2. הודעה עצובה בלי כותרת

מורה גרועה

כשאומרים לך: היית מורה טובה, אבל שלום.
את מבינה שאת לא טובה מספיק, את מבינה את זה, עד תום.
את מבינה שלא עמדת בדרישות התפקיד,
את מבינה שלא משנה אם בחרת להתמיד,
שלא משנה עד כמה ניסית ועד כמה היית,
זה לא משנה מתי הגעת ושהיית אמיתית,
לא משנה אם התלמידים אהבו אותך או שמצאת חן בעיני הצוות,
את מורה גרועה, באמת, באמת.
את מורה לא טובה, לא אמרנו בנאדם לא טוב,
אבל את גרועה מספיק, כי נתבקשת לעזוב.
וחבל שההודעה הגיעה מאוחר מדי,
כי אולי היה בית ספר אחר- שפשוט אולי,
היה מוכן לקבל, גם מורות גרועות כמוך,
שלא היה אכפת לו, להתמודד עם כזה ברוך.
שבאמת, הוא היה מסתדר.
אבל עכשיו אין לך איפה להיות, ואין לך, בית ספר, אחר.

נכתב לפני שנה ו-2 חודשים

3. הלב שעוד קיים

לא כל כך יודעת, מה לעשות.
נדמה שמתנפצות, כל התקוות.
והלב שותת דם.
האם הכאב לא יגמר לעולם.

אומרים יש אופטימיות איי שם,
אומרים החיוך עודנו קיים.
אבל אני לא מוצאת אותו.
לא יודעת מה יהיה איתו.

לא כל כך יודעת, איך אפשר.
לחייך חיוך אמיתי וישר.
אל מול כל הכאב,
שקורע ת'לב.

אומרים יש אופטימיות איי שם...

דומעות העיניים,
מורמות הידיים,
בתפילה,
וסימן שאלה.

עצובות השפתיים,
קורסות הרגליים,
ישנה משאלה,
מתי תהיה הדרך קלה?

אומרים יש אופטימיות איי שם...

ואני כבר איבדתי הכול,
אלוקים הכול יכול.
אנא שלח לי חיוך,
הלב שוב חתוך,
ושותת דם.

מנסה להביט בגבורה אל האתמול,
כמה בנאדם יכול עוד לסבול,
אנא שלח לי תקווה,
טיפת אהבה,
ללב שעוד קיים.

נכתב לפני שנה ו-2 חודשים

4. כועסת בלי בלמים

לפעמים אני כועסת בלי לדעת להרפות,
כמו מכונית ללא בלמים.
לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות,
סופה של ברקים ורעמים.

זקוקה לזמן לעצמי,
זקוקה למילה- סליחה.
אבל לאף אחד לא אכפת ממני עצמי.
ואף אחד לא רוצה לומר את המילה.

אז אני לפעמים לא אוכלת, לא שותה,
פשוט עושה שביתה.
ולאיש לא אכפת,
שאני אוכלת מעט.

השאלה שלי היא:
"מה יקרה, אם שבת שלמה-
אהיה בחדרי,
בלי איך, למה ועל מה."

והאם היא תתנצל:
סוגריים- לא.
ולא אכפת לי כבר-
מהעולם כולו.

ולא צריך לאכול,
אוכל זה לחלשים.
אפשר גם קצת לסבול,
אני הרי שמנה מעט, אז זה טוב ונעים.

אז אפשר לא לאכול,
לא צוהריים, לא ערב, לא בכלל.
והגוף לא מרגיש אומלל,
ובאמת זה לא חבל.

נראה מתי היא תישבר ותתפרק,
כי היא זו שהתנהגה באופן לא צודק.
בת כמה היא בכלל? מבוגרת? יפה!
אז שהיא לא תדבר וככה תוציא מילים מהפה.

אני עכשיו בוחנת את הסבלנות שלה,
טוחנת אותה, עד דק.
אני בחדר,
רק.

אז שתאכל את מה שהיא בישלה.
אני לא יוצאת עד צאת שבת.
וזה רק בגללה.
שתאכל את הלב, אפילו קצת.

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים

5. תאכלי קצת עוף

אז החלטתי לחשוב על משהו נחמד ופחות רציני,
זה שיר שכתבתי אותו ב2016 אבל אני מוצאת אותו רלוונטי אליי כיום.
במיוחד מכיוון שאני גרה אצל אותה דודה רונית כרגע, ו- אממ... זוכה בארוחות ממיטב הבריאות הבריאותית ביותר.
הוא על אותו הלחן ובעצם סוג של פארודיה על השיר I shake it off של טיילור סוויפט.
הנה השיר:

וזה הקישור לשיר ביוטיוב,
ממליצה להאזין ולקרוא או לשיר- ביחד.

https://youtu.be/nfWlot6h_JM" rel="nofollow">https://youtu.be/nfWlot6h_JM



ושוב יש כאן מרק
תאכל תהיה חזק
עם עוף וירקות מממ
כך צריך להיות מממ
ושוב אין לי ברירה
אם לא, אחטוף סטירה
וירקות צפים איכס איכס
ועוד דברים לא ברורים איכס איכס

אני אוכלת
מהכמות נבהלת
אך כשהיא לא מסכלת
אז כל המרק
כך נשפך
אל תוך הפח

אך פתאום היא מגיעה אה אה אה
משום מקום היא מופיעה אה אה אה
זו דודה רונית אית אית אית
תקחי קצת עוף
קחי קצת עוף
היא מוצאת הכל בפח פח פח
ויש עונש אחר כך כך כך כך
ואין לזה כבר סוף או או או אוף
תקחי קצת עוף
קחי קצת עוף

ושוב יש לה עוגה
ושוב אין לי ברירה
עם שפע צימוקים אוי אוי
תמרים וגם שקדים אוי אוי

ואין לי שום סיכוי (אין לה שום סיכוי)
כי זה לא ביס צפוי (זה כלל לא צפוי)
זה פשוט לא אמיתי לא לא
איך בא לי להקיא כן כן

אני נוגסת
וגם מחייכת
אך כשהיא רק מסתובבת
אז כל הפרוסה
בתוך מפית נייר דחוסה
אך פתאום היא מגיעה אה אה אה אה
משום מקום היא מופיעה אה אה אה אה
ועוד עוגה היא מציעה אה אה אה
תקחי לך עוד
קחי לך עוד

ולרונית לא מסרבים אי אי אי אים
ועוד פרוסה כאן דוחסים אי אי אי אים
וזה כל כך לא טעים אי אי איכס
תקחי לך עוד
קחי לך עוד
הרבה מאוד
הרבה מאוד
תגמור הכל
גמרי הכל
יש של היום
זה של אתמול
הזמן לסבול
הזמן לסבול

הי הי הי, אין בשיר הזה כוונה לפגוע ברונית
מה איתנו? שסובלים? ואוכלים שאריות
עם מרקים של בריאות ועוגות חנק
אנחנו פשוט נחנקים אההה

יש לנו דודה שקוראים לה רונית
היא שפית במטבח, רק שפית בריאותית
וכל מה שהיא מכינה היה לפני מאה שנה
אתה אוכל בריא, אך מת בלי כוונה

ואין לנו ברירה רע רע רע
עם עוד מנה שנשארה רע רע רע
וצריך לגמור אותה תה תה תה
אם כן או לא, בסוף מיתה

ויש כאן עוד עוגה גה גה גה
וזו לא חגיגה גה גה גה
נסו אתם לחגוג עוג עוג עוג
כשלנשימה צריך לדאוג

נשמו עמוק, נשמו עמוק
נסו לשתוק, נסו לשתוק
מרונית לרחוק, רק מרחוק
כלום לא לבדוק, רק לא לבדוק
אם היא מגישה, היא מגישה
יש לי פגישה, יש לי פגישה
אז לא בבקשה, בבקשה
גם לא בקטנה, רק לא קטנה
אי אפשר לסרב, רק לסרב
היא נותנת לי, מכל הלב
אוי אני מלאה, רק מלאה
אוי אני מקיאה, מקיאה בלעעעעעעההה

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים

6. חרם חברתי

יום אחד יהיה לי האומץ,
לעמוד על אחד מהשולחנות שבכיתה,
אני אצליח, מבלי להתאמץ,
לעשות שיבחינו בי, מעתה.

