למי שלא קרא את פרקים 1-8 -
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=310716#noteId_310716" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=310716#noteId_310716
------------------------------------------

רציתי רק להרפות. המסע בזמן עירבל את ראשי מרוב תמונות, מקומות, אנשים ועוד דברים שלא רציתי לראות. הפעם פשוט לא התמקדתי בדבר.
לא היה לי גוף ,אבל אילו היה, כל השרירים שלי בוודאי היו רפויים. חשבתי על כך שזו הפעם האחרונה שאוכל לעשות את זה- מסע בזמן.
כל אדם שהיה אומר לי שהוא נסע בזמן לפני כל זה, הייתי אומר לו שהוא משוגע או לכל הפחות מדמיין דברים.
רציתי לנסות לעבור את זה בצורה הכי פחות מייסרת שאפשר. לא להתמקד מסתבר מפחית את כאב הראש .
ככה הייתי קצת יותר מאופס כשהגעתי לאותו שיעור של מר לינגרם שחוויתי כבר בפעם השלישית. נראה לי שבכל שלוש הפעמים לא טרחתי להקשיב באמת.
עכשיו אחרי שהייתי בעתיד כולם נראו לי קטנים להחריד. מלבד כמה פיהוקים שהדבקתי בהם את שאר הכיתה או להפך השיעור היה בדיוק אותו הדבר. באמצעו אני כבר שוטטתי במחשבות עד שעיני נתקלו בהבזק זהוב מהרחוב שנשקף מחלון הכיתה. גם מהמרחק ידעתי שזו היא.
השמלה הצהובה שנצצה מעט באור שמש הבוקר , השיער בגוון המעט כהה יותר ,הגינונים הרציניים, אפילו את העיניים הכחולות. עקבתי אחרי המראה המוכר להחריד של גבירת הזמן בעודה מחייכת ונעלמת בסמטת הרחוב.
שמחתי בליבי שזה הסתיים אבל הייתי גם קצת עצוב.
אני חשבתי שאהיה מאושר לפתור את כל הבעיות בנסיעה האחרונה אבל הייתה תחושת ריקנות שנלוותה לאותה שמחה. היה בי את החלק שהתגעגע לכוח הזה בידיים שלי.
חשבתי אז יותר מתמיד איך למנוע מדברים להשתבש. עכשיו כשהמטרה להיות שוב עם רונה איננה הפתרון נראה פשוט להפליא.
אחרי השיעור הלכתי לארונית שלי ופגשתי שוב את ליאו. הוא מסתבר יצא אחרי מהכיתה אבל אני הלכתי בלי לשמוע אותו.
"היי , אתה בסדר? לא דיברת כ-ל השיעור ואתה מתעלם ממני" באומרו זאת הוא החווה בידיו בתנועות משונות מול הפרצוף שלי בשביל לעורר את תשומת הלב שלי. אי אפשר לומר שהוא לא הצליח.
"כן" אמרתי קצרות ופתחתי את הלוקר עם צירוף המספרים הטיפשי וחסר החשיבות.
"מה זמן עושה לבן אדם" הייתה המחשבה שעברה לי בראש וגרמה לי לגחך. רק אחרי שליאו אמר "מה?" בפעם השנייה הבנתי שחשבתי בקול רם.
"לא משנה, אני לא בא הערב דרך אגב" הוצאתי את הספרים וסגרתי את הארונית. ליאו נתן בי מבט משונה- חשדני ומבולבל .
"נו באמת.. עוד פעם אתה מייבש אותי?" אני מניח שלא הגעתי אז לכמה מסיבות. הסתכלתי לרגע על ליאו וכבשתי את הדחף שלי לתת לו אגרוף בפרצוף. הרגשתי שזה לא מוצדק שהוא מתלונן- 'למה אמנע ממך לעשות טעויות? ,אני גם אמשש את החברה שלך ואחר כך אתלונן למה באמת אתה לא בא איתי למסיבה' רק בקושי הצלחתי .
הוא ראה על הפרצוף שלי שעובר עליי משהו והניח לי. הוא אפילו לא שאל למה. זה הזכיר לי שוב למה אנחנו חברים טובים כל כך. הוא סיפר לי שוב את אותן הבדיחות וגיליתי שבפעם השלישית אולי אחת הייתה עדיין מצחיקה אבל צחקתי מאיזה ארבע או שלוש. ליאו הזה לא עשה כלום בכל זאת. עדיין. כנראה שלא יעשה אבל למרות הכל הוא נראה די מרוגז על ההתנהגות שלי כלפיו.
הלכתי הביתה לבד אחרי בית הספר ואפילו הכנתי שיעורים. מה שלא עשיתי בפעמיים הראשונות.
פתאום כשלא היה לי עוד הזדמנויות לשנות משהו היה לי זמן לחשוב. ואז עלתה בי השאלה 'למה דווקא אני?', כלומר, למה מכל מי שגבירת הזמן יכלה לפנות אליהם היא פנתה דווקא אליי? אני בסך הכל די נורמלי. החיים שלי אפילו לא מעניינים במיוחד. אולי יש עוד אנשים כמוני? אנשים שגבירת הזמן נתנה להם את הצ'אנס לתקן טעויות קטנות בחיים שלהם . הנחתי שגם אם יש עוד כנראה שאין הרבה. הרבה היו אומרים משהו. מישהו אחר היה מנסה לברר את זה. אני לא ניסיתי .
אני סקרן לגלות כל כך הרבה דברים אבל אני אף פעם לא באמת מטריח את עצמי ובודק.
אולי הייתי צריך לבדוק. אני רואה שוב את ערימת הבגדים הבהירים שהכנתי לעצמי ומכניס את הבגדים חזרה למקומם בארון ולא מוציא אחרים. באותו הרגע מבעד לחלון ראיתי אותה שוב. היא ישבה לה על ספסל ממש מתחת לחלון שלי. עכשיו אני תוהה ממתי בכלל היה שם ספסל, אבל זה כבר לא משנה.
המראה שלה כבר מתחיל לרדוף אותי. השיער הזהוב הארוך שבוהק כמעט כמו השמש, השמלה הצהובה הארוכה עם השרוולים הארוכים- שבוודאות לא מתאימה למזג האוויר של היום.
נראה שהיא רק יושבת שם ומסתכלת על ביתי. נדמה שהיא מחכה למשהו . הסבתי את מבטי אל צג המחשב . כשחזרתי להביט למרבה הפלא היא עוד הייתה שם. היא עמדה והסתכלה עליי במבט משונה שלא ראיתי אותה עוטה לפני כן אך בכל זאת היה בו משהו מוכר להדהים. היא חייכה אבל לא את החיוך המרוצה חסר השיניים. זה היה חיוך רחב שחשף שתי שורות של שיניים לבנות ונדמה שניצוץ חלף בעיניה הכחולות בעוצמה שראיתי מהקומה השנייה של הבית.
אני לא בטוח מדוע אבל המבט העביר בי רעד . אני לא הייתי בטוח שאני מפחד מהגבירה אבל באותו הרגע ידעתי שהעובדה שהיא עוד שם לא יכולה להיות מבשרת טובות. הגפתי את התריסים ונתתי לחדרי לשקוע בחשכה .

----חלק 10 -----

מעולם לא הרגשתי יותר חסר אונים מאשר באותו הלילה.
שכבתי על מיטתי בפישוט איברים עד כמעט שלוש לפנות בוקר. לא הלכתי למסיבה או לשום מקום אחר. רק שמעתי במעומעם שיש חיים בבית. חשבתי על ללכת לישון אבל לא הייתי מסוגל.
בשעה הזאת הבית היה דומם. כשנכנסתי הביתה לא הסתכלתי לשום מקום. אפילו לא עניתי לאמי לשום שאלה בדרך לחדרי. הבית היה שקט מאוד גם בצהריים ובערב. קמתי ויצאתי מהחדר.
אני זוכר שהייתי קטן אהבתי להתעורר בשעות הלילה כשהכל שקט ולשוטט בבית.
דברים נראים אחרת בשעות האלה. קולה של הרוח הנושבת בחוץ ,קול הפגיעה הקל של ענף עץ הלימון שבחצר על זגוגית החלון במסדרון ,והנחירות של אבא מכיוון חדר השינה של הוריי. כל הקולות שאומרים שאני בבית. השטיח במסדרון מעמעם את צעדיי ומאפשר לי להגיע בשקט אל המדרגות.
המדרגות בדרך כלל חורקות וזזות מעט. כבר שנים שאבא שלי אומר שהוא יסדר את זה אבל הוא לא מגיע לזה . הוא טוען שאנחנו מעסיקים אותו יותר מדי אבל כשהלכתי הן לפתע היו לגמרי יציבות, אפילו לא קול חריקה קטן.
הסתכלתי על הקיר הלבן הבתול שלצד המדרגות כששמעתי את הקול החלש מכיוון המטבח. הלכתי לכיוון הצליל שבקע ממכשיר הפלאפון שלי שהשארתי מחובר למטען.

על מסך הפלאפון הופיעה שוב שההודעה התקבלה ממספר לא מזוהה אבל ידעתי שזו גבירת הזמן עוד לפני שהבטתי בתוכן ההודעה.
"העסקה הושלמה,
בזאת נגמרים שירותיה של גבירת הזמן."
היה המשך שנראה כמו הרשימות האלה שמופיעות אחרי קניית מוצר באינטרנט. קיוויתי שלא עשיתי נזק לחשבון הבנק של ההורים שלי. מכל הדברים מזה פחדתי.
אני חושב שלא היה לי מושג, אבל אני לא בטוח לחלוטין.
נזכרתי במעורפל שהיה כתוב שזה שירות בתשלום או לפחות שהיה כתוב שם משהו על מחיר.

משום מה לא עליתי חזרה לחדר. רק ישבתי על כיסא במטבח ובהיתי בל מיני פינות בקומה הראשונה.
הסתכלתי על זיגוג החלון הרשלני עם החורים וטיפות הסיליקון שהתמצקו כבר על פני הקיר.
בהיתי בארון התבלינים המלוכלך של אמא ומשם העיניים שלי קפצו על מעמד הכלים .
על המעמד אחרי כל ארוחה אמא הייתה מניחה לייבוש את הכלים מהארוחה.
לקח רגע עד שבאמת הסתכלתי והתחלתי להבחין בדברים המשונים.
קודם ראיתי שמונחות שם רק שתי צלחות . אני יודע שאני לא ירדתי לארוחת הערב אבל לאף אחד אחר מבני משפחתי לא הייתה סיבה לא להגיע. לפתע שמתי לב שהטלוויזיה בסלון כבויה למרות שאנה תמיד רואה טלוויזיה עד מאוחר ושוכחת לכבות אותה. הספל האדום שלה לא נמצא על מעמד הכלים.
אני רצתי במדרגות למעלה ופתחתי את דלת החדר השכן לחדרי. החדר של אנה. אני מצאתי חדר עם כלים וצעצועים ישנים שמצחין מאבק. שום זכר למחשב השחור עם המדבקות השונות, למיטה הקטנה ולקירות המפוספסים בכחול ואדום. אף לא עקבה של הילדה עם השיער הזהוב שהעירה אותי בכל בוקר בדגדוגים.
אני לא הבנתי מה קרה לחדר והיכן אנה עד ששמעתי את קול הצחקוק הביישני של אחותי הקטנה.
הבעיה היא שהקול הגיע ממחוץ לבית .
אני דהרתי במדרגות ויצאתי במהירות שיא מדלת הכניסה. אני חיפשתי אותה במבטי עד שקלטתי באור הקלוש של לפני זריחת החמה קווי מתאר של ילדה רצה אל בין הבתים השכנים. אני רצתי אחריה עד שראיתי לאן היא רצה, או יותר נכון אל מי. במרחק של קצת יותר משלושה מטרים רגלי נטעו באדמה כשעיניה של גבירת הזמן לכדו את עיני. אנה הקטנה רצה אל מאחורי הגבירה בלי להביט לאחור. רציתי לצעוק לה לחזור לפה אך לא הייתי מסוגל. היה כמו מחסום בלתי נראה על פי .הילדה נעלמה. גבירת הזמן התקרבה עד שהפריד בינינו מרחק של פחות מחצי מטר.
"הו רומן, אין מתנות חינם, לכל דבר יש מחיר". היא נעלמה בלי לומר שלום.
יכולתי לראות שהיא מחייכת חיוך מאושר מקצה אל קצה. מקרוב ראיתי את הניצוץ בעיניים הכחולות , את החיוך המוכר שראיתי בכל בוקר ולראשונה לא מילא אותי בתחושה נפלאה אלא הפך לדקירה של אשמה וחרטה עמוקה. כל שיכולתי לעשות הוא לעמוד שם ברחוב בלי נוע כשהיא מתרחקת ונעלמת באותה העת שזורחת השמש . לאחר שהתפוגגה המשפט שניסיתי לומר לה נפלט מפי שוב ושוב כשרגלי כושלות ואני נופל מתייפח על המדרכה "בבקשה אל תלכי, אנה לא" .

נכתב לפני 11 שנים