אנג'ל

אנג'ל

בת 19 מ

טוב אנשים, אני כבר אמרתי את הפרידה שלי. אני משאירה את הפרופיל הזה לא קפוא כי אני בתכל'ס אף פעם לא פורשת מסימניה, פשוט כי אני לא יודעת מתי אחזור, וגם כי חשוב לי להשאיר את כל מה שעשיתי בשנים האחרונות פתוח על השולחן, לכולם לראות. אני כנראה אחזור פה ושם, אז זה קצת חסר פואנטה.

טוב, גם אם המשתמשים הישנים או החדשים יותר יראו את זה, תודה על חמש וחצי שנים משמעותיות ומיוחדות בחיים שלי. תודה על שליוויתם אותי בכל השגעונות והדמעות והשמחות שעברתי.
ובמיוחד שהתמודדתם עם מתבגרת הורמונלית ביותר.

אני משנה את התמונה שלי עכשיו, עבר זמן מה מאז שהייתי עם תמונה שהיא לא אחד מהציורים שלי. אני עושה את זה כי אני א' לא רוצה ציורים שלי מסתובבים באינטרנט בלי פיקוחי, וב', התמונה הזאת הייתה אחת מהתמונות הישנות שלי ואני סאקרית לנוסטלגיה, וכל הקטע הזה של הפרידה נוסטלגי לי בטירוף.

ואני אחקה את ליילק, אדם שתמיד יהיה בליבי. תאריך - 21.6.2017

להתראותD:

נ.ב אחרון -

אםםםםם מישהו רוצה ליצור קשר או לקרוא עוד מכתיבתי המשובחת (P:) פתחתי וואטפד ובו אני מפרסמת הכל. אז קחו, חבריי. תהנו.

https://www.wattpad.com/user/jiminskookietrash



» דירגה 243 ספרים
» כתבה 241 ביקורות
» יש ברשותה 110 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-6 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 10 חודשים
» קיבלה 3564 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אנג'ל

» מדף הספרים (4 מתוך 110)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 243)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 241 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

בואו נהיה כנים, אם לא היה סיימון מישהו אחר היה מוצא סיימון משלו, וזה היה עניין של זמן וזה בסדר. כי מה הביג דיל? הוא ה ו מ ו. כמ... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


זה ספר על רמה. ספר עם קלאס. ובגלל זה היו לי תוכניות. כי לספר על רמה מגיעות תוכניות על רמה. לחשוב מה לכתוב, מה לומר, מה להעיר ו... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג הספרים שאני חיה בשבילם. הספר הזה הוא המיצוי של היופי שבפשטות; ילדותי, לא עמוק מידי, וכתוב נהדר. ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-2 חודשים


אחת התופעות שיצא לי לראות בספרי פנטזיה, או בספרים בכללי, מאז ומעולם, היה ספר עם רעיון מעולה, וביצוע צולע. הספר הזה הוא פשוט ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


"פאנגירל" הוא חווית קריאה שמצד אחד היא מעולם אחר לגמרי, ומצד שני - עולם גדול ומלא שאני מכירה היטב. אולי קצת יותר מידי טוב, במ... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


"ביטרבלו”, ללא ספק, הוא הספר הטוב ביותר בעיני בטרילוגיה. אמנם "מחוננת" ו"אש" היוו בתחילה תחרות לא רעה, אבל "ביטרבלו" פשוט לקח... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-3 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אני חושבת שאפשר לחלק את הביקורות שלי לשני סוגים: 1. ביקורות יפות וברורות, היה יפה יישר כח תודה 2. ביקורות מטורללות שבהן אפח... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-3 חודשים


אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה. אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נפגשת איתו במקרה בחיים ה... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


(כןכן יש ספויילרים.שלא תעזו לקרוא את הביקורת הזאת אם לא קראתם את הספר,קישטה.(לאלאלא מה זאת אומרת "אני גם ככה לא מתכוון לקר... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי. תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות... המשך לקרוא
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


"מטומטמת" למרות שישנתי טוב, עדיין היה מוקדם יחסית וחשבתי שיתכן ולא ראיתי טוב. שלט בגודל 10 מטרים על 10 מטרים בצד הכביש בישר ... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-10 חודשים


איך אפשר לכתוב עוד ועוד על הבלש הגאון בעולם? אני מתנצלת,הרקול פוארו,ג'יין מארפל, ונססי דרו. כולכם מצוינים ואני אוהבת אתכם, ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-10 חודשים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

האור בעיניים נכבה ממזמן
ממזמן מספיק
שלא זוכר בדיוק מתי

וויתרת
קליפה ריקנית שמכילה את מה שהיית פעם
אכזבת את עצמך, אתה מאשים אחרים


תלוש
במקום חסר הקשר, חסר חום
חסר בסיס, חסר שורשים

אתה מבדיל את עצמך
מרוקן את עצמך מהקשרים וחום
מונע מעצמך את הקשרים שאתה רוצה


התקווה קבורה
איפשהו שם ברקע
ואין שמץ איפה להתחיל לחפש

לקחת את התקווה בשתי ידיים
מעכת אותה לכדור קטן ועצוב
וזרקת אותה לזבל


כתבת שיר עצוב
מעין קינה מושלמת, מ-א' עד ת'
על עצמך

אתה כבר מוכן ללכת
למקום שבו יהיה לך טוב יותר
או ככה אתה אומר לעצמך

כותב בלילות
על הסבל והכאב
בוחן, מסמן את הסוף

מספר לעצמך
על האושר שבסוף המנהרה מלאת העלטה
כמו כל שקר יפה אחר שאתה מצייר

לרגע מתמלא ברצון
ואומר לעצמך
שהכל יהיה בסדר

ואחרי רגע מתייאש
עוזב הכל
כמעט נופל

אתה רוצה

שקט
בדידות
שמחה
שקרים יפים
חיוך אמיתי
פס עקום על הפנים

ואתה רוצה

הכל
רוצה הכל.
לקחת הכל ולשאוף את זה פנימה
להרגיש את זה ממלא את הריאות שלך
ולטעום
להרגיש את זה בפה שלך
אתה רוצה הכל הכל
אבל זה בעצם ריק

ואתה רוצה הכל
הכל הכל
וכלום.

ואתה נופל.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
-12.6.2007 – 12.10.2017-

קארטר היה מבושם קלות בתחילת הערב. הוא היה חברה טובה בתחילת הערב, הוא היה מעודד ומאושר. קופצני ושמח. אמה שמחה בשמחתו. היא לא הרבתה להיקשר לאנשים, או להתחבר איתם, אבל קארטר היה מקסים, והוא אהב אותה. אמנם לא אהבה אותו בחזרה, אבל הוא היה חבר טוב, ולאמה לא היו הרבה חברים טובים.
עוד כוס נערמה על עוד כוס. הוא אהב וודקה, הוא אהב ג'ין, הוא אהב אלכוהול בכללי. הוא שתה קצת יותר מידי באותו הערב, קרוב מאוד לקבל התקף, אבל עדיין – הוא יכל ללכת כראוי, איכשהו.
בסופו של דבר הם לא לקחו את המכונית, כי הוא היה שיכור, והיא עצמה לא הייתה הכי פיקחת. הם היו בדרך בחזרה, ועמדו להתפצל, וידו נכרכה סביב מותניה כשהסתובבה ללכת.
זה היה שתיים בלילה, והרחוב ריק, והיא לא הספיקה למחות לפני שהצמיד את פיו לפיה ונישק אותה, והנשיקה שלו הייתה מסריחה ומגעילה והבל פיו הסריח מאלכוהול עד כדי כך שזה דיי הגעיל אותה.
בהתחלה, זה לא היה מפחיד כל כך. זה עדיין היה הוא, קארטר המוכר וטוב הלב, אבל ברגע שהידיים החליקו והיא לא הצליחה להשתחרר, פאניקה לפתע הופיעה בקרבה.
באותו הרגע זה לא משנה כמה נאבקה וכמה ניסתה להשתחרר מאחיזתו, או כמה היא צרחה כאילו חייה תלויים על הכף, ההבדל ביניהם היה כל כך גדול. הידיים שלו, חסונות ושריריות גררו אותה בעודה צורחת – בחוסר טעם – היישר לדירתו, ומשם לחדר השינה שלו. והיא בכתה וצרחה וקיוותה שהצרחות שלה יגיעו אליו, אבל יד אחת הספיקה כדי לרסן אותה. האגרוף שהנחית עליה השאיר אותה כל כך המומה שהיא פשוט שכבה שם ובהתה בו, הדמעות זולגות על לחייה והפחד לא נעלם לשנייה. הבגדים שלה נקרעו מעליה באבחה, כאילו היו לא דבר וחצי.
אמה לא הייתה יצור חברתי, אבל היא האמינה שכשדבר כזה קורה, היא לא תפחד. אבל זה הפחיד אותה כל כך. היא לא הבינה מהו סקס, כי מעולם לא עשתה דבר כזה, והכפייה הייתה הדבר שהפחידה אותה יותר מכל. כמה פחדה אז, כמה חסרת אונים הייתה אז. מכל חייה, זאת הייתה הפעם האחת שהייתה כה משותקת, כה מבוהלת. היא ניסתה להבין לאיזו סיטואציה נקלעה, אבל זה נראה כאילו כל המערכות בגופה פתאום כבו.
כשהוא נכנס אליה בכוח כל מה שיכלה לעשות היה להתפתל מתחתיו, והיא ייבבה והפחד שהוא יעשה לה משהו חמור יותר התפשט בחזה והיא חזרה להלום בו וחזרה להיאבק, והיא לא ידעה מה לעשות, היא לא הבינה מה לעשות יותר. היא לא הייתה אדם טוב, אבל היא לא עשתה מעשים שזיכו אותה בעונש שכזה.
זה לא היה מהנה, זה לא היה נעים. זה היה כואב, אלים וברוטלי. הבל פניו על פניה, של האלכוהול, והכל היה לא נעים. לא, יותר מלא נעים, זה היה אלים.
הסימנים שהשאיר על גופה, שהפכו כחולים ואדומים ודהו ונעלמו עם הימים, השבועות והחודשים, הם נותרו כי הוא סימן אותם עליה, מהדק את אצבעותיו עליה עד שזה כואב, עד שנרגעה שוב.
והיא בכתה והתייפחה והיא לא רצתה להיות שם, היא לא רצתה להיות מולו. היא לא רצתה להבין מה קורה. אז היא ספרה, את הנשימות שלו, את ההטחות שלו, את השניות עד שיסיים איתה ויעזוב אותה בשקט, היא ניסתה להיכנס לעולם הזה, עולם אחר, יקום מקביל, בו לא אונסים אותה כרגע, בו, דברים בסדר. בו, היא בסדר. היא בסדר גמור. היא מוגנת. היא חזקה יותר. פיזית.
כל שנייה הייתה גיהינום עלי אדמות, כל שנייה הבעיתה אותה מחוסר הידיעה של הזמן שעוד נמצא לפניה. וכשסיים, כשנשכב לצידה והרפה ממנה, אמה לא יכלה לזוז משם, ההקלה לא איחרה לבוא – סוף סוף, סוף סוף זה נגמר. זה תם. הסוף המיוחל. ועדיין, למרות שלא תפס אותה בידיו, היא הרגישה תקועה וקשורה למקומה. היא ספרה את הנשימות שנשמה בידיעה שהיא עדיין חיה וקיימת והיא עדיין, איכשהו, בסדר.
היא ספרה את הפגמים על גופה ואת הקרעים של בגדיה. והיא ספרה את השניות עד שלקח למשטרה לענות כשהתקשרה, וכשקולה רועד ספרה את האותיות שאמרה, כדי לא להשתגע, “בבקשה, אני, אני צריכה עזרה.”
השיחה נמשכה עוד שישים ושבע שניות, בהם הרגיעו אותה והוציאו ממנה את הכתובת, וכשהם נכנסו, היא עדיין ישבה על הרצפה ובהתה בפלאפון, סופרת את השניות, את הדקות, את השעות.
לא הייתה חמלה בחקירה, ולא הייתה חמלה בתשומת הלב, ולא הייתה חמלה בכל הרחמים שהפילו עליה, הרחמים האלה, שהיו לא חומלים בכלל. הם היו קרים, קרים וחסרי רגש.
לא הייתה חמלה כלל. בשום מקום שהגיעה אליו, בשום דבר שעשתה, ובמשך שנים, לא היה לאן לברוח ולא היה מה לעשות. לספור לא יכלה, כי ברגע שספרה, קארטר עלה, ואיתו דברים שלא יכלה להתמודד למולם. והיא לא מצאה מוצא, לא משנה לאן הלכה. וכמו רוח, היא הסתובבה, חסרת מענה, חסרת תשובה. והריקנות שבה לא התמלאה, ולא לרגע. והיא נרקבה, מרגע לרגע, אם מההתחלה לא הייתה אדם טוב, הרי שבסוף, הייתה אדם גרוע הרבה יותר.
וקארטר, והאונס, ההוספיס, סבריאל, ג'ניפר. הכל התערבב ביחד לתוך בועה אחת של חוסר ידיעה.
לפחות עד שהוצבה עובדה אחת.
קארטר מת.

-13.10.2017-

היא ידעה שזאת עומדת להיות הפעם האחרונה בהחלט שהיא עומדת לראות כל דבר שקשור לסבריאל. אולי, בעצם, חוץ מג'ניפר.
ג'ניפר חיכתה לה מחוץ לדירתו של סבריאל. היא הביטה אליה ואמרה, “בהצלחה.”
"אין למה לאחל. העסקה הצליחה. עכשיו לוקחים תשלום. הכל בסדר.”
"בדיוק בגלל זה אני אומרת בהצלחה.” ג'ניפר חייכה חיוך עצוב.
אמה הסיטה ממנה את מבטה ונכנסה לתוך הדירה. מבחוץ אמנם, הדירה הייתה בבניין שבור ומרוצץ, אבל מבפנים היא הייתה כמעט מפוארת, ואמה בלעה בעיניה את מראה הדירה בפעם האחרונה. הווילונות האדומים שנמצאים על החלון אף על פי שאין שמש להסתיר, הנרות, שהאירו כל פינה בדירה הקטנה, השולחן האיכותי, והכיסאות לצידו.
ואז סקרה את סבריאל, שפניו השטניות לא הוסתרו יותר. לא עיניו, לא הקרניים שלו, הציפורניים, הניבים או הכנפיים. הכל היה חשוף ואותנטי למולה.
ממש שטן אמיתי.
"אז, אמה, החלטת להצטרף אלי, ולקבל חיי נצח?”
אמה הנידה בראשה לשלילה. “אני אוותר.” היא האמינה שהדבר היה צפוי. היא סלדה מהבקשה עוד מההתחלה, וככל שחשבה על זה – כך סלדה ממנה יותר. היא לא אהבה את הלא מוכר, כעת, העדיפה לחיות את חיה בהילה אפורה ויום יומית.
סבריאל כמעט הראה סימנים של הפתעה, אבל כל מה שעשה בסוף היה לפלוט נשימה מופתעת קלות.
"ולחיות חיי נצח במקום לעולם לא להגיע לגן עדן?”
אמה משכה בכתפיה. “אני יכולה לחיות עם זה.” למעשה, העדיפה לחיות עם זה. לסיים עם הדברים ככה – היא ידעה שלא הייתה מגיעה לגן עדן בכל מקרה.
"חבל.” אמר. “אבל לא אכריח אותך. שנינו יודעים מה קורה למי שמכריח אותך דברים.”
אמה צמצמה את עיניה לעברו, הטון הברוטלי בקולו הרגיז אותה.
הוא גיחך. “אני אחוס עלייך. לא אקח ממך הכל.”
"אז מה תיקח?” שאלה אמה.
"אני אקח...” סבריאל התמהמה. “...את החמלה שלך, ואת הנאמנות שלך.”
אמה זקפה גבה בבלבול. “החמלה והנאמנות שלי? אין לי הרבה מהן. זה לא ממש ישנה.”
"אבל יחד איתן, אני אקח גם את הכאב שלך. פיזי ונפשי.”
היא סקרה אותו בהפתעה. לקחת את החמלה, הנאמנות, והכאב שלה, הפיזי והנפשי. אבל למה? מה הפואנטה של זה?
ואז עיניה של אמה נפערו והאמת הכתה בה. “אתה יוצר מפלצת.”
הוא חייך בתגובה. “נאמרתי לא ליצור כאוס, אך לא יכולתי להבטיח דבר.”
"אבל... למה?”
"זאת שאלה שאני לא חייב לענות עליה.”
"אבל בחרתי לשאול אותה בכל מקרה.” צלבה אותו בתגובה.
סבריאל הרהר והביט בה, ואז דיבר, “בתור שד, הופלתי מגן עדן על בסיס גחמה ילדותית, טעות שעשיתי שבהמשך גרמה למותו של אדם חשוב.”
"מי?”
"זה – לא עניינך.” אמר, קצת בכעס. “העניין הוא, שבתמורה לכך, אלוהים החליט שאני צריך להתרענן לארבעת אלפים שנים על כדור הארץ. הוא לקח ממני את הרגשות המלאכיים הטובים שלי, והשאיר אותי עם רגשות של תסכול, מרירות, כעס, וחוסר שביעות רצון.”
"ומה זה נוגע אליי?” שאלה אמה.
"ככה אלוהים עושה, לכל שד ושד. וככה אני עושה, כל פעם שאני ממנה שד חדש. אנחנו אף פעם לא שבעים, תמיד צמאים ושואפים לעוד, ואין מספיק בעולם הזה. וכבר אלפיים שנה, אני מחפש אחרי פתרון, אחרי משהו שירווה את הצמא שלי לעוד. אז החלטתי, שכדי לספק את עצמי, אני צריך גורם חיצוני. היית עשויה להיות שדה טובה, וזה היה מספק לי סיפוק זמני, אבל כדי לספק אותי ליותר זמן הייתי צריך משהו ממש עוצמתי.”
"מפלצת.”
סבריאל הנהן.
אמה חיפשה עוד מה לשאול, לפני שייפרדו, אך כשהחליטה שלא נותר לה מה לשאול, שאלה, "...איך אתה לוקח ממני את הרגשות האלו?”
"את תשבי על הכיסא הזה, תירדמי, ותתעוררי בלעדיהם.” הוא החווה על הכיסא שלמולו.
"לכמה זמן?”
"כמה שניות.”
אמה הנהנה והתיישבה על הכיסא. היא פתחה את עיניה בכוח. “רגע, לפני שאתה עושה את זה, אני חייבת לבקש שלא תמחק את הזיכרונות שלי.”
סבריאל זקף גבה בעניין. “אז תני לי תמורה?”
"כן?”
"תוכיחי את הריקנות של הרגשות שלך.”
"איך?” אמה שאלה, גבותיה זקופות.
"יש משהו שאני צריך להיפטר ממנו. את תביני כשתתעוררי.” ענה. “עכשיו, תסגרי את העיניים.”
היא עצמה את עיניה ונרדמה בלי מאמץ.

באותו היום, סבריאל בהה במפלצת שיצר יוצאת מהדלת בלי להביט לאחור. את קולות החניקה הנשיים הוא שמע שניות מועטות לאחר מכן, ודקה לאחר מכן קול הטחה רועם. באותו הרגע ידע שהוא צריך עוזר חדש.
הצעדים שלה, של אמה, שמעולם לא חזרו על עקבותיהם, נחלשו בהדרגה כשהלכה החוצה, ומעולם לא דרכו לצד הבניין שוב.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
שוב, זה ערוך, קצת שונה. מקווה שא', תאהבו אותו וב', שאצליח להכניס אותו להודעה אחת, אחרת אפצל אותו.
ג', מסתבר שלא, אז הוא מחולק לשני חלקים. תהנו וכול.

~~~

- 5.11.16 -

המחוגים בשעון הורו על שמונה וחמישה בערב כשהוא התקשר.
"אמה?” הקול שלו, מחוספס ועמוק, היה יציב כתמיד. “זה אני. זה קארטר.”
היא שתקה – אבל נשמה, חמש פעמים, במהירות, וקול נשימותיה המהירות הסגירו את קיומה מעבר לקו.
הוא התמהמה חמש עשרה שניות בדיוק מעבר לקו לפני ששאל; "זאת את, אמה?”
אמה הנידה את ראשה לאישור, לעבר הפלאפון. וקולה לא יכל לצאת החוצה. היא לא סמכה על עצמה מספיק כדי שתשחרר את הקול שלה בסביבת האדם הזה, או, שלא סמכה על האדם הזה מספיק כדי לדבר בסביבתו. היא ניסתה לאגור ביטחון בעצמה, בו, בעודה עומדת לדבר, וכשזה לא עבד, בסופו של דבר, נשברה. “כ...כן. אני פה.”
אמה התמהמה הרבה יותר מחמש עשרה שניות.
"...טוב.” משהבין שהיא לא מתכננת להשיב – המשיך, “אמה, אני...” קארטר התמהמה, קולו נסדק לשנייה, ועברו שבע שניות בדיוק עד שדיבר שוב. “אבחנו אצלי סרטן.”
והיא לא יכלה שלא לחייך. היא לא יכלה שלא לשמוח לאיד. ימים ולילות חיכתה לשיחה הזאת. וזה לא היה עניין של השבוע האחרון – אלא במשך שנים רבות. שנים על גבי שנים של ציפייה שיום יבוא והגוף שמכיל את נשמת האדם הזה יקרוס מעצמו, בסבל, בייסורים, מעלה הדף של תרופות. היא הייתה כל כך שמחה – שהיא איבדה ספירה.
במקום להתייחס לזה, במקום להתייחס אליו, לומר תנחומים שהיא לא באמת מתכוונת אליהם, ולהתייחס אליו ברוך ובעדינות שהוא לא ראוי להם, שאלה, "איך קיבלת את המספר שלי?”
"את מכירה אותי. את יודעת שאני יכול להשיג מה שאני רוצה.”
"הכרתי אותך לפני הרבה שנים, קארטר.” ענתה. “לא עוד.” היא ספרה עשרים ושתיים שניות שבהן אף אחד לא דיבר, ואז אמרה, “ושנינו יודעים שאתה יכול להשיג מה שאתה רוצה, קארטר. הבהרת את זה טוב מאוד לפני תשע שנים.”
הוא שתק שוב. ואמה ראתה בזה אפשרות. “למה התקשרת אליי כדי לומר את זה?”
"אני לא... אני לא יודע. אני חושב שרציתי לדעת מה דעתך.”
"אני חושבת שאתה לא רוצה לדעת מה דעתי.”
השניות טפטפו מבין אצבעותיה, והיא ספרה עוד שניות ועוד שניות. הן אזלו והתפוגגו באוויר שעה שחיכתה לתשובה. עשר. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. שלושים ואחת. “אני רוצה לדעת.”
"הו, באמת...”
"אני רציני.”
עד אז, היא השתעשעה, במחשבה לספר לו. לומר לו מה שהיא מרגישה. וזה היה רחוק ממנה. מעבר ליכולתה. להתקשר אליו באקראי ולהעביר את השנאה שלה במילים אלו לא דברים שיכלה לעשות.
אז היא פתחה את פיה. "אני שמחה," החלה לומר. “אני כל כך שמחה שלרגע הפסקתי לחשוב, לרגע הפסקתי לספור, לרגע, המוח שלי נח, גם אם רק לשנייה. ואני רוצה שתמות. אני מקווה, בכל נים בגוף שלי, אני מקווה שתמות,” היא התנשפה בכאב ועיוותה את פניה, והטבע המכוער שלה היה חשוף על השולחן, היא הייתה חשופה על השולחן, והכל נעצר, הוא, היא, מסך המחשב שלמולה.
הספירה נעצרה. לרגע, אמה לא תפסה אותה. ואז היא חזרה. ארבעים. ארבעים ואחת. ארבעים ושתיים. “אני רוצה שזה יהיה כואב, קארטר, לפחות חצי כואב ממה שעשית לי. אני רוצה שתעבור גיהינום, תצא ממנו, ותיכנס אליו שוב. כדי שתזכה לנשימה ולשלווה ואז העולם שלך יתפרק עליך שוב, קארטר. עד כדי כך, אני שונאת אותך.” שישים ושבע. “זה מה שאני חושבת.”
"אני...” גמגם.
"אני אנתק קודם.”
היא לחצה על הכפתור האדום על מסך האנדרואיד שלה.


- 30.10.16 -

כשהשעון הורה על חצות, סבריאל התוודע לצעדים בחוץ, למרות שאי אפשר היה לשמוע אותם מבפנים. בקצוות עיניו, צבע ארגמני השתלט על ראייתו, ועיניו התגלגלו בחוריהן. ולאט, הוא עטה את צורתו האנושית. הטלפיים, הניבים והקרניים נבלעו, הכנפיים שלו התקפלו מתחת לבגדיו, ועיניו ושיערו עטו צבעים אנושיים.
ולא יותר מדקה לאחר שעשה זאת, שלוש דפיקות ארוכות ויציבות על הדלת נשמעו.
הוא החווה בידו ונפתח חריץ קטן בין הדלת למשקוף. לאחר, הדלת נפתחה בצורה אלגנטית. אישה נכנסה פנימה בצעדים קטנים, ולפני שחזרה להשפיל את מבטה הביטה מסביב. היו לה פנים יפות, כמעט סימטריות לחלוטין חוץ משלוש נקודות חן על הצד הימני של גשר אפה הסולד, קרוב לעין, ביחד עם שפתיים דקות ועור חיוור שהלם אותה לחלוטין.
כשראשה הושפל באחת, השיער השחור שלה זז יחד איתה וכיסה את פניה. הוא היה חלק ונוקשה ונראה מרחוק קצת כמו קש, בעיקר כי היה יבש ומבולגן למראה.
סבריאל צמצם את עיניו וניסה ללכוד את מבטה – שהיה מושפל, הוא לא יכל לקלוט את צבע עיניה.
היא לבשה בגדים שעכרו ממראה; סוודר לבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ומכנסי ג'ינס ישנות ובלויות, בנוסף לנעלי ספורט משופשפות וחסרות ברק.
"שלום, אמה,” אמר סבריאל בחיוך רך והניח את מרפקיו על השולחן המשרדי שלו, שהיה ריק חוץ ממספר ניירות ועט, ואז החווה בכף ידו על הכיסא למולו. “שבי.”
אמה הרימה את ראשה באיטיות והסתכלה עליו. והמבט שלה היה הרבה יותר חזק משחשב; הריחות שנכנסו ביחד איתה, ריחות של כעס וכאב, היו כל כך שבריריים ופריכים שהאמין שהאדם שהחזיק בהם היה שברירי גם כן.
אבל, סבריאל לא ידע הרבה סוגים של אנשים, והיא כנראה הייתה עוד סוג לאוסף.
"אתה יודע.”
"יודע מה?”
"את השם שלי.”
"זה התפקיד.” אמר. אמה עיקמה את ראשה והסתכלה עליו מהמקום שבו נעמדה, ידה מרפרפת על המשענת לגב של הכיסא שהציע לה לשבת עליו.
"מה עוד אתה יודע?” שאלה, אצבעותיה ממוללות את החוטים הפרומים, הוא הריח סקרנות, והיא הריחה שונה ממה שהריח עד כה מכיוונה.
סבריאל השתהה לרגע ואמר, “כל מה שתרצי שאדע, וקצת יותר.”
אמה השתתקה והביטה עליו, ושוב פעם, רגשותיה הרציפים היו דבר שיכל להריח; חשש, עכשיו. “כמו מה?”
"למה את פה.” ענה סבריאל. “במי את רוצה לנקום. ולמה.”
האצבעות שלה, קטנות ויפות, נאחזו בחוזקה במשענת לפתע. “אז אין צורך להרחיב במילים.” אמה יישרה אליו מבט; נחישות. “אני רוצה לנקום בו.”
"את בטוחה?”
"כן.” מבטה הפך נחוש מרגע לרגע.
"והמחיר שלי?”
אמה השתהתה לרגע, ועיניה, אפורות, התמקדו בו וסקרו אותו. וסבריאל ידע אפילו מבלי להריח את רגשותיה. היא תהתה מה המחיר שלו. היא תהתה מתי יישבר.
והיא פתחה את פיה והשיבה את התשובה המקובלת, “הכל.” הוא הופתע, היא נראתה חכמה, ותהה לפתע מה חשבה. למרות שיכל להריח את רגשותיה, של התחבטות ובלבול.
"והאם את מודעת לשאר התנאים?”
אמה השתהתה לדקה, היא הביטה עליו בפרצוף תמוהה. “...איזה?”
אנשים רבים, רבים מידי, נכנסו ויכנסו לחדרו של סבריאל, יביטו בו בפרצוף מבולבל וינסו להבין מה פשר הצירוף 'שאר התנאים' שהוא מדבר עליהם. סבריאל ייקח – ולקח – נשימה עמוקה, יפתח – או פתח – את פיו, ואמר – או יאמר – בהתאם למין שהוא מדבר אליו; “שאר התנאים שאת חייבת לקבל עלייך לפני שאת פותחת בעסקה.”
ואנשים השיבו, ועוד ישיבו לו, בדיוק כמו אמה: “כמו מה?”
סבריאל צקצק בלשונו בעייפות, “אם תפתחי בעסקה, לעולם לא תגיעי לגן עדן.” התחיל בחוק קל להבנה.
אמה הסתכלה עליו והנהנה, מאשרת את העובדה שלא תגיע לגן עדן בלי להניד עפעף. “אני מבינה. תמשיך.”
"גם אם תמותי לפני שהעסקה תיגמר, היא עדיין תיחתם.” סבריאל הסתכל על פניה, והמשיך, “את יכולה לבקש עוד בקשה לכל אורך העסקה, בתנאי שהיא כרוכה בבקשה הראשונה, ואקבל תמורה שכר הולם.”
"יש עוד?” אמה שאלה.
"את מקבלת את כל שאר התנאים?” שאל סבריאל.
היא הנהנה.
"האחרון, אומר שאת העסקה,” הוא השתהה לרגע, והמשיך, “אי אפשר לעצור מהרגע שהתחילה.”
"זה הכל, סבריאל?” שאלה, וסבריאל לא יכל לקבוע איזה רגש מחלחל ממנה כעת.
הוא הנהן.
"איפה לחתום?”

-27.10.16-

"דיק והשאר", המסעדה השכונתית של העיר שבה גדלה הייתה מלאה מתמיד. למרות השם הבזארי למדי, היא הייתה פופולארית, ובעליה, דיק ביילי - שלמרות ששמו הראשון היה תלוי על המסעדה אנשים לרוב תהו מה היה שמו הפרטי, ומה שם משפחתו - היה אדם חביב וטוב לב.
אמה קבעה להיפגש עם ג'ניפר בארבע ועשרים אחר הצהריים, מצוידת בתיק צד שבתוכו הייתה תחובה חבילת שטרות - אבל הגיעה כמה דקות מוקדם יותר. היא התיישבה בשולחן הפינתי שאהבה, ליד החלון, קרוב לקופה ולעין המלצרים, והזמינה מיץ תפוזים. כשג'ניפר באה, בסופו של דבר, הגיעו לעניין מהר. לא לקח לה הרבה זמן כלל להרחיב על מה שרצתה לעשות, וכל מה שזכתה לו הייתה מחאה מצד בת הלוויה שלה.
”עסקה עם השטן?” ג'ניפר הסתכלה עליה, לאחר שאמה סיימה להסביר, עיניה הענבריות סוקרות אותה. “השתגעת?”
"אני יודעת שיש לך קשרים, ג'ניפר.”
"זה בכלל משנה שיש לי קשרים?” שאלה ורכנה קדימה. “הדברים האלה הורסים אנשים.”
אמה עיוותה את פניה, ג'ניפר בבירור הייתה מטרד לעיתים. “אז למה את עובדת בזה?”
"יש לי ברירה, אמה?”
אמה הביטה בה, ואז השפילה את ראשה לעבר תיק הצד שלה. היא שמחה על החלטתה להביא את הכסף מראש, וסלדה מהעובדה שג'ניפר נטתה להידחף לענייניה. כעיקרון, ג'ניפר הייתה רק הקישור אל הדרך המוזהבת.
"יש לי עשרים אלף.” אמרה.
ג'ניפר השתתקה. “מה?”
אמה הביטה בה במבט נוקב, מסתכלת על איך שפניה של ג'ניפר משתנים כשהיא שמעה על הכסף, ואמרה בלי להסס, "אני יכולה להביא לך עוד.”
"אבל, אמה - “ג'ניפר המשיכה, בהיסוס, הפעם. כמעט בחוסר חשק.
"אנחנו לא חברות טובות, ג'ניפר.” אמה המשיכה. “את לא צריכה לשמור עליי, את לא מבינה הכל, ואת לא מבינה למה אני צריכה לנקום.”
"אני יודעת שאנחנו לא חברות טובות, אמה. אבל זה לא אומר שאני יכולה לזרוק אותך לכלבים. אני מכירה אותך. זה שונה.”
"את לא זורקת אותי לכלבים.”
"את לא מבינה לאן את נכנסת, אמה. כל כך הרבה אנשים טובים באים אליו, והם נופלים בפח. אחד אחרי השני. האנשים הטובים האלה הולכים אליו כי אין שום ברירה. אלה אנשים שבאים כי יש להם סרטן במצב סופני, או שהם לא יכולים ללכת יותר. אבל את - ”
אמה לא התייחסה לדבריה. "כבר אמרתי. אני יכולה להביא לך עוד, כפול, אפילו.”
ג'ניפר הביטה עליה. “שישים.”
"חמישים.”
העיניים של ג'ניפר סקרו את עיניה של אמה שלוש פעמים לפני שהושיטה את ידה. “מקדמה.”
אמה הכניסה את ידה לתיקה והוציאה את המעטפה שהכילה עשרים אלף דולרים. היא החליקה אותה לעבר ג'ניפר. ג'ניפר הרימה ופתחה אותה, מסתכלת לתוכה.
"זה בדיוק כמו בסרטים האלה.” היא מלמלה בחצי חיוך, “רק שזה דרמטי יותר.”
אמה לא טרחה להניד עפעף, מודעת לעובדה שג'ניפר ניסתה להתבדח כי רגשות אשם החלו לחלחל בה, היא הרגישה כאילו זנחה את אמה, אבל הכסף, מצד שני; כל כך משך אותה. “תדברי.”
"קוראים לו סבריאל.”
"לשטן?" אמה זקפה גבה, מבולבלת. עד כה שמעה סיפורים כללים במיוחד על היצור מאחורי ג'ניפר. תחילה, האמינה שהייתה משוגעת לחלוטין. לאיטה, החלה להבין מה קורה פה, מקבלת הוכחות לאט לאט.
"מה פתאום.” ג'ניפר אמרה מיידית. “הוא שד. ויש כמה כמוהו. זה לא השטן בעצמו שירד לכדור הארץ.”
"...ולכולם קוראים סבריאל?”
"לא. רק לזה שאני עובדת איתו.”
"ו...מה אני צריכה לעשות כדי לעשות איתו עסקה?”
ג'ניפר השתהתה לרגע. “את צריכה להביא משהו חשוב לך.”
"כמו מה?”
"הרגשות שלך,” ענתה. “הזכרונות שלך. את חייבת תמיד להביא משהו שלא תוכלי להיות אותו אדם בלעדיו.”
אמה עיכלה לרגע את מה שנאמר לה. "מה... מה רוב האנשים נותנים?”
"הכל.”
"והם מתחרטים?”
ג'ניפר משכה בכתפיה. “אני לא יודעת.”
אמה לא הייתה צריכה לחשוב. הרעיון של איבוד של האדם שהיא – היה כאין וכאפס למול הפרס הנכסף שלמולה. "תקבעי לי פגישה איתו עוד שלושה ימים.”
ג'ניפר בהתה בה. “יש משהו מיוחד עוד שלושה ימים? אני יכולה לקבוע פגישה עוד היום.”
"הלילה, את מתכוונת,” אמה ענתה. “אני לא יכולה הלילה. ולא בזה אחריו.”
"למה?”
"יש לי דד ליין. אני צריכה לילות לבנים כדי להשלים את הפער.”
"אה.” ג'ניפר השתהתה ובהתה באמה, מופתעת שלרקע העל טבעי יש משהו כה טבעי שמונע ממנה לדבר איתו. “אז, בהצלחה.”
"כן. תשלחי לי את שאר המידע עליו. כל מה שאת יודעת. כל מה שאת יכולה לכסות. עסקאות וכדומה. ו,” היא השתהתה. “כמה ברוטלי הוא?”
"אוקיי," ג'ניפר הסיטה את מבטה ותקעה את ציפורניה בכריות אצבעותיה. “רק. תהיי זהירה?”
אמה הנהנה מבלי לטרוח לחשוב על השלכת ההבטחה, הוציאה את ארנקה ושלפה שטר של עשרה דולרים, מניחה אותו על השולחן. היא נעמדה והסתכלה על ג'ניפר. “תיקחי את העודף.”
"אוקיי.”


-6.11.16-

בת האנוש קבעה עם סבריאל פגישה חצי שעה לפני שהגיעה. מתקשרת בדיוק בשעה שבה התאריך התחלף ושעות הביקור שלו החלו. סבריאל לא יכל להריח את רגשותיה מעבר לפלאפון, אבל בקולה, משהו בהחלט נשמע... מוזר.
וכשהיא שוב פעם נכנסה, נראתה זהה למדי לפעם הקודמת. את הסריג החליף מעיל עור – שידע שהיה מזויף – שחור ומסורבל למראה, הג'ינס המוכרים שוב היו על רגליה, שיערה פזור שוב.
"שלום, אמה.” אמר בחיוך רך אך הרגיש קוצר רוח מסוים; בני אנוש בדרך כלל לא חוזרים אליו, הם מבועתים מידי בשביל זה. אם הם חוזרים אליו זה בדרך כלל אומר שיש בעיה בעסקה. הוא לא הריח כעס עוד, אלא עירבובייה של רגשות מוזרים. וזה הרגיש לו לא הגיוני.
אמה נשאה אליו את מבטה, בכוונת תחילה. היא הביטה בו והמבט שלה לא היה כועס או עצבני. הוא היה, יותר נכון, מוקסם. היא התיישבה באחת.
"איך.” הייתה המילה הראשונה שאמרה.
סבריאל זקף גבה בהפתעה. “סלחי לי?”
"איך עשית את זה, סבריאל, זה מדהים.” היא הייתה כל כך נלהבת שאפילו לא היו סימני שאלה במשפט שאמרה, והוא בקושי יכל לתפוס את המילים שאמרה; לפתע הוא הבין את כוונתה, את הסיבה שהיא פה, ואת רגשות ההתרגשות שאפפו אותה.. “נתת לאדם סרטן.”
הוא הנהן, כלא מבין מה אמרה.
"נו, תסביר. איך יכולת לתת לו סרטן קשה תוך שבוע, ולהגיע לבדיקות, כבר?”
"טוב. זה פשוט,” ענה סבריאל. “חזרתי בזמן לפני חצי שנה ואז הענקתי לו את מתנתך.”
"אה, רגע.” אמה לטשה בו את עיניה. “וסדר הזמן לא השתבש?”
הוא נאנח. "בתור בת אנוש, את לא יודעת, אבל הזמן תמיד מסדר את עצמו. הזמן הוא מימד. את מבינה. אם יש שתי מכוניות על הכביש, מכונית א' ומכונית ב', וננחית את מכונית ג' על הכביש ללא אזהרה, מן הסתם תתרחש תאונת דרכים. אבל אם ברגע שמכונית א' וב' יוצאות לכביש מכונית ג' תהיה כבר איתן, שום דבר לא ישתבש, דברים רק יקרו אחרת. סדר הזמן לא שובש, אלא סידר את עצמו מחדש.”
בת האנוש הייתה מסוקרנת כשהסביר, אך במיידיות עלתה על שאלה חדשה, "איך זה אפשרי? הרי, הסרטן משפיע עליו.”
"באיטיות, לא בבת אחת. הוא לא רץ ישר לבית חולים, מקיא דם. לסרטן, במיוחד לזה שנתתי לו, לוקח זמן מה להשפיע.”
אמה הביטה עליו שוב. “זה מרתק.”
הוא הנהן. “בהחלט.”
וכשהיא השתתקה, היא התבוננה בו, בסקרנות. ממש בולעת אותו פנימה ומחלקת אותו לגורמים. והוא עשה זאת גם כן. הסקרנות והבוטות שלה עניינו אותו לאין שיעור. הייחוד שלה. כל כמה זמן – זמן רב – מגיע אחד כמוה, כאילו משום מקום, והוא נעלם כשם שהוא מגיע.
למען האמת, מההתחלה לא רבים פנו לסבריאל בבקשות נקמה. הרוב היו בקשות לתועלת אישית שהיו לא אפשריות ללא עזרתו של סבריאל. כמו הצלה ממחלה חשוכת מרפא, או מחיקת חלקים מסוימים בזיכרון. אנשים שעברו את מה שאמה עברה, לרוב ביקשו שהחלק הקשור לכך ימחק מזיכרונם, שהשעון יחזור אחורה והדבר לא יקרה, הגנה נצחית, או התאוששות מהירה מהצלקות.
אבל אמה ביקשה נקמה. ואנשים בדרך כלל לא ביקשו נקמה, לא אצל סבריאל. הנקמה הייתה מיותרת בעיני רוב בני האנוש, שחיו את חייהם האפורים בכניעה ובטמיעה בין השאר ושאר האנשים לא רצו להטריח את סבריאל בעניין, כי אם היו לוחצים על ההדק, או בין אם היו פונים לכוח הזרוע ואפילו נעזרים באלה למטרותיהם, יכלו לפתור בעיות, ובין האנשים האלו, שפנו ליכולות בידי בני האנוש, נמנו אנשים שלא ידעו שסבריאל בכלל קיים בשביל לספק את מטרותיהם, אבל אם היו יודעים, היו פונים אליו בהחלט.
האנשים שפנו לסבריאל בענייני נקמה חשבו קודם והחליטו שהם לא רוצים הרשעה בפשע או סיבוך פיזי מפרך. אנשים כאלו ביקשו להעניק במתנה אונס או רצח בעינויים. אנשים כאלו היו מוכי שנאה עד כדי כך שביקשו לרסק את האדם שהכירו, והם רצו לצפות ולצחוק תוך כדי. כזאת אמה הייתה.
"אני תוהה,” אמר, “מה גורם לך להתבלט מעל לכל השאר.”
"ג'ניפר, היא אמרה לי, על מי שבא אליך." אמה השיבה, קולה קר ויציב, “הרבה אנשים בעולם הזה הם אנשים טובים. או לפחות, חושבים שהם. וג'ניפר אמרה שבאים אליך הרבה, המון, אנשים טובים. שרק נופלים בפח. אנשים טובים שסובלים וכואבים. והם מבקשים מנוס. זה לא כאילו האנשים האלה רקובים מטבעם.”
"ואת לא?”
"אני פשוט לא מוצאת את עצמי כזאת.” ולפתע, הוא לא הרגיש דבר. הוא לא יכל להריח שום רגש ממנה.
ריקנות. זה סוג האדם שהפכה אליו אחרי הכל?
"למה?”
"כי אנשים טובים... אנשים טובים שבאים אליך באים בלי כל ברירה. לי יש ברירה, אני יכולה להמשיך לחיות מבלי לנקום. אבל אני חייבת את זה עד כדי כך שלא אכפת לי מכל תפיסה מוסרית כלשהי.” אמה נעמדה, והיא הייתה מפוכחת וריקה. “בכל מקרה," היא נאנחה. "היה נחמד לדבר איתך. זה באמת מרתק.”
"חכי רגע.” סבריאל החווה באצבעו והיא התיישבה. המחשבות חוללו בראשו והוא שקל לרגע מה לשאול אותה, קמט הופיע על מצחו. “מאין לך לדעת, שהתפיסה שלך, של אנשים טובים, היא לא שגויה?”
"טוב, תחשוב על מה שאני מבקשת.”
"אני בטוח שזה דבר הגיוני בהתחשב בנסיבות.”
"אז למה לא כל האנשים שעשו דבר דומה מתו מסרטן?” צלבה אותו.
סבריאל השתהה. “אולי הקורבנות לא יודעים עליי.”
"אני אולי לא עומדת לגמרי על דעתי של מי הוא אדם טוב, ומי הוא לא, אבל אני בטוחה שטיפלת במקרים דומים לשלי, סבריאל. ולא מעטים.” ענתה. “אז, אשמח אם תענה לי. אתה רואה הרבה אנשים טובים, ביום יום, אני אדם טוב לדעתך?”
סבריאל השתתק. בת האנוש הייתה תקיפה למדי, והיא ביססה את טענותיה היטב. “לא. אני לא חושב.”
אמה הנהנה במבט יודע, ואמנם נראתה אדישה, אבל ריח של שביעות רצון חלחל ממקומה. ולפני שהוא שם לב, סבריאל חייך. חיוך גדול. והחיוך שלו הרתיע את אמה אחורנית. כי עם החיוך שלו העיניים שלו הפכו ארגמניות, וקרניו חזרו לצורתן המקורית, אם כי שאר צורתו נשארה חבויה.
הוא הסתכל על בת האנוש הזאת; כמה מכוערת ויפה הייתה במהותה, בצורתה הכה כנה וכה מעוותת, כמעט מרושעת.
"ארצה לשאול אותך דבר כלשהו, אמה.” אמר.
"כן?” היא בקושי הקשיבה, בהתה בסקרנות. בולעת את צורתו האמיתית. מרותקת.
"אני רוצה להציע לך שבמקום תשלום, תשקלי להיות שד.”
אמה הסתכלה אליו. “אז זה מה שאתה.”
הוא הנהן. “אכן.”
"אני חייבת להיות אחד?”
"לא. אבל רק תדעי שאם תהיי אחד, לא תצטרכי לשלם דבר.”
אמה השתהתה. “מה המלכודת?” ולמרות הזהירות שלה, ריח שביעות הרצון באוויר התחזק באחת.
"אין אחת.”
היא זקפה גבה. “למה? איך אני הופכת לשד?”
"אני תולש את הלב שלך ומאחסן אותו בכספת לפני שנשמתך תעבור הלאה.”
אמה נחנקה מעט, שביעות הרצון באוויר נחלשה. “לזה אתה לא קורא מלכודת?”
"לא ממש. זה לא משנה דבר. רק כובל אותך אליי ואל כדור הארץ, ככה שלעולם לא תעברי הלאה.”
"ואיך לעזאזל זה מסתדר מבחינה אנטומית?” שואלת, סבריאל שם לב שתמיד הייתה חייבת לקבל מילה בדבר.
"זה קסם. זה לא אמור להסתדר מבחינה אנטומית.” סבריאל ענה מיידית. “אז, מה דעתך?”
"לתת למישהו לתלוש את הלב שלי ולראות מה יקרה? אני לגמרי בעד.”
"באמת?”
"לא. אבל אני אשקול את זה.” אמה הביטה בו מספר שניות ופתחה את פיה לדבר שוב, “מה כל כך מיוחד בי?”
"סלחי לי?”
"הסיבה שהצעת לי להיות שד. הסיבה שהצורה האמיתית שלך נחשפה.” הוא הריח זחיחות. הו, כמה אנושית הייתה ברגע ההוא. כמה מאכזבת.
"את באמת מתנשאת.” סבריאל אמר, התלהבותו שככה “כל בני האנוש חייבים להרגיש כאילו הם מיוחדים. כאילו לכל דבר שקורה חייבת להיות סיבה מיוחדת, והם הסיבה המיוחדת. כן, יש סיבה, וכן, את הסיבה. אבל היא לא גדולה, ולא מיוחדת. ראיתי בך ניצוץ למה שיכול להיות דבר גדול יום אחד. אבל כרגע, את לא יותר מתינוקת. לעומתי, ולעומת כל שד או מלאך שקיימים.”
אמה הביטה בו, מצמצמת את עיניה בטינה. “למה אתה קורא לי תינוקת, אם ראית בי פוטנציאל?”
"כי את באמת תינוקת. אני חיי מאז ימי אדם וחווה, ונמצא על כדור הארץ מאז ישו. ככה מעטים מאיתנו, והשאר, רבים שהיו בני אנוש בראשיתם, ונמצאים בתפקידם מאות ואלפי שנים, הם לא מיעוט כלל וכלל.”
אמה השתתקה, ושוב, רגשותיה היו מעורפלים..
"אמנם את מסקרנת אותי, אך דעי את מקומך. אניח לך להתנשא אם תחליטי להיות אלמותית.”
"אני אחשוב על זה.” סבריאל רוקן אותה ממילים, ורגשותיה סערו. מסתבר שכשמכים עם האמת הקשה, לא היה לה דבר לומר. אולם, רק לרגע, ורגשות של סתירות וכעס התפרצו לעברו והיא אמרה, “אמנם אני תינוקת. גם מבחינת הניסיון, וגם מבחינת הפנימיות שלי. אבל אל תפקפק בי, סבריאל. זכותי המלאה להתנשא, בין אם זה מגיע לי או לא. גם אם אני מעריכה בהגזמה את עצמי, יום יבוא ואני אשתפר עד לנקודה בה אני מעריכה את עצמי היום. אני לא צריכה את רשותך לנהוג כפי שאני נוהגת. אני רק צריכה את הכוחות שלך כדי שאממש את הנקמה שלי.”
סבריאל פתאום חייך שוב, והאנושיות שלה, אבל לא היפה, האנושיות המלוכלכת שלה תפסה את החלל בחדר, והוא אהב את הריח של הרגשות המכוערים שלה. “כמובן.” ושוב, לא היה לו דבר לענות.
אחרי שאמה יצאה משם וסגרה אחריה את הדלת, סבריאל הרגיש שיעבור זמן מה עד שיתראו שוב.

-19.10.16-

משרד הפסיכולוגית הזכיר לה רבות את תקופת ימי הביניים. אמה אהבה את התקופה, אך שנאה את המשרד. הוא היה מעוצב יפה, לפחות בעיניה, עם רצפה עשויה מעץ, תמונות ממוסגרות במסגרות מעץ, אור צהבהב שתיאם את האווירה, אפף את המקום, וספות חומות עם כריות חומות ושמיכות מנומרות מקופלות לצידן.
כיסא הפסיכולוגית היה, למעשה, כורסה, והיא הייתה עשויה מעור – שאמה תמיד האמינה שהיה מזויף, מאחר שהפסיכולוגית שלה הייתה טבעונית מוצהרת – חום. ועליו ישבה הפסיכולוגית, בקביעות, בין אם אמה באה או הלכה, הפסיכולוגית ישבה שם כל פעם שראתה אותה, מבלי לקום כדי ללחוץ ידיים, לשתות, או ללכת לשירותים. ולצידה הספל הלבן שלה, שהכיל לחלופין תה או קפה. פניה של הפסיכולוגית בגיל העמידה היו שמנמנות, עם שיער צבוע בחום, עיניים חומות, אף מעוקל, וגוף עגלגל קלות, היא נראתה כמו אישה נורמטיבית בגיל העמידה. היא הייתה לבושה לרוב במכנסי ג'ינס בשילוב של חולצה כלשהי, ומסיבה מסוימת אף פעם לא היו לה נעליים. או שאמה אף פעם לא ראתה אותה עם נעליים. הפעם, לבשה הפסיכולוגית חולצת טריקו לבנה.
"אני מפסיקה את הטיפול.” אמה אמרה, לא טורחת להתיישב. היא רק סגרה את הדלת מאחוריה.
"למה." הפסיכולוגית לא נראתה מופתעת כלל. עד כדי כך שלא שמעה סימן שאלה בסוף השאלה שלה, ה'למה' נשמע יותר כמו קביעת עובדה פשוטה.
"כי אני לא צריכה אותו יותר.” אמה אמרה בטון נחרץ, מסתכלת על הפסיכולוגית ומשתדלת לא לעוות פנים לעברה.
"אבל את עדיין זוכרת, אמה.” ענתה לה הפסיכולוגית. “ואת מתייסרת על זה.”
