זה היה בית-ספר טוב, אחד הטובים בלונדון.
העלמה בֶּנְקְס ואחותה אֶמילי האמינו כי בנות ראויות לחינוך מקיף וקפדני ממש כשל בנים. הן קנו שלושה בתים בכיכר שקטה, מקום נעים עם עצי דוֹלֶב ויונים טובות-מזג, וקבעו שלט מפְּליז שעליו כתבו: "אקדמיית מֵייפֶייר לגבירות צעירות" – והן עשו חַיִל.
האחיות אמנם העריכו למידה לשמהּ, אך הן העריכו גם נימוסים טובים, התחשבות ודאגה לזולת, והבנות למדו הן אַלגבּרה והן רקמה. יתרה מזאת, הן לקחו לפנימייה ילדות שהוריהן שהו מחוץ לאנגליה ושהיו זקוקות למקום שיוכלו לבלות בו את החופשות. עכשיו, כעבור כשלושים שנה, בסתיו 1910, היתה לבית-הספר רשימת המתנה, והבנות שלמדו בו ידעו להעריך את מזלן.
אף-על-פי-כן, מדי פעם הן היו משועממות מאוד.
העלמה קַרְלַייל לימדה שיעור גיאוגרפיה בכיתה הגדולה שפנתה אל הרחוב. היא היתה מורה טובה, אבל אפילו למורים הטובים ביותר קשה להציג את הנהרות בדרום אנגליה כמיוחדים ומלהיבים.
"האם מישהי יכולה לומר לי היכן בדיוק מקורו של נהר התֶמְזָה?" שאלה.
היא סקרה בעיניה את שורות השולחנות, דילגה על הֶרְמִיוֹנִי השמנמנה, על דֵייזי שנראתה מודאגת – ועצרה אצל ילדה בשורה הראשונה.
"אל תלעסי את זנב-הצמה שלך," עמדה לומר לה, אבל היא לא אמרה דבר. היה זה יום שבו דווקא לילדה הזאת היתה הזכות ללעוס את הקצוות המעוגלים של צמתה הכבדה. מאיה ראתה את המכונית שעצרה מחוץ לדלת הכיתה, והבחינה שמר מוּרֵיי הזקן, במעילו בעל צווארון הקטיפה, נכנס לבית. מר מוּרֵיי היה האַפּוֹטרוֹפּוֹס של מאיה והיום, כפי שכולם יָדעו, הוא הביא עמו חדשות באשר לעתידה.
מאיה הרימה את עיניה אל העלמה קַרלַייל והתאמצה להתרכז. בחדר המלא ברָאשים זהוּבּים וחומים בהירים היא התבלטה בפניה המשולשים החיוורים ובעיניה הכהות המרוחקות זו מזו. אוזניה היו חשופות מכיוון ששׂערהּ השחור היה אסוּף באותה צמה כבדה, וזה שיוָה לה מראֶה שברירי.
"נהר התֶמזָה נובע בגבעות קוֹטְסְווֹלְד," התחילה לומר בקולה הנמוך והצלול. "בכפר קטן." אבל איזה כפר קטן, לא היה לה מושג.
הדלת נפתחה. עשרים ראשים הסתובבו.
"מָאיָה פִילְדִינְג מתבקשת לחדרה של העלמה בֶּנְקְס," אמרה המשרתת.
מאיה קמה על רגליה. הפחד הוא שורש כל רע, אמרה לעצמה, אבל אף- על-פי-כן פחדה. פחדה מהעתיד... פחדה מהלא-נודע. פחדה כפי שפוחד מי שאין לו אדם בעולם.
העלמה בֶּנקס ישבה מאחורי שולחנה; אחותה, העלמה אֶמילי, עמדה לצִדה. מר מוּרֵיי ישב בכיסא עור ליד שולחן אחר, ורִשרש בניירות. מר מוריי היה אמנם האפוטרופוס של מאיה, אבל הוא היה גם עורך דין ומעולם לא שכח זאת. בעיניו, הכול חייב להיעשות בקפדנות ובאִטיות ואת הכול יש לתעד בכתב.
