1. פואטרי סלאם שכתבתי

עכשיו כשאני חושבת על זה, כל החיים עשיתי את אותו הדבר
הרי אומרים שכדי לבדוק משהו אמיתי על עצמך יש להתבונן בעבר.
אז כמו כל ילדה ממוצעת, בגיל המצוות
חשבתי בתמימות שהכל יכול לקרות
חשבתי שחדי קרן ממלאים את השמיים,
חשבתי שאלוהים באמת מסוגל לקרוע ים לשניים
חשבתי שכל הבנים בשכבה הם סופר שווים
והאמנתי בכל ליבי שאין לאכול את הביסקוויט של הקרמבו לפני הבפנים.
האמנתי בשטויות ותמונות בפרסומות
הערצתי את הוריי
ותמיד רציתי לשנות
כן, מאז ומתמיד בתוכי הרצון,
לעשות משהו משמעותי, למצוא פיתרון,
להציל תכלכלה, לעשות מהפכה, לשבות כמו מלכה, להשמיע דעה, לעזור לחלשים לתת לנזקקים.
אז כן כילדה בגיל מצוות חשבתי יותר בכיוון של להטיס את וואן דירקשין לישראל,
אבל לעזאזל מה זה משנה רציתי לשפר
רציתי ליצור איכות, מהות, להיות סיבה
אבל בתור ילדה, הרגשתי קטנה,
לא הייתה לי מילה,
הייתי סתם תמימה
הרי מה כבר יכולה לשנות לה ילדה קטנה אחת
מה יעזרו לה הקוקיות או תרמיל הדורה הנפלא
אז במקום לשנות משהו היא פשוט התעסקה בעצמה
ומה בעצם שונה? בין אז, להיום?
הרי יש עוד מלא דברים לשנות,
יש עוד המון לגלות, יש עוד הרבה לשפר
וגם המון לאן להדרדר
אז למה גם עכשיו
בתור אדם עצמאי
כל מה שאני עסוקה בו
זה אני.

נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים

2. מה אני עושה פה?

