1. אני רוצה לצאת מהארון

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. אני רוצה לצאת מהארון, ומהמקום בו אני נמצא עכשיו זה קשה מנשוא.

אם יש דבר מה שניסיון החיים הקצר שלי לימד אותי, זה כמה חשוב להיות אתה עצמך. החיים קצרים מאוד וצריך לממש כל רגע בהם. ולא, אני לא חסיד של אמירות מוקצנות מסוג "לחיות כאילו אין מחר" או "תעשה מה שהלב שלך אומר לך". אני בעד מחשבה רציונלית, הגיונית, שקולה, תוך התחשבות ברגע הנוכחי ובניצולו, אבל גם תוך התחשבות בעתיד, אעפ"י שתמיד הוא לוט בערפל. ומי כמוך לימד אותי זאת.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. גם לא ממבט שני. למעשה, זו הייתה אהבה חד צדדית. אתה חשקת בי למן פגישתנו הראשונה, בעוד שאני סלדתי ממך ומהתנהגותך היהירה, השחצנית, הרברבנית. בכל זאת לקחתי ממך לקח חשוב, אבל מעט מאוחר מדי. האם זה שווה משהו? למדתי להיות אני עצמי, לתת ביטוי לכל מה שאני רוצה לעשות ולנצל כל רגע בחיי. לכן החלטתי לצאת מהארון. כאן ועכשיו. הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח לעשות את זה.

עם הזמן למדתי שאינני מושא תשוקתך היחיד. ניחא. ועדיין, הזעזוע והתיעוב שחשתי כשגיליתי שאתה נטפל גם לילדים קטנים היה קשה מנשוא. לפחות להם תניח. לפחות אותם תעזוב בשקט. האם לא נותרה בך צל צלה של מוסריות? האם רק התשוקות המעוותות שלך עומדות לנגד עיניך?

ואתה יודע מה הכי מצחיק? שאנשים חוששים לקרוא לך בשמך. כאילו שאם הם ינקבו בשם האסור, ישר תיטפל גם אליהם. מצחיקים.

אי שם, ביקום שאני כבר לא חלק ממנו, אני שומע אנשים אומרים עלי מילים טובות. הספד, אני מניח. אוי, אני כל כך רוצה לצאת מהארון, אבל ארון המתים הזה סגור לגמרי, וממילא אני לא יכול לזוז. והאנשים למעלה רק מערימים עוד ועוד ערמות של אדמה על הארון וסותמים סופית את הגולל על האפשרות לצאת ממנו.

אני רוצה לצרוח, אני רוצה לזעוק, אבל פי לא מצליח להפיק ולו לחישה אחת קטנה. מה לעשות, אנשים מתים לא יכולים לדבר. והם גם לא יכולים לזוז.

אני כל כך רוצה לצאת מהארון, סרטן יקר שלי, ואינני יכול.

נכתב לפני 7 שנים ו-8 חודשים

2. קשר? שקר!

"תשמע", היא אמרה לו, "החלטתי לחתוך. להיפרד ממך. לסיים את הקשר. ואתה יודע מה, ברשותך אני אהפוך את הקלישאה השחוקה ההיא. זה לא אני, זה אתה. מההתחלה ידעתי שאתה לא בשבילי, אבל אתה ידעת טוב טוב איך לכבוש את לבי."

הוא כלל לא התרגש. הוא באמת כבש את לבה, וכשהוא חושב על זה, גם לא מעט איברים נוספים. הוא לטש מבט חומד אל גופה.

"זה לא כל כך פשוט," הוא חייך חיוך מבשר רעות. "הקשר בינינו מורכב, ללא ספק. אבל בינך לבין עצמך את חייבת להודות שתרמתי לך לא מעט, פיזית ונפשית. מי עוד שהה במחיצתך 24 שעות ביממה במשך כל האשפוזים הארוכים? לא בעלך, לא הילדים. רק אני. לא עזבתי אותך לשנייה. לשנייה!"

היא השפילה מבטה. הוא באמת לא עזב אותה ולו לרגע אחד.

"ועם מי עוד ניהלת שיחות פילוסופיות לאור ירח מלא על משמעות החיים? מי עוד מלבדי לימד אותך כמה שהחיים שבריריים ונפיצים ופריכים? כמה ששגרת החיים הבטוחה, כביכול, יכולה לפוג כהרף עין?"

היא החלה לדמוע. הבן זונה צדק, היא חשבה בליבה, ולא הסגירה בפניו את מחשבותיה.

"וחוץ מזה, את לא יכולה לגמור אתי כל כך מהר. מבחינה פיזית, אני מתכוון." הוא חייך את החיוך הזדוני, מדושן העונג שלו.

"החיים שלי בידיי," היא הישירה מבט. "אני יכולה לגמור עם זה מתי שאני רוצה."

החיוך שלו התרחב, וגם הזדוניות שגלומה בו. "את יכולה לגמור עם החיים, אבל לא אתי. אני אקבע מתי הקשר בינינו יסתיים, בייבי."

ואז זה קרה, הבלתי צפוי. נמאס לו ממנה. היא כבר לא עניינה אותו והוא לא חשק בה. שלושה ימים אחרי שהיא החליטה לגמור איתו, הוא זה שגמר איתה. יותר נכון, גמר אותה.

"מורפיום, בבקשה מורפיום," היא הספיקה ללחוש לרופאים, והסרטן שלה חייך שוב את החיוך הזחוח, הזדוני, מדושן העונג. החיוך השטני.

נכתב לפני 7 שנים ו-9 חודשים

3. חדר עם נוף לים

המנהל עצמו קידם את פניו עם הגיעו למקום. "טוב, זה לא בדיוק סוויטה נשיאותית בהילטון," הוא אמר בהבעה מתנצלת, "אבל תסכים אתי שזה גם לא איזה חדרון באכסניה נידחת. וחוץ מזה, אתה לא משלם עליו אפילו שקל אחד..." הוא סקר את המקום בארשת פנים סקרנית. אחרי ככלות הכול, הנופש שהוא זכה בו חינם אין כסף אמור להימשך כמה שבועות טובים. חדר מרווח, טלוויזיה גדולה, מצעים שמדיפים ניחוח נעים. באמת לא רע. "ואתה יודע מה גולת הכותרת?" המנהל קטע את הרהוריו. "הנוף לים. תראה, הים התיכון כולו פרוש על כף ידך." הוא הביט על הים, משתהה. אכן, הקרבה לים הייתה בולטת. הושט ידך וגע בו. צא מן החדר והשתכשך במימיו. "והאוכל," פניו מדושנות העונג של המנהל התעגלו בהבעת סיפוק. "אוי, המטעמים האלה... אפילו אני חוטא מפעם לפעם ואוכל פה במקום בבית. תשמע, אני אומר לך, יש לנו שף שהיה יכול לעבוד באיזו מסעדת גורמה, בחיי."

חודש תמים חלף לו בינתיים. האוכל אכן היה משובח, אך התיאבון ממנו והלאה. במקום להתענג על מטעמי השף, הוא בחר ליהנות מן האריזות המיניאטוריות של המזונות הפשוטים. ריבה, דבש, גבינות וחמאה, הכול במנות אישיות ובממדים גמדיים. גם האריזות האישיות של השמפו ושל הסבון כבשו אותו, ואף פניה המאירות של החדרנית, אשר חזרה וביקשה ממנו להקפיד ולהשתמש בסבונים הקטנים לפני שהוא אוכל ואחרי שהוא יוצא מהשירותים. "כאילו שמה שחסר לך עכשיו זה לחטוף גם איזה וירוס," היא אמרה, כשהבעה של אם דואגת נסוכה על פניה.

אבל מה שהקסים אותו יותר מהכול היה הים. גווניו המשתנים, מזגו הסוער לפרקים והנינוח בשעות אחרות, מראה הספינות ששיוו לו חזות של ציור יפהפה. הוא אהב לצפות בשקיעות כשהוא תמה בנפשו איך זה, לעזאזל, שהנופש המאולץ הזה פינה את הציניות השופעת בנפשו לטובת קיטשיות דביקה. בהתחלה הוא ניסה להדחיק זאת, אך מאוחר יותר הוא הודה בינו לבין עצמו שהוא אכן נפעם מכדור השמש הכתום השוקע לאטו בים, כשהשמיים בוערים לסירוגין בערב רב של גווני סגול, כתום, ארגמן ואדום. הוא אהב לתצפת על זוג קשישים שנהגו לפסוע על שפת הים מדי ערב בשעה קבועה, זרועותיהם שלובות והם תומכים זה בהליכתו של זו. הוא אהב את המלנכוליות שהייתה טמונה באורו החיוור של הפנס היחיד בקטע החוף שנגלה לעיניו. בערוב ימיו הוא גילה את הים. אז הנה הוא כאן, במרחק נגיעה מהים. כה קרוב וכל כך רחוק.

חודש שלם חלף לו בינתיים, והנופש עתיד להימשך עוד זמן רב. סדרת טיפולים כושלת הסתיימה, אחת חדשה ואגרסיבית במיוחד ניצבת בפתח, כשהיא מזכירה לו שוב ושוב שהוא יזכה ליהנות מהנוף המרהיב עוד זמן רב. אלא אם כן, כמובן, יינתק לו בינתיים פתיל חייו.

בית חולים רמב"ם, ביתן 10, קומה שנייה. חדר עם נוף לים.

נכתב לפני 8 שנים ו-10 חודשים

4. כה יעשה לקלישאות

"זה לא אתה, זו אני" – שפשוט לא סובלת אותך.
"הוצאת לי את המילים מהפה" – ולי דווקא בא להוציא לך לשון.
"הכדור הוא עגול" – באמת חשבתי שהוא מתומן.
"יש אור בקצה המנהרה" – של רכבת דוהרת, והיא עומדת לעלות עלי.
"אני לא הפרעתי לך, אז אתה אל תפריע לי" – לומר לך שאתה דביל מושלם.
"תהיו בקשר" – לא מתכוון לענות לכם לטלפון, נודניקים.
"איזה קלישאה" – קלישאה בפני עצמה.
"עשיתי עם עצמי חושבים" – נשלח אותך למחשבות (והוא יעשה ממך נפש הומיה).
"לעולם אל תפסיק לחלום" – אז מה אם החלומות שלך הם חלומות ביעותים.
"אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" – אבל יש רע מאוד שהוא סתם גרוע.
"הכול יהיה בסדר" – מי זה המטומטם שאמר את זה?

נכתב לפני 8 שנים ו-10 חודשים

5. כתב בקשה

"תכתבו", כך היא כתבה. "תפרקו את אשר על לבכם." בכתיבה תמה, באותיות קטנות ומסודרות שלא מעידות על סערת הנפש שלבטח התחוללה בקרבה. "תוציאו הכול. את התסכולים, את האכזבות, את הקשיים ואת המצוקות. תכתבו ויוקל לכם. וזה ממש לא משנה אם זה למגירה או לפרסום, ואם המוני אנשים יקראו את הכתוב או רק מתי מעט. כי עצם תהליך הכתיבה משחרר את הנפש הדואבת."

בשלב הזה כבר היה קשה מעט יותר להבין את הכתוב, ולא בשל הרעד שאחז בידה של הכותבת. כתב היד הצפוף, הקטן והמסודר נותר בעינו, וכך גם שלוות הנפש שהשתמעה ממנו, אך כתמי הדם שבצבצו על הדף הקטן טשטשו מעט את המילים שנכתבו בעט נובע והקשו על הקריאה.

"תכתבו שירים, סיפורים, הגיגים, מחשבות, אפילו סתם שרבוטים. רק תכתבו. תוציאו, תפרקו, תשפכו החוצה, כי אין אדם בעולם שלא סוחב על גבו שק של צרות. והנה מצאתם מזור לנפשכם הדואבת. קחו אותי לדוגמה. אני כותבת לכם עכשיו וחווה יופי של קתרזיס מזוכך. אני מביטה לשמיים הכחולים ממעל ומחייכת, ואז מורידה את מבטי מטה, אל האנשים הצועדים על המדרכות ואשר ממרום מושבי נראים כנמלים קטנות ויגעות, העושות דרכן משום מקום לשום מקום, נחפזות וטרודות בהבלי חייהם."
"תכתבו ויוקל לכם", כך היא כתבה. "זאת הצוואה שלי אליכם, יקיריי."

"תכתבו", כך היא כתבה. במכתב ההתאבדות שלה.

נכתב לפני 9 שנים

6. קהלת מחייך (ובוכה)

קהלת מחייך, הוא החכם באדם
אין תועלת בכלום, ובשיר הזה גם
מתבונן מהצד, מודע
הבל הבלים, רעות רוח
ריקנות, פורענות, אכזבה
האין משמעות של החיים זועק לעזרה
אך הוא אילם, המסכן, וקולו לא נשמע

לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב. האמנם?
החומרנות מתגלית במערומי ארציותה
מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה
השמש יודעת, אין חדש תחתיי, היא תלהט
ההבל חבר לריקנות, ומהמזיגה נוצרה רעות רוח איומה

קהלת חכם, אז התבונה היא נבונה?
ואולי מוטב היה, שכלל לא הייתי מודע
הכסיל בחושך הולך, אך הוא אדם מאושר
חלכאים ונדכאים ברי לבב משפילים מבטם
והחיים צוחקים עליהם ומשפילים אותם

קהלת חכם עצוב, מזמר אני ושר
הבל הבלים, הבל מוחלט, סופי
החכמה, הטיפשות, הרוח, החומר
שום דבר לא אמיתי
ריקנות סתמית, סתמיות ריקנית
אמיתית

נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים

7. לרוץ כדי לא לחשוב

לרוץ כדי לא לחשוב

מאה גרם של מלח
אפשר לסחוט מדמעותיי
וממצחי אפשר לסחוט
שני ליטר של זיעה
זאת, מסתבר, תוצאתה של הריצה
לרוץ כדי לשכוח
לרוץ כדי לא לחשוב
לרוץ ולרוץ ולרוץ עד הסוף

בסוף אני מוצא עצמי
מוטל על הרצפה
מהעיניים זולגות הדמעות
מהמצח נוטפת לה זיעה
איפה שהוא ליד האף מתחברות הן יחדיו
במין טעם מר ומלוח שכזה
עושות הן את דרכן במורד הפה

בולע את הרוק וזה עושה לי בחילה
זה רוק כה מלוח
זה דמעות עם זיעה
מחליט לאסוף עצמי
ולהמשיך בריצה
לרוץ כדי לשכוח
לרוץ כדי לא לחשוב
לרוץ ולרוץ ולרוץ עד הסוף

אחרי דקותיים שוב מוטל על הרצפה
חושב שהתעלפתי
אך לצערי בהכרה
וממה שחששתי
הנה זה בא
לנגד עיני שוב ניצבת דמותה
ההכרה, המחשבה, הידיעה, התודעה
כה רציתי לברוח
הריצה מיאנה
לרוץ עד הסוף, עד הסוף
סוף כל סוף הוא בא, מביא גאולה

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

8. מיומנו של הומלס רוחני

מיומנו של הומלס רוחני


אני גר בצריף רעוע
בבקתה מטה לנפול
שום כלום ששוכן אי שם
באמצע שום מקום
בקתתי כמו מלאה זהב היא
אך למעשה זוהי חלודה

ביתי הוא מבצרי
שם אסתיר את עצמי, את צערי
את תוגתי, את כלימתי, את בושתי
מפני עיניים זרות, פולשות, בוחשות, בוחנות
פקוחות, פיקחות, מפוכחות, מפקחות

את הספסל בגן הציבורי
הקפתי חומה עבה, עבותה
לא אתן לזר לחדור ברוב חוצפה
בצד ימין של הספסל ניצב המטבח
בצידו השמאלי שוכן חדר שינה
פה זה ישראל, לא דנמרק
וממלכתי לא רקובה!

ובממלכה מה?
אנוכי מקרקרת, והקיבה מקרקרת
תרנגולת סומא שכמותי
אך בקושי מוצאת גרגרים

מתווך דירות אדיב
ניסה למכור לי דירה
הוא טפח לי על השכם:
"מעידה יכולה למנוע נפילה"
בחיוך מריר עניתי לו
"אל נא תציע עניבה
למי שזקוק לחולצה"

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

9. המראה משקרת

המראה משקרת


גמל לעולם אינו רואה את דבשתו
אלא אם כן מציבים מראה מולו
המראה ניצבת היטב מולי
אך כלל אינני רואה את דבשתי


אם המראה שלי כל כך אמינה
אז למה בבואתה שלה עצמה
כלל לא נראית
כשהצבתי מולה מראה נוספת?


הדבשת שלי נעלמה
המראה שלי התנפצה
רסיסי חיים של שנינו
נפוצו לכל עבר
רסיס אחד קטנטן נתקע
בכף רגלי היחפה
כל עושי הנעליים
הולכים הם יחפי רגליים
ואני בראשם

עיני הפקוחה - שפויה
עיני העצומה - בזויה
אני הוא המלך בממלכתי ההזויה
בממלכת נפשי העיוורת
שתום העין שולט בכיפה

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים