חיוור, נקי מאיפור ועיניה הקטנות ירוקות.
היא חזרה ושמעה את הקול האחר, מתנשם. היא ידעה שמישהו עומד בסמוך למיטה. היא קפאה במקומה וחשה כיצד האימה משתקת את גופה. ואז התרוממה במהירות.
פניו של האיש שעמד שם נראו כמו שד שעלה מן האוב. הוא לבש חליפה מגוהצת ושחורה, מחולצתו התנוססה עניבה אדומה שאותה קשר בקפידה. מישל קליין הביטה בפחד פניו של האיש, היא לא הצליחה להכריע אם אלה היו פניו או פני מסכה. בידו האחת עטופה כפפה בוהקת מלובנה, החזיק האיש בסכין קצבים גדולה. בידו השנייה עטופת הכפפה החזיק בפנס, אורו החיוור חדר לעיניה הירוקות ולאור הפנס נצצו כזוג אבני אזמרגדים. בזווית עיניה חיפשה מישל את קווין בעלה, אך לחוסר מזלה מצאה אותו שרוי על רצפת החדר, חסר כל רוח חיים. היא נאבקה בדחף לא לצרוח לנוכח גופתו השרויה בקצה החדר אפוף הצלילים.
היא אימצה את עיניה כדי לראות את פניו של הפורץ, אך כאשר הוא הניח את הפנס גילתה לבסוף שאכן מסיכה מסתירה את פניו. האיש היה בעל מבנה גוף רזה וקומתו הייתה גבוהה ומאיימת למראה. גופו הדיף ריח צנחה שעורר במישל בחילה וטשטשה את שדה ראייתה.
"אני אתקשר למשטרה, רוצח מטורף." הזהירה בקול רועד ודופק ליבה הלם כמו פטיש.
ברגע שהבינה את מה שאמרה, ידעה שעשתה טעות נוראית. בזריזות שלא הייתה מוכנה לה, משך את רגליה והטיח את גופה על הרצפה. קור חזק עטף לרגע את פלגי גופה החשופים, הוא הכה את פניה וראשה נזרק בחוזקה לצד ימין, עד שחשה כאילו נשבר צווארה. היא התגלגלה על פני הרצפה והתרוממה בקושי רב על רגליה שהרעד בברכיה איים להפיל אותה. החדר הסתחרר לנגד עיניה, ואז חשה כיצד היא נמשכת למטה ואחורה. מישל ניסתה להטות את גופה קדימה, אך לפני שהצליחה להתקדם צעד אחד, זרק אותה התוקף על הרצפה בקול שבירה נורא. היא חשה את אפה נשבר בקול פיצוח מחליא, וטעמה בפיה היה טעם חמים של דם. שיניה נשברו וחתכו את שפתיה הפצועות. עצם הלחי השמאלית שלה נסדקה כמו זרד, דם זרם במורד פניה והטיפות באדומות הכתימו את הרצפה המצוחצחת.
"את יודעת מי אני?" קולו היה קר, נוקשה.
היא לא הגיבה.
"את יודעת מי אני?" חזר על מילותיו בצורה ברורה יותר.
מישל פתחה באיטיות את פיה ושפתיה הסדוקות הכאיבו לה, "לא." קרקרה.
"אני הרוצח מהחדשות." הוא עיקל את שפתיו הדקות לחיוך. "מוכר לך?"
אך הוא לא חיכה לתשובה. הסכין הועפה באוויר לעברה. מישל נשכבה על בטנה וגוננה בידה על ראשה, שפתיה הנפוחות כאבו וליבה הלם בעוז. האיש הפך את הסכין, כך שהלהב קלט את אור הירח החיוור שהסתנן דרך החלון. הוא שיחק עם הלהב, נתן לאור להשתקף ממנו כאילו היה מופע קסמים מרתק. אחר כך הביט בגבה, אחז בשיערה והטה את ראשה לאחור עד שכמעט ובהתה בתקרה. לבסוף שיסף את צווארה בחתך עמוק ותלש באכזריות את ראשה.