הוא יושב על מרפסת בית נטוש, כי יש רוח נעימה בחוץ והוא שונא את המחנק מחוסר האוויר שיש בפנים.
מולו ניצב הרחוב הריק, ללא ייחוד וללא תנועה, רק שממה אחת גדולה שנדמה שלעולם לא נגמרת.
הוא מאזין לצלילים שעולים מתוך הדממה, מאזין לאי הידיעה שלו שמרחפת מסביבו למורת רוחו.
המחשבות שלו בלתי ניתנות לעצירה, הוא רק מייחל להיות אחד מאותם האנשים שיכולים לשבת בשקט ללא הדיבור הבלתי פוסק הזה בתוך ראשם שמפריע להם לקבל קצת נחת.
הוא מיוסר, הוא חושב, הוא לא יודע איך להגדיר את מצבו בעצם.
אבל יש מילה אחת שיכולה בוודאות להתאים, הוא בהחלט בודד.
האם זה חיובי הוא שלילי הוא עדיין לא החליט, אך הוא סבור כי זה המצב היחידי שיכול להיות קיים, לפחות לעת עתה. הוא בודד וזה אפילו בסדר, הוא בודד אבל זה לא מרמז כי הוא עגמומי.
כיסא הנדנדה חורק תחתיו כאשר הוא נעמד, מביט אל תוך הריקנות העמוקה של הרחוב.
תוהה האם אותה הריקנות קיימת גם בתוכו.
הוא תמיד תהה לגבי ריקנות, היא הייתה מושג בלתי נתפס בשבילו.
העצים מסביבו משמיעים קולות עמומים ברוח, שיערו שהיה מעט ארוך מן המקובל אצל רוב הגברים בחברה התנופף לאחור וליטף את צווארו. הוא הוציא את ידיו מכיסי מכנסי הג'ינס שלו, מעביר עליהן את מבטו.
כמות הצלקות שנראו על ידיו הייתה מזוויעה, הקמטים מעט כיסו עליהן עם השנים, אך נדמה שכפות ידיו לעולם לא יחזרו להיות בריאות, העור סירב להתחדש.
הוא חיכך את ידיו זו בזו באגביות מסויימת, כל תשומת ליבו נתונה אל הרחוב הריק.
הכביש המתפתל שהיה נטול מכוניות או הולכי רגל, השיחים הקטנים שהחלו אט אט לגדול בצידיו אך נראו עצובים ונבולים כיוון שהיה זה אמצע אוגוסט. הוא חלץ את נעליו, כמעט מבלי להזיז את מבטו מהרחוב, מרותק לכלום הענקי והלא נגמר הזה שניצב מולו, מרותק לריקנות שאתגרה אותו כל כך.
בעודו זורק את גרביו לאחור ומחכך את כפות רגליו היחפות ברצפה הוא לא יכל לעצור את עצמו מלחשוב, מה אני עושה פה?
רגליו נעות בעצבנות, מתחככות ברצפת העץ הישנה של המרפסת, הוא נאבק להרגיש, הוא נאבק לעצור את חוסר התחושה.
מה אני עושה פה?
כיסא הנדנדה ממשיך לחרוק בקול מזוויע מאחוריו, הרוח מתחזקת מעט ומנענעת אותו לצדדים.
הוא ממשיך לשפשף את ידיו זו בזו, לחכך את רגליו ברצפת העץ הנוקשה.
הוא חסר תחושה, חסר כל רגש, חסר כל ערך.
מה אני עושה פה?
הוא כל כולו שקוע בתוך הדבר היחיד שהוא בטוח בו.
הוא בודד. הוא לבד.
הוא לא באמת צריך מישהו, הוא רק צריך תחושה, הוא רק צריך להרגיש.
שפתיו מתייבשות וסדקים מתחילים להיווצר בהן, הוא מלקק אותן בניסיון חסר סיכוי לרככן.
האוויר מסביבו מתחיל להתעבות, החמצן כבר בקושי מגיע אליו.
הרחוב ריק.
מה אני עושה פה?
השיחים נעים מצד לצד ברוגע, בשלווה.
עלים מתרוממים מהרצפה ונסחבים מסביבו על גלי משאבי הרוח.
הוא בקושי חש בעובדה שהוא רועד.
הוא רק רוצה להרגיש, רק רוצה למנוע את הריקנות הזאת מלמלא אותו.
הוא נושך את שפתו בחוזקה, השיניים שלו סוגרות במלוא הכוח על שפתו התחתונה היבשה והסדוקה.
מה אני עושה פה?
ועדיין אין לו תשובה, אין כאב, אין תחושה.
דם מתחיל לטפטף במורד סנטרו אל חולצתו הלבנה והנקייה, המגע שלו קריר, אך חסר כל רגש, כל כאב.
הרחוב נטוש, השמיים בהירים ועננים מתחילים לזוז לכיוונו.
הוא רואה אותם שחורים וגדולים- ענני סופה.
אך אין כל היגיון, הרי עכשיו אמצע אוגוסט.
הוא מחפש היגיון, מחפש תשובה.
מה אני עושה פה?
כלום. שום דבר. ריקנות.
חוסר התחושה מתחיל לחלחל לו לתוך הראש.
הוא מרפה משפתו, הדם לא מפריע לו, רק גורם לו להרגיש מעט מלוכלך.
לא מספיק רגש, רק מעט, רק טעימה קטנה מעולם שלם.
עוד. הוא משתוקק לעוד.
הוא כבר בקושי יכול להיאבק בצורך שלו בעוד.
מה אני עושה פה?
הוא בודד. הוא נטוש כמו הרחוב, כמו הבית.
הוא לוקח צעד קטן אל עבר הרחוב, אבל זה לא עוזר, לא משנה שום דבר.
ידו רועדת, אבל הוא לא חש בה, הוא לא חש בכלום.
עוד צעד אחד אל עבר הריקנות, אל עבר הכלום.
העננים מתחילים לסגור מעליו, קולות רמים ובלתי היגיוניים מתחילים למלא את החלל.
אבל עכשיו אמצע אוגוסט.
עכשיו חם.
מה אני עושה פה?
מחפש רגש.
מחפש תחושה.
מחפש אחר סיבה.
הוא לא יכול להמשיך בלי סיבה, בלי סיבה הוא כלום, הוא אפס.
עוד צעד אל עבר הרחוב.
תחושה. היא מפתיעה אותו, מגיעה משום מקום.
הוא חש במשהו רטוב, יורד במורד פניו.
הוא מביט מעלה, אל עבר השמיים, העננים סגרו עליו.
הוא חנוק, חסר אוויר,חסר חמצן.
נדמה שהשמיים לא רחוקים מספיק, הם חונקים אותו.
במורד פניו ממשיכות לרדת הטיפות, אך הן אינן מורגשות בשום מקום אחר.
הן אינן נראות.
מה אני עושה פה?
הוא לא מוצא סיבה.
הוא כלום.
הוא אפס.
הוא חסר כל תכלית.
אין תחושה.
הוא ממש מתאמץ, אך לא חש בכאב.
גם לא כאשר הוא נחנק למוות מהחוסר החמצן, מסגירת השמיים מעליו לעד.
גם לא כאשר הוא איננו עוד.
שום תחושה.

נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים

3. המעטפה.

הוא מצמיד את האצבע בחוזקה אל הנייר, מרגיש את הלחץ בקצה הבשר, ממש מתחת לציפורן הארוכה והמשוננת שהוא מסרב לקצוץ כבר כמה חודשים. ציפורניים הן שימושיות, הוא טוען שוב ושוב, מנסה לתרץ את החוסר בהיגיינה של ציפורניו שכסוסות מעט בקצה ושחורות בצורה מטרידה, כאילו שנאבק בבוץ לאחרונה ושכח להוציא את הבוץ במקלחת.
הציפורן משמיעה קול מצמרר ומזוויע כאשר הוא גורר אותה לאורך הנייר ומצמיד אותו אל הנייר שמתחתיו.
הוא מרים בעדינות את המעטפה ומעביר את הלשון שלו לאורכה כדי להרטיב אותה מעט.
הוא ממש יכול לטעום את הטעם היבש של הנייר הישן, הוא ייאלץ לקנות מעטפות חדשות עם טעם חדש אם הוא ירצה להמשיך לשמור על חוש הטעם הבריא שלו גם אחרי הליקוק של המעטפות.
הוא סוגר את המעטפה בתנועה נחרצת, בדיעבד הוא מבין שהוא עשה זאת כדי לא להתחרט על מה שהכניס לתוכה. המעטפה נשמטת מחדש על הדלפק החום והבהיר ומשמיעה קול חלש של חבטת הנייר בעץ.
הוא מרגיש גאווה גואה בליבו, אבל הגאווה לא מסבירה את הציפורן שנשלחת במהירות אל פיו ונכססת במהירות ובחשש. הוא אמנם חש גאווה, אך הוא גם מפחד, הגאווה לא מנוגדת לחשש אחרי הכל.
אין תרופה לחשש, הוא חושב, אבל זה לא מנחם אותו.
ידו נשלחת אל כוס הקפה השחור שלו, הוא כנראה רועד כי הקפה מתחיל לצייר גלים שחורים עבים על זכוכית הכוס וגרגירי קפה מרים עולים ויורדים בקצב במעלה ומורד הזכוכית.
הכוס כבר לא חמה, הוא עמד זמן מה בניסיון להצליח לסגור את המעטפה האחת הזאת והקפה כבר קר ולא טעים. אני אצטרך להכין אחד חדש, הוא ממלמל לעצמו כאדם משוגע שהחל לנהל שיחות מסתוריות עם הקירות, עוד דבר להוסיף אל רשימת המטלות הלא נגמרת.
המעטפה נשארת על הדלפק כאשר הוא מסתובב אל עבר השיש במטבח והקומקום הריק שנח עליו.
היא לא זזה מהדלפק גם בזמן שהוא מרתיח לו מים חמים בתוך הקומקום, או כאשר הוא שוטף את הכוס במרץ- וביסודיות יש לומר- כי הוא לא אוהב שאריות קפה ישן בתוך הקפה החדש והחמים שלו וגם כי הוא מעט חולה ניקיון אם אפשר להחשיב אותו בכלל ככזה אחרי מבט אחד בציפורניו.
למעשה, המעטפה לא זזה מן הדלפק ההוא מעולם, גם לא ביום שלמחרת, או זה שאחריו וגם לא באותו סופ"ש קיצי נאה שהגיע מעט אחרי.
המעטפה נשארה לצבור אבק על הדלפק, זזה רק בסנטימטר קל לפה או לשם ממשבי הרוח הקטנים שהצליחו לסלול את דרכם מהחלון הגבוה במטבח.
היא נשארה שם במשך זמן רב, גם ביום בו הוא החליט להתחיל חיים חדשים וטובים יותר במקום טוב וחמים יותר ולא טרח לבדוק אם היא בכלל עדיין שם.

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

4. האם אני באמת בן אדם טוב?

אני יושבת עכשיו ומנסה לחשוב,
מנסה לחשוב האם אני באמת בן אדם כזה טוב,
כי קשה לקבוע דבר שכזה,
אין בעולם את הטוב ואת הרע כמו במחזה.
אנחנו אנשים, בני אדם, כולנו
אנחנו כל כך מתקדמים, אבל יש כל כך הרבה דברים שעוד לא הבנו.
ויש דברים שאי אפשר להיות בטוחים
אם הם תורמים לחברה או יותר מזיקים.
האם המוסריות אינה נשחקת?
הרי אם כל מוצר ומכונה היא רק מתרחקת.
והמציאות היא בכלל כבר כמעט אינה נחשבת,
למה לחיות את חייך כשיש לך טלוויזיה שלא עוזבת.
אם אפשר ליצור אשליה של טוב ושלמות,
למה להשמיד את הכל בשביל דבר זנוח כמו המציאות.
שלא נתחיל לדבר על התקשורת הנוכחית בין אדם לאדם,
איך כל אחד מאחורי המסך נעלם,
מאחורי גלי קליטה הדיבור כמעט ואינו קיים.
הטכנולוגיה היא דבר נהדר ומופלא,
זה לא משנה בכלל מה היא לקחה.
היא לקחה את היכולת להביט על העולם,
להביט באמת בלי המבוכה של כולם.
היא לקחה את היכולת להסתכל בעיניים,
להתרכז במשהו אמיתי בלי קרינה או גלגלי שיניים.
אז אני רק מבקשת לעצור ולהסתכל,
איך דבר אחד חשוב את העולם הוא מקלקל
אני מבקשת רק בגלל תהייה אחת ארורה,
האם אני אי פעם ניגשתי לאדם שניזקק לעזרה,
האם אדם אחר יגש אלי כשיהיה בצרה,
האם אנחנו כבני אדם במצב טוב, או שכל צעד שאנו עושים הוא טעות מרה.
כי עם כל הרצון להיות אדיבה,
להרגיש שגם אני בצורה כזו או אחרת, תורמת לסביבה,
לא יכולה אני לחוש דבר מלבד האכזבה,
כי כל עוד אני שקועה בעצמי, אני אינני טובה.

נכתב לפני 8 שנים ו-6 חודשים

5. bunch of words

You know, yesterday I thought this world was perfect, I thought how lucky I am to be a part of this, a part of a society that fights.
I thought, just for a second, that I own the world, that I can do what I want, that I am something, someone that matters.
But I don’t own the world, none of us those.
The world owns us. We keep blaming society, but we are society.
So are we the one to blame? Or maybe there is no one to blame, maybe we just have to look the other way, to turn the other chick.
But how long do we have to put up with that?
To put up with death, anger, resentment?
And this world that we live in, it's not good for us, as people, as family, as human beings who try so hard to just live.
I'm not saying all of this as someone who knows better, I'm saying it as another person who lives in the same world as you, and sees how much it's broken.
I'm not exactly someone who can fix it, I'm only 14 and I guess most people will claim I don’t know enough, but I need to feel safer in my own country don’t I?
I'm supposed to be worried about school and friends not getting stub in the middle of the street.
We all talk about politics as if it even matters in the existent situation, but we’re talking about people, practically are brothers, were talking about killing them because a bunch of words.
I don’t know what about you but I think it's cruel and heartless, because no one deserves to die.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

6. מקום קטן

הרגע הזה,
כשכל מה שאתה יכול לראות זה רק אותו הדבר,
מקיף אותך מכל הצדדים.
רק חום וחום ועוד חום.
אתה לא מצליח לפרוץ את זה, כי יש משהו שמונע ממך זאת.
אתה מקשיב למה שאתה צריך לעשות, גם אם כל נשימה שאתה לוקח מרגישה כל כך קלושה וכל נשיפה מרגישה כאילו היא מהדהדת מסביבך בחלל הקטן, עוטפת אותך.
אתה לכוד.
אתה לבד, אבל לא עצם העובדה הזו הוא מה שמציק לך, אלא ההרגשה.
ההרגשה שהתחושה הזאת היא אין סופית.
שהתחום שלך ישאר לעד צר וקטן כקופסא.
זמן התפוגה אינו ידוע, אין תאריך, אין יום, אין שעה.
אי ודאות.
אתה כלוא בתוך הנפש שלך.
המחשבות שלך תמיד יעסקו במחסור באוויר, ברצון לפרוץ ולצאת.
בלי הסחות דעת.
לא משנה כמה תחשוק בהן.
כי אין מחשבות תקינו כאשר מגיבלים אותן.
המחשבות יהיו צרות כמסדרון, נטולות אופקים, כלואות בין קירות תא גבוהים.
לעולם לא תדע מה יש מעבר, לעולם לא תדע מה אתה מפסיד.
לעולם גם לא תדע מה אתה מרוויח, כי העולם שבחוץ הוא אינו מושלם.
אולי המקום הזה הוא המקום היחידי בשבילך.
אולי אתה מקום דווקא במקום המוסתר, אולי אתה צריך להרגיש כלוא.
אולי המחסור באוויר הוא הדרך היחידה לקבל אוויר.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

7. מציק לי

מציקה לי העובדה שכולנו כל כך מלאים בידע, אבל עדיין אף פעם לא יודעים עד הסוף
מציקה לי העובדה שהחלטות זה דבר שקשה לעשות
מציק לי לראות כאב ולמשוך בכתפיים
מציק לי להיות אדם קטן שרק נושך את השפתיים
מציקה לי החברה בה אנשים תמיד מאשימים
מציקה לי האחראיות אותה אנחנו אף פעם לא לוקחים
מציקה לי השתיקה על דברים כה איומים
מציקה לי העובדה שאנשים הם די רעים.
מציק לי הזמזום הלא נפסק באוזן
מציקה לי ההרגשה ששום דבר לא נפסק
מציק לי שדברים מזעזעים הופכים מלאי חן
ומציק לי שראיתי עוד אדם ששתק
מציקות לי הצרחות והיללות בלילה
מציקות לי השבועות תמיד להילחם
מציקות לי הזעקות שמכוונות שמימה
מציקים לי אלו שאומרים 'אני תמיד אתכם'
מציקה לי הנפש בגללה אני ששה
מציק לי השעון שלא מפסיק לתקתק
מציק לי האויב בגללו אני נסה
מציקה לי העבודה בגללה אני לא מפסיקה לפהק.
מציקים לי ימים ללא משמעות
מציקות לי מילים ללא חשיבות
מציקים לי אנשים עם הרבה אדישות
ושתיקות שמעידות על המון המון עצבות.
מציקים לי המסכנים שגורמים לי להיצבט
מציק לי הלב שתמיד בועט
מציקה לי השלווה שאני לא מצליחה לשאת
ומציקים לי הגורמים שמונעים ממני לצאת.
מציק לי הרצון לכסף שאף פעם לא נגמר
מציקות לי השחיתות והשחיטות ויובל שעוד לא עבר
מציק לי הכאב לחלשים
מציקים לי הרחמים העצמיים
מציקות לי הבחילות הקשות
מציקות לי הדמעות הדביקות
מציקים לי הימים שלוקחים את הזמן
מציקים לי השנים בלי רכב משומן
מציקות לי הדעות הקדומות שטרם הגיע זמנן
ומציק לי ההר הגדול שמאחורי ניצב איתן
מציק לי הצורך לשנות
מציק לי הרצון להתגלות
מציק לי התסכול המאוס והשקט העמוס והזמן הרמוס.
מציק לי החוסר ייחוד המטופש,
מציק לי להיות עוד אדם שפרש
מציק לי החול שזולג מהידיים
מציקה לי העצלות לצחצח כל יום שיניים
מציקה לי האכזבה, מעצמי ומכולם
מציק לי השיגעון שאף פעם לא נעלם
מציקה לי הנחת שיש לעולם
ויש מה שמציק לי יותר מכולם,
מציקה לי השייכות הכה מדורדרת,
לזן שלא נכחד אף שיאמר אחרת,
מציקה לי הכמיהה לאוזן קשבת
והצורך באנשים
גם עם דעה אחרת.
מציקים לי המוני הדברים בחיים,
הצעקות השקרים,
הריבים, התככים,
אבל יותר מהכל,
שעוד עובד כביכול,
פשוט מציק לי לסבול.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

8. התשובה

אני רוצה לדמיין מעופות חול בשמיים סביב,
מעגל ענקי של קטיפה מצ'וקמקת עם צבע ירוק להחריד.
אני רוצה למצוא את האהבה במקום הכי פחות צפוי,
איפה שאין סתם עוד איש,
שבכלל אי אפשר להרגיש,
או מבוי סתום שיוביל לעוד אכזבה,
שתוביל לכאב מתוסבך
שיובל שוב חזרה לחיפוש אחר האהבה.

אני רוצה למצוא את משוש חיי,
שאפנה לכל חור כדי להשיב אותו אלי,
שאבין אותו כאילו היה דמו גם דמי
שארצה בכבודו כאילו היה כבודו גם כבודי.

אני רוצה תקווה מלאה בצרות יבשות
ואומץ מלא בכוונות טובות.
ורוחות שתמיד אדע לאן הן נושבות.
וספינות ששטות אך תמיד תמיד חוזרות.

אני רוצה לגימה של אנרגיה מרוכזת,
נשימה אחת של גז מבוזבז,
סיכון קטן עם תוצאה לא מורכבת
שמיים נקיים עם קשת בענן.

אני רוצה מחולות ושמחות לא שותקות
ובסוף מגיעות רק עיניים ריקות.
הריקות מסמלת את החוסר בכלום
והאמונה שמה שבראש לא ישוב ויקום.

אני רוצה לחזור לאותם הימים,
לשדות ירוקים ואנשים מטיילים,
לכמיהה לחיוך,
בלי הפרצוף המעוך
והפחד ליפול,
כי אפשר עוד לאבד את הכל.

אני כבר לא רוצה,
כי אני כבר לא צריכה,
אני כבר לא רוצה
כי העייפות אותי מצאה.
ואני מתייבשת לעד על ידי זקנה תמידית
וחוזרת שוב לאותה התבנית.
אני לא פוחדת לאבד,
כי אין לי דבר,
אני לא אומרת מהלב,
כי הלב כבר מזמן נגמר.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

9. חמש לפנות בוקר

היא אהבה את האוויר והשקט של חמש לפנות בוקר, כשכולם עוד קוברים את עצמם עמוק מתחת לשמיכות ופנסי הרחוב כבויים. אור השחר מתחיל לבצבץ אט אט מאחורי צמרות העצים, מטפס למעלה.
היא אהבה את היכולת לראות, אבל גם את המעטה היפיפה של השחר עם החושך העדין והניחוח הטהור.
היא התיישבה על הנדנדה בחוץ, מרימה את רגליה ומשעינה את ראשה לאחור.
למה את חייבת לסבך הכל? היא שאלה את עצמה בתסכול.
העצבות עוטפת אותה, מאיימת לחנוק.
היא שנאה את הדחף בתוכה להרגיש את האכזבה שלה ולהעמיק לתוכה, לחפור בתוך דברים כאובים. במקום זאת, היא שלפה סיגריה מהחפיסה הקבועה שהייתה לה בחוץ, מן הרגל שמפתחים כשקמים כל יום בחמש לפנות בוקר ושוכחים את חפיסת הסיגריות בפנים. היא הדליקה אותה ושאפה את העשן המריר אל תוך הריאות, מביטה רחוק אל עבר השמש העולה.
היא רצתה לעצור את השמש, להרוויח עוד קצת זמן לפני שתיאלץ להיכנע לאור המסנוור ולהיכנס פנימה.
כל בוקר אותו סיפור… את פשוט לא מצליחה אף פעם.
היא השפילה את מבטה אל הסיגריה וצמרמורות חמורות עוברות בתוכה.
למה את אף פעם לא מצליחה כלום?!
היא רצתה להכות משהו, להוציא את העצבים האלה שזרמו בתוכה בקצב מפחיד.
היא רצתה לצרוח, לשחרר את הדחף שלה לבכות.
היא רצתה כל כך הרבה דברים, אבל הגוף שלה רק ישב שם, מקופל בתוך עצמו ושותק.
היא לא בכתה, היא לא צרחה, היא לא הטיחה את ידה בקיר.
היא רק ישבה שם כמו בול עץ חסר תועלת, היא ישבה שם ממורמרת בלי היכולת לעשות כלום.
ציפורים החלו להתעורר מסביבה, מצייצות במקצב מורת עצבים.
והיא רק ישבה שם, חסרת אונים.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים