ברבע לאחת, בדיוק ברגע שעל שֻלחן הקתדרה באולם הטבע, לאחר נסיונות ממושכים וכושלים, נתהבהב סוף-כל-סוף בְּקֹשִׁי רב, כפרס על הצִפִּיָה הנרגשת, פס בצבע יָרֹק אזמרגד יפהפה בתוך הלהבה חסרת הצבע של מבער הבונסן, לאות שהתִרְכֹּבֶת אשר לגביה בִּקֵשׁ המורה להוכיח שהיא צובעת את הלהבה ביָרֹק אמנם צבעה את הלהבה ביָרֹק;
כמו שאמרתי: בדיוק ברבע לאחת, ממש ברגע הנִּצָּחוֹן, בקע מחצר סמוכה קול תֵּבַת-נגינה. ובזאת, בבת-אחת, הֵקיץ הַקֵץ על כל כֹּבֶד-הראש. יום מרס חמים היה, החלונות היו פתוחים לִרוָחָה והמנגינה נִשְּׂאָה לתוך חֲדַר-הַלִּמּוּד על כנפי המשב האביבי הרענן; נעימה הונגרית עליזה היתה, אבל מתוך התבה נשמעה כמנגינת-לכת, כזאת וינאית של תֻּפִּים וּמְצִלְתַּיִם, עד כי כל הכִּתָּה חשה רצון לחַיֵּך והיו כאלה שאמנם חִיְּכוּ לשִׁמְעָהּּּּ.
אני יודעת שהציטוט הזה לא קשור כהוא-זה לימי הולדת בכלל או ליום ההולדת שלך בפרט, אבל נדמה לי שאתה יסדת את המנהג לצטט ציטוטים יפים נטולי הקשר. הציטוט הזה פותח את "הנערים מרחוב פאל", אחד הספרים הכי יפים ושוברי לב שאני מכירה. אני אוהבת אותו כי הוא מהורהר וחולמני משהו, קצת לא מאורגן, לא משתדל לשאת חן; והוא מתאר סיטואציה פשוטה בצורה כל כך מקסימה ומפורטת, ואני פשוט אלך קצת הצידה לבכות על העותק שלי כי רגשותי כלפי הספר הזה יוצאים משליטה.
"אני מיוחד במיני," אמר לעצמו ארטמיס פאול, מסתכל באמה ובקמיצה שלו שהחליפו את מקומן.
"אתה מספר לי?" מלמל באטלר.
אתה מיוחד, אורין. אני לא צריכה לספר לך את זה.
אתה אדם חושב, ועצוב לחשוב כמה נדירים אנשים כאלה.
הכתיבה שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש.
ואתה אדם טוב, במלוא מובן המילה: אדם שמבחין באחרים, אדם שאכפת לו.
אני שמחה שזכיתי לפגוש את הייחודיות הזאת. תודה לך.
יש לי הרגשה שתהיה יום אחד משהו מדהים לגמרי. חשוב לי להדגיש שזאת לא הרגשה
מחייבת. אני לא
מצפה ממך להיות משהו מדהים באמת, ואם אתה מעדיף להיות אלכוהוליסט הומלס, או לחיות חיים צנועים שקטים כמטאטא רחובות בפרבר נידח של דיסלדורף, זה בסדר גמור. זאת פשוט תחושה אינטואיטיבית שלי. אין צורך לצרף אותה לחלום של סבתא שיהיה לה נכד רופא ולשאיפה של אבא שתהיה עורך דין כמוהו וכדומה.
בכל אופן, אם-וכאשר-ואתה-ממש-לא-חייב תהיה משהו מדהים לגמרי, אני סומכת עליך שתביא לאופטימיזציה עולמית.
מה שמזכיר לי את המתנות שלך.
http://rationality.co.il/index.php/hpmor/chapter-1/
הפאנפיק הכי מבריק שקראתי אי פעם. שלמות בהתגלמותה. הוא מתכתב עם הקאנון, מסביר את הקאנון, מלגלג על הקאנון; מאזכר שיטות במדעי הקוגניציה ובמדעים בכלל; ממכר ברמה מפחידה וארוך באותה רמה בערך. ולא, אני לא מקבלת אחוזים.
