1. בת

הסתיו משקיף מבעד לחלון המוכתם בסימני טיפות ישנות של יורה שהקדים את זמנו. מבטה עובר מצג האולטרסאונד אל הזגוגית. בצג מרצדים צורות בשחור-לבן-אפור כמו כתמי רורשך דהויים, בלתי מובנים לחלוטין. בסקירה הזאת, הראשונה, בשבוע הארבע עשרה, ליבו הקטן של העובר הוא נקודה זעירה שמהבהבת לה סימנים. כל השאר ערטילאי ומופשט מדי, גם כשהיא מהנהנת להסברים של הרופאה. התינוק שלה ייוולד בסוף האביב, אם הכול ילך כשורה. הרופאה מורחת על המתמר חומר סיכה נוסף ומסבירה על הזוגיות של האיברים שאפשר כבר לזהות. היא מונה ומבהירה ומצביעה, איברי הפנים, אברי הגוף, מה שזוגי ומה שלא, ועשר האצבעות של הידיים ושל הרגליים.

היא אוהבת את הסתיו, העונה היפה והקצרה ביותר. היא מכירה בכך שהיא לירית ומלנכולית במקצת, טיפוס אומנותי, ככה אומרים. היא תמיד רואה את הצד הנסתר והעצוב של החיים אבל מנסה להתחמק ממנו ככל האפשר. היא רוצה בת. בעלה אומר שמה זה משנה, העיקר ילד בריא ושלם. מה איכפת לו. יש להם שלושה בנים, והיא יודעת שהם תמיד יאהבו אותה בכל נימי נפשם, אבל השיחות שלהם עם אביהם יתקשרו ויתמזגו ויתערבבו ויחליקו ויגבשו זהות מוסכמת ככל שיחלפו השנים. היא רוצה בת שתתקשר אליה חמש פעמים ביום, לא כמו הבנים שיתחתנו והמשפחות של נשותיהם יבלעו אותם. היא רוצה חברה לחיים, בת דמותה, הבבואה שתוכל לעצב בלי המגרעות שלה עצמה.

את רוצה לדעת אם זה בן או בת? הרופאה שואלת והשאלה תלויה מעליה בחדר הקר. בחוץ סתיו, בחדר מזגן של חדרי רופאים. היא רוצה לדעת, אבל לא. היא רוצה לדעת רק אם התשובה היא כן. אם זה בן, היא יכולה להמתין עד הלידה.

אז מה יש לנו בבית? הרופאה שואלת בשיתוף חברי, שתישכח שלוש דקות אחרי שתעזוב את המרפאה.
שלושה בנים.

על שפתי הרופאה שמץ של חיוך שקשה לפרש. מה אומר שבריר החיוך הזה, השתתפות של שמחה כי זו בת, או לגלוג קל כי זה בן. היא צריכה לענות תשובה, כל שנייה בחדר הזה עולה כסף.

נשאיר את זה כהפתעה, היא אומרת ומצטערת שהרופאה לא פלטה את התשובה כטעות של היסח הדעת.

הרופאה נותנת לה גליל של נייר מגבת. העיקר שהכול בסדר, המזכירה תיתן לך הפנייה לבדיקות שיגרה והזמנה לסקירה הבאה.

בחוץ ממתינה אחותה שקופצת על רגליה כשהיא יוצאת.

נו, מה?

ברוך השם, הכל בסדר.

היא לוקחת את הטפסים מהמזכירה, הן קובעות ביחד את התורים הבאים ואחותה יוצאת איתה החוצה.

אחותה לקחה יום חופש מהעבודה, היא עורכת דין לענייני ליטיגציה. אשפית בחוקים, אבל בורה לחלוטין בכל מה שמושך את לבה שלה. מזמן היא טוענת שכל אדם הוא מצולע עם אלף צלעות, צריך רק למצוא את הצלע שמתאימה לאדם שמולך. והיא מצאה. הן משוחחות על משפחה וילדים ועל עניינים טריוויאליים של מה בכך. הן יודעות זו על זו הכול, חוץ ממה שחשוב באמת. וזו אחווה שימושית, כי אימן לא יכולה להגיע ללוות אותה בסקירה.

בשבועות האחרונים תקפו את אמא בחילות קשות שנמשכות שעות ארוכות. באותן שעות היא שוכבת במיטה חסרת אונים, מבקשת להקיא אוכל מקיבתה הריקה, מתאמצת להקיא את תחושת הקבס שלופתת אותה, ולשווא. לה עצמה כבר אין בחילות של בוקר, אצל הבנים היו, אז אולי זה שונה הפעם.

באחד הימים היותר קשים אמרה לה אמא, שנדמה לה כל הזמן שגופה כולו מלא בגידול ענק, חסר צבע, ממשות, תאים או מירקם, שמורכב מתחושת בחילה עזה, ושום בדיקה, פולשנית או שלא, לא תוכל לאתר אותו. לרגע קל חשבה שאולי הבעיה של אימה פסיכוסומטית, אבל כשראתה אותה מתייסרת, הדפה את המחשבה מיד.

אימה ערכה בדיקות רוטינה והתוצאה מניחה את הדעת. הסוכר גבולי ואת הטריגליצרידים צריך להפחית. אבל חמישה שבועות של תחושות גרועות, ממילא הורידו את כל הערכים. עכשיו אמא בסבב בדיקות מקיף, בדיקות הדמייה, בדיקות גסטרו ומה לא.

ממילא לקחנו יום חופש, אומרת אחותה, זאת מהחוקים והיא עצמה ממשרד האדריכלים שבו היא עובדת. נכון, שכישרונותיה האומנותיים לא באים לידי ביטוי במשרד כי היא בעיקר מבצעת רעיונות של בכירים ממנה, וגם כשהיא מבריקה רעיון נפלא, דוחים אותו בגלל גבולות כלכליים. אבל היא אומנית מושבתת שאוהבת לראות את הקווים והחישובים קורמים חומרי בנייה ועומדים.

עוד מוקדם, אומרת אחותה ומושכת בתיק הכתף הממותג שלה, את בטח רעבה וגם אני, עשר דקות נסיעה יש מסעדה חלבית מקסימה, ניוקי'לה, מכירה?

מכירה. היא לא אוכלת במסעדות, אבל מכירה. לפני הסקירה היתה נרגשת מדי ולא אכלה ארוחת בוקר. אחותה אף פעם לא אוכלת ארוחת בוקר וגם הודפת את שעת ארוחת הצהריים, מחביאה אותה בין שפע של משימות כדי להיכנס לבגדים שהיו לה בגיל עשרים. לא שאחותה שומרת בגדים מגיל עשרים, גם לא מלפני שנתיים. בכל שנה הארון שלה משתדרג ומתחלף ואת הבגדים הממותגים, שלחלקם מחובר עוד תג המחיר, היא מוסרת לה. הם כמובן לא עולים עליה, אבל הפעולה הזאת מנקה את המצפון הכלכלי של אחותה.

הן מתיישבות במכונית של אחותה.

אני מזמינה, אחותה אומרת.

ברור. היא לא עונה, אבל במחשבתה היא אומרת בקול: ברור.

מצבן הכלכלי ברור לגמרי, אין מה להעמיד פנים. מצידה אפשר לחזור הביתה ולאכול סנדוויץ עם חביתה, שיעלה חמישית ממנת המסעדה. היא תוהה על ההחלטה שקיבלה היום, שלא לשמוע מהרופאה אם זה בן או בת, ומבחינתה אפשר לחזור הביתה לאסוף את הפיג'מות של שלושת בניה, לנקות את שיירי ארוחת הבוקר, להפעיל את מכונת הכביסה ולהכין ארוחת צהריים.

לכבוד הבשורה הטובה שהכול בסדר. אומרת אחותה.

לכבוד המשרה המכניסה שלך והעסק של בעלך, שיש לו בית דפוס משגשג, היא חושבת.

כי אני רק ביצועיסטית במשרד אדריכלים ובעלי מורה, שלא יכול היה להגיע היום לסקירה, כי לפעמים התלמידים חשובים ממני.

הן נוסעות כמה דקות בשקט ואז מסתערת מחשבה על מוחה.

אני מתקשרת לאמא, עוד לא דיברתי איתה היום.

בטח, בטח, אומרת אחותה שמתקשרת לאמא פעם בשלושה ימים במקרה הכי טוב.

הטלפון מצלצל ומצלצל ואמא לא עונה. היא נבהלת, שפתיה מתייבשות.

כן... מהוסס, חלש, משווע.

אמא, מה קורה? איך את מרגישה? היא שואלת בבהילות רוצה לקבל תשובה וגם לא רוצה.

מה אמר הרופא? עונה אמא בשאלה על שאלה.

הרופאה... היא מתקנת.

לא חשוב, הרופאה, מה היא אמרה?

הכול בסדר, ברוך השם, אחותה עונה בקול רם כדי שאמא תשמע שהיא ליוותה אותה, ואחותה גם תוכל להגיד שדיברה עם אמא.

אמא, איך את מרגישה, אבל באמת. קולה רועד, לחוץ, היא מנסה ליישר אותו לגהץ אותו לשלוט בתנודותיו, אבל יש לקולה חיים משל עצמו.

לא משהו... אומרת אימה.

אבא שלה נפטר לפני ארבע וחצי שנים והיעדרו מוטל על חייה כמו משקולת מבטון. אמא לבד.

טוב, אמא, אני באה אליך עכשיו.

היא לא אומרת אנחנו באות, היא לא יכולה להחליט בשביל אחותה.

אחותה נושאת אליה מבט תמה. ומה עם התוכניות שלנו, אומרות עיניה, רציתי לשבת איתך לשיחת נפש, והנה, את הורסת לי גם את יום החופש.

חוסר המילים, המשפטים שלא נאמרים, מוטלים ביניהן כמו חומה ענקית, אולי יותר כמו בריקדה מבולגנת. אמא מנתקת בינתיים. שיחה אחת קצרה ותקווה מרפאת.

היא מהרהרת במשמעות המחלה המסתורית של אמא. אם זה רציני, ייתכן שאסון עומד בפתח חייה, יכול להיות שאמא לא תחייה כדי לראות את הבת שתיוולד לה, או הבן. מה זה חשוב. אולי החודשים הבאים יתמלאו משימות קשות לביצוע והצער יידחק לתוך ימיה, בין אם תהדוף אותו או לא. כמו מי שיטפון, הכאב, בוצני ועכור יציף את חייה. הליריות שלה תהפוך אמיתית, המלנכוליות שלה, טעונת סיבות.

היא מרגישה את הטיפות הודפות זו את זו משק הדמעות החוצה אל לחייה. היא לא רוצה למשוך באפה. לא נעים לה לבכות כשאחותה, שנמצאת באותה דרגת קרבה לאימה, שומרת על ארשת פנים עמומה ועצובה אבל כמו שאומרים, שומרת על פאסון.

היא בת והיא בת.

חבל שלא שאלה את הרופאה. בסקירה הבאה תעשה זאת. אם אמא באמת חולה, מוטב שתדע מראש מה עומד להיוולד.

נכתב לפני 3 ימים

2. כמה רועמת יכולה כבר לידה שקטה להיות

כל היום תקפו את בתי צירונים קטנים. זה היה בדיוק היום המתאים, התאריך שסוגר את שבוע ארבעים.

הייתי דרוכה, כרגיל. כבר חודש שלם שאני משתדלת להיות מוכנה בכל רגע נתון. הטלפון מוטען, כשאני בציבור והרעש ממסך אני מחזיקה את הנייד ביד, שלא אחמיץ שיחה מבתי. ההכנות לשבת מצריכות לוגיסטיקה מיוחדת, לעשות ביום חמישי כל מה שאפשר לחסוך מיום שישי הקצרצר של חורף.

שכשיגיע הרגע נהיה מוכנים.

לילדות של בתי היו העדפות. שאמא לא תלד בשבת, כי אז המורה לא תדע באותו יום. ולא ביום שישי, והכי נוח ביום הזה והזה ובשעה הזאת והזאת, כאילו קיבל התינוק הזמנה מיוחדת לשעה הנקובה והוא חייב להופיע בזמן.

בערב הייתי נחושה לתת עצות. אם הצירים סדירים כדאי שניסע, הלוא הלידות מתקדמות מהר ולא כדאי שנגיע כשאת כאובה מדי. נסענו בעלי ואני במונית, בעלי לשמור על הילדות שבבית ואני לבית החולים עם בתי ובעלה.

למה התלבשת כל כך יפה? שאלה בתי.

אני הולכת ללדת את הנכד שלי, אמרתי.

בדרך התבדחנו, הצירים לא היו אינטנסיביים. הם היו מין צלילי סיום נחמדים להריון יפהפה וקל, זורם ומאושר. נטול דאגות עשיר בתוכניות. כל חמש דקות על השעון הלא מתאמץ של הזמן האחרון שעוד היינו תמימים ומחוייכים.
בחדר המיון היו תקלות. אבל לא התקלות שלנו. צוות מצומצם ועמוס, אשה שילדה במיון במקום בחדר לידה, יפחותיה המהוסות נשמעות בגבורה מעורבות בבכיו של הנולד. לידה ראשונה וככה חושפנית לאוזני כל הקהל. הייתה גם אשה כעוסה שחיכתה ארבע שעות ללא מענה ושטחה את טענותיה בקול של מתלוננת סדרתית. ושלל זוגות שהמתינו בדרגות שונות של כאב ואי כאב, של כאלה שעדיין חוזרים הביתה, של מי שמתקדמים ומי שדורכים במקום, וכולם נמצאים בדרך, ארוכה או קצרה אל התינוק המיוחל.

בסוף, אחרי האיתותים שלי ובקשותי המנומסות אמרה המיילדת לבתי לשכב על המיטה. בין השכיבה ובין החיבור למוניטור היתה עוד רבע שעה של התרוצצות שבה ניסתה המיילדת למלא מאה תפקידים שונים, ובתי הלא מאוד כאובה, סבלנית ושקטה, המתינה בדקות האחרונות של אי הידיעה הברוכה.

ואז הגיעה המיילדת והניחה את המוניטור על הבטן.

מזיזה לכאן, מניעה לפה ורק הדופק של בתי נשמע.

את לא מוצאת את הדופק? שאלה בתי שהייתה אמונה על אינספור ניטורים בהריון הראשון. אני הייתי עדיין שקועה בבורותי הלא מפוחדת, מטילה בלבי את האשמה על המיילדת, או על העובר הסרבן שמתכרבל בתנוחה לא נוחה.

המיילדת לא השיבה. היא יצאה לקרוא לרופאה, שחיברה אולטרסאונד בסמרטפון אל הבטן. כשגם הבדיקה הזאת הכזיבה היא הריצה אותנו לחדר אחר, אל מכשיר אולטרסאונד יותר משוכלל.

מה קורה שם? אותת לי חתני ולבי לא נתן לי להשיב לו את מה שניסיתי להדחיק.

הם מחפשים את הדופק, עניתי.

משם עברנו לחדר בדיקות אחר והאולטרסאונד שומם, לא רואים את הלב הפועם. אל הצוות מצטרף רופא גדול, מנהל המחלקה להריון בסיכון גבוה. הוא בוחן את הצג המת ואולי הוא גם רואה את העובר המת וצר לו, אכן צר לו, ויש גם נחמה קטנה בפיו, זה קורה לפחות פעמיים בשבוע.

בתי היתה מאובנת. היא פלטה יפחה קצרה ואנחנו היבטנו זה בזה אבודים בארץ הלא נודע. באנו לקבל תינוק בידיים, משקלו קצת יותר משלושה קילוגרם, ועל כתפיו הרכות בנינו אלף תוכניות וחלומות. איך נרחץ ואיפה נשכיב ואיך ידחקו אחיותיו את ראשיהן אל מיטתו, ואיך יגידו כולם וואו, למרות שבשבילנו בן אחרי ארבע בנות זה לא וואו, כי ארבע אוצרות כמו שיש בבית לא הולכות ברגל, וכל אחת יהלום נוצץ.

וכמה זמן תהיה בתי בביתי אחרי הלידה, ואחרי שתחזור הביתה, כמה ימים עוד אבוא לאמבט אותו כדי לעזור לה וכדי לשאוף את ריחו הענוג, החלבי, החדש. ומה יהיה שמו, כי לא בחרו לו שם, ומה תגיד הקטנה, שהיא רק בת שנתיים, כשתינוק יהיה חבוק בזרועות אמה, יונק ממנה שעות רבות ביממה.

ועד רמת הברית ירדנו, והתפריט והבגדים שקנינו, והתכשיטים שהתאמנו, ומתי ואיפה ואיך.

וכל השאלות התפוגגו ונשאר רק השקט הזה של האסון שהתרחש ככה פתאום.

ואז הכינו אותה ללידה, כי הגוף המשיך במשימתו הנאמנה, ללדת את התינוק המת. המיילדות היו אדיבות ומקסימות וחמות והחדר היה קר כקרח ובחוץ ירד גשם שוטף, כי גם השמים בוכים, אמרה המיילדת. אבל הלוא לידות שקטות יש גם בקיץ ולבנו לא פנוי לקלישאות.

הלידה היתה קלה יחסית, עם אפידורל בגב ותינוק מת בבטן וחור בלב ורעש בראש.

מה יהיה ואיך אומרים ומה עושים. וההחלטות שצריך להחליט, מי יטפל בקבורה, בדיקה גנטית או לא, נתיחה לאחר המוות או לא.

ושוב צר לי, ואני מצטערת, ומשתתפת בצערכם. אנשים באים ויוצאים, אומרים כמה מילים נחוצות ואנחנו טובעים בתוך השתיקה הסמיכה, מושכים באף ומקנחים דמעה סוררת. אבל המיילדת הקסומה, שגם היא עברה לידה שקטה, הנחתה את בתי עד הרגע שבו חבקה את התינוק בזרועותיה.

זה היה נורא. אבל נחוץ. סגירת מעגל ואפשרות לנצור את מראהו של תינוק יפהפה שדומה כל כך לבנות שלא זכו להכירו.

וכשעלה הבוקר על הלילה השחור הזה, חזר חתני הביתה אל הילדות שהתעוררו זה מכבר, אל בעלי השבור שלא סיפר להן כלום, כדי להסביר לבנות שלו המצפות נרגשות מה שגם אנחנו לא מבינים, שהתינוק שחיכו לו כל כך לא יגיע בסופו של דבר.

הימים הראשונים איומים. הריק והבכי והשינה הממאנת לבוא. מי שהציל את בתי הם שיחות הטלפון והביקורים, ההשתתפות בצער וכל מה שלא אומרים.

כי מה שכן אומרים פעמים רבות מכאיב ומקומם.

מי יודע אם הוא היה בריא. כן הוא היה בריא, שתי סקירות מדוקדקות וניטור נורמלי.

את צריכה להתנחם בבנות. ומי ינחם אותי בתינוק שבעט בי ומילא אותי בגופו ובאושר ובתקוות וחלומות.

ועד מתי הרגשת תנועות, כאילו אפשר היה להציל אותו באופן כלשהו או לעקוב כל היממה וכל ההיריון אחרי התנועות.

ומי יודע איזה תיקון נשמות זה. מי יודע, באמת.

את עוד צעירה ויהיה ילד אחר. לא הכרת אותו. את חייבת להיות גיבורה. את חייבת ללכת לטיפול. לאחותי זה קרה, לאמא שלי, לבת דודתי, לשכנה של סבתי, למורה של בתי.

נפלת בסטטיסטיקה בתי, אולי חצי אחוז, אבל בשבילנו זה מאה אחוז.

ואני רק סבתא, זה לא הילד שלי, אבל היא הילדה שלי ואני מתאבלת פעמיים, פעם אחת על התינוק המת ובפעם השנייה על בתי האבלה.

להכיל אותך ולכאוב לכאוב לכאוב.

עוד יבוא בעזרת השם הריון אחר, מסוייט ומלא פחדים וחרדה מתמשכת, זה ברור, ופחד מהתחייבות ומאהבה מראש. עוד יבוא הרגע של תינוק חדש שיהיה חבוק בזרועותיך, אבל בין בתך הקטנה לתינוק שיהיה, בן או בת, זה ממש לא משנה, תמיד יהיה שם תינוק מת אחד בלתי נשכח.

נכתב לפני 6 שנים ו-11 חודשים

3. קוביה זהה (זה השיר שרשום על גבי הציור שמלווה את שמי מהיום)

שתי נשים נטועות בחצר ריקה
מלאה בעלים גוססים עד קרסול
של עץ ללא כינוי
ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס

או מתנה או חובה
או דממת המתנה או מהומת ביקורת

בחלון המביט בהן מלמעלה יש רבוע שחור
עוד מעט ינשור על ראשן בלחש זגוגית

שתי הנשים מביטות מתחת שמורות עייפות
ממתינות לדיבור הראשון
יהיה כועס? מחמיץ הזדמנויות או אולי
מסתנן מבין שפתיים ממאנות

אתמול השתבש סדר הזמנים והלילה היה צהריים

בערך בשבע שתי נשים מטפסות במדרגות
רגליהן חורקות כמטען לא רצוי
כל אחת לדלתה לריחות אחרים של קוביה
זהה למרבה הפלא
כל אחת למשמרת ערב
כל אחת לצרופים בלתי אפשריים

נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים

4. שמתם לב, ש...

לא שמתם לב? ככה זה. כשכואב או מרגיז שמים לב, ואז כשהכאב או הדבר המרגיז חולף, כאילו כלום.
אז עכשיו אתם מבינים?
עוד לא?
יצירת מופת כזאת עוד לא כתבתי כאן.
אוסף של רמזים עבים כחדקו של פיל.
שיהיה לכם אחלה יום.

נכתב לפני 10 שנים

5. בקשה מהטרול הבא עלינו לטובה

אנחנו אוהבים דווקא טרולים. בעידן כבדות הראש והריצה אחר החדשות, יש משהו משעשע באדם חכם המשים עצמו אדיוט.
אלא, שהנוסחה נעשתה צפוייה כשמש ביולי. פיסוק חסר, עילגות, שגיאות כתיב והיטפלות לכל ביקורת בסגנון עדות הטיפשים.
אז מה אנחנו מבקשים?
שנו בבקשה את הנוסחה.
אין לי הצעות ייעול, כי בחיים לא הייתי טרול (ולמרות שביקרתי במוזיאון הטרולים בנורבגיה (נורווגיה), לא למדתי שם איך נעשים טרול.
אז היה שלום אל תרגיזו אותי, ולא להתראות. מיצינו אותך. אפרתי גשש בלש עלתה עליך אחרי שעה. אי אפשר לכתוב בכמה רמות, צריך להיות עקבי גם בתת רמה.
ואתם טרולים חדשים, הנושפים בעורפנו או מציצים אלינו, מבקשים מכם רעיונות חדשים.
אם לא תהיו מקוריים נתעלם מכם.

נכתב לפני 10 שנים

6. סתם החלטתי לפרסם שיר שלי...

אימומי חייטים

במרפסת גדושת אימומי חייטים
צופה בבואתי חבושת לבן
מיני חלומות
גורסת משפחתי, תוהה
על צלחת ורודה מגישה אני את קליפת התדמית
לצלילה הנלעג של מוסיקת גן זהירה
לא לשוא בוכים משוררים בעת לידתם

נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים

7. מחוץ להישג יד

הכאב שלי הוא מחוץ להישג יד
של אחרים נגיש כמו טיפות
כמו רכות נמסה
יד מכווצת, והופ, נפתח המעיין

בשביל זרים מן העיתון
ידידים של הברה
נשכחים ללא נוסטלגיה
אני חברה דומעת, מושלמת, רבת פנים
שפע נדיבות של צער משתתף

אבל הכאב שלי הוא אגרוף שחור בבטן
שהולם שוב ושוב
על קרקעית צחיחה
כולם בודקים את עיני בשלל מכשירי הגדלה
ואין קורטוב של לחלוחית, על הלחמית
על הקרנית, בשק ההוא הכבד שבזווית

עד שאיני יכולה להכיל אותו עוד
מכווצת אותו, נקודה זעירה
כמו מיקרופילם שנהיר רק למרגלי הצער

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

8. אופוס מספר בלתי ידוע

פעם כתב מישהו את הקונצ'רטו למת בין החיים
אופוס מספר לא ידוע
היה זה כמובן החי-המת
מיד כשנעטפתי במוסיקה הנפלאה המרוממת הכובשת המנופפת המורידה הנמזגת הטרופה
בכיתי בכי תמרורים של מי שלא יכתוב כך לעולם

ידעתי שבכיי מאוס מרמה גואה ללא טעם
מרטיב לשוא את הציפית שידעה בכי חדור משמעות
מהצער הרודף הזה

ניסיתי לטעום מן הצלילים בקצה חוש ההתנסות
לחשוב על החי-המת היושב לאור נרות
כותב פרטיטורות למען בורים תחת נורה הלוגנית

ואז תקפו אותי געגועים וכמיהה לגעגועים
ואכזבה מתומם ופחד לאבדם והחלטה לשמרם
והייתי לרגעים המת-החי ולעיתים החי-המת

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

9. קטע מיומן שאמי כתבה בגיל 16, שנה וחצי אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה

עד גיל ארבע עשרה וחצי לא דיברה עברית בכלל. בתום המלחמה, בודדה בעולם, ללא אב ואם, אח או אחות, ניצלה על ידי הרוזן ברנדוט והועברה על ידי הצלב האדום לשבדיה. באי לידינגה הקימו הרב והרבנית יעקובזון מוסד לבנות ושם הן למדו והשכילו. במשך שנה וחצי אלה, עד שכתבה את היומן, נטשה את הפולנית. בנות המוסד למדו בעברית. לא היו להן ספרי קריאה וגם לא ספרי לימוד, אבל העברית הטרייה הזאת מפתיעה והטקסט מרגש.


בס"ד
המלחמה הנוראה: קורות חיי בגטו הנורא
דממה ולילה, בכל מין שינה עמוקה... קרני הלבנה מאירים כל בית ובית. צעקה נוראה הפסיקה את הדממה ששלטה מסביב.
גרשו את היהודים אל הגטו. אחי הבכור נסע לרוסיה. האם אראה עוד פעם בחיי את אחי? השם יודע.
בגטו פרצה מגיפה נוראה:
אבי חלה והמחלה הלכה וגדלה מיום ליום. החום הולך וחזק, פניו הלבינו ועיניו בערו מאוד. אבי שכב במיטה חולה אנוש. כפעם בפעם שאל אבי מתוך החום: "האם אראה עוד פעם את בני היקר?" ימים אחדים היה אבי בין חיים ומוות. ובבוקר שבת אחת יצאה נשמתו לעולם האמת. בשעה שחי אבי, ביתנו היה תמיד מלא אור ושמחה, אך לדאבוננו הגדול לא ארך זמן רב, כי אבד לנו אבינו היקר. הבית שהיה תמיד מלא אור ושמחה, נהפך לבית מלא עצב ודאגות.
לא זמן רב אחרי מות אבי היקר חלתה אמי... שנפלה למשכב ימים רבים. בחדר לבן, במיטה ליד החלון שכבה אמי ופניה לבנות כמו צבע החדר. תמיד אמא היתה מתבוננת בילדים, שבהיותם עוד כה צעירים נשארו יתומים.
ועיניה השחורות נצצו באהבה, אהבת אם לבתה...
בחדרנו שלט שקט רק אפשר היה לשמוע את שיעולה שהפסיק את הדממה.
מידי יום ביומו בא רופא לבקר את אמי ולדרוש בשלומה. אך מיום ליום פניה הלכו וחוורו וביחד גם הלך שיעולה והתחזק... ושפתיה נקשרות מרוב חום ועיניה בערו מאוד.
לעיתים קרובות הייתי ניגשת אל מיטתה ושואלת בקול נמוך ולא בטוח: אמי, מתי את תבריאי ותהיה לי אם כמו לכל הילדים?
אמי שקועה במחשבות על ילדיה, אבל לצערי הנורא לא שמעה את שאלתי. חזרתי בקול שנפסק לרגעים מבכי. תשובה לא קיבלתי עד היום הזה...
באותו רגע עברו בראשי מחשבות שונות. כשהייתי עוד קטנה והיו לי אב ואם בריאה, אבל עכשיו? עכשיו... מעיינות דמעות נגולו מעיני וביקשתי רחמים מהשם שישלח רפואה שלמה לאמי. רצון הקדוש ברוך הוא היה אחר. קשה היה לנו להשלים עם גורלנו הקשה.
אחותי בת ה-16 צריכה הייתה לדאוג בשביל כל משפחתנו. אז הייתי בת 10 ואחותי השנייה קשישה ממני בשנה. חיינו היו מלאי עצב וצער.
בכל פינה ופינה שלטו רק עצב ודממה. אמי ששכבה במיטתה הייתה כמו שמש שחיממה את לבותנו הנידחות. הייתה המלאך המכניס בנו נחמה לקבל את חלקנו באהבה...
המחלה של אמי הלכה הלוך וגדול ומצבנו הלך הלוך ורע. צריכות היינו למכור את לחמנו כדי לקנות סמי מרפא בשביל אמי.
והנה אחר מותו של אבי נשארו לנו תכריכים. גם את זאת רצינו למכור על מנת להציל את אמנו היקרה. לאחותי לא היה לב לשאול את אמי אם אפשר את זאת למכור...
ניגשתי למיטתה ושאלתי בקול רועד: אמי, אולי אפשר למכור את התכריכים? גמגמתי ולא יכולתי להוציא מפי הגה. "לא", ענתה אמי, "אולי יהיה צורך בשבילי," דבריה חדרו עמוק עמוק לנפשי פנימה. לא הבנתי את פירוש דבריה, רק חזרתי במוחי על מילים אלה: אמי... תכריכים... חולה מסוכנת...
לפעמים הייתי שומעת את דברי הרופא המדבר עם אחותי מאחורי הדלת. כן, אמך חולה אנושה ומי יודע אם תבריא עוד.
בסיגופים שכבה אמי אך דבר לא אמרה, את הכל קיבלה באהבה. על השולחן שעל יד מיטתה מונחות היו תרופות שונות. בעצם מכרנו את כל הנמצא בבית.
תמיד שפתיה היו מתנועעות ומבקשות רחמים מהשם יתברך שמו, שירחם על היתומים. ובאופן הזה הייתה מביעה את כאב לבה.
עוברים ימים ושבועות ואמי כבר לא יכולה לשבת על מיטתה. פניה של אמי הביעו עצב נורא אשר חדר לב ונפש.
וגם הרופאים חדלו לבקר אותה לעיתים קרובות יען כי לא היה לנו תשלום.