***
-7.5.13-

כל מקרי הרצח הברוטלים מזעזעים. אבל רצח בבית מעוצב להפליא- שמשקיף על נוף יפה של פארק ירוק, עורר אצל אנדרו פול תחושת כעס גדולה יותר מאשר היה מעורר בו רצח אכזרי בדרום העיר.
אנדרו פול חצה את הרחוב אל בית דו קומתי שבו החצר הקדמית הייתה מרוצפת אריחים חומים ומוקפת גדר עץ נמוכה. כל חלונות הבית היו מוגפים, מה שלא יכול היה לדעת באותו הרגע את מלוא הזוועה שאיתה הוא עומד להתמודד.
כשהגיע למקום ליאו ניקולאוב ישב ליד דלת הכניסה ולפניו שלולית קטנה של קיא. הוא היה בתחילת שנות החמישים שלו, בעל לחיים שדופות, עיניים כחולות ושפתיים יבשות. הוא לבש חולצה לבנה עם מכנסי ג'ינס כחולים. היה לו עור שזוף, אבל באותו הערב הוא היה חיוור כמו סיד. ליאו ניסה לקום על רגליו, אך נכשל והמשיך לשבת. הוא לא הפסיק לרעוד ולהביט על דלת הכניסה לדירה.
כשאנדרו נכנס הבית היה דומם, מחניק וחם, מתמזג בניחוח העובש שנישא באוויר. אנדרו הבחין בצחנת המוות שחדרה אל נחיריו. ריח בשר רקוב הוא ריח שאין דומה לו, והוא היה תלוי שם, באוויר העומד, חזק ומורגש. בכל צעד גבר הסירחון הנורא, עד שחדל להיות חלק משאר הריחות. צחנת המוות שלטה במקום. אנדרו כיסה את אפו בעזרת החולצה וחצה את המסדרון אל מה שנראה כפינת האוכל. הוא פנה באיטיות רבה והתבונן באזור הפתוח משמאלו שהוביל אל מטבח רחב. כיסא יחיד ניצב ליד דלפק אכילה מפורמייקה ירוקה מעוטרת בפס שחור, ריק לחלוטין.
כשהגיע לפינה, נעצר במקומו. אנדרו הביט מעבר למקרר הגדול ולאחר מכן עקף אותו והביט בגופה של ילד קטן, יושב בפיג'מה עם דוגמא של דינוזאורים קטנים מול השולחן בפינת האוכל, קערה קטנה של גלידת תות שכבר נמסה והפכה לנוזל חיוור ומעט ורדרד הונחה על השולחן מולו. חור כניסת הקליע הכהה במצחו נראה אכזרי מכדי להרוגו. על הקיר מאחוריו היה כתם גדול של דם, שנספג בטיח והתייבש עד שנראה כמעט שחור. פניו היו חיוורים ומעוותים- בצקות מתחת לעיניים ותפיחות סביב החוטם. עורו היה חיוור עד מאוד, עיניו הירוקות היו פקוחות לרווחה ושפתיו נצבעו בצבע כחול.
אנדרו פול שפשף את מצחו כמנסה להרגיע מחשבה סוררת, הוא הביט אל תוך עיניו הירוקות של הילד וצמצם את מבטו. לבסוף עלה לקומה השנייה.
במפלס השני של הבית שכבה על הרצפה גופה של אישה. כותונת לילה לבנה נתלתה ברפיסות על גופה המת והחיוור. ראשה הכרות היה זרוק לצידי גופה, ורידי הצוואר החבולים וקנה הנשימה הקרוע העידו על כך שברוצח אחז טירוף. ההשתוללות האכזרית שלו הכתה ללא רחם. סכין גדולה חתכה בבשר והצליחה לחדור עמוק מידי בשביל להוציא את האיברים הפנימיים.
שום דבר, במשך שתיים עשרה שנות עבודתו של אנדרו באזורי הפשע הקשים ביותר, לא הכין אותו לדבר כזה. זה היה נתעב, והתועבה הודגשה עוד יותר על ידי שלוות הקרע של המקום.
הוא עמדו על סף חדר שלא השתנה כלל מאז שהבית נבנה. ספרים ומגזינים גדשו את ארון המדפים שניצב ליד דלת הכניסה לחדר. הרצפה הייתה עשויה פרקט דהוי, ועליה שני שטיחים בלויים ועכורי צבע. שני חלונות גבוהים השקיפו על הגינה ועל הגדר הנמוכה, השמיים היו אפורים, זרועים פה ושם פסים דקים של עננים, תלויים ללא תנועה. כאילו הזמן עמד מלכת.
הזמן ללא ספק עצר מלכת עבור האישה והילד. ללא ספק באשר לעובדת מותם.
אנדרו רכן ליד הגופה ובחן אותה. הוא התקרב מעט והתבונן בסקרנות בפניה. האלימות שחוותה שינו את פניה והפכו אותם למסכת מוות בעלת דמיון קל לאישה שהייתה פעם. שתי עיניים שדופות וקטנות הציצו מבין עפעפיים סגורים למחצה. העור הכהה הפך לעטיפה דוחה שנצמדה חזק אל הבשר שמתחת, ואת הראש החבול מסגר שיער בעל גוון של מי אמבט מטונפים.
הצוואר האדום מדם הושחת בחתך רחב שביתר את הבשר וחשף שרירים ועצמות. הוא היה חבול ונחתך לעומק. אנדרו השתופף והביט יותר מקרוב.
הגופה השלישית הייתה של גבר. היא נזרקה על הרצפה בצורה מעוותת בדומה לבובת סמרטוטים. אנדרו ניסה להכריח את עצמו להביט בגופה המרוטשת שנחה על משכבה בתוך שלולית הדם הקרוש על הרצפה.
חלק ניכר מבטנו של הגבר הפך למראה נורא ואיום. על החלק התחתון של הבטן היו חתכים לא עמוקים. ככל הנראה ההשחתה הזאת לא נעשתה כדי להכאיב עוד לקורבן, משום שכמות הדם הקרוש הייתה מעטה למידי.
כעת, כבר לא היה ספק מה היה הרצח – הפצעים כבר בוצעו באמצעות סכין בעלת להב משונן וחד. למרות מה שראה, ידע שבסופו של דבר רק בנתיחה לאחר המוות יהיה ניתן לדעת בדיוק מה קרה.
אנדרו פול המשיך להשפיל את מבטו אל הגופה. הוא טלטל את ראשו קלות כדי לגרש זבוב.
"שחיטה אכזרית," מלמל אנדרו והביט בגופה של מישל קליין. הרוצח בטח לא עשה הרבה רעש. אם מישהו בכל זאת שמע משהו, הוא התעלם. נראה כי הקורבנות נרצחו לפני מספר ימים.

****
"אני מאוד מקווה שלא פספסת ראיות חשובות."
הצ'יף כריס וויליאמס היה בעל מבנה גוף רחב. השפם האפור שמתחת לאפו הבולבוסי היו עבות וסבוכות. היה לו שיער חום שהחל להאפיר, עיניים כחולות קטנות ומשקפיים בעלות מסגרת פלסטיק חומה. הוא לא השתנה כלל מאז הפעם הראשונה שנפגשו. הם עמדו בחוץ, הרחק מדלת הכניסה.
"אני בספק אם גרמתי נזק." ענה אנדרו.
כריס נשען על הפורד, הוציא סיגריה מתוך החפיסה והצית אותה. ידיו רעדו אך גופו נראה נוקשה כבול עץ. לרגע לא אמר מאומה, נראה כמנסה לעכל את מה שיארע. ניכר כי המחזה הנפשע שראה בפנים זעזע אותו. לבסוף דיבר, שפתיו נעו ונמתחו.
"אתה לפעמים מרגיז אותי," אמר. "אני מגיע לרצח כפול ומוצא אותך כאן."
"יש הסבר מאוד הגיוני לעובדה שאני פה."
"אני בטוח. נו, אז מה אתה עושה כאן?" שאל כריס ולקח שאיפה מהסיגריה שלו.
"ליאו התקשר אלי," אמר אנדרו. "כשהגעתי לכאן הוא ישב ליד דלת הכניסה."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"בגינה מאוחר." ענה אנדרו.
"הוא אמר לך מה הוא עושה כאן?"
"הוא נשמע נסער ולא הבנתי אותו," ענה. "אין לי מושג למה הוא כאן."
"הוא כנראה נסער בגלל מה שהוא גילה בפנים."
"כן."
אנדרו בחן את כריס כשהוציא פנקס מכיס מכנסיו, פתח אותו והתחיל לכתוב.
"אז, מה אתה עושה כאן?" שאל אותו אנדרו.
כריס לקח שאיפה נוספת מהסיגריה וסגר את הפנקס. הוא היה מעשן כבד, זו הייתה אחת ממגרעותיו.
"זה ישמע מוזר, אבל מישל ביקשה שאגיע." ענה בביטחון שלא מותיר ספק.
"מישל ביקשה? לא ידעתי שאתה מכיר אותה."
"היא ידידה שלי מהתיכון."
"טוב לדעת. ואתה צודק, זה באמת מוזר שהיא ביקשה שתגיע, בהתחשב בעובדה שהיא שוכבת מתה כבר זמן רב בחדר השינה שלה."
"ליתר דיוק, היא שלחה לי מסרון, או סביר להניח שהרוצח הוא זה ששלח לי את המסרון."
"אז הרוצח לקח את הטלפון הנייד שלה."
"או שהטלפון עדיין בבית." אמר כריס. "לאחר שצוות זיהוי פלילי יטפלו בזירה, אני אחפש אותו. אם הרוצח באמת לקח אותו, זה בהחלט יקל עלינו למצוא אותו. אבל לא נראה לי שהבחור הזה טיפש."
”תמיד אפשר לקוות." אמר אנדרו.
"מתי גילית על הגופות?"
"לפני עשרים דקות."
"היית צריך להתקשר אלי מיד."
"רציתי לערוך חיפוש בעצמי קודם."
"אתה יודע מה עבר על מישל בזמן האחרון?" כריס שינה את הנושא.
"למה אתה שואל?"
"יש לי סיבה."
"אתה מתכוון לבעיות שהיו לה בזמן האחרון?" שאל אנדרו.
"אני יודע שליאו סיפר לך מה עבר עליה."
"ליאו רצה שאני אעזור לה-"
"במה?" קטע אותו כריס. הוא שילב את זרועותיו ולא זז, פרט לאצבעות יד ימינו שתופפו בעדינות על זרועו השמאלית.
"היא התלוננה שמישהו עוקב אחריה."
"היא ידעה מי?"
"לא."
"למה היא חשבה שעוקבים אחריה?"
"התקשרו אליה לבית ולנייד, וכאשר היא ענתה היא שמעה מישהו מתנשף בצדו האחר של הקו."
"זה לא בהכרח אומר שמישהו עקב אחריה. יכול להיות שהיא רק קיבלה שיחות מטרידות."
"אותו בנאדם לא הסתפק ברק שיחות, הוא גם עקב אחריה." הסביר אנדרו.
"נו, אז אם כבר בחנת את הגופות לפני שהגעתי, מה חוות הדעת שלך?" שאל כריס.
"מחזה לא נעים," ענה אנדרו ללא היסוס. "ממש זוועה. לפי מצב הגופות הרצח בוצע לפני מספר ימים. זה תואם את הפשע שלך, נכון?"
כריס נטל שאיפה אחת אחרונה, השליך את בדל הסיגריה ורמס אותו בנעלו. "עד כה, ככה זה נראה. אותו רוצח, אותו דפוס פעולה." אמר. "רק חסר דבר אחד."
"מה חסר?" שאל אנדרו.
"פתק."
"איזה פתק?"
"הפתק שהשאיר הרוצח בזירת הפשע."

****
כאשר כריס נכנס לרכב ונסע משם, הוציא אנדרו פתק מתוך הכיס הפנימי של המקטורן.
הוא קרא את תוכן המכתב.

היא הייתה צעירה ויפה, אך כעת היא חבולה ומתה. היא לא הראשונה והיא גם לא האחרונה. אני נשאר ער בלילות, חושב על הקורבן הבא שלי. אולי הוא תהיה הנערה שרצה בערבים וחוזרת בהליכה דרך הסמטה החשוכה כל ערב בסביבות השעה שמונה. אולי זאת תהיה הנערה שתמיד דחתה אותי בתיכון, או אולי אף אחת מהן. בסופו של דבר אני אמצא את הקורבן הבא שלי, ולאחר שאשיג אותה מבין הצללים, אני אשסף את צווארה ואציג אותה למען ויראו כולם.
מותן לא היה מהיר, אלא איטי וכואב. הן ינסו לצרוח, אבל כאשר אחתוך את גרונן שפתיהן החושניות ירעדו מפחד. אני אראה את האימה הנשקפת מפניהן, בשעה שהן יראו את העולם מתפורר לנגד עיניהן המפוחדות.
עכשיו הגיעה הבאה בתור, מי זאת תהיה אם לא בתך, אנדרו פול.
על החתום,
משרתו של השטן.

אנדרו קרא מספר פעמים את המשפט האחרון, מנסה ללא הועיל לשכנע את עצמו שמה שהוא קורא לא אמיתי. הוא נזכר בבתו הקטנה מלודי. אין מי שישמור עליה כרגע. אשתו של אנדרו נהרגה לפני כחמש שנים מתאונת דרכים, על מותה הודיעו יומיים לאחר האבקות על חייה בבית החולים. הוא לא ידע אם איחר את המועד, או אם מה שכתוב פה באמת אמיתי. אבל דבר אחד ידע אנדרו - אותו הרוצח המסתורי שכבר חודש המשטרה לא מצליחה לתפוס, אותו הרוצח שמסוגל לבצע רצח נקי ללא ראיות עלול להכות פעם נוספת.

****
הרחוב היה כמו שאר הרחובות הסמוכים, שורה של בנייני מגורים גבוהים, עם מרפסות וחנייה תת קרקעית. אנדרו רץ לאורך הרחוב, צעדיו המהירים טפחו על הקרקע. הוא חלף על פניו בניין ובלובי שלו שטפה במרץ את רצפת השיש הבוהקת אישה לבושה בבגדים כחולים. כשהבחינה בו, עמדה האישה במלאכתה, נשענה על קיר סמוך וניגבה את הזיעה שניגרה על פניה.
אנדרו המשיך לרוץ עד שהגיע לביתו. הדלת הכניסה הייתה נעולה, תחילה, חשב אם לצלצל בפעמון הדלת ולבדוק אם מלודי אכן בסדר, אך חוסר סבלנותו תקף אותו והוא מיד חיפש את המפתח הנכון מתוך צרור המפתחות.
לאחר שניות אחדות פתח אנדרו את הדלת ונכנס הביתה, בחפזונו שכח לסגור אותה אחריו.
האור היחיד שדלק היה האור בסלון, כשנכנס ראה את בתו בת השלוש עשרה יושבת על הספה וצופה במסך הפלזמה החבוט שעל הקיר. היא ישרה אליו את מבטה וחייכה.
"חזרת מהר הפעם." היא חשפה שורה של שיניים לבנות. פניה של מלודי היו צרים, עיניה הקטנות דמו לעיניה של אמה. ירוקות כדשא. שיערה האדמוני נח על כתפיה הרזות שכוסו בשמיכת צמר עבה.
אנדרו חייך ונשק לבתו על המצח. הוא כמעט ורצה לצרוח מהקלה.


בעוד האמבט הגדול התמלא במים, הרגיש איך הוא מרוקן מרגשות. מה שקרה עשרים וחמש דקות קודם לכן היה הפרץ האחרון. הסכר האחרון שנשבר לפני שהאגם מתרוקן לחלוטין ומקור החיים מתפוגג.
הוא הכניס רגל אחת לאמבט, חיכה רגע, הכניס רגל שנייה לאמבט והתיישב בפנים. הוא הרגיש כיצד חום המים עוטף את גופו העירום. הוא חשב על הניגוד שבין תחושות חיצוניות, הנשארות אותו הדבר לאורך כל החיים, גם בסוף, לבין תחושות פנימיות, שמשנות ומשתנות כל הזמן, עד שהגוף מתרוקן מהן לגמרי. הברז נשאר פתוח בעודו נותן למים לדלוף מן האמבט החוצה. הוא ניקה את עצמו.

לאחר שיצא מן המקלחת, נקי ועירום כביום היוולדו הביט במראה. עיניו הבהירות נראו עייפות מהיום הארוך, שיערו השטני נראה כמו חוטים קטנים. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי טרנינג ארוכים. שירד למטה, הטלוויזיה עוד דלקה. הוא נכנס למטבח כדי להכין לו משהו לאכול.
כשהדליק את האור נרתע אנדרו בצעקה לנוכח המראה המחליא שהתגלה לעיניו המבוהלות.
מלודי שכבה על רצפת המטבח, מעל שלולית של דם טרי. עורה היה חיוור מתמיד. פניה ודיה היו מכוסות דם. עיניה עצומות. צווארה שוסף לעומק ובטנה בותרה על ידי סכין משוננת וחדה.
הוא נשען על דלתו בעייפות ועצבות והרגיש מחנק בגרונו. בעודו מתקדם לכיוון פינת האוכל, הרגיש כיצד אותו כדור של רגש עולה בגרונו ומגיח החוצה דרך כל חור בפניו.
עיניו מלאו דמעות. בידו השמאלית אחז בחוזקה במשענת כסא המטבח שלו. ידו הימנית שרבטה ברעד מילים על דף שורות צהוב שניסו ללא הצלחה להתחבר למשפטים בעלי משמעות. הדף התמלא ריר, דמעות ונוזלים אחרים בעודו מתייפח ללא הרף מעל המכתב שניסה לנסח ללא הצלחה. העט הכחול החליק מידו המיוזעת שוב ושוב, מה שגרם למילים חסרות פשר להיראות כמו שרבוטים של ילד קטן.
לבסוף נכנע והטיח ראשו בשולחן. הוא החליק בעוד ראשו הוטח אחור בעקבות המכה החזקה. גופו פגע ברצפה בעוצמה והוא חש טלטלה בכל אחת מעצמותיו. כאב לו.
ראייתו החלה להיטשטש. מסך שחור החל לעטוף את שדה ראייתו מבחוץ פנימה. הוא הטיח אגרופו ברצפה בחולשה בעודו מאבד את הכרתו.
באותו הרגע הרגיש כיצד חייו מתפוררים יחד עם עצמו.

9. איפה אתם עכשיו? (אקו)

אמרו לי שבנים לא בוכים.
ואני חזק, את זה אני יודע. כשאני צריך להתמודד כל יום עם המחשבות שלא נגמרות, כל רגע, כל שנייה, בתוך הראש המקולקל שלי- ומצליח לעבור את היום, צעד אחד אחרי השני, אני יודע שאני חזק.
אבל כל זה רק גורם לי להרגיש כל כך אשם כשאני לבד והכל חשוך, ואין לי קהל לשחק מולו.
ואני חלש, את זה אני יודע.
ואני אומר לעצמי שבנים לא בוכים רק כדי שארגיש עוד יותר גרוע.

כשהייתי ילד, כל לילה הייתי שוכב במיטה ומסתכל ממקום משכבי על החלון היחיד שהיה בחדר שלי, וביקשתי מאלוהים שלא יעיר אותי בבוקר למחרת. אני זוכר שרק המחשבה על להתעורר בבוקר ולקום מהמיטה גרמה לי להרגיש די חסר אונים.
לא רציתי שזה יכאב. לא רציתי לעשות את הטרחה בעצמי. אני חושב שאז חשבתי שאתן לו לעשות את ההחלטה ואני אקבל את מה שיקרה, כי גם ככה שתי האפשרויות לא נשמעות משהו. לפעמים הרגשתי אשם על המשאלות שביקשתי, על כך שאני מבזבז אותם על עצמי. אז מפעם לפעם הייתי מבקש משהו בשביל אימא שלי או אבא שלי, או הכלב שלי או הילדה שנתנה לי חצי מהשוקולד שלה בפעם האחת ההיא.
לא נולדתי למשפחה מאמינה, אבל אז עדיין האמנתי שהוא קיים. אבל אחרי חצי שנה כשהבנתי שכלום לא קרה וכלום לא יקרה, אני מניח שויתרתי.
הבנתי שיש אצלי משהו לא נכון כשניסיתי להסביר לחברים שלי את הדרך שבה הרגשתי לגבי כל זה, והם לא הבינו למה אני מתכוון.
ההורים שלי הבינו שיש אצלי משהו לא נכון כשהייתי בן שלוש עשרה וקפצתי מאותו חלון יחיד, זה שדרכו ביקשתי כל כך הרבה משאלות, והרגשתי כאילו איכשהו אני נוקם באלוהים.
אבל אחר כך כל מה שהרגשתי היה בושה.
כשהייתי בן חמש עשרה, פגשתי את כריסי. אני לא זוכר בדיוק איך פגשתי אותה. אני יודע שזה היה בבית הספר, משום שזה היה המקום היחיד בו יכולתי לפגוש אותה- אבל לא זכרתי למה התחלנו לדבר זה עם זו, מה הדבר הראשון שאמרתי לה- או אם זאת הייתה כריסי שאמרה את הדבר הראשון. מתי בדיוק היא התחילה להיות כל כך חשובה לי? ואיך? העובדה שאני לא מצליח לזכור משגעת אותי. וזה גם גורם לי להיות די עצוב. ברגעים כאלה אני תוהה אם כריסי זוכרת.
כריסי הייתה גבוהה מאוד והיה לה חיוך שנראה כאילו הגיע ישירות מהשמש, וכל פעם שראיתי אותו מכוון לעברי הרגשתי קצת יותר טוב, מספיק בכדי לחייך בחזרה בכל פעם.
כריסי הייתה הבנאדם שחיבקתי. עד כמה לא מובן שזה כנראה נשמע, זה מה שהיא הייתה בשבילי. יכולתי לדבר איתה אלפי פעמים על אותם נושאים ויכולתי למצוא מיליוני דברים חדשים כל פעם מחדש. יכולתי לשאול אותה שאלות כל היום ולצחוק מהבדיחות הדי עלובות שלה, ואז לשמוע אותה צוחקת מהבדיחות הבהחלט עלובות שלי. יכולתי לשבת לידה בשקט מוחלט ולהסתכל עליה מציירת או מדברת או מסמסת, ורק התחושה של גופה כנגד גופי כשחיבקתי אותה, הפנים שלי מעוכות על הכתף שלה כשישבתי לצידה והיא פשוט ממשיכה בשלה, כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר, הנורמאלי והברור ביותר שיכולנו לעשות כשהיינו זה ליד זה. היא הייתה הבנאדם שחיבקתי כשהייתי צריך לחבק מישהו, והיא תמיד נראתה כל כך שמחה לגבי זה.
וכן, ברור ששמתי לב לצלקות הלבנות על מפרקי כפות ידיה. אבל אני לא אידיוט, ברור שגם לא אמרתי שום דבר. אני די בטוח שהיא ידעה שככל הנראה הנחתי את ההנחות הנכונות- אבל הנושא נשאר בגבול שלא רצינו לגעת בו.
כשכריסי בדיוק הפכה לבת שש עשרה, לקחתי אותה ליום בלונה פארק. באותו היום היינו זה לצד זה עד השקיעה, וכריסי נראתה כל כך שמחה.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל בסוף היום כן דיברנו על זה. שנינו בכינו בצורה כל כך מכוערת ורועשת שאנשים מסביבנו הסתכלו ואנחנו בעצמנו עמדנו לצחוק.
כריסי אז אמרה שהתקופה הזאת בחיים שלה כבר בעבר, ושהיא לעולם לא תחזור לשם. ואז היא הודתה לי. לא שאלתי על מה היא מודה לי, במקום זה סיפרתי לה על מה שאני עברתי ועל עד כמה אני עדיין תקוע עמוק בתוך הבוץ ההוא.
ואז היא חיבקה אותי, כי זה פשוט מה שאנחנו עושים.

כשהייתי בן שבע עשרה, הייתה בדיחה אחת שנהגתי לספר לג'סי, "יום אחד כשנהיה מבוגרים ומקומטים הילדים שלנו יבואו אלינו וישאלו אותנו איך נפגשנו ואני אומר להם שזה קרה בגלל שאתה בכית בחינוך מיני."
ג'סי היה צוחק כאילו התירוץ העלוב לבדיחה שזה היה הייתה הדבר המצחיק ביותר שהוא אי פעם שמע, ובשבילו היא הייתה.
ואני הייתי בוהה בו ברגע ההוא כאילו הוא הפלא הגדול ביותר שאי פעם חזיתי, ובשבילי הוא היה.
אני לא יודע מה רמזתי בבדיחה הזאת, כשנהיה זקנים עם ילדים. אני יודע שניסיתי לומר לו שגם בעתיד הרחוק נהיה חשובים אחד לשני, וזה היה דבר חדש בשבילי, משום שעד אז אף פעם לא חשבתי על העתיד הרחוק. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל מישהו שיחיה עד שיהיה זקן עם קמטים.
ג'סי הפך לאדם חשוב בחיי כשהוא ברוב טיפשותו, לא מבין עד כמה בולשיט גמור שיעורי חינוך מיני בכל בית ספר שהוא הם, הרים את ידו ושאל את המורה לגבי יחסי מין חד מיניים מוגנים. הוא היה צריך לשבת בהרצאה של רבע שעה כשהמורה התחיל להטיף וג'סי התחיל לבכות.
אני יודע שבכל מקרה אחר לא היה לי אכפת- שיחקתי קנדי קראש בנייד שלי מתחת לשולחן ועמדתי לשבור את השיא שלי. ואני לא הכרתי אותו.
אבל אתם מבינים, ג'סי בכה כל כך בשקט. השרוולים של הסוודר שלו כיסו את כפות ידיו והם היו רטובים, העיניים שלו היו אדומות מאחורי המשקפיים העגולים הענקיים שלו, והוא משך משיכות מזדמנות באפו והוא בכה כל כך, כל כך בשקט. וכאילו זה לא היה מספיק, אותו מורה לאחר מכן הסתכל עליו וכלאחר יד אמר, "תשלט על עצמך, בנים לא בוכים."
אחר כך, כשהשיעור נגמר, באתי אליו ואמרתי לו שהעיניים שלו כל כך גדולות, כמו הירח, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהוא עדיין נראה די גרוע הוא חייך ואמר, "אה, כמו השיר ההוא." ואז הוא נראה נבוך ביותר כשאמרתי שאני לא יודע על איזה שיר הוא מדבר.
ואני עוד אגלה שמאותו הרגע ג'סי תמיד יהיה בשבילי השורה האחת ההיא מהשיר האחד ההוא, השורה שמדברת על ירח ועיניים, ותשע אחר הצהריים
לג'סי היה רעיון כזה, שאתה יודע מתי אתה באמת עמוק בתוך חברות כשאתה מגלה את הדבר הגדול ההוא שקרה בחיים של מישהו. הוא קרה לזה תפנית בעלילה. הוא לא הסביר את זה כל כך טוב, אבל הבנתי למה הוא מתכוון. ידעתי שכריסי הייתה חלק חשוב מספיק מהחיים שלי כשהיא אמרה לי שהיא נהגה לחתוך, מבטיחה לי מיליון פעמים שעכשיו היא מרגישה הרבה יותר טוב כי היא יודעת שאני יודע מה היא הרגישה.
כריסי אהבה את הרעיון של ג'סי, התפנית בעלילה. וג'סי שמח על כך שהיא אהבה את זה. ועם שני אישיויות שלהם, אני לא הייתי כל כך מופתע כשהם הסתדרו כל כך טוב.
ג'סי אמר לי שאני רימיתי, בחיוך גדול וחצי צחוק, כי אני ידעתי את תפנית העלילה שלו מהרגע שנפגשנו, כי זה בעצם למה בכלל רציתי לדבר איתו.
הסיבה שסיפרתי לג'סי את התפנית בעלילה שלי הייתה בגלל שיום אחד הוא אמר לי שהוא דלוק עלי. אני רק בהיתי בו לכמה שניות לפני שהוצאתי את הכדורים שלי מהתיק שלי, שמתי את החבילה הקטנה בידו ואמרתי, "אני צריך לקחת אותם כל בוקר או שלקפוץ מבניינים ישמע כמו רעיון הרבה יותר מפתה מבדרך כלל, רוב הזמן."
אמרתי את זה כי הדבר האחרון שהאידיוט עם העיניים בגודל הירח מאחורי המשקפיים העגולים האלו צריך זה מישהו כמוני בחיים שלו.
בפעם הבאה שראיתי אותו, הדבר הראשון שהוא אמר לי היה "תקשיב, אתה לא מטרד. דיכאון זה מטרד, כן, אבל אתה לא. אנשים הם לא המחלות שלהם."
וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לזה בתור מחלה. בתור משהו רציני. לא העביר את זה בתור- "כל המתבגרים עוברים את זה. לי עדיין יש דיכאונות בגילי."
אפילו ההורים שלי, עד שזה היה חמור מספיק שהם טרחו לשים לזה לב. ובשלב ההוא כבר ויתרתי על לנסות להסביר את ההרגשה של בקושי להחזיק את הראש מחוץ למים בכדי לנשום כל יום ויום כשכל שאר האנשים סביבי עומדים על אדמה יציבה.
מפני שכן, אני מודע לכך שבסופו של יום אני נושם בדיוק כמוהם. אבל זה שונה לגמרי. זה שונה לגמרי.
וכן. זאת מחלה. זאת מחלה, נכון, ג'סי? אפשר להבריא ממחלות. אפשר לתקן אותי. ולמרות שבימים הרבים לאחר מכן אתה תגיד לי שאתה מודע לכך שזה לא ייעלם ואתה מודע לכך שאתה לא תרופה- אנשים הם לא תרופות, בניגוד למה שאחרים כל כך אוהבים להגיד ולהאמין בו. ואתה תגיד לי שאתה תישאר לצידי ואם תוכל לעזור אתה תעזור.
ואני נשבעתי לעצמי שאני אהפוך אותך לתרופה שלי. אותך ואת כריסי. כי מגיע לאנשים כמוכם להיות תרופות.
וכשאמרת את המשפט ההוא- המשפט ההוא שבשבילי התחיל את הכל- אתה לא מטרד. אנשים הם לא המחלות שלהם- הראש שלי שקע קצת עמוק יותר במים והריאות שלי הרגישו כאילו הן מתמלאות באיטיות, ואני טבעתי. רק קצת. רק בקושי. ואז בכיתי. כי הייתי אסיר תודה.

כשהייתי בן שמונה עשרה, רובי נתנה לי שוקולד. רובי הייתה מסוג האנשים שביום האהבה נתנה שוקולד לכל הכיתה כדי שאף אחד לא ירגיש רע.
לזמן מה זאת הייתה התקשורת היחידה שלנו. שוקולד ביום האהבה.
רובי תמיד הייתה עם חבורות על הפנים שלה ופלסטרים ושפשופים על הברכיים שלה. היא הסתובבה עם שפה מדממת ועיניים נפוחות בגאווה, בתור פצעי מלחמה מכך שהצליחה להתגבר על בחורים גדולים ממנה בכמה ראשים.
רובי הייתה חמומת מוח ואלימה. כל יום היא הגיעה עם פצעים חדשים, וכל הבנים בבית הספר היו מבועתים ממנה.
ועדיין, בכל יום אהבה, היא הייתה סוחבת מיליוני קופסאות בצורת לב בידיה ומחלקת חיוכים לכולם.
לפעמים, כששמתי לב שרובי לא מקשיבה בשיעור, הייתי כותב לה הערות. כאילו זה דבר נורמלי לעשות, למרות שבקושי הכרתי אותה.
הפכנו לחברים כשהיא לא הייתה בכיתה יום אחד ואני, מסיבה כלשהי, החלטתי לחפש אותה. אולי בגלל שבאותו היום גם ג'סי לא היה בכיתה וכריסי המשיכה להתעקש שהיא חושבת שזה קשור זה לזה.
רובי הייתה בארון השרת, אוזניות באוזניה ופנים נפוחות, אבל היא נראתה רגועה לגמרי. היא חייכה כשראתה אותי ושאלה איך מצאתי אותה שם.
במקום לענות לקחתי אותה לחדר האחות וישבתי לידה כשטיפלו בה.
היא אמרה שהיא עזרה לחבר שלי עם חבורה של אידיוטים הומופובים, ושהוא הלך הביתה אחרי זה, אז אני כנראה לא אראה אותו במהלך היום.
החבר שלי? שאלתי.
ג'סי? היא שאלה בחזרה.
הוא לא החבר שלי. אבל תודה, באמת, אני מעריך את זה.
אני חושב שזה די מוזר שזאת הייתה השיחה הראשונה שלנו, משום מה. אולי כי זה הרגיש כל כך קל לדבר איתה. כאילו הכרנו מאז ומתמיד. אבל אם אני אגיד את זה אני אשמע קיטשי.
רובי היא אדם אלים. היא חמומת מוח. אימפולסיבית. גסת רוח. הדברים שהיא מוצאת מצחיקים גורמים לכריסי להשתתק ולג'סי להסמיק.
אבל היא שלי. שלנו. ואני מצאתי את עצמי אוהב אותה מאוד.
כשזה הגיע לרובי, אני מניח שהיא תמיד ידעה, אף פעם לא פקפקתי באיך. אולי ג'סי אמר משהו. אולי כריסי אמרה משהו. אולי אני יותר ברור משחשבתי שאני.
רובי אף פעם לא אמרה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה שונה ממה שזה היה אמור להרגיש. כלומר, אף פעם לא באמת דיברתי על המצב שלי עם ההורים שלי- רק פעם אחת, רק בקושי.
ולמרות שרובי ואני לא התייחסנו לנושא בכלל, זה הרגיש כאילו כבר דיברנו על זה. שהנושא סוכם, ושהיא החליטה להישאר לצידי. להוציא מהכיסים והתיק שלה שוקולד אינסופי לארבעתנו.
וברגעים כאלו, אני מבין עד כמה בר מזל אני.

אבל כשאתם נעלמתם מצאתי את עצמי יושב בדממה מוחלטת. בסוף היום, כשהשמיים החשיכו ואין שום קהל בכדי להסיח את דעתי.
והמחשבות דוחקות על הראש שלי וצורחות באוזניי, עד שהן נעלמות לגמרי. וכל מה שאני שומע זה דממת אלחוט- ובשלב הזה אני לא ממש בטוח מה גרוע יותר.
ואני לא מבין. כל פעם ופעם מחדש חשבתי שאתם הוצאתם אותי מהמים, ולמרות שכל פעם ופעם מחדש אני חוזר למצולות, אני לא מבין.
יש בחיי את האנשים המדהימים ביותר שאי פעם הכרתי, ולמרות שאני יודע שזה לא מגיע לי, אכפת להם ממני כל כך. המשפחה שלי דואגת לי, והם יותר ממוכנים לעזור- הם יותר ממוכנים להיות שם.
אני מסתכל לאחור וכל מה שאני רואה זה אנשים שאוהבים אותי, ואני רוצה לצרוח כי אני עד כדי כך אנוכי שאני לא יכול לתת להם את השמחה שלי.
לא, לא שמחה. רק התחושה הכללית של בסדר. אפילו לא זה.
ו... אני חושב שאת כריסי ורובי עדיין אפשר עוד להציל ממני.
המשפחה שלי תישאר תקועה איתי. אני אשאר תקוע עם עצמי.
וככה מצאתי את עצמי, באמצע הלילה, בבלאגן מוחלט אשר הוא אני, מתקשר לג'סי. וכששמעתי את הקול הרדום שלו בצד השני הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה "תפסיק."
תפסיק מה?
פשוט תפסיק. תפסיק להיות לידי. תפסיק לאהוב אותי. תפסיק. אני לא רוצה את זה.
"אתה בסדר? איפה אתה עכשיו? הי, תירגע, תירגע- אתה רוצה שאבוא? אתה רוצה לדבר?"
"אתה לא מקשיב!" אבל הקטע עם ג'סי הוא שהוא לא רוצה להקשיב. וכשהוא הופיע מחוץ לבית שלי בחשכה מוחלטת, שנינו צעקנו אחד על השני בניסיון לגרום לשני לתת לאחר לדבר. וכל הגישה שלו הייתה- בחייך, לא שוב. לא כבר עברנו על זה? לא כבר אמרת לי שאתה בסדר?
ואני ממשיך לצעוק עליו שהוא לא מקשיב לי.
"אוקיי, לא, אתה צריך ללכת לישון. לך לישון. בבוקר אתה תקום ותיקח את התרופות שלך והכל ייראה הרבה יותר טוב. ואז נדבר, אוקיי?"
אבל אתה לא מבין.
וג'סי נראה מתוסכל לגמרי. "לא כבר עברנו על זה? לא אכפת לי עד כמה אתה רוצה שאני אעזוב."
ולפתע אני מרגיש מגוחך. אני כולי נזלת ודמעות, ותראו אותי עכשיו. תראו מה אני עושה. אני מתווכח עם ג'סי על כלום בשלוש בלילה. ולפתע הרגשתי כאילו איבדתי כל שליטה.
ראיתי את העיניים הגם כך גדולות של ג'סי מתרחבות כשנישקתי אותו. ולמרות שהייתי כולי נזלת ודמעות אני די בטוח שלג'סי לא היה אכפת.
וג'סי, באותן הזמן לא שינה לי אם בכלל אהבתי אותך או לא. הייתי צריך מישהו שיאהב אותי, בכל דרך שהיא- ואתה היית שם. ואתה אהבת אותי.

בבוקר לאחר מכן התעוררתי לשמיכות מבולגנות ותריסים מוסתים, עייף מתמיד ועם השיר "תשע אחר הצהריים" תקוע לי בראש, וזה הרגיש כאילו השיר מתנגן דרך הקירות. מתוך המזרן. על השפתיים שלי, הצוואר שלי, השיער שלי.
"אני מצטער."
והוא אמר שזה בסדר, הוא מבין, לא הייתי בראש הנכון אז- אני לא צריך להסביר כלום. אני לא חייב כלום. הכל היה כלום, אם אני רוצה שזה יהיה כלום.
ודי רציתי לצחוק באותו הרגע, כי הוא חשב שהוא זה שניצל אותי.
הטביעה לא נעלמה. היא עדיין הייתה שם, אבל היא הרגישה אחרת. כאילו זה כבר לא משנה.
כאילו ויתרתי.
אני חושב.
רציתי לספר לכריסי על זה. כריסי תבין, כי כריסי הייתה שם. כריסי תבין, כי אני וכריסי דיברנו על זה.
אבל כריסי לא נתנה לי לגמור לדבר, וכריסי גם לא נתנה לי להמשיך אחר כך. ג'סי נעלם. הוא כנראה יחזור כשהכל יפסיק להיות כל כך מוזר, אבל בינתיים הוא נעלם. ורובי נעלמה איתו, כי ג'סי לא יכול להיות לבד, וכן- אני שמח שהיא יחד איתו. אבל הם נעלמו וכריסי לא רוצה להקשיב.
"מה הבעיה שלך איתי?"
לא עברה דקה אחת וכבר התחרטתי על ששאלתי את זה ופתחתי את הנושא שהלכנו מסביבו על קצות האצבעות עד עכשיו.
כי אני חסר עמוד שדרה, ואני חסר כל כבוד עצמי. כי נכנעתי לרגע של משבר והרסתי את הכל. כי אני זונה, כי אני לא מה שהיא חשבה שאני- כי כריסי חשבה שאני יותר טוב מזה.
ואני כמעט ולא הצלחתי לענות לה. כי אתמול בלילה רציתי להרוג את עצמי והיא כועסת בגלל שנשברתי ובגלל שגררתי את ג'סי לתוך זה יחד איתי.
כשכריסי נעלמה, גם רובי נעלמה. כי רובי אוהבת את כריסי יותר משהיא אוהבת אותי, והיא לא תעזוב אותה.
אבל רובי עדיין נתנה לי את השוקולד הגדול ביותר ביום האהבה.
"רובי, כשתהיי בת מאה, עם ילדים ונכדים וכל החרא הזה ואני כבר אהיה מזמן מת, תספרי להם עליי?"
אהבתי את העובדה שרובי ענתה כאילו שאלתי את הדבר הרגיל ביותר שיכולתי לשאול אותה. "כן, אתה תהיה הביסקסואל האובדני שמספר בדיחות עלובות וצועק את המילים של כל שיר רנדומלי שאתה מזהה גם כשזה לגמרי לא הזמן. אתה תהיה המישהו הזה שהם יהיו בטוחים שהמצאתי."
"זה נחמד."
"תוודא שכשתספר לאנשים עליי שאשמע כאילו אני החברה הדמיונית שלך."
לא ידעתי איך לעשות את זה, אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, אז אמרתי לה שאני אבקש מג'סי לעזור לי. רובי בהתה בי לכמה זמן לפני שהתחילה לצחוק, ואז היא אמרה שבדיוק בגלל סיבות כאלו אף אחד לא יאמין לה שאני קיים.
"אתה לא חייב לבקש מג'סי. אתה לא חייב לספר עליי בכלל, אתה יודע," היא אמרה.
אבל כשהימים שלי נעשו גרועים, מה שהתחיל לקרות קצת יותר מידי בזמן האחרון, שכבתי על הרצפה בחדר של ג'סי וכתבתי בתוך הראש שלי את מה שהייתי מספר. לא רק על רובי. על כריסי. על אימא שלי. אבא שלי. הכלב שלי שמת מזמן. הילדה שנתנה לי שוקולד בפעם האחת ההיא. על עצמי. וג'סי.
וג'סי היה יושב על המיטה שלו, או ליד המחשב שלו, או מכין שיעורי בית לידי על הרצפה, ולפעמים הוא לא היה בחדר בכלל.
אבל זה היה בסדר, כי יכולתי לשמוע אותו צועד ברחבי הבית וכשהוא חזר הוא תמיד הביא צ'יפס.
לפעמים רציתי להגיד לו את כל זה, כי בכל זאת- אני חושב על זה בשביל שאוכל לספר עליהם.
"אני אוהב אותך כל כך. ואני כל כך מצטער. אני רוצה שתבין שאני באמת כל כך מצטער." לא הבנתי למה הוא התכוון. על מה אדם כמו ג'סי, עם משקפיים עגולים ועיניים גדולות, בדיחות גרועות ושרוולים ספוגים בדמעות שקטות יכול לבקש ממני סליחה עליו? הוא היה הפלא הקטן האישי שלי. קול ההיגיון שלי בלילות שבורים. הוא היה ידיים רכות ושפתיים רכות ועיניים רכות. אין לו שום דבר להתנצל עליו, לא ממני.
ואז הבנתי על מה יש לו להתנצל עליו. ואני לא שאלתי למה, כי הריאות שלי התמלאו במים מהר מידי מכדי שתהיה לי בכלל הזדמנות לחשוב על לדבר, וג'סי הסביר בכל מקרה.
"זה כבר יותר מידי בשבילי."
ואני טבעתי.

וברגע זה, למרות שמילותיי נראות שקטות אני צועק.
כי אתם הבטחתם. כולכם הייתם שם וכולכם הבטחתם שתמיד תהיו שם.
איפה אתם עכשיו?