“בשבוע שעבר הלכנו, האחים שלי ואני, לבית הקברות. לא היתה אזכרה, ולא עלינו לשום קבר ספציפי; באנו לראות. לזכור. שוטטנו בין המצבות, נעצרים ליד שמות מוכרים.
המצבות כאן בהר מינימליסטיות: שם, שם ההורים, יום מותו. איפה נהרג. בן כמה היה. סמל עלי זית. וזהו. קצת בלתי נתפס שמתחת לשיש שוכב מה שהיה פעם אדם, חושב ואוהב וחולם וכואב וחי. שהשאיר אחריו רק זכרונות מתעמעמים ועשר – חמש עשרה מילים חרוטות באבן.
שורה”