מאיה הביטה סביבהּ בפניהם של הנוכחים. הם נראו עליזים, אבל היא לא ידעה מה להסיק מכך. היא התכופפה כדי ללטף את כלב הסְפַּניֶל של העלמה בנקס, והתנחמה במגע ראשו העגול והחמים.
"ובכן, מאיה, יש לנו חדשות טובות," אמרה העלמה בֶּנקס, אישה בשנות השישים לחייה, שנראתה מפחידה בעיני אנשים רבים, והיה לה חזה מרשים שהיה יכול להתאים מאוד כקישוט על חרטום של אונייה. היא חייכה אל הילדה שלמוּלָה, ילדה חכמה ואמיצה, שהתאמצה ככל יכולתה להתגבר על המכה האיומה – מות הוריה בתאונת רכבת במצרים שנתיים קודם-לכן. סגל מורי בית-הספר ידע כיצד בכתה מאיה לילה אחרי לילה מתחת לכָּר, מתאמצת שלא להעיר את חברותיה. אם המזל הטוב אכן ישׂחק לה, הרי שאיש אינו ראוי לו יותר ממנה.
"מצאנו את קרובי משפחתֵך," המשיכה העלמה בֶּנקס.
"והם..." התחילה מאיה לומר אבל לא היתה מסוגלת להשלים את המשפט.
מר מוּרֵיי השתלט עכשיו על השיחה. "הם מוכנים לתת לך בית."
מאיה נשמה נשימה עמוקה. בית. בשנתיים האחרונות בילתה את החופשות בבית-הספר. כולם היו חברותיים וחביבים אבל בית...
"יתרה מזאת," אמרה העלמה אמילי, "מתברר שלמשפחת קַרְטֶר יש תאומות בנות גילך בערך." היא חייכה חיוך רחב והִנהנה כאילו היא עצמה אִרגנה את הולדת התאומות לכבוד מאיה.
מר מוּרֵיי טפח על קלסר גדול שנח על ברכיו. "כפי שאַת יודעת חיפשנו זמן רב אדם כלשהו מקרב משפחתו של אביך המנוח. ידענו שהיה לו בן דוד מדַרגה שנייה, מר קְלִיפוֹרְד קַרטֶר אחד, אבל כל המאמצים לאתרו עד לפני חודשיים הכזיבו, כששמענו שהוא היגר לפני שש שנים. הוא עזב את אנגליה עם משפחתו."
"אז איפה הוא עכשיו?" שאלה מאיה.
לרגע השׂתררה דממה. נדמה היה כאילו החדשות הטובות נגמרו, ומר מוּרֵיי הרצין וכִחכֵּח בגרונו.
"הוא חי – משפחת קרטר חיה – באָמָזוֹנָס."
"בדרום אמריקה. בברזיל," הוסיפה העלמה בֶּנקס.
מאיה הרימה את ראשה. "באמזונס?" שאלה. "בג'ונגל?"
"לא בדיוק. מר קרטר הוא בעל מטע גומי. יש לו בית על הנהר, לא רחוק מהעיר מָנָאוּס. המקום מתורבת לחלוטין. ביקשתי, כמובן, מהקוֹנסוּל שם לבקר בו. הוא מכיר את המשפחה והם אנשים מכובדים מאוד." הוא השתתק לרגע, ואז המשיך. "חשבתי שתרצי שאסדר תשלום קבוע לבני משפחת קרטר תמורת מִחייתך ולימודייך. כפי שאַת יודעת, אביך הוריש לך רכוש רב."
"כן, כמובן; אני רוצה; אני רוצה לשלם את חלקי." אבל מאיה לא חשבה על כספה. היא חשבה על האמזונס. על נהרות שורצים עלוקות, על יערות חשוכים ובהם אינדיאנים עוינים חמושים בקני-נשיפה לירי חִצים, ועל חרקים חסרי-שם המתחפרים בתוך בשר.
איך תוכל לחיות שם? וכדי לנסוך בעצמהּ אומץ, אמרה, "מה שמותיהן?"
"של מי?" הזקן עדיין התלבט לגבי ההֶסדרים שסיכם עם מר קַרטֶר. האם הציע סכום גדול מדי תמורת מִחייתהּ של מאיה?
"של התאומות? איך קוראים לתאומות?"
"בִּיאַטְרִיס וגְוֶונְדוֹלִין," אמרה אֶמילי. "הן שלחו לך מכתב."
והיא העבירה למאיה דף בודד.
מאיה היקרה, כתבו הבנות, אנחנו מקוות שתבואי לגור איתנו. אנחנו חושבות שיהיה נחמד. מאיה ראתה אותן כשקראה: בהירות ומתולתלות ויפות; כל מה שהשתוקקה להיות ולא היתה. אם הן יכולות לחיות בג'ונגל, גם היא יכולה!
"מתי אני נוסעת?" שאלה.
"בסוף החודש הבא. הכול הסתדר מצוין מכיוון שמשפחת קרטר שָׂכרה אומנת חדשה והיא תיסע איתך לשם."
אומנת... בג'ונגל... כמה מוזר הכול נשמע. אבל המכתב מן הבנות חיזק את לִבהּ. הן מצפות לה בשׂמחה. הן רוצות בה; הכול יהיה בסדר, נכון?
"ובכן, נקווה שהכול יהיה לטובה," אמרה העלמה בנקס אחרי שמאיה יצאה מהחדר.
הם היו רציניים יותר עכשיו. הם עמדו לשלוח ילדה למרחק רב אל משפחה שאינם מכירים – והיה עליהם לחשוב גם על לימודי המוזיקה של מאיה. היא ניגנה היטב בפסנתר, אבל מה שעִניין את הסגל היה קולה של מאיה. אִמה היתה זמרת; קולה של מאיה עצמה היה מתוק וצלול. היא אמנם לא רצתה לשיר באופן מקצועי, אבל להיטותה ללמוד שירים חדשים, ולהבינם, היתה יוצאת מגדר הרגיל.
אבל מה זה לעומת הסיכוי לבית אוהב? נדמה היה שמשפחת קרטר שָׂמחה באמת ובתמים לקבל את מאיה, והיא היתה ילדה שקל לחבּב.
"הקוֹנסוּל הבטיח לעדכן אותי," אמר מר מוּרֵיי – והפגישה הסתיימה.
בינתיים, חזרתהּ של מאיה לכיתה סתמה את הגולֵל על יוּבַלי התֶמזָה.
"מחר יעסוק השיעור באָמָזוֹנָס ובנהרות אמריקה הדרומית," אמרה העלמה קַרלַייל. "אני רוצה שכל אחת מכן תמצא לפחות עובדה אחת מעניינת עליהם." היא חייכה אל מאיה. "וממך אני מצפה שתספרי לנו איך תעשי את דרכך לשם, וכמה זמן יימשך המסע, כדי שכולנו נוכל להשתתף בהרפתקה שלך."
לא היה כל ספק; מאיה היתה גיבורה, אבל לא גיבורה מהסוג שמקנאים בו – אלא דומה יותר לסוג הגיבורות המוּעלות על המוקד. כאשר חברותיה התאספו סביבהּ בקולות "אוֹוֹוֹ" ו"אֲהָהָהָ" וקריאות צער, רצתה מאיה רק לברוח ולהסתתר.
אבל היא לא עשתה זאת. היא ביקשה רשות ללכת לספרייה אחרי ארוחת הערב.
ספריית האָקָדֶמיָה היתה טובה. אותו ערב ישבה מאיה לבדה על סולם הספרייה העשוי עץ מַהֲגוֹני, וקראה וקראה וקראה. היא קראה על עצי יערות הגשם רַחבי-העלים שקַרני שמש פתאומיות חודרות דרכם. היא קראה על המטיילים שחקרו את מְבוֹך הנהרות וגילו אלף צמחים ובעלי-חיים שלא נראו קודם-לכן מעולם. היא קראה על ציפורים בצבעים עזים המַבזיקות בין הענפים הכבדים – תוּכּיי מָקָאוּ ויונקי-דבש ותוּכּוֹנים – ופרפרים בגודל צלחת, ומסכי סַחלָבים מתוקי-ריח המִשׂתרכים בין העצים. היא קראה על חוכמתם של האינדיאנים היודעים לרפא מחלות ופצעים שאיש באירופה אינו מבין.
"מי שסבור כי האמזונס הוא גיהינום ירוק," קראה בספר ישן בעל שִדרה מְהוּהה, "מביא עמו אל ארץ פלאות זו את הפחדים והדעות הקדומות שלו בלבד. שהרי השאלה אם המקום הוא גיהינום או גן עדן תלויה בשואל, ומי שנכנס באומץ ובלב פתוח עשוי למצוא את עצמו בגן עדן."
מאיה הרימה את מבטה מהסֵפר. אני מסוגלת לעשות זאת, נשבעה לעצמהּ. אני מסוגלת להפוך את המקום לגן עדן, וכך אעשה!
אֵם הבית מצאה אותה שם זמן רב אחרי מועד כיבוי האורות, יושבת עדיין על הסולם, אבל היא לא נזפה בה, מכיוון שעל פני הילדה היתה ארשת משונה, כאילו כבר היתה בארץ אחרת.
ביום המחרת באו כולן מוכנות היטב לשיעור הגיאוגרפיה.
"התחילי אַת, הֶרמִיוֹנִי," אמרה העלמה קַרלַייל. "מה גילית על האמזונס?"
הרמיוני הביטה בחשש במאיה.
"בנהרות יש תנינים ענקיים שיכולים להוריד לך את הראש בנגיסה אחת. אבל לא קוראים להם תנינים, קוראים להם אָליגָטוֹרים כי החרטומים שלהם שמנים יותר, אבל הם אכזריים בדיוק כמו תנינים."
"ואם רק מכניסים יד אחת למים יש שם דגי פִּירַנְיָה שמפשיטים לך את הבשר מהעצמות. עד הפירור האחרון. הם נראים בדיוק כמו דגים רגילים אבל השיניים שלהם נוראיות," אמרה מֶלָנִי.
דֵייזי תרמה יתוש שעקיצתו גורמת לקדחת צהובה. "את נהיית צהובה כמו לימון ואז את מתה," אמרה.
"וכל-כך חם שהזיעה נשפכת ממש בדליים."
"זיעה ניגרת, לא נשפכת, יקירתי," תיקנה העלמה קרלייל.
אַנָה תיארה את האינדיאנים, משוחים בצבעים מחרידים, שיורים חִצי רעל הגורמים לשיתוק ואז לטירוף; מרוֹז הן שמעו על יָגוּאָרים חרישיים כצללים המסתערים על כל מי שמֵעז להיכנס ליער.
העלמה קַרלַייל הרימה כעת יד והביטה במָאיה בדאגה. הילדה היתה חיוורת ושקטה. במחשבה שנייה אולי לא היה זה רעיון מוצלח להטיל על בנות הכיתה למצוא כל מה שיוכלו.
"ואַת, מאיה? מה מצאת?"
מאיה נעמדה. היא כתבה לעצמה רשימות אבל לא הביטה בהן, וכאשר התחילה לדבר היא זקפה את ראשה, מכיוון שהזמן שבילתה בספרייה שינה הכול.
"האָמָזוֹנָס הוא הנהר הגדול בעולם. הנילוּס קצת יותר ארוך אבל באמזונס יש הכי הרבה מים. בגלל זה פעם היו קוראים לו 'ים הנהר'. ונהרות מכל רחבי ברזיל מתנקזים אליו. חלק מהנהרות שחורים וחלקם חומים ואלה שזורמים מן הדרום כחולים, בהתאם למה שיש מתחת למים.
"בדרך לשם אפליג בספינה של חברת בּוּת' שתחצה את האוקיינוס האטלנטי בארבעה שבועות, וכאשר אגיע לברזיל אצטרך עוד להפליג כאלף וחמש מאות קילומטרים לאורך הנהר בין עצים רכונים שענפיהם מגיעים עד המים, ויהיו שם ציפורים ארגמניות וגדות חול וחיות בשם קַפָּ... קַפִּיבָּארָה שנראות כמו קָבִיוֹת גדולות ואפשר לאלף אותן.
"ואחרי עוד שבועיים על הספינה אגיע למָנָאוּס, שהיא עיר מקסימה עם תיאטרון עם גג בצבע ירוק וזהב, וחנויות ובתי-מלון בדיוק כמו כאן כי האנשים שמגדלים שם גומי התעשרו מאוד ולכן הם יכלו לבנות מקום כזה אפילו באמצע הג'ונגל... ושם יפגשו אותי מר וגברת קַרטֶר ובִּיאַטרִיס וגְוֶונְדוֹלִין –" היא קטעה את שטף דיבורה וחייכה אל חברותיה לכיתה. "ואחרי זה אני לא יודעת, אבל יהיה בסדר."
אבל חודש לאחר-מכן, כשעמדה במְבוֹאָה ונפרדה לשלום, היא היתה זקוקה למלוא אומץ לִבהּ. ארגז חפציה היה קשור בחבל, מעיל הנסיעות שלה היה במזוודה הקטנה שרק אותה הרשו לה להכניס לתָאהּ באונייה, והיא עמדה בחוג חברותיה. הֶרמִיוֹנִי בכתה, והתלמידה הצעירה ביותר, דוֹרָה, לפתה את חצאיתה.
"אל תִסעי, מאיה," ייבּבה. "אני לא רוצה שתסעי. מי תספר לי סיפורים?"
"נתגעגע אלייך," צווחה מֶלָני.
"אל תדרכי על נחש רַב-חַנָק!"
"כִּתבי – כִּתבי לנו בבקשה המון-המון מכתבים!"
מתנות של הרגע האחרון נתחבו לארגז; כרית סיכות מוזרה במקצת שהכינה אַנָה, עֶרכַּת סרטים לשיער. גם המורות באו להיפרד ממנה, והמשרתות עלו במדרגות לשם כך.
"אַת תסתדרי, העלמה," אמרו לה. "אַת מאוד תיהני שם." אבל הן הביטו בה בחמלה. באוויר ריחפו פִּירַנְיוֹת ואָליגָטוֹרים – והמשרתת שישבה עם מאיה בלילה אחרי ששמעה על מות הוריה מחתה את עיניה בקצה סינָרהּ.
כעת ירדה במדרגות המנהלת, בלִוויית העלמה אֶמילי, וכולן פינו לה דרך כאשר ניגשה אל מאיה. אבל העלמה בֶּנקס מעולם לא נשאה את הנאום שהכינה. במקום זאת היא התקדמה וכרכה את זרועותיה סביב מאיה, שנבלעה בפעם האחרונה בין קפלי החזה העצום.
"הֲיִי שלום, ילדתי," אמרה, "שאלוהים יברך אותך!" ואז בא הסבּל ואמר שהכִּרכּרה בפתח.
הילדות ליוו את מאיה אל הרחוב, אבל למראה האישה הלבושה שחורים שישבה בנוּקשות באחורי הכרכרה, ידיה על מטרייתה, מאיה היססה. זאת העלמה מִינְטוֹן, האומנת, שתטפל בה לאורך המסע.
"נכון שהיא נראית קשוחה?" לחשה מֶלָני.
"איזו מסכנה אַת," מִלמלה הֶרמִיוֹנִי.
ואכן האישה הגבוהה והכחושה דמתה יותר למַגרפה או למַפצח- אגוזים מאשר לבן-אנוש.
דלת הכרכרה נפתחה. יד בכפפה שחורה, גרומה וקרה כעצמות שלד, נשלחה החוצה כדי לעזור לה להיכנס. מאיה אחזה בה, והן יצאו לדרך, מלֻווֹת ביִבבוֹת חברותיה לבית-הספר.
בחלקו הראשון של המסע מאיה לא הסירה את עיניה משוּלי הדרך. עכשיו, כאשר עזבה באמת ובתמים את חברותיה, היה לה קשה לעצור בעד דמעותיה.
כשהגיעה לשלב ההשתנקות, שמעה קול נקישה רם והפנתה את ראשה. העלמה מינטון פתחה את סוּגַר המתכת של תיק-היד השחור הגדול שלה והושיטה לה מתוכו ממחטה נקייה, ועליה רקומה האות א'.
"במקומך," אמרה האומנת בקולה העמוק והקודר, "הייתי מברכת על מזלי. מודה על מנת חלקי."
"בכך שאני נוסעת לאמזונס, אַת מִתכַּוונת?"
"בכך שיש לי חברות רבות כל-כך שהתעצבו להיפרד ממני."
"לך לא היו חברים שהצטערו שאַת נוסעת?"
שפתיה הדקות של העלמה מינטון רטטו לרגע.
"התוכּי של אחותי, אולי. אילו היה מסוגל להבין מה מתרחש. וזה בספק רב."
מאיה הֵסבָּה את ראשה. העלמה מינטון בהחלט היתה אדם בעל מראה יוצא דופן. עיניה, מאחורי משקפיים עבים, כהי-מסגרת, היו בצבע בוץ, פיה היה צר, אפּה צר וחד וכובע הלֶבֶד השחור שלה היה מהודק לשׂערהּ הדק הכרוך על עורפה בסיכת כובע מפחידה בצורת חנית ויקינגית.
"זה העתק משריונו של אָריק 'בעל הפַּטיש'," אמרה העלמה מינטון, שעקבה אחרי מבטה של מאיה. "אפשר להרוג בסיכת כובע שכזאת."
שתיהן השתתקו שוב, עד שהכִּרכָּרה היטלטלה לפתע והמטרייה של העלמה מינטון נפלה בקול קרקוש לרצפה. היתה זאת המטרייה הגדולה ביותר והמכוערת ביותר שמאיה ראתה מימיה. היה לה חוד פלדה ומוט ארוך שנגמר בידית בצורת מַקור של עוף טֶרף.
אבל העלמה מינטון הביטה בעיון בחריץ בידית שתוּקן בעזרת דבק.
"היא נשברה לך פעם?" שאלה מאיה בנימוס.
"כן." היא הביטה במִטרייה המַזוויעה דרך משקפיה העבים. "שברתי אותה על גבו של ילד בשם הֶנרי הַרְטינגְטון," אמרה.
מאיה התכווצה ונסוגה.
"איך –" התחילה לשאול, אבל פיה יבש.
"השלכתי אותו לקרקע וכרעתי ברך על גופו והִפלאתי בו את מכותי בעזרת המטרייה," אמרה העלמה מינטון. "מכות נמרצות. במשך זמן רב."
היא נשענה לאחור במושבהּ, ונראתה כמעט מאושרת.
מאיה בלעה את רוקהּ. "מה הוא עשה?"
"הוא ניסה לתחוב כלבלב סְפַּניֶל קטן דרך חורי הרשת בגדר התיל של מגרש הטניס של אביו."
"אוי! הוא נפגע קשה, הכלבלב?"
"כן."
"מה קרה לו?"
"הוא נקע את אחת מרגליו ועינו נשׂרטה. הגנן הצליח לקבֵּע את הרגל, אבל לא יכולנו לרפא את עינו."
"ואיזה עונש נתנה להֶנרי אמא שלו?"
"שום עונש בכלל. חס וחלילה! במקום זאת היא פיטרה אותי. בלי כל מכתב המלצה."
העלמה מינטון הֵסבָּה את פניה. השנה שבאה לאחר-מכן, שבה לא הצליחה למצוא מִשׂרָה אחרת ונאלצה להתגורר עם אחותה הנשואה, היתה שנה שלא רצתה להיזכר בה או לדבּר עליה.
הכִּרכּרה עצרה. הן הגיעו לתחנת יוּסטוֹן. העלמה מִינְטוֹן נופפה במטרייה לעֵבר אחד הסבָּלים, וארגזהּ של מאיה והמִזוודה שלה הונחו על עגלה. אחריהן הגיע תורו של ארגז פח חבוט שהאותיות א. מינטון כתובות על דופנו.
"תצטרכו שני אנשים כדי להרים אותו," אמרה האומנת.
הסבָּל נראָה נעלב. "אני יכול לבד. אני חזק."
אבל כאשר ניגש להרים את הארגז, הוא כשל.
"בחיי, גיבֶרת, מה יש לך שם?" שאל.
העלמה מינטון הביטה בו בהִתנשאוּת ולא השיבה. ואז הובילה את מאיה אל הרציף שבו המתינה הרכבת שתיקח אותן ללִיבֶרפּוּל ולאוניית הדואר המלכותית קַרדינָל, שפניה מוּעדות לבּרָזיל.
רכבת הקיטור התחילה לצאת מהתחנה, ואז מאיה שאלה, "יש ספרים בארגז?"
"אכן, ספרים," הודתה העלמה מִינְטוֹן.
ומאיה אמרה, "יופי."