"גנבת אותו?" שאל הארי בתדהמה.
"זה מדויק," אמר פרופסור קווירל. "לאחרונה, למעשה. אני חושב שתעריך את הפריט המסוים הזה הרבה יותר מהאדם הקטן והנאלח שהחזיק בו לשם מטרה יחידה - והיא, להרשים את חבריו, הנאלחים כמוהו, בנדירותו."
הארי ישב בפה פעור כעת.
"אבל אם תרגיש שפעלתי שלא כשורה, מר פוטר, אני מניח שאין צורך שתקבל את מתנתך המיוחדת. אם כי לא אטריח את עצמי להגניב אותו בחזרה. אז, מה אתה מחליט?"
פרופסור קווירל השליך את הספר מיד אחת לשנייה וגרם להארי לשלוח את ידו לעבר הספר בתנועה בלתי-רצונית.
"הו," אמר פרופסור קווירל, "אל תדאג בנוגע לטיפול גס בספר הזה. אתה יכול להשליך את היומן הזה לתוך אח מבוערת והוא ייצא ללא פגע. בכל מקרה, אני ממתין להחלטתך."
פרופסור קווירל זרק מעלה בקלילות את הספר ותפס אותו שוב, מחייך.
לא, אמרו גריפינדור והפלפאף.
כן, אמר רייבנקלו. איזה חלק במילה 'ספר' לא הבנתם שניכם?
מתנת יום הולדת ראויה באמת היתה לצבוע את השמיים בסגול, רק היום; אבל המשימה הזאת, אני חוששת, קצת גדולה עלי.
ולכן, הנה כמה תחליפים:
http://www.keshetbaking.com/UploadImage/16052016130725261347.jpg
(כן כן, הוא באמת סגול, זאת לא עטיפה. והוא אכיל. מעניין איך עושים את זה.)
https://plus.google.com/u/0/photos/photo/117184556343359896433/6366457716078262690?icm=false
פשוט כי זה יפהפה.
http://www.2all.co.il/web/Sites6//mystory13/238042_(5).jpg
כי כל אחד רוצה לפעמים להיות אליזבת טיילור.
*
אבל לא התייאשתי לגמרי מעניין השמיים הסגולים. השקיעה היום ב16:41 באופק תל אביב. אם אתה יכול, צא החוצה; זה הדבר הכי קרוב שאני יכולה לארגן.
~
יֵשׁ לְךָ - תֵּן.
קָשֶׁה? אֲנִי יוֹדֵע. אֲבָל תֵּן בְּכָל זֹאת. לְלֹא תַּרְעֹמֶת, מִכָּל הַלֵּב. זֶה חָשׁוּב. נִסָּיוֹן - וּמִי יוֹדֵע? אוּלַי בְּשׂוֹרַת הַיָּמִים שֶׁיַגִּיעוּ (לֹא כָּל כָּך מַהֵר), כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּנֶּה הָאָדָם (חַיָּבִים לְהַאֲמִין), וְהוּא יֵהֱנֶה יוֹתֵר לָתֵת מֵאֲשֶׁר לְאֱגוֹר. פָּשׁוּט לֹא יִהְיֶה מְסֻגָּל לִנְהֹג אֲחֶרֶת. בֵּינְתַּיִם תַּעֲנִיק מִשֶׁלְּךָ בְּאֹרֶך רוּחַ, עַד אֲשֶׁר (חַיָּבִים לְהַאֲמִין) יַחֲלוֹק הָאָדָם בְּשִׂמְחָה אֶת מַה שְׁיֵשׁ לוֹ.
גם את הקטע הזה אני אוהבת. הוא כל כך ריאלי, אבל כל כך מלא תקווה. וגם הוא לא קשור, אבל הפעם הוא נמצא כאן בזכות ולא בחסד, כי הצווארון צריך להתאים לחפתים.
יום הולדת שמח, אורין.