ביקורת ספרותית על אתן לך את השמש מאת ג'נדי נלסון
ספר טוב

---

הו, היי. אז... איך אתם? איך פה?
וואו, הקירות התרחבו. וגם התכווצו. האוויר טיפה שונה, אבל הריח מוכר. זה בסדר. אני אמצא את הכורסא שלי עוד מעט -
הופ. מרגישה בבית.
אז מה אתכם?

התגעגעתי.
סליחה. סליחה שלא נכחתי פה מספיק. התגעגעתי, בחיי. אני אחזור ואקרא ביקורות ואדבר ואשתתף. יש אופק באופק, יו נואו?

פשוט, מסתבר, להיות מבוגרת זה קצת עסק מסובך שכזה. כשנמצאים בפנים מבינים בהדרגה. וזה בסדר, אין פה הפתעה גדולה, יש רק חליפה חדשה שאני צריכה ללבוש, שכשאני מתקרבת אליה היא נראית מאיימת יותר משנראתה עד כה.

אם אשרוד או לא אשרוד, אנחנו יכולים להמר על זה. יאללה, יהיו צחוקים.

בכל אופן, ספרים. ספרים עלולים להילכד בין המכבש לבטון בזמנים של רצינות מוגזמת, וזו ממש בושה שלא תיאמן. פוי.
ואז קוראים איזו סדרה שמתחילה טוב ומידרדרת באופן מטומטם להפליא, ונתקעים מולה כמו בתוך ביצה טובענית, עמוד-עמוד-עמוד אבל לא יוצאים, הו לא, יש גאווה להשאיר בשטח!
נו.
אז בינתיים אני עושה גיחות לספרים נוספים, כי ככה, ומה שקורה הוא נס כזה. העולם נפתח והיקום מחייך, קוראת-קוראת בשצף קצף, ונזכרת כמה זה כיף! וכמה אין תחליף לחורי ההצצה הקטנטנים האלו, שמרחיבים את התודעה ואת הגלקסיה. לא ישכנעו אותי אחרת. אין אין אין.

אז איימ היר טו סטיייייי

בעולם של מילים.

תודה על ההקשבה לחפירה שלי. אני אנצל פה את החלל באופן חסר בושה, אבל מה חדש! קבלו המלצונת על עולם שלא הייתי מגיעה אליו אחרת.
עולם של אנשים אובר-דרמטיים, שמרגישים עד הסוף (ואני לא כזו ולא חושבת שהעולם כזה, אבל כיף לקרוא עליהם ולהתבכיין על לב האבן שלי)
עולם של ים (ים!) וצוקים (ברר) ויער, וילדים שאשכרה רצים ליער. סורי אבל פחחח.
עולם של אמנות. ואיזה כיף, יאו, איזה כיף שספר מנגיש את היקום בכזו צורה. זה נכון, זה אמיתי, זה פועם וזה חי. וזה יופי.

אפשר לדבר על פגמים פה, או על סיפור מוגזם, או על הדמויות יופי חי, או על כתיבת יאנג אדולטס פוסט מודרנית ויחסנו האמביוולנטי-אך-המוקיר אליה. אבל נו. שווה קריאה, כי אמנות. שווה קריאה, כי לפעמים צריך סיפור אחר, סערה אחרת, צרות גדולות ומעיבות של אחרים, לשכוח מהצרה האמיתית פה בעולם, שגרה.

פיס.

כיף לשחרר פה מילים ללא עריכה, דווקא בגלל שהן יוצאות כאלה לא מהוקצעות ומגובבות ובלתי קריאות ולא כמו השגרה היומית שלי. זה נקמני, זה ילדותי, זה משחרר. אתם פח הזבל שלי, כבר סיכמנו. אני נהנית, אתם סובלים, התגעגעתי לרוטינה הזו.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על אתן לך את השמש