"נכון.” אמה אמרה, תוהה כמה זמן הפסיכולוגית רוצה למשוך. “אני עדיין זוכרת את מה שקרה לי. ואני מתייסרת. אז החלטתי שהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. עברו תשע שנים מאז, ועברתי שבע שנים בחיפוש אחר פתרון, ועשיתי כל מיני דברים אקראיים בשמונה השנים האלה. בשנה התשיעית, עשיתי עוד דברים, ואחד מהם היה ההחלטה שלי לבוא לפה. לנסות, לראות. עצרתי את הטיפול שלי שלושה חודשים בשנה הראשונה אחרי מה שקרה.”
"אבל, אמה, את אפילו לא מסוגלת להזכיר את זה.”
"אני יודעת. לכן, אני חושבת לנסות דרך אחרת. תודה על מה שעשית בשבילי עד כה, אבל זאת לא הדרך שלי.”
הפסיכולוגית שלה נשענה קדימה. “את מתכננת לעשות משהו שיפגע במישהו?”
"לא.” אמה שיקרה. והיא ידעה שהיא שיקרה, אבל לא היה בה שום רצון לחלוק את מחשבותיה. בכל מקרה, כל מה שהפסיכולוגית רצתה למצוא הייתה נקודה שתשיב את אמה לחיקה, כדי להפיק עוד כסף בתהליך. “אני לא מתכננת לעשות את זה. אבל אני חושבת שסוף סוף יש לי פתרון ראוי.”
הפסיכולוגית הנהנה. “טוב ויפה.” ואמה יכלה להרגיש את חוסר השביעות שלה.
"אכן טוב ויפה.” אמה פתחה את הדלת. “נתראה. אני אשלח לך את התשלום בדואר.”
הפסיכולוגית חייכה ברגע שהזכירה את התשלום.
אמה הסתובבה, וסגרה את הדלת אחריה. 'כלבה', חשבה לעצמה.


-8.11.16-

"הצעת לה מה?”
"להיות כמונו.” סבריאל אמר בתגובה לפרצוף ההמום של השליח ממרום, שבא לשמוע חדשות על המתרחש בכדור הארץ, ואת הרשימה החודשית של אלו שלא יעלו לגן עדן. “או יותר נכון, כמוני.” הוא חייך.
השליח המלאכי שלו היה גבריאל, הפעם. הוא, מיכאל ודניאל באים אליו, כל פעם מישהו מהם. מאחר שהרביעי מבינם עסוק בהשלטת טרור.
מלאכים נראים זהים למדי. מוקפים בהילה של אור מעט כחלחל, ולבושים בדבר מה לבן ודמוי כותונת. עורם לבן, וכולם גברים, עם תווי פנים – גבריים למדיי - זהים לחלוטין, וההבדל היחיד בינם הוא שיערם וצבע עיניהם. גבריאל היה בעל עיניים חומות, ובלונדיני, עם שיער שהגיע עד לאמצע צווארו. כבר אלף חמש מאות שנה שהוא שמר את התספורת הזאת.
"אתה עושה את העבודה שלך טוב מידי,” אולי זאת נשמעה כמו מחמאה, אבל גבריאל, למעשה, נזף בו. “בסוף אף אחד לא יגיע לגן עדן.”
"אל תדאג. בעיקר מושחתים מגיעים אליי.”
"שנינו יודעים שזה שקר.”
"כל התפיסה היא שאדם טוב עומד בפיתויים.”
"אבל הם רק טועים. הם מועדים. זה לא בסדר שאתה פוסל להם עתיד במקום טוב יותר בגלל מעידה.”
"תתלונן אצל הבוס הגדול.”
"לאדון שלנו אין שום קשר לזה.” הכעס המלאכי עורר שביעות רצון גדולה יותר בעיני סבריאל. היה לו ריח טוב יותר.
"אה, באמת? אני חושב שכולנו יודעים שאין מקום למעידות אצל הבוס הגדול.” סבריאל צחק. “כי הוא לא מועד.” הוא גיחך.
"זה מצחיק אותך?” גבריאל הרצין עוד יותר.
"האל שלנו לא חומל.” ענה סבריאל. “זה מצחיק שאתה מסונוור כל כך.”
"אני יודע שאתה כועס כי הוא העיף אותך מגן עדן, אבל זאת הייתה סיבה טובה.”
"על גחמה.” הפטיר בבוז.
"תפסיק להיות מריר.”
סבריאל הביט בו. “מי המציא את התפקיד שלי?”
"...הוא.”
"יופי. זה כל מה שאתה צריך להבין.”
"אתה באמת מריר.”
סבריאל הפטיר חיוך. “ומי אתה חושב הפך אותי לכזה?”
גבריאל שינה נושא. “אז מה לגבי הבחורה? אם לא תסכים, תהפוך אותה לאחד בכוח?”
"...לא. לפחות לא נראה לי.” סבריאל השתהה. “עדיף שאני לא אכריח אותה לעשות שום דבר. היא נקמנית.”
"אז איך תיקח ממנה תמורה?”
"אה, זה. כן, יש לי תוכנית מעולה בשביל זאת.”
"רק תדאג לא ליצור כאוס.”
"אשתדל.”
גבריאל צמצם מבט לעומתו ונעלם כשהופיע.

-15.10.16-

מייקל נכנס לחנות הספרים שהייתה בה ממש אחריה. אמה הייתה מופתעת. היא הייתה בטוחה שיחלוף על פניה ויעלם שוב, כמו שעשה כשנפגשו בטעות שנה אחרי תום הלימודים.
אבל, טוב, כעת שניהם היו בוגרים. והוא לא היה שוב הילד הפגוע והמתוסכל מחוסר הפופולריות הניכרת שלו.
הוא התבגר, וגם נראה טוב יותר, בהדרגה. פניו הפכו גבריים יותר, הפצעונים נעלמו, הוא הפך חסון ואפילו השיג מעטה זיפים שידעה שתמיד רצה.
"אמה?” שאל. היא הסתובבה אליו.
מייקל היה אמור להיות בן עשרים ותשע, אולי אפילו יותר. הוא תמיד היה קצת יותר גדול ממנה, אבל היא לא זכרה את יום הולדתו עוד. הם היו חברים מאוד מינוריים, ומאז תקופת בית הספר, לא נפגשו עוד.
"היי, מייקל.” אמרה.
הוא חייך, עיניו הכחולות חייכו אליה בכנות מקסימה למדי. אבל משום מה, אמה לא יכלה לחייך אליו בחזרה.
"איך את?” שאל.
"אני... אני בסדר. נראה לי.”
"שמעתי,” אמר. “על מה שקרה, מה שקארטר עשה לך - האונס. אני... אני מצטער.”
היא משכה בכתפיה, מהדקת את אגרופיה ברגע שהאונס עלה. “באמת אין על מה. לא היה לי דבר לעשות כדי למנוע את זה.”
מייקל עיוות את פניו בעצב, והפנים שלו היו כל כך כנות, והיא הבינה שהיא פוגשת באותו הרגע את אחד האנשים הכי כנים וטובים שהיא ראתה זה זמן מה, הרגשה רכה אפפה אותה לפתע.
והאדם הזה ריחם עליה, והיא שנאה את זה בדיוק באותו הרגע, ההרגשה הנעימה התנערה מקרבה.
"התגברת על זה?”
והכנות שבה שאל אותה את השאלה הזאת גרמה לה לגחך, “לא.” אמרה את האמת, זה זמן רב.
מייקל הסתכל מסביב. הם היו בחנות, ודיי הפרו מהשקט. “את רוצה ללכת לבית קפה? אני אשמח לדבר איתך.”
היא הנהנה והלכה אחריו. משחזרת את החוקים בראשה. לא ללכת איתו למקום לא הומה, לא ללכת איתו לבד ברחוב, לא לומר לו איפה היא גרה, לא להשיב על שאלות חשודות.
והרשימה בראשה התרחבה והתרחבה והיא הנהנה לעצמה כשסיימה, והלכה אחריו לבית הקפה.
הם חיכו דקה בחוץ, ולאחר מכן הכניסו אותם. היא הזמינה שוב מיץ תפוזים, מייקל הזמין קפה.
"אז במה את עובדת?” מייקל התחיל בנושא קל יותר. “שמעתי שהתעשרת.”
"כן.” ענתה. “גם בגלל התביעה וגם בגלל שלפני שהתפטרתי מהעבודה הקודמת שלי פיתחתי אפליקציה מצליחה למדי.”
"ועכשיו?”
"אני כתבת, מסקרת בעיקר פוליטיקה. אתה?”
“אני עובד במכון כושר בתור מאמן אישי.”
"יש בזה כסף?” אמה שאלה בפליאה. תמיד האמינה שהם היו סטודנטים שריריים שפשוט הכניסו עוד כסף צדדי.
הוא צחקק. “תתפלאי.”
אמה סקרה אותו בחשד. הוא נראה חסון עכשיו. אבל הוא לא יתקוף אותה במקום הומה, נכון?
הוא הרצין שוב. "אוכל לשאול אותך מה עשית?”
“אה?”
"כשניסית להתגבר. אולי משהו לא הלך טוב, אולי אוכל לעזור?”
החשד בו התגבר.
"לא נראה לי,” אמה אמרה. “הלכתי לפסיכולוגית למשך שלושה חודשים אחרי האונס, ועכשיו אני כבר כמעט שנה שוב לתוך טיפול פסיכולוגי. ניסיתי תרפיה באומנות, ניסיתי ללמוד שפות ולעשות דברים כדי לשכוח, אבל זה לא עוזר.”
מייקל עיקם את אפו. “כשהייתי מתבגר ניסיתי להתאבד. בחופש האחרון, שנה לפני שסיימנו ללמוד. היינו בני שבע עשרה.”
אמה פערה את עיניה בהפתעה. “באמת?”
הוא הנהן. “גם חתכתי. אבל לא עמוק מספיק כדי שיישארו צלקות קבועות.”
"למה... למה אתה מספר לי את זה?”
"החודש שבו נעדרתי היה חודש מזעזע. הייתי בטיפול אינטנסיבי ואחרי תרופות שתקעו בי כי התפרעתי והרבה מאמצים, הייתי בטיפול פסיכולוגי צרוף.”
אמה צמצמה את עיניה. הוא בטח תכנן לספר לה עוד סיפור מצליח על פסיכולוג שעזר לו. “וזה עזר, הא?”
"לא,” ענה, טון קולו פשוט ושטוח. “בכלל לא. אני סבלתי כל רגע. התנגדתי והלכתי איתו ראש בראש. הייתי צריך את הריסון כדי להבין מה לא טוב לי, אבל לא הייתי צריך את הפסיכולוג. הייתי צריך את הטיפול, אני מודה בזה עכשיו. אבל רק המוסד עזר לי. הפסיכולוג לא עשה דבר. התעשתי כשהחלטתי על כך בעצמי. הטיפול בבית היה מספיק טוב.”
"ואיך... איך התעשת?” אמה התמלאה עניין – היא רצתה לעבור ולסגור את פרק האונס מאחוריה. שנים על גבי שנים ששרפה בניסיונות להתגבר, להשאיר דברים מאחור.
היא רצתה שקט.
השיחה נעצרה לרגע כשמלצר בא והעניק להם את המשקאות שהזמינו.
"שיניתי גישה.” ענה, ואמה לא הייתה מרוצה מהתשובה החלקית. “הסתדרתי בעצמי.”
"מה זאת אומרת?” אמה שאלה בחשד.
"הסיבה שהייתי כל כך מריר הייתה שעברתי בריונות. היה בחור אחד, שהציק לי כל הזמן. בצורה מטורפת כמעט. ממש בריונות מהסרטים. הכניסו את הראש שלי לשירותים וקרעו לי את הבגדים להחלפה אחרי שיעור ספורט. איתרו אותי אחרי בית ספר, כתבו לי דברים נוראיים על השולחן. וזה היה בעיקר הוא. אדם אחד. פופולרי מאוד. היום אני לא זוכר את השם שלו.” הוא חייך.
"מה... מה עשית לו?”
"ריסקתי לו את המכונית, ואת הלסת. עם אלה.”
"מ – ה?” אמה התפלאה. “מה לעזאזל?”
"אני יודע, נכון? הייתי עסוק בפירוק המכונית שלו, ואז הוא בא והייתי חייב להשתיק אותו. אחרי שהכיתי אותו, ריסקתי את המכונית שלו עוד קצת וברחתי, הוא התעורר ואמר שזה אני ואף אחד לא האמין, גם כי בכלל לא הייתה לי אלה.” הוא צחק. “מאז הוא בחיים לא נגע בי.”
"וואו.”
"כן. היום בחיים לא הייתי עושה את זה, אבל זה עדיין זיכרון מתוק.” הוא צחק. “הוא אחד האנשים שממש שמחתי לראות שוב אחרי שסיימתי ללמוד. בעיקר בדמות השרירית והאלוהית שלי כיום. הוא ממש החוויר.”
"וואו.” אמה התפלאה. מייקל בכלל לא נראה כמו אדם שיעשה דברים כאלה, ולפתע היא תהתה לאיזה תהומות אפשר לזרוק אנשים כדי שהם יעשו מעשים כאלה קיצוניים.
"אהא. הפואנטה, בכל מקרה, היא שאת לא צריכה עזרה מאחרים. תהיי עצמאית, תזמי. ואל תהיי פזיזה. אם את רוצה לשכוח מהר, תצטרכי לעשות משהו על-טבעי. לא כאילו זה קיים, כן?”
אמה לא יכלה שלא לחייך. ולרגע, היא הבינה מה לעשות. אמנם מייקל התכוון למסר אחד, שתקום בכוחות עצמה, בלי שום עזרה חיצונית, אבל, עלה בה פתרון אחר.
"תודה, מייקל. עזרת לי מאוד.” אמרה ברוך. הם המשיכו לדבר על מה שקרה עם החברים הישנים מהכיתה, ואמה הרגישה רגועה בצורה מפתיעה בסביבתו.
חצי שעה לאחר מכן, אחרי שסיימו לדבר והחליפו פלאפונים, אמה פנתה לשירותים והתקשרה לג'ניפר.
"ג'ניפר? זאת אמה.”
"את משוגעת, את יודעת?” קולה של ג'ניפר נשמע מעבר לקו. “אני בג'רזי. בזאת שבבריטניה. השיחה הזאת תענה לך הון.”
אמה המהמה. “אני עשירה, זה לא משנה. עכשיו, כשתחזרי, אני חייבת לדבר איתך על משהו.”
"זה לא יכול להיות על הפלאפון?”
"לא.”
"אז לא יכולת להודיע לי בווטסאפ?”
"כי את תתחברי.”
"...צודקת.”
"תזכירי לי שוב למה את בג'רזי שבבריטניה?”
"אה, כן.” קולה התנגן. “אני בשליחות בשם השד שאני משרתת. כי הוא כבול למנהטן בידי כוחות עליונים.”
"אין לך חוק נגד חשיפת דברים על טבעיים?”
"טוב, רוב האנשים לא מאמינים לי.”
אמה המהמה שוב. “טוב, נתראה כשתחזרי. תתקשרי אלי בהקדם האפשרי.”
"בסדר גמור. ביי ביי.”
"ביי.”

-30.9.2017-

בדרך לבית החולים אמה קיבלה שיחה משד.
"העסקה, היא תושלם עוד שבועיים.” אמר. “הרופאים נאבקו עליו דיי קשה, אבל עכשיו, אין ממש מה לעשות. יש לו גרורות בכל מקום. בעצמות, בריאות ובכבד. זה לא משנה יותר.”
אמה הנהנה, כאילו אליו, למרות שהייתה מודעת שהוא לא יכול לראות אותה. “תזכיר לי באיזה מצב הוא כרגע?”
"אבוד, פחות או יותר. הוא בסרטן הערמונית גרורתי, עבר טיפולי כימותרפיה אינטנסיביים ותשעה ניתוחים בחודשים החולפים. הוא החליט לפני כמה ימים שהגיע הזמן שלו להרפות.”
"והוא רוצה לראות אותי לפני מותו.” אמה אמרה בנימה ברוטלית למדי כשהתהלכה ברחוב ופנתה לעבר בית החולים. “רוצה לצפות?”
"מאוד.”
"טוב, חבל.” אמה ניתקה את הפלאפון. למעשה, לא ידעה בדיוק מה להרגיש, מה לחשוב, להיות מלאה בשביעות רצון, או... כעס, אולי. כאב?
היא נכנסה לבית החולים ופנתה לקבלה, היא הלכה לעבר האחות שנראתה ממורמרת למדי בעודה מתעסקת עם מחשב ואמרה, “שלום, אני אמה דיוויס, באתי לבקר את קארטר ג'והנסון, אני לא יודעת איזה חדר הוא.”
האחות הסבירה לה איפה למצוא אותו ואיך, ואמה עקבה אחרי הוראותיה. בית החולים היה ברובו מקום שליו למדי, הוא היה מדכא, כן. אפילו את אמה חסרת הלב. אבל ההוספיס של חולי הסרטן היה משהו אחר. ההוספיס יכל להיות מקום נעים יותר אם לא היו בו כל כך הרבה אנשים גוססים. הוא היה בנוי היטב, כמו מלון. תמונות יפהפיות תלויות על הקיר, מסכי טלוויזיה שפעלו כל הזמן, בריכת נוי במרכז במבנה, ומלאי של צמחיה מזויפת. הסתובבו בהוספיס גם כלבים, שהובלו אחרי הצוות הרפואי – שהסתובב הלוך ושוב בהוספיס – לתוך חדרי מטופלים כדי לעודד אותם. כן, זה היה מקום טוב לגסוס בו.
אבל כל מה שאמה יכלה לראות היה אנשים גוססים מול עיניה. היא לא הייתה אדם טוב במיוחד, למעשה, היא הייתה אדם רע. רע למדי. בעיקר בהתחשב בזה שהיא תקעה בהוספיס הזה מישהו, אבל היא פשוט ראתה יותר מידי אנשים גוססים. זקנים, זקנות, נשים וגברים, ילדים וילדות. ומלאי מהם. וזה דיי עכר מרוחה.
אבל היא התמקדה בחדר היעד שלה ונכנסה אליו.
הוא היה שם, והאדם שהיה ממש עכר להיות הוא. העור שלו, שהיה שחום, החוויר כל כך עד שהוא היה לבן כמעט כמו השמיכה שכיסתה אותו, השיער שלו לא נשר, אבל הוא היה קצוץ. היא הניחה שהכימותרפיה שנתנו לו לא גרמה לנשירה מוגזמת, כי יכלה לזהות כמה אזורים עם פחות שיער על ראשו. היו כל כך הרבה כבלים מחוברים לגופו שהיא התפלאה שהם לא הסתבכו זה בזה, וגופו, שהיה חסון ושרירי פעם, פתאום נראה חלש ושברירי. אם הושיטה את ידה והייתה מקפלת את מפרק ידו, הייתה בטוחה שהייתה עשויה לרסק אותה כליל. לצד קארטר ישבה אישה צעירה, אמה העריכה שהייתה בערך בת עשרים וחמש. היא הייתה יפהפייה, וישר קבעה שקארטר לא מגיע לקרסוליה. אמנם קארטר מעולם לא נראה רע, אבל היא קרנה. היה משהו מוזר בפניה – הדבר הוא שלא היה בהן ולא הפגם הקל ביותר. שפתיה מלאות, אפה סולד, ועיניה כחולות וגדולות. עורה היה שחום, ושיערה חום בהיר. היא קרנה גם בהוספיס שנראה יוקרתי. היא קרנה גם מול חולה סרטן סופני. היא הייתה לבושה ומאופרת היטב, אך למרות זאת לא היה אפשר לפספס את השקיות מתחת לעיניים האדומות.
אך היא קרנה גם כשהיא הייתה מותשת.
קארטר פתח את עיניו כששמע את הדלת נפתחת והביט עליה, וחיוך נפרש על פניו. “אמה.”
אמה הביטה עליו והיא התמלאה בסלידה. אחרי חמש שניות אמרה, “קארטר.”
"טיילור,” קארטר פנה אל האישה לידו. “תוכלי ללכת לכמה דקות? אני חייב לדבר איתה.”
האישה, שהתברר ששמה טיילור, קמה אחרי ארבע שניות בדיוק, וללא כל ספק או חשד, סגרה את הדלת מאחוריה שבע שניות אחרי שקמה.
"היא יודעת?” אמה שאלה, והיו בדבריה הפוגה של שש שניות, “שאנסת אותי?”
קארטר הנהן. הוא נראה עייף. הוא נראה כל כך עייף. שקיות מתחת לעיניו וכולו שבור ומרוצץ. אבל משום מה, לאמה לא היה אכפת, אפילו לא קצת. היא ראתה שסגר את עיניו בכאב.
"למה קראת לי?”
הוא גיחך. “רציתי שתשמחי לאיד,” אמר בקול עייף אך מקניט. עיניו עדיין סגורות.
אמה לא הייתה מרוצה מהטון הזה, היא השתהתה לחמש עשרה שניות. “והסיבה האמיתית.”
הוא פקח את עיניו שלוש שניות אחרי שסיימה לדבר, “רציתי לשאול, אם תוכלי לשקול לסלוח לי. גם לשקול יהיה טוב מספיק.”
"לא.” אמה ענתה מבלי לתת לשנייה לעבור.
"לא תוכלי אפילו לנסות?”
"לא!” אמה קראה. “למה לי?”
קארטר הביט בה, ופניו העייפות התכווצו. “כי ניסיתי! כל כך ניסיתי! כמה ניסיתי בשבילך, ודבר לא קרה! הודיתי שאנסתי אותך בבית המשפט ונאסרתי חמש שנים ושלושה חודשים, וכל רגע מהם היה גיהינום! קיבלת את הפיצויים שהיו ראויים לך כחוק ואת כל העזרה שיכולתי לדאוג לה איי פעם!”
"זה לא מספיק!” היא ניסתה לספור כדי לא להיכנס לפאניקה, אבל זה החליק ממנה, זה נעלם, והיא לא ידעה מה לעשות.
"איך לא, אמה?! תגידי לי מה עשיתי לא בסדר, אני אתקן את זה.”
"אתה. אנסת. אותי.” אמרה, והרגישה שהיא מאבדת שליטה.
"אני לא יכול לתקן את זה. תנקבי בסכום, כל דבר, שיגרום לך לשכוח את זה. כל דבר שאני בעצם יכול לעשות.”
הוא גרם לה לאבד עשתונות, בעיקר הפעם. "מה יכול גבר מאושפז בהוספיס וגוסס מסרטן לעשות, אה?" אמה הביטה בו בזעם הולך וגובר. “כל מה שאני אשמח אם תעשה עכשיו הוא למות בשקט.”
"זה כל מה שאת רוצה, אה?” קארטר חייך חיוך ציני והשעין את ראשו אחורנית בכאב. “אם הייתי יכול לסובב את הגלגל אחורנית, הייתי עושה את זה.”
"אבל אתה לא יכול, אה?” אמה הביטה בו והיא לא יכלה לא לרעוד וציפורניה סימנו סהרונים בכריות ידיה. חמישה סהרונים בכל כף יד. ארבע על כריות כף היד – שמונה בכולל, ושתיים – אחת על כל אצבע מורה. "אתה רוצה שאני אסלח לך. זה אבסורד, קארטר.”
"אני יודע.”
"אמרת – אתה אמרת שאתה אוהב אותי, ואמרת שזה בסדר שאני לא מרגישה אותו דבר ושאתה לא תעשה עם זה שום דבר, אז 'בבקשה, תישארי ידידה שלי'. אבל ברגע הראשון שאתה משתכר אתה גורר אותי לבית שלך, אוטם את הפה שלי ותופס את הידיים שלי ואתה עושה דברים שאי אפשר לסלוח להם.” אמה רעדה. “איך. אני. אמורה. לסלוח על זה?”
"אני עשיתי הכל כדי שתסלחי לי, אמה.” אמר, קולו נסדק. “הייתי בבית כלא, החיים שלי היו גיהינום, שילמתי על זה. אז בבקשה. תשאירי את זה מאחורינו. הייתי אדם טוב, אני אדם טוב. האדם הכי טוב שאני יכול להיות, אחרי מה שעשיתי לך. אני אדם טוב שעשה טעות נוראה. בבקשה, תביני. השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שאנס אותך. עברו תשע שנים.”
"אני יודעת שאתה אדם טוב שעשה טעות נוראה, זה בדיוק הקטע.” אמה הרימה את קולה לאט לאט, בהדרגה, מנסה להתרכז בשניות העוברות בין מילה למילה וקולה החל לחרוק. “אני מעולם לא הייתי אדם טוב. לא לפני שאנסת אותי ולא אחרי. אין בי שום מחילה, אין בי שום אהבה, אין בי שום טוב! אני רק רוצה לגרום לך לסבול!” היא כבר צרחה בנקודה הזאת. “ולא אכפת לי שאתה כבר לא אותו האדם. האדם הזה היה אתה פעם, ולא אכפת לי לרמוס אותך כדי להשמיד אותו!”
"בבקשה." קארטר הביט בה, וקולו רעד. “מעולם לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לך. אני רק צריך שתאמרי שתנסי.”
"לא.” אמה אמרה והסתובבה. “בחיים לא. אחרי הכל, אתה רק הילד העשיר והמפונק שתמיד רגיל לקבל את מה שהוא רוצה, הא, קארטר?” היא יצאה משם בסערה, טורקת את הדלת מאחוריה. היא רצה לשירותים והתחילה לצרוח, והדמעות זלגו והיא הלמה באגרופיה על הדלת ועל הקיר ולא נרגעה עד שהיא דיממה.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
הייתי מבויש מכדי לדבר, והנקו עצמו בהה קדימה במין זעם ילדותי עצור, מקמץ אגרופים בעודו נוהר קדימה. כשעינינו נפגשו, בכוח, התאמץ לא להראות שום דבר. ובאמת לא יכולתי לראות את מה הוא חושב. ולמרות שניסיתי להבין; לא הצלחתי להגיע לזה לגמרי.
השתרכתי אחריו, מחכה להתפרצות שלא הגיעה. כשחזרנו הוא פשוט אסף את התרמיל שלו, דחף לתוכו כמה מחפציו, ויצא החוצה. האמנתי שהוא יחזור, מאחר שהשאיר מאחוריו דברים אחרים, ולמרות זאת, קמתי והלכתי אחריו.
הוא שם לב שהשתרכתי בעקבותיו, אבל אפילו לא מצמץ כשמבטו נתקל בשלי, הקרח שבעיניו הקפיא אותי בהליכתי, והוא המשיך ללכת במהירות.
המשכתי ללכת אחריו, מתבונן בדרכים ואז חושב פתאום שהאזור מוכר לי.
"לאן אנחנו הולכים?” שאלתי את הנקו.
אני הולך."
"טוב, לאן אתה הולך?”
"לזקן שלי.” הוא סינן, והוביל אותי בדרך מוכרת להחריד. ניסיתי לחשוב לעצמי למה היא כל כך מוכרת, וחשבתי על השבילים המרוצפים והמבנים הראויים למחיה.
נזכרתי רק כשהוא נכנס לתוך מבנה לבן, מאפיר בהדרגה, שהכיל בתוכו חנות תכשיטים, וקרא לזקן שמאחורי דלפק התכשיטים "אבא".
צמצמתי את עיניי כשהבטתי בשניהם. מבטי מלהטט בין הילד לאביו.
"הוא אבא שלך? מה?” שאלתי בבלבול.
הנקו לא טרח לענות לי. הוא פנה לאבא שלו, תוקע בי מבט בוטה ואז מעביר את עיניו לאביו. “אני יכול לעלות למעלה?”
הזקן משך בכתפיו. הנקו גלגל עיניים ומיהר להיעלם מפנינו. נאנחתי בתסכול, יודע שהוא לא ייתן לי לעקוב אחריו עכשיו.
"אז מה,” שאל הזקן. “אתה הכומר הנאה?”
"הכומר הנאה? על מה אתה מדבר?”
"הכומר שהנקו עובד אצלו. אני זוכר שאתה היית האחרון שהוא גנב ממנו. כי אילצת אותו לעבוד אצלך. תמיד הרווחנו כסף מהכמרים האלה, אתה היחיד שדרש ממנו לעבוד בתמורה.”
"רגע, אתה אומר שהוא גנב מעוד כמרים?”
הזקן גיחך. “הוא גונב רק מכמרים.”
זקפתי גבה. “למה, למען האל, שיעשה את זה?”
"כי הוא שונא כמרים.”
הרגשתי מוזר כשהבטתי בזקן. “למה?”
"כי אתם מטיפים נגדו, וזה מחרפן אותו שמקטלגים אותו ופוסלים אותו.”
"אה…?"
"מה אה?"
"חשבתי שהוא יותר… אחד שלא אכפת לו."
"לא אכפת לו." הזקן אמר ושפשף במטלית שרשרת שהעלתה חלודה. תהיתי מה הוא יכול לעשות כדי למחות אותה, אבל נראה שכל חומר ששפשף במטלית לא עבד. העפתי מבט מסביב ונתקעתי בניסיון להסתכל מסביבי ולקלוט את הסביבה שהבנתי שהנקו חיי בה. ניצלתי את העובדה שכשנכנסתי, באותה הפעם, לא מבוהל ולא עצבני, היה לי זמן לקחת ולהסתכל מסביב.
הקירות החלו להאפיר באיטיות, והיו תלויים עליהם אינספור מדפים. שכללו לא רק תכשיטים, אלא גם כתבי יד, מגילות, אבנים וכל מיני דברים קטנים וחסרי משמעות שנראה שהזקן אסף כי הוא תיאר לעצמו שמישהו אחר ירצה אותם.
"יש לך הרבה שטויות פה."
הזקן גיחך והסתובב, הוא לקח קופסה קטנה מהמדף מאחוריו, הניח אותה על הדלפק מלפניו ופתח אותה. ראיתי משחה בתוכה. "זבל של מישהו אחד הוא אוצר של מישהו אחר."
"אתה נדוש."
הזקן משך בכתפיו וחייך ברכות.
כשדעכה השיחה, הבזיקה בראשי מחשבה. הבנתי לפתע מה זאת אומרת, שהנקו נולד בכלל. "היית עם אישה.”
"כן.”
"למה?”
הזקן חייך. "אתה תוהה אם זה תורשתי?"
"מן הסתם."
"לא. אני לא כמו הנקו." הוא חייך חיוך חביב.
"אתה רגיל?" שאלתי בהפתעה, הוא הנהן בתגובה. "איך אתה… איך קיבלת אותו?"
"הוא הבן שלי."
"אבל… הכנסייה."
"הו, כומר יקר, אני לא מאמין באלוהים." הוא חייך ברכות, ולרגע, נרתעתי ממנו בהפתעה. אולי חוסר האמונה באלוהים - אולי היא תורשתית.
שתקנו לכמה דקות, וניסיתי להבין מה הפך את הנקו לכל כך שונה. חשבתי וחשבתי על זה, ופשוט לא הבנתי. אולי גדילה במקום שבו לא מאמינים באלוהים משנה אותך להתנגד כל כך לכל מה שהוא מלמד?
בשלב מסוים, במקום לחפש אחרי תשובות שידעתי שלא אמצא, הבטתי בזקן כשמזג לעצמו כוס משתה וחייך במלוא השיניים כשבלע אותו בבת אחת.
"לא הבנתי למה אתה מספר לי את כל זה. אני כומר. אתה לא אמור לפחד ממני?"
"הנקו סיפר לי שניסית לתקן אותו. הוא אמר שאתה טוב יותר מהכמרים האחרים.” השיב. "וכמו שאני מכיר אותו, הוא בטח פתוח מאוד בחוסר האמונה שלו איתך."
המילים האלו גרמו לי פתאום לחבב את הזקן ואת הכנות שלו.
"אתה יודע, הנקו אוהב אותך.” הזקן אמר, והרגשתי את החזה שלי מתהדק. “אני לא יודע אם אתה מודע למה זאת אהבה בכלל, הרי אתה כומר, אבל אני יודע, ואני יודעת כמה היא יכולה להיות כואבת. אני מנחש שהגעת ל'ויקרא' פרק כ'?”
זקפתי גבה בהפתעה. “איך אתה יודע?”
“הנקו. הוא… הדברים האלו מציקים לו. הוא חייב לדעת, הוא חייב למצוא. זה מציק לו." ענה. "אז אולי… תתנצל?"
"אני כומר.” אמרתי. “יכולתי לזרוק אותו למוקד. אני ממש לא מתנצל.”
"אבל לא עשית את זה.” הוא חייך. “ואני מאמין שאתה רוצה להתנצל בלי קשר.”
לא הייתי צריך יותר מרגע לשקול, חיפשתי את הדרך לעלייה, ומצאתי פתח לגרם מדרגות. מבלי לשאול, עליתי למעלה, וחיפשתי בשני החדרים, שבכל אחד מהם הייתה מיטה. הנקו היה בחדר השני שבדקתי בו, שכב על התקרה ובהה באוויר.
"הנקו.”
הוא אפילו לא הפנה את המבט שלו אליי. “בבקשה לך.” אמר בקרירות.
"א – אני מצטער.” אמרתי.
"לא אכפת לי.” הוא הפטיר. “באמת שכבר לא אכפת לי.”
ובאותו הרגע שהוא אמר את המילים האלה הרגשתי חור נפער בבטני. ואז הבנתי משהו – שזה הנקו, ושזה אני, ושעכשיו שזאת ההזדמנות שלי. ואלוהים מחליט על הכל, אז אלוהים החליט שזה יקרה, אלוהים החליט מה אחשוב על הנקו, מה ארגיש אליו.
ושאולי להנקו לא אכפת יותר, אבל גם לי לא.
"הנקו.”
"כן?”