אבל בינתיים אני שקט,
מכונס אל תוך עצמי,
עם אף אחד לא מתעמת,
שקט, סגור, בעולמי.

אף אחד עלי לא מסתכל,
אף אחד לא מעיף מבט,
לפעמים זה מתסכל,
זה אפילו עצוב, ולא קצת.

אני מנסה להתרגל,
אפילו שאני סובל,
כי אין מה לעשות,
כבר ניסתה היועצת, כבר ניסו המורות.

ולכולן הייתי בסוף משקר,
הכול בסדר! הייתי אומר.
הכול כבר נפתר והסתדר!
כן, אני מקובל, כך הייתי אומר.

משוטט עם עצמי, בהפסקה,
ועצוב, ובוהה, ללא הפסקה.
ולפעמים היה תלמיד או תלמידה,
שמגחכים לידי, כאילו שמעו בדיחה.

ולימי הולדת? אין מה לדבר,
מזמינים אותי, רק כי אסור על אף אחד לוותר.
ואני? אני לא הולך,
משקר וממציא כדי שלא אסתבך.

כבר יש לי בחדר ערמת מתנות,
סגורות, מודבקות, עם ברכות ועטיפות.
ובכל פעם כשאני אמור ללכת למסיבה,
אני מתחבא, בפארק, בשכונה.

וכשאני חוזר, אני שוב משקר,
היה נפלא, להורים אני אומר.
ובלילה בלילה, באות הדמעות,
למה אין לי אומץ, להגיד בקול, את המחשבות.

למה אני לא יכול לומר:
נמאס לי להיות לבד!
ולמצוא לי חבר כבר,
אפילו, אחד.

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים

7. רם הלא קיים

קוראים לי רם,
רם המוחרם,
בהפסקות, אני לא קיים.
בשיעורים, גם.

בשיעור כשהמורה שואלת שאלה,
ואני עונה,
אני לרגע מתגלה,
ונהנה.

אבל שוב נשמע,
צחוק מאיי שם,
ושוב אני נעלם,
ושוב לא קיים.

בהפסקות,
הכדור עובר מעליי,
והבנים מתמסרים, והבנות צוחקות,
למה שמישהו ישים לב אליי.

לימי הולדת,
אני לא הולך,
גם אם ההזמנה מתקבלת,
אין סיבה שאלך.

אני יוצא מהבית,
עם מתנה.
מתחבא בצל עץ זית,
שבגינה.

וכשהביתה אני חוזר,
אני לאמא משקר.
איך היה במסיבה?
נפלא, תודה רבה!

ולמחרת שוב בבית הספר,
אני נעלם,
וכולם חושבים שזה בסדר,
ואני התרגלתי, גם.

אבל בלילה בסתר,
אני בוכה אל הכרית הלבנה,
בבקשה, שמחר בבית הספר,
מישהו ישים לב, אליי, אפילו, בקטנה.

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים

8. רציתי... אבל זה לא יקרה לעולם- הנה שני הורים שפגעו בי כל חיי ועכשיו חושבים שהם יכולים להכתיב לי את החיים... ;(

שיר על בסיס השיר של- דור דניאל- רציתי. ;(

נמאס לי, נשבר.
רוצה רק להיות לבד.
בלי אף אחד.
לא רוצה עוד שום היכרות,
הכול טעות,
בכלל-

לא להכיר בחורים,
זה אותי לא ירים.
נמאס מההורים,
שהם תמיד חושבים,
שהם הכי טובים-
בעולם-

נותרו רק רגשות-
של עצבות ודיכאונות.
לא רוצה שום מגע משום גבר,
רוצה לבד להיות,
לחפש כבר דירות-
לא צריכה כאן שום משהו מעבר.

רציתי פעם אמא שתבין-
אבל זה לא יקרה בחיים אף פעם,
ומה זה בעצם הקשבה,
לא רוצה אהבה.

העיניים דומעות,
הלב בוכה מבפנים.
ניסיתי לשלוט,
לא רוצה שיראו בי,
על הפנים-
שכאובות.

לא רוצה שום גברים,
לא מאמינה לשום סיפורים.
לא רוצה עוד קשרים,
לא רוצה סתם דיבורים,
או דברים אחרים.

לא רוצה שום מגע עם בחור,
שיהיה איתי נוכח באותו חדר.
לא רוצה שום מילים, לא רוצה שום חיבור.
לא רוצה להכיר כבר שום גבר.

רציתי הורים שיגלו הזדהות,
ויבינו שלבד זה בסדר.
אבל הם רק גורמים לי להרגיש כמו טעות...
לחיבה אין שום זכר.

רציתי חיבוק מהורים אוהבים,
אין דבר כזה אפילו בסתר.
הדלת סגורה והרגשות כאובים,
ודמעתי בחדר.

https://www.youtube.com/watch?v=sL6cxOm6wzU" rel="nofollow">https://www.youtube.com/watch?v=sL6cxOm6wzU

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים

9. בני אדם... ;(

מתוך חוויה שחוויתי אמש בתל אביב בקו 44 בשעת הצהריים.
לא מסוגלת לשתף למעבר לכך.
השיר שונה לחלוטין מכל מה שכתבתי עד היום והוא יחסית ארוך.
מי שרוצה מוזמן לקרוא אני- אשמח. אני קצת בשוק מכל מה שקרה עדיין.
לא מצליחה לעבד את החוויה.


ערבים, יהודים,
באמת לא אכפת.
מה עושים אנשים,
מטעם הדת.

מה עושים בני אדם,
שפשוט שוכחים שם.
שיש בני אדם שם,
שיש אנשים.

ואנשים באוטובוס.
נהג אמיתי בלי שום היסוס:
סתם קם ורב,
זה לא הזמן פה עכשיו.

והבנאדם הוא מסומם.
ושותק לו העולם.
יש אנשים,
כולם עוזבים.

ואני מתרסקת,
מהפחד נסדקת.
ובורחת ובורחת,
לא משנה לי לאן.

ואנשים באוטובוס.
נהג אמיתי בלי שום היסוס:
סתם קם ורב,
זה לא הזמן פה עכשיו.

הבנאדם הוא מסומם.
ושותק לו העולם.
יש אנשים,
כולם טובים.

העיקר שברחתי,
שלא לא שכחתי,
שיש משטרה.

שיש אנשים שם,
שיש בני אדם שם,
שיש מטרה.

ואנשים באוטובוס.
נהג אמיתי בלי שום היסוס:
סתם קם ורב,
זה לא הזמן פה עכשיו.

הבנאדם הוא מסומם.
ושותק לו העולם.
יש אנשים,
כולם חשובים.

ובסופו של דבר,
גם אם הכול לא נפתר,
גם אם שם המסומם,
ואם שם הנהג שם.

ואם נגמר לו סיפור,
גם הסוף לא סגור,
גם אם פחדתי וברחתי,
לפחות אני הצלחתי-

להגיע לביתי,
להגיע בשלום,
זה בכל זאת משמעותי,
שאני בחיים היום.

ואנשים באוטובוס.
נהג אמיתי בלי שום היסוס:
סתם קם ורב,
זה לא הזמן פה עכשיו.

הבנאדם הוא מסומם.
ושותק לו העולם.
יש אנשים,
כולם קרובים.

חיה ונושמת,
בריאה ושלמה,
והמציאות היא מנחמת,
וגם בי יש נשמה.

ואנשים באוטובוס.
נהג אמיתי בלי שום היסוס:
הוא בנאדם,
הוא אנושי גם.

וטוב, יצאתי מתל אביב,
צריך לבחור איך להגיב,
יש פה תמיכה,
הכאב נמחה.

וסוף סוף אני אוכלת,
וסוף כל סוף אני שותה.
גם אם אני קצת מבוהלת,
סוף כל סוף יש לי שליטה.

אז קצת אנשום,
ואהיה רגועה עד סוף, היום.
וגם אחיה ואהיה,
וגם אם מחר יהיה קשה.
אני פה.

נכתב לפני שנה ו-3 חודשים