1. משהו קצר וקטן שכתבתי

היה פה פעם משהו.
מחקתי אותו.
למה? ככה.
בשלב הזה חשבתי שהוא כבר לא מתאים. הוא לא צריך להיות פה. כי הריי זה לא שמישהו מלבדי הסתכל, הגיב.
אך לי זה הפריע והעלמתי אותו.
.
.
.
.
למה אי אפשר להעלים ככה בעיות מהחיים שלנו? פשוט להגיד - דיי. וזהו. הבעיה נעלמת.

אבל מצד שני, אולי הבעיה היא אני...

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

2. היום בחיי

קודם כל, אני רוצה לומר שזה לא כל הפרק הראשון (עוד לא סיימתי אותו), זה ההתחלה ורציתי לדעת אם תוכלו לעזור לי ולתת לי עצות; אם כדי להמשיך, איך הסיפור נשמע, אם כדאי לשנות משהו וכו'.

אז הנה הקישור:

http://www.storys.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=728819

אני אשמח מאוד אם תקראו, כי בטח עכשיו היו כאלה שהתעצלו לא היכנסו לקישור, אבל לי זה מאוד חשוב. אז בבקשה מכם!
ואני אודה לכם מאוד אם תתנו גם ביקורות. *אפשר פה*.
תודה לכם וקריאה מהנה! :)

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

3. חיים, מזל, מספר - פרק 2

פרק 2
"היי.. את מתכוונת להתעורר מתי שהוא?!" שמעתי קול אך עוד לא פתחתי את העיניים.
"תעזוב אותה היא שתתה מהמים של מגנוליה, אתה באמת כל כך לחוץ?" שמעתי קול נשי.
"היא ישנה כבר 18 שעות!!" הקול הראשון אמר כתגובה.
לא האמנתי שאני ישנה כל כך הרבה זמן.
"את לא חושבת שהיא צריכה כבר לקום?" הקול המשיך, "מגנוליה ישר עשתה לה את הטיפול ואם מגנוליה הייתה מחכה עוד שעה היא הייתה כבר מתה... נו אני מעיר אותה אין לי כוח או זמן בשבילה".
לפתע הרגשתי שמטלטלים את המיטה שעליה אני ישנה.
"או.קיי. – או.קיי." רציתי לצעוק את זה, אך קולי לא הקשיב לי. "רק תפסיק לטלטל את המיטה".

פתחתי את העיניים וניסיתי להתיישב על המיטה, אך כל הגוף כאב וצרב.
הרמתי את ראשי וראיתי שהנערה שדיברה קודם מרימה לי את המשענת, "אולי תמצא לך סבלנות" אמרתי בקול חלוש לנער שטלטל את המיטה.
הרמתי את מבטי אל הנער והוא נראה לי מוכר – היה לו שיער חום בהיר עד הגבות ועיניו היו אפורות - כחולות.
"אתה הנער שהיה בבית שלי, זה שקפץ ממדרגות החירום ורץ".
הנערה הסתכלה עליו בפרצוף מופתע "אני לא מאמינה שבסוף מגנוליה שלחה אותך", היא אמרה וקולה היה חזק יותר. לעומת הנער לנערה היה שיער בלונדיני עד המותניים ועיניה היו ירוקות.
"מה את מצפה, שאני אגיד לך?" הנער אמר והלך צעד אחד לאחור "את הייתי הורגת אותי ברגע שהייתי מספר לך ואז לא הייתי יכול ללכת לשום מקום".
הנערה הביטה בו והשיבה בפרצוף כועס "מה זה משנה אני יהרוג אותך עכשיו". הנערה התקדמה לכיוונו של הנער כשידיה מופנות קדימה.
הנער התחיל ללכת לאחור כשחיוך על פניו "לפחות חייתי עוד כמה שעות".
כנראה שהוא ממש עיצבן אותה, כי היא נתנה קפיצה מעל המיטה שעליה ישנתי והפילה את הנער על הרצפה, ידיה היו קרובות מאוד לצווארו של הנער.
האישה מהמשרד נכנסה לפתע, "מגנוליה אפשר עזרה פה?" שאל הנער בפרצוף מחייך.
"לך קוראים מגנוליה?" שאלתי אותה.
"כן לי קוראים מגנוליה." היא ענתה בתגובה והמשיכה "וליאן קומי מג'ייסון". קולה היה עדיין יותר משזכרתי.
"בסדר, בסדר, אבל תדע בפעם הבאה הלך עליך!" ליאן הזהירה וקמה מג'ייסון, והוא במקום להגיד תודה ולשתוק אמר "כן בטח, כמו תמיד" בקולו יכולתי לשמוע לגלוג.
"אני רצינית הפעם!" ליאן חזרה בהזהרה נוספת, ג'ייסון קם ואמר "מה שתגידי".
ואז בלי שום התראה ליאן סטרה לג'ייסון, ומהקול של הסטירה הבנתי שהיא חזקה והיא הולכת להשאיר לו סימן, ג'ייסון החזיק את הלחי, אך היה לי קשה לזהות כאב על פניו של ג'ייסון.
"טוב זה הזמן לאכול כבר שתיים וחצי, את רוצה להצטרף אלי?" מגנוליה שאלה אותי.
"איך את יודעת את שמי?!" שאלתי בהפתעה, "אני לא אמרתי לך אותו!".
מגנוליה פתחה את הדלת ושאלה "זה כן או לא?", "זה אני עוד מעט יבוא רק תגידי לי לאן" אמרתי לה בקול קצת חלוש, #אולי כי לא דיברתי ב – 18 שעות האחרונות#.
"על הדלת כתוב את המס' 10" מגנוליה אמרה, ואני הנהנתי לה בתשובה. מגנוליה, ליאן וג'ייסון יצאו מהחדר וסגרו אחריהם את הדלת.
"איך היא יודעת את השם שלי??" שאלתי את עצמי בקול.

קמתי בזהירות למרות שכל גופי כאב וצרב #מה היה במים שגרם לכזה דבר?!#.
לבשתי חלוק מוזר כמו כאלה של בית חולים, אך הוא היה לבן לגמרי בלי כתוביות או משהו כזה.
על שולחן הכתיבה ראיתי את הג'ינס הבהיר שלי, את החולצה הלבנה שלי ואת המגפיים האפורות שלי, וזה מוזר כי לא לבשתי אותם כשבאתי לכאן אבל זיהיתי אותם. "טוב אני אשאל את מגנוליה אחר כך" אמרתי לעצמי בלחש.
התלבשתי ואז הלכתי לחפש את חדר 10,

יצאתי מהחדר וראיתי את המסדרון שראיתי כשנכנסתי למקום הזה, על הדלת של החדר שאני ישנתי בו היה רשום 16, על החדר שמצד ימין שלי היה רשום 17 ועל החדר שמולי היה המס' 6.
הלכתי באמצע המסדרון, וכמעט בסוף המסדרון מצד ימין היה את חדר מספר 10.
הדלת הייתה קצת פתוחה, אז נתתי לה דחיפה קלה עם היד כמו שעשיתי במשרד הראשי וראיתי שולחן דיי ארוך עם מפה שחורה וכיסאות מסודרים באופן מושלם כמעט, ליד השולחן #שגם הם היו בצבע שחור#. חצי מהשולחן היה ריק מאנשים ומאוכל, בחלק הפנימי יותר התיישבו כולם – בקצה השולחן ישבו מגנוליה ומישהי שדיי דומה לה, היא נראתה כמו המורה שיילה. "היי אלי. זו אני, שיילה, אני מלמדת אותך" היא אמרה בקול רגוע, כאילו זה לא ביג דיל שהמורה שמלמדת אותי היא גם אחות תאומה של מישהי במשרד לבן שבמקרה גם גרמה להתעלפות שלי.
בצד אחד של השולחן ישב ג'ייסון ולידו היה עוד נער אבל לא ראיתי אותו מעולם. היה לו שיער שחור כפחם ועיניו היו חומות. ממולם ישבה ליאן ולידה כיסא ריק. "בואי אלי, שבי לידי" ליאן אמרה כשהיא טופחת על הכיסא.
התקדמתי לעבר הכיסא, התיישבתי עליו בזהירות. שיילה הסתכלה עליי ואמרה "אני רואה שראית את הבגדים שהבאנו לך". אני חשבתי לעצמי 'לא, לא ראיתי אני עירומה', אך עניתי לה משהו אחר "אלה הבגדים שלי מהבית שלי, אתם הלכתם להביא אותם?" הסתכלתי על ג'ייסון בכעס.
"מה? הפעם אני לא זה שהתפרץ לך לבית זו אלה היו מגנוליה וקמרון" הוא אמר והצביע על הנער שישב לידו ועל מגנוליה.
מגנוליה פתחה את פיה ואמרה "הבית שלך לא כל כך בטוחה עכשיו את לא רוצה להיחטף גם, נכון?", נכון שהיא שאלה אבל היא לא נתנה לי זמן לענות והמשיכה "אז אני וקמרון הלכנו לבית שלך והבאנו לך בגדים ונעלים. הם בקופסאות ליד הדלת".
הפנתי את מבטי אל דלת הכניסה לחדר וראיתי שני קופסאות, האחת גדולה והאחרת יותר קטנה.
"אם יש לך משהו שאת רוצה לקחת מהבית שלך" מגנוליה המשיכה "אז אחרי האוכל את יכולה ללכת עם ג'ייסון".
"אבל..." אמר ג'ייסון "בלי שום אבל, ג'ייסון. קמרון כבר עשה את תפקידו וליאן לא יכולה" מגנוליה אמרה והתחלנו לאכול.
ליאן הסתכלה על מגנוליה ואמרה "אני יכולה", "את לא יכולה" מגנוליה אמרה, "את ושיילה צריכות לעשות את מה שדיברנו עליו". ליאן הסתכלה על שילה ואמרה "נכון, סליחה אלי" והכניסה אורז לפיה. לא ממש הבנתי למה היא אומרת סליחה.
הסתכלתי על ג'ייסון אולי כדאי להבין למה ליאן מתכוונת וראיתי שהוא וקמרון עושים סוג של תחרות הקפצת זיתים לפה.
התעלמתי מזה ואספתי למזלג קצת אורז, קירבתי את המזלג ופי ואז...



ומי שלא קרא את פרק 1, אז הנה קישור: http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=290467#noteId_290467

לפי דרישות מסוימות השתדלתי לעשות את הפרק קצר יותר, עם יותר אנטרים ולא בגוש אחד גדול.
אני מקווה שתאהבו. אם יהיו יותר מחמש תגובות להמשיך אני ימשיך לעוד פרק.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

4.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

5. ספר: חיים, מזל, מספר - פרק 1

היי, זה פרק ראשון בספר ואני מתלבטת אם להמשיך לפרק שני, אז אם אתם יכולים לכתוב לי דעה לספר כדאי שאני אדע.

פרק 1


קמתי בבוקר, בשעה 6:30. אכלתי את ארוחת בוקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי, הכנתי לי כריך ושמתי את הבקבוק בתיק.
תוך כדי מבט חטוף לאחור, צעקתי "ביי אמא, ביי דיינה" ויצאתי לבית הספר, הייתה לי הרגשה לא כל כך טובה בקשר ליום הזה. היום היה רגיל ומעצבן, היו מלא שעורי בית ומורים חפרו ושיעממו אותי, היו דיי הרבה דיבורים עם חברתי הטובה קלוב אבל רובם היו קשורים למורים ולבית הספר.
"סוף – סוף הולכים הביתה" קלוב אמרה והצלצול נשמע ברחבי בית הספר, "ביי קלוב נדבר" אמרתי ועליתי על האוטובוס, קלוב הלכה לביתה שהיה במרחק הליכה מבית הספר. חזרתי הביתה בערך בשתיים בצהריים, אמא שלי ודיינה (אחותי) היו אמורות כבר להיות כבר בבית אבל הם לא היו, חשבתי שאולי הם הלכו לאן שהוא אז הלכתי לכיוון הטלפון כדי להתקשר לאמא שלי. ליד הטלפון ראיתי פתק מקופל, פתחתי אותו והיה רשום 'התקשרי למספר הזה: ..........', חשבתי שעובדים עלי ונורא התרגזתי אז התחלתי לצעוק: "טוב... טוב... מי עשה את זה?!.." אבל אף קול לא נשמע בבית, זה היה ממש מוזר. התחלתי לדאוג כבר היה השעה ארבע וחצי אחה"צ ואמא ודיינה עוד לא חזרו, אז התקשרתי לאמא שלי והיא לא ענתה חשבתי היא בטח בשיחה אז חיכיתי קצת ואז התקשרתי עוד פעם, ועוד פעם.... לבסוף משהו ענה: "אמא.. אמא.. למה לא ענית לי?? את יודעת איפה דיינה?? יש פתק ו.. ו.." פתאום אני שומעת קול אבל הוא לא היה הקול של אמא שלי, והוא אמר משהו ממש מוזר הוא אמר: "ילדה.. ילדה.. אני יודע שאת נסערת אבל.." ומהר ניתקתי. ניסיתי להתקשר לאבא שלי ולספר לו מה קרה והוא לא ענה לי אז החלטתי להתקשר למשטרה "הלו הגעתי למשטרה?", והקול בטלפון ענה לי "כן ילדה, מה קרה?", "לא אמא שלי ולא אחותי בבית ואמא שלי לא עונה לי ואבא שלי גם לא עונה לי ואני מתקשרת אליהם כבר שעתיים – שלוש כמעט" הקול הפסיק אותי ואמר "ילדה תקשיבי אני בטוח שההורים שלך בסדר גמור פשוט הטלפון נכבה או משהו, אם הם לא מגעים עד מחר בצהריים תבואי לתחנת המשטרה הקרובה, להתראות" לא אמרתי מילה והשיחה התנתקה באותו הרגע שנאתי את האיש שדיבר איתי בטלפון, התעצבנתי והחלטתי לחכות עד הערב ואולי אמא שלי ודיינה יבואו. שמתי את הטלפון בהטענה וחיכיתי, וחיכיתי ובסוף בערך בשמונה נרדמתי על הספה בסלון.
בבוקר למחרת נפלתי מהספה וקמתי – היא לא הייתה נוחה במיוחד לשינה וחשבתי שבטח כל מה שקרה היה חלום, השעה הייתה שש וחצי בבוקר השעון שלי עוד לא צלצל הוא בדרך כלל מצלצל ברבע לשבע, קמתי מהרצפה והלכתי לצחצח שיניים, לשירותים ולשטוף פנים, יצאתי והלכתי לאכול. הוצאתי צלחת מהארון ואז השעון המעורר צלצל – נבהלתי והפלתי את הצלחת שהוצאתי מהארון, היא התנפצה על הרצפה אז הלכתי לכבות את השעון ולהביא מטאטא כדי לנקות את השברים. סיימתי לנקות אותם סידרתי לי תיק לבית ספר עם אוכל, שתייה וכל הספרים והמחברות ואמרתי "ביי אמא, ביי דיינה" והתחלתי ללכת לבית ספר ואז נזכרתי ששכחתי את הטלפון שלי בבית, עליתי במדרגות בבניין פתחתי את הדלת עם המפתח ואז ראיתי צל מתחמק מהחלון שבסלון לעבר מדרגות החירום רצתי אל החלון והספקתי לראות שהיה לו שיער חום בהיר יוצא מהכובע השחור שלו של הקפוצ'ון, ראיתי ממש לשנייה את עיניו שהסתכל עלי כדי לראות אם אני עוקבת אחריו הן היו שילוב של אפור וכחול, הוא קפץ קפיצה שנראתה לי בלתי אפשרית ויצא ממנה בלי פגע ואז הוא התחיל לרוץ. אני לא הבנתי כלום ממה שקרה הרגע חשבתי לעצמי, הסתכלתי על השעון וראיתי שאם אני לא יצא עוד שתי דקות אני יאחר לאוטובוס, לקחתי את הטלפון שלי, נעלתי את הדלת ורצתי לתחנת האוטובוס ולמזלי הגעתי בשנייה האחרונה לתחנה עליתי האוטובוס והתיישבתי ליד מישהו שנראה לי מוכר, אבל התעלמתי מזה וחשבתי אולי זה לא היה חלום אולי באמת אמא ואחותי נעלמו ואמרתי לעצמי שאני אראה אותם שאני יחזור הביתה, שלוש תחנות לפני שאני צריכה לרדת הנער שישב לידי ירד, הוא הסתכל עלי ואז ראיתי את הנער שהיה בבית שלי – זה שקפץ ממרחק בלתי אפשרי בשבילי, האוטובוס המשיך לנסוע וראיתי את הנער שם את הקפוצ'ון והולך לכיוון השני מהאוטובוס. לאט – לאט כבר לא ראיתי אותו במקום זה ראיתי את בית הספר מתקרב ומתקרב, ירדתי מהאוטובוס עם מה שנראה כמו מיליוני תלמידים נוספים ונכנסתי לבית הספר.
"אז היום הולך להיות רע – כי לימודים כמו כל לימודים הם לימודים – המבין יבין" חייכתי חיוך מזויף כשאמרתי את זה לקלוב, "כן טוב המורה כבר בכיתה אז אני הולכת למקום" היא אמרה תוך כדי צחקוק, המורה שלימדה אותנו עכשיו לא הייתה יפה במיוחד למרות שחצי מהבנים חשבו שהיא חתיכה ולדעתי זה לא נכון – אולי מפני שאני בת, יש לה שיער חום בהיר כמעט בלונדיני והעיניים שלה שחורות, "המורה שיילה, אפשר בבקשה לענות על שעורי הבית" אחד מהבנים של הכיתה התחנף, השיעור שלה זה השיעור היחיד שכול הבנים מכינים שעורי בית ובאים לשיעור ולא מתחמקים ממנו – והכל בגלל מורה שהם חושבים שהיא חתיכה, היא נראית בת 28 אם לא 30 והם כולה בני 15 מה יש להם.
"הצלצול הגיע סוף – סוף! כבר נמאס לי מכל ההתחנפויות האלה, מה אין להם חיים ואני יודעת שאין לרובם אבל עדיין!!" קולב אמרה ואני הסכמתי איתה, "רק עוד 5 וחצי שעות וחוזרים הביתה, לא צריך לדאוג רק עוד 5 וחצי שעות" אמרתי לקלוב בייאוש של שעתיים לימודיות ברצף עם אותה המורה "אוף! נכון, היום אנחנו גומרות בשלוש וחצי... סיוט!, עכשיו מתמטיקה!" קלוב אמרה בביאוס ואני הסתכלתי עליה בפרצוף במבואס.
היום עבר דיי בשעמום ובלימודים בעיקר, ירדתי בתחנה שלי והלכתי לכיוון הבניין, עליתי לקומה השלישית, הוצאתי את המפתח שלי ואז נזכרתי שאמא שלי צריכה להיות בבית, אז ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה, דפקתי על הדלת ואז מישהו מהקומה שמעלי אמר "הם נסעו אתמול בבוקר עם איזה שני אנשים מוזרים שלבשו חליפות שחורות כמו עורכי דין", "מה?!" שאלתי באי הבנה, והאיש ענה "מה ששמעת" וניכנס לבית שלו. "מה זאת אומרת נסעו אתמול אם עוד שני בחורים אני הילדה שלה למה היא נסעה בלעדי?" שאלתי את עצמי דיי בקול, פתחתי עם המפתח את הדלת ונכנסתי והסגרתי אותה "מסתבר שזה לא היה חלום אמא ואחותי כן נעלמו, עם שני אנשים בחליפות" החלטתי שאני לא הולכת לנהל עוד שיחה אם האיש המוזר מאתמול, אז החלטתי שאני נוסעת באוטובוס לתחנת המשטרה הקרובה, החלפתי את חולצת בית ספר לחולצה תכולה עם לב בצבע כחול כהה ולג'ינס כחול דיי כהה, לקחתי תיק צד בצבע לבן ושמתי בו כסף, את הטלפון ואוזניות, לקחתי גם צעיף כחלחל כי היה דיי קריר בחוץ, לקחתי את המפתח שלי, יצאתי, נעלתי את הדלת ואז התחלתי ללכת לתחנת האוטובוס.
הגעתי לתחנת המשטרה, נכנסתי ואמרתי לשוטר בדלפק "אמא שלי ואחותי נעלמו מאתמול ומי שדיברתי איתו אתמול בטלפון אמר לי לחכות אז חיכיתי ובאמצע שחיכיתי נרדמתי על הספה ובבוקר התעוררתי וחשבתי שזה חלום ואבל אז הסתבר שזה לא חלום ואין שמץ של מושג מה קורה ואפילו אבא שלי לא ענה לי ו...", "היי, היי, ילדה תרגיעי אני לא הבנתי כלום תנשמי ותגידי ברוגע מה קרה", נשמתי ואמרתי ברוגע "אמא שלי ואחותי הקטנה נעלמו אני לא יודעת איפה הם ואמא שלי לא עונה לטלפון שלה מאתמול, במקומה ענה איש מוזר שאני לא מכירה", השוטר קטע אותי ושאל "מה עם אבא שלך?", "אבא שלי לא ענה בבית שלו או בטלפון שלו אין לי מושג איפה הוא, ואמא שלי כבר הייתה צריכה להיות בבית מאתמול..", "מה זאת אומרת בבית שלו ההורים שלך גרושים?" השוטר קטע אותי שוב ושאל אותי "כן" אמרתי בהתביישות, התביישתי כל כך בסיבה שהם נפרדו. "את בטוחה שאמא שלך לא הלכה לאן שהוא ושכחה לעדכן אותך?", אמרתי בעצבנות "אני בטוחה שהיא לפחות היית העונה לטלפון שלה לא תיתן לאיזה איש שאני אפילו לא מזהה לענות", "טוב ילדה אני ידווח שהן נעלמו, אבל ייקח זמן עד שימצאו אותם אני ממליץ לך לישון אצל מישהו או.. שנייה אני ישאל את המפקד שלי אם הוא יכול לדבר איתך הוא מבין בזה יותר ממני" הוא הלך לחדר המפקד ולי היה נימאס מהמשטרה וכוחותיה הכל כך 'טובים' ולא רציתי לישון אצל איזה איש מוזר שאני לא מכירה, אז הלכתי. בדרך ראיתי מקום שרשום עליו 'חקירות בע"מ', נכנסתי וראיתי מסדרון ריק מאנשים אך היו בו מלא דלתות סגורות עם מספרים עליהן, בקצה המסדרון הייתה דלת שרשום עליה 'משרד ראשי' אז הלכתי לכיוונה שהתקרבתי ראיתי שהיא קצת פתוחה, נתתי לה דחיפה קלה עם היד והיא נפתחה לרווחה, ראיתי כיסא משרדי אבל עליו לא ישב אף אחד ועל מסך המחשב היה משהו שמשך אותי. הסתכלתי עליו וראיתי דף משטרתי, הקלדתי את שמה של אמי 'קרולינה סטון' וצץ גילון משטרתי שכתוב 'נעדרת – נעלמה בגיל 19, ולא מוצאים אותה, החיפושים נמשכים'. שמעתי קולות של צעדים מתקרבים, סגרתי מהר את החיפוש והתיישבתי על הכיסא שממול לכיסא המשרדי בצד השני של השולחן, "שלום" נשמע הקול אומר "את לא צעירה מידי כדי להיות בלשית" הקול נשמע נשי הסתכלתי וראיתי אישה נראה לי בת 28, משהו כזה. היה לה שיער אדום – כתום חשבתי שזה ברור שהיא צובע, עיניה היו זהובות הן מאוד התאימו לשיערה, היא לבשה שמלה עד הברכיים בצבע אדום ושרוולי השמלה הגיעו על המרפק ונעליה היו שחורות, היא נראתה לי מוכרת מאיזה מקום. "לא באתי כי להיות בלשית. באתי כי אמא שלי ואחותי נעלמו ואבא שלי לא עונה בטלפון שלו, בבית או הנייד" סיפרתי לה והיא שאלה "לא בשביל זה יש משטרה?", "הם מוכנים לעזור לי אבל בזמן שיחפשו אותם 'כי זה יכול לקחת זמן' " ציטטתי את השוטר והמשכתי "אז הם רוצים לשלוח אותי לישון אצל מישהו שאני לא מכירה, הם גם אומרים שיכול להיות שאמא שלי פשוט שכחה לומר לי שהיא הולכת, אבל לפחות היא הייתה עונה לטלפון שלה ואומרת לי ולא הייתה נותנת לאיזה איש מוזר לענות.." התחלתי לבכות אך עדיין המשכתי "ו – אני לא יודעת מה לעשות ופתק המוזר... והאיש המוזר...והנער... ואמא שלי... ואחותי... ואני – אני רק רוצה שהם יחזרו" בכיתי יותר ויותר מרגע לרגע, לא הצלחתי לעצור את הדמעות וחשבתי שאני בטח נראית מה מטומטמת. שאני בוכה שם על הכיסא מול אישה שאני בחיים שלי לא הכרתי, למרות שהיא נראתה דומה למורה הזו שיילה, "היי, היי, ילדונת את תבכי" האישה התקרבה אלי וחיבקה אותי אפילו שהיא בחיים לא ראתה אותי, "אנחנו נמצא את אמא שלך" היא הלכה למחשב ושאלה אותי "איך קוראים לה?" למרות שנזכרתי בחיפוש נפלט לי "קרולינה סטון". התחלתי להירגע וראיתי בפינת החדר קולר וכוסות חד – פעמיים, הלכתי אליהם ומזגתי לי מים, "היא נעדרה כבר כמה שנים את לא חושבת שזה קצת מחשיד?" שאלה אותי האישה ואמרתי לה "אני די בטוחה שאם היא גידלה אותי במשך 15 שנים, היא לא נעדרת כל כך הרבה זמן" לגמתי מהכוס והרגשתי טעם מוזר בפה ואז האישה הסתובבה אלי ואמרה "לא אל תשתי את המים האלה הם..." כבר לא שמעתי את סוף המשפט... התחלתי לראות מטושטש... ויש חושך פתאום..

תודה שקראתם! (וסליחה שזה ארוך)

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים