1. נמחק

נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים

2. הנסיך הקטן ואני

רציתי לכתוב סקירה על "הנסיך הקטן". אבל גיליתי שמה שיש לי לומר זה למעשה סיפור, עטוף במחשבות. או מחשבות כרוכות בסיפור.
אז ה"סקירה" שלי מונחת כאן.
*יתכנו ספוילרים. אבל לא משהו רציני ביותר. נראה לי.
*הדיאלוגים בסיפור כתובים כמו בנסיך הקטן- עם מקף, ללא גרשיים. למה? ככה זרמה לי הכתיבה. מתנצלת מראש אם זה מקשה על הקריאה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היתי באמצע משפט, אפילו לא זוכרת מה אמרתי, כשלפתע עלה על פניה חיוך של יודעת סוד. היא קמה מכיסאה והורידה מן המדף הלבן את הספר היחיד שניצב שם.
-קראת את הנסיך הקטן? - היא שאלה, החיוך החכם עדיין על שפתיה.
התקפלתי מבפנים. עומס המחשבות שגאה בי כלל זיכרון של קעקוע מים חמוד של הנסיך שעשיתי בכיתה י"א; פתקונים קטנים עם ציטוטים מהנסיך שהוקראו בסמינריוני הדרכה בתנועה; אני, מתחילה שוב ושוב במהלך השנים לקרוא את הנסיך שיש לנו בבית, מחייכת בשעשוע מול הפרק הראשון בו ציור של נחש בריח הבולע פיל, מפסיקה לקרוא ושוכחת לתקופה ארוכה.
- לא, - פלטתי לבסוף. - אבל אני יודעת שאני מאוד רוצה.
- קחי אותו, - היא אמרה. ניסיתי למחות בעודי מסבירה שיש לי כזה בבית, כזה בדיוק, הכריכה הצהבהבה והכל.
- לא נורא, אני רוצה שתקחי אותו, - המשיכה להתעקש, והוסיפה: - דברים שאת אומרת מזכירים לי את הנסיך.
~
אח, רק תאמרו לי משפט מעין זה – "מתאים לך לאהוב את השיר הזה מאוד," או "את כזאת של קיץ, נכון?" וגם: "את ממש מזכירה לי חברה טובה שלי, נראה לי שאתן יכולות להיות חברות!" – והנה אני שבויה שלכם; זה הכישוף שמוטל עלי: ההפתעה הזו, של גילוי עצמי דרך מחשבות אחרים. גם אם הם צודקים בניחוש וגם אם לא, זה כמו משחק עבורי- משחק של להבין, עוד, כל פעם קצת מי אני, ומאילו חלקיקים קטנטנים אני מורכבת.
אז הנה זה עבד, שוב, כישוף. התישבתי לקרוא אותו, חולפת בחיוך על פני ההתחלה המשונה אך מקסימה, על אי ברירותה.
ואז? מה כבר יכול לקרות? הצפוי מראש- התקדמתי עוד כמה עמודים אל מעבר לנחש ופיל וכובע ומבוגרים-לא-מבינים-כלום, ואז נזנח. לא בחוסר כבוד, אלא מפאת חוסר זמן. וכוח. לקחתי אותו איתי אל השירות והוא פשוט ישב שם על המדף וחיכה לי יפה שאתיחס גם אליו.
בסוף סופו של דבר סיימתי אותו. בסופו של דבר קראתי אותו שוב. (הפעם את הנסיך שיש לנו בבית, בכל זאת, הספר הוא של הפסיכולוגית שלי, הלוו!)
אח, נסיכי הקטן.
~
אח, נסיכי. אח, ילד שלי בעולם. אני מחפשת לי מילים וכל מה שצף ועולה במוחי ובליבי הוא: "ילדים, הזהרו מעצי באובב!" ואני חושבת לי, כן, הזהרו, היזהר נסיכי, ממחשבות העשב השוטה, אל תתעצל, שכן אם תתעלם כעת מן הזרעים הרעים העולים מן האדמה, סופם להכות בך שורש ולהלקות בענפיהם, ללמדך שנאה ופרא. לא ישאר מקום על כוכביתך, בליבך, לאמונה. אתה ואני יודעים זאת היטב, אבל אני מרגישה שיש צורך להזכיר לנו.
~
נסיך קטן מסתובב ביקום ורואה בעיניים אורות ומבולבלות. הוא מבקש להסביר את הגיונו התמים והזך בעת שהמבוגרים, כל אחד על כוכבו שלו, בטוחים וסמוכים בהגיונם העתיק.
~
אני חושבת על הילדים בגן, הנסיכים הקטנים שלי, שמבקשים שאצייר להם ציורים, כמוך, נסיכי- כבשה בתיבה, שתהיה מוגנת.
- מעין! את יכולה לצייר לי ברדלס? (אוי אוי, תארו לכם ילד שהוא בעצם חיוך בכלל מבקש שאצייר לו ברדלס, ברדלס במלעיל, אין עוד יופי כזה).
-מעין! תציירי לי קשת בענן וחד קרן וחד קרן תינוקת ואמא ומלכה ומלך ונסיכה וילדה ותינוקת וארמון בבקשה! מבקשות הנסיכות.
ואני יושבת לצייר. ואני מתעקשת לעשות את זה מדויק, כמו שצריך, מתעכבת על הפרטים ה"חשובים". לפתע אני שומעת את הילדים צוחקים:
- החד קרן הזאת נראית כמו זאב! (הם צודקים. זה ממש היה נראה כמו זאב.)
- חיחיחי! מה זה?
- זה השיער של הילדה! - אני משיבה בתסכול.
- חיחיחי! ככה לא עושים שיער! (יכול להיות, יכול להיות שצדקו.)
ולפעמים גם יש הפתעות לטובה. ילד קטן עם רעמת אריה זהובה שמבקש שאצייר לו גורילה.
לצייר גורילה זה מאוד קשה, כך גיליתי. לבסוף יצאה מן מפלצת אימתנית ביותר עם שיניים מחודדות. פניו של הנסיך אורו.
- כן! ככה! גורילה! וווואאאווווו!
נסיכים קטנים רואים הרבה יותר טוב.
~
נסיך קטן. אתה אומר שטובה שקיעת השמש ללב עצוב. אני מסכימה, עקרונית. אבל מה עם החושך שאחר כך? על כוכבי אינני יכולה לראות ארבעים וארבע שקיעות בערב עצוב מאוד.
אולי אני מעדיפה את הזריחה, גם אם עבורי היא נדירה יותר: שכן, אחריה יש אור, ובחובה היא נושאת ציוצי ציפורים וקרירות משכרת. ותחושה עדינה כזו, אדירה כזו, שיהיה טוב.
(אבל מה יהיה על הלב העצוב...?)
~
אני חושבת על השושנה. היה עדיף שהיה משלא היה? טוב לו לאדם שנברא משלא נברא? את, שושנה בעלת ארבעה חוחים, בהתפנקותך, בניצולך את טוב ליבו של הנסיך, סייעת להתפכחותו. אולי היית מעדיפה שלא יהיה כך; אולי היית מעדיפה שישאר נאמן לך, נאמן וכה תמים. להמשיך ולארוג פקעת עבה של מניפולציות ותוכחות על ליבו העדין. אולי היית מצליחה.
אני שמחה שלא הצלחת. יותר מכך, אני שמחה שהנסיך היה קשוב לנפשו יותר מכל, שידע לומר, גם אם בכאב ובצער, שהוא הולך.
~
אח, עולם הדמעות. עולם הצער. וכי יש מישהו שיכול לדעת באמת? שיכול להבין? הטייס מחבק, אך נבוך מול דמעות כנות של נסיך קטן. אולי זו המשאלה הגדולה ביותר: להיות חבוקה בזרועות- עם הפחדים, עם הצער, עם האבל, עם הכאב שהוא חור בלב. להיות חבוקה באהבה ובהכלה שלמה. ותו לא.
~
ואת השיעור היפה, הרך והאוהב, נסיך קטן, קיבלת משועל. משועל! כבר פחדתי שנחתם גורלך, הלא לכל סיפורי השועלים שקראתי ושעליהם התחנכתי יש סוף בטעם מר... שועל ערמומי ונבזה.
אך לא כאן, לא. שועל שרוצה שתאלף אותו. שועל שרוצה שיאלפו אותו! לאלף זו מילה מורכבת בחברות, מרגישה לא קשורה. אבל בכל קשר יש מן ה-התרגלות. אם כך, אולי בעולם מקביל של מילים, אילוף והתרגלות הן מילים נרדפות. אנחנו מתרגלים אל החברים שלנו. הרגל טוב. מתרגלים להרגליהם שלהם. לזמנים שלהם. חברות, ידידות; ללא אינטרסים.
שועל שרוצה שיאלפו אותו... הוייי. יש לי מה ללמוד.
~
בסמוי מן העין...
ואולי לכן הכל היה כל כך מורכב לך, לא? כי אנחנו כמעט לעולם לא נוגעים בסמוי מן העין. מהססים ונבוכים. נופלים בלית ברירה למלכוּת ושוֹכרה ורברבנות וכוכבי כסף ובנקים. לא מטיילים לא רואים נופים. סטטיים. סמוכים ובטוחים, בטוחים וסמוכים. (והכל רועד ומיטלטל מבפנים).
ומה אתה רוצה? אחח, אילו היו לך חמישים ושלוש דקות מיותרות, היית הולך בנחת אל המעין.. ככה. בפשטות. בסמוי מן העין. אוח.
~
אני לא רוצה לחשוב על הסוף. לא עכשיו בכל אופן. למה אתה שואל? כי אני לא יכולה עכשיו. לא יכולה להתמודד איתך. עם סוף הסיפור שלך. הלא ביקשת מים חיים... כמה חיוכים העלית מהבאר שבי. אחרי כל המדבר. חום ואש בלב. דמעות דוקרות כחוחים של שושנה בזויות העין. מים חיים...
~
אני יורדת מן הגבעה. האויר קריר וצלול והשמש נותנת מעט משפעה. אני הולכת לבד ובשקט בכביש ההיקפי. תוקעת מבט במגפיים היפהפיים הפרחוניים שלי, שזקוקים לתיקון בדחיפות; מדי פעם בוהה בסיקסקים ובחוחיות המעופפות מדרדר אל קוץ.
אני פונה אל השכונה החדשה שמול הבית. מולי בא ילד קטן שדוהר על אופניים; אני לא מכירה אותו. יש הרבה ילדים חדשים במושב. לפתע הוא אומר לי - שלום!
אני כל כך מופתעת אבל ממהרת להשיב "שלום" בצהלה למתוק שכבר מתקדם הלאה. אח, בדיכאון הזה אפילו שכחתי כמה אני אוהבת לומר שלום.
חברו של הילד בא אחריו, גם כן רכוב על אופניים. אין לי כוח לומר שלום, אז אני מחייכת אליו.
הוא מביט בי, נועץ עיניים ממש. לפתע הוא עוצר.
- מי את? - הוא שואל.
- אני? אני מעין. ומי אתה?
- זֹהַר, - הוא משיב. עיניו שקטות. מבטו קשוב קשוב קשוב. שיערו כעין הזהב.
- יפה, - אני אומרת. - שלום זהר, להתראות! - אני נפרדת ממנו במהירות, ממשיכה ללכת. בראשי שוב עולה הנסיך הקטן.
הוא בכל מקום; בכל לב פנוי. לרוב לבבותיהם של הילדים הם הפנויים, אבל לא חסרים מבוגרים עם לב פתוח, לב מלא תום וקשב.
אני רוצה לומר משהו שבעיני הוא פלאי אבל גם פשוט, ואולי מן הראוי יהיה להזכיר אותו: להיות מבוגר זה ענין תודעתי. שכחת הילד הפנימי שקיים שם, כמובן שהוא קיים, ישנו אי שם; נפילה אל החומר. אל הענייני, התכליתי והברור.
לפעמים ילד הוא מבוגר (בעל כרחו) ולפעמים מבוגר הוא ילד. זה ענין של תרגול. ורצון.
אני רוצה להיות ילדה. אני גם רוצה להיות... הממ. מה שאני עכשיו.
ואולי הכי טוב וחכם ויפה יהיה לזכור שבכל דבר היתרונות שלו- הילדים גדלים בזכות המבוגרים, המבוגרים גדלים בזכות הילדים. עכשיו אני תוהה האם זה מאוזן והאם הילדים לא מאבדים משהו הכרחי בדרך, ואולי גם הילדה שאני הייתי שמטה מאחוריה חכמות חיים נשכחות שעלי ללמוד אותן שוב. שמחת התום, שמחת הפשטות.
~
אני לא יודעת אם המילים שכה נגעו בי יגעו בי גם בעוד חמש שנים, או חמש עשרה שנים, או עשרים שנה. אולי בעתיד הספר הצהוב הזה ונסיכו הקטן ייראו בעיני סתמיים ומטיפים.
אבל עכשיו הכל היה מדויק ונעים. הכל היה במקום.
~
אני מסימת לכתוב והנה מבזיקה לה לפתע בירכתי מוחי שורה משיר שכתבתי לפני שנתיים בערך, לפני שקראתי והכרתי את הנסיך.
הוא מרגיש לי מתאים.

לִלְמֹד אֶת הַיְּצִיאָה אֶל הַמֶּרְחָבִים
מֵהַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶׁגַּבּוֹ אֵלַי
וּפָנָיו אֶל הַשְּׁקִיעָה.
מַוְרִידָה וּמַכְתִּימָה אֶת לְחַיָּיו
בְּזֹהַר
בִּנְשִׁיקָה שֶׁל חֶסֶד
בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב,
שֶׁל שַׁבָּת.

פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד הַשְּׁקִיעָה זוֹרְחוֹת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁמָּתַיְשֶׁהוּ אֵי אָז,
שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד
הוּא הָיָה יַלְדִּי.
עַכְשָׁו-
הוּא חֲלוֹם בִּשְׁנָתִי.
~
נסיך קטן. ילד שקיעות.
שושנת עמקים. פרח במדבר.
תודה אנטואן דה סנט אכזיפרי.
תודה נסיך קטן.
תודה.
~
אם מישהו או מישהי קראו את הפריקה הזו, תודתי נתונה לכם :)
חג אילנות שמח.

נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים

3. זוּ בַּת לֵב

זה היה היער. יער עבות ואפל.
והשקט שריחף בו. והסתיר דממה גדולה עוד יותר.
היא עמדה שם. בקרחת יער עגומה, קרני השמש בקושי נוגעות בפניה- ילדה קטנה. עם חרב בידה.
"אני לא מפחדת," אמרה בקול רועד.
הרוח הקפיא את עורפה, העלים ריקדו. רשרושם נשמע כצחוק מלגלג.
"אתם לא מאמינים?" שאלה בקול מעט יותר בטוח. "בואו נראה אתכם, נסו להילחם מולי!" היא ייצבה את חרבה למול היער החשוך והסבוך.
לרגע עמדה דממה כבדה וסמיכה באויר, ושוב בא הרוח וערבל את העולם, והביא איתו קול עמוק, לא ממשי:
ואיך תלחמי מולנו, ואין לך את שמך שיגן עלייך? שאל היער.
"אני יודעת מה שמי!" צעקה לעברם, אך לפתע, בבהלת אימה, גיששה בתודעתה אחר שמה, ולא מצאה. נעלם; הרוח לקח בגניבה.
היער גיחך לעומתה בקדרות, ורוח הפחד שוב אחז בצוארה.
הילדה היססה. לא היה לה לאן לברוח. מוקפת מכל עבר בזרועות ענף, בצמחים מטפסים וכובלים. אבל היא לא היתה מוכנה להיכנע סתם כך.
"אז לקחתם את שמי, אין דבר! אמציא לי שם חדש," צעקה אל מעבה היער.
הרוח השתולל בין ענפי היער. סערה מתקרבת. קרני השמש המועטות שחדרו אל בין העצים נתכסו ענני גשם קודרים ורועמים.
שם חדש? תמה היער ברוגז.
היא חשבה לרגע. באיזה שם קראה לה אמא כשעטפה אותה בחיבוק חמים בחיקה? היא כמעט טעמה את השם על לשונה, הוא התנדנד בקצה מחשבתה, אך לא הצליחה להיזכר בו בדיוק, אלא רק בהד קלוש שלו.
"כן! מעתה שמי הוא בת לב. עכשיו אלחם בכם עם שמי החדש!" והיא כבר הניפה את החרב בכונה להסתער, אך שוב הרוח התחזק, והטיח אותה אל הקרקע לפני שהספיקה להתקרב מספיק בשביל לחתוך ענף קרוב.
ילדה טיפשה, צחק היער. לא בת לב את, כי אם זהובת לב. דוברת גדולות, זוהרת ונוצצת, אך בפנים אין דבר. פחדנית וריקה.
בת לב התכוצה על אדמת הטחב הלחה, רועדת מקור ומיאוש. החרב נחה במרחק מה ממנה, שמוטה וחסרת ערך.
שוב הדהד קולו של היער:
אין לך אדם בעולם. נשארת לבד.
מי יבוא להצילך, זהובת לב? שום אדם בעולם.
היא ידעה שאין עוד בכוחה לעשות דבר; רק להמשיך ולהתכווץ על האדמה, ולחכות שיקח אותה היער אל בין זרועות ענפיו. היא אפילו החלה למצוא נחמה בקרירות הטחב, בלחות האדמה הצמודה אל לחיה.
אין בך כלום, אין בך דבר.
אינך חשובה לאדם.
מי יזכור אותך, זהובת לב?
מי אוהב אותך בעולם?
מי?
בת לב כבר בקושי שמעה את מילות היער האפל. היא כבר לא היתה. היא כבר לא יכלה. היא כבר לא רצתה. לא אהבה את עצמה. לא אהבה.
'מי אוהב אותך בעולם...?
מי...?'
מי?
היא הרימה את ראשה בפתאומיות מכר הטחב ונעמדה על רגליה. מיהרה אל החרב ואחזה בה חזק.
לפתע הבזיק בתוכה זיכרון, לא, לא זיכרון, ידיעה, ידיעה שיש מי שאוהב אותה.
מי, מי, מי?
היא צעקה.
ציפורים השתחררו מכלובי צמרות ועופפו אל הרקיע. העננים התפזרו במהרה ושמש עטפה את היער. הרוח פסק ונמוג בליחשוש עלים אחרון.
מרחוק נשמעו צעקות.
"שחר!
אהובת לב! איפה את?" צעקו הקולות.
עכשיו גיבשה בת לב לצעקתה מילים. "אמא! אבא! אני כאן!" היא שמטה את החרב, (שלמעשה היתה מקל עץ משונן ותו לא) והחלה לרוץ לכיוון הקולות.
כשראתה אותם, המשיכה לרוץ עד שנפלה אל חיק אמה בבכי.
"שחר, אהובת לב שלי, מה קרה? לאן נעלמת?"
אז זהו שמה- שחר. היא הרגישה איך כל כוחותיה חוזרים אליה, וממלאים אותה אור.
שחר התעטפה בחיבוקם של אבא ואמא. היא בכתה וצחקה ושמחה שהיא חיה. שהחושך הלך. שהיא לא לבד. היא כן חשובה. יש לה אנשים בעולם. היא לא לבד. לא לבד.
ליער כבר לא היה קול להשמיע. הוא כבר לא היה אפל. הוא היה שטוף אור, וחיות מסתתרות השמיעו בו את קולותיהן.
היא בת לב. היא אהובת לב. וליבה אכן זהוב – מואר באור חם של שמש.
היא שחר.
היא סוף סוף ידעה.
*******

הלואי.
בהשראת סדרת ארץ-ים, מאת אורסולה קיי לה גווין המדהימה, זכרונה לברכה.

נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים

4. תְּפֵלָה

לְעִתִּים אֲנִי מַרְגִּישָׁה תְּפֵלָה
וְאֵינִי עוֹשָׂה עִם זֶה דָּבָר.
כְּלוֹמַר,
לֹא טוֹרַחַת בַּמֶּלַח
וּבַלִּימוֹן,
וְגַם אִם מִתְבַּקֶּשֶׁת מְתִיקוּת
אֵין דְּבַשׁ חִיּוּכִים לְלַקֵּק בַּלָּשׁוֹן.

אָז אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּשֻּׁלְחָן. לְבַדִּי
הַסַּכִּין הַמְּשֻׁנֶּנֶת עַל לְשׁוֹנִי
טַעְמָהּ מַר מָוֶת
מַרְפְּקִים שְׁעוּנִים
לֹא עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן נִימוּסִים
הַפָּנִים מִתְעַטְּפוֹת בֵּינֵיהֶם
מְצַפּוֹת

לְאִמָּא
שֶׁתָּבוֹא
וְתַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה פֶּלֶא
מַעֲשֵׂה חֹם
בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ -
כַּפּוֹת לְעַרְבֵּב; תַּבְלִין לִבְזֹק.
הַחַלּוֹן רָטֹב בַּגֶּשֶׁם

וּבִפְנִים
נִשְׁמָעוֹת מִלּוֹתֶיהָ אֵלַי
כְּשִׁירָה.

https://www.youtube.com/watch?v=Ovfet4GP9y0

נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים

5. מִשְׁבְּרֵי יָם

הַסְּלָעִים קָרְאוּ לִי
בּוֹאִי שׁוֹשַׁנָּה
בּוֹאִי
לְהִשָּׁעֵן אֶצְלֵנוּ

אֲנַחְנוּ נִבְנֶה לָךְ חוֹמָה
וְאַתְּ תֵּשְׁבִי בִּפְנִים
יוֹפְיֵךְ כָּסוּי מִפְּנֵי הַשֶּׁבֶר
מִשְּׂרִיטַת הַגַּלִּים.

וַאֲנִי הַשּׁוֹשַׁנָּה
לֹא הֶאֱמַנְתִּי.
יוֹפְיִי לֹא יִתְכַּסֶּה בִּפְנֵי הַשֶּׁבֶר
וְלֹא יִשָּׂרֵט
הוּא יִתְגַּלֶּה
וְיִתְעַצֵּם
וְיִכְאַב

וְיִשְׁתַּלֵּם

וּבְדָמַיי אֶחְיֶה.
וְהַגַּלִּים יְעַרְסְלוּ אוֹתִי
בִּזְרוֹעוֹת יָם עֲדִינוֹת
יָצִיפוּ אוֹתִי עַל פְּנֵי הַמַּיִם
אֶל הָאוֹר.


https://youtu.be/qBFmtlMDcpY

נכתב לפני 4 שנים ו-11 חודשים

6. .

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

7. עֵת שִׁלּוּחֶיךָ

הַמַּסֵּכָה שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרָה כָּאן
עִמָּהּ הָאֵבֶל.
וְאַתָּה יָצָאתָ וְחִיַּכְתָּ הַחוּצָה
וְהַחִבּוּק שֶׁלְּךָ הָיָה טוֹב
וְהִקְרַנְתָּ צַעַר שִׁלּוּחֶיךָ
וְקָרַנְתָּ אוֹר.

יָצָאתָ לָתֵת אוֹרְךָ לָעוֹלָם
לִלְמֹד עַצְמְךָ מֵחָדָשׁ.

וַאֲנִי תְּפִלָּה שְׁ
שֶׁחִיּוּךְ קוֹרֵן שֶׁלְּךָ יֻרְחַב
אֶל גְּבוּלוֹת הַלֵּב.
וִיקַבֵּל תְּנוּעָה,
יְקַבֵּל מִמּוּשׁ בְּיָדֶיךָ
בַּחִבּוּק. בַּכְּאֵב.

שבוע טוב.

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

8. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי

הסידור היה הראשון להכנס למגירה. סידור מרופט, כרוך בבד כחול. בדף הראשון, בכתב ידה הילדותי, כתבה האם: "שתהיינה תפילותיך זכות, טהורות ותמימות- בדיוק כמוך! מאבא ואמא". עכשיו הם כבר לא כותבים ביחד דברים, וזה הסידור נשאר מזכרת לימים שכך היה.
אחריו הצטרפה הציצית, כבר אינה לבנה כביום שנקנתה, נוטה לצהבהב, ופתיליה מרוטים.
ברצף חד נשמטו אל המגירה הטלית, עטופה קטיפה כחולה. אחריה התפילין, בוש, רועם ותפל.
רוב הזמן עבר-חלף עליהם בדממה כאובה, צער שקט. לעתים רטן התפילין על סורר זה, כיצד שכח מוסר אביו, תורת אמו?
טלית היתה מהסה אותו ברוך: זו תקופה חולפת, תכף יגיע אלול שהוא זמן תשובה, והכל ישוב על מקומו.
הסידור הקט ברח לזכרונות- קולו הרך של הילד בתפילה, או כיצד היה מדביק בחרדת קודש דף שקרע בטעות מן הסידור.
ציצית רק כמהה להזכיר ולהיות זכורה.
הכל נרעשו כשערב רוטט עצבים אחד נפתחה המגירה ברוח סערה, כמעט נתלשה ממקומה, חפץ כלשהו נזרק לתוכה- ונטרקה חזרה.
לפני שעוד יכלו להגיב, שמעו יבבה קורעת לב:
"ה-הוא... הוא הוריד אותי!"
אף על פי שכולם באו לנחמה, ולתפילין היו שפע רטינות להשמיע על הסורר, והסיכה נצמדה אליה בחיבוק, מאנה להנחם הכיפה.
"אין דבר, עוד תחבשי על ראשו, פעם בשבוע!" ניסתה טלית.
ציצית באה לחזק, "לקידוש בשבת יהיה חייב לחבוש אותך!"
הכיפה המשיכה לבכות מרה. היא-היא עצמה היתה עדות לקשר רך ועדין בין נערה תמה שסרגה כיפות, לבין בחור שחיבבה. להורדת הכיפה היתה יותר ממשמעות אחת.
הם חשו בסוף. גם לטלית לא היו עוד דברי נחמה להאיר איתם את חשכת המגירה.
הם שמעו אותו, תמיד האזינו, לכל צליליו- כשצעק, כששמע מוזיקת רעש באוזניותיו, את הרחש המהיר של עטו על המחברת. את שיחותיו הטעונות עם אמו: היא באה בכבדות, בשקט, הוא כועס כועס כועס. גם את המתג שעולה מעלה ויורד מטה בשבת שמעו.
זמן עבר. אביב הגיע. פסח בא.
אור. נפתחה המגירה. הוא החל לעבור על החפצים, נוגע בהם בחיבה ישנה. מישש את פתילי הציצית. עיין בסידור, על קרעיו ומילותיו.
ליטף את תיק הקטיפה של הטלית, לרגע ייחל להיות שוב עטוף תחת טליתו של אביו בברכת כהנים.
על אף הרתיעה, הוא לקח את התפילין לידיו.
ונחרד.
"אמא!" קרא.
עורו של התפילין עבש. עובש של ציפייה.
"בחיים לא ראיתי דבר כזה", מלמלה האם.
הנער שתק.
"אני אשאל את הרב. אני לא יודעת מה עושים, באמת שלא", אמרה ויצאה.
לאחר כמה שעות באה התשובה. "קוברים", אמרה ולא יספה.
הוא נשאר שם, לבד, מוקף חפצים שאין לו חפץ בם.
הדמעות זלגו. לפתע מצא את עצמו מביט במראה, מיטיב את הכיפה על ראשו, ומצמיד את הסיכה.
משתחל אל הציצית שכבר קטנה על גופו הגבוה והגדול, שומע קולות קריעה מתפצפצים, ובכל זאת הנה היא עליו. לוקח ביד רועדת את התפילין שתמיד נרתע ממגעו על עורו וכעת הוא עבש מבדידות. מלפף במיומנות עתיקה סביב זרועו, סביב אצבעותיו, חזק, ללא חציצה. בית תפילין על ידו, בית תפילין על ראשו. מתעטף בטלית, פניו חבויים תחתיה.
ועכשיו הוא כורע על הרצפה וחובק את הסידור המקומט והכרוך והיפה, מחבק אותו, אוהב אותו, ממלמל אליו בשקט.
הם כולם שומעים את הבכי, הם עליו, הם בו בתוכו.
הם לא יודעים אם זה לתמיד, או לרגע. אבל עכשיו זה עכשיו. רגע קטן של שיבה למקום. נחמה.

נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים

9.

נכתב לפני 8 שנים ו-3 חודשים