אפרתי

אפרתי

בת מבני ברק




» דירגה 335 ספרים
» כתבה 193 ביקורות
» יש ברשותה 10 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 35 דקות
» קיבלה 5262 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אפרתי

» מדף הספרים (4 מתוך 10)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 335)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 193 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע ... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המו... המשך לקרוא
43 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


כפי שכבר סיפרתי לכם, רק נודע לי שריצ'ר חדש יצא לאור, ומנגנון דחיית הסיפוקים שלי נכנס לתרדמת. יצאתי לקניון, נכנסתי, יצאתי עם ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


אופנה חדשה צצה לה בעולם הספרות, המשכיות וחיקוי של סופרים מתים בז'אנר הבלש. ולמה דווקא בז'אנר הזה? כי רומנים עומדים בדרך כלל... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


ספר משובח הוא זה שמהדהד בתוכך כמה ימים, שלא נוטש אותך מיד, מתפוגג ומתאדה. מאחורי ההר לא עזב אותי גם בלילה, ומתוך שינה ניסית... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


כשקראתי שאמיר גוטפרוינד חולה, לבי נכמר, למרות שלא קראתי עד אז אף אחת מיצירותיו. כשהוא הלך לעולמו, הצטערתי על גודל הטרגדיה ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אתי דיין יזמה וחוותה הרפתקה מסעירה: לחיות מספר שנים עם שבט המסאי, לחיות את חייו, ל"גדל" ולגנן את ילדיו, לרכל עם נשי השבט, לש... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שעה


למעלה משלושים ספרים קראתי משל אפלפלד, למעלה משלושים אתנחתאות. אפלפלד כותב שקט. הספרים הרי שקטים מטבעם. איך שקט? לקרוא את א... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


יש איזה משהו מפתה בלהמציא את עצמך מחדש. כמה זה נוח וקל להשיל מעליך את העבר, במיוחד את כל אותם חלקים פחות נעימים, וליצור לעצ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


https://youtu.be/OER8dtQPF14 "כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה הח... המשך לקרוא
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


קמתי בשעת צהריים דפוקה. הלשון הייתה יבשה כמו פוחלץ של קרוקודיל. השתעלתי והבאתי קליפה ירוקה של ליחה. יצקתי קצת מים שהכינסו ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


הגעתי שואלת, סקרנית לדעת על מה הרעש ומה המהומה, למה אסור לחשוף את הנוער לספר כזה, אז קראתי, נחשף בפני רומן עדין בין שני צע... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» היער השאנן / רוזה וול
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» /
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» /
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

שתי נשים נטועות בחצר ריקה
מלאה בעלים גוססים עד קרסול
של עץ ללא כינוי
ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס

או מתנה או חובה
או דממת המתנה או מהומת ביקורת

בחלון המביט בהן מלמעלה יש רבוע שחור
עוד מעט ינשור על ראשן בלחש זגוגית

שתי הנשים מביטות מתחת שמורות עייפות
ממתינות לדיבור הראשון
יהיה כועס? מחמיץ הזדמנויות או אולי
מסתנן מבין שפתיים ממאנות

אתמול השתבש סדר הזמנים והלילה היה צהריים

בערך בשבע שתי נשים מטפסות במדרגות
רגליהן חורקות כמטען לא רצוי
כל אחת לדלתה לריחות אחרים של קוביה
זהה למרבה הפלא
כל אחת למשמרת ערב
כל אחת לצרופים בלתי אפשריים

נכתב לפני שבוע וחצי
לא שמתם לב? ככה זה. כשכואב או מרגיז שמים לב, ואז כשהכאב או הדבר המרגיז חולף, כאילו כלום.
אז עכשיו אתם מבינים?
עוד לא?
יצירת מופת כזאת עוד לא כתבתי כאן.
אוסף של רמזים עבים כחדקו של פיל.
שיהיה לכם אחלה יום.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
אנחנו אוהבים דווקא טרולים. בעידן כבדות הראש והריצה אחר החדשות, יש משהו משעשע באדם חכם המשים עצמו אדיוט.
אלא, שהנוסחה נעשתה צפוייה כשמש ביולי. פיסוק חסר, עילגות, שגיאות כתיב והיטפלות לכל ביקורת בסגנון עדות הטיפשים.
אז מה אנחנו מבקשים?
שנו בבקשה את הנוסחה.
אין לי הצעות ייעול, כי בחיים לא הייתי טרול (ולמרות שביקרתי במוזיאון הטרולים בנורבגיה (נורווגיה), לא למדתי שם איך נעשים טרול.
אז היה שלום אל תרגיזו אותי, ולא להתראות. מיצינו אותך. אפרתי גשש בלש עלתה עליך אחרי שעה. אי אפשר לכתוב בכמה רמות, צריך להיות עקבי גם בתת רמה.
ואתם טרולים חדשים, הנושפים בעורפנו או מציצים אלינו, מבקשים מכם רעיונות חדשים.
אם לא תהיו מקוריים נתעלם מכם.
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
אימומי חייטים

במרפסת גדושת אימומי חייטים
צופה בבואתי חבושת לבן
מיני חלומות
גורסת משפחתי, תוהה
על צלחת ורודה מגישה אני את קליפת התדמית
לצלילה הנלעג של מוסיקת גן זהירה
לא לשוא בוכים משוררים בעת לידתם
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
הכאב שלי הוא מחוץ להישג יד
של אחרים נגיש כמו טיפות
כמו רכות נמסה
יד מכווצת, והופ, נפתח המעיין

בשביל זרים מן העיתון
ידידים של הברה
נשכחים ללא נוסטלגיה
אני חברה דומעת, מושלמת, רבת פנים
שפע נדיבות של צער משתתף

אבל הכאב שלי הוא אגרוף שחור בבטן
שהולם שוב ושוב
על קרקעית צחיחה
כולם בודקים את עיני בשלל מכשירי הגדלה
ואין קורטוב של לחלוחית, על הלחמית
על הקרנית, בשק ההוא הכבד שבזווית

עד שאיני יכולה להכיל אותו עוד
מכווצת אותו, נקודה זעירה
כמו מיקרופילם שנהיר רק למרגלי הצער


נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
פעם כתב מישהו את הקונצ'רטו למת בין החיים
אופוס מספר לא ידוע
היה זה כמובן החי-המת
מיד כשנעטפתי במוסיקה הנפלאה המרוממת הכובשת המנופפת המורידה הנמזגת הטרופה
בכיתי בכי תמרורים של מי שלא יכתוב כך לעולם

ידעתי שבכיי מאוס מרמה גואה ללא טעם
מרטיב לשוא את הציפית שידעה בכי חדור משמעות
מהצער הרודף הזה

ניסיתי לטעום מן הצלילים בקצה חוש ההתנסות
לחשוב על החי-המת היושב לאור נרות
כותב פרטיטורות למען בורים תחת נורה הלוגנית

ואז תקפו אותי געגועים וכמיהה לגעגועים
ואכזבה מתומם ופחד לאבדם והחלטה לשמרם
והייתי לרגעים המת-החי ולעיתים החי-המת
נכתב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
עד גיל ארבע עשרה וחצי לא דיברה עברית בכלל. בתום המלחמה, בודדה בעולם, ללא אב ואם, אח או אחות, ניצלה על ידי הרוזן ברנדוט והועברה על ידי הצלב האדום לשבדיה. באי לידינגה הקימו הרב והרבנית יעקובזון מוסד לבנות ושם הן למדו והשכילו. במשך שנה וחצי אלה, עד שכתבה את היומן, נטשה את הפולנית. בנות המוסד למדו בעברית. לא היו להן ספרי קריאה וגם לא ספרי לימוד, אבל העברית הטרייה הזאת מפתיעה והטקסט מרגש.


בס"ד
המלחמה הנוראה: קורות חיי בגטו הנורא
דממה ולילה, בכל מין שינה עמוקה... קרני הלבנה מאירים כל בית ובית. צעקה נוראה הפסיקה את הדממה ששלטה מסביב.
גרשו את היהודים אל הגטו. אחי הבכור נסע לרוסיה. האם אראה עוד פעם בחיי את אחי? השם יודע.
בגטו פרצה מגיפה נוראה:
אבי חלה והמחלה הלכה וגדלה מיום ליום. החום הולך וחזק, פניו הלבינו ועיניו בערו מאוד. אבי שכב במיטה חולה אנוש. כפעם בפעם שאל אבי מתוך החום: "האם אראה עוד פעם את בני היקר?" ימים אחדים היה אבי בין חיים ומוות. ובבוקר שבת אחת יצאה נשמתו לעולם האמת. בשעה שחי אבי, ביתנו היה תמיד מלא אור ושמחה, אך לדאבוננו הגדול לא ארך זמן רב, כי אבד לנו אבינו היקר. הבית שהיה תמיד מלא אור ושמחה, נהפך לבית מלא עצב ודאגות.
לא זמן רב אחרי מות אבי היקר חלתה אמי... שנפלה למשכב ימים רבים. בחדר לבן, במיטה ליד החלון שכבה אמי ופניה לבנות כמו צבע החדר. תמיד אמא היתה מתבוננת בילדים, שבהיותם עוד כה צעירים נשארו יתומים.
ועיניה השחורות נצצו באהבה, אהבת אם לבתה...
בחדרנו שלט שקט רק אפשר היה לשמוע את שיעולה שהפסיק את הדממה.
מידי יום ביומו בא רופא לבקר את אמי ולדרוש בשלומה. אך מיום ליום פניה הלכו וחוורו וביחד גם הלך שיעולה והתחזק... ושפתיה נקשרות מרוב חום ועיניה בערו מאוד.
לעיתים קרובות הייתי ניגשת אל מיטתה ושואלת בקול נמוך ולא בטוח: אמי, מתי את תבריאי ותהיה לי אם כמו לכל הילדים?
אמי שקועה במחשבות על ילדיה, אבל לצערי הנורא לא שמעה את שאלתי. חזרתי בקול שנפסק לרגעים מבכי. תשובה לא קיבלתי עד היום הזה...
באותו רגע עברו בראשי מחשבות שונות. כשהייתי עוד קטנה והיו לי אב ואם בריאה, אבל עכשיו? עכשיו... מעיינות דמעות נגולו מעיני וביקשתי רחמים מהשם שישלח רפואה שלמה לאמי. רצון הקדוש ברוך הוא היה אחר. קשה היה לנו להשלים עם גורלנו הקשה.
אחותי בת ה-16 צריכה הייתה לדאוג בשביל כל משפחתנו. אז הייתי בת 10 ואחותי השנייה קשישה ממני בשנה. חיינו היו מלאי עצב וצער.
בכל פינה ופינה שלטו רק עצב ודממה. אמי ששכבה במיטתה הייתה כמו שמש שחיממה את לבותנו הנידחות. הייתה המלאך המכניס בנו נחמה לקבל את חלקנו באהבה...
המחלה של אמי הלכה הלוך וגדול ומצבנו הלך הלוך ורע. צריכות היינו למכור את לחמנו כדי לקנות סמי מרפא בשביל אמי.
והנה אחר מותו של אבי נשארו לנו תכריכים. גם את זאת רצינו למכור על מנת להציל את אמנו היקרה. לאחותי לא היה לב לשאול את אמי אם אפשר את זאת למכור...
ניגשתי למיטתה ושאלתי בקול רועד: אמי, אולי אפשר למכור את התכריכים? גמגמתי ולא יכולתי להוציא מפי הגה. "לא", ענתה אמי, "אולי יהיה צורך בשבילי," דבריה חדרו עמוק עמוק לנפשי פנימה. לא הבנתי את פירוש דבריה, רק חזרתי במוחי על מילים אלה: אמי... תכריכים... חולה מסוכנת...
לפעמים הייתי שומעת את דברי הרופא המדבר עם אחותי מאחורי הדלת. כן, אמך חולה אנושה ומי יודע אם תבריא עוד.
בסיגופים שכבה אמי אך דבר לא אמרה, את הכל קיבלה באהבה. על השולחן שעל יד מיטתה מונחות היו תרופות שונות. בעצם מכרנו את כל הנמצא בבית.
תמיד שפתיה היו מתנועעות ומבקשות רחמים מהשם יתברך שמו, שירחם על היתומים. ובאופן הזה הייתה מביעה את כאב לבה.
עוברים ימים ושבועות ואמי כבר לא יכולה לשבת על מיטתה. פניה של אמי הביעו עצב נורא אשר חדר לב ונפש.
וגם הרופאים חדלו לבקר אותה לעיתים קרובות יען כי לא היה לנו תשלום.
אחרי השתדלות גדולה לקחו את אמי לבית חולים. קשה היתה הפרידה מאמי היקרה ולא ידעתי שזה דבר לעולם... שמעתי כאשר איש אמר לרעהו: אי אפשר להכיר את גברת בורז'ינסקה איך שהיא נראית איום. שמרתי את הדבר בלב אשר לא נתן לי מרגוע. רק מילים אלו צלצלו באוזני. אמי... חולה... מסוכנת... תכריכים...
ומאותו יום לא ראיתי כבר את אמי.
עכשיו אמי בבית חולים.
אצל מיטתה עמד רופא והחזיק את ידיה הלבנות ועיניה הבוערות פתוחות לרווחה ומתבוננות מסביב. שפתיה לוחשות דבר מה, ביקשה את השם שירחם על ילדיה שלא יישארו יתומים בעולם בלי אב ואם.
הרופא מתבונן בה וכולם מסביבו ובעיני כולם נראה פחד. והנה רואה אמי לפניה את ביתנו היקר שהיה לפני המלחמה, מלא אור ושמחה. היא רואה את התמונה שבאנו לגטו, את בנה היקר שלא הוסיפה לראותו. היא מאושרה ודבריה האחרונים שאפשר היה לשמוע היו: מי יתן שילדותי ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ובאותן מילים סגרה את עיניה לנצח.
אמי נפטרה בהיותה בת 42.
למחרת באו שתי נשים אשר עליהם הוטל התפקיד לבשר לנו את המציאות המרה. השאלה צילצלה כך: האם יש לכם איש בבית החולים? נוד ראשינו צריך היה להספיק והתשובה: כן! הלב דפק בקרבנו מאוד מאוד. כן, ענו, אמכם נפטרה בלילה הזאת. רעד עבר בכל גופנו. הדבר ממה שפחדנו כל הימים שאמנו הייתה חולה, עכשיו נהפך למציאות מרה. דמעות חמות נתגלגלו מעינינו, עכשיו אין לנו אב ואם.
באותו רגע נזכרתי בדברי אמי: אולי יהיה צורך בשביל... התכריכים...
כן, מלאך הלך מאתנו, חזרתי בקרבי. ומאותו יום הייתי כבר יתומה במלוא מובן המילה.
הייתי בת 11. אחרי השתדלות גדולה לקחו אותי ואת אחותי, הקשישה ממני בשנה, למושבה של יתומים. והאחות השנייה נשארה בבית. במושבה סבלנו הרבה געגועים וצער. אולי אז היינו מאושרות יותר מדי, העבירו את אחותי למחנה. לאיזה מחנה אינני יודעת. האם אראה אותה עוד פעם בחיי? השם יודע.
אזי נשארנו רק שתינו והיינו מאוד מאושרות.
אחרי זמן קצר צריכה הייתי להיפרד מאת אחותי יען כי ללא הייתה לנו אפשרות לחיות יחד. היא הייתה אצל משפחה אחרת מאשר אני.
והנה בא היום האומלל ביותר, שצריכה הייתי לקחת פרידה מאת אחותי , הקשישה ממני בשנה. והיינו קשורות אחת לשניה בכל לב ונפש. את הסבל ששכן בקרבנו אין לשער. היא נסעה לאושוויץ. לבותנו היו שבורים מאוד והרגשתי שבדידותי התמלאה. עינינו הביעו צער ומבלי לומר מילה נפרדנו אחת מהשנייה. קשה היה הרגע ולעולם לא אשכחהו. חרות הוא בנפשי פנימה עמוק עמוק... האם אראה עוד פעם בחיי את אחותי? השם יודע.
אחרי חודשים אחדים נסעתי למחנה ריכוז וגם שמה סבלתי הרבה מאוד. התקווה שאפגוש את אחיותי ואמלא את בקשת אמי להקים את ביתנו נתנה לי כוח ומרץ לקבל עלי את מה שעבר עלי.
עתה הנני נמצאת בלידינגה, ברוך השם ולומדת את תורתנו הקדושה. הנני בת 16. עכשיו אין לי אב ואין אם אין אח ואין אחות. בכל יום מחכה אני לדבר בלתי ידוע. לאיש הקרוב ללבי שיוכל להבין את כאבי. אף על פי שלא בא עד עתה נפשי מחכה לו בכל יום ובכל עת ובכל שעה שיבוא.
בעצם עוד מעולם לא כתבתי לי יומן, אך אינני יודעת היטב מדוע דווקא היום אצל התורנות התעורר בי רגש של חפץ לכתיבת יומן, בכל פעם שהנני מרגישה את עצמי בודדה. ובמקום לומר לבנות, המחברת תהיה החבר היחידי שנשאר לי בעולם.

נכתב לפני 3 שנים ו-8 חודשים
רוזה שכחה את פאני על הספסל בקניון, או שמא נטשה אותה, או השאירה אותה לשתי דקות וחצי, ואולי פאני הייתה בעיניה מין חפץ משומר, הרבה פנים למקרה העצוב הזה, הרבה נקודות מבט, הכל תלוי בעיני המתבונן.
והרבה זוגות עיניים התבוננו בספסל הריק, שרק לפני שתי דקות וחצי, לדברי רוזה, או לפני שלושים ושבע דקות, לדברי יעל, המוכרת בדוכן התכשיטים, ישבה שם פאני במעיל משובץ, והסתכלה אל הלא-כלום.

אולי כדאי להתחיל מן ההתחלה, כדי שיבינו כל אותם בעלי עיניים: שוטרים, בעלי חנויות וקונים סקרנים, למה בכלל החליטה רוזה להשאיר את פאני על הספסל הראשון שמצאה בקומה הראשונה של הקניון ואיך קרה, שאותו ספסל התרוקן מהזקנה שלו באופן בלתי מוסבר.

לא קל לרוזה. היא בת שלושים ושתיים, בת ואם ואחות למשפחה גדולה בפיליפינים. כאן היא חברה ושוב חברה ושוב חברה וגם מטפלת. פה היא לא אחות ולא אם ולא בת של אף אחד. נכון שישנם המפגשים שליד המזרקה בככר, עם כיסאות הגלגלים והסנדוויצ'ים והיוגורט שנמרח על סנטר סרבן, והזקנים שמבינים ומשעמם להם והזקנים שכבר לא מבינים כלום והם משעממים את המטפלים, ויש גם טלפון נייד ומחשב נייד עם חיבור לאינטרנט שגונבים מהשכנים, וטלוויזיה גם, אבל רוזה היא בת שלושים ושתיים וחייה עומדים כמו שלולית דלוחה, כמו חייה האוזלים של פאני.

לפאני יש איזה שיטיון של זיקנה, לא בדיוק אלצהיימר, ולא חשוב באיזה שם מכנים את הזיכרון המחוק. פעם קראו לזה הסתיידות במוח, היום יש לזה מונחים אחרים, אבל מבחן התוצאה חשוב יותר מההגדרה. לרוזה אין סנטימנטים לפאני מהעבר הרחוק. רוזה מרחמת על פאני של ההווה, אבל בעיקר, היא חשה מחוייבות לטיפול כמו שמרגישים אחריות כלפי חיית מחמד או כלפי כל אחד מחפצי הבית הישנים שבדירה. לשמור ולא לשבור. זה המוטו.

לפאני יש שני ילדים שמשגיחים עליה מרחוק. זהבית גרה בלוס-אנג'לס, נשואה היטב לסוכן נדל"ן ומתגוררת בבית, שדירתה של פאני נכנסת היטב בסלון שלו ועוד נשאר מטראז' פנוי. זהבית היא יורדת קבועה. היא לא מדברת על שיבה הביתה, אין לה געגועים מיוחדים לדירה בגבעתיים, יש לה אחריות קהילתית, אחריות משפחתית והורית. האחריות כלפי אמה לא נכללת ברשימה, או שנדחקה נמוך נמוך לסופה. אי אפשר לטעון כלפיה, היא בילתה שלושה שבועות בארץ כדי לסדר את עניין רוזה, ומכיוון ששתיהן פיטפטו באנגלית, זו במבטא ישראלי וזו במבטא פיליפיני, נוצרה איזו הבנה סמויה ביניהן, שרוזה תעשה הכל כדי שזהבית תצטרך לעשות מה שפחות.

יגאל גר בצפון הארץ. מבחינתן של רוזה ופאני כאילו היה גר בלוס-אנג'לס. מנקודת מבטה של זהבית יש לה שגריר מסור בארץ. מסור? אם תשאלו את ענת, אשתו, מסור ביותר. אם תשאלו את פאני, אתם יכולים לשאול עד מחר ועד בכלל. יגאל נסמך על הזיכרון המתפוגג כשהוא מרווח יותר ויותר את ביקוריו הדלילים.

רוזה בסך הכל רצתה לקנות תיק בחנות התיקים שבקניון. החברות מן המפגש שליד המזרקה, סיפרו לה על המבצע המדהים הזה. כבר שנה וחצי שרוזה שולחת את כל משכורתה לפיליפינים, בשביל אמה, בשביל אחיה ואחיותיה, ובעיקר, כדי שפאטרישיה, בתה בת השלוש-עשרה, תוכל להחלץ מן העניות המנוולת. אין ספק, רוזה היא בת משפחה מסורה הרבה יותר מאשר זהבית.

קשה לפאני לעלות במדרגות הנעות לקומה שנייה, החברות גם לא זכרו בדיוק אם המבצע מתקיים בחנות שבקומה הראשונה, או בזו שבקומה השנייה. בשביל מה לרוזה לטלטל את פאני בשדרות הקניון, ממילא היא הולכת בקצב של צב ונתמכת בזרועה של המטפלת, גם אם עוד לא הגיעו לשלב כיסא הגלגלים. רוזה הושיבה את פאני בעדינות. לא ממש בקצה הספסל, פניה אל חנות בגדים, כדי שמוחה המאובן יתעניין בתזוזת הקהל החולף, עטופה במעילה המשובץ, ובקיצור, מה כבר יכול לקרות לה?

זה בדיוק מה שחשבה רוזה, כששבה אחרי שלושים וכמה דקות, אם להאמין ליעל מדוכן התכשיטים, או אחרי שתי דקות וחצי, אם להאמין לרוזה הנחרדת, כדי לגלות את הספסל הריק. גם ידיה היו ריקות, המבצע נגמר אתמול, כך נודע לה כשסוף-סוף הצליחה למצוא את החנות המדוברת.

רוזה תהתה באימה מה עליה לעשות. לצרוח? לצעוק? לרוץ במרחבי הקניון? להדוף, לדחוף, לשאת עיניים כה וכה, קומתה לא גבוהה ממילא ונעליה בעלות העקבים יאטו את מרוצתה. רוזה החלה לבכות. זה היה המוצא הטוב ביותר. פיליפינית בוכה, זה אינו מחזה שבכל יום. אנשים נעצרו, היבבה התגברה, עברית מהירה, אנגלית שבורה, איפור נוזל, נהר האדם החל לשייט בין הקומות, שואל, מתעניין, תר בעיניו אחר המעיל המשובץ. חצי שעה נוספת עברה עד שהוזעקה המשטרה.

השוטרים בחנו את הספסל בעניין, כאילו יגלו עליו סימני מאבק, די.אנ.איי שכוח, או את עקבות החוטף. הספסל היה סתם ספסל, לא תואר לו ולא הדר. פאני ישבה עליו ואחר כך כבר לא. זה הכל.

פתאום השתוקקה רוזה לשבור את הזמן, לחזור שעה וחצי אחורה, אל הרגע שבו הושיבה את פאני על הספסל. לשבת לידה, לחבק אותה, להריח את ריחו הדחוס של המעיל המשובץ, ריח כבוש של חורפים רבים שלא הכירה, של ארון אפל, לנשום את ריח הזיקנה של פאני, סתם לשבת ככה, בידיים ריקות מתיק שלא ניקנה.
נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים
הבוקר נפגשתי עם סופר בגודל טבעי. זה קרה בשעה שנכנסתי למונית בפינת הרחובות אבן גבירול ושדרות דוד המלך. בידי הימנית נשאתי את תיק העבודה שלי, מרופט, גדוש זוטות, טיוטות וניירות מתפוררים, מלא באמצעים שיאפשרו לי לשרוד על אי בודד, כולל ערכת איפור וצרור מפתחות של הדירה שמכרנו מזמן. מתחת לבית שחיי השמאלי נתחב לו ספר קריאה, לא מבריק ביותר על פי הביקורות, שאיתו עמדתי להעביר את הזמן עד שנגיע לחולון.
מניסיוני, אם אני רוצה להמנע משיחות חולין, פוליטיקה וכלכלת שוק הכרמל עם נהגי מוניות, מוטב שאצטייד בספר, לאו דווקא למטרת קריאה. די לנעוץ עיניים בדף אקראי, לזכור לדפדף מידי פעם, והנהגים משתדלים לכבד את פיסת התרבות שלי.
אבל לא הנהג הזה.
לבוש במכנסיים קצרים ונעול בנעלי אצבע, הפתיע אותי בחולצה מכופתרת ורודה בעלת שרוולים ארוכים, כמו שדרן טלוויזיה, שסומך על השולחן, שיסתיר את מחצית תלבושתו הלא-רשמית.
דרך המראה הקדמית נעץ מבט בוחן בכריכת הספר שלי. "טוב?"
הופתעתי במקצת. אנשים שאינם אמונים על קריאה ישאלו אם הספר מעניין, אם אני קוראת הרבה או מה שמו של הספר. אבל השאלה לגבי טיבו, קצרה ותמציתית, כמו יצאה מפי קורא ותיק והייתה יוצאת דופן.
לא ידעתי מה לענות. יכולתי להסתפק ב"טוב", ב"מעולה", ב"מרתק", או במחמאה נלהבת מסוג זה, אלא שבעצמי לא ידעתי מה טיבו של המוצר שבידי, מלבד מה שקראתי על כריכתו האחורית. פתחתי אותו, כאמור, בעמוד מאה ארבעים ושבע, רק כדי להמנע מקישקושי יתר, רק אמש רכשתי אותו.
"למה, אתה קורא ספרים?" השתדלתי להצניע את נימת חוסר האימון שעטפה את שאלתי כמו ענן עכור של זילזול.
"אני כותב ספרים," הכריז הנהג ובשנייה האחרונה סטה ימינה כדי לא להכנס במכונית שלצדנו. "למעשה, את רואה סופר בגודל טבעי לפנייך."
הספר נשמט מידי על רצפת המכונית. לא נורא, אוכל לפתוח אותו בכל עמוד שהוא. "אתה מתכוון שכתבת ספרים אמיתיים? זאת אומרת, ממש? בהוצאות לאור אמיתיות?"
"אני כותב את הספר הראשון שלי," שיכך הנהג את התלהבותי המתרעמת, "למעשה את השני, הראשון נמצא במגירה."
"למה?"
"עוד לא החלטתי באיזה הוצאה להוציא אותו," הסביר לי בקול בוטח של מי שתריסר הוצאות לאור משחרות לפתחו.

קרסתי אל המושב האחורי, נדהמת. הנה, אוחז בהגה, מצפצף, מתפתל בין מכוניות, מאלתר, מכוון, טייס קרקעי, נווט אורבני, סופר. ולא סופר של ספר אחד כמו הרבה זרקורים שכבו בבת אחת, או זיקוק שנמוג בשנייה. סופר של שני ספרים, כישרון מתמשך, יציב ורווי אמביציה, כישרון מהחיים, מהשוליים של החיים, כישרון שמדלג על מהמורות ויכול למוקשים.

הרגשתי כמו אדם ריק.

שנים אני מעריצה בסתר ובגלוי את זרזירי העט, את הכותבים לפרנסתם, ובמיוחד, סופרים שזכו ומישהו העניק להם חסות, גושפנקה חוקית מכובדת של הוצאה לאור. והנה, בסתם בוקר של חול, סתמי ונטול ריגושים, מתייצב, או יושב לפני נשוא הערצה בגודל טבעי. בציפורן הארוכה של זרת ימינו הוא מגרד בפחדתו המקריחה, ספק במבוכה, ספק בענווה. הוא לא מדבר, ממתין לגילויי הערצה ופליאה. בטוחה אני שלא אני היחידה שזכיתי לגילוי ליבו הצנוע, לתדהמה הלא-כבושה.

אלף שאלות דוהרות במוחי, מתרוצצות, מסתערות על תודעתי, הודפות זו את זו, סקרניות, מתרסקות על שפתי החתומות.
במקום זה אני שואלת בחצי לחש: "תוכל לעצור לי כאן בפינה?..."


נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:


הביקורות האחרונות של אפרתי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. גדר חיה / דורית רביניאן אם לא הווירטואוזיות יוצאת ה... המשך לקרוא כרמליטה אתמול
2. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא אין שם לפני 3 ימים
3. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא אספנית כפייתית לפני 3 ימים
4. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מירית לפני 3 ימים
5. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא הכוורן לפני 4 ימים
6. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא tuvia לפני 4 ימים
7. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא רץ לפני 6 ימים
8. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מוגי :) לפני 6 ימים
9. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מלכה לוין לפני 6 ימים
10. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא בנצי גורן לפני שבוע וחצי
11. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא חגית לפני שבוע וחצי
12. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא חני (דולמוש) לפני שבוע וחצי
13. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מיכל לפני שבוע וחצי
14. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא בת-יה לפני שבוע וחצי
15. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני שבוע וחצי
16. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא MissM לפני שבוע וחצי
17. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא פואנטה לפני שבוע וחצי
18. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא סוריקטה לפני שבוע וחצי
19. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא צב השעה לפני שבוע וחצי
20. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא יונתן בן לפני שבוע וחצי
21. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא cujo לפני שבוע וחצי
22. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שבוע וחצי
23. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא yaelhar לפני שבוע וחצי
24. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא בלו-בלו לפני שבוע וחצי
25. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא זיו לפני שבוע וחצי
26. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא עמיר לפני שבוע וחצי
27. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא גלית לפני שבוע וחצי
28. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא סנטו לפני שבוע וחצי
29. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא דני בר לפני שבוע וחצי
30. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שבוע וחצי
31. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא פפריקה לפני שבוע וחצי
32. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא כרמליטה לפני שבוע וחצי
33. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שבוע וחצי
34. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא asheriko לפני שבוע וחצי
35. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני שבוע וחצי
36. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא מחשבות לפני שבוע וחצי
37. החווה - מתח / טום רוב סמית להיות או לא להיות, שאל המלט ... המשך לקרוא לי יניני לפני שבוע וחצי
38. בשבילה גיבורים עפים / אמיר גוטפרוינד כשקראתי שאמיר גוטפרוינד חו... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שבועיים
39. מאחורי ההר / מאיה ערד ספר משובח הוא זה שמהדהד בתו... המשך לקרוא ג'ורג' לפני שלושה שבועות
40. אור בין האוקיינוסים / מ.ל. סטדמן בעמודים האחרונים של הספר בכ... המשך לקרוא חגית לפני שלושה שבועות
41. בלי לומר שלום / לינווד ברקלי בניגוד לספרי מתח רבים, שבהם ... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני שלושה שבועות
42. תכריח אותי - ג'ק ריצ'ר #20 / לי צ'יילד כפי שכבר סיפרתי לכם, רק נודע... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני ארבעה שבועות
43. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא זיו לפני ארבעה שבועות
44. מאחורי ההר / מאיה ערד ספר משובח הוא זה שמהדהד בתו... המשך לקרוא בלו-בלו לפני ארבעה שבועות
45. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא קריקטורה לפני ארבעה שבועות
46. אור בין האוקיינוסים / מ.ל. סטדמן בעמודים האחרונים של הספר בכ... המשך לקרוא דני בר לפני ארבעה שבועות
47. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא סוריקטה לפני ארבעה שבועות
48. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא Mira לפני ארבעה שבועות
49. הקורא ברכבת של 6:27 / ז'אן פול דידילורן לפני כמה שבועות התעוררתי בל... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני ארבעה שבועות
50. מקומות אפלים - הוצאה מחודשת 2011 / גיליאן פלין איזה יופי עולה מן הסחי והכי... המשך לקרוא sunwing לפני ארבעה שבועות



©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