אחרי השתדלות גדולה לקחו את אמי לבית חולים. קשה היתה הפרידה מאמי היקרה ולא ידעתי שזה דבר לעולם... שמעתי כאשר איש אמר לרעהו: אי אפשר להכיר את גברת בורז'ינסקה איך שהיא נראית איום. שמרתי את הדבר בלב אשר לא נתן לי מרגוע. רק מילים אלו צלצלו באוזני. אמי... חולה... מסוכנת... תכריכים...
ומאותו יום לא ראיתי כבר את אמי.
עכשיו אמי בבית חולים.
אצל מיטתה עמד רופא והחזיק את ידיה הלבנות ועיניה הבוערות פתוחות לרווחה ומתבוננות מסביב. שפתיה לוחשות דבר מה, ביקשה את השם שירחם על ילדיה שלא יישארו יתומים בעולם בלי אב ואם.
הרופא מתבונן בה וכולם מסביבו ובעיני כולם נראה פחד. והנה רואה אמי לפניה את ביתנו היקר שהיה לפני המלחמה, מלא אור ושמחה. היא רואה את התמונה שבאנו לגטו, את בנה היקר שלא הוסיפה לראותו. היא מאושרה ודבריה האחרונים שאפשר היה לשמוע היו: מי יתן שילדותי ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ובאותן מילים סגרה את עיניה לנצח.
אמי נפטרה בהיותה בת 42.
למחרת באו שתי נשים אשר עליהם הוטל התפקיד לבשר לנו את המציאות המרה. השאלה צילצלה כך: האם יש לכם איש בבית החולים? נוד ראשינו צריך היה להספיק והתשובה: כן! הלב דפק בקרבנו מאוד מאוד. כן, ענו, אמכם נפטרה בלילה הזאת. רעד עבר בכל גופנו. הדבר ממה שפחדנו כל הימים שאמנו הייתה חולה, עכשיו נהפך למציאות מרה. דמעות חמות נתגלגלו מעינינו, עכשיו אין לנו אב ואם.
באותו רגע נזכרתי בדברי אמי: אולי יהיה צורך בשביל... התכריכים...
כן, מלאך הלך מאתנו, חזרתי בקרבי. ומאותו יום הייתי כבר יתומה במלוא מובן המילה.
הייתי בת 11. אחרי השתדלות גדולה לקחו אותי ואת אחותי, הקשישה ממני בשנה, למושבה של יתומים. והאחות השנייה נשארה בבית. במושבה סבלנו הרבה געגועים וצער. אולי אז היינו מאושרות יותר מדי, העבירו את אחותי למחנה. לאיזה מחנה אינני יודעת. האם אראה אותה עוד פעם בחיי? השם יודע.
אזי נשארנו רק שתינו והיינו מאוד מאושרות.
אחרי זמן קצר צריכה הייתי להיפרד מאת אחותי יען כי ללא הייתה לנו אפשרות לחיות יחד. היא הייתה אצל משפחה אחרת מאשר אני.
והנה בא היום האומלל ביותר, שצריכה הייתי לקחת פרידה מאת אחותי , הקשישה ממני בשנה. והיינו קשורות אחת לשניה בכל לב ונפש. את הסבל ששכן בקרבנו אין לשער. היא נסעה לאושוויץ. לבותנו היו שבורים מאוד והרגשתי שבדידותי התמלאה. עינינו הביעו צער ומבלי לומר מילה נפרדנו אחת מהשנייה. קשה היה הרגע ולעולם לא אשכחהו. חרות הוא בנפשי פנימה עמוק עמוק... האם אראה עוד פעם בחיי את אחותי? השם יודע.
אחרי חודשים אחדים נסעתי למחנה ריכוז וגם שמה סבלתי הרבה מאוד. התקווה שאפגוש את אחיותי ואמלא את בקשת אמי להקים את ביתנו נתנה לי כוח ומרץ לקבל עלי את מה שעבר עלי.
עתה הנני נמצאת בלידינגה, ברוך השם ולומדת את תורתנו הקדושה. הנני בת 16. עכשיו אין לי אב ואין אם אין אח ואין אחות. בכל יום מחכה אני לדבר בלתי ידוע. לאיש הקרוב ללבי שיוכל להבין את כאבי. אף על פי שלא בא עד עתה נפשי מחכה לו בכל יום ובכל עת ובכל שעה שיבוא.
בעצם עוד מעולם לא כתבתי לי יומן, אך אינני יודעת היטב מדוע דווקא היום אצל התורנות התעורר בי רגש של חפץ לכתיבת יומן, בכל פעם שהנני מרגישה את עצמי בודדה. ובמקום לומר לבנות, המחברת תהיה החבר היחידי שנשאר לי בעולם.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים