אפרתי

אפרתי

בת מבני ברק




» דירגה 374 ספרים
» כתבה 226 ביקורות
» יש ברשותה 11 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 9 שנים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שעתיים
» קיבלה 6596 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אפרתי

» מדף הספרים (4 מתוך 11)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 374)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 226 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

מה אתם צריכים כדי להיות כתב טיולים? דרכון צפוף בחותמות, אבל לא כזה שיחשיד אתכם בתור בלדרי סמים, מזוודת טרולי מוכנה בכל עת... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של יובל אברמוביץ. הוא ביקש ממני להירשם לסימניה כדי לכתוב על ספרו החדש. אז נרשמתי. יש כבר שתי רשו... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שלושה שבועות


שובה של הבלשית הבריטית, זאת אומרת לא בלשית מקצועית, אלא בחורה בריטית שנסיבות חייה הביאו אותה לפתור תעלומה כדי להציל את חי... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


נניח שקוראים לכם שפרד נאקר ומכרתם את חברת התיקונים והשיפוצים שלכם תמורת מיליון דולר, כדי להיות טלפן שירות הלקוחות שלה, וא... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


יכול להיות שכל מי שמצא בספר פגמים, צדק. אולי הוא עמוס בדידקטיות, סובל מארכנות יתר, אולי אין היגיון בכושר הביטוי המופלא של ... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה


כמעט לכל אחד יש רגע או שעה או יום בחייו שהם קו השבר, הקו שחוצה את חייו לשניים, לפני ואחרי. בניגוד לתמונות של לפני ואחרי דיאט... המשך לקרוא
47 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

פרשת דיר יאסין הייתה ועודנה אירוע מפתח בתולדות מלחמת השחרור. הפרשה נטחנה ונדונה בפורומים שונים כשבעלי האינטרסים מציגים "... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


עידית היא האנטי גיבור המושלם. רווקה תל אביבית בת 40, מתנשאת, מלאה בחשיבות עצמית, אישיות נרקסיסטית מרוכזת בעצמה עם מעט מאוד ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


קשה להסביר במילים שיתארו בדיוק רב את הלך רוחו של המספר הנודד שכל ישותו מתמזגת לה עם הטבע והמראות שהוא חוזה בהם במהלך נדוד... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


אתמול בערב לא יכולתי להירדם. שעתיים לפני כן לקיתי בבולמוס צפייה וגמעתי את כל העונה הראשונה של "שיטת קומינסקי" בכיכובם של מ... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


אז נכון, בולשיט שכתוב על כריכות הוא בולשיט, אבל לפעמים הוא תמרור אזהרה מאיר עיניים. אבל אני הייתי עייפה, אדוני השוטר, והבן ... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


מאז אתמול כאשר לקחתי לידי את הספר הקטן והסגלגל הזה אני מתקשה להרדם, ספר עוכר שלווה מטריד קשה לקריאה, מוסיפה העובדה כי הספר... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 ימים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 7 שנים ו-11 חודשים
» היער השאנן / רוזה וול
לפני 7 שנים ו-11 חודשים
» /
לפני 7 שנים ו-11 חודשים
» /
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

כל היום תקפו את בתי צירונים קטנים. זה היה בדיוק היום המתאים, התאריך שסוגר את שבוע ארבעים.

הייתי דרוכה, כרגיל. כבר חודש שלם שאני משתדלת להיות מוכנה בכל רגע נתון. הטלפון מוטען, כשאני בציבור והרעש ממסך אני מחזיקה את הנייד ביד, שלא אחמיץ שיחה מבתי. ההכנות לשבת מצריכות לוגיסטיקה מיוחדת, לעשות ביום חמישי כל מה שאפשר לחסוך מיום שישי הקצרצר של חורף.

שכשיגיע הרגע נהיה מוכנים.

לילדות של בתי היו העדפות. שאמא לא תלד בשבת, כי אז המורה לא תדע באותו יום. ולא ביום שישי, והכי נוח ביום הזה והזה ובשעה הזאת והזאת, כאילו קיבל התינוק הזמנה מיוחדת לשעה הנקובה והוא חייב להופיע בזמן.

בערב הייתי נחושה לתת עצות. אם הצירים סדירים כדאי שניסע, הלוא הלידות מתקדמות מהר ולא כדאי שנגיע כשאת כאובה מדי. נסענו בעלי ואני במונית, בעלי לשמור על הילדות שבבית ואני לבית החולים עם בתי ובעלה.

למה התלבשת כל כך יפה? שאלה בתי.

אני הולכת ללדת את הנכד שלי, אמרתי.

בדרך התבדחנו, הצירים לא היו אינטנסיביים. הם היו מין צלילי סיום נחמדים להריון יפהפה וקל, זורם ומאושר. נטול דאגות עשיר בתוכניות. כל חמש דקות על השעון הלא מתאמץ של הזמן האחרון שעוד היינו תמימים ומחוייכים.
בחדר המיון היו תקלות. אבל לא התקלות שלנו. צוות מצומצם ועמוס, אשה שילדה במיון במקום בחדר לידה, יפחותיה המהוסות נשמעות בגבורה מעורבות בבכיו של הנולד. לידה ראשונה וככה חושפנית לאוזני כל הקהל. הייתה גם אשה כעוסה שחיכתה ארבע שעות ללא מענה ושטחה את טענותיה בקול של מתלוננת סדרתית. ושלל זוגות שהמתינו בדרגות שונות של כאב ואי כאב, של כאלה שעדיין חוזרים הביתה, של מי שמתקדמים ומי שדורכים במקום, וכולם נמצאים בדרך, ארוכה או קצרה אל התינוק המיוחל.

בסוף, אחרי האיתותים שלי ובקשותי המנומסות אמרה המיילדת לבתי לשכב על המיטה. בין השכיבה ובין החיבור למוניטור היתה עוד רבע שעה של התרוצצות שבה ניסתה המיילדת למלא מאה תפקידים שונים, ובתי הלא מאוד כאובה, סבלנית ושקטה, המתינה בדקות האחרונות של אי הידיעה הברוכה.

ואז הגיעה המיילדת והניחה את המוניטור על הבטן.

מזיזה לכאן, מניעה לפה ורק הדופק של בתי נשמע.

את לא מוצאת את הדופק? שאלה בתי שהייתה אמונה על אינספור ניטורים בהריון הראשון. אני הייתי עדיין שקועה בבורותי הלא מפוחדת, מטילה בלבי את האשמה על המיילדת, או על העובר הסרבן שמתכרבל בתנוחה לא נוחה.

המיילדת לא השיבה. היא יצאה לקרוא לרופאה, שחיברה אולטרסאונד בסמרטפון אל הבטן. כשגם הבדיקה הזאת הכזיבה היא הריצה אותנו לחדר אחר, אל מכשיר אולטרסאונד יותר משוכלל.

מה קורה שם? אותת לי חתני ולבי לא נתן לי להשיב לו את מה שניסיתי להדחיק.

הם מחפשים את הדופק, עניתי.

משם עברנו לחדר בדיקות אחר והאולטרסאונד שומם, לא רואים את הלב הפועם. אל הצוות מצטרף רופא גדול, מנהל המחלקה להריון בסיכון גבוה. הוא בוחן את הצג המת ואולי הוא גם רואה את העובר המת וצר לו, אכן צר לו, ויש גם נחמה קטנה בפיו, זה קורה לפחות פעמיים בשבוע.

בתי היתה מאובנת. היא פלטה יפחה קצרה ואנחנו היבטנו זה בזה אבודים בארץ הלא נודע. באנו לקבל תינוק בידיים, משקלו קצת יותר משלושה קילוגרם, ועל כתפיו הרכות בנינו אלף תוכניות וחלומות. איך נרחץ ואיפה נשכיב ואיך ידחקו אחיותיו את ראשיהן אל מיטתו, ואיך יגידו כולם וואו, למרות שבשבילנו בן אחרי ארבע בנות זה לא וואו, כי ארבע אוצרות כמו שיש בבית לא הולכות ברגל, וכל אחת יהלום נוצץ.

וכמה זמן תהיה בתי בביתי אחרי הלידה, ואחרי שתחזור הביתה, כמה ימים עוד אבוא לאמבט אותו כדי לעזור לה וכדי לשאוף את ריחו הענוג, החלבי, החדש. ומה יהיה שמו, כי לא בחרו לו שם, ומה תגיד הקטנה, שהיא רק בת שנתיים, כשתינוק יהיה חבוק בזרועות אמה, יונק ממנה שעות רבות ביממה.

ועד רמת הברית ירדנו, והתפריט והבגדים שקנינו, והתכשיטים שהתאמנו, ומתי ואיפה ואיך.

וכל השאלות התפוגגו ונשאר רק השקט הזה של האסון שהתרחש ככה פתאום.

ואז הכינו אותה ללידה, כי הגוף המשיך במשימתו הנאמנה, ללדת את התינוק המת. המיילדות היו אדיבות ומקסימות וחמות והחדר היה קר כקרח ובחוץ ירד גשם שוטף, כי גם השמים בוכים, אמרה המיילדת. אבל הלוא לידות שקטות יש גם בקיץ ולבנו לא פנוי לקלישאות.

הלידה היתה קלה יחסית, עם אפידורל בגב ותינוק מת בבטן וחור בלב ורעש בראש.

מה יהיה ואיך אומרים ומה עושים. וההחלטות שצריך להחליט, מי יטפל בקבורה, בדיקה גנטית או לא, נתיחה לאחר המוות או לא.

ושוב צר לי, ואני מצטערת, ומשתתפת בצערכם. אנשים באים ויוצאים, אומרים כמה מילים נחוצות ואנחנו טובעים בתוך השתיקה הסמיכה, מושכים באף ומקנחים דמעה סוררת. אבל המיילדת הקסומה, שגם היא עברה לידה שקטה, הנחתה את בתי עד הרגע שבו חבקה את התינוק בזרועותיה.

זה היה נורא. אבל נחוץ. סגירת מעגל ואפשרות לנצור את מראהו של תינוק יפהפה שדומה כל כך לבנות שלא זכו להכירו.

וכשעלה הבוקר על הלילה השחור הזה, חזר חתני הביתה אל הילדות שהתעוררו זה מכבר, אל בעלי השבור שלא סיפר להן כלום, כדי להסביר לבנות שלו המצפות נרגשות מה שגם אנחנו לא מבינים, שהתינוק שחיכו לו כל כך לא יגיע בסופו של דבר.

הימים הראשונים איומים. הריק והבכי והשינה הממאנת לבוא. מי שהציל את בתי הם שיחות הטלפון והביקורים, ההשתתפות בצער וכל מה שלא אומרים.

כי מה שכן אומרים פעמים רבות מכאיב ומקומם.

מי יודע אם הוא היה בריא. כן הוא היה בריא, שתי סקירות מדוקדקות וניטור נורמלי.

את צריכה להתנחם בבנות. ומי ינחם אותי בתינוק שבעט בי ומילא אותי בגופו ובאושר ובתקוות וחלומות.

ועד מתי הרגשת תנועות, כאילו אפשר היה להציל אותו באופן כלשהו או לעקוב כל היממה וכל ההיריון אחרי התנועות.

ומי יודע איזה תיקון נשמות זה. מי יודע, באמת.

את עוד צעירה ויהיה ילד אחר. לא הכרת אותו. את חייבת להיות גיבורה. את חייבת ללכת לטיפול. לאחותי זה קרה, לאמא שלי, לבת דודתי, לשכנה של סבתי, למורה של בתי.

נפלת בסטטיסטיקה בתי, אולי חצי אחוז, אבל בשבילנו זה מאה אחוז.

ואני רק סבתא, זה לא הילד שלי, אבל היא הילדה שלי ואני מתאבלת פעמיים, פעם אחת על התינוק המת ובפעם השנייה על בתי האבלה.

להכיל אותך ולכאוב לכאוב לכאוב.

עוד יבוא בעזרת השם הריון אחר, מסוייט ומלא פחדים וחרדה מתמשכת, זה ברור, ופחד מהתחייבות ומאהבה מראש. עוד יבוא הרגע של תינוק חדש שיהיה חבוק בזרועותיך, אבל בין בתך הקטנה לתינוק שיהיה, בן או בת, זה ממש לא משנה, תמיד יהיה שם תינוק מת אחד בלתי נשכח.
נכתב לפני חודש
שתי נשים נטועות בחצר ריקה
מלאה בעלים גוססים עד קרסול
של עץ ללא כינוי
ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס

או מתנה או חובה
או דממת המתנה או מהומת ביקורת

בחלון המביט בהן מלמעלה יש רבוע שחור
עוד מעט ינשור על ראשן בלחש זגוגית

שתי הנשים מביטות מתחת שמורות עייפות
ממתינות לדיבור הראשון
יהיה כועס? מחמיץ הזדמנויות או אולי
מסתנן מבין שפתיים ממאנות

אתמול השתבש סדר הזמנים והלילה היה צהריים

בערך בשבע שתי נשים מטפסות במדרגות
רגליהן חורקות כמטען לא רצוי
כל אחת לדלתה לריחות אחרים של קוביה
זהה למרבה הפלא
כל אחת למשמרת ערב
כל אחת לצרופים בלתי אפשריים

נכתב לפני שנתיים
לא שמתם לב? ככה זה. כשכואב או מרגיז שמים לב, ואז כשהכאב או הדבר המרגיז חולף, כאילו כלום.
אז עכשיו אתם מבינים?
עוד לא?
יצירת מופת כזאת עוד לא כתבתי כאן.
אוסף של רמזים עבים כחדקו של פיל.
שיהיה לכם אחלה יום.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
אנחנו אוהבים דווקא טרולים. בעידן כבדות הראש והריצה אחר החדשות, יש משהו משעשע באדם חכם המשים עצמו אדיוט.
אלא, שהנוסחה נעשתה צפוייה כשמש ביולי. פיסוק חסר, עילגות, שגיאות כתיב והיטפלות לכל ביקורת בסגנון עדות הטיפשים.
אז מה אנחנו מבקשים?
שנו בבקשה את הנוסחה.
אין לי הצעות ייעול, כי בחיים לא הייתי טרול (ולמרות שביקרתי במוזיאון הטרולים בנורבגיה (נורווגיה), לא למדתי שם איך נעשים טרול.
אז היה שלום אל תרגיזו אותי, ולא להתראות. מיצינו אותך. אפרתי גשש בלש עלתה עליך אחרי שעה. אי אפשר לכתוב בכמה רמות, צריך להיות עקבי גם בתת רמה.
ואתם טרולים חדשים, הנושפים בעורפנו או מציצים אלינו, מבקשים מכם רעיונות חדשים.
אם לא תהיו מקוריים נתעלם מכם.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
אימומי חייטים

במרפסת גדושת אימומי חייטים
צופה בבואתי חבושת לבן
מיני חלומות
גורסת משפחתי, תוהה
על צלחת ורודה מגישה אני את קליפת התדמית
לצלילה הנלעג של מוסיקת גן זהירה
לא לשוא בוכים משוררים בעת לידתם
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
הכאב שלי הוא מחוץ להישג יד
של אחרים נגיש כמו טיפות
כמו רכות נמסה
יד מכווצת, והופ, נפתח המעיין

בשביל זרים מן העיתון
ידידים של הברה
נשכחים ללא נוסטלגיה
אני חברה דומעת, מושלמת, רבת פנים
שפע נדיבות של צער משתתף

אבל הכאב שלי הוא אגרוף שחור בבטן
שהולם שוב ושוב
על קרקעית צחיחה
כולם בודקים את עיני בשלל מכשירי הגדלה
ואין קורטוב של לחלוחית, על הלחמית
על הקרנית, בשק ההוא הכבד שבזווית

עד שאיני יכולה להכיל אותו עוד
מכווצת אותו, נקודה זעירה
כמו מיקרופילם שנהיר רק למרגלי הצער


נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים
פעם כתב מישהו את הקונצ'רטו למת בין החיים
אופוס מספר לא ידוע
היה זה כמובן החי-המת
מיד כשנעטפתי במוסיקה הנפלאה המרוממת הכובשת המנופפת המורידה הנמזגת הטרופה
בכיתי בכי תמרורים של מי שלא יכתוב כך לעולם

ידעתי שבכיי מאוס מרמה גואה ללא טעם
מרטיב לשוא את הציפית שידעה בכי חדור משמעות
מהצער הרודף הזה

ניסיתי לטעום מן הצלילים בקצה חוש ההתנסות
לחשוב על החי-המת היושב לאור נרות
כותב פרטיטורות למען בורים תחת נורה הלוגנית

ואז תקפו אותי געגועים וכמיהה לגעגועים
ואכזבה מתומם ופחד לאבדם והחלטה לשמרם
והייתי לרגעים המת-החי ולעיתים החי-המת
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
עד גיל ארבע עשרה וחצי לא דיברה עברית בכלל. בתום המלחמה, בודדה בעולם, ללא אב ואם, אח או אחות, ניצלה על ידי הרוזן ברנדוט והועברה על ידי הצלב האדום לשבדיה. באי לידינגה הקימו הרב והרבנית יעקובזון מוסד לבנות ושם הן למדו והשכילו. במשך שנה וחצי אלה, עד שכתבה את היומן, נטשה את הפולנית. בנות המוסד למדו בעברית. לא היו להן ספרי קריאה וגם לא ספרי לימוד, אבל העברית הטרייה הזאת מפתיעה והטקסט מרגש.


בס"ד
המלחמה הנוראה: קורות חיי בגטו הנורא
דממה ולילה, בכל מין שינה עמוקה... קרני הלבנה מאירים כל בית ובית. צעקה נוראה הפסיקה את הדממה ששלטה מסביב.
גרשו את היהודים אל הגטו. אחי הבכור נסע לרוסיה. האם אראה עוד פעם בחיי את אחי? השם יודע.
בגטו פרצה מגיפה נוראה:
אבי חלה והמחלה הלכה וגדלה מיום ליום. החום הולך וחזק, פניו הלבינו ועיניו בערו מאוד. אבי שכב במיטה חולה אנוש. כפעם בפעם שאל אבי מתוך החום: "האם אראה עוד פעם את בני היקר?" ימים אחדים היה אבי בין חיים ומוות. ובבוקר שבת אחת יצאה נשמתו לעולם האמת. בשעה שחי אבי, ביתנו היה תמיד מלא אור ושמחה, אך לדאבוננו הגדול לא ארך זמן רב, כי אבד לנו אבינו היקר. הבית שהיה תמיד מלא אור ושמחה, נהפך לבית מלא עצב ודאגות.
לא זמן רב אחרי מות אבי היקר חלתה אמי... שנפלה למשכב ימים רבים. בחדר לבן, במיטה ליד החלון שכבה אמי ופניה לבנות כמו צבע החדר. תמיד אמא היתה מתבוננת בילדים, שבהיותם עוד כה צעירים נשארו יתומים.
ועיניה השחורות נצצו באהבה, אהבת אם לבתה...
בחדרנו שלט שקט רק אפשר היה לשמוע את שיעולה שהפסיק את הדממה.
מידי יום ביומו בא רופא לבקר את אמי ולדרוש בשלומה. אך מיום ליום פניה הלכו וחוורו וביחד גם הלך שיעולה והתחזק... ושפתיה נקשרות מרוב חום ועיניה בערו מאוד.
לעיתים קרובות הייתי ניגשת אל מיטתה ושואלת בקול נמוך ולא בטוח: אמי, מתי את תבריאי ותהיה לי אם כמו לכל הילדים?
אמי שקועה במחשבות על ילדיה, אבל לצערי הנורא לא שמעה את שאלתי. חזרתי בקול שנפסק לרגעים מבכי. תשובה לא קיבלתי עד היום הזה...
באותו רגע עברו בראשי מחשבות שונות. כשהייתי עוד קטנה והיו לי אב ואם בריאה, אבל עכשיו? עכשיו... מעיינות דמעות נגולו מעיני וביקשתי רחמים מהשם שישלח רפואה שלמה לאמי. רצון הקדוש ברוך הוא היה אחר. קשה היה לנו להשלים עם גורלנו הקשה.
אחותי בת ה-16 צריכה הייתה לדאוג בשביל כל משפחתנו. אז הייתי בת 10 ואחותי השנייה קשישה ממני בשנה. חיינו היו מלאי עצב וצער.
בכל פינה ופינה שלטו רק עצב ודממה. אמי ששכבה במיטתה הייתה כמו שמש שחיממה את לבותנו הנידחות. הייתה המלאך המכניס בנו נחמה לקבל את חלקנו באהבה...
המחלה של אמי הלכה הלוך וגדול ומצבנו הלך הלוך ורע. צריכות היינו למכור את לחמנו כדי לקנות סמי מרפא בשביל אמי.
והנה אחר מותו של אבי נשארו לנו תכריכים. גם את זאת רצינו למכור על מנת להציל את אמנו היקרה. לאחותי לא היה לב לשאול את אמי אם אפשר את זאת למכור...
ניגשתי למיטתה ושאלתי בקול רועד: אמי, אולי אפשר למכור את התכריכים? גמגמתי ולא יכולתי להוציא מפי הגה. "לא", ענתה אמי, "אולי יהיה צורך בשבילי," דבריה חדרו עמוק עמוק לנפשי פנימה. לא הבנתי את פירוש דבריה, רק חזרתי במוחי על מילים אלה: אמי... תכריכים... חולה מסוכנת...
לפעמים הייתי שומעת את דברי הרופא המדבר עם אחותי מאחורי הדלת. כן, אמך חולה אנושה ומי יודע אם תבריא עוד.
בסיגופים שכבה אמי אך דבר לא אמרה, את הכל קיבלה באהבה. על השולחן שעל יד מיטתה מונחות היו תרופות שונות. בעצם מכרנו את כל הנמצא בבית.
תמיד שפתיה היו מתנועעות ומבקשות רחמים מהשם יתברך שמו, שירחם על היתומים. ובאופן הזה הייתה מביעה את כאב לבה.
עוברים ימים ושבועות ואמי כבר לא יכולה לשבת על מיטתה. פניה של אמי הביעו עצב נורא אשר חדר לב ונפש.
וגם הרופאים חדלו לבקר אותה לעיתים קרובות יען כי לא היה לנו תשלום.
אחרי השתדלות גדולה לקחו את אמי לבית חולים. קשה היתה הפרידה מאמי היקרה ולא ידעתי שזה דבר לעולם... שמעתי כאשר איש אמר לרעהו: אי אפשר להכיר את גברת בורז'ינסקה איך שהיא נראית איום. שמרתי את הדבר בלב אשר לא נתן לי מרגוע. רק מילים אלו צלצלו באוזני. אמי... חולה... מסוכנת... תכריכים...
ומאותו יום לא ראיתי כבר את אמי.
עכשיו אמי בבית חולים.
אצל מיטתה עמד רופא והחזיק את ידיה הלבנות ועיניה הבוערות פתוחות לרווחה ומתבוננות מסביב. שפתיה לוחשות דבר מה, ביקשה את השם שירחם על ילדיה שלא יישארו יתומים בעולם בלי אב ואם.
הרופא מתבונן בה וכולם מסביבו ובעיני כולם נראה פחד. והנה רואה אמי לפניה את ביתנו היקר שהיה לפני המלחמה, מלא אור ושמחה. היא רואה את התמונה שבאנו לגטו, את בנה היקר שלא הוסיפה לראותו. היא מאושרה ודבריה האחרונים שאפשר היה לשמוע היו: מי יתן שילדותי ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ובאותן מילים סגרה את עיניה לנצח.
אמי נפטרה בהיותה בת 42.
למחרת באו שתי נשים אשר עליהם הוטל התפקיד לבשר לנו את המציאות המרה. השאלה צילצלה כך: האם יש לכם איש בבית החולים? נוד ראשינו צריך היה להספיק והתשובה: כן! הלב דפק בקרבנו מאוד מאוד. כן, ענו, אמכם נפטרה בלילה הזאת. רעד עבר בכל גופנו. הדבר ממה שפחדנו כל הימים שאמנו הייתה חולה, עכשיו נהפך למציאות מרה. דמעות חמות נתגלגלו מעינינו, עכשיו אין לנו אב ואם.
באותו רגע נזכרתי בדברי אמי: אולי יהיה צורך בשביל... התכריכים...
כן, מלאך הלך מאתנו, חזרתי בקרבי. ומאותו יום הייתי כבר יתומה במלוא מובן המילה.
הייתי בת 11. אחרי השתדלות גדולה לקחו אותי ואת אחותי, הקשישה ממני בשנה, למושבה של יתומים. והאחות השנייה נשארה בבית. במושבה סבלנו הרבה געגועים וצער. אולי אז היינו מאושרות יותר מדי, העבירו את אחותי למחנה. לאיזה מחנה אינני יודעת. האם אראה אותה עוד פעם בחיי? השם יודע.
אזי נשארנו רק שתינו והיינו מאוד מאושרות.
אחרי זמן קצר צריכה הייתי להיפרד מאת אחותי יען כי ללא הייתה לנו אפשרות לחיות יחד. היא הייתה אצל משפחה אחרת מאשר אני.
והנה בא היום האומלל ביותר, שצריכה הייתי לקחת פרידה מאת אחותי , הקשישה ממני בשנה. והיינו קשורות אחת לשניה בכל לב ונפש. את הסבל ששכן בקרבנו אין לשער. היא נסעה לאושוויץ. לבותנו היו שבורים מאוד והרגשתי שבדידותי התמלאה. עינינו הביעו צער ומבלי לומר מילה נפרדנו אחת מהשנייה. קשה היה הרגע ולעולם לא אשכחהו. חרות הוא בנפשי פנימה עמוק עמוק... האם אראה עוד פעם בחיי את אחותי? השם יודע.
אחרי חודשים אחדים נסעתי למחנה ריכוז וגם שמה סבלתי הרבה מאוד. התקווה שאפגוש את אחיותי ואמלא את בקשת אמי להקים את ביתנו נתנה לי כוח ומרץ לקבל עלי את מה שעבר עלי.
עתה הנני נמצאת בלידינגה, ברוך השם ולומדת את תורתנו הקדושה. הנני בת 16. עכשיו אין לי אב ואין אם אין אח ואין אחות. בכל יום מחכה אני לדבר בלתי ידוע. לאיש הקרוב ללבי שיוכל להבין את כאבי. אף על פי שלא בא עד עתה נפשי מחכה לו בכל יום ובכל עת ובכל שעה שיבוא.
בעצם עוד מעולם לא כתבתי לי יומן, אך אינני יודעת היטב מדוע דווקא היום אצל התורנות התעורר בי רגש של חפץ לכתיבת יומן, בכל פעם שהנני מרגישה את עצמי בודדה. ובמקום לומר לבנות, המחברת תהיה החבר היחידי שנשאר לי בעולם.

נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
רוזה שכחה את פאני על הספסל בקניון, או שמא נטשה אותה, או השאירה אותה לשתי דקות וחצי, ואולי פאני הייתה בעיניה מין חפץ משומר, הרבה פנים למקרה העצוב הזה, הרבה נקודות מבט, הכל תלוי בעיני המתבונן.
והרבה זוגות עיניים התבוננו בספסל הריק, שרק לפני שתי דקות וחצי, לדברי רוזה, או לפני שלושים ושבע דקות, לדברי יעל, המוכרת בדוכן התכשיטים, ישבה שם פאני במעיל משובץ, והסתכלה אל הלא-כלום.

אולי כדאי להתחיל מן ההתחלה, כדי שיבינו כל אותם בעלי עיניים: שוטרים, בעלי חנויות וקונים סקרנים, למה בכלל החליטה רוזה להשאיר את פאני על הספסל הראשון שמצאה בקומה הראשונה של הקניון ואיך קרה, שאותו ספסל התרוקן מהזקנה שלו באופן בלתי מוסבר.

לא קל לרוזה. היא בת שלושים ושתיים, בת ואם ואחות למשפחה גדולה בפיליפינים. כאן היא חברה ושוב חברה ושוב חברה וגם מטפלת. פה היא לא אחות ולא אם ולא בת של אף אחד. נכון שישנם המפגשים שליד המזרקה בככר, עם כיסאות הגלגלים והסנדוויצ'ים והיוגורט שנמרח על סנטר סרבן, והזקנים שמבינים ומשעמם להם והזקנים שכבר לא מבינים כלום והם משעממים את המטפלים, ויש גם טלפון נייד ומחשב נייד עם חיבור לאינטרנט שגונבים מהשכנים, וטלוויזיה גם, אבל רוזה היא בת שלושים ושתיים וחייה עומדים כמו שלולית דלוחה, כמו חייה האוזלים של פאני.

לפאני יש איזה שיטיון של זיקנה, לא בדיוק אלצהיימר, ולא חשוב באיזה שם מכנים את הזיכרון המחוק. פעם קראו לזה הסתיידות במוח, היום יש לזה מונחים אחרים, אבל מבחן התוצאה חשוב יותר מההגדרה. לרוזה אין סנטימנטים לפאני מהעבר הרחוק. רוזה מרחמת על פאני של ההווה, אבל בעיקר, היא חשה מחוייבות לטיפול כמו שמרגישים אחריות כלפי חיית מחמד או כלפי כל אחד מחפצי הבית הישנים שבדירה. לשמור ולא לשבור. זה המוטו.

לפאני יש שני ילדים שמשגיחים עליה מרחוק. זהבית גרה בלוס-אנג'לס, נשואה היטב לסוכן נדל"ן ומתגוררת בבית, שדירתה של פאני נכנסת היטב בסלון שלו ועוד נשאר מטראז' פנוי. זהבית היא יורדת קבועה. היא לא מדברת על שיבה הביתה, אין לה געגועים מיוחדים לדירה בגבעתיים, יש לה אחריות קהילתית, אחריות משפחתית והורית. האחריות כלפי אמה לא נכללת ברשימה, או שנדחקה נמוך נמוך לסופה. אי אפשר לטעון כלפיה, היא בילתה שלושה שבועות בארץ כדי לסדר את עניין רוזה, ומכיוון ששתיהן פיטפטו באנגלית, זו במבטא ישראלי וזו במבטא פיליפיני, נוצרה איזו הבנה סמויה ביניהן, שרוזה תעשה הכל כדי שזהבית תצטרך לעשות מה שפחות.

יגאל גר בצפון הארץ. מבחינתן של רוזה ופאני כאילו היה גר בלוס-אנג'לס. מנקודת מבטה של זהבית יש לה שגריר מסור בארץ. מסור? אם תשאלו את ענת, אשתו, מסור ביותר. אם תשאלו את פאני, אתם יכולים לשאול עד מחר ועד בכלל. יגאל נסמך על הזיכרון המתפוגג כשהוא מרווח יותר ויותר את ביקוריו הדלילים.

רוזה בסך הכל רצתה לקנות תיק בחנות התיקים שבקניון. החברות מן המפגש שליד המזרקה, סיפרו לה על המבצע המדהים הזה. כבר שנה וחצי שרוזה שולחת את כל משכורתה לפיליפינים, בשביל אמה, בשביל אחיה ואחיותיה, ובעיקר, כדי שפאטרישיה, בתה בת השלוש-עשרה, תוכל להחלץ מן העניות המנוולת. אין ספק, רוזה היא בת משפחה מסורה הרבה יותר מאשר זהבית.

קשה לפאני לעלות במדרגות הנעות לקומה שנייה, החברות גם לא זכרו בדיוק אם המבצע מתקיים בחנות שבקומה הראשונה, או בזו שבקומה השנייה. בשביל מה לרוזה לטלטל את פאני בשדרות הקניון, ממילא היא הולכת בקצב של צב ונתמכת בזרועה של המטפלת, גם אם עוד לא הגיעו לשלב כיסא הגלגלים. רוזה הושיבה את פאני בעדינות. לא ממש בקצה הספסל, פניה אל חנות בגדים, כדי שמוחה המאובן יתעניין בתזוזת הקהל החולף, עטופה במעילה המשובץ, ובקיצור, מה כבר יכול לקרות לה?

זה בדיוק מה שחשבה רוזה, כששבה אחרי שלושים וכמה דקות, אם להאמין ליעל מדוכן התכשיטים, או אחרי שתי דקות וחצי, אם להאמין לרוזה הנחרדת, כדי לגלות את הספסל הריק. גם ידיה היו ריקות, המבצע נגמר אתמול, כך נודע לה כשסוף-סוף הצליחה למצוא את החנות המדוברת.

רוזה תהתה באימה מה עליה לעשות. לצרוח? לצעוק? לרוץ במרחבי הקניון? להדוף, לדחוף, לשאת עיניים כה וכה, קומתה לא גבוהה ממילא ונעליה בעלות העקבים יאטו את מרוצתה. רוזה החלה לבכות. זה היה המוצא הטוב ביותר. פיליפינית בוכה, זה אינו מחזה שבכל יום. אנשים נעצרו, היבבה התגברה, עברית מהירה, אנגלית שבורה, איפור נוזל, נהר האדם החל לשייט בין הקומות, שואל, מתעניין, תר בעיניו אחר המעיל המשובץ. חצי שעה נוספת עברה עד שהוזעקה המשטרה.

השוטרים בחנו את הספסל בעניין, כאילו יגלו עליו סימני מאבק, די.אנ.איי שכוח, או את עקבות החוטף. הספסל היה סתם ספסל, לא תואר לו ולא הדר. פאני ישבה עליו ואחר כך כבר לא. זה הכל.

פתאום השתוקקה רוזה לשבור את הזמן, לחזור שעה וחצי אחורה, אל הרגע שבו הושיבה את פאני על הספסל. לשבת לידה, לחבק אותה, להריח את ריחו הדחוס של המעיל המשובץ, ריח כבוש של חורפים רבים שלא הכירה, של ארון אפל, לנשום את ריח הזיקנה של פאני, סתם לשבת ככה, בידיים ריקות מתיק שלא ניקנה.
נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:


הביקורות האחרונות של אפרתי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא Mira לפני שבוע
2. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא רונדנית לפני שבוע
3. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא זלי לפני שבוע
4. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא נתי ק. לפני שבוע וחצי
5. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא שופי ינשופי לפני שבוע וחצי
6. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שבוע וחצי
7. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא רץ לפני שבועיים
8. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא בנצי גורן לפני שבועיים
9. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא Reut.Zaro לפני שבועיים
10. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא serena88 לפני שבועיים
11. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא אזדרכת לפני שבועיים
12. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא הדבורה מקן הצרעות לפני שבועיים
13. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא רוחי ליליאן לפני שבועיים
14. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא כרמליטה לפני שבועיים
15. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא שין שין לפני שבועיים
16. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא גבריאלה לפני שבועיים
17. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא מלכה לוין לפני שבועיים
18. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא cujo לפני שבועיים
19. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני שבועיים
20. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא בת-יה לפני שבועיים
21. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא סוריקטה לפני שבועיים
22. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אור קרן לפני שבועיים
23. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא דקלה לפני שבועיים
24. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אברהם לפני שבועיים
25. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא יונתן בן לפני שבועיים
26. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אדמה לפני שבועיים
27. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא חגית לפני שבועיים
28. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אנקה לפני שבועיים
29. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא רותה לפני שבועיים
30. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא סנטו לפני שבועיים
31. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא צב השעה לפני שבועיים
32. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אַסְיָה לפני שבועיים
33. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא אברהם לפני שבועיים
34. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא קצר ולעניין לפני שבועיים
35. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא שמוליק לפני שבועיים
36. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא מיכל לפני שבועיים
37. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא גלית לפני שבועיים
38. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא חני לפני שבועיים
39. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא Tamas לפני שבועיים
40. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא מחשבות לפני שבועיים
41. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא yaelhar לפני שבועיים
42. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא Rasta לפני שבועיים
43. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא תמי לפני שבועיים
44. הנוסעים / כריס פאבונה מה אתם צריכים כדי להיות כתב ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שבועיים
45. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא טופי לפני שלושה שבועות
46. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא זלי לפני שלושה שבועות
47. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא שופי ינשופי לפני שלושה שבועות
48. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא dina לפני שלושה שבועות
49. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא אברהם לפני שלושה שבועות
50. שנת המתנות / יובל אברמוביץ' אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של... המשך לקרוא רץ לפני שלושה שבועות



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