"זה היום השישים ואחת שאתה עובד אצלי. היום השישים ושלושה שאנחנו מכירים.”
"ו...?”
ורציתי לומר לך,
"רק רציתי לומר ולהסביר לך,”
כמה אכפת לי ממך, ברמה הכי גדולה, כמה אתה ממלא את החיים שלי.
"שאתה חלק כל כך גדול מהחיים שלי עכשיו.”
ושאני לא רוצה שתלך. אני לא רוצה שתלך לעולם.
"ושאשמח אם תישאר איתי.”
גם אם הכל ייגמר. גם עם העסקה והחוב הארורים. אני רוצה אותך איתי.
"גם אחרי העסקה.”
הנקו הרים את עיניו אלי, נעמדתי ממש ליד המיטה, גבי שפוף מעט, משפיל עיניים לעברו.
בלי היסוס, שאל, "כי תרצה לתקן אותי?”
הנדתי בראשי לשלילה.
אני לא צריך לתקן אותך. אתה מושלם.
"אתה לא צריך תיקון.” אמרתי. “אני צריך, על שחשבתי ככה.”
"מה?" הוא זקף גבה. “מה לעזאזל קורה כאן, הרסי?”
הנקו…
"הנקו...” נשמתי עמוקות, מביט בו, ומרגיש כמה שמה שהבנתי באותו הרגע נכון.
"אני אוהב אותך.”
וכשאמרתי את זה, החזה שלי התפוצץ והבטן שלי הסתחררה כל כך שהייתי צריך לשבת כדי להרגיש טוב יותר. הנקו נראה מפוקפק לרגע לפני שחיבקתי אותו, והוא שאל, "באמת?"
"באמת," השבתי. וניסיתי לגרום לו להאמין לי. במבטי, בהברות שאמרתי.
ו - הוא צחק, והוא חייך, והוא היה הנקו. הוא משך אותי לעברו והוא נישק אותי, וזה לא היה מגעיל, וזה לא היה פסול, וזה לא היה לא נורמלי. ההרגשה של השפתיים שלו על שלי הייתה כל העולם בשבילי. וזה היה פראי והרגש השתלט עליי. כל כך שלא יכולתי לחשוב, שלא יכולתי לדאוג לגביי דבר. זה היה כמעט מיידי, חפוז. כאילו לא היה מספיק, אף פעם.
לא יכולתי להיות איתו. הנקו הבין שלא יכולתי לעבור את הקו, והוא שמר על מרחק, הוא כיבד את זה. ולמרות זאת, הייתי איתו מספיק בשביל שישרפו את שנינו על המוקדם.
אבל משום מה, כששכבנו על המיטה שלו, במרחק מה אחד מהשני, אבל עדיין - קרובים מתמיד, ידעתי שהייתי אמור להרגיש רע. ידעתי שהייתי אמור להרגיש כמו כופר.
ואיכשהו, הרגשתי בבית. הרגשתי את ברכתו של אלוהים.

יום לאחר מכן קמתי עם הזריחה, וגיליתי דבר נהדר; הפנים הרדומות של הנקו, למול שלי. והוא היה טהור ויפה ומקסים ומושלם.
הוא היה העולם.
היום השמונים עבר הרבה לפני החלק הבא בסיפור שלי ושל הנקו, אבל למרות זאת, מאז שהודיתי באהבתי בפני הנקו, הוא לא חזר לכנסייה יותר. בזמן שאני חזרתי יום יום אליה. מרצה את התורה שעדיין האמנתי בה. איומו של האל הפחיד אותי יותר מיום ליום, הנקו תמיד היה שם, כדי לחייך אליי ולעודד אותי ולשקם אותי מפחדיי. אבל הם תמיד חזרו, השתחלו מבעד לחרכים. בצורה בלתי נראית.
ויום אחד, הם באו בצורת אנוש.
כשבאתי לכנסייה, ראיתי אותו. עם שיער כסוף ועיניים שחורות, בגלימות שלו.
"רִילִגֶ'ן.” אמרתי. מסתכל עליו בהפתעה. “מה אתה עושה פה?”
הוא חייך אליי בעיניו, שהאמנתי בעבר שהיו מלאות טוב ונגועות ברוח האל, ואז אמר לי; “יש לנו בעיה, הרסי. בעיה גדולה.”

"אני לא עובר על חוקיי האל.” שיקרתי נחרצות.
"אלה השמועות, הרסי.” אמר. “לא נתתי לך את הכנסייה שלי כדי שתזהם את שמה בעזרת פשעים נתעבים.”
"אבל לא עשיתי שום פשע.”
"אאמין לך ברגע שאראה את זה.”
"ברגע שתראה שלא פשעתי?”
הוא חייך. “נכון מאוד.”

הכרתי את רילג'ן מאז ימי ילדותי. הוא היה הכומר שלי בימי ילדותי. הוא היה מה שתמיד רציתי להיות. אבל עתה פחדתי ממנו. פחדתי פחד מוות ויראתי יראת קודש מפני האדם שטוב יותר ממני. ושבעמדת כוח גדולה ממני.
כשהנקו חזר מהחנות של אביו, סיפרתי לו הכל, שיתפתי אותו בחרדה שלי ובדאגה שלי, והנקו פשוט חייך ואמר שהכל יהיה בסדר, שהוא עבר דברים בעייתיים יותר, ו - “אתה מבין למה אני שונא כמרים?”
צחקתי אליו, חייכתי, ואז התכופפתי ונישקתי אותו.
זאת הייתה הנשיקה האחרונה שלנו.

"הזקן תמיד משפר את ההרגשה שלך.” הנקו אמר. “אתה רוצה לבוא לראות אותו?”
הנהנתי. הזקן של הנקו באמת תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר הוא גרם לי לחייך. הוא הצחיק אותי. הוא בידר אותי. אהבתי אותו מאוד.
ההסכמה שלי הייתה טעות.
פשוט יצאנו, וזה היה הליך של שנייה, לקרוע אותי ואת הנקו אחד מהשני. למשוך כל אחד לכיוון הנגדי. בשבילי זה הרגיש כמו אלפי שניות שהתפוררו כנגד עיניי. הרגשתי תהום בתוכי כשעיניי נפערו בבהלה וראשי נחבט ואיבדתי את הכרתי.

כשהתעוררתי גיליתי שנגררנו לתוך תאי סוהר בביתן קטן. לא הבנתי למה היה ביתן שהיה קטן מספיק לשניים-שלושה אסירים. סורגים הפרידו בין שני התאים, אני והנקו, כל אחד מאיתנו היה בתא נפרד. הוא היה עדיין מעולף, דם זולג מראשו.
ניחשתי שאולי זה היה בית מאסר זמני – ואז, נחרד, הבנתי מה הפשר שלו.
"הנקו.” אמרתי, ניגש אליו, חשש ממלא את ליבי. “הנקו?”
הוא לא הגיב. הושטתי את ידיי דרך הסורגים, בודק את המכה שעל ראשו. לא האמנתי שהיא הייתה עד כדי כך קשה, אלא חתך קל. בדקתי אם הוא נושם לפני שניערתי אותו.
הוא התעורר, נשמתי בהקלה, אבל החור בחזה שלי לא נסתם.
הנקו הסתכל סביבו, ואז הסתכל עליי.
"הרסי?”
"כן?”
הוא חייך. “זאת לא אשליה.”
הוא הצליח לחלץ ממני גיחוך, וכשנזכרתי באיזו סיטואציה אנחנו, החיוך שלי נמחק. “הנקו, אתה יודע איפה אנחנו?”
הוא הביט סביבנו. התיישב, ואז - “אאוץ', הראש שלי.” לאחר דקה, כשבאמת טרח להסתכל סביב ולעשות חושבים, הוא החוויר, לבן לחלוטין.
"הרסי...”
הושטתי יד אליו, ותפסתי אותו. לחצתי אותה כמה שיותר חזק שיכולתי. “אני יודע, הנקו.”
"זה הסוף, הא?” הוא שאל, בגיחוך ציני קל.
שוב, הנקו מצא את הדרך שלו להשאיר אותי חסר מילים ותשובות לחלוטין.

קשה להסביר את פשר ההרגשה, כשאתה מרגיש שאתה עומד למות. להישרף בחיים. אתה יודע שזה יהיה כואב ומפרך. נשארנו שם זמן לא ידוע. אף אחד לא נכנס, ואף אחד לא יצא. לפחות לא עד שהוא נכנס, וסגר את הדלת מאחוריו.
"רילג'ן.” אמרתי, מרים את הראש שלי מהסורגים, שנשען סמוך לראשו של הנקו. שנינו היינו שעונים על הקיר בגבנו, עם הרגליים מקופלות בצורה זו או אחרת, הידיים שלובות מבעד לסורגים והראש שעון עליהם. ראשנו צמודים אחד לשני דרכם. הדבר היחיד שמנע ממני לחבק אותו היו הסורגים.
"הרסי.” אמר, מחייך אליי בחמימות. הסטתי את מבטי ממנו בגועל ברור, מתהדק כמה שהסורגים אפשרו לי אל הנקו, תופס בידיו. הנקו לא נותר פסיבי, הוא אחז בידי ברוך, סובב לרגע את פניי אליו וחייך אליי.
“אני מניח שהיה לכם מספיק זמן להיפרד?”
"להיפרד?” שאלתי, מקמט גבות. “חשבתי שאתם שורפים אותנו ביח - “ הידיעה שאולי החליט לשרוף רק אחד מאיתנו חלחלה לראשי, והביאה איתה תחושת בחילה לבטני.
בדרך כלל הם שורפים את הזוגות, כשהם לא מוצאים אחד מבני הזוג, הם מאשימים אחד בכישוף. אבל למה שישרפו רק אחד מאיתנו? שנינו היינו שם, כמו מוגשים להם על מגש של זהב.
"יש רק אחד. והוא מואשם בכישוף.” רילג'ן חייך, ואז ניגש לדלת הביתן ופתח אותה. “בואו.” הוא פקד על אנשים שלא יכולנו לראות.
לאחר מכן הוא הסתובב והצביע על הנקו. “קום.”
החלל בחזה שלי פתאום התרחב. והוא הגיע לכל מקום. לראש שלי, לצוואר שלי ולבטן שלי.
"לא!” משכתי את הנקו כמה שיכולתי, מחזק את האחיזה שלי בו בצורה כמעט מסוכנת, לא נכנע עליו. לפחות זה מה שחשבתי. שאני לא אכנע. לא משנה מה יעשו. אני לא אעזוב אותו.
כיום אני יודע שלא משנה כמה חזק הייתי מחזיק בו, עדיין היו תולשים אותו מאחיזתי.
בעוד רילג'ן פתח את הדלת לתאו, שני אנשים נכנסו פנימה. אפילו לא טרחתי להביט אליהם, הנקו מילא את עיניי.
"הרסי,” הוא אמר. “אין טעם להילחם בזה.”
"הנקו, אל תגיד את זה.” רילג'ן הביט מהצד, עיניו הקטנות מסתכלות עלינו בגועל מובהק. הנקו חייך וטפח על זרועי, שהייתה כרוכה סביבו.
הייתי מדמיין הכל בהילוך איטי, אלא אם כן קולו של הנקו היה שם כדי להחזיר אותי למציאות, "הרסי?”
"כן?”
"אני אוהב אותך.” הוא אמר כשקרעו אותו ממני, ואז נגרר, ונאבק להסתכל עליי עד השנייה האחרונה שלו בחדר, מנופף בזרועותיו ורגליו. הוא נאחז במשקוף הדלת ומשך את עצמו פנימה ברגע האחרון. “אני אוהב אותך כל כך.” אמר רגע לפני שהוא נמשך והדלת נטרקה. הפרצוף שלו כשהוא נאבק למשוך את עצמו פנימה, נחוש להיות איתי עוד רגע אחד... היה פרצוף שלעולם לא שכחתי.

באותו היום שמעתי דברים שמעולם לא רציתי לשמוע.
בהתחלה הייתה הדממה. הייתי בהלם. ניסיתי להתאושש אבל פשוט בהיתי בתקרה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הנקו. חשבתי על החיוך שלו ועל הדמעות שלו וההרגשה של העור שלו והריח שלו והעיניים הירוקות שלו.
וחשבתי על ריחות של עשן, שריפה ופחם, ואז הבנתי שאני לא סתם חושב עליהם, אני באמת מריח אותם.
והצרחות לא אחרו לבוא. מופע אימים מייאש ומתיש שגרם לי לרצות לסתום את אוזניי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להרים את ידיי ולהתעלם מהנקו. כי הנקו סבל והנקו צרח בכאב וזאת הייתה אשמתי, ואני גרמתי לזה. לא יכולתי לאטום את עצמי אליו.
כל כך רציתי שהצרחות יגמרו, אבל גם רציתי שהן ימשיכו לעולם, כי זה אמר שהוא המשיך להיאבק, המשיך לחיות.
אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהוא כבה. אם אלה היו שניות, דקות או שעות. אני יודע שכשזה נגמר רווח לי שזה נעצר. שכבר לא כואב לו. ולמרות שהכאב שלו הפסיק, הבנתי מה נשאר ממנו – גופה מפוחמת, ושום דבר אחר. גופה מפוחמת מאדם שהיה עולם שלם. גופה שנותרה מאדם שכל מה שעשה בחטאיו הנוראים היה לאהוב אותי.
אף פעם לא בכיתי באמת עד אז, אף פעם לא חוויתי אבל כל כך מוחשי ואמיתי. אבל זה, זה הכה בי כל כך חזק, העובדה שהנקו היה לידי, שהרגשתי אותו, שהריח שלי עדיין היה על הבגדים שלי, ושעכשיו הוא כבר לא שם. הוא הלך. הוא מת.
הוא נרצח.
ובאותו הרגע איבדתי את עשתונותיי.
בכיתי. פשוט בכיתי עליו. מנסה לשטוף את האבל בדמעות. סגרתי את ידיי על אוזניי, כאילו נשארו צרחות להתחמק מהן, כאילו היה משהו שנשאר לא לשמוע מבליל הצרחות שרדפו את ראשי, הדהדו בו שוב ושוב. כאילו היה משהו שימלא את הדממה המחרידה שהוא השאיר מאחוריו. דממת מוות.
וכשהדממה העיקה עליי יותר מידי, צרחתי. צרחתי בלי פירוש, בלי מילים, ואטמתי את אוזניי בכפות ידיי עוד יותר. הדמעות המשיכו לזלוג, התזתי את האבל שלי לכל עבר, צרחתי עד שהרגשתי את החזה שלי נמעך, אבל המשכתי, כי קיוויתי שהכאב יעלם ויטשטש בצרחות, צרחתי, כי קיוויתי שאיפה שהנקו לא יהיה, הוא ישמע את הקול שלי. הוא ישמע ויחזור אליי.

את רילג'ן ראיתי כל הזמן. כל פעם שעצמתי את עיניי וכל פעם שהלכתי לישון, ובמהלך היום הוא תמיד בא לבקר, חוזר לדרוש בעלות על הכנסייה שנתן לי.
קח את הכנסייה, אמרתי לו, קח אותה ותניח לי.
הוא לא הניח לי.
כל מה שרציתי היה למות. והוא אמר שהוא לא ייתן לי. הוא החזיק אותי בחיים, מרתק אותי למקומי בשלשלאות כדי שלא אזיק לעצמי, כופה עליי לאכול ולשתות בכוח. הפכתי לבובה.
בימים הראשונים אחרי מותו של הנקו בכיתי, אבל אחרי שרילג'ן השתלט על חיי, לא עשיתי את זה יותר. כי בובות לא בוכות. ולכופרים? אין להם זכות לבכות.
אם היו שואלים אותי "אתה מאמין באלוהים?” הייתי משיב בשלילה. אומר שזה לא נכון, שהקיום שקרי. שזאת המצאה, טעות. אבל האמנתי. פחדתי, אבל האמנתי. קיוויתי שאם אדחיק את הקיום שלו האמונה תסור ממני יום אחד, ואז, אולי תהיה לי תקווה קטנה. אבל היא לא נעלמה, היא דבקה בי. ניסיתי להפסיק להאמין באל, להפסיק להתפלל אליו כל לילה ולילה שיחזיר את הנקו אליי. אבל לא הצלחתי. לא יכולתי.
כי האל היה הדבר היחיד שתמיד נשאר לצידי.
הדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי היה הזקן. ניחשתי שמאחר שההורים שלי היו מאמינים הדוקים, הם לא היו מוכנים לראות אותי. אם הם בכלל ידעו עליי.
רילג'ן במכוון הביא את הזקן אליי, אומר שאסור לי לאבד את השפיות, כי צלם אלוהים בי, כי הנהגתי כנסיות ולמרות החטא, רוח אלוהים דבקה בי, אני צריך למות מוות טבעי בניגוד לשאר.
בניגוד להנקו.
הזקן לא בא בזמנים קבועים, הוא הקפיד לבוא כל יום, הוא ניסה להצחיק אותי וניסה לחייך אליי, אבל הייתי ריק. שמעתי את דבריו, חייכתי מבחוץ, אבל העיניים שלי לא חייכו איתי.
העיניים שלי היו מתות.
בפעם האחרונה שהזקן בא אליי, הודיע שהוא לא יחזור. הבטתי בו. “מה? למה?”
הוא חייך, מעביר יד בשיערו. “אני מזדקן. נהיה קשה מיום ליום להגיע לפה.”
רציתי להיאבק, רציתי להתחנן בפניו שיישאר איתי, שלא ילך, אבל השפלתי את ראשי לרגליי, מקפל אותן לעברי, משעין את הראש עליהן. “אני מבין.”
"אני יכול לומר לך משהו על הנקו?” שאל, מקפיץ אותי. הנקו. כמה זמן לא שמעתי את השם הזה, כמה זמן לא הגיתי אותו.
הנהנתי באיטיות, עיניי פעורות.
"הנקו היה כמו סערה. אבל - סערה שמכוונת כלפיי פנימה.” פתח הזקן. “הנקו היה אמיץ, אבל הוא היה טיפש. הוא היה פתוח מידי, כן מידי, הוא לא התבייש בעצמו ולא הבין מה נכון ומה לא נכון. הוא לא היה מושלם. הוא היה אידיוט גדול. והוא היה נהרג לא משנה איך, לא משנה בידיי מי.” אמר. “אני רק רוצה שתדע שזה לא אשמתך.”
כשהזקן הלך באותו יום, מדדה מחוץ לדלת, נפנף לידי, ואמר לי, “שלום.”
הוא לא אמר "להתראות,” הוא לא אמר "נראה אותך מחר". הוא פשוט נעלם.
מתתי זמן לא רב אחר כך. אני לא יודע מה הייתה הסיבה. אבל רווח לי כשמתי. קיבלתי מנוחה סוף סוף. עדיין צעיר, גם במושגים של שנים כל כך ישנות. וכשמתי, עדיין אהבתי את הנקו. אהבתי אותו כל כך שזה כאב לחיות.




-לאנשים שמרגישים שהם זקוקים את סגירת המעגל הזאת. כי אני בהחלט כן-





תנו לי לספר לכם משהו על העולם הבא; הוא לא קיים. כשאתה פותח את העיניים אתה כבר לא בן אדם. אתה פוסע מחוץ לגופה שלך, ואתה שקוף, ויש לך את אותם תווי פנים, ואותו גוף כמו שמתת, אבל אתה כולך בצבע. צבע יחיד. הצבע של ההילה שלך. אתה לא נהיה מותש או עייף ולא כואב לך. אתה משקיף על העולם, וצופה בזמן עובר. ואחרים איתך. מלאי של הילות ואנשים שעברו הלאה, לצד כדור הארץ המלא בהילות המשקיפות על אהוביהן חיים ומתים.
הנקו היה תמיד לידי. גיליתי את זה מאוחר יותר, כשההילות שלנו מצאו אחת את השנייה. ואחרי יותר משנה שהיינו בנפרד, כמעט אחזתי בו. רציתי לגעת בו ולהריח אותו, ולא יכולתי. ובגלל התענוגות האלו הצטערתי שלא הייתי בחיים.
אבל הוא עדיין שם, והוא עדיין אוהב אותי. ויש רגעים שזה לא משנה שאנחנו לא יכולים לגעת. יש רגעים שאנחנו פשוט צריכים אחד את השני. וכל כך שמחתי שהוא שם, ואני עדיין שמח. כל כך שמחתי שלא אבלה את שארית הנצח לבד.
צפינו בכדור הארץ, והזדעזענו ממרוצת השנים, והיחס אל אנשים כמונו. העובדה שגם כשהשנים חלפו, המין האנושי התקדם והתפתח, ועברנו מתקופות חשוכות – כמו התקופה בה אני והנקו חיינו – לתקופות מלאות אור, גם אז שנאו אנשים כמונו. גם אז רצחו אותם ורדפו אותם, בין אם זה במדינות עולם שלישי, בין אם זה במלחמת העולם השנייה, בין אם זה במדינות דתיות.
עדיין לא ניתנו לנו ההזדמנויות להיות שווים. הכל בגלל שאנחנו אוהבים את האנשים מהמין הלא נכון.
הנקו ממשיך לקרוא לי "אבי", ו"כומר", למרות השנים הרבות שחלפו, ולמרות שהפסקתי להיות כומר יותר משנה לפני מותי, ועדיין. הבדיחה השחורה שלו תשרוד שנים רבות, ידעתי. נתח גדול מהנצח.
לעיתים רחוקות, הנקו באמת רציני. אבל הנקו שאני אוהב הוא האדם הזה; המשעשע והנמרץ, הזה שספוג בציניות וחיוכים ממזריים. אבל גם את החלק הרציני אצלו, אהבתי כמו כל חלק אחר שלו. היה בו משהו אלגנטי ויפה כשהוא היה רציני.
"היי, הרסי," הוא אמר לי לפני כמה ימים. "קח אותי לכנסיה?"
"הא?" שאלתי, מבולבל.
"אני רוצה לראות… אם זה השתנה מאז."
הבטתי בו, בראש עקום. "אבל - "
"נו באמת," הוא אמר, מושיט את ידו ממש מול העיניים שלי. "בוא, או שאני אלך לשם בעצמי."
חייכתי, נותן לו להוביל אותי בדרכנו לכנסייה הקרובה. "אני כמעט יכול להתערב שאתה גורר אותי כדי לומר לי 'קח אותי לכנסייה'."
"יש למשפט הזה את הניצוץ הדרמטי שלו." הוא קרץ, מחויך. "קח אותי לכנסייה, אבי."
"אני לוקח."
"יופי. אני אחכה בשקט עד שנגיע."
"באמת?"
"באמת."
"יופי."
"אכן נהדר, אבי. קדימה. תוביל."
"אני מוביל."
"מעולה."
"נהדר."
ברגע הזה קלטנו ששנינו התמהמהנו בדרכנו, ולרגע, כמעט שהזדרזתי, ואז התחלתי לצחוק לנוכח העובדה שיש לנו את כל הזמן שבעולם.
אני לא יודע אם הנקו הבין את זה, אבל הוא התחיל לצחוק איתי.
"אבי, קח אותי לכנסייה בפעם אחרת, טוב?"
"בסדר גמור."
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
אז, לפני שתקפצו לסיפור. אזהרה מראש - הסיפור כולל זוג הומוסקסואלי. אין לי באמת כוח להתעמק בכל הקטע של אמונה והדברים בסגנון הזה, אז אני מקווה שלא יתחילו דיונים בתגובות על זה.

בנוסף, אלה שכן קראו את הסיפור. זאת למעשה גרסת עריכה. הוא שונה, אולי קצת בוגר יותר. השתנה המוןD: אני מקווה שתחשבו עליו באופן חיוביD:
ומסתבר שהסיפור ארוך מידי בשביל מערכת הפורומים, אז אפרסם אותו בשני חלקים.

***


בחיי, פגשתי אנשים כל כך רבים שהפכתי אדיש אליהם. הייתי זחוח, מאוד. רציתי ושאפתי אל האלוהות, האמנתי שהצלב על צווארי והאמונה שבלבי יהפכו אותי יום אחד לקדוש, ואזכה למנוחת עולם בגן עדן.
לא רבים הצליחו להניע אותי מהמחשבות האלו. לא רבים יכלו לגרום לי לפקפק, לחשוב שוב, לנסות להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת. יש שיגידו בימים מאוחרים, שכשהיינו כולנו תקועים בקופסה הקטנה שלנו, אנשים שלא היו כבולים לאל, שלא היו כבולים לאמונה ולחוקים, הם היו חופשים בעולם, בוחרים כרצונם.
אבל הכרתי אדם כזה; אדם שלא הייתה לו אמונה להיות כבול אליה. אמנם לא היה כבול לחוקים שהקצתה האמונה שלנו, אבל הוא היה כבול בידי האנשים, שהסתכלו עליו, מושפעים מהדת, והחליטו מה הוא יעשה. והוא היה כבול. כנפיים היו לגבו - כנפיים של חופש. אבל הכוחות של האנשים הסובבים אותו תלשו אותו מהשמיים בהם עופף חופשי והטיחו אותו לאדמה; הכנפיים שלו נשברו, וידיו ורגליו רוסנו בשלשלאות. לא רבים האנשים שהיו מבינים איך להתמודד עם המצב הזה, להשלים איתו ולמרוד מתוכו, אבל האדם הזה - העיניים שלו - הביטו לכל אדם שהכיר, ישר לתוך הנשמה. כבול ככל שיהיה גופו, הרוח שלו אף פעם לא הייתה מוגבלת. היא הלכה וחזרה כרצונה, ולמרות שגופו דוכא ונשבר, הנשמה שלו הייתה חופשיה ואיתנה.
האדם הכי חזק שאי פעם פגשתי.
זה מי שהוא היה, הֶנְקוֹ.


נולדתי לקראת סוף המאה החמש עשרה, בינואר שנת אלף ארבע מאות תשעים ושבע.
תחילת המאה החמש עשרה הביאה עליה את שריפת המכשפות. עד אז, פעם לעשרים שנה נחשפה מכשפה, או אולי שתיים. בסופו של דבר, הן הועמדו ונשרפו על המוקד.
האפיפיורים בתקופה, גרגוריוס השניים עשר ומרטינוס החמישי באו אחד אחרי השני. כידוע, הכנסייה לא יכולה לטמא את ידיה. אז הם נתנו לאנשים רחוקים מהדת לעשות זאת; גרגוריוס השניים עשר החל ומשך בחוטים של הבירה, רומא; המלך לצידו, ווידא שאנשים יבואו על עונשם. וברגע שהתפשטה הבשורה, הכמרים הפשוטים ביותר יכלו להשמיע את קולם, ולהפוך עולמות בתגובה. אהבתי כמות כזאת של כוח, ולא ידעתי למה.
הייתי כומר מינורי לחלוטין. בין אם דיברו על יכולת ההשפעה שלי או על החלק שלקחתי בלבם של האנשים.
אפשר לומר ש"ירשתי" כנסייה מכומר קשיש למדי. למעשה, הכומר עצמו הסיק שעליו לפזר את הדת ולתת לאנשים להפיק לקחים, והסתובב בארצות שונות כחלק מהאינקוויזציה.
למען האמת, לא האמנתי בעונשים. הייתי אדם חיובי, והאמנתי שלפני העונש, צריך לנסות לשנות ולתקן את האדם. האמנתי שביכולתי, וביכולתו של כל כומר ממוצע, הכוח לשנות את האנשים ולהחזיר אותם לדרך המוטב.
במבט לאחור, בגלל זה הייתי כל כך פגיע; הנאיביות שלי. היכולת לסלוח.

לאחר הדרשה של יום ראשון נשאר רק עוד מתפלל אחד בכנסייה, הוא ארז את חפציו באיטיות והביט בי במבט חודר, בזוג עיניים ירוקות גדולות, בוהקות. לבסוף, כשטרח להטיל את כתפיות התיק שלו על גבו, התקדם לעברי במהירות מסוימת, מושיט את ידו לעברי. “הֶרֶסִי, כן?”
זאת הייתה הטעות עם הנקו; הוא נראה כל כך לא מזיק. הגובה שלו היה ממוצע, והוא גם לא היה צנום לחלוטין – עם שרירים ארוכים ועור שזוף ומצולק. אבל משום מה הוא פשוט שידר לך טוהר ופגיעות. היציבה שלו, השיער השחור הקצר והפרוע, הפנים החלקות, הניצוץ הנערי בעיניים שלו, תווי הפנים הרכים, היפים, משום מה שיוו לו פגיעות ורכות.
רוכלים עניים לא היו נדירים בכנסיה, ולא רבות האמנתי להם; לאנשים עניים לא היה אל. וגם אם היה להם, היו חורצים את לשונם לעומתו, מוכנים שיצפה בהם גונבים מאנשי שליחותו במקומות קדושה עיקריים. אבל הנקו לא נראה כמו שאר העדר, הוא הביט בי, והחיוך שלו היה נחמד. כלומר, באמת נחמד. כאילו לא היו לו שום כוונות סמויות. שוב, זאת הייתה הבעיה של כולם עם הנקו.
"כן. שמך?”
"הנקו, אבי.”
"שיברך אותך האל, הנקו.” אמרתי ברכות וחייכתי אליו בחביבות.
"אני מקווה שזה יקרה בקרוב.”
"מדוע?”
"בגלל זה התחלתי ללכת לכנסייה; אני צריך סימן מהאל.”
"איזה סימן?”
"סימן שהוא קיים.”
הבטתי עליו, זוקף גבה. “מדוע אתה חושב שהוא לא קיים?”
הוא חייך אליי. “אין צורך להעסיק אותך. בכל מקרה, תודה לך, אבי.”
חייכתי. “אין על מה. אני משרתו של האל.”
היה מדובר בבחור צעיר שחיפש את הגאולה, חשבתי, והייתי משוכנע שהוא ימצא אותה בקרוב. האל נמצא אצל כל מי שחיפש אותו. הוא לחץ את ידי, ואז הידק אותי אליו וטפח על גבי, מלטף אותו עד שהגיע לצווארי. אני, שהייתי תמים מנגדו, זקפתי גבה והייתי בטוח שהוא סתם היה נלהב. אולי ראה בי את אלוהים, את רוחו שדבקה בי. קיוויתי שזה המקרה.
דקה לערך אחרי שהלך, גיליתי ששרשרת הצלב לא על צווארי, וטבעת הזהב המהודרת של הכומר הקודם, שהעביר אותה אליי אחרי שהלך לשוטט בארץ ולפרסם את הדת, אינה.

לא יכולתי לנחש כמה זמן עבר מאז התחלתי לרוץ ועד שמצאתי אותו. ידעתי איפה למצוא רוכלים עניים כמוהו, במקומות זולים. אבל, לקח לי לא מעט זמן. בבגדים אזרחיים ובברדס על ראשי נכנסתי לפונדק אחרי פונדק ושאלתי את המוזגים אם ראו מישהו שנראה כמוהו. חלפתי אחרי יותר מידי פונדקים בסביבה, ואז נכנסתי לפונדק המיוחל; זה היה מקום מטונף, העץ שהחזיק את הקירות ורצפת המקום היה אכול ומלא בעובש, אבק היה בכל פינה. הכיסאות והשולחנות שהיו שם היו מעטים, אכולים גם כן, שבורים ורצוצים מעט, ולא נקיים כלל.
מצאתי אותו שם, בולע שוט במכה אחת (שוט שיסתבר להיות השלישי שלו לאותו ערב. מאחר שהיה פיקח יחסית). ניגשתי אליו במידיות ותפסתי בידו כשניגש לבקש עוד שוט.
הוא סובב אלי את ראשו, החמצתי לעברו פנים. הוא לא זיהה אותי. אולי כי היה מעט מעורפל, או כי לא טרח לזכור את פני. “מי אתה?”
אפילו לא טרחתי. פשוט גררתי אותו החוצה. כלומר, ניסיתי. לא ציפיתי שהבחור הזה – שנראה תמים, וקצת נמוך בהשוואה אליי – יהפוך אותי על הבטן, ישב על הגב שלי, ויכופף את היד שלי מאחורי. “בחיי, אני רק רוצה לשתות קצת. אי אפשר קצת חופש מבלי שאיזה ילד של אלוהים יפנה אליי בטענה שאני כופר?”
הכינוי הזה, 'ילד של אלוהים', שנאמר בפיו בזלזול, כשהוא יושב מעליי, מבקש עוד משקה ומכופף את היד שלי מאחורי גבי, גרם לחום לעלות לפרצופי. הוא תפס אותי לא מוכן קודם, אבל הפכתי אותו במכה מתחתי, מחזיק בצווארונו. “אני הכומר שגנבת ממנו היום. זוכר?”
עיניו התרחבו כשהרים את ידו והצביע עליי. “הא. נכון.”
"הא. נכון.” חזרתי על דבריו. הוא גרם לעצבים שלי לרתוח. השתדלתי להיות כמה שיותר מרוסן, להשקיט את הסערה והכעס שלי כדי לא להלום בו בדיוק באותו המקום, מול מלאי של אנשים שיכולים לראות את זה, ולהרוס את מה שבניתי במשך שנים.
וגם בגלל שהאל לא רוצה אלימות.
הפעם באמת הצלחתי לגרור אותו החוצה. “שלום, הנקו. אם זה באמת השם שלך.”
הוא הנהן לאישור. "שלום, הרסי.”
"שלום.” אמרתי. “אתה יודע למה באתי?”
"בשביל הטבעת שלקחתי ממך?”
"ו...?”
"והשרשרת.” אמר באנחה.
הנהנתי והושטתי את ידי. “עכשיו, איפה הם?”
הוא חייך חיוך נבוך. “טוב...”
זקפתי גבה והבטתי בו בדאגה. “טוב מה?”
"מאיפה אתה חושב שהשגתי את הכסף לשתייה?”
פערתי עיניים ומשכתי בשיער שלו. “איפה?”

התהלכנו ברחובות של הרוב העני של העיר, רובם לא היו מרוצפים כלל, והתנאים נראו נוראיים. הסתכלתי סביבי והכל היה חסר צבע. אמנם, היה לילה, אבל ידעתי שגם עם אור יום, הצבעים יהיו כהים, ספק חומים ספק אפורים. האנשים יהיו מטונפים גם כן. מטונפים, צנומים ועיניהם יהיו חסרות תקווה.
הנקו הוביל אותי בין סמטאות לבין רחובות ראשיים, והגענו לפלג היותר טוב של העיר, האדמה הייתה מרוצפת, והמבנים נראו הגונים למדי.
לבסוף, לאחר זמן מה של הליכה, ניגש לאחת הדלתות ונקש עליה. הדלת הייתה שייכת למבנה לבן וישן - רעוע למדי, אך סביר וראוי למחיה. לאחר המתנה של דקה קלה, היא נפתחה בחריקה. הסתערתי פנימה ומצאתי את עצמי בחנות תכשיטים. הסתכלתי סביבי, ומבלי להבין בכלל איפה אני, חיפשתי בקדחתנות אחרי הרכוש שלי, לקחה לי דקה קלה עד שקלטתי שהטבעת והשרשרת היקרות שלי היו קבורות בין התכשיטים האחרים. הסתכלתי אחרי הבעלים, וכשמצאתי אותו, התחלתי לדבר מידית.
“שלום.”
"שלום.” אמר בחביבות.
משכתי את הנקו אחריי והראיתי לבעל החנות הזקן את הפנים שלו.
הזקן לא היה מופתע, או נראה מבולבל אפילו מעט. או אפילו ניסה להיראות מבולבל. הוא גירד בזקנו הלבן בלי להניד עפעף. “צריך לשלם לי עבור התכשיטים.”
"אבל נשדדת - “
"לא אכפת לי. שילמתי כסף על זה, והנקו בטח כבר בזבז אותו. אני רוצה את הכסף שלי.”
הבטתי בו בצמצום עיניים. “כמה?”
הוא חייך חיוך חשוד למדי. “שבעים זהובים.”
החוורתי. “כמה?
הנקו הרים אצבע. “חוששתני שהוא אמר שבעים זהובים, אבי.”
המשכתי לתפוס בצווארונו של הנקו כשחיפשתי אחרי הארנק שלי. השלכתי לעבר המוכר הזקן את הארנק. “הוא ממשי. השווי שלו לפחות עשרה זהובים. יש בתוכו שישים זהובים. אתה מוכן?”
הזקן חייך חיוך חסר-שן לעברי, וקרץ אליי כשהביא לי את החפצים שלי. הפעם נזהרתי, וטמנתי את שניהם בכיס שלי.
"תודה,” הודיתי לזקן העקשן כשיצאתי מהחנות, למרות שבפנים ממש לא הודיתי לו. המשכתי לגרור אחריי את הנקו, שהחל להחוויר בדאגה.
"הבאתי אותך לאן שרצית, עכשיו מה אתה רוצה?"
"שתייה עולה ארבעים זהובים?" שאלתי באיפוק מה.
"הוא הביא לי עשרים," הנקו מלמל ועיקמתי את אפי. "ונשדדתי. נשארו לי מעט זהובים, אז קניתי בהם את השתייה."
למרות שזאת הייתה אירוניה שהוא נשדד, לא יכולתי להביא את עצמי לצחוק. זעמתי על כך שהכסף שלי נשדד, הבטתי בו בזעם והתחלתי לגרור אותו מהאוזן. “הו, אדון צעיר, אתה צריך חינוך מחדש.
"אני בערך בגיל שלך, מה חינוך מחדש?!”
"אבל יש לך מנטליות של ילד בן חמש.”
הוא חייך בעורמה. “אתה רומז שבני חמש גונבים?”
גלגלתי עיניים והמשכתי לגרור אותו. “דיי – זה כואב!” הוא התלונן.
"טוב, אם לא רצית שיכאיבו לך, לא היית צריך לעשות את זה מההתחלה. עכשיו אתה תפגוש את העונש שלך.”
"עונש?”
"כמובן. חשבת שאתן לך לחמוק מזה? גניבה זה אסור בתכלית האיסור. אתה תצטרך לשלם לי בחזרה."
"אין לי איך."
"אם אין לך את היכולת הכספית," אמרתי, ואז השתהיתי לרגע, "תשלם לי בגוף שלך."
הנקו החוויר מעט, תוך כדי הליכה. לאחר, פרץ בצחוק.
"מה?"
"חשבתי שאתם אוסרים על משכב זכר?"
"ומה יש לזה לעשות עם - רגע. אתה חשבת שאני התכוונתי לזה במובן הזה?!"
"טוב. יש הרבה כמרים מושחתים בימינו. אתה יודע." אמר בצורה מרחפת משהו. "וזה עולה די הרבה, בעיקר זכר."
הבטתי בו בהלם, וממש בזמן שמשכתי אותו – עזבתי בחרדה והשמטתי אותו. הוא נפל כי הוא כבר לא טרח לתמוך בעצמו.
"אאוץ'.” הוא אמר כשהוטח עם הפנים כלפי הרצפה.
“איך אתה מעז?!” התפרצתי. “בן בליעל! איך אתה מסוגל להעלות בדעתך שכומר, אדם שבא במגע עם האל, יפנה לשירותי זונות?! ועוד גבר!”
“אתה יכול להאשים אותי? נשמעת ממש רציני!" אמר תוך כדי צחוק.
“זה לא היה מצחיק.” נהמתי לעברו.
הוא נעמד, מנקה את מכנסיו בהיסח הדעת. “אז מה אתה רוצה ממני?”
"אני רוצה שתחזיר לי את החוב שלך.”
"אז שוב, אתה רוצה שאמכור לך את ה - ?”
"לא, למען האל, לא. למה שארצה לעשות את זה?”
"כי רק לקנות פעם אחת עולה ארבעים זהובים. ואתה מרוויח משהו כמו... שלושים זהובים בשבוע?”
"עשרים.”
"הו.” אני חושב הוא הבין באותו הרגע שהוא בזבז את כל החסכונות שלי.
של חודש שלם.
"בכל מקרה,” הסברתי. “אני לא רוצה לקנות את הגוף שלך. אני רוצה לקנות את השירותים שלך - “ הבנתי שאני משתמש במילה הלא נכונה כי חיוך זדוני הופיע על פניו. “אני מדבר על עזרה בכנסייה. אתה באמת צריך חינוך מחדש, איש צעיר.”
הוא התייחס בביטול לכינוי 'איש צעיר'. "וכמה אקבל כדי להחזיר לך כל שבוע?”
"זה תלוי כמה פעמים תנקה. אם תנקה כל יום - חוץ מיום ראשון - תקבל זהוב אחד כל יום, כלומר, שישה לשבוע."
הוא פער עיניים. “אבל זה ייקח נצח להחזיר לך!”
"שמונים יום, למען האמת." ציינתי.
"אתה משקר." הוא אמר. "זה ייקח פחות. עדיין הרבה," הוא חכך בדעתו. "אבל הרבה פחות…"
"החלטתי שאתה תשלם לי כמות גדולה יותר משצריך."
"מה?! למה?!
"כי ככה."
"אבל למה?! זה לא הוגן!"
"...זאת הבעיה שלך.” אמרתי. “אגב, אני אוסר עליך לגנוב על מנת להחזיר לי את החוב.”
"אבל אני אגנוב בכל מקרה. כי אני צריך להתקיים.” בתקופה לא ידעתי, אבל זה היה תירוץ כדי להתחמק מההחזר.
הבטתי בו. “למרות שזה לא מגיע לך, אדאג לצרכים הכלכליים שלך לכל אורך ההחזרה. אתן לך אוכל וגג מעל הראש שלך, כי אני מניח שלאנשים כמוך אין גג מעל לראש.”
"אבל טכנית אתה תבזבז את מה שאני עובד בשבילו. לוקחים בערך שישה זהובים לשבוע כדי לקיים בן אדם.”
"לא. אני לא.” אמרתי. “כי בתמורה לאוכל ולגג מעל לראש שלך אתה תיקח חלק בכל דרשה ודרשה בזמן שתחזיר לי את החוב.”
הוא חייך. “אז אתה מקנה לי את הדת.” הנהנתי. הוא הושיט את היד שלו ללחיצה, נראה משועשע. “בסדר.”
לחצתי את היד שלו. “בסדר גמור.”

מאחר שהמנקה הנוכחי של הכנסייה נרצח לאחרונה, הנחתי שאלוהים הביא אותו אליי כמתנה. המנקה הרוויח שישה זהובים על כל ניקוי, מה שהצטבר דיי הרבה, מאחר שבא לנקות לעיתים קרובות, הוא היה נוצרי אדוק. או שהוא תמיד שמח לקבל שישה זהובים. אבל תמיד העדפתי להאמין שטוב הלב האנושי והאמונה באלוהים יגברו על התאווה לכסף.
"אני אהיה המנקה? אתה צוחק עליי?”
"לא.” אמרתי שעה שפתחתי את דלת ביתי באותו הלילה.
הנקו נעץ בי מבט משתומם ולאחר נאנח. “בסדר גמור. ממתי אתחיל לעבוד?”
"ממחר.”
הוא משך בכתפיו ונכנס אחרי לביתי. מקום מרווח מעט, אך עם מיטה בודדה, ולכן הוא היה צריך לישון על הרצפה.
מבלי לחשוב פעמים, הנקו התרווח על הרצפה במידיות, בפינה. ידיו תומכות בעורפו.
"אתה רגיל? ל...מצבים כאלה?” שאלתי אותו.
הוא חייך בעורמה בתגובה. “אני רגיל למצבים גרועים יותר.”
"זה קשור לשאלה אם אני רוצה לקנות את הגוף שלך?”
"ממ?”
"העובדה שאתה רגיל למצבים גרועים.”
"אתה שואל אם אני זונה?” הסתכלתי עליו והוא הבין, מחייך. “אולי. אבל אתה כנראה אף פעם לא תגלה.”
בהיתי בו שוב, מרגיש תחושת סלידה פועמת בעורקיי. “אתה יודע שאני יכול לשרוף אותך כאן ועכשיו כי אתה חשוד במשכב זכר, נכון?”
"האלוהים שלך לא אמור להרוג אנשים שעוברים על החוקים שלו בעצמו?” הנקו שאל. “אני עדיין חיי. ותאמין לי שעברתי על מספיק חוקים. הוא רוצה אותי חיי, אם הוא קיים.”
"לפעמים אלוהים צריך שנעשה את העבודה שלו.” אמרתי. “אולי בכך שהוא הביא אותך לפה הוא רומז שאני צריך להעלות אותך על המוקד.”
הנקו חייך, “אז בשביל מה אלוהים הוא כל יכול? אתם צריכים להיות השליחים שלו ולהרוג אחרים בשבילו, ואז לעבור על עוד חוקים שהוא המציא?”
שתקתי לשנייה, ואז אמרתי בגאווה, “זה הרג למען הדת."
"הרג הוא לא משהו אלוהי, כומר? ממתי יש לכם את היכולת לנטול את היכולת האלוהית הזאת, ולהרוג, מבלי האישור שלו?"
"יש לנו את האישור שלו." השבתי. "החוקים שלו. הם האישור שלו."
"טוב,” פלט, “אני מניח שאנחנו נתראה בגיהינום."
השתתקתי, לא יודע מה לומר. הנקו חייך בתגובה.
"לילה טוב.” הוא התהפך על צידו, בגבו לעברי, בסימן שהשיחה נגמרה.

לאורך כל השבוע הראשון גיליתי שלראות את הנקו מקשיב לדרשה היה פחות מבדר משחשבתי. הוא בהה באוויר, שיחק באצבעותיו, או צייר על המשענת מלפניו בתנועות בלתי נראות. התגובה הראשונה שהייתה יותר מסתם אדישה אצלו הייתה ביום השביעי להכרות שלנו - יום ראשון. העיניים שלו, ירוקות, ננעצו בי, והוא הראה סוף סוף התעניינות. יכולתי לראות שהוא הקשיב. הקשיב וקצה של חיוך הופיע על פניו. לרגע חשבתי שזהו – הוא התחיל להאמין. הרווחתי מאמין. גאלתי אותו.
אני לא יודע מה השתנה בנקודת המבט שלי, אבל פתאום, החיוך שלו נראה לי מעוות. לא במקום. הוא נראה עצוב. חיוך טרגי. העצבות הזאת הייתה הרסנית - הרסנית כלפי עצמו.
המשכתי לדקלם את הדרשה ולא הבנתי למה. למה אני כל כך בטוח שלא ניתן לגאול אותו כלל.
הנקו קם בסוף הדרשה ופנה לחפצי הניקוי. הבטתי בו כששלף מטלית, בנוסף למים בדלי, והחל לנקות את המדפים של ספרי התפילה. לפני, העביר אצבע על המדף והביט עליה; היא כוסתה באבק. הוא עדיין לא ניקה את המדפים, והם לא נוקו זה הרבה זמן, אז יכולתי להבין למה הם היו כל כך מטונפים.
הרגשתי צורך לדבר. “למה הקשבת?”
"ממ?” שאל, מוציא ספר אחר ספר כדי לנקות תחתיהם, ובהינף יד הוריד מעליו את מעטה האבק שלו.
"לדרשה היום. הקשבת.”
“הא. כן.” הנקו הפטיר. "טוב, זה גורם לי לחשוב.”
"על מה?”
"כל הדיבורים האלה על אלוהים. חשבתי לעצמי לרגע, למה לא לחזור להאמין בו. למה לא לחזור למעגל הזה של האמונה.”
הרגשתי לרגע שהתשובה שלו הייתה לא. “ו...?”
"הבנתי שני דברים."
"כן?"
"אני חושב שזה אבסורד."
"מה?"
"אלוהים. אני חושב שאנחנו מחפשים סיבה. ואני חושב שגם אם יש אל, אז זה לא חייב להיות האל של הנוצרים. הוא יכול להיות האל של היהודים, שנשאר לצידם לכל אורך הדרך, האלים של הרומאים, או האלים של היוונים."
"אני יכול להרגיש בכל נים ונים בגופי שזה האלוהים האמיתי."
"גם יוונים. אז מה?"
שתקתי למולו לרגע, ואז השבתי, "אני לא נכנס לזה כרגע. מה הסיבה השנייה?"
"חשבתי לעצמי והבנתי שגם אם אחשוב שזה לא אבסורד, שאם אני אצדד בו, ואשכח מכל המחשבות שלי בלילות שנאבקתי על האמונה בו, ולהישאר אדם מושלם בשבילו, אני אצדד בהרג שלי ובציד שלי. אז אני אשאר כמו צאן לטבח.” הוא אמר. “כומר,” הנקו הרים אליי את מבטו, ונראה פתאום רציני. הוא נראה כן. "אסור לי להאמין בו.”
"לפני שאוותר עליך,” אמרתי. “ולפני שאשליך אותך למוקד, או ששמונים יום האלה ייגמרו, אני אגאל אותך ואתקן אותך. אתה תאמין בו. אל תדאג. אני אגרום לך לראות. עם קצת רצון וקצת מאמץ - ”
"ומה אם אני לא רוצה להאמין?”
לא ידעתי מה לענות לו.

"אני תוהה,” הפטיר הנקו יומיים לאחר מכן, “למה אתה נלחם בשבילי.”
"אתה נראה כמו מישהו שאפשר לגאול.” זאת הייתה אמת ושקר לחלופין. הנקו נראה כמו אדם שדעתו מתחלפת בקלות, ועם קצת עבודה היא תתקבע, זאת למעשה הייתה הסיבה המוצהרת שהחלטתי לקחת אותו אליי לראשונה, חשבתי שלמרות הרוח המורדת שלו, אם אנסה רק קצת, אוכל להביא אותו לדרך הנכונה.
אבל מההיכרות הקצרה שלי איתו, הוא לא היה אדם כזה כלל. אז סתרתי את עצמי.
הוא זקף גבה. “נראה כמו מישהו שאפשר לגאול?”
הנהנתי. “אי אפשר להסביר את זה.” אמרתי כשפנינו לתוך סמטה. “אתה פשוט... יש לך חזות כזאת. של אדם שפשוט – ייגאל." עוד שקר, בלי קשר לגאולה או לא, הוא נראה כמו אדם שישנה את דעתו לטובת האל - בקשר לסליחתו של האל לא יכולתי לומר דבר.
"אה?”
ניסיתי לחלץ את דרכי מתוך הסבך שכרכתי בו את עצמי. "אני מנסה לומר שאתה נראה כמו אדם טוב, שיקשיב להיגיון.”
הנקו הביט בי לרגע, שוקל ואומד את המצב, למעשה, לא הייתי בטוח לגמרי שהוא האמין למילים שאמרתי. אזי פתח את פיו ושאל, “אני רואה 'אבל' באופק?”
"אבל, אתה לא מוכן לפתוח את עצמך. כמעט כאילו החלטת להיכנע לאופל.”
הנקו חייך לעברי; חיוך כמעט טהור, שהיה יכול לגרום לי להאמין שמלאכים נוחתים לאדמה שלנו, ושהנקו אחד מהם, “אבי, מה אומר לך שאתה לא זה שנכנע לאופל?”
"אני מאמין באלוהים. לא בשטן.”
"איך אתה יודע?”
"הא?”
"שניהם בלתי נראים.” אמר. “מאיפה לך לדעת שהאל שאתה עובד, שאומר לך לרצוח ולעבור על חוקיו, היה אותה ישות לאורך כל הזמן הזה?”
לכן שנאתי אותו, את הנקו. הוא סיים את השיחות שלנו אחרון תמיד, חותם את זה במשפט מחץ, בידיעה ברורה שהוא מסיים את השיחה, ורגע לאחר מכן - הוא התקפל. כאילו אזלו לו הכוחות למריבה, הכוחות לדיבור.
בשלב מסוים הבנתי שאלו הכוחות לחיות, שנוטפים לו מהידיים. הרצון להיעלם, לשתוק לרגע אחרי דברים שגורמים לו להתחרט שהוא קיים.
וזה גרם לי להבין שהוא חזק, אבל גם חלש. ושאדם חלש מביס אותי פעם אחר פעם, צולב אותי במילותיו.

הנקו הפך מותש חמישה עשר יום אחרי תחילת שירותו, מזג סתווי החל לחלחל באוויר, היה קריר. אולי זה היה אחד מהגורמים לקריסתו. הוא ניקה יום יום כנסייה שלמה לבדו. חוץ מימי ראשון, שהיו ימים קדושים. ושוב. רגליו וידיו כאבו, ראשו כאב מהתשישות שתקפה אותו. אבל לא הייתי בטוח אם זאת הייתה תשישות נטו או מחלה, אז התחלתי לדאוג לבריאותו. בתקופה - כברייה אנושית ולא מעבר.
פקדתי עליו להישאר בבית, מאחר שכאב לו לזוז. הוא לא התלונן לצד כזה או אחר, פשוט ראיתי על הפנים שלו שכאב לו, כל פעם שזז. וכשאמרתי לו שאני לא צריך לקחת אותו לכנסייה, נראה כאילו אבן נגולה מהפנים שלו.
לא הייתי אדם רע מעולם. או לפחות – לא האמנתי שאני אדם רע. אז במקום הפינה הרגילה שלו על הרצפה, הובלתי אותו למיטה שלי וכיסיתי אותו בשמיכה.
"אתה לא אמור ללכת לכנסייה?” שאל אותי, הפנים שלו סמוקות. תהיתי אם הוא היה חם – מאחר שאם כן, הייתי צריך להתחיל לחשוש. בכנות, האמנתי שהנוכחות האלוהית שלי תעזור לו ותסוכך עליו, וקיוויתי שהעובדה שהייתה כל כך ברורה בעיני, תהיה דרך להצית את אמונתו שוב.
"לא.” אמרתי, והתיישבתי על מיטתו. מניח את ידי על קודקודו. הוא לא להט, אבל גם לא היה קריר במיוחד. החלטתי שאם אראה הידרדרות במצבו אקרא לרופא.
היו חמש כנסיות קתוליות באזור. ידעתי שאם המתפללים לא ימצאו אותי בכנסייה, או אף כומר אחר שיבוא, הם ילכו לכנסייה אחרת. ככה זה היה, הסכם שקט בין הכנסיות. כולנו משרתים את אותו אל. כנסיות היו מורכבות מיותר מכומר אחד, אבל לרוב לכנסיה שלנו רק אני באתי, והכמרים התפזרו לכנסיות אחרות.
במקרה הצורך יכולתי להתפלל אל אלוהים גם מהבית שלי. ידעתי שכך יהיה.
"אתה יודע, יחסית, אתה ממש נחמד, אבי.” הוא אמר, התקפל במיטה והצמיד את היד שלי בעזרת ידיו החמות צמוד יותר למצחו. “קר.” מלמל.
התעלמתי מהעוקץ שהמילה 'יחסית' הוסיפה למשפט, "מה זאת אומרת, 'אתה ממש נחמד'?”
"אתה לא מעלה אותי על המוקד.” הבנתי את השילוב שלו, של המילה 'יחסית' באותו הרגע. ביחס לכמרים.
"אני מאמין בשינוי ומאמין שאני יכול לשנות.” משכתי את ידי ממנו. “אני מאמין שאני יכול לתקן אותך.”
"אני לא צריך תיקון.”
"אתה צריך.”
"תפסיק לנסות לשכנע את עצמך בדבר שאפילו אתה לא מאמין לו."
"אבל אני כן מאמין, אני מאמין שיש בך טוב בסיסי, שלא נעלם אף פעם."
הנקו בהה בי לדקה, ואז צחק במרירות. “אתה תמים.”
"למה?”
"כי אתה מאמין בטוב אנושי כשאתה לא רואה דבר. אתה רואה נשים נלהבות ניגשות אליך, חושב שהן באות כי יש בך את רוח האלוהים. הן באות כי אתה מושך אותן. אתה יצור יפה. אז הן נמשכות אליך. אתה לא יכול להאמין שזה ככה כי אתה כל כך מתחסד ותמים.” הנקו רק פתח בנקודה ההיא. שמתי לב שעצביו היו מרוטים. "אתה מאמין שנשארתי כי אני רוצה גאולה, לא בגלל שאני חיי בחינם אחרי ניקיון פשוט, או כי אתה פשוט מבדר אותי. אתה מאמין שאנשים לא יגנבו ממך אם רוח האלוהים מקיפה אותך, ואם כן אז תוכל לתקן אותם, אז נחש מה, תסתכל עליי, אני לא הולך לשום מקום, הדעה שלי איתנה, וכך גם החטאים הנוראיים שלי, לפי הדת שלך. אני לא עומד להשתנות בשביל הדת שלך, אבי.”
ושוב פעם, הוא השאיר אותי חסר מילים, בהיתי בו לדקה, ואז קמתי ואמרתי, “אני הולך להביא לך תרופות.” וכשיצאתי מביתי, נשענתי על הקיר והזלתי דמעות על הנקו, אדם שאיבד את דרכו.

כשחזרתי הנקו התרווח על המיטה שלי, ישן. לא הבאתי שום תרופה איתי לבסוף, כי לא הייתי בטוח איזו תרופה להביא לו. התיישבתי לרגע על המיטה שלי, ולרגע הרגשתי עייף בסביבתו. לא הבנתי איך הוא הצליח להספיק להכיר אותי בזמן כה קצר. איך הוא הבין את הרע והטוב שלי. איך הוא היה מסוגל להכיר לי תודה, אבל לשנוא אותי בו בזמן. שנאתי אותו בתקופה. כי הוא היה חוטא. הוא היה כופר. הוא סימן בשבילי את כל הרע והנורא שהיה בעולם. הוא סימן לי את כל האנשים שאיבדו את דרכם. אז שנאתי אותו, כי הוא סימל לי חטאים. אבל למרות זאת, בנקודה ההיא החלה לחלחל בי המחשבה שהנקו היה אדם מופלא. אולי הוא לא האמין בבורא, אך הוא היה אדם מופלא. חשבתי לעצמי, שעם כל חסרונותיו, כמו העובדות שהיה מגושם, גס, ישיר מידי באופן חסר טאקט לחלוטין, מחוספס מידי, והמשיכו עד לראש הרשימה בה, במקום הראשון, הוצגו חטאיו צד לצד חוסר האמונה בבורא, עדיין היה אדם מופלא.
"תגיד, הרסי.” הפטיר ממיטתי והקפיץ אותי.
הסתובבתי אליו, עיניו הירוקות בהו בי במבט ארוך. "כן?”
“בגלל מה אתה חושב שאני חולה?”
"הא?”
"אתה חושב שאני חולה כי אני לא מאמין באלוהים או בגלל החטאים שלי?”
בהיתי בו לרגע, זוקף גבה, ואז אמרתי את האמת, “בגלל שניהם.”
"אני רואה," הוא הנהן ועצם את עיניו, מרים את ידיו לרקותיו. “הבנתי.”
לא דיברנו עד שהוא התאושש.

הנקו הלך אחרי שהחלים מהמחלה שלו. הוא אמר שהוא לוקח חופש, ושהוא יחזור במהרה. הוא לא הרחיב במילים וצמצם את עיניו בבוטות לעברי כל פעם שמבטינו הצטלבו.
"בסדר." אמרתי. וימים לאחר התחרטתי על כך. הזמן עבר - עניין של ימים ספורים - והרצפה התלכלכה, המדפים כוסו אבק, והגעתי למצב ששקלתי לנקות את הכנסייה בעצמי.
הנקו חזר בדיוק בזמן. ביום בו החלטתי שאנקה את הכנסייה פעם אחת ואמצא מנקה חדש - או זמני - הוא צץ בדיוק בזמן לדרשה.
"שלום, אבי," אמר, חיוכו מלאכי ועיניו עגמומיות. הוא השתקע באחד מהספסלים האחוריים וחזר להקשבה העילגת הרגילה שלו.
לאחר התפילה הוא חזר לנקות - בתנועות כבדות ונוקשות טבל מטלית בדלי והחל לקרצף את הרצפה. התבוננתי בו בסקרנות, ושמתי לב שהתנועות שלו היו איטיות, לאחר דקה הבנתי שהן היו יותר מידי איטיות.
"הנקו."
"...כן?"
התמהמהתי לרגע לפני ששאלתי. "אתה שיכור?"
הוא פלט גיחוך. "לא לא, אבי. אל תדאג." הקרצוף שלו נעשה מהיר והתנועות שלו חלקות. ועדיין, היה משהו מוזר בהן. בהתחלה חשדתי שהיה לזה קשר לכך שהגוף שלו, לאחר ההפוגה, סופג הלם קל כתוצאה מכך, אבל זה היה קצת מוגזם - ההפוגה שלו לא הייתה כה גדולה.
"אז מה זה?"
"שום דבר. אני פשוט צריך להתרגל לזה שוב."
זקפתי גבות. "זה שקר." התהלכתי למולו והבטתי למטה, על פניו, עיניו היו אדומות. לא מדמעות.
"יש לך חמרמורת?"
"מה פתאום." אמר.
צמצמתי את עיניי. "הנקו."
"טוב. יש לי אחת." הוא הרים את עיניו אליי. "מה תעשה לגבי זה? גם אנשים שמקבלים חמרמורות צריכים להישרף על המוקד?"
"לא."
"יופי." אמר, והמשיך לצחצח את הרצפה.

כשחזרנו מהכנסייה והלכנו לבית שלו, הוא הסתכל עלי עקום והתעלם מנוכחותי בצורה חלקית.
"אני מקשיב."
"מה?" שאל, עברנו על פני מסבאה והוא בהה לרגע דרך הדלת על שני גברים שהתאבקו אחד עם השני, צל של חיוך הופיע ולאחר נעלם מפניו כשדילג אחריי.
"מה הבעיה שלך?"
"בעיה שלי?" שאל. "אין לי בעיה."
"אני בטוח."
הוא גיחך. "אני בסדר."
"כמובן."
"כומר, אתה אומר שאין לי סיבה לכעוס עליך כשכל פתרון למה שאתה מציע הוא שריפה על המוקד?"
"כי אם כל כומר אחר היה תופס אותך, היית מת ממזמן." מחיתי.
"אני לא מפחד ממוות." הוא אמר והביט ישר בעיניים שלי.
"לא אכפת לי שאתה לא מפחד ממוות." צמצמתי את עיני לעברו. "אתה לא מבין דבר אחד וחשוב."
"והוא?"
"מוות זה רע."
"אולי. אבל שווה לי לבלות את כל הזמן כשאני מפחד ממנו?"
אם היה שואל אותי את אותה השאלה כמה חודשים מאוחר יותר, הייתי עונה 'לא'. אבל, למרות שהתשובה שלי לא זהה למה שהיא הייתה אז, אני עדיין מבין אותה.
"יש הרבה דרכים למות, הנקו." אמרתי. "ואחת מהם היא להישרף על המוקד."
"ואחרת היא לחלות, ועוד אחת היא למות בעינויים, הרעלה, רצח."
"אבל אני חושב ששרפה על המוקד… זה מוות… זה לא מוחל."
"אף מוות לא מוחל."
"אתה בטוח?"
הנקו סקר את פניי, ואז הסיט את פניו, ידיו נקברו בכיסי מכנסיו. "אני לא חושב שאתה מבין, הרסי. אתה חושב שמוות אחד טוב יותר ואחד פחות, אבל בסופו של דבר, כולם מובילים לאותו מקום בדיוק. ואני לא רוצה לבלות את הזמן שלי בחרדה מהמקום שאגיע אליו בכל מקרה."
"הנקו. מה המטרה בחיים האלה אם לא לחיות עד הסוף?"
"לעשות מה שאני ארצה, מתי שארצה. איך שארצה. ולחשוב חופשי, לחשוב פתוח."
"תחשוב חופשי ובטוח, אבל תמות?" שאלתי. "הנקו, באמת - "
המבט שלו קטע אותי. "כן. אני בטוח בזה. אלה החיים שלי, ואני אחיה אותם איך שארצה."

בשלב מסוים הבנתי; פחדתי לדבר איתו. הנקו אמר דברים קשים, וכל אחד מהדברים האלה הפחיד אותי, כי הוא הצביע על נקודות ועל דברים שלא ראיתי קודם לכן.
זה היה מבעית.
ובגלל זה דחיתי שיחות שמצאתי חשובות איתו, שוב ושוב. ורק ביום הארבעים לשהותו אצלי, שאלתי אותו לגבי מה שהפריע לי כבר זמן מה. כל כך שלא יכולתי לדחות יותר.
"הנקו?” היינו בביתי. התרתי להנקו לעבוד פעם אחת כדי להשיג כסף למזרן לישון עליו, אז הנקו התיישב עליו באנחת רווחה בזמן שהתיישבתי על המיטה שלי בלי רגשות אשם פעם ראשונה זה הרבה זמן.
"כן?”
"אתה זוכר שלא הרגשת טוב?”
"טוב מאוד." הוא חייך במרירות. “למה אתה מעלה את זה עכשיו?”
"אמרת כמה דברים מרושעים.”
"התכוונתי אליהם.” הוא אמר, מתרווח לאחור. השתתקתי. הנקו הביט עליי לשנייה. “אבל התכוונתי גם לדברים הטובים.”
"הא?”
"אתה באמת נחמד, כומר.” הוא הפטיר, חולץ את נעליו.
"למה אתה חושב ככה?”
"שוב, לא זרקת אותי למוקד.”
"זה בגלל שאני מאמין שאפשר לשנות אות - “
"כמה זמן תמשיך עם זה?” הוא המשיך ונעמד בעצבנות, יחף, רגליו היחפות תופפו כשהתקרב לעברי במהירות, מביט בעיניי ומשלב ידיים. “אני מאמין ששכחת ממזמן מזה, ועכשיו אתה רק ממשיך עם המנטרה, אולי כי הכרת אותי יותר מידי, ואתה לא רוצה להיות אחראי להרג של אדם שהכרת.”
הוא קלע כמעט בול לגמרי, כי הייתה עוד סיבה שלא זרקתי אותו למוקד. עוד סיבה קטנה אחת. למרות שלא רציתי להודות בכך בקול, ביני לבין עצמי צרח קול בראשי שאני לא רוצה לראות אותו הולך ונעלם.

ימים לאחר מכן התחלתי לתהות אם אני משתגע, או אולי מתחיל לקבל סימפטומים של מחלה כזו או אחרת.
מחלה שקשורה להנקו.
לאט לאט זה התחיל, לפני ששמתי לב כל פעם שהסתכלתי עליו או חשבתי עליו משהו התכווץ בתוכי, הייתי מדוכדך כל הזמן, וחשבתי על הזמן ההולך והדועך שלי איתו. חשבתי על העזיבה שלו, חשבתי עליו, ועל כל מילה שלו, ששינו את השקפת עולמי, את חיי. ולמרות שלא תמיד הסכמתי איתן, הן תמיד יצרו בי תגובה.
הוא ממלא את חיי, חשבתי, בגלל זה אני חושב עליו כל כך הרבה. אמנם, אולי זה היה מעט אירוני שבאותו היום ממש, הנקו החליט להיפטר ממני.
זה היה בוקר עגמומי בלי צל של ספק. החורף, שבושש להגיע לזמן מה, הלם קצת פנימה. השמיים היו אפורים וטפטופים קלים החלו לסירוגין. הרחובות האפורים נראו עוד יותר אפורים מהרגיל, ולא ידעתי אם זה בגלל המראה שמצב הרוח שלי כפה עלי, או המראה האמיתי של העולם.
הנקו היה שקט אותו הבוקר, מה שכפה עליי עוד יותר עגמומיות. אפפה אותו הילה של אדישות כל הדרך חזרה מהכנסייה, הוא אמר, “אבי,”
"כן?”
"אוכל לחפש דרכים אחרות לשלם לך?”
לרגע התנשמתי. המחשבה להרפות ממנו פתאום נראתה אבסורדית. זקפתי גבה ואמרתי בחדות; “לא.”
"לא. אתה לא מבין.”
"לא מבין מה?”
"אמצא לעצמי עבודה הגונה. אני מבטיח. אולי ארוויח יותר וגם אוכל להחזיר לך יותר מהר.”
זקפתי גבה. “למה אתה צריך למצוא לך עבודה אחרת?” הרגשתי כאילו כל האישיות של הנקו… משתנה. הוא אטם את עצמו בפניי. אדיש.
"אני פשוט, טוב, אני לא רוצה להיות איתך.” הוא הביט בי, ולא היה היסוס בעיניו – זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. בלעתי אוויר בדבר שקיוויתי שהשתמע בפניו כאנחה, אבל ביני לבין עצמי נאנחתי בכאב. ידעתי שהיום בו הנקו לא ירצה להיות בסביבתי יותר יגיע. אבל... לא הבנתי למה הרגשתי כל כך נורא עם עזיבתו.
"לא. אתה לא עוזב. אני צריך לתקן אותך.”
למרות שהוא היה קשיח עד אז, משום מה הנקו לא יכל לעצור מלעוות את פניו בכאב למשמע הביטוי ששמע אלפי פעמים קודם. הוא הסתובב, והמשיך ללכת. הנחתי שאני צריך להיות שמח. אחרי הכל, כאילו ניצחתי אותו. את הנקו. אבל באותו הרגע כל מה שרציתי לעשות היה להיקבר בשמיכה שלי ולהיעלם.
ביום ההוא הבנתי שהנקו הגיע קצת עמוק ללבי מאשר שאיי פעם רציתי שיגיע.
וגם אז - לא הבנתי עד כמה.

אחרי השיחה ההיא, הנקו החל להיראות יותר ויותר אטום, יותר ויותר קר. ולא הבנתי למה. הוא נראה כאילו הוא לא השתדל בכלל, אבל ידעתי שבשביל אדם כמוהו - להשתיק את עצמו היה הרבה יותר קשה משיכולתי לתאר, והוא השתדל באובססיביות שלא להביט בי, הוא בקושי דיבר, פולט מפעם לפעם מילה או שתיים.
כשחזרנו לביתי ביום הארבעים ותשעה, נשברתי מעמדתי לא לנקוט אצבע כלפי זה. פתחתי את פי ושאלתי, “אתה שונא אותי עד כדי כך? למה אתה כל כך רוצה לעזוב?”
"זה...” הנקו פתח, עיניו קפואות, ואז קולו נמוג. “...מסובך.”
"אתה יכול לומר לי הכל."
"הו, אני בספק."
"באמת, הנקו. רק תנסה."
"זה לא ישנה שום דבר."
"לא אכפת לי, הנקו. אני פה בשביל לגאול אותך. אני צריך לדעת מה מפריע לך כדי לפרוץ את המחסום מהגאולה שלך ו - “
" - והנה אתה שוב!” אם יכולתי לומר כמה דברים גרועים, זה היה אחד מהדברים הכי גרועים ביותר. הוא התפרץ, ובמבט לאחור; הבנתי למה. “אתה שולף את התירוץ הזה כל פעם. כל פעם מזורגגת. הרסי, נמאס לי מזה. יש לך מוטיבים אחרים. אני לא יודע מהם, אין לי מושג, אבל אף אחד מהם לא סובב סביב הדבר הנורא הזה.”
"רגע, הנק - “
"אל תקרא לי הנקו עכשיו, בבקשה. אל תגיד יותר את השם שלי.” הוא נשען קדימה בחמת זעם. לפני זה לא ראיתי אותו אף פעם ככה. לא ראיתי את הצד שלו עד הרגע הזה. "אתה רוצה לדעת מה לא בסדר איתי?” הוא לחש בארסיות.
למרות הדיבור הנוקב, הנהנתי, וראיתי שמשהו בו נשבר כשהוא פתח את הפה שלו.
"אני גנבתי מכומר. אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות במאה הזאת. הוא לא השליך אותי למוקד, והמשכתי לשחק עם האש, הרסי.” העיניים הגדולות שלי בלעו אותי. “זה היה כיף, וזה העביר לי את הזמן. לא הייתי צריך את הכסף המזורגג, אני יכול להסתדר טוב מאוד בלי כסף. אבל המשכתי לשחק, ואני בדרך כלל משחק עם אש, אבל... לא עד כדי כך." אמר נמרצות. "אתה יודע מה לא בסדר איתי? אתה לא בסדר. כי לאחרונה אתה ממלא את המחשבות שלי, שזה בסדר, אנחנו ביחד כל הזמן. אבל אתה לא הגעת רק לראש, הגעת גם לחזה, לידיים, לרגליים, לכל מקום. אני לא יכול להיפטר ממך, ואני לא יודע למה." הוא אמר, נמהר, גורם לי לפעור את עיניי. "ולא משנה מה אני עושה, אני ממש נתון לרחמיך, וזה כואב. כי אתה כומר, אני יודע שאתה בחיים לא תהיה כזה. אתה בחיים לא תהיה כמוני. קדוש מידי, טהור מידי. יותר מידי טוב ממני. אידיאלי. ואתה לעולם לא תהיה איתי, או תרגיש לגבי משהו חוץ מתחושת חובה.” הוא אמר, דמעות נוטפות על לחייו בשטף, הנקו הרים את ידיו וניגב את דמעותיו, נראה כמו ילד בן חמש שזקוק לנחמה. הישות הקשוחה התפוגגה לרגע וגילתה מתחתיה אדם מלא ברגש. “וזה כואב, בסדר?"
"מה...מה כואב?" שאלתי.
הוא צחק, וניגב את הדמעות, והוא נראה בסדר. זה נראה שהכל יציב. והמבט שלו היה מנחם; שלמרות הכל הוא איתן. זה נראה כאילו הוא לא בכה לפני שתי שניות.
הוא יישר אליי מבט קפוא ואמר, "אני אוהב אותך."
אני לא יכול לתאר מה הרגשתי באותו הרגע, באותן השניות בהן הוא אמר לי את זה. משהו… משהו קרה בחזה שלי, תחושה של התפקעות, של שובע. וחלקיק של אושר אפף אותי.
ושניות לאחר מכן הוא פשוט חמק ממני, נעלם. הרגשתי כאילו אני מתרסק. כל הסיבות ההגיוניות שלי, כל ההיגיון שלי עמד מנגד לזה, דוחק בי להשאיר את הנקו מחוץ ללב שלי.
כל מה שעשיתי היה לנקוף אצבע לעבר המזרן שלו, בולע רוק בדממה. “לך לישון, הנקו. השיחה הזאת נגמרה.”
הוא בהה בי.
"אני צריך לחשוב איך לתקן אותך הלאה.”
הוא זקף גבה, אבל לא הסגיר שום רגש אחר. ואז, לפתע, הוא התחיל לצחוק. וזה היה צחוק נטול נשמה, צחוק נטול הומור. נטול נפח.
הצחוק שלו, ברגע שהיה כל כך חשוב לי, שבא כמו ללעוג על הכישלון על מפתני ששבה את ביתי, הוא כאב לי, אבל המבט שהיה בו בעיניים, שלא התמלא בצחוק שלו, הכאיב לי יותר. מבט של סלידה וחוסר אמונה. מבט שאומר ציפיתי ממך ליותר, ונכשלת, מבט שאומר שאולי ניתקתי אותו ממני לתמיד. אולי איבדתי אותו לחלוטין.
הוא התייצב, והלך לעבר המזרן שלו. הוא התיישב עליו באיטיות, ואז נשכב עליו, מתקפל לכדור, עם גבו לעברי.
רחוק מהעין, רחוק מהלב, חשבתי לעצמי כשנשכבתי על המיטה שלי וסובבתי את הגב לעברו, מרגיש תהום במקום שבו היה החזה שלי עד לא ממזמן.

עברו כמה ימים מאז, והנקו נעלם. חלקית.
לא היה לי שמץ איפה שהה בלילות, ולא רציתי לגלות. הוא בא לדרשות, הוא ניקה, וזה כל מה שהייתי צריך לדעת, חשבתי. זה כל מה שהייתי צריך לדעת.
שוב ושוב, בלופים, גוללתי בראשי שזה הכל, וזה הסוף, ועוד מעט זה ייגמר. ייחלתי ליום שהנקו יעלם מחיי, וחרדתי ממנו בו בעת.
שבוע בדיוק עבר מהיום בו התוודה בפניי, ומאז היה בינינו קיר. היה את הדבר הזה שלא יכולתי לחצות. והכאב בחזי התהדק והכיש כמו נחש ולא יכולתי לסבול את המועקה שרדפה אחריי כל שעה ערה שלי. מהרגע שהתעוררתי, עד שנרדמתי שוב.
הייתי צריך לשרוף אותו על המוקד, חשבתי. או שהייתי צריך… פשוט לעזוב אותו. ייחלתי שלעולם לא פגשתי את הנקו, שלעולם לא ראיתי אותו. אהבתי את העולם הקטן שלי כפי שהיה. אהבתי את הקופסה שלי, אהבתי את הדת שלי, את החוקים שלי.
אבל אהבתי עוד משהו.
עברו שבעה לילות מאז, והיום החמישים וחמישה לעבודתו נגמר. נסתי לביתי מפני הגשם שהתגבר מרגע לרגע וכשהגעתי הייתי ספוג.
נטול כוחות מהכאב שרדף אותי והדיכאון שאפף אותי החלטתי שאין ברצוני לעשות דבר; רציתי לישון. השלתי את בגדי הרטובים והחלפתי אותם בנקיים ויבשים.
בציפייה לעוד לילה של בדידות, התכסיתי בשמיכה והתהפכתי במיטתי כשלפתע - מאוחר מידי - שמעתי את קול הדלת נפתחת וצעדים מתקרבים לעברי. עיני נפקחו כשהמיטה שלי השמיעה קול קל והרגשתי טפיחה על הכתף שלי. הסתובבתי והרגשתי תחושת חנק לופפת את חזי כשראיתי את הנקו, מביט בי עם העיניים הירוקות הגדולות שלו, נראה שליו.
לא הסתכלתי עליו מקרוב זמן מה.
הנקו ביקש ממני להתיישב, והקשבתי לו. הוא התיישב למולי, על המיטה.
"אני מצטער.” אמר במלוא הכנות, והוא כבר לא היה קר, הוא היה… חם שוב. הוא היה לידי. הוא היה איתי. “האשמתי אותך בדברים שהם לא אשמתך, הפלתי עליך הרבה דברים בבת אחת. אני מצטער.”
"זה בסדר.” חשבתי לרגע שזה היה הדבר היחיד שיכולתי לומר, ואז פתחתי את הפה ואמרתי עוד דברים, “זאת לא אשמתך, הנקו.”
הוא נראה כאילו אבן נגולה מליבו, ופתאום חיוך מהוסס מצא את דרכו לפניו. “הייתי צריך לשמוע את זה.” אמר. “תודה.”
"אין צורך להודות לי.”
החיוך של הנקו התרחב, ומבלי ששמתי לב, חיוך עלה גם על פניי, הרגשתי מרווח, הרגשתי בסדר. והייתי כל כך אבוד, שלא שמתי לב למה שהנקו עושה, מבלי להתאפק הוא התקרב לעברי, ידו הושטה לכתפי, ואז הוא משך אותי אליו, מהדק אותי אליו כשהוא חיבק אותי בזרועותיו הארוכות. ולמרות שהוא היה קטן ממני, הוא חיבק אותי. כאילו חזרתי אליו אחרי זמן ארוך.
ציפיתי להרגיש שנאה. ציפיתי להרגיש סלידה. אבל לא הרגשתי דבר חוץ מאת החזה שלי מתפקע וחוץ מהרצון העז לחבק אותו ולהיות איתו. ולא הבנתי מה היה לא בסדר איתי.
מבלי לשים לב, מבלי לדעת איך להגיב או מה לחשוב, ידי עלו למעלה ונכרכו סביבו, מבלי להבין חיבקתי אותו בחזרה. גבר. גבר צעיר, בגילי. והרצון שלי, שהוא יהיה בסדר, גבר על כל רצון אחר שאיי פעם היה לי איי פעם. והסלידה דקרה אותי מבפנים, אבל לא סלדתי מהנקו.
סלדתי מעצמי.
ומבלי לשים לב למה שקרה לפניי שנייה, הנקו התפרק בזרועותיי, ופתאום זה היה אני שחיבק אותו. הוא לא אמר דבר, אבל הרגשתי את כתפיו, רועדות, ולמרות שהוא היה גבר - למרות הכל, הוא בכה. הוא פשוט הרשה לעצמו לבכות.
הנקו הפך לשבר כלי בזרועותיי. אז כל מה שיכולתי לעשות היה לנסות להרכיב אותו. לחזור על המנטרה ש"זה בסדר" וש"הכל יהיה בסדר גמור". ליטפתי את שיערו והשתדלתי להשאיר קו עבה בינינו.
הוא האמין לי. ולאחר זמן מה, הוא פירק את כלוב זרועותיי מסביבו, מלמל "סליחה", והלך למזרן שלו. שנינו ידענו שלא היה לו מקום איתי.

והיה לנו טוב. בערך.
דיברנו. הנקו התנהג כרגיל. הרגשתי את הזיוף עולה לגרוני ומדכדך אותי. חונק אותי. נזכר ביום בו הוא התרפק עליי בגעגוע, מרגיש שאני צריך אותו.
הדחקתי את עצמי. כמוהו. שנינו היינו מזויפים, שני צבועים. או שבעצם, אני הדחקתי עליו את הצביעות שלי. אני העלמתי אותו, הסתרתי אותו. דרשתי ממנו להעלים את מי שהוא באמת.
אבל, אין אשמים בסופו של דבר, כי ביום השישים ואחד הגענו לנקודת השפל, והאשם לא שינה יותר; הכל התפוצץ בפרצופים של שנינו.
באותו הבוקר, הנקו ביקש לא ללכת לכנסייה. לא הבנתי מדוע, ואמרתי לו לבוא בכל מקרה. הכרחתי אותו, ליתר דיוק. לא הבנתי דבר, הושבתי אותו בכוח על ספסל המתפללים וגרמתי לו לפתוח את הספר שלו.
וביצעתי את הדרשה בצורה מופתית.
לפחות לא עד שהגיתי פסוק שהשתיק אותי. כמעט מבלי לשים לב. בלי שום הרגשה שאני מגיע למחוזות שיגרמו לי להתחרט אחר כך. "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם".
אנקה חרישית נפלטה מפי, וקצב הקריאה שלי נעצר. לשנייה שתקתי, ואז התוודעתי לעיניים שנשאו אלי, מחכות שאמשיך. מיהרתי לקרוא קדימה למראה יושבי הכנסייה שקפאו במקומם, לא מבינים מה פשר השתיקה שלי.
חוץ מאדם אחד, אדם שלא החזיר את המבט שלו לספר התפילה בידיים שלו לאחר מעשה, ושהבין טוב מאוד מה חשבתי באותו הרגע. הוא פשוט המשיך לנעוץ בי את העיניים הירוקות שלו והטביע בי תחושת אשם נוראה שחלחלה לחזה שלי.
הנקו. מה עשיתי?
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
להאמין בחצי האמת שלך, כי זה מה שטוב לי כרגע. החצי האמת הקטנה שלך, שמטהרת, ומנקה ומנחה ועוזרת כשקשה כשעצוב וכשכואב, וזה פשוט זה.
להתעלם מהמפלצת שאורבת מעבר לכתף ולוחשת וזוממת ומכאיבה, ולתת לך לכאוב מבלי לומר, מבלי להעיר. כואב להושיט יד ולמחות את הרעל שבצידי הפה שלך, ולהישאר חרשת ואילמת ומאובנת כשהרעל ניתז על הקיר, שתחכי ותביני בעצמך את הקונפליקט הפנימי שלך, פשוט.
אבל חצי האמת שלך היא הכל. היא השמיים והארץ והמים והיבשה והאוויר שאני שואפת לריאותיי. ובעולמך, החצי נכון, השמיים הם נייר והאוויר הוא זכוכית, וזה קשה לנשום, ואת מסתכלת למעלה והכל חד מיימדי בעינייך, חסר עומק.
להיות בשקט, ולראות איך הדממה רועמת בעינייך יותר משירים מזעזעים בווליום הורס שמיעה. איך את חייבת למלא את הדממה במשהו כדי לא להשאיר מקום ריק, כדי להוסיף לנייר שאת רואה מעלייך עוד צבע, עוד עומק, עוד רקע.
כדי לראות יותר, להריח יותר.
חצי האמת שלך מציעה לך לשבת ולחכות, והיא צבועה ומעוותת, אבל היא חצי אמת, וזה מספיק בשבילי, ומספיק בשבילך. ומבלי להבין שהמפלצת מאחורייך מתחילה לטפס ולהיתלות עלייך את נכנסת לפסיביות מסחררת, שאין ממנה יציאה.
את מטפסת ובייאוש, הפסיביות נעלמת.
אבל הפסיביות זה לא כל מה שרע ואפל ורקוב, והמפלצת גורמת לך לרקוד, כמו בובה, פסיבית בידיה ובעולמה ואת קלה לתמרון ומבולבלת, ובעינייך, המפלצת הזאת היא מלאך על פני האדמה, שנשלח לעזור ולנחם ולמלא את החור והתסכול והכאב ולהעלים את תחושת האובדן שאת חיה איתה יום יום.
חצי האמת שלך עומדת איתנה ומחזקת ומדביקה הכל ביחד. אבל לחצי האמת הזאת אין מה להדביק ולהחזיק ביחד.
לראות לאט לאט שהפתרונות שאת מאמינה שאמורים להביא לך שקט ושלווה קורעים אותך מבפנים מבלי שאת אפילו מבינה. עיוורת בעולמך, המפלצת על הכתף ובתוך הראש ובאוויר. המפלצת החצי אמיתית.
לראות אותך שורפת את עצמך לאט לאט מבלי לשים לב.
חצי האמת כבר לא מספיקה לאף אחד כשאת הורסת את עצמך.
את מחזיקה את העולם בשתי ידיים ומוחצת אותו בטעות.
לראות אותך קולטת שאין דבר כזה טעויות.
להאמין שאת תשתפרי ותגדלי ותפסיקי להרוס כל דבר שאת נוגעת בו, להאמין שאת תפסיקי לעוות ולהרוס אותי.

לדעת שאצטרך יום אחד לשבת ולהבין ביחד איתך למה נהפכת.
לדעת שבינתיים זה טוב, כי עדיין יש לך את חצי האמת הקטנה שלך.
נכתב לפני שנתיים ו-3 חודשים
אתה מסתכל על השלט שלך וקולט שהסלוטייפ שהדבקת עליו מתחיל להתקלף והמכסה של הסוללות מתחיל ליפול ממקומו, אחרי שאתה ואחיך לחלופין גרמתם לו להישבר.
ושלוש דקות אחרי זה יש לך אקדח ביד.
טוב, אין לך באמת אקדח ביד, אתה מתבגר בן חמש עשרה ממשפחה נורמלית במדינה שאחזקת אקדח דורשת רישיון לשם כך, אין שום דרך הגיונית שתגיע למצב שיש לך אקדח, אבל היית שמח אם היה.
כתחליף, אתה פותח את ארון התרופות, או יותר נכון, המגירה הרנדומלית ההיא בבית שאתם מחזיקים בה תרופות; כדורי מציצה למיניהם, משככי כאבים קלים וכדורי האנמיה שלך, ולוקח ארבעה כדורי אקמול.
ואתה יודע מה השם של ההרגשה המחורבנת שאתה מרגיש, ויש לה שם מעצבן להפליא; בעיות עולם ראשון.
לא היית רוצה להודות בזה, אבל אתה עונה על כל הקריטריונים.
הרצון להתאבד רק כי הסלוטייפ מתקלף מהשלט הוא לא הרמז הכי עדין בעולם, מה שגם, העובדה שאתה רוצה לשלוף סכין ולהתחיל לחתוך כשאתה מסיים תוכניות שאהבת אמורה לגרום לפעמון לצלצל בראשך.
ואתה כלבה, אתה הודית בזה כבר לפני זמן מה, ושלוש שנים של הסכמה כללית עברו עליך, ושלוש שנים זה חמישית מחייך, וחמישית מחייך זה דיי הרבה לכל אחד.
והעובדה שאתה חושב ששלוש שנים זה נצח מדליקה נורות.
למה אתה כלבה? טוב, אתה בכייני, מלא תלונות, חסר נוחות, חסר התחשבות בסיסית, אנוכי, חד מיימדי, לקרטון יש יותר אישיות ממך, ובכללי… אתה פשוט כלבה. זה בדם שלך, או לפחות נכנס לעורקים שלך כשהפכת מדוכא.
כלבה קטנה ובכיינית.
אתה קם בוקר בוקר, כבר שנים, ומרגיש כאילו עוד חלק ממך נאכל. הדיכאון אכל, קרסם, והפך אותך לקליפה ריקה, ואז הוא נעלם, וניסית למלא את החור שהוא השאיר, נשאר בצורתך הפתטית והעצובה.
וזה, מעין שילוב של צומי התאבדותי מימיי האימו שלך, או הדיכאון הלא מוסבר שלך לאחרונה, אבל אלה ימים שממש בא לך לחתוך בהם.
כשנגמרות האנרגיות לבדיחות הרדודות, השטוחות שלך, השיט האמיתי מתחיל, והוא מגעיל ומלוכלך ומזוהם ומורעל.
.
.
אתה קצת דפוק לאחרונה. לא צריך לדאוג לגבי זה.
.
.
זאת מחלה.
.
.
אבל באמת, בצורה הכי הגיונית. זה אחד מהימים האלה, שלא עזבת את הבית ונשארת בחופש אז אתה בוהה ומסתכל ובוחן ומבין כמה החיים שלך הם זבל ולא זבל.
זה פשוט יום שברירי בשבילך, ומחר תהיה בסדר. אז אתה לוקח עוד שני כדורי אקמול, מקווה שאם האוכל שאתה ממשיך לדחוס לא ממלא אותך, לפחות הם ימלאו. אבל עשרים דקות של בהייה בטלוויזיה אחרי זה ואתה מרגיש כאילו בחזה שלך יש חור שחור ששואב הכל.
אתה חלול.
ואתה מסתכל בווטסאפ, בוהה בקבוצות שלך, ואז תוהה לעצמך מי יהיה האדם שיוכל להכיל אותך, ואם מכל האנשים הנבחרים האלה שנמצאים שם, אולי אחד מהם יהיה האחד שימלא את הריק שיש לך בחזה, שתוכל להכיל, האדם שתוכל להכניס פנימה כדי שימלא אותך ויסתום את החור ויביא קץ לצורך שלך לבלוע כדור מאקדח.
.
.
היית מדוכא.
.
.
אבל זה נגמר, זה נסגר.
.
.
זה היה אמור להיסגר.
.
אנחה
.
סטירה
.
הדיכאון אף פעם לא באמת נגמר, או שאלה ימים בהם מרגיש שהוא לא באמת נגמר, המפלצת הקטנה הזאת ממשיכה לאכול אותך מבפנים, ואמנם נחת ממנה, אבל היא שבה להכות, ולפעמים גורמת לך לרצות להתבכיין כמו הכלבה הקטנה שאתה. הכלבה הקטנה שיש לה בעיות עולם ראשון. טוב, בו - הו. אתה חושב לעצמך, רוצה לבכות ולו רק בגלל שאתה כזה פתטי. כי כשהכל מושלם ויציב ובסדר פתאום אתה דפוק בראש שלך.
אבל זה אחד מהימים האלה.
ואתה לא באמת מתכוון לזה, כשאתה אומר שאתה רוצה למות. המוות מפחיד לאללה, ולא עשית שום דבר. לא התפרסמת, לא התעשרת, לא קנית בית להורים שלך, לא נתת לאחותך שתי סטירות, לא הגשמת את שאר החלומות הנכספים שלך.
אבל לפעמים מאוד בא לך לבלוע כדור מאקדח.
אבל אתה יציב, הו, אתה בהחלט יציב. אם לא היית יציב כנראה היית הולך למגירה במטבח, שולף סכין ועושה טרור עצמי, לא גמור, כנראה, מוות מפחיד את הנשמה שלך, אתה אפילו לא יכול להתחיל להסביר כמה, אבל כמה דברים בהחלט אובדניים, או ככה אומרים כל האנשים שמצלמים את עצמם כשהם עושים את זה ומעלים את זה לאתרים החברתיים.
אתה חושב עליהם ובא לך לפעמים להיות כמוהם, אתה באמת צריך קצת תשומת לב. אתה דיי זונת צומי כרגע, אם אתה צריך לפקוד על עצמך לנשום עמוק ולספור עד עשר כדי לא לעשות את זה באמת.
אבל אתה לא מדוכא, באמת. הדיכאון עף מחוץ לחלון, והוא השאיר חלקים ממנו קצת ליד הדלת ומתחת לספה, אבל שוב, זה אחד מהימים האלו, וזאת שנה מקוללת, וגיל חמש עשרה מדכא ואתה לא יכול לחכות שהוא יעבור. בטח כשתהפוך להיות בן שש עשרה יקרה טריק סינדרלה כזה ובמקום להיכנס לשמלה כחולה תיכנס למקום שאתה מרגיש בו בנוח או משהו בסגנון. זה אפילו לא מצחיק, אולי קסם זאת באמת הדרך היחידה החוצה.
.
ופתאום אתה מתחיל לבכות.
.
תפסיק להיות כלבה ותפסיק לבכות, מה, אתה ילד גוסס באפריקה? נאנסת? נחטפת? ההורים שלך לא ירו אחד בשני והאחות ההיא שלך עדיין מטומטמת? יופי. תעריך את זה, למען השם. בוכה על ספת העור הנחמדה והנעימה שלו בפנטהאוז מושכר בקומה השלוש עשרה של בניין קומות ביום חופש מהבית ספר, אחרי שינה של שתיים עשרה שעות, הצ'יוואווה החמודה שלו מתיישבת על הברכיים שלו בעצלנות, אפילו לא שמה לב למצבו הנפשי המעורער. וברור שהיא לא תשים לב, כלבה, והכוונה הייתה אליך.
ולמרות שאתה מנסה לנער את עצמך ולקלל את עצמך ואתה זורק את הפלאפון לקצה הספה ואז מעביר ידיים בפרווה שלה, עדיין בוכה במרירות.
והיית רוצה את הלמי הזה. את ההוא. את ההיא. את האדם ההוא לבכות אליו. במקום לבכות מעל הכלבה חסרת המושג שלך.
אבל אין למי להתבכיין. אנשים הם קומפלקס, הם פאזל, ואתה פותר אותם אחד אחד והם עדיין, אף פעם לא הפיתרון שאתה מחפש. אתה רוצה את הפיתרון שיגרום לך להפסיק לרצות להצמיד אקדח לראש, גם אם זה פעם בהרבה זמן, היית שמח אם הרגעים האלו היו נעלמים כליל, ואם ההרגשה הלא נוחה הזאת שאתה קם איתה יום יום ומשתדל להדחיק תקפוץ מאיזה צוק ותעזוב אותך בשקט.
.
.
אבל אתה באמת באמת לא מדוכא. לא בדרך כלל.
.
.
עוד אחד מהימים האלה.
.
.
המצאת אנלוגיה שתסביר בדיוק איך אתה מרגיש. כל הדברים האלה, שאמורים למלא אותך, האנשים המדהימים שאתה פוגש והמכשולים שאתה גובר עליהם והדברים שאתה הולך מעליהם, הם בעצם, כמו חטיפים.
אבל אתה לא רוצה חטיפים, אתה רוצה את האוכל האמיתי. אתה צריך את האוכל האמיתי, הבריא ואולי הלפעמים מגעיל כדי להתחיל לחיות כמו שצריך. הדבר שבאמת, לא הכי מפנק לפעמים, אבל אמור להתאים לך בדיוק.
ואתה לא מוצא אותו.
ומשום מה, ממשיך להיות מתוסכל. כי אתה לא יודע בדיוק אחרי מה אתה רודף, אבל אתה רודף אחרי משהו ואתה בטוח שאתה רודף אחרי דבר כלשהו ושהוא קיים איפשהו.
אתה בטוח ועוד איך.
אבל אתה עדיין בסערת רגשות מטורפת על ספת העור שלך בשתיים עשרה בצהריים אחרי שינה מלאה, ואתה מתוסכל ועצוב ומקבל מבט פנימה ומבין כמה אתה קרוע מבפנים, כאילו אתה קם כל יום אחרי פציעת מלחמה כבדה. עברת מלחמה. עברת דיכאון.

רוצה מדליה?
.
.
וזה אחד מהימים האלה שבא לך למות. שבא לך לדפוק כדור בראש או לתלות את עצמך בארון או לקחת ערימות שלמות של כדורים.
.
.
לא שמח באמת אף פעם. למה אתה אף פעם לא באמת שמח?
.
.
אחד מהימים האלה. הימים הדפוקים האלה.
.
.
כבר עדיף שתכתוב בלורד חזק מאוד "מקרה אבוד" על המצח שלך.
.
.
זה עובר עוד מעט. רק להחזיק. זה הצד הרציונאלי שלך שמדבר. שאומר לך לחכות עוד עשרים שנה לפחות לפני שתעשה את המעשה הטיפשי. אתה מתבגר הורמונלי. אין שום סיבה לסיים את המסלול בהתחלה. לא בתנאים האלה.
.
.
ואתה קם מהספה, נותן לכלבה שלך אזהרה והיא עוברת בעצמה למושב ליד, אתה נעמד והולך בכבדות למגירה ולוקח עוד שני כדורים.

ואז אתה הולך למיטה והולך לישון, וקם אחרי עשרים ושמונה שעות עם כאב בטן נוראי ואתה מזיע וקודח ופתאום זה לא כזה נורא. ואמא שלך בדיוק חזרה מהעבודה והיא מניחה כף יד קפואה על המצח שלך ואתה מצמיד אותה אליך בכוח, ומדליק את המזגן בחדר שלך למרות שבחוץ שש עשרה מעלות.
וכבר לא בא לך למות.

אז אתה חי עד הפעם הבאה.
נכתב לפני שנתיים ו-3 חודשים
"הפרעה טורדנית כפייתית, נכון?" החבר הכי טוב שלי שהפך להיות סטודנט נלהב לפסיכולוגיה נשען קדימה.
"זאת הפעם העשירית שאתה שואל אותי," השבתי. "ולא."
"נו באמת. אם רק תודה שיש לך בעיה - יהיה לכולנו הרבה יותר קל לפתור אותה."
"אני מכיר אותך הרבה זמן. אין כולנו במשוואה, אתה רק רוצה ליישם עליי דברים שלמדת."
"גם אני מכיר אותך הרבה זמן, ואני יודע שלפני חמש שנים כמעט התעלפת כי נגעת בידית בידיים חשופות."
"חמש שנים. חמש."
"נכון, זה רק החמיר מאז."
"אין לי שום בעיה."
"תגיד, כמה פעמים שטפת ידיים לפני שיצאת מהבית היום?"
"...אין לי מושג."
"בטוח?"
נאנחתי. "שבע עשרה."
"וזה עוד לפני שיצאת מהבית!"
"אין לי בעיה."
"אז אולי תסיר את הכפפות מהידיים שלך?" שאל. "שלושים ושתיים מעלות בחוץ."
"לא. נעים לי ככה."
"אתה מזיע."
"אני לא מזיע."
"וכמה זוגות נוספים יש לך פה?"
"...אני חושב שחמישה."
"עדיין לא צריך עזרה?"
"לא."
"נא באמת. זאת המאה העשרים ואחת. אף אחד לא יכריח אותך לעבור משהו שאתה לא רוצה, אז תעשה משהו לטובתך."
"מעניין שאתה אומר את זה."
"אני יודע, נכון?" הוא גיחך שוב.
"אני שמח שאתה מבודר מהסיטואציה."
"אז אתה מודע לזה שיש סיטואציה. מעולה. אנחנו מדברים כבר עשרים וחמש דקות."
"אתה לא מפסיק לספור. אולי *לך* יש הפרעה טורדנית כפייתית?"
"זה לא עובד ככה."
"בטח. שלום ולא להתראות."
"רגע! מה עם הטיפול?!"
"ביי ביי."
נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים
דבר טרום פאנפיק:
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.



~~~



"למה לעזאזל - ?" אינויאשה, שעסק בבחינת הנוף, היה מופתע לראות את קגומה משתרכת אחריו. ואז הביט לעבר כתפיה ועיניו התרחבו.
"מיוגה?"
קגומה זקפה גבה והופתעה כשאינויאשה הושיט יד לעברה והרים יצור קטנטן בשתי אצבעותיו. היצור הקטנטן - והזקן - האחד שהעיר את קגומה קודם לכן. היא לא שמה לב מתי נתפס בבגדים שלה. הוא היה עד כדי כך קטן שלא הרגישה במשקלו כלל. "מה אתה עושה כאן, מיוגה?"
"באתי לעזור לך!" אמר, מקפץ על ידו.
אינויאשה הזעיף פנים ושחרר אותו על ראשה של קגומה. "ואני מאמין לך."
"מי… הוא?" קגומה התערבה, מצביעה מעל ראשה.
"שמרתי על אינויאשה כשהוא היה ילד."
"הממ… יורשה לי לשאול… כמה קטן אינויאשה היה כשהוא היה ילד?"
"דיי גדול."
"אוי לי."
אם הייתה לאינויאשה אפשרות להזעיף את הפנים עוד יותר, קגומה הייתה בטוחה שהוא עשה את זה באותו הרגע. הוא הזיז את אוזני הכלב שלו בעצבנות מסוימת, שהעידה בשקיפות על אי נוחות. "בכל מקרה, מה את עושה פה, מטומטמת, זה העניין שלי!"
"מה העניין שלך?"
"זה עניין משפחתי, כביכול," אמר מיוגה בעודו התיישב על ראשה של קגומה. "חרב חושלה, מאחד מניביו של אבא שלו."
"חרב חושלה מניב? סליחה?" קגומה הופתעה.
"הא. אולי לא היית מודעת לזה, אבל אינויאשה הוא הילד הממזר של מלך שדי הכלבים."
"וזה אומר?"
"שהצורה המקורית של המלך ההוא, היא זו - " מיוגה ירד אל כתפה, גרם לה להסתכל עליו ואז הצביע לעבר הנוף שלהם. הם עמדו לצד מצוק וראו עמק יפהפה שבמרכזו - שלד ענקי. של שד ענק.
"זאת הגופה של אינו נו טאישו. מלך שדי הכלבים."
קגומה פערה את פיה. כל שן מפיו של השלד - שנראה מרחוק - הייתה, שיערה, בגודל שלה עצמה. השלד היה עצום למראה, ובאמצע העמק, הוא עכר ממראהו, אפילו ממרחק. כל העצים והפרחים היפהפים שהיו במקום הזה נגרעו מהשלד של כלב ענקי, עטוף בשריון מלחמה.
"בכל מקרה." אינויאשה קטע את ההתפעלות. "יש חרב. חשובה. וסשומארו מנסה להשיג אותה. אנחנו צריכים למהר. אם אני אשיג אותה הכוח שלי יהיה עשרים מתוך עשר."
"נהדר." קגומה נאנחה.
"הו, לא דיברתי אלייך. דיברתי אל מיוגה. את נשארת פה."
"סליחה?"
"אהא."
קגומה צמצמה את עיניה בתגובה, עייפה מכדי לתת תשובה נאותה. מיוגה, לעומתה, בתנועה מעט חוששת, זינק מכתפה אל כתפו של אינויאשה.
אינויאשה חיפש איך לרדת משם. ואז הוא ראה - שדי שלדים מעופפים שנקרו בדרך. הוא זינק, תפס בזנבו של אחד מהם ונחת. לאחר מכן, טיפס עליו.
ובלי אזהרה קגומה זינקה על גבו, בדיוק ברגע שעמדו להמריא. וכשנסקו לשמיים, היה מאוחר מידי להחזיר אותה.
"את - חתיכת - " אינויאשה התפלא, מסובב את ראשו אליה.
היא חרצה את לשונה לעברו וסגרה את עיניה במין תגובה ילדותית משהו, שאינויאשה בחר להתעלם ממנה.
"טיפשה."
"אידיוט."
הם שתקו כמעט עד שהגיעו לשם, להפתעתו הרבה של מיוגה, שהיה בטוח שאינויאשה יחזור אחורנית. טוב, הניח, אינויאשה היה קצר רוח. הוא ציפה לרגע הזה. ברגע שהוא גילה שיש לו מורשת, שיש לו משהו שהורישו לו, הוא שאף אליו. והוא לא היה נותן לבטיחות של אף בת אנוש לעכב אותו.
השניים שתקו עד שאינויאשה הרגיש צורך להגיב.
"אם היא רוצה למות, שתמות." אינויאשה מלמל.
"אוסו - " קגומה קטעה את עצמה באומרה.
"חתיכת - " אינויאשה השתיק את עצמו.

הציפור השלדית הטיסה אותם היישר לתוך פי השלד, וירדה בגרונו לעבר בטנו, קגומה נחרדה.
המחזה היה נורא. השלד היה עמוס עד לחציו בגולגלות אדם, בשלדי אדם, בחניתות, חצים, קרעי בד. המקום היה אסון, והיא לא רצתה לחשוב לעצמו מה עשה אינו נו טאישו לפני שמת. היא הניחה שהוא נרקב כל כך שבשרו נעלם, ושמחה שכל הדם נמוג ממנו ממזמן.
כל מה שעשתה היה להסתכל סביב, המקום היה לחלוטין מחריד. לא הייתה לה דרך אחרת לתאר את זה. והיא נרעדה כשירדה מהציפור, על קרקע שעשויה מעצמות המתים, מוקפת בלא אחר משלד, שהדבר היחיד שהחזיק אותו היה שריון מלחמה עצום.
"סשומארו!" אינויאשה קרא לעבר כיוון מסוים, קגומה הביטה לעברו, היא ראתה את השד, לצד מלוו, רוכן מעל שטח חלק לחלוטין - באמצע כל הכאוס של העצמות והגולגולת - מעל חרב חלודה וישנה, עם ניצב זהוב, ומושך.
שום דבר לא קרה.
למרות חוסר השינה, קגומה יכלה לראות שזאת לא הפעם הראשונה שזה לא קרה. המבט על פניו של סשומארו היה, ללא צל של ספק, מיואש. הוא היה ככה כבר לא מעט זמן, ניחשה.
אינויאשה התפלא, והתחיל לצחוק. "אה, מסתבר שהוא לא מתכנן לתת לך את מה שהוא הוריש לי." הוא גיחך בבוז. "אתה רוצה להסתכל עליי מלמעלה עכשיו?"
סשומארו התקדם בצעדים מהירים וגדולים לעבר אינויאשה, הניף את ידו, והטיח אותה, כשהיא מוקפת בזוהר ירקרק.
אינויאשה התחמק ברגע האחרון. הוא זז הצידה ונתן לידו של סשומארו לפעור חורות בגולגולות במקום בו עצמו.
"אולי אם אהרוג אותך, ישבר החותם על החרב הזאת." אמר סשומארו. "כדאי לי לנסות."
אינויאשה התחמק שוב, הפעם מהשוט עצמו, הוא זינק הצידה ושלף ציפורניים.
סשומארו ואינויאשה החליפו מהלומות, ולאחר אינויאשה הוטח אחורנית בעוצמה, הוא נגרר על הגולגולות לרגליו ונאלץ לטמון את ידיו באדמה כדי שלא יוטח על הקיר, ולמרות שהצליח, הוא עף אחורנית למרחק מרשים. סשומארו לא חיכה, הוא זז במהירות לא אנושית ולאחר שנייה זז מקצה האחד של המקום לקצה השני, מול אינויאשה, וידו הייתה מונפת ומוכנה להצלפה. אינויאשה מיהר להתגונן מאחורי הקימונו שלו.
ברגע שהצליח להתחמק, שיסף לכיוונו של סשומארו בציפורניו, אבל סשומארו, בקלילות מסוימת, הצליח לתפוס את שורש כף ידו והטיח אותו לצד האחר של המקום. לאחר, זז במהירות שוב והצליף בשוט שלו. אינויאשה הספיק להתחמק שוב והגולגולות שספגו את המכה במקומו התמוגגו בקול תסיסה.
קגומה בהתה בגולגולות בהלם. מעשיו של שד מלא - אלו המעשים. והיא חשבה על אינויאשה, העריכה את כוחו והבינה שחשבה שלאינויאשה לא היה סיכוי כלל. אך, בניגוד לציפיותיה, איכשהו, הצליח ליצור חתך לאורך הלחי של אחיו, וסשומארו, הוא - כמעט יצר חור בידו של אינויאשה, אם הלה לא היה זז. התוצאה, למעשה, הייתה כוויה מורעלת על ידו, אבל לא גרועה כמו שהייתה יכולה להיות אם לא היה מתחמק.
אינויאשה לא היה ביתרון. גם ילד בן שלוש היה יודע - זה לא היה קרב הוגן. סשומארו, בהשוואה לאינויאשה, היה שד מלא. היא הביטה על סשומארו וחרדה.
סשומארו כן הרגיש טוב יותר מאינויאשה. הוא ידע שאחיו ברמת נחיתות. אבל לא שם לב - אינויאשה הביט לעבר המשטח, וראה שבהשוואה לסשומארו, הוא יותר קרוב אליו. במהירות, הוא זינק לעברו, התעלם מסשומארו בתהליך, ומשך את החרב.
קגומה, מיוגה, והיצור דמוי הקרפד עצרו את נשימותיהם לשנייה. אבל - אינויאשה לא יכל למשוך את החרב ממקומה.
"זה לא היה צפוי." מלמלה, מופתעת לחלוטין. אינויאשה קילל וזינק הצידה מעוד מתקפה, והשניים חזרו להחליף מהלומות.
קגומה, הביטה במתרחש, תוהה אם עליה להתערב או לא - היא תהתה מה תוכל בכלל לעשות, בלי החצים והקשת שלה, והיא הייתה כל כך עייפה שתהתה אם בכלל הייתה יכולה להועיל גם אם הייתה מנסה. טיפשה, חשבה לעצמה. איך העזת לשכוח את הנשק שלך. זה היה כל כך צפוי, שיקרה משהו רע.
ואז הוסחה מרעש צדדי.
העוזר קרפד של סשומארו - ג'אקן? כן. ג'אקן. ניגש לחרב. הוא ניסה למשוך אותה ממקומה בעצמו.
"היי!" קראה, מרימה גולגולת בידה, ורצה לעברו תוך כדי השלכתה. "מה לעזאזל אתה עושה?"
"לא מעניינך, בת אנוש!"
בת אנוש, בת אנוש, בת אנוש. המילה הדהדה בה. אינויאשה, שקרא לה שוב ושוב, ובזלזול, 'בת אנוש', עלה בראשה, והיא רתחה. היא הרימה עוד גולגולת ותוך כדי ריצה השליכה גם אותה. היא פספסה, ותהתה אם היא צריכה להשליך את האשמה על הגורם הברור שהוא העובדה שהיא לא ישנה שלושה ימים, אבל לאחר שזרקה עוד גולגולת, הגיעה קרוב מספיק, היא גרמה לעוזר של סשומארו לסגת, ותוך כדי הגיעה לעבר המשטח.
הלה הרים את המקל שלו, רוצה לפגוע בה, וכאינסטינקט היא תפסה בדבר היחיד שהיה מלפניה כדי לחסום אותו, ומשכה.
החרב שוחררה מהמשטח.
"או...אופס."
ג'אקן השתנק ונעצר במהלכו, אינויאשה וסשומארו, שהחליפו מהלומות, מרוב הלם, הוטחו לשני צדדים שונים של השלד והתבוננו בה בתדהמה. אינויאשה פער את פיו ועיניו נפערו בהלם, סשומארו פשוט זקף את גבותיו בהפתעה. מיוגה, על כתפה, הביט בה בעיניים גדולות.
"בת אנוש?!" צרח ג'אקן למולה. "לא ייתכן!"
"שקט, ג'אקן." סשומארו פקד עליו והתקרב לעבר קגומה בצעדים קטנים. מיוגה, בהפתעה, קיפץ מעל הכתף שלה וברח משם בקפיצה חרדה.
"את באמת בת אנוש?"
היא נדרכה בכל גופה, והרימה את החרב הדקה - מסתכלת עליה, ולא לקח לה זמן רב להבין - הדבר החלוד והישן הזה לא יגן עליי מפניו. היא לא ידעה איך להשתמש בחרב. "בפעם האחרונה שבדקתי, כן."
הוא השתהה לשנייה בדיבורו. "אני חושב שאת משקרת." הוא המשיך להתקרב אליה.
"ל-לא." היא מעדה בלשונה. אולי אמרו שהיא גלגול נשמה של כוהנת מתה, וקראו לה מופקרת בגלל הבגדים לגופה, אבל אף אחד לא אמר שהיא עשויה להיות שד. היא הופתעה כל כך שהיא לא ידעה איך להגיב.
סשומארו שתק, אבל המשיך להתקרב אליה בצעדים מאיימים למראה.
"תתרחק ממנה, סשומארו!" אינויאשה זינק ונעמד בין סשומארו לבינה. היא הייתה מופתעת, וניסתה לחשוב על סיבה שהוא יגיב ככה, והשם המוכר עלה בראשה - קיקיו. הוא הסתכל עליה וראה את קיקיו.
"תתרחק, אינויאשה."
"אני לא זז." אמר, הבעתו כמו מאתגרת את סשומארו. "אל תעז לגעת בה."
סשומארו לא מש ממקומו. "זאת הבעיה שלך."
"מה?"
"אתה אוהב בני אנוש, לא?" הוא חייך. אבל לא חיוך רך, חיוך הרסני. קודר. "השאיפה שלך אליהם, אל בני האנוש - זאת הבעיה שלך, אינויאשה. כשאתה מסתכל עליהם במקום לראות אויבים, אתה רואה בני ברית. הסיפור של אבא שלנו דומה. ובגלל זה הוא סיים ככה. הוא יכל לחיות עוד מאות ואלפי שנים, אם רק היה בוחר בשדים. אבל הוא בחר להגן על בת אנוש, אמא שלך."
הוא ניסה להוציא את אינויאשה מכליו, בכוח. "אין לך שום זכות לשפוט שום דבר, ואף אחד, סשומארו. מה אתה בכלל יודע? מה אתה יכול לומר?" שאל, קולו מזלזל. "האחד שאבא נטש הוא לא אני, הא? הוא אתה."
סשומארו התעלם מדבריו, קולו יציב. "אבינו היה אוהב בני אנוש, ובגלל זה הוא מת. בגלל אמא שלך. אתה יודע - אני רואה שאתה מחבב אחת במיוחד, ורבים שמעו על הסיפור שגרם לך להיות מרותק לעץ לחמישים שנה, אח יקר. כל כך יפה מצידך, כמעט למות למען בת אנוש שתקעה בך חץ." אמר, כל מילה פגעה באינויאשה כמו סכין. "אני אפסיק את זה עכשיו."
"לא. אל תעז לגעת בקיקיו!" היא צפתה בגבו, ולא יכלה לקלוט אם הוא מצטער על מה שאמר, או אם הוא בכלל שם לב להבדל בינה לבין קיקיו. היא הבינה שהיא צדקה, והייתה בטוחה שלה עצמה הייתה חשיבות אפסית בעיניו, אז ידעה שתהיה מופתעת אם הוא יושפע מזה.
סשומארו לא טרח אפילו להיעמד מול אינויאשה.
אם קגומה חשבה שאינויאשה היה מהיר, סשומארו היה מהיר פי שתיים, והיא בקושי יכלה לראות את קווי המתאר שלו כשנע, היישר למולה.
לאחר, לקחה צעד אחורה, אבל היא לא יכלה לעשות כלום כשסשומארו הרים את ידו. בהינפה, נבלעה בין ערמות על גבי ערמות של רעל סגול. איתה, גם החרב נעלמה.

"סשומארו, ממזר!" אינויאשה מיהר לעבר סשומארו, הוא איבד את השליטה העצמית שלו לחלוטין. סשומארו הושיט אליו את ידו במטרה להסיט אותו מדרכו, אבל אינויאשה הצליח להסיט את סשומארו ולגרום לו להיגרר אחורנית. פתאום היה שינוי אדיר ביחסי הכוחות. הוא קיפל את אצבעותיו כל כך חזק שסשומארו יכל לשמוע את עצמותיו, גם ממרחק. והמבט שלו, גדול וזועם, היה רצחני.
"איך אתה מעז." אמר, מדגיש כל מילה. הוא זעם, ללא ספק, ואז פתח את פיו, פער אותו, וצרח. "איך אתה מעז לקחת אותה ממני!"
"בת אנוש ותו לא, אינויאשה." סשומארו חייך, ופניו נראו מעוותות. "ואם אתה חושב שהיא יותר מזה, אתה טועה."
בשניות הבודדות מאז מותה, אינויאשה הבין שזאת לא הייתה קגומה שהוא דאג לגביה. זאת הייתה קיקיו. תמיד קיקיו. אבל באותו הזמן הזעם כילה אותו כל כך שהוא לא יכל לחשוב, שמה של קיקיו התנגן בראשו, ובצורה עיוורת לחלוטין, הוא פשוט פעל.
הוא נסג ממכה שסשומארו הטיח לעברו, ולאחר, זינק מעט ובצורה עיוורת לחלוטין, כיוון את טלפיו ותקף. הוא היה מהיר. ממש מהיר. כל כך מהיר שבפעם הראשונה, סשומארו - החזק והמהיר ביניהם - לא הספיק להתגונן. דם ניתז. אינויאשה וסשומארו שניהם, בהלם, נותרו חסרי מעש לשנייה. אינויאשה הביט על טלפיו, המגואלות בדם, ואז על פניו של סשומארו, שהסימנים שטלפיו הותירו בהן עדיין דיממו. מתחת לעינו של סשומארו עד ללסת.
ואינויאשה הרגיש טוב, מסופק, מופתע, אבל - "נהנינו כל עוד זה נמשך." סשומארו אמר, ואז, באחת, קטע את כל האופוריה המדומה שאינויאשה שקע בה, המחשבה על היכולת שלהם להשתוות, חצי שד ושד מלא, כשריתק אותו מצווארו היישר לעבר רצפת הגולגולות באבחה, אינויאשה פלט אנקת כאב.
"הגיע הזמן שאני אתנהג ברצינות."
מול עינו של אינויאשה, סשומארו שינה את צורתו. פניו נמתחו ושינו את צורתם, הפכו כלביים, גופו זהר בצבע אדום נוגה, ואנרגיה מטורפת הקיפה אותו. האנרגיה גדלה וגדלה סביבו, והמשקל שהופעל על צווארו של אינויאשה - לאחר, השתנתה התנוחה אז הופעל על בטנו - הלך וגדל. לבסוף, תפס צורה של כלב ענק, לבן פרווה, שכל חלקיק בהופעתו שידר מלכותיות. אכן, היה משני בגודלו לאביהם, כמובן. הוא לא היה אפילו חצי ממנו, אבל הוא היה כל כך גדול ביחס לאינויאשה, שהיה ממש מזערי בהשוואה אליו.
אינויאשה סינן קללה כשסשומארו הפעיל משקל הולך וגודל על בטנו, גורם לו להשתעל, ואז שרט אותו עם ציפורן רגלו הענקית, והטביע אותה לעברו ביחד עם משקלו. אינויאשה ירק דם ותקע את ציפורניו ברגלו של אחיו. הוא גרם לסשומארו להרים את רגלו כמתוך אינסטינקט.
"לעזאזל." מלמל כשמיהר לקום לפני שהרגל רמסה את העצמות שעליהן שכב עד לפני רגע. הוא השתעל שוב לידו, ואז מחה את הנוזל האדום שיצא משיעולו על הקימונו שלו. הוא הסתכל על סשומארו, בדמותו הענקית, והתחמק שוב מרגלו, כמו קרצייה קטנה, סשומארו רצה למעוך אותו.
אינויאשה זינק והביט בפניו של סשומארו, הוא הניף את ידו ושיסף את פניו של סשומארו בטלפיו. אבל סשומארו נמלט ברגע האחרון, פתח את פיו לרווחה וסגר את שיניו הגדולות סביב אינויאשה.
אינויאשה הסתכל עליו, הכאב החד עמעם אותו, עיניו הגדולות של סשומארו, הסימנים שצוירו על פניו, כשנראו אנושיים, עדיין הוטבעו על פניו של הכלב הכסוף.
עיניו של הכלב זהרו, באותו הקור שזהרו בדמותו האנושית. ואינויאשה ניסה לשרוט את קו הלסת שלו, וניסה להכניס אצבע לעינו, אבל לא הצליח, כי סשומארו ניער אותו, כמי שמתכנן לרכך את טרפו.
סשומארו ניער את ראשו ימינה ושמאלה, ואינויאשה הרגיש כאילו הוא עתיד להיקרע לשניים. למזלו, לא נלכד בין הניבים הארוכות, והשיניים השטוחות היו אלו שתפסו אותו ולא חדרו דרך גופו, אבל זה לא הועיל; הוא הרגיש את עצמותיו נמעכות באיטיות.
ואז, משהו הושלך בקשת. משהו חד. אינויאשה הסתובב, וטסאיגה הייתה באוויר, בדרכה אליו. הוא תפס אותה.
"אני לא פה לשתי שניות ואתה נאכל, אינויאשה?!" צרחה נשמעה מלמטה וזאת הייתה היא, קגומה, בריאה ושלמה. כן, היא נראתה אפילו יותר עייפה משהייתה קודם, אבל רוח קרב ניצתה בעיניה.
"מה לעזאז - ?"
"פשוט תעשה משהו!" היא צרחה, היא נראתה בסדר גמור, ואינויאשה קלט שאבן נפלה מעל ליבו.
אינויאשה רצה לנהוג במהירות, באמת שהוא רצה. אבל הוא הביט בלהב של החרב והבין משהו. משהו מאוד חשוב.
החרב הזאת לא תוכל לחתוך נייר.
"מה לעזאזל." הוא מלמל, ולאחר נאנק כשסשומארו ניער אותו שוב. "החרב הזאת חסרת תועלת!"
הוא הרגיש את השיניים סוגרות על בשרו והכאב החד עמעם אותו, בעודו התלבט מה לעשות, הבין שהצלעות שלו ימעכו אם לא יעשה משהו בשניות הקרובות. אז פעל במהירות וכאלטרנטיבה, דקר את סשומארו בעינו, חסר תקווה שזה באמת יפעל.
למזלו, הוא הגיב, קול יבבה נפלט מפיו של אחיו, ולסתותיו הורפו, אינויאשה נפל מפיו ונחת על רגליו באורח פלא, מזנק אחורנית.
ואז, כשפיו של הכלב היה פנוי, הוא התחיל לריר, ריר בכמות גדולה כל כך, שנטף מחוץ לפיו ונחת על הגולגולות. אבל זה לא היה ריר רגיל. הריר האלה הדיף אדים ירקרקים, וכשאינויאשה שאף אותם לקרבו, הוא השתעל מיד.
"לעזאזל," מלמל. "מיאזמה."
קגומה הסתכלה סביבה, ואז ראתה את מיוגה. "קגומה, תברחי!"
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"אלה אדים רעילים, תברחי!" אינויאשה צרח, בדומה למיוגה.
"לאן?!"
"למעלה!" הוא הצביע. וכשראה שלא עשתה דבר, "עכשיו!"
קגומה התבוננה על אינויאשה, ואז על מיוגה, ומיהרה לטפס על צלעות השלד המחוספסות למגע בעקבות מיוגה, מתבוננת גם בג'אקן, שהחל לטפס במהירות גם כן, לוקח גם בסרבול את המטה שלו.
האדים הירוקים החלו למלא את השלד, ואינויאשה, שאמנם היה שד למחצה, לא יכל לסבול את האדים גם כן. אבל הוא היה עסוק - סשומארו כיתר אותו. הוא התחמק מכפותיו של סשומארו ושיסף עם החרב חסרת התועלת, למרות שהיא הצליחה להרתיע - ולו במעט - את סשומארו.
האדים החלו לחנוק אותו, והוא התחמק מסשומארו ובלית ברירה - נס על נפשו. הוא זינק תוך כדי היעזרות בשלד של אביו בדרכו למעלה, תוך שניות מעטות הוא נשען על הלסת. ראייתו היטשטשה מעט ואיבריו הפכו רדומים.
מבלי לשים לב, סשומארו סגר עליו את מלתעותיו מאחורה ומשך אותו איתו, למטה.
"לא שוב," אינויאשה נאנק בכאב. "אתה תהרוג את עצמך, אידיוט!" צרח לעברו, בידיעה שכמעט לא קיימים השדים שיכולים לגבור על מיאזמה - גם לא שלהם. וסשומארו לא היה אחד מהם. אחרי הכל, מיאזמה הייתה, בסך הכל, אדים רעילים ששדים במצב מלא הפיקו.
אינויאשה החליט שאם הקטע הקודם בינו לבין סשומארו שוחזר, אז לשחזר את מה שעשה קודם לא יהיה נורא. הוא דקר אותו בעין שוב.
סשומארו, שממילא היה חלש מהמיאזמה, גם הרפה את האחיזה בלסתותיו וגם סיפק לאינויאשה תנופה למעלה.

קגומה, יחד עם מיוגה, שהייתה מחוץ לשלד, על מוטת כתפיו העצומות של אינו נו טאישו - שלא היו מספיק עצומות, מסתבר, אלא גם גדלו אף יותר באמצעותו של שריון המלחמה שלו - התבוננה בקצה של הכתף עליה שהתה שעה שהיא התנפצה וסשומארו ואינויאשה - שנתפס בפרוותו של סשומארו - פרצו ממנו.
אינויאשה התנדנד מפרוותו של סשומארו וזינק לעבר קגומה, נושם אוויר נקי ממלוא הריאות. הוא הרגיש טוב יותר מיד.
"אינויאשה!" קגומה התכופפה אליו, ופלטה אנחת רווחה. "אתה בסדר."
הוא נופף בידו, "כן, אני בסדר גמור." הוא נעמד, פניו פנו לסשומארו.
ללא הקדמה, הוא רץ לעברו, ידו משספת בחרב, והסיבה היחידה שהצליח לעורר נזק כלשהו עם החרב הפתטית ההיא היה שסשומארו שאף הרבה יותר אדים משהוא עצמו שאף.
הוא נסג אחורנית כשסשומארו החל להתפרע במקומו, מנער את ראשו וחושף את שיניו.
"זה היה ממש לא רע, אינויאשה!" קגומה אמרה, מיוגה על כתפה. "המהלומה האחרונה פגעה."
"באמת, קגומה? באמת?"
היא הנהנה.
"החרב הזאת לא יכולה לחתוך. אין לנו שום סיכוי. או יותר נכון, אין לך שום סיכוי. אני לא יכול לחלץ את שנינו עם הכוח שלי."
"מה אמרת?" שאל מיוגה. "אה.. אני.. אה.. יש מקום שאני צריך ללכת אליו."
מיוגה נעלם מהאופק.
"הוא ברח." קגומה זקפה גבה.
"מיוגה הקשיש בורח ובצדק."
"אה?"
"לא שמעת מה אמרתי קודם? רמזתי בגסות שתמותי."
קגומה הביטה בו, ואז, כשקלטה את מילותיו, דמעות עלו בעיניה.
"וואו - רגע - מה - אה - גרמתי לך, אה, לבכות?"
"לא, אני צוחקת!" היא צרחה עליו בעצבנות. "ברור שאני בוכה, אני מותשת! אם החרב חסרת התועלת - כמו שאתה קורא לה - לא הייתה מצילה אותי, הייתי מתה!"
"מאיפה את יודעת?"
"זה מה שמיוגה אמר, כי אבא שלך אהב בני אנוש אז החרב הגנה עליי!" צרחה, הדמעות נוטפות על לחייה. "ואני כל כך עייפה אני רוצה לישון! ובפעם האחרונה שהלכתי לישון התוכנית שלי כל כך לא הייתה לקום ולמות ואין לי כוח ואני עייפה וכואב לי מהטיפוס ובחיי שזאת פעם אחרונה שאני לא ישנה כל כך הרבה! אני לא רוצה למות כשאני מרגישה כל כך עייפה!" היא לקחה נשימה עמוקה, כי את הנאום האומלל אמרה בנשימה אחת, ולאחר התחילה לייבב.
"אוקיי, אוקיי הבנתי!"
"מה אכפת לי אם הבנת, אמרת בעצמך שאנחנו לא יכולים לצאת מפה ביחד!" עוד יבבה.
"תפסיקי לבכות! אני אגן עלייך כדי שתוכלי לישון, מעצבנת!" אינויאשה פלט ומחוסר היכולת לעמוד ליד בנות - ועוד בנות אנוש - שבוכות, הוא חזר לסשומארו.
קגומה הפסיקה לבכות רק מההלם.

"לעזאזל," אינויאשה מלמל. "בחורה מטומטמת. בטוחה שנמות פה. בה."
הוא הסתכל על סשומארו, ולרגע הוא הרגיש עילאי ומתנשא.
ממש עילאי ומתנשא. כן. הוא יגן על קגומה המזורגגת, והוא יצא משם בחתיכה אחת.
כשסשומארו דהר לעברו, מחודש אחרי שהמיאזמה יצאה מהמערכות שלו. אינויאשה זינק והניף את החרב, שלפתע הרגישה כבדה יותר בזרועותיו, ושיסף לכיוון היד של סשומארו.
אינויאשה לא ציפה אפילו לרגע שנזק בסדר הגודל הזה יקרה, כשהחרב שיספה לאורך ידו של סשומארו, שתתכסה בדם, ואז כשיניף אותה שוב - יגדע את ידו של אחיו.
"סשומארו סאמה!" שמע את הקול של המזדנב של סשומארו צורח בדאגה. "סשומארו סמה!"
היה דם בכל מקום כשאינויאשה נחת, מהקטע בו החתך הענקי נוצר, הדם המשיך לנזול. אינויאשה היה המום. הוא הסתכל על החרב ו - צורתה השתנתה.
ניב. היא נראתה סוף סוף כמו ניב. ניב בגודל של הניבים של אביו. חרב מלכותית, קישוט פרווה היה בפרדה בין ניצבה ללהב, דם מרוח על כל אורכה. הוא הסתכל על סשומארו, שעמד שם, ואז חשב על שניהם, ועל המעמד - שניהם נלחמים על גופתו של אביהם. טרגדיה.
כשזינק שוב, סשומארו זינק לעברו והוא הניף את החרב הענקית, טסאיגה, ויצר חתך ארוך לאורך חזהו של סשומארו, מפורר את השריון שלו.
סשומארו הוטח אחורנית ביחד עם המכה, והוא נפל משריון אביהם לעבר העמק, ולאחר התפוגג לכדור קטן של אנרגיה שהתפוגג משם.
"סשומארו סאמה, חכה לי!" ג'אקן רץ אחריו במהירות ולאחר שזינק מהשריון הענק נעלם גם כן.

אינויאשה ניגש לעבר קגומה. "רואה? אמרתי לך שאני אגן עלייך."
"סשומארו מת?" שאלה, ובמהלך נאבקה להשאיר את עיניה פתוחות.
הוא הניד בראשו לשלילה. "ברור שלא, מטומטמת."
"מה שתגיד." היא פיהקה.
"אינויאשה, אינויאשה!" שמעו קול צווחני, ומיוגה זינק על כתפו של אינויאשה. "רגע - לפני שתכעס, ידעתי שתנצח את סשומארו בקרב, אז ווידאתי שתהיה לנו הסעה הביתה." הוא החווה בידו על שתי ציפורים עשויות מעצמות.
"באמת?"
"כן!" אמר בחיוך.
"אני כל כך מאמין לך, מיוגה." אמר, תפס את השד-קרצייה בין אגודלו לאצבעו, ומעך אותו. "אאוץ'." אמר מיוגה כשאינוישה קילף אותו מעל אצבעו.
אינויאשה החווה לעבר הציפורים. "בואי נלך מפה. מסריח מדם."

"קגומה, רדי מהצי - הו." מלמל אינויאשה כשגילה שבזמן המועט של הנחיתה היא הספיקה להירדם. הוא ניסה להעיר אותה במחיאות כפיים, לצבוט את אפה, או לצרוח, זה לא עזר.
"אינויאשה, תן לנערה המסכנה לישון." אמר מיוגה על כתפו.
"תשתוק." אמר, ואסף אותה בזרועותיו. "אני יודע."
הוא לא יכל להרגיש בנוח במיוחד כשעבר בשער ותפס אותה באחיזה האינטימית-משהו הזאת, כשידו מתחת לצווארה והשנייה מתחת לברכיה. זה היה לא נוח בעליל.
אחרי כשיצא, והפנינה השחורה נבלעה שוב בעינו, במקום שבו חנו ללילה, גילה שעדיין חשוך, והופתע שעברו כל כך הרבה בזמן כל כך מועט.
"וואו." מלמל לעבר מיוגה.
מיוגה הנהן. "כן, לא עבר זמן רב."
אינויאשה הביט על קגומה, היא ישנה שנת ישרים. הוא גם לא ממש תכנן להעיר אותה - לא שיכל. הוא הניח אותה לצד אחד העצים, והתייצב על אותו העץ, מנסה לחקור את התעלומה של החרב - כלומר, למה היא הפכה לצורה חסרת התועלת שלה שוב.

קגומה הסתכלה על אינויאשה, שוב, מבחוץ. היא הרגישה רעננה ישירות, ושמה לב שהאירועים החולפים עברו עליה במעין סהרוריות חסרת פשר, או בעצם - לא חסרת פשר. היא דיי כעסה על עצמה על ההתפרקות האחרונה שלה ועל העובדה שלא עשרה דבר בקרב, והרגישה אפילו מעט חסרת תועלת בפני עצמה. היא בהתה באינויאשה כשחיטט בשק שלה והוציא משהו לאכול, אינויאשה שנלחם והצליח להביס את אויביו - לא משנה באיזה תנאי. ואולי כדי להפר את הסכול שלה - הופיע מולה עוד אינויאשה.
"אה, אתה שוב?" שאלה.
"אלא מי?"
היא הביטה לעברו. "מה המטרה שלך פה?"
"את מחבבת אותו."
היא זקפה גבה. "את מי?"
"אותי." הוא עטה חיוך מתנשא, והיא הבינה את הכיוון.
"הו." אמרה. "אתה מתכוון לאינויאשה."
"כן."
"אתה טועה."
הוא עטה מבט תמוה. "לא הרגשת הקלה כשהוא יצא משם?" קגומה השתהתה בתשובתה, ולכן הזדרז להמשיך. "את רוצה לשנוא את כל השדים, קגומה?"
היא התעלמה משאלתו, ולאחר ניתוח קטן הבינה שהוא לא יבוא רק כדי לנסות לשכנע אותה להיות שוחרת שלום. "מה אתה רוצה?"
הוא נאנח, אנחה עמוקה ומיואשת. "רציתי לשאול אותך אם הבנת."
"אתה מה?"
"את התכלית של טסאיגה."
"התכלית של טסאיגה?" שאלה, תמוהה.
"כן," אמר. "הסיבה שטסאיגה הופכת לצורת הניב שלה."
"עכשיו כשאתה אומר את זה," אמרה, "אין לי מושג. אפילו לא יכולתי לחשוב על זה."
"ניחוש?"
"אולי… הבמה. הבמה שמשכתי אותה ממנה - אולי זה קשור לזה שאני בת אנוש? או אולי, אולי החרב הזאת באה לעזרתו של אינויאשה - אבל הוא לא הצליח." היא ניסתה לפענח את הסיבה, אבל פשוט לא הצליחה. "זה… מוזר."
שניהם הסתכלו על אינויאשה האמיתי. היא, כי רצתה להבין את פשר טסאיגה, והוא, כי היא הביטה באינויאשה.
"אולי," תת המודע שלה לא פסל דבר. "לא משנה הסיבה, נראה לך שהוא יבין את זה?"
"אולי יום אחד." היא קימטה את גבותיה. "לא היום. לא נראה לי שהוא יבין משהו שאני לא הבנתי."
תת המודע שלה צחק. "אני חושב שאת מתנשאת מעליו קצת יותר מידי."
"הוא חמום מוח מידי מכדי לנסות לחשוב, כל מה שמעניין אותו זה כאן ועכשיו, הוא לא מעוניין בסיבות, הוא מעונין בתוצאות."
"הממ." פלט. "אולי. אבל נראה לי שאת ממעיטה בערכו."
היא הביטה בתת המודע שלה בגבה זקופה, והמשיכה את השיחה הלאה. "אגב, אם אתה צריך לתפוס דמות כלשהי, תתפוס את הדמות שלי. זה מתחיל להציק."
"אני אחשוב על זה בפעם הבאה שניפגש."
"אוקיי."
"לילה טוב, קגומה."
היא חייכה, "תודה."
מעבר לשיחה הזאת היא לא זכרה אף אחד מחלומותיה.
נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
אוהבי Manga & Manhwa

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
שבע הממלכות

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת ציורים

(קבוצה ציבורית)
כן לא שחור לבן

(קבוצה ציבורית)
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
א'-ב'

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לנופר!!!~~~

(קבוצה ציבורית)
<B>הייקו טיים!

(קבוצה ציבורית)
טורים :)

(קבוצה ציבורית)
מחלוקות לשם שמיים

(קבוצה ציבורית)
VS

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב אנג'י!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת שמח!!

(קבוצה ציבורית)
ביקורות סרטים

(קבוצה ציבורית)
sweet 16 לפולו!!!

(קבוצה ציבורית)
אנימה 2

(קבוצה ציבורית)
קבוצת דן ופיל

(קבוצה ציבורית)
English club

(קבוצה ציבורית)
פרסי סימניה!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לריצ'רץ'!~

(קבוצה ציבורית)
מיראקולוס ליידיבאג

(קבוצה ציבורית)
A Story About You

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שתמיד כיף לקרוא מתחת לפוך (אוקיי, לא בקיץ. אבל הבנתם את הפואנטה) אישית 20 862 לפני 4 שנים ו-8 חודשים
2. יש לכם דברים יותר טובים לעשות עם הזמן היקר שלכם. אישית 25 949 לפני 4 שנים ו-8 חודשים
3. טישו, מישהו? אישית 15 927 לפני 5 שנים

» סך הכל 60 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של אנג'ל שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. עמק-צל - מלחמות האלים-ממלכות נשכחות #1 / סקוט סיינסין אחת התופעות שיצא לי לראות ב... המשך לקרוא אביביל'ה לפני ארבעה שבועות
2. האי של נים - פנטזיה והרפתקאות לילדים / ונדי אור יש ספרים, ויש ספרים. הם יכול... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני חודשיים
3. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק אנחנו, כבני אנוש, אוהבים להא... המשך לקרוא סימיליה לפני חודשיים
4. האריה שאהב תות / תרצה אתר אני כותבת ביקורות על רק קומ... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 3 חודשים
5. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי בואו נהיה כנים, אם לא היה סי... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 3 חודשים
6. המעגל - אנגלספורס #1 / שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג זה ספר על רמה. ספר עם קלאס. ו... המשך לקרוא トヤ לפני 4 חודשים
7. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק אנחנו, כבני אנוש, אוהבים להא... המשך לקרוא פייג' לפני 4 חודשים
8. אלוהים מה זה צריך להביע / סיימון ריץ' כשעל פני השטח, שירת ההלל של ... המשך לקרוא נילס הולגרסון לפני 4 חודשים
9. תיכון אבלון / מג קאבוט אני לא יודעת למה, אבל הספר ה... המשך לקרוא סימיליה לפני 5 חודשים
10. הפנימייה שלא היתה / סיגלית דיל לצערי, אני קוטעת את הביקורו... המשך לקרוא סתם אחד לפני חצי שנה
11. אליפים / אסתר שטרייט-וורצל שוב, אחזור ואומר שספרים כאל... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 7 חודשים
12. פלא / ר"ג' פלאסיו לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמ... המשך לקרוא מרינה לפני 8 חודשים
13. מדריך הטרמפיסט לגלקסיה - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה #1 / דאגלס אדאמס לפני קריאת הספר הזה, אני חיי... המשך לקרוא מושמוש לפני 9 חודשים
14. קסם זדוני / מליסה מאר שמישהו יסטור לי. כאן ועכשיו!... המשך לקרוא פייג' לפני 11 חודשים
15. אנשי הקירות / סיגלית דיל אמרו לי שלסיגלית דיל יש כיש... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה
16. נפילה - נפילה #1 / לורן קייט אפתח ואומר שהנפילה היחידה ש... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה
17. אגדה - אגדה #1 / מרי לו את מרי לו מצאתי איי שם בארצו... המשך לקרוא פייג' לפני שנה
18. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי בואו נהיה כנים, אם לא היה סי... המשך לקרוא גרייס לפני שנה
19. גאווה ודעה קדומה - תרגום ואחרית דבר: עירית לינור / ג'יין אוסטן אני אתחיל את הביקורת הזאת מ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה
20. Fangirl / Rainbow Rowell "פאנגירל" הוא חווית קריאה שמ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שנה
21. בית הספר לטוב ולרע - טרילוגיית בית הספר לטוב ולרע #1 / סומן צ'יינני אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג ... המשך לקרוא נעמי לפני שנה ו-1 חודשים
22. שומרת האבן - הקמע #1 / קאזו קיבואישי אני חושבת שיש מן "אימפריה" ב... המשך לקרוא טנטן לפני שנה ו-1 חודשים
23. נצח - הזאבים של גרייס #3 / מגי סטיווטר פנטזיה; היא היגיון פשוט, והר... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-1 חודשים
24. בית הספר לטוב ולרע - טרילוגיית בית הספר לטוב ולרע #1 / סומן צ'יינני אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג ... המשך לקרוא טנטן לפני שנה ו-1 חודשים
25. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד אוקיי, אז ככה. לפני מלאאאאא... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-2 חודשים
26. אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 / פיטקוס לור נכון לפעמים יש את הספרים הא... המשך לקרוא טנטן לפני שנה ו-2 חודשים
27. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר "אם היית חצי מצחיק ממה שאת... המשך לקרוא Zenzekii לפני שנה ו-3 חודשים
28. שליחותו של רוצח - הרואים למרחק #3 / רובין הוב (בשל טעויות טכניות הביקורת ... המשך לקרוא אאורה לפני שנה ו-3 חודשים
29. ארמון חצות / קרלוס רואיס סאפון אתם מאמינים בנקמה? ואם כן, כ... המשך לקרוא ר ו נ י ת לפני שנה ו-4 חודשים
30. הנערה שבעטה בקן הצרעות - מילניום 3 # / סטיג לרסון לא, אנחנו לא נוסעים לאילת הר... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-4 חודשים
31. הנערה ששיחקה באש - מילניום 2 # / סטיג לרסון אם לקלל היה מכובד באתר מן המ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-4 חודשים
32. צל לילה - צל לילה #1 / אנדראה קרמר קאלה טור לא דומה לנערות אחר... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-4 חודשים
33. אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 / פיטקוס לור נכון לפעמים יש את הספרים הא... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-5 חודשים
34. Fangirl / Rainbow Rowell "פאנגירל" הוא חווית קריאה שמ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-5 חודשים
35. בית הספר לטוב ולרע - טרילוגיית בית הספר לטוב ולרע #1 / סומן צ'יינני אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג ... המשך לקרוא פאדג' לפני שנה ו-5 חודשים
36. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / ריגס רנסום מתוך כל הספרות הגרועה נחת ע... המשך לקרוא נעם לב לפני שנה ו-6 חודשים
37. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי בואו נהיה כנים, אם לא היה סי... המשך לקרוא החצילה מקומה שלישית לפני שנה ו-6 חודשים
38. הטירה הנעה / דיאנה ווין ג'ונס איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלת... המשך לקרוא אורית זיתן לפני שנה ו-7 חודשים
39. הטירה הנעה / דיאנה ווין ג'ונס איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלת... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-7 חודשים
40. מבוך העצמות - 39 רמזים #1 / ריק ריירדן מהיכרותי הקצרה עם ריירדן, ב... המשך לקרוא נעם לב לפני שנה ו-7 חודשים
41. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי בואו נהיה כנים, אם לא היה סי... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנה ו-7 חודשים
42. יומני הערפד 1 התעוררות - יומני הערפד #1 / ל.ג'. סמית ידעתי שאני צריכה להפסיק לקר... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנה ו-7 חודשים
43. Fangirl / Rainbow Rowell "פאנגירל" הוא חווית קריאה שמ... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנה ו-8 חודשים
44. הטירה הנעה / דיאנה ווין ג'ונס איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלת... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנה ו-8 חודשים
45. לפני שאפול - מהעולם האמיתי # / לורן אוליבר אפשר להוציא מהספר הזה את הצ... המשך לקרוא סופי לפני שנה ו-9 חודשים
46. אלנטריס / ברנדון סנדרסון "אלנטריס הייתה יפהפייה פעם. ... המשך לקרוא בילבו באגינס לפני שנה ו-9 חודשים
47. קסם זדוני / מליסה מאר שמישהו יסטור לי. כאן ועכשיו!... המשך לקרוא Skyler לפני שנה ו-9 חודשים
48. לפני שאפול - מהעולם האמיתי # / לורן אוליבר אפשר להוציא מהספר הזה את הצ... המשך לקרוא TeenageLove לפני שנה ו-9 חודשים
49. אני פחדן אני / פוצ'ו לא סתם יש לי סלידה לא מועטת ... המשך לקרוא no fear לפני שנה ו-9 חודשים
50. פרסי ג'קסון והקרב על המבוך - פרסי ג'קסון והאולימפיים #4 / ריק ריירדן "את שקרנית גרועה, את יודעת." ... המשך לקרוא no fear לפני שנה ו-9 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