יש זלזול מסוים בנוער של ימינו.
"הילדים של ימינו," הפך למשפט ששומעים יותר ויותר.
שמבוגרים חושבים שאנחנו לא מבינים מספיק ושלעומתם הערכים שלנו פחות טובים או שאנחנו חוצפנים יותר או טיפשים יותר או תקועים במסך המרובע עשרים וארבע שעות ביממה.
אני לא יודעת, אבל לי די נמאס.
נמאס שדור אחד מכליל דור אחר שאחריו כפחות טוב ממנו או בעל פחות השכלה ממנו, שהוא פחות טוב וחלש יותר (מבחינת אופי קבוצת הגיל, לא פיזית

איזה כייף זה לקרוא סיפורי אגדה! להתרווח בכורסה, לזוז מהמציאות כל כך רחוק שאם לא תשים לב תיגרם לך סחרחורת כשתגיח מהסיפור בעיניים ממצמצות. להניח לחיי היומיום להתנהל בלעדיך. לא לתת את הדעת לשחיתויות, אכזריות, איומים, ולגלוש לסיפור אגדה שאתה כבר מכיר, כי קראת אותו בדי הרבה וריאציות.

כילדה קטנה אהבתי מאד לקרוא אגדות. אהבתי במיוחד את הנס כריסטיאן אנדרסן. משהו ברגשנותו ובבחירת גיבורים פשוטי עם דיבר א

ביקורת על הספר מלכה אדומה מאת <mark>ויקטוריה איוויארד</mark>.
וואו. פשוט וואו.
פגשתי את הספר הזה בספרייה העירונית, חשבתי שהוא אולי מעניין אז החלטתי לנסות. וטעיתי. הוא לא אולי מעניין, הוא מדהים!
בהתחלה הספר טיפה צלע (כמו שרוכבים על אופניים אחרי כמה שנים, בהתחלה זה קשה ואז מתחילים לרכוב במהירות ונזכרים), אבל ההמשך פשוט שואב אותך לתוכו!
לא חסרים ביקורות על מלכה אדומה, אבל קראתי לא מעט ביקורות שליליות, והחלטת

אני עדיין לא סגורה לגמרי מה אני חושבת על הספר הזה.
כשסיימתי אותו, החלטתי שהוא מעולה ושאדרג אותו חמישה כוכבים, אחר כך החלטתי שעדיף ארבעה כי הוא רחוק מלהיות מדהים. והיו כמה פעמים שהייתי בהתלבטות קשה האם להוריד לשלושה, כי ארבעה כוכבים נראו יותר מדי בשבילו פתאום, ואז שוב החלטתי על ארבעה, ואז שוב חשבתי שאולי עדיף שלושה.
אוף, חתיכת ספר מזורגג.

בכל מקרה, עד שאגיע להחלטה עם מספר הכוכבים שאני נותנת לו

הספר הזה סובל מאנמיה של מקוריות. נדמה כי כל ז'אנר ספרי הנוער חרוש כשדה בתחילת העונה, ובכל זאת אני נופלת במלכודת כל פעם מחדש. מלכודת הביקורות הטובות.
מה לא שמעתי על מלכה אדומה? (ולא דווקא מ"סימניה")-
#הספר המדהים ביותר שיש
#מקורי ומרתק
#מושלם
#מושלם
#מושלם!
אני לא פראיירית שלא קוראת ספרים "מושלמים". אני פראיירית שמאמינה למבקרי ספרים שלא מודים שהמסטיק שהם לועסים כבר לא מזכיר שום דבר שדומה לת

ספויילרים

האין זה מוזר שספר כל ילדותי וחסר ייחוד יהפוך למושא שמחה לאנשים מסויימים?
כלומר אין בכוונתי כלל לזלזל באלו שנהנו מספר כה שטחי, אבל קשה שלא. אומנם העלילה לא הייתה כבדה כלל, וזרמה באופן חלק, אבל לא צלחתי במציאת עיניין בתוכן.
כה צפויות הדמויות, וכה חלולות.
סיפורי מוות ועוני קשים היו אמורים כנראה לפצות על הרדידות. אני מסוגלת בעיניים עצמות לבצע את תפקיד הדמויות טוב פי כמה וכמה.
הדמו

יתכנו ספוילרים
מה הייתם עושים לו נולדתם בעולם שבו שליטים כסופי דם רודים בכם ושולחים אתכם אל הקרב, רק מכיוון שבעורקיכם זורם דם אדום?
מייר בארו בת השבע עשרה היא אדומת דם ,כייסת, פרועה ומרדנית. כאשר היא נתפסת כשידה בכיסו של האדם הלא נכון, חייה משתנים מן הקצה אל הקצה... בן־לילה היא מוצאת את עצמה בהיכלם המפואר של כסופי הדם ובמעמד שמעולם לא חשבה שתגיע אליו.

העתקתי את זה מגב הספר כי זה די מסכם או

כולנו מכירים את הספר הזה שאי אפשר להניחו מהיד,שלא משנה כמה נתאמץ לא לחשוב עליו לא נוכל לעשות כלום עד שנגמור את הספר.
האמת,הספר הפתיע אותי. ציפיתי לספר בסגנון מפוצלים (למי שלא הבין,זוועה) אבל מצאתי את עצמי לא מפסיקה לקרוא
גמרתי אותו בפחות מיומיים (העפעפיים שלי עומדות להיסגר...) אז יש לי לומר?
תקראו.

אז בעולם הדמיוני הזה, יש שני סוגים של אנשים:אדומי דם וכסופי דם. כסופי הדם שולטים וחיים בעושר

כלוב המלך- שם שלגמרי מצדיק את הספר עצמו, במיוחד לאור העובדה שכמעט כל הספר מייר נמצאת בכלוב של מייבן- כלומר כלואה(האסירה עם ההטבות הכי טובות בעולם בערך) בארמון המלוכה עם מייבן קאלורה- המלך הנוכחי של נורטה והדמות הכי מעניינת במלכה אדומה אם תשאלו אותי (חלום שלי שיהיה לו ספר רק עם נקודת המבט שלו).

מי שקרא את הביקורת הקודמת שלי על חרב הזכוכית(מלכה אדומה 2) יודע כמה חיכיתי כבר שמייבן יופיע יותר בספר